מלחמת לבנון השנייה

מי שלא מעז… | מאת גל פרל

רשומה רגילה

לצד התמרון היבשתי בחזית, הפעולה בעומק במלחמה הבאה היא סיכון מחושב. חומרת האיום על העורף, והעובדה שאויביה במעגל הראשון בנו עצמם כדי שיוכלו לפעול גם בנוכחות מאמץ האש העוצמתי והמדויק של צה"ל, הופכות אותה לכדאית ולנחוצה.

ישראל ואיראן מנהלות עימות שהולך ומסלים מתחת לסף המלחמה, ומחייב את ישראל לבנות את כוחה באופן שיאפשר לה לפעול ביעילות במעגל השלישי. לצד עימות זה, נדרשת ישראל לפעול כדי לסכל איומים, להרתיע ולשפר את מוכנותה למלחמה גם במעגל הראשון, אל מול צבאות הטרור חמאס, חזבאללה וההתבססות האיראנית בסוריה. אתגר רב־זירתי זה אינו חדש וניתן ללמוד מן העבר לקחים ותובנות על האופן שבו הפעילה ישראל את כוחה נגד זירות מרוחקות למטרות אלה בדיוק.

בתקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים (1967–1973) ביצע צה"ל שורה ארוכה של מבצעים מיוחדים, משולבים ונועזים בעומק שטח האויב, בלבנון, סוריה, ירדן ומצרים. ישראל בחרה בדפוס פעולות זה, לצד תקיפות אוויריות ומבצעים בקו המגע בגבולות, כדי להרתיע את אויביה, ונקטה גישה עקיפה כדי לפגוע בנכסים אסטרטגיים ובמטרות צבאיות חשובות של אויביה וכדי להשיג אפקט תודעתי מכריע על ההנהגה היריבה. בספרו "המעז מנצח" (הוצאת מערכות ומודן, 2015) ניתח אלוף (מיל') ד"ר חיים נדל מבצעים אלה ואת הלקחים שניתן ללמוד מהם, באזמל חד ובאופן מרתק לקריאה. נדל, יוצא הצנחנים, תיאר מבצעים אלה גם בכובעו כאיש מחקר וגם בשל העובדה שרבים מהם הוא חווה "מהצד של הטייר" כמאמר הגששים.

בתקופה האמורה בוצעו פשיטות התקפיות רבות, ואולם נדל בחר לנתח רק 27 מהן משום שהגביל עצמו לפשיטות שנשלטו בידי דרג המטכ"ל, ושבהן הכוחות הגיעו ליעד בדרך האוויר או בדרך הים. פעולות רכובות ורגליות שעליהן פיקדו הפיקודים המרחביים, ובהן מבצע "תופת" (פעולת כראמה) בירדן במרס 1968 ומבצעי "קלחת" בלבנון במאי 1970 ובספטמבר 1972, לא נכללו בספר. גם מבצעי סיירת שקד במצרים (ובכלל זה "מבצע ויקטוריה" ביוני 1970), סיירת חרוב בירדן, סיירת אגוז ב"פתחלנד" שבלבנון, לא נכללו מסיבה זו, וכלל זה חל גם על הפשיטות הרגליות והרכובות שביצעו גדודי גולני והצנחנים. המיקוד היה בתכנון ובביצוע רב־חילי ורב־זרועי.

נדל מנה כמה מאפיינים של כוחות צה"ל שביצעו את הפשיטות בתקופה הנדונה, ובהם אומץ לב, מיומנות, מקצועיות גבוהה, תעוזה, תושייה, יצירתיות וגמישות. ניכר כי אמון החיילים במפקדי הכוחות הפושטים (שהורכבו מנבחרות של מפקדים מצטיינים) היה גבוה, וכי הייתה להם היכולת לעסוק בכול, כלומר גם באימונים לקראת מלחמה, גם בתעסוקות הביטחון השוטף וגם במבצעים המיוחדים. "יכולתם להיות ורסטיליים, קרי לעסוק בכל המשימות, היא אחד המאפיינים הייחודיים שלהם ושל צה"ל בכללותו" (עמ' 44).

בנוסף, התאפיין אז צה"ל בגישת ה"פיקוד משימה", שבה למפקד בשטח ניתן חופש פעולה וסמכות לקבל החלטות בהתאם לשינויים ולמצבים בשדה הקרב בכדי לעמוד במשימה לאור המטרה. גישה זו קיבלה משנה תוקף במבצעים בעומק שטח האויב, שכן הפעולה בנתק הקשתה על מתן סיוע, תגבורת ואפילו קיום שיח ברשת הקשר לכוחות המבצעים. הכוחות היו חייבים להישלח בעוד לדרג המדיני והצבאי הבכיר אמון מלא ביכולתם המבצעית "וביכולת קבלת ההחלטות של המפקד במקום" (עמ' 46).

פשיטה מוטסת על הקומנדו המצרי בשדואן

הבולטות בפעולות הללו היו הפשיטה על תחנת השנאים בנג'ע חמאדי (מבצע "הלם") באוקטובר 1968, סדרת מבצעי "בוסתן" בין אפריל לאוגוסט 1969, הפשיטה על האי גרין (מבצע "בולמוס 6") ביולי 1969, הפשיטה המשוריינת בגדה המערבית של תעלת סואץ (מבצע "רביב") בספטמבר 1969, הפשיטה על המכ"ם המצרי (מבצע "תרנגול 53") בדצמבר 1969, והפשיטה על בֵּירוּת (מבצע "אביב נעורים") באפריל 1973.

פשיטה מרשימה נוספת הייתה מבצע "רודוס", פשיטה מוסקת שנערכה ב־22 בינואר 1970 על האי שדואן, אי אלמוגים בים סוף, דרומית־מערבית לשארם א־שייח', שהוצבו בו חיילי קומנדו מצריים. כוח הקומנדו המצרי היה ערוך באי בכמה עמדות, בונקרים ומוצבים שזכו במהלך תכנון המבצע לשמות קוד כמו "דפנה", "חביבה", "גילה" ועוד. קצח"ר, תא"ל רפאל איתן (רפול), הטיל את המשימה על חטיבת הצנחנים שעליה פיקד אל"ם חיים נדל (המחבר). לאחר תקיפה של מטוסי חיל האוויר לצורך ריכוך היעדים שעל האי הנחיתו חמישה מסוקי "סופר פרלון" את הצנחנים באי ב־9:14 בבוקר.

הכוח מגדוד 202, בפיקוד סא"ל יעקב חסדאי, נע לעבר עמדות הקומנדו המצרי והחל בלחימה. במקביל, חיל האוויר תקף והטביע שתי טרפדות של חיל הים המצרי שנשלחו כתגבורת. לאחר כיבוש קו העמדות הראשון נע כוח סיירת צנחנים בפיקוד סרן מוטי פז ליעדיו. הכוח נקלע לשדה מוקשים וספג פצועים והרוג – סמל ישראל בר־לב. "הסתבכות הסיירת לא עצרה את לחימת שאר הכוחות. במקביל הורה המג"ד חסדאי לאחד מכוחותיו לכבוש את 'גילה' – מוצב ששלט על יעד 'בתיה' ובו היה המכ"ם הימי. הכוח הרג חיילים מצריים אך בחילופי האש נהרג לוחם מגדוד 202, רב"ט חיים איסרוביץ. בשלב זה החליט מפקד המבצע, המח"ט חיים נדל, להפעיל את העתודה ולכבוש את 'דפנה' מכיוון אחר, וכך להימנע מלעבור בשדה המוקשים" (עמ' 131).

כיבוש היעד "בתיה" (מתחם המגדלור שעל האי) היה אמור להיות גולת הכותרת של המבצע. ב־12:00 בצהריים החל הכוח לטהר את מתחם המגדלור. במהלך הלחימה נפגע מ"פ, סרן יצחק (איקי) קוטלר, ונהרג מצרור שנורה לעברו, וחייל נוסף נפצע. הנפגעים חולצו לאחור, ובמקביל "הורה חסדאי לטהר באש את החדרים המערביים מצפון לדרום" (עמ' 132). חוליית הטיהור נעה באש ורימונים מחדר לחדר, וכבשה את המתחם.

כוח העתודה בפיקוד סא"ל עמוס ירון, מפקד בסיס האימונים החטיבתי, הוטס במסוקים לאי ונע לעבר היעד "דפנה". בסיוע מטוסי קרב שתקפו מן האוויר הלוחמים בפיקוד ירון, "דילגו מסלע אחד למשנהו, תוך תנועה ואש וחיפוי הדדי. גם כאן קראו נושאי הרמקולים למצרים להיכנע, אך גם כאן ללא תוצאות" (עמ' 133). ב־15:00 כבשו הצנחנים את האי והחזיקו בו 36 שעות. בפעולה נהרגו כ־30 חיילים מצריים ונשבו כ־60, וכמו כן נתפס מכ"ם ימי. מנגד, יש לציין שהצנחנים נתקלו באויב נחוש שלחם היטב. שלושה מחיילי הכוח נהרגו, ושבעה נפצעו.

פשיטה מן הים על בסיסי המחבלים בטריפולי

המבצעים באותה עת, מציין נדל בספרו, היו לא רק נגד יעדי צבאות האויב הסדירים אלא גם נגד יעדי מחבלים. מבצע "ברדס 54–55", שבמהלכו פשטו כוחות הצנחנים והקומנדו הימי בלילה שבין 20–21 בפברואר 1973 על יעדי מחבלים בטריפולי, כ־180 קילומטרים בעומק לבנון, הוא דוגמה למבצע משולב שכזה. באופן שלא תאם מבצעים אחרים שבהם השתתף, תיאר נדל מבצע זה (כמו גם כמה נוספים בספר) בלקוניות. חבל, מכיוון שהתיאור התמציתי מונע מן הקורא ללמוד על המבצע, וכפי שמדגימים המקורות הנוספים שעליהם מתבססת סקירה זאת, יש הרבה מה ללמוד ממנו גם לימינו. הרמטכ"ל דאז, רא"ל דוד (דדו) אלעזר, הנחה את קצח"ר, תא"ל עמנואל (מנו) שקד, כי "ההגעה ליעדים תהיה בהפתעה מוחלטת. ייעשה מאמץ מרבי להימנע מפגיעה בנשים ובילדים, וממגע עם כוחות צבא לבנון" (עמ' 215). בשל הצורך לתקוף שורה של יעדים נחלק הכוח הפושט, מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, לשני כוחות. הכוח שתקף את יעדי "אהובה" היה בפיקוד מח"ט הצנחנים דאז, אל"ם עוזי יאירי. על הכוח שתקף את יעדי "גאולה" פיקד הסמח"ט, סא"ל עמוס ירון. סך הכול מנו הכוחות כ־200 לוחמים.

הרמטכ"ל הנחה את הכוחות לפעול במהירות, ואכן, מרגע הטלת המשימה נמשך הקרב ארבעה ימים בלבד. מנגד, כפי שתיאר לימים אלוף דורון רובין, היו אז לכוחות שעליהם הוטלו מבצעים כאלה "לבנות של יכולות מקצועיות בכל תחומי הלחימה: לא משנה איפה נחתת – יכולת להגיע ליעד במדויק ולבצע לחימה מקצועית. הנועזות הייתה בעצם ההחלטה לבצע פעולה במרחק כזה. נכון, שכאשר אמרו לי שצריך לפשוט על מחנה אל־בדווי, זה נראה לי מעבר לאופק, אבל בסופו של דבר, הפונקציה היחידה לגבי, הייתה – זמן שיט. כל שאר הנושאים כמו: ניווט פרדסים, מעבר קירות בטון, הליכה שקטה עם מטען, לחימה בשטח בנוי – היו לחם חוק. במבצע הזה לא היה שום תחום מקצועי שלא הכרנו קודם. לכן כשאמרו לנו: חברים, יש לכם ארבעה ימים להתכונן, נשאר רק לעשות מודלים".

לפני ההפלגה אמר הרמטכ"ל ללוחמים: "זו פעולה ראשונה שאנחנו עושים אותה לגמרי יזום, מבלי שקודם יהרגו יהודים […] אלא פשוט, כמו שצריך לנהל מלחמה. יש אויב, הוא אומר שיש מלחמה, שיאכל את זה". הכוחות נחתו מן הים בסירות גומי בחוף טריפולי. לאחר שנעו ליעדים ונערכו לתקיפה, כתב, "כל כוחות המשנה של כוח 'אהובה' פעלו בהתאם לתכנון: כוח 'אהובה 3' (סיירת חטיבה 35) שפעל מול יעד רגיש במחנה הפליטים היה ראשון, ושאר הכוחות פעלו בעקבותיו" (עמ' 223). כוח סיירת צנחנים נע בינות לבתי מחנה הפליטים אל־בדווי ותקף את מפקדת פת"ח האחראית לגזרת טריפולי. הכוח, בפיקוד סרן אבנר חרמוני, ניהל לחימה מטווחים קצרים עם המחבלים, הרג ארבעה מהם ופיצץ מחסן נשק סמוך. במהלך הלחימה נפצעו שלושה מלוחמי הסיירת ובהם חרמוני. כוח גדוד 50, בפיקוד סא"ל אמנון ליפקין, תקף את יעד "אהובה 1", בסיס אימונים ובתי מלאכה של הפת"ח, טיהר אותו ממחבלים ופוצץ את המבנים שבו.

כוח מגדוד 202, בפיקוד סא"ל שמואל שחם, תקף את יעד "אהובה 2", בסיס של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. דורון אלמוג, שהיה אז מ"פ בגדוד, סיפר לימים כי "הייתה זו פשיטה מתוכננת ומדויקת בביצועה. הפלגנו בספינת טילים משך יום שלם ואת הדרך לחוף עשינו בסירות גומי. עם הנחיתה בחוף פתחנו בתנועה רגלית ליעדים שנמצאו במרחק כשישה קילומטרים מן החוף. היינו די כבדים בתנועה. כל אחד מאיתנו סחב ציוד מלחמתי כבד על הגב. אני אישית הייתי בכוח החוד בפעולה". הכוח, סיפר אלמוג, התגנב ליעד בחשאי. "במרחק מטרים ספורים מן המבנים בהם התגוררו המחבלים פתחנו באש. התחלנו לעבור חדר חדר ולטהר את השטח. בחדר השלישי הופיע מולי בריצה מחבל חמוש ברובה סער 'קלצ'ניקוב'. הייתה עשירית שנייה של מבוכה – ויריתי בו צרור. הוא נפל במקום. לקחתי לו את הנשק והמשכתי בהסתערות. מעבר לפינה היה בונקר תת־קרקעי. מולי הופיע מחבל נוסף. יריתי בו מטווח קצר והמשכתי. מסביב היו היתקלויות נוספות. אחרי מספר דקות של לחימה השתרר שקט. היעד היה בידינו".

גם הכוחות שתקפו את יעדי "גאולה", בפיקוד הסמח"ט, סא"ל עמוס ירון, פעלו בהתאם לתוכנית. בנקודת התצפית אותר שומר נוסף מחוץ למתחם ומג"ד 890, סא"ל יצחק מרדכי, שינה את התוכנית – כוח החוד הרג את השומר הנוסף ופוצץ את השער בבונגלור. אז הסתערו הכוחות על המחנה, פוצצו את מחסני התחמושת והרגו מספר מחבלים.

כוח בפיקוד רס"ן דורון רובין, שכלל גם נבחרת מגדוד 450 (קורס המ"כים החטיבתי) וכוח משייטת 13, תקף מפקדת מחבלים. במהלך הלחימה נהרגו שבעה מחבלים, אך נפצעו ארבעה לוחמים ובהם רס"ן אילן אגוזי מהקומנדו הימי, שנפצע כשהרים רימון שנזרק לעבר המפקדה והתגלגל חזרה אל הכוח במטרה להרחיקו מלוחמיו (הוא עוטר בעיטור העוז על גבורתו). הכוח בפיקוד רובין פינה את הפצועים ופוצץ את המפקדה. במקביל תקף כוח שייטת 13 משרד של ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, הרג שני מחבלים ופוצץ את המבנה.

הכוחות הפושטים ספגו תשעה פצועים, אך הרגו כ־40 מחבלים ופצעו כ־60 נוספים. ייחודו של המבצע נבע, כאמור, מכך שהיה מבצע יזום, שבוצע בעומק רב בשטח לבנון ובסמוך לגבול הסורי, מהיקפו ומכך שהייתה זו הפשיטה הראשונה ארוכת הטווח מהים שביצע צה"ל.

מה בין הפשיטות שבספר לאתגרי צה"ל?

המבצעים שתיאר נדל, כשם שנשענו על היסודות והערכים שגובשו בפעולות התגמול של הצנחנים בשנות ה־50, הניחו בתורם את "היסוד החזק והאיתן לתורת הפשיטות והפעולות הנועזות והמשולבות של צה"ל בעתיד" (עמ' 9). מנגד, בעוד צה"ל הצטיין בתקופה הנדונה בפשיטות בשגרה ובמלחמת ההתשה, הרי במלחמת יום הכיפורים התקשה צה"ל לבצע פעולות בעומק האויב שהייתה להן זיקה ברורה לפעולה בחזית. גם בשנים הבאות, ביצעו הכוחות המיוחדים של צה"ל שורה ארוכה של פשיטות מרשימות (ובהן מבצע אנטבה ביולי 1976), וכמוהם יחידות צבא היבשה, בלבנון (ודי להזכיר את מבצע "שומרי יער", פשיטה שביצעה סיירת צנחנים על מפקדת מחבלים בלבנון ב־1989), יהודה ושומרון ורצועת עזה.

מנגד, במלחמות התקשה צה"ל בפעולה יעילה בעומק, באופן שיש לו זיקה ברורה למערכה כולה ולמאמץ התמרון העיקרי בחזית. החריגה היחידה כמעט היא הנחתת "עוצבת האש" בפיקוד תא"ל עמוס ירון, בדגש על חטיבת הצנחנים 35, בפיקוד אל"ם יורם יאיר, בעומק לבנון, בשפך נהר אל־אוואלי, במלחמת לבנון הראשונה. היה זה אחד המקרים הבודדים במלחמות ישראל שבו בוצעה פעולה משולבת מוצלחת בחזית ובעומק שיש בכוחה להכריע.

במלחמת ההתשה ועד למלחמת יום הכיפורים, כפי שתואר בספר, ריכזה מקצח"ר את התכנון והפיקוד על המבצעים המיוחדים המשולבים של צה"ל שכונו "אג"מיים", כלומר שאינם למטרות איסוף מודיעין, בשגרה ובמלחמה. בהמשך עשתה זאת משמ"ם (מפקדת השליטה למבצעים מיוחדים). המשמ"ם הוציאה לפועל מספר מבצעים מודיעיניים במלחמת לבנון הראשונה, שימשה כמפקדה במבצע "כחול וחום" (פשיטה של כוחות גולני והשייטת על מפקדת ארגונו של אחמד ג'יבריל בנאעמה, סמוך לביירות, בדצמבר 1988) וריכזה את ההכנות למבצע הקרקעי שלא יצא לפועל במלחמת המפרץ הראשונה (1991).

ב־2011 הקים צה"ל את מפקדת העומק, בראשות אלוף, על־מנת ליזום ולהוביל מבצעים רב־זרועיים בעומק בעת מלחמה. בהמשך הוקמה ב־2015 חטיבת הקומנדו ב"עוצבת האש", ונוספה למערך הכוחות שמיועדים לפעול במלחמה בעומק שטח האויב. עוד כולל המערך את יחידות הכוחות המיוחדים ואת חטיבת הצנחנים, כמו גם כוחות מילואים. עם זאת, מציין נדל בסיכום הספר, "הקמת מפקדת העומק לא פתרה אפוא את הבעיות שעיכבו עד היום ביצוע מבצעים מיוחדים ומשולבים במהלך מלחמות, כמו סדר העדיפות בביצוע משימות, נכונות לקחת סיכונים, שיקולי עלות־תועלת והימצאות חלופות אחרות לביצוע המשימות, כמו הפצצות מטוסי חיל האוויר" (עמ' 258).

יתרה מכך, המפקדה, כפי שציין הח"כ לשעבר עפר שלח, נדרשת להתמודד עם "פערים משמעותיים בבניין הכוח לפעולה בעומק, שיש גם בהם כדי לשדר חוסר כוונה למימוש התוכניות". לאלה מתווספת נטיית המטכ"ל לפו"ש ריכוזיים על חשבון הפיקודים המרחביים, באופן שמחליש ומעקר את עצמאותם, ובפועל, את תחושת המסוגלות והיכולת של כוחות היבשה, ובהם הכוחות הפועלים בעומק. מערכות השו"ב המתקדמות חיזקו מגמה זו, שכן הקנו שליטה רבה יותר לפיקוד הבכיר שבמפקדות, ופגעו בצורה קשה ביוזמה ובחופש הפעולה של דרג מפקדי השדה.

אולם בניגוד להצעת שלח, הפתרון הנכון לא יהיה סגירת המפקדה. כפי שהתברר במלחמת לבנון השנייה, לפיקוד הצפון לא היה קשב לפעולות בעומק, ובמידה מסוימת גם למטכ"ל. דוגמה מובהקת היא מבצע "חד וחלק". בעוד פיקוד הצפון התמקד במרחב החזית נותר העומק באחריות המטכ"ל, שבתורו הסתפק בעיקר בתקיפת עומק בלבנון באמצעות חיל האוויר. כשעלה הרעיון לפשוט על יעדי חזבאללה בעיירה בעלבכ, לא נמצא אלוף שראה בפיקוד על המבצע את אחריותו הברורה. לבסוף התנדב מפקד חיל האוויר, אלוף אליעזר שקדי, לפקד מהבור על המבצע, כשלצידו עוזר ראש אמ"ץ למבצעים מיוחדים, תא"ל טל רוסו (יוצא יחידת שלדג שעמד בראש מפקדת עומק מאולתרת). ב־2 באוגוסט 2006 פשטו כוחות סיירת מטכ"ל ושלדג על יעדים בעיירה בעלבכ והרגו כ־20 מחבלים. הייתה זו הפשיטה בסד"כ הגדול ביותר שביצע צה"ל במלחמה (כ־200 לוחמים). על מבצע "יער הנגב", במסגרתו פשט כוח שייטת 13 על מפקדת חזבאללה בעיר צור והרג פעילי חזבאללה, פיקד מפקד חיל הים, אלוף דוד בן בעש"ט (שוב, כשרוסו לצידו).

היעדר מפקדה ייעודית בראשות אלוף שזוהי אחריותו והתמחותו, יביא במלחמה הבאה שוב למצב שאירע במלחמת לבנון השנייה, שבו העומק (ואפילו העומק האופרטיבי בחזית) ייפול בין הכיסאות ללא "בעל בית" שיקבל עליו אחריות. לכן, יש לגשר על הפערים ולהקצות למפקדה משאבים מתאימים וכוחות מאומנים וייעודיים, כמו גם לעגן את פעולתה בתוכניות אופרטיביות רלוונטיות, בנות מימוש והשגה, ואין לערער על נחיצותה. במקביל, יש לשוב לגישת הפיקוד המבוזר מוכוון המשימה, הן בעבודת המפקדות והפיקודים מול המטכ"ל והן – וחשוב מכך – בדרג הטקטי, במיוחד זה שמיועד לפעול בעומק. הטעמים הם אותם הטעמים שמנה נדל בספרו, ושהיו נכונים בשעתו גם למפקדים שפעלו באותה תקופה.

דגש חשוב נוסף של המחבר נוגע לכך ש"כוחות מיוחדים ולוחמה זעירה אינם חזות הכול. צה"ל זקוק גם לכוחות שריון, חי"ר, הנדסה, ארטילריה, חיל אוויר וחיל ים כדי להכריע מערכות" (עמ' 258). בסופו של דבר, במלחמה, על המבצעים המיוחדים לתמוך את המאמץ המתמרן העיקרי, שאם לא כן יהיו בבחינת הפעלת כוח חסרת כיוון ומטרה, כפי שהיו לא פעם במלחמת לבנון השנייה. החיבור של הפעולה בעומק למאמץ העיקרי – גם הוא מתפקידיה של מפקדת העומק.

המפקדים והלוחמים שהשתתפו בפשיטות שתיאר נדל לקחו מאוחר יותר חלק, בין שבסדיר ובין שבמילואים, במלחמת יום הכיפורים. הביטחון ביכולת, תחושת המסוגלות והנכונות להעז שנבנו בקרבם באותן פשיטות שירתו אותם גם במבחן עליון זה. מכאן, שלצד אימונים מדמי מציאות, המבצעים המיוחדים והפשיטות משמשים, נוסף על הרווח המבצעי שגלום בהם, גם לבניין הכוח, להכשרת המפקדים, להחדרת תחושת המסוגלות והתעוזה בלוחמים, ולחיזוק אמון הדרג הצבאי והמדיני הבכיר בכוחות הלוחמים, שנבנה אט־אט על בסיס הצלחות קטנות. אלה אינם נוצרים יש מאין ביום פקודה, במערכה הבאה, ויש לבנות ולטפח אותם בזמן שקודם למלחמה.

כמה מהדברים כבר נעשים. בשנים האחרונות הובילו מפקד פיקוד הצפון דאז, אלוף אמיר ברעם, ומפקד אוגדת הבשן, תא"ל רומן גופמן, מערכה לסיכול ההתבססות האיראנית במרחב שמדרום לדמשק, והניסיון לפתוח חזית יבשתית נוספת מול ישראל בגבול רמת הגולן. מערכה זו כללה בין היתר "אין ספור תקיפות אוויריות, פשיטות קרקעיות וסיכולים". פשיטות אלה דמו יותר דווקא לפשיטות הקרקעיות שלא נכללו בספר, בשנות ה־70, ב"פתחלנד", אך העיקרון נותר זהה.

מאז התקופה שתוארה בספר השתנו האיומים שעימם מתמודדת ישראל. בעוד האיום מצד צבאות סדירים פחת, עלה האיום (במעגל השלישי) מצד איראן שחותרת להגמוניה אזורית ומבקשת לקנות לעצמה אחיזה במרחב, וגברה הסכנה מצד ארגוני פרוקסי (שלוחים) איראניים וצבאות טרור (חזבאללה וחמאס). עם זאת, קבע נדל, "צה"ל צריך להפעיל מבצעים מיוחדים ומשולבים בכל סוג של מלחמה – הן במלחמה כוללת נגד צבאות סדירים גדולים והן במלחמה א־סימטרית נגד ארגון לא מדינתי, כמו ארגוני הטרור בלבנון וברצועת עזה" (עמ' 258).

אין בכך לומר שהמבצעים בעומק הם עניין של מה בכך. האופן שבו סיכלו הכוחות האוקראיניים את הניסיון של הצנחנים והכוחות המיוחדים הרוסיים לכבוש את שדה התעופה בגוסטומל, לאחר שניתנה להם התרעה מודיעינית, סיפק המחשה ברורה לדרך שבה כוח מגן מגביה את חומותיו. פעולה בעומק מחייבת להביא כבר בגל הראשון את עיקר הכוח שיספיק כדי לבצע את המשימה, שכן האויב יבקש לסגור את הפִּרצה. יתרה מכך, מימוש עקרונות התחבולה וההפתעה חיוני להצלחת פעולה בעומק במידה שעולה על חשיבותם בתמרון בחזית, בשל העובדה שהכוחות יפעלו בנתק כשהם קלים וחסרי מיגון וכוח אש ביחס לכוחות המתמרנים בחזית.

בנאומו עם מינויו לרמטכ"ל, ציין רא"ל הרצי הלוי כי מפקד בצה"ל חונך על העיקרון לפיו "נטילת יוזמה וסיכון היא הכרח". האיום הגובר מצד איראן, וההבנה שסביר מאוד שהמלחמה הבאה תהיה רב־זירתית ותמתח את יכולות צה"ל בו־זמנית לפעילות במעגל הראשון והשלישי, מחייבים את ישראל להעז, ליזום וגם ליטול סיכונים מחושבים.

לצד התמרון היבשתי בחזית, הפעולה בעומק במלחמה הבאה היא סיכון מחושב. חומרת האיום על העורף, והעובדה שאויביה במעגל הראשון בנו עצמם כדי שיוכלו לפעול גם בנוכחות מאמץ האש העוצמתי והמדויק של צה"ל, הופכות אותה לכדאית ולנחוצה, שכן היא יכולה להוציא משיווי משקל את האויב, לחייב אותו להשקיע תשומות, כוח אדם ומשאבים במרחבים שהעריך כמוגנים, ליצור בקרבו תחושת נרדפות ולתרום תרומה מהותית להכרעתו.

הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

לבוא חזקים – הצורך לפעול בצפיפות טקטית | מאת אבי רוזנפלד וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע "שומר חומות" היה מבצע הרתעתי שהדגים את יכולתו לרשום הישגים מול צבא טרור. שומה עליו לדעת לעשות כן גם ביבשה. מאמר זה מבקש להציע תפיסת מימוש עדכנית של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ברמה הטקטית: הפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

מבוא

במבצע "שומר החומות" (מאי 2021) ניהל צה"ל מערכה מבוססת אש כנגד החמאס ברצועת עזה. היה זה מבצע מוגבל שבמהותו, כפי שהוצג במאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, לא נועד להכריע,אלא ״להפעיל עוצמה צבאית כזאת, שתשלול יכולות רבות מהחמאס ומארגון הג'יהאד האסלאמי ותייצר הרתעה" (שובל, 2021).

בשל טיב ההישג הנדרש במבצעים בעלי אופי הרתעתי, יכולים מבצעים אלו להיות מבוססים באופן מלא או עיקרי על הפעלת אש מנגד, לא פעם בשילוב כוחות מיוחדים. אך גם מבצעים מוגבלים בעלי אופי הרתעתי עשויים לכלול בתוכם רכיב של תמרון יבשתי, שתוכנן מראש, או לחלופין, משום שנדרשת עליית מדרגה בהפעלת הכוח או שנדרשת פעולה שרק כוח יבשתי יכול להשיג כחלק מהיעדים (הרס מנהרות החמאס ההתקפיות ב"צוק איתן", למשל).

לעומת זאת, במבצעים בעלי אופי הכרעתי, הפעלת הכוח היבשתי היא המאמץ העיקרי, שכן כמאמר אלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים שפיקד ב"חומת מגן" על חטיבת הנח"ל, "לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16" (גולן, 2015, עמ' 25).

במבצע הכרעתי שכזה, יידרש צה״ל להפעיל כוחות מתמרנים בשטח האויב, במיוחד לאור ירי משמעותי על העורף הישראלי בשילוב הפעלת כוחות אויב פושטים לשטח ישראל, אלה יחייבו מדרגה נוספת של הפעלת כוח. לתמרון שכזה יהיו מספר יעדים אפשריים. הכוח הקרקעי פוגע באויב במגע ישיר, חושף אויב למאמץ האש, מאיים על השרידות השלטונית של האויב, דוחק אותו ומקרין כוח לזירות אחרות. כמו כן, נוכחות של כוח צה"ל בשטח האויב מחייבת אותו להשקיע כוחות במאמץ ההגנה. התמרון הרב־ממדי נועד לשלול את יכולות האויב בהיקף גדול ולהביא בשילובו עם המאמצים הנוספים (הגנה רב־ממדית ומהלומות רב־ממדיות) לפירוק המערכת היריבה.

ולמרות זאת, ניתוח קרבות ואירועים מבצעיים במערכות של צה"ל בשנים האחרונות, הן במבצעים הרתעתיים, והן במבצעים הכרעתיים שכללו הפעלת תמרון יבשתי, הראה כי לא פעם שבה וחזרה התופעה של כישלונות מבצעיים שנובעים מנחיתות טקטית של כוח בנקודת הקצה במפגש מול אויב. אירועים בהם (לדוגמה) צוות קרב גדודי שלם נוכח בשטח אויב (ברצועת עזה או בלבנון), אך מסיבות שונות בנקודה מסוימת בשטח ובזמן ישנו כוח קטן ומבודד שנקלע לקרב ביחסי עוצמה חלשים ביחס לאויב, מה שמביא לנפגעים רבים, צורך בקרבות חילוץ, הפעלת מעטפות אש רחבות ולא מדויקות, לעיתים עד עיכוב משמעותי בביצוע המשימה או ביצועה באופן חלקי בלבד. המשותף למרבית האירועים האלו הוא שלא היה כל צורך מבצעי או דחיפות מיוחדת שהצדיקו פעולה בתנאים חסרים כאלו.

אין מדובר במקרים שבהם האויב בשער, נוסח מתקפת הפתע במלחמת יום הכיפורים, שבהם נדרשו כוחות קטנים וחלשים יחסית למהר לחזית במטרה לבלום את האויב התוקף. אז פעלו כוחות כמו גדוד השריון 77 בפיקוד סא"ל (לימים תא"ל) אביגדור קהלני בתנאי נחיתות קשים. מול מאות הטנקים הסורים פקד קהלני בקור רוח: "תחנות 'שוטר'. בחזית שלנו, בטווח 500 עד 1500 מטרים, נמצאים טנקי אויב רבים. עלו לעמדות, פתחו באש, סוף!" (קהלני, 1976, עמ' 75). גדודו, לצד כוחות נוספים, בלם את הסורים.

אבל הבהילות הזו, שהיא ברורה ומובנת בתנאים שכאלה, לא התקיימה במקרים רבים בהם הפעילו צה"ל וצבאות אחרים כוחות לא מספיקים, אף שהיה בידם די זמן להיערך ולשנע כוחות ואמצעים. הדבר תבע לא פעם מהכוחות הלוחמים גילויי תעוזה, רוח לחימה ומיומנות מקצועית בהיקפים שהשקעה מספקת של אמצעים, כוחות ומשאבים היתה יכולה לחסוך.

אל יובן לא נכון, הקרב הוא זירה כאוטית, שכוללת סכנה, מאמץ, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה־"חיכוך" אותו תיאר ההוגה הפרוסי קרל פון קלאוזביץ – המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות (לאונרד, 1977, עמוד 13־14). חיכוך, כתב קלאוזביץ, "הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (לאונרד, 1977, עמוד 89). כמעט בכל מקרה ידרשו הכוחות להתמודד עם גורמים אלו, אך השקעה נכונה בתכנון, והקצאת משאבים, כוחות ואמצעים תאפשר לכוחות לפגוש באויב מעמדת יתרון.

מאמר זה מבקש לשוב לעקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ולהציע תפיסת מימוש עדכנית שלהם בכל האמור ברמה הטקטית," באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה" (מקדונלד, 1959, עמ' 10), כמאמר צ'רלס מקדונלד בספרו על חוויותיו כמ"פ חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה. תפיסה זו תבוא לידי ביטוי בהפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתוכל לממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

לכאורה, קיימת סתירה בין הגישה אשר רווחה במקומות מסוימים בצה"ל בחמש־עשרה השנים האחרונות, לפיה יש לייצר מענה מבוזר לאופן הפעולה המבוזר של האויב, שבא לידי ביטוי בפעולה בכוחות קטנים ומפוצלים (אסא ויערי, 2005, עמ' 62), לבין המלצתנו לפעולה טקטית שבקצה כוחות בעלי עדיפות גדולה ביחסי העוצמה ביניהם לבין כוחות האויב. למעשה, אין זה כך שכן גם במידה וישנו צורך מבצעי לפעולה מבוזרת, ניתן וצריך לפעול באופן כזה שגם כוח קטן יחסית יפעל עם מעטפת פיקוד ושליטה, מודיעין, אש, ובעיקר תוך אבטחה והדדיות עם כוחות נוספים אשר לא יאפשרו לאויב עמדת יתרון מקומי מול כוח צה"ל.

בנוסף, העובדה שחיזבאללה וחמאס הפכו לצבאות טרור, בעלי צורה מוחשית, עם מערכת פיקוד ושליטה, מערכים מבוצרים וכוחות ניידים, מייצרת לצה"ל בכלל ולכוחות המתמרנים בפרט, הזדמנות בלתי רגילה לחשוף ולתקוף אותם באופן כזה שיכול להביא לשלילת יכולות אויב נרחבת. פעולה טקטית נכונה מולם היא כזו שתאפשר להביא את עוצמתו של צה"ל ויתרונו בכלל הממדים לכדי נקודת הקצה של המפגש בין הכוח המתמרן לבין כוח האויב – ברחוב, בוואדי, בשטח הסבוך – בכל מקום בו נדרש לפעול.

על הצפיפות הטקטית

שגיאות טקטיות המובילות לנחיתות מבצעית מול אויב בשטח אינן תופעה חדשה בהיסטוריה הצבאית או הצה"לית, אולם ניכר שבכל זאת גורם מהותי השתנה באתגרי צה"ל מול צבאות הטרור במעגל הראשון. בעוד שבעידן "המלחמות הגדולות" מול צבאות ערב פעל צה״ל בנחיתות סד"כ משמעותית ("מעטים מול רבים"), הרי שכיום במעגל הראשון ישנם יחסי עוצמה עדיפים משמעותית לכוחותינו ביחס לצבאות הטרור ("רבים מול מעטים"). היפוך המצב הזה עדיין לא בא לידי ביטוי באופן בו כוחותינו נלחמים.

אחד מעקרונות המלחמה של צה"ל, כמו גם צבאות נוספים, הוא עקרון ריכוז המאמץ: "ריכוז המאמץ נועד להשיג עדיפות בעוצמה על האויב במקום ובזמן שנקבעו מראש, ולו גם עדיפות זמנית. ריכוז המאמץ יכוון בדרך כלל אל נקודות התורפה של האויב, אם הבחנו בהן מבעוד מועד או אם יצרנו אותן. ריכוז מאמץ הוא מיקוד של תוצאי מכלול המאמצים: מאמץ התמרון, מאמץ האש ומאמץ המודיעין ותמיכה מתמשכת של מאמץ המנהלה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ועוד נכתב כי את היכולות שישולבו במאמץ (תמרון, אש, איסוף, סיוע ועוד) יש לאזן בהתאם למשאבים הקיימים. "איזון אין פירושו שוויון כמותי; אפשר ליצור איזון על־ידי תוספת אש במקום גורמי תמרון חסרים, ולהיפך" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ריכוז מאמץ "אין פירושו רק ריכוז פיזי של הכוחות והאמצעים בגזרה ובשטח הנתונים, אלא ריכוז תוצאי פעולות כל הכוחות והאמצעים, במסגרת מתואמת אחת, להשגת התכלית במקום ובזמן שנקבעו לפי המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 26).

לרוב, ימומש עקרון זה לצד עקרון מלחמה נוסף, עקרון מיצוי הכוח, שעניינו "להפיק את המירב מהכוחות, מהאמצעים ומהקרקע, על מנת לבצע את המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29). עקרון זה קובע כי יש לבצע תכנון נכון, המנצל היטב את חוזקות כוחותינו וחולשות האויב, לשלב באופן מושכל בין התמרון לאש, לנצל נכון את הקרקע, ולמצות את אמצעי הלחימה העומדים לרשות הכוחות ולהתאים אותם למשימה לפי תכונותיהם (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29).

והנה, במקרים רבים הכוחות המתמרנים פועלים כאילו הם עדיין ה"מעטים" – בין שהדבר נובע מתחושת דחיפות שאינה מחויבת, ובין שנובע מאתוס (בעל ערך כשלעצמו) של "עמידה ב־'ש'", שלעיתים אינו משרת את המטרה או ההישגים המבצעיים הנדרשים ביחס לקרב או למערכה. במקרים רבים אנו רואים כוח מתמרן שפועל בתנאים מבצעיים לא מספקים (למשל ללא מיצוי המודיעין והאש לפני שלב ההסתערות, או כניסה לשטחים בנויים ללא המתנה להגעת מרכיבי שריון והנדסה) גם כאשר אין צורך אמיתי המחייב פעולה חסרה כזו. כשנמנעו מלעשות כן, מאילוצים שונים, התוצאה היתה, לא פעם, "קרב גבורה", כלומר אירוע רצוף תקלות וליקויים בתכנית המבצעית, במוכנות הכוח למשימה ובמיומנות המקצועית, אשר חייבו מפקדים ולוחמים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם ויכולתם למנוע את קריסת המערכות ולהשלים את המשימה (שלח, 2003, עמ' 96).

מדוע זה קורה לנו? ראשית, הדבר נובע לא פעם מתחושת דחיפות, לפיה אם לא תתבצע פעולה כעת, "כשהברזל חם", לא יינתן אישור לפעולה בהמשך. פעולות אלו נעשות גם בשל הנחת העבודה שהן יהוו "רגל בדלת" וכשהכוחות יהיו בעיצומה של הפעולה או לאחר שתצליח יתקבל אישור להכניס כוחות נוספים או לנצל הצלחה. שנית, הדבר נובע מהאתוס הצבאי ההתקפי, דבר חיובי כשלעצמו, וכן מתוך חשש המפקדים להיתפס כמי שלא חתרו למגע מהיר עם האויב. שלישית, לעיתים פעולה מהירה, גם על חשבון המתנה לצבירת כוח נוסף או תקיפות מקדימות מן האוויר, פירושה פעולה כנגד אויב חלש יותר שטרם הספיק להתאושש או להיערך טוב יותר. רביעית, היעדרה של נקודה ארכימדית ברורה שבה מחליטים לעלות מדרגה בעוצמת הפעלת הכוח, בין שלמטרות הרתעה או הכרעה. גם כאן כמובן שאין ״תשובת בית־ספר״, והתמרון ההתקפי יוטל למערכה, כאשר היעדים שיוטלו עליו יהיו כאלה שלא ניתן להשיגם באש מנגד. אולם לא פעם, כפי שאירע בראשית מלחמת לבנון השנייה, היעדר ההבנה שמדובר בהמשך פעולה בדפוס פעולה של עימות מוגבל בשעה שהמציאות המבצעית בפועל היא של מלחמה, מקשה על הפעלת כוחות בהיקף ובעוצמה נדרשת ומביאה לפעולה מהוססת ולא קוהרנטית.

לכל אלו נוספת ההיסטוריה של צה"ל, שנבנה והופעל בהצלחה כצבא תעשייתי כנגד צבאות תעשייתיים, לא פעם בתנאים של מעטים מול רבים (גם אם בלחימה עצמה יצר צה"ל עדיפות מקומית). אך האויב השתנה. במעגל הראשון נדרשת ישראל להתמודד עם צבאות הטרור, כהגדרת הרמטכ"ל, חזבאללה וחמאס (כוכבי, 25 בדצמבר 2019), המיישמים הלכה למעשה תפיסה שניתן לכנות בשם "שדה הקרב הריק", ופועלים בכוחות קטנים שנטמעים באוכלוסייה האזרחית, מסתתרים מתחת לאדמה, נמנעים ככל שניתן מלחימה במגע ישיר ומפעילים אמצעי אש מרחוק (שלח, 2015, עמ' 123).

הצפיפות כביטוי לתפיסת הניצחון ברמה הטקטית

הצורך ב"הפרש שערים" משמעותי לטובת כוחותינו בא לידי ביטוי בתפיסת הניצחון של צה"ל כחלק מההבנה שהתוצאה המערכתית תיקבע בין היתר בהיקף שלילת יכולות משמעותית של האויב (בדגש על פגיעה בפעילים), למול היקף נפגעים נמוך יחסית לכוחותינו (וכל זאת בזמן קצר יחסית). הביטוי האופרטיבי לנושא זה צריך להיות בקביעת הישגים מבצעיים ויעדי תמרון המאפשרים התקדמות מאובטחת ופעולה חזקה ביעד, בתנאים מבצעיים המאפשרים להביא לידי ביטוי את עוצמתו הרב־ממדית של צה"ל בשלבי הלחימה השונים.

לכך, בין היתר, מכוונת תפיסת התמרון הרב־ממדי "בחכמ"ה" (ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומות, הסתערות), ולכך ככלל מכוונות התכניות האופרטיביות העיקריות של צה"ל למעגל הראשון. לעומת הרובד האסטרטגי והאופרטיבי, ניכר שברובד הטקטי נשארנו במקום. אנו מאמנים את הכוחות להילחם "מהר", להגיע בזמן ליעד (הגיאוגרפי) שנקבע להם כמעט בכל מחיר, גם אם במקרים רבים האויב זז והיעד כבר אינו רלוונטי (מובן שלעולם יהיו גם מקרים בהם לקרקע ולהתייצבות בזמן מסוים חשיבות בפני עצמה). למעשה, ביחס למצב הדברים האמור ביחסי העוצמה בין צה"ל לבין צבאות הטרור במעגל הראשון, ביכולתנו לכוון ליעד של קרוב לאפס כוחות חלשים ומבודדים (בשדה הקרב אין 100% אף פעם).

במצב שכזה, גם כאשר יעלה בידי האויב להפתיע את כוחותינו בשטח, יהיו להם הכלים והתנאים להגיב מהר, חזק, ותוך הימנעות מ"הכרעה מקומית", שתאפשר לאויב לקחת לוחמים בשבי וכדו'. הביטוי הטקטי צריך להיות פעולה בתבניות מאובטחות בקצה תוך הדדיות רצופה בין כוחות בכל נקודה אפשרית, זאת תוך קביעת תנאים מבצעיים מחייבים למעבר בין שלבים, בוודאי לשלבי ההתקדמות וההסתערות על היעד. אבטחה ועוצמה אלו יצמצמו את תופעת החיכוך ויביאו בסופו של דבר למהירות טקטית ואופרטיבית גבוהה יותר לאור צמצום אירועי קיצון שמביאים לעיכובים משמעותיים.

אנו מציעים לכנות סוג פעולה טקטית כזו כ"צפיפות טקטית". בשונה מצפיפות מיקרו־טקטית (צרור/רימון אחד פוגע בכל המחלקה, ריכוזי כוחות הנפגעים מתמ"ס או נ"ט וכו') הרי שצפיפות טקטית משמעותה שאין כוח מבודד וחלש, לעולם יהיה כוח סמוך אליו הנמצא (ככלל) בקשר עין ובטווח הגעה קצר ממנו, שימנע כניסה למצבים הלא־רצויים שתוארו כאן לצד מעטפת אש ופינוי מספקת. הצפיפות הטקטית היא למעשה מימוש והתאמה של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח לאתגרים שניצבים כיום בפני צה"ל בשדה הקרב.

התפיסה המוצעת כאן נועדה בעיקר לצורת הקרב התקפה. מה גם שבטרם כניסת הכוחות המסתערים לסמטה או לשטח סבוך ומבוצר יש למצות את מאמץ החשיפה של האויב ותקיפתו באש מנגד. מלבד הסיבה התועלתית לכך (הכוחות יפגשו ביעד פחות אויב והמשימה תבוצע מהר יותר) הרי שהדבר נובע גם מתוקף הציווי המוסרי שמוטל על המפקדים לייצר לאנשיהם תנאים מיטביים להצליח במשימתם ולהבטיח את שלומם ככל שניתן.

כמו כן, יודגש כי המלצתנו לפעול בצפיפות טקטית נוגעת, כשמה כן היא, לדרג הטקטי. שכן, בעוד שהדרגים הטקטיים נדרשים להסתער על היעד לאחר שנערכו כראוי, צברו די כוחות ומיצו את מאמץ החשיפה והתקיפה, הרי שעל הדרג האופרטיבי לנהל מבצעים דינמיים ולשמר את המומנטום המערכתי, הן במטרה להביא במהירות לשבירת האויב כתוצאה מאי־יכולתו להתאושש ולהסתגל (הכרעתו כמערכת) והן על־מנת להסיר במהירות את האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף. היה כבר מי שהמליץ לכלול את עיקרון המהירות בעקרונות המלחמה של צה"ל (שמשי, 2011, עמ' 213) והציווי בדבר קיצור משך המערכה, כך שתסתיים בתנאים הרצויים לישראל, ראוי שיעמוד לנגד עיניו של צה"ל. ייתכן שיתקיים לעיתים מתח בין הצורך לפעול מהר ברמה האופרטיבית, לבין הצורך לפעול חזק ובאופן שממקסם את האפקטיביות ברמה הטקטית בקצה, אך אמנות המלחמה מחייבת לדעת לאזן בין הקצוות, מה גם שפעולה טקטית מהירה אך חלשה מדי בקצה עלולה להביא לאירועים מבצעיים שליליים לכוחותינו (ריבוי נפגעים, נעדרים, כניסה למארבים וכיו"ב – אלו יביאו לעיכוב ולעצירת המומנטום).

אין להבין מכך שתמיד ניתן להמתין למשאבים נוספים. מה גם שהקביעה שלכוח יש די מודיעין, אמצעים, כוח אדם וסיוע היא לא פעם שרירותית במהותה. אלוף (מיל.) משה קפלינסקי, יוצא חטיבת גולני וסגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, אמר בשעתו כי בימי האינתיפאדה השנייה ניתן היה לשאול שאלות על קידוש המשימה אל מול התנאים האופטימליים, ובהיעדר די משאבים ומודיעין, ובתנאי שאין מדובר ביעד ערכי מאוד ("פצצה מתקתקת") ניתן היה לדחות את המשימה עד שאלו יתמלאו. התפיסה הזו אינה תקפה במלחמה, קבע, "כשאתה עוצר התקפה אוגדתית ואומר יש ערפל. לא עובד. לא עובד" (קפלינסקי, 2016).

דבקות במשימה לאור המטרה, הוא העיקרון הראשון בעקרונות המלחמה של צה"ל. ובמלחמה, בסופו של דבר, צריכים אנו לפעול עם המשאבים שישנם, אך אז נדרש המפקד להבהיר לרמה הממונה מה ביכולתו לבצע עם הכוח שבידו כך שמחד יוכל לבצע לפחות חלק מהמשימה (בדגש על תפיסת חלק מהשטח) ועדיין לשמר בקצה, בחיכוך עם האויב, כוח צפוף טקטית שיכול להתגבר על כל איום.

מקרי מבחן

במטרה להמחיש את הבעיה יוצגו לעיל שני צמדי קרבות, בהם יתואר קרב בו לא מומש עיקרון הצפיפות הטקטית, ולעומתו קרב בו פעלו הכוחות לאור עיקרון זה. אף שכל קרב הוא אירוע ייחודי, ניתן למצוא מאפיינים דומים דיו בין הקרבות בכדי להשוות ולהפיק לקחים מהם. חשוב לציין, כי אין בדברים האמורים ביקורת על מי שנדרשו לאתגר בשעת מלחמה. אלו עשו כמיטב יכולתם, פגעו באויב וחתרו למגע. מנגד, ודאי ניתן ללמוד מהשגיאות שנעשו בכדי להיות טובים ומשוכללים יותר בפעם הבאה.

דוגמה מובהקת היא הקרב של עוצבת עידן בג'נין, אשר במסגרתו הוטל על "עוצבת השרון", חטיבת חי"ר במילואים, לכבוש את מחנה הפליטים בעיר. בפועל, הכוח שהוקצה למשימה היה חסר את המיומנות המקצועית והעוצמה הדרושים בכדי לעמוד במשימה.

במהלך הקרב לכיבוש מחנה הפליטים בעיר נקלע כוח רגלי למארב מחבלים בסמטה במחנה. הכוח, שהיה נתון במצב נחיתות מול מחבלים חמושים שהיו ביתרון מולו והצליחו לכתר אותו (סגל־עז־כאריאל, 2006, עמ' 60־63). זמן רב נדרש לקרב חילוץ ארוך שכלל הפעלת כוחות עתודה (בין היתר מחטיבת גולני, מחטיבת הנח"ל ומשייטת 13) עד שעלה בידי הכוחות לסגור את האירוע המבצעי הזה (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 256־260), שהפך על רקע היקף הנפגעים לכוחותינו לאירוע מכונן בעל השפעה שחרגה הרבה מעבר לרמה הטקטית. האירוע פגע בהישגי מבצע "חומת מגן" כולו ויצר בקרב מפקדי הצבא הסדיר דימוי (שגוי!) לפיו חלק מיחידות המילואים הן "צבא סוג ב'" (שלח ולימור, 2007, עמ' 320־321).

במבט ביקורתי עלינו לשאול האם אופן פעולת הכוחות בקצה בקרב זה היתה חזקה מספיק, צפופה מספיק, האם התקיימה הדדיות רציפה בין כוחות, כזו שקיומה היה אמור לאפשר תגובה מהירה של הכוחות בשטח להפתעה הראשונית וסגירה מהירה יותר של האירוע. גם בשטח צפוף שמייצר אתגרים מבצעיים, מקשה על תנועה בכוחות גדולים ועל התמצאות ושפה משותפת בין הכוחות, ניתן ונכון לפעול בצפיפות טקטית, בפעולה איטית מאובטחת תוך שמירה על הדדיות בכל השלבים.

בשונה מהקרב בג'נין עומד הקרב בשכם שהתרחש גם הוא במבצע "חומת מגן". המטה הכללי חשש אז מהלחימה הצפויה בעיר שכם, בדגש על הקסבה: הרובע העתיק, הצפוף והמרכזי בעיר שבו נערכו פעילי טרור רבים של הפת"ח והחמאס. כיבוש שכם נחשב לאתגר קשה, והמודיעין העריך כי בעיר ישנם מאות חמושים. משימת כיבוש העיר הוטלה על אוגדת יהודה ושומרון שלה הוקצה לטובת המשימה "כוח גדול ומקצועי: שתי חטיבות חי"ר סדירות, הצנחנים וגולני ולצידן חטיבת שריון במילואים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 251). בתדריכים שקיימו המפקדים לחיילים הם הדגישו את חשיבות הדבקות במשימה. מפקד גדוד הצנחנים 890 סא"ל אמיר ברעם, אמר לחייליו כי עליהם לפעול לא "מתוך רגשי נקמנות, אלא כאנשי מקצוע. אני רוצה כמה שיותר מחבלים עם כדור בין העיניים, אבל מי שמרים ידיים או נמצא ליד נשים וילדים אסור לפגוע בו" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252).

הכוחות תקפו את הקסבה מכמה כיוונים בשתי גישות שונות. חטיבת גולני, בפיקוד אל"מ משה "צ'יקו" תמיר, הפעילה כוח רב תוך שהיא נסמכת על יכולתה לנוע באופן ממוגן על גבי נגמ"שים מסוג "אכזרית". הדבר הביא לנסיגת רבים מהפעילים החמושים הפלסטינים לחלקה המערבי של הקסבה, שכיבושו הוטל על חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אל"מ אביב כוכבי. "כאן בחרו הצנחנים בשיטת תנועה מתוחכמת, כשכוחות משנה קטנים מתקדמים בעת ובעונה אחת, תופסים בתים בקסבה ויוצרים בלבול אצל החמושים באשר לתמונת המצב האמיתית בלחימה. לעיתים קרובות, פתחו חוליות פלסטיניות בירי על כוח ישראלי, מבלי לדעת שבכך הן חושפות עצמן לפגיעת צלפים מכיוון אחר. אף שהמבצע לכיבוש שכם ארך שבוע, נמשכה הלחימה בקסבה פחות מארבעה ימים. במהלכה הרגו הצנחנים כשבעים פעילים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252). לכוחות צה"ל היו מספר פצועים והרוג אחד. ניכר כי לאוגדה הוקצו די כוחות בכדי להכריע את האויב ולנצח בקרב (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 253), ובכלל זה סיוע אווירי של מסוקי קרב (כוכבי, 2002).

כפי שניתן לראות בדוגמת הקרב בשכם, עקרון הפעולה בצפיפות טקטית אינו מחייב כלל וכלל פעולה שבלונית נעדרת תחבולה, כזו שבה כוחותינו מגיעים רק מכיוון אחד. ההיפך הוא הנכון – ניתן לפעול ממספר כיוונים, באופן תחבולני ומפתיע, כפי שנעשה במקרה המתואר, ובתנאי שהכוחות בקצה לא יהיו חלשים ומבודדים בנקודת המפגש עם האויב.

מקרה בוחן נוסף הוא קרב בינת־ג'בל ממלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה הוטל על עוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל גל הירש, לתפוס שטחים השולטים על העיירה בינת־ג'בל, כאשר בעיירה עצמה ובכפר הסמוך עיינתא היו ערוכים כ־100־150 פעילי חזבאללה, ובהם כ־40 מאנשי הכוח המיוחד של הארגון, וכן לפשוט על העיירה במטרה לפגוע בפעילים ובאמצעי לחימה. תחת האוגדה פעלו חטיבת גולני בפיקוד אל"מ תמיר ידעי, חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חגי מרדכי וחטיבת השריון 7 בפיקוד אל"מ אמנון אשל.

ביום הראשון לפעולה (23 ליולי 2006) נפצעו 14 לוחמים מגדס"ר (גדוד סיור) של גולני לאחר שזוהו בטעות כפעילי חזבאללה והותקפו בידי כלי טיס של חיל האוויר. במהלך חילוצם נפגעו שני טנקים מחטיבה 401, ונהרגו שני חיילים ונפצעו מספר חיילים ובהם מג"ד שריון. במקביל הרג כוח מגדוד 51, עליו פיקד סא"ל יניב עשור, שלושה פעילי חזבאללה בשתי היתקלויות מטווח קרוב (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 252־253).

בבוקר ה־26 לחודש החליט מג"ד 51 לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה. הגדוד נע בשני כוחות משנה: המג"ד נע עם פלוגה א' ממזרח, וסגנו נע עם פלוגה ג' ממערב. הפלוגה המסייעת נעה מעט מאחור, בחיפוי. פעילי החזבאללה שמעו את ניסיונות הפריצה של כוח הסמג"ד לאחד הבתים והחלו חילופי אש מטווח קרוב. סמוך לבית היה מטע זיתים, שהפך לשטח הריגה. מ"מ וחייליו נתקלו שם בפעילי חזבאללה ונפגעו. הסמג"ד הסתער לחלצם ונפצע, ובהמשך נהרג כשקפץ על רימון והציל את חיי הפצועים הסמוכים אליו. לאחר כרבע שעה מתחילת הקרב נהרגו חמישה לוחמים, בהם הסמג"ד והמ"מ, ושניים נוספים נפצעו אנושות.

שני קצינים בכוח הסמג"ד, מ"פ ג' ומ"פ לשעבר ביחידת אגוז שהצטרף לגדוד (ותפס בהמשך פיקוד על פלוגה ג' לאחר שמפקדה נפצע), ועמם מספר לוחמים, הצליחו לבסוף לפגוע בפעילי החזבאללה ולחלץ את הפצועים והגופות מן המטע לתוך הבתים. במקביל שלח המג"ד כוח קטן בפיקוד הקמב"ץ לסיוע, אשר תפס בית והכווין ממנו כלי טיס של חיל האוויר לפגיעה במקורות הירי (שטבון, 2016, עמ' 160). גדס"ר גולני הוזעק לסייע בחילוץ, שארך מספר שעות. כמעט עשר שעות לאחר שהחל הקרב, חולצו במסוק אחרוני הפצועים (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 254־256). שמונה הרוגים וכ־25 פצועים ספג הגדוד בקרב.

גדוד 51 לא נפל למארב ושני הצדדים הופתעו בה במידה ולחמו בנחישות. פעילי החזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים, "אבל תנאי ההיתקלות שללו מצה"ל את השימוש ברוב יתרונותיו הטכנולוגיים והפכו את העימות לקרב של רובאים, בשיניים ובציפורניים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 257). יתרה מכך, "כשגולני והצנחנים פעלו בשיטה של "אלמנות קש" (מארבים בבתים), כל יחידה נלחמה כמעט לבדה. כשגדוד 51 נקלע למצוקה במזרח בינת־ג'בל, הצנחנים במערב לא היו אפקטיביים בסיוע. הטנקים של חטיבה 7 אפילו לא התקרבו לשטח הבנוי ושום ציר לא נפתח כדי לאפשר תנועת כלי רכב משוריינים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 259).

למעשה, בקרב זה פעל הגדוד לבדו בדפוס פעולה שנכון ומתאים לבט"ש (בעיקר באיו"ש) ולא למלחמה, ללא אש משמעותית מקדימה, ללא כוחות שריון והנדסה צמודים לכוחות החי"ר וללא הדדיות מספקת בין הכוחות. הדבר הוביל לכך שבפעולה בקצה נוצרה נקודת חולשה שבה נוצר מעין "קרב הוגן" שבמסגרתו, בנקודת המפגש עם האויב, הגיע הגדוד ביחסי עוצמה יחסית חלשים. המבחן של הצפיפות הטקטית הוא כאמור בקצה, בנקודת המפגש עם האויב. שם עוצמת הכוח הצה"לי נבחנת.

לעומת מבצע "קורי פלדה 2" (הקרב על בינת'־ג'בל) ראוי לבחון את מבצע "שינוי כיוון 10" (7 באוגוסט 2006). על עוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, הוטל לכבוש את העיירה בינת־ג'בל כמעט עם אותם כוחות, כאשר הפעם נוספו לשלוש החטיבות הסדירות, גולני, צנחנים ו־7, גם חטיבת השריון מילואים "מרכבות הפלדה", בפיקוד אל"מ מאיר פינקל, וכן אגד ארטילרי בפיקוד אל"מ אמנון מאיר.

על־פי התכנית, חטיבת הצנחנים תתקוף את העיר מעורפה ממערב למזרח, ואילו חטיבת גולני תתקוף ממזרח למערב. כוחות השריון, הן מחטיבה 7 והן מחטיבת "מרכבות הפלדה" יישארו בעמדותיהם ברכסי מרון א־ראס וירון, השולטות על המרחב. על חטיבת "מרכבות הפלדה" הוטל גם לפרוץ ציר רק"מ אל פאתי בינת־ג'בל, בקרבת רכס השלעבון, "על מנת להביא טנקים לעמדות אש במרחב שבו פועלת חטיבת הצנחנים – מקום לא צפוי להגעת שריון ודרך לא שגרתית. כך יותקף המרחב מכל עבריו באש טנקים ובפעולת רגלים אל שטחי המפתח. מרכז האש עם האגד הארטילרי, בשיתוף עם כוחות אוויריים, יפעיל את מהלומת האש" (הירש, 2009, עמ' 354).

הקרב, כתב הירש, התנהל על־פי התכנית. טרם הלחימה של כוחות היבשה הקפיד מפקד האוגדה למצות ככל שניתן את מאמצי האש, האיסוף והמודיעין במטרה לפגוע באויב, וגם זה ביטוי לתפיסת הצפיפות הטקטית, שגורסת שיש לייצר לפעולות כוחות היבשה תנאים מבצעיים טובים ככל שניתן. "העיר מותקפת בעוצמה רבה, האגד הארטילרי שלנו הולם במעוזי המחבלים ובשמורות הטבע המקיפות את השטחים הבנויים, מטוסי קרב תוקפים מטרות, מטס אחר מטס, סוגים שונים של אש ניתכים על יעדים במרחב כהכנה לפעולה הרגלית בשטח הבנוי. בחסות האש הזו מתקדמים כעת משני עברי צומת צף אל־הווא כוחות 'גולני' והצנחנים, על פי התוכנית" (הירש, 2009, עמ' 356).

במהלך הלחימה נתקלו הצנחנים בהתנגדות עיקשת סמוך לצומת ושלושה לוחמים נהרגו. "תחת האש הכבדה מסייעת חטיבת 'גולני' לחטיבת הצנחנים בקרב המתנהל. חיפויים הדדיים מתואמים וכוח טנקים הכפוף ל'גולני' נשלח על ידי תמיר לסייע לחגי" (הירש, 2009, עמ' 361). ההתקדמות המתואמת של הכוחות לתפיסת שטח המפתח, צומת צף אל־הווא, יצרה לחץ על פעילי החזבאללה במרחב הצומת. "גדס"ר הצנחנים, בפיקודו של נמרוד, ממשיך לפעול מכיוון אחד, גדוד 890 פועל מן השטח השולט על הצומת מעברו האחר, במרחב עיינתא פועלת חטיבת 'גולני'" (הירש, 2009, עמ' 361). בשלב זה, לתפיסת מפקד האוגדה, פעילי חזבאללה במרחב הוכרעו, ואלו שלא נהרגו נסוגו.

יש לציין כי במהלך הקרב אירעו לא מעט אירועי ירי דו־צדדי (דו"צ) של כוחותינו, ובכלל זה אירועי דו"צ שגרמו לנפגעים הן בחטיבת הצנחנים והן בין כוחות חטיבת השריון 7 וכוחות גולני (אלרון, 2008, עמ' 453).

הקרב, כמו קרב שכם, הוא דוגמה נוספת לאופן שבו הצפיפות הטקטית סייעה להצלחת צה"ל, שכן הומחש בו כיצד הצבא יישם עדיפות מקומית על אויב. במלחמה יקרה הכל – תהיה עקת הקרב, יהיו עייפות, קרקע מאתגרת ועוד. מה גם שצה"ל לא נלחם במעמד צד אחד. במלחמה, כמאמר הגנרל פאנפילוב, "קיים אויב, והוא לא תמיד עושה מה שרצוי לך" (בק, 2001, עמ' 136). אולם הצפיפות הטקטית, מציבה בלחימה כוח חזק דיו בשביל לצאת מכל תסבוכת, ויתרה מכך, אין הכוחות פועלים לבדם בחלל ריק. היכן שנדרש מיושם עיקרון ההדדיות (כפי שכוחות גולני סייעו לצנחנים ב"שינוי כיוון 10"), שמאפשר להתגבר על טעויות מקצועיות, פערי כשירות, וכן על מהלכי האויב.

לקחים למערכה הבאה

אמנם מבצע "שומר החומות" היה מבצע הרתעתי בו הפעיל צה"ל רק חלק קטן מיכולתו ועוצמתו, אך הכוח שהופעל הדגים היטב את היכולת של צה"ל לרשום הישגים מול צבא טרור כאשר הוא מרכז מאמץ ומביא לידי ביטוי את עדיפותו ביחס לאויב.

במערכה הבאה, לצד מאמץ אש מדויקת מוכוונת מודיעין ומאמץ הגנתי יעיל מאוד, שיימנע מן האויב לקזז את הישגי התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שיגבו מחירים בנפש (הלוי, 2020, עמ' 254), עשוי צה"ל להידרש למאמץ מתמרן. אין הכוונה בהכרח לתמרון כבד ועתיר סדרי כוחות. התיאורטיקן הצבאי ויליאם לינד כתב עבור חיל הנחתים האמריקני את המסמך "לוחמת תמרון", לאור לקחי הלחימה בווייטנאם. במסמך המליץ על שינוי היחסים בין אש לתנועה, כך שהאש תשמש ליצירת שורה של מצבים לא צפויים ומסוכנים לאויב. לינד המליץ למפקדים להפעיל את האש כך "שתסייע לכם לתמרון – דכאו את האויב תוך תנועה סביבו או דרכו. השתמשו באש בין־זרועית והשתמשו ביותר מסוג אחד של סיוע אש במהלך התקיפה כדי להכות את האויב פיזיקלית ופסיכולוגית כאחד" (גרייצר, 2015, עמ' 71).

למבצעים שכאלה נדרש מהלך מתמרן אחר, שישלב בין כוחות שיפשטו על יעדי אויב במערכה מוגבלת, ובין מספר קטן של צוותי־קרב חטיבתיים, גמישים, מהירים, קטלניים בלחימה במגע ישיר ומרושתים היטב בכדי לרתום מודיעין ואש מן התווך, כדי ליצור תחושת נרדפות בקרב האויב, שמאמץ האש מתקשה לייצר, ולפגוע בו ביעילות גבוהה יותר (גולן ופרל פינקל, 2021, עמ' 15).

בכל נקודת זמן נדרש מפקד לבצע הערכת מצב ביחס למשימה לאור המטרה, ולא פעם המשימה דווקא מאפשרת לממש את יחסי העוצמה שיש בין צה"ל לאויביו. כאמור, קיימים מקרים בהם ישנה בהילות נוסח מלחמת יום הכיפורים, במיוחד נוכח האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף (שהמחשה לו, גם אם בזעיר אנפין, במבצע "שומר החומות"). אך בעוד שמהדרג האופרטיבי נדרש לפעול במהירות כדי להסיר את האיום על העורף וליצור ולשמר את תנופת ההתקפה, הרי שמהרמה הטקטית נדרש להקפיד לפעול באופן החזק ביותר האפשרי (ולא האובייקטיבי). שכן, לא פעם ניתן להשקיע עוד כוחות ומשאבים במשימה, בכדי שבסופו של יום, בקצה, האויב יפגוש כוח עדיף של צה"ל. שהרי המטרה, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי, היא להביא אקדח לקרב הסכינים ולא לנהל קרב הוגן.

ח"כ לשעבר עפר שלח כתב כי כאשר יפגוש האויב במלוא עוצמתו של צה"ל, כפי שבאה לידי ביטוי בתמרון יבשתי ולא רק באש מנגד, הרי ש"הנוכחות הפיסית בשטח, תחושת האיום והנרדפות בכל מקום והסכנה לשרידותם של המערכים החשובים ביותר שלו, עשויים ליצור אצל האויב תחושה של עימות עם כוח חזק בהרבה, להפחית את רצונו להילחם ולהחדיר לתודעתו את ההכרה שדרך המאבק המזויין מול ישראל תביא איתה הרס ואף איום קיומי" (שלח, 2021). אך כדי לממש תמרון שכזה נדרשת פעולה בצפיפות טקטית.

היערכות להפעלת כוח מתמרן בצפיפות טקטית, שתציב מול האויב כוחות יבשה חזקים בהיקפם, בציודם ובחימושם, בכמות ניכרת, תצמצם את האיומים שמולם ניצב הכוח המתמרן ותהפוך את התמרון, בין שיעשה במתכונת של פשיטה, במבצעי הרתעה, או כיבוש במבצעי הכרעה, לחלופה ריאלית, שמחיריה לא גבוהים באופן יחסי. חשוב להדגיש כי התמרון חייב להיעשות בכוחות חזקים מאד שלהם עדיפות מוחלטת על האויב בעוצמה, כמות ואיכות. הגנרל ויליאם דה־פוי, שפיקד במלחמת וייטנאם על דיוויזיית חי"ר, אמר בפרפרזה על קביעתו הידועה של הגנרל נתן בדפורד פורסט, כי הניצחון ״מגיע לצד המצליח לרכז את כוחותיו במקום הקריטי וברגע הקריטי בשדה הקרב״ (מקליר, 1993, עמ' 180).

כוחות היבשה שיופעלו יידרשו בראש ובראשונה, כפי שניסח זאת אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, לנצח בקרב הראשון (ברעם ופרל פינקל, 2021, עמ' 11). הסיבה לציווי זה נובעת הן בשל הצורך למנוע כל הישג מהאויב והן משום שהדבר יהווה מהלומה תודעתית על האויב, ויקנה לכוחות צה"ל הצלחה (שאותה ניתן לנצל) ותחושת הצלחה שתורמת משמעותית לביטחון העצמי ותחושת המסוגלות של הכוחות. כל אלו תורמים לפריצת המחסום התודעתי שקיים במוחם של הלוחמים והמפקדים בנוגע למלחמה והפעולה מעבר לגדר. יתרה מכך, "אם אתה מפסיד את הקרב פנים אל פנים", הסביר בשעתו אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג, את הכלל שעמד לנגד עיניו כבר כמג"ד גדס"ר צנחנים במלחמת לבנון הראשונה, "כל היתר נעשה לא רלוונטי" (מקרגור, 2007, עמ' 287).

תפיסת ההפעלה לניצחון נועדה, כתב הרמטכ"ל, לייצר "יכולת הכרעה ברורה במערכה, המציגה משוואה משופרת של 'הישג־זמן־מחיר'" (כוכבי, 2021, עמ' 8). אחד הביטויים הטקטיים של התפיסה הוא עיקרון הצפיפות הטקטית שמאפשר לכוחות היבשה לממש משוואה זו של הישג גבוה בזמן קצר ובמחיר קטן ככל שניתן.

בכל האמור במשתנה הזמן במשוואה, הרי שלכאורה ניתן להניח שמשך הזמן הנדרש כדי לכנס את כלל סד"כ הכוחות הדרושים לביצוע מיטבי של פעולה וכדי למצות מאמצים שונים (בהם אש ומודיעין) בטרם לחימת הכוחות במגע ישיר כנגד האויב, מאריך את משכו של העימות. זוהי תפיסה שגויה. כשם שבטרם יציאה לריצה מוטב להקדיש זמן בנעילת נכונה של הנעליים וקשירה הדוקה של השרוכים, כדי למנוע נפילות, פציעות ועיכובים במהלכה, כך מוטב להקדיש זמן (במידת האפשר כמובן) לרכז ולכנס נכון את הכוח בטרם פעולה. שאם לא כן תקלות, חולשות וכשלים עלולים להתרחש ולהאריך את הפעולה כמו גם להציב את כוחותינו בעמדת נחיתות שממנה נבקש להימנע. חכם המלחמה הסיני סון טסו כבר עמד על כך שלא ניתן להיות חזקים בכל מקום ומי שינסה לעשות כן יהיה חלש בכל מקום (סון טסו, 1988, עמ' 40), אולם מול צבאות הטרור יכול צה"ל לרכז כוחות ומאמץ ולהפעילם בהדדיות במקומות רבים מאד, גם אם לא בכל מקום, באופן שיביא לידי ביטוי ומיצוי את יתרונו עליהם, וכך צריך לחשוב ולפעול.

בצה"ל רווח הביטוי לפיו "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". איתנות ונכונות לעמוד בקשיים ולחצים הן תכונות חיוניות לכוחות הלוחמים בכל תנאי, בוודאי במהלך אי־הוודאות, האקראיות והכאוס של המלחמה. אולם כפי שנכתב לעיל על המפקדים לפעול באופן המקצועי ביותר ולעשות כל שביכולתם בכדי שאלו יהיו המשאב האחרון שלו יידרשו בקרב. פעולה בצפיפות טקטית היא גישה מקצועית שתאפשר להם לצאת ולפעול בשדה הקרב כשהם נהנים מעדיפות ברורה ביחסי העוצמה מול האויב מולו יילחמו. אויב זה יפגוש מולו כוח צה"ל מתמרן עוצמתי, הפועל בצפיפות טקטית כזו שתשלול ממנו את היכולת להשיג עמדת יתרון מקומית. גם כאשר יפתיע האויב את כוחותינו – לא יעלה בידיו לכתר או לנתק כוח קטן חלש ומבודד – כי פשוט לא יהיה כזה. בקיצור, נבוא חזקים.

תא"ל אבי רוזנפלד, מפקד עוצבת הבזק. בעבר שימש רוזנפלד, יוצא סיירת נח"ל, כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, יחידת שלדג, החטיבה הצפונית ברצועת עזה וחטיבת בית־הספר למ"כים.

גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". הוא סרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
המחברים מבקשים להודות לתא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, וסא"ל (מיל.) אבירם רינג, על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

"תגיד, שקדי, כמה זמן אתם בתוך הטילים?" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

האוטוביוגרפיה שכתב מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף אליעזר שקדי, מרתקת. בכל סיפור בספר היה מסר חזק שאותו ביקש להעביר לקוראים. חבל שבדרך הוא לא הצליח להימלט מהמלכודת שבה נפלו לא מעט מפקדים בכירים שכתבו על שירותם הצבאי.

יש כל מיני דרכים שבהן נוקטים מפקדים בכירים בבואם לכתוב את זיכרונותיהם. ישנה הדרך שבה מתאר המחבר את חייו, דרך תחנות ילדותו, גיוסו הכשרתו וכל תפקיד ותפקיד בו שירת. דרך אחרת היא לתאר בתמצות מירבי את השירות הצבאי הזניח ולהתמקד במלחמה, קרב או אירוע שהיו משמעותיים במיוחד.

בספרו "למה מי זה מייקל?!" (הוצאת ידיעות ספרים,2021) נקט מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל.) אליעזר שקדי, בדרך שונה, ולא שגרתית. הספר הוא אסופת סיפורים קצרים, לא בהכרח עוקבים, מחייו (שהטובים שבהם הם אלה העוסקים באביו, ניצול השואה והמחנך), שבסופם שזר לקח, או תובנה מסוימת שלמד מן האירוע המדובר.

במלחמת לבנון הראשונה הוא היה מוביל מבצעי בטייסת 117, טייסת מטוסי F16, שהוזנק כחלק מרביעיית מטוסים לקרב אוויר מעל בקעת הלבנון. "ניהלנו קרב אוויר קצר של פחות מדקה מול מטוסי מיג 23 סוריים, שבסופו יריתי טילים על שניים מהם. איתן, סטיבה, שהיה מספר שתיים במבנה, ירה גם הוא טיל על אחד מהמטוסים. הטילים פגעו ושני המטוסים הופלו" (עמוד 143), כתב. למרות שהיה מדובר בטייסי אויב, הוא רצה שלפחות אחד מהם יצנח בשלום.

בסיפור אחר תיאר שקדי כיצד בראשית שנות התשעים כמפקד טייסת פיקד על רביעיית מטוסי קרב שתקפה יעדי חיזבאללה סמוך לעיירה ג'נתא שבלבנון, סמוך לגבול עם סוריה. "הגענו למטרה, ביצענו יעף, תקפנו ויצאנו" (עמוד 102). אף שנאמר לו בבירור כי בשום תנאי אין לבצע יעף הפצצה חוזר על היעדים, החליט שקדי לאשר לאחד מפקודיו, שבשל תקלה לא הצליח להטיל את החימוש ממטוסו לבצע יעד כזה. מפקד החיל גיבה את שקדי בשם העיקרון שמוביל המבנה הוא "מפקד חיל האוויר בשטח" (עמוד 102).

עבר זמן ושקדי, עתה ראש מחלקת המבצעים בחיל, נקרא להציג תקיפה דומה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. תיאור המפגש עם רבין, שהצטייר כיסודי, דקדקן, ויורד לפרטים, מרתק. אמנם רבין היה איש צבא בכל רמ"ח אבריו ורמטכ"ל, אך את שירותו עשה בפלמ"ח ובפיקוד על כוחות היבשה.

"תגיד, שקדי, כמה זמן אתם בתוך הטילים?" (עמוד 105), שאל רבין. כלומר, כמה זמן מתוך המשימה יהיו מטוסי הקרב נתונים לאיום טילי נ"מ. מהשאלה כאן ניתן לראות אדם שהבין באופן עמוק ומלא את המשימה שנדרש לאשר. ראש הממשלה אישר את המשימה, אך אסר לבצע יעף תקיפה נוסף.

אז הבין שקדי מדוע נאסר עליו בשעתו לבצע יעף תקיפה שני. "לנגד עיניו של ראש הממשלה עומדים כל השיקולים והמשמעויות: חשיבות התקיפה מצד אחד, והסכנה שדברים ישתבשו ושאיש צוות אוויר ייהרג או ייפול בשבי החיזבאללה מן הצד האחר" (עמוד 105). בקיצור, ראש הממשלה רואה את התמונה הרחבה, בעוד שהתמונה שלנגד עיניו היא לא פעם צרה בהרבה.

לתכנן ולבצע פעולה כמו קרב אוויר

במלחמת לבנון השנייה פיקד שקדי, בין היתר, על מבצע "חד וחלק". במהלך המלחמה, כתב, חשב "שלמבצע קומנדו בעומק השטח שבשליטת חיזבאללה יכולה להיות השפעה לא מבוטלת. תחשבו מה זה עושה לאנשי חיזבאללה שנלחמים בחזית ומבינים שפשטו להם על הבית, בעורף, במקום הכי מוגן בעולם" (עמוד 199). היעדים שנבחרו היו בית החולים "דאר אל חיכמה" ששימש את כוחות חיזבאללה ושכונת שייח חביב בעיירה בעלבכ, שבה מתגוררים פעילים בארגון.

אף שזה היה חסר תקדים, כתב, "הצעתי לרמטכ"ל דן חלוץ שחיל האוויר יתכנן את המבצע ויפקד עליו" (עמוד 199). הרמטכ"ל קיבל את הצעתו והטיל עליו את הפיקוד. בין מתכנני המבצע, ציין, היה גם "תת־אלוף טל רוסו (לימים אלוף), מומחה בתחום הקומנדו, שהרמטכ"ל הטיל עליו לרכז את המבצעים המיוחדים במלחמה" (עמוד 200). רוסו, יוצא יחידת שלדג, שימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל ופיקד על מגלן, התמחה בדיוק במבצעי פשיטה כגון זה.

מפקד הכוח הפושט היה "אלוף־משנה ניצן אלון, שהיה בעברו מפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 200). הכוח כלל את "שלדג – יחידת הקומנדו של חיל האוויר, בפיקודו של איתי יהודאי" (עמוד 200), ואת כוח "סיירת מטכ"ל – יחידת הקומנדו של אגף המודיעין, בפיקודו של עודד ראור" (עמוד 200). שקדי ציין כי הדגש המקצועי המרכזי שלו "היה לתכנן ולבצע את הפעולה כמו קרב אוויר, ללא פשרות: הגעה לשטח, ביצוע המשימה בצורה תכליתית ואגרסיבית וניתוק מגע במהירות" (עמוד 201).

למרות שהוא טמן בחובו סיכון גבוה ופוטנציאל הסתבכות לא־מבוטל, "המבצע הסתיים בהצלחה וללא נפגעים שלנו. תוצאותיו היו פגיעה במחבלים, לקיחת שבויים, השמדה ואיסוף של אמצעי לחימה והבאת מידע מודיעיני. והכול הודות ללוחמים מעולים ובזכות תכנון והובלה נכונים ושילוב מרשים בין כוחות הקרקעיים והאוויריים" (עמוד 201). הכוחות הרגו 19 פעילי חיזבאללה בעומק לבנון, והפשיטה חייבה את הארגון, ארגון שמשאבי כוח האדם שלו מוגבלים, לתגבר את יחידותיו האמונות על הגנת בקעת לבנון.

בשלהי שנת 2005 חש שקדי כי אלוף פיקוד הדרום דאז, יואב גלנט, יוצא שייטת 13 שגם פיקד על היחידה, מתוסכל מרמת היכולות שברשות הפיקוד למערכה כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועת עזה. "גלנט, לוחם אמיץ ומפקד נחוש, רצה להוביל את הלחימה בדרום, ובצדק" (עמוד 172).

שקדי הציע לאפשר לו ולאנשיו בפיקוד גישה לתפיסות ולמערכות החיל כדי שיוכלו להטמיע אותן בפיקוד הדרום. "גלנט אימץ את תפיסת ההפעלה הזו באופן מלא עם ההתאמות הנדרשות" (עמוד 173). שם, ציין, נזרעו הזרעים ל"עופות דורסים", תכנית תקיפה מסיבית של יעדי מחבלים ברצועה. "מהלך הפתיחה של "עופות דורסים" ביום הראשון של מבצע עופרת יצוקה, בהובלתם של מפקד חיל האוויר, האלוף עידו נחושתן, ושל האלוף גלנט, הצליח מאוד וגרם לפגיעות קשות במחבלים ולנזק משמעותי לחמאס תוך פרק זמן קצר" (עמוד 174).

בהתייחס לתקיפת הכור הסורי בשנת 2007, אולי הדרמטי במבצעי החיל שעליהם פיקד, ציין שקדי עד כמה היה מוחשי היה הסיכון שבפריצת "מלחמה כוללת עם סוריה, כתגובה להשמדת הכור" (עמוד 451), ולצדו היתה "ההבנה שאם תפרוץ מלחמה, עיקר הנטל בשלב הראשון יהיה על חיל האוויר עד שצה"ל ישלים את היערכותו" (עמוד 451).

שקדי תיאר את ההכנות שביצע החיל, ובכלל זה התכנון, ואימוני הטייסות שעליהן הוטלה המשימה. זכור לו במיוחד "המודל המבצעי בבור של חיל האוויר שאליו הזמנתי את הרמטכ"ל גבי אשכנזי, ואת השיחה שלנו מלב אל לב" (עמוד 452) ולאחר שהתקבלה ההחלטה על השמדת הכור "את הפיקוד על המבצע מתא הפיקוד והשליטה בבור של חיל האוויר, כשבחדר אחר, מחוץ לתא, יושבים ראש הממשלה, שר הביטחון, שרת החוץ, הרמטכ"ל, ראש המוסד ובכירים נוספים" (עמוד 453). רגע השיא, סיכם, היה הרגע "שבו שמענו את מילת הדיווח "אריזונה" שמשמעותה שהכור הושמד" (עמוד 453).

"כמה טוב הייתי"

שקדי הוא מספר בחסד. ומכלל הסיפורים שבחר לספר יש מה ללמוד, ומה לקחת הלאה. מנגד, שקדי בספרו לא הצליח להימלט מהמלכודת שבה נפלו לא מעט מפקדים בכירים בספרי הזיכרונות שכתבו על שירותם הצבאי.

ספרים אלו ניתן לסווג בחתך גורף לשלוש קטגוריות. הראשונה, היא "תמיד צדקתי" (ספרו הנהדר של אלוף מיל. וח"כ אלעזר שטרן למשל הוא כזה, וכך גם הספר שכתב אלוף מיל. עמוס גלעד).

הקטגוריה השנייה, שאליה שייך ספרו של שקדי, היא, כמאמר מפקד בכיר בצה"ל, קטגוריית "כמה טוב הייתי". שקדי היה מפקד זוטר ובכיר טוב מאוד אבל מהספר עולה בדיוק זה. הכישלונות שמוזכרים זניחים, ואינם פוגמים בתחושת הקורא שהאיש מצוין, מצוין.

כך למשל, העובדה שהחיל בפיקודו לא הצטיין, בלשון המעטה, במתן סיוע לכוחות היבשה (והשתפר בכך, בהובלתו, לאחר המלחמה) ובפגיעה ברקטות קצרות הטווח במלחמת לבנון השנייה, אינה מוזכרת. גם האינטראקציה של המחבר עם אישים בכירים שהיו, בהכרח, חלק ממסלול שירותו כמו הרמטכ"לים מופז, יעלון ואשכנזי נעדרה מדפי הספר.

את הספרים שנופלים תחת אחת משתי הקטגוריות אלו מומלץ לקרוא בזהירות ועם "קורטוב של מלח". הקטגוריה השלישית היא זו של ספרים שהמחבר תיאר בהם את האירועים כהווייתם, פחות או יותר (הספרים שכתבו אלוף מיל. גיורא איילנד והגנרל ויליאם סלים למשל, הם כאלה). למרות זאת, מדובר בספר מרתק לקריאה עם מסרים חשובים.

כשפרש שקדי, בן לניצולי שואה, מצה"ל במאי 2008 הוא חילק למאות קצינים את תמונת המטס שביצעו שלושה מטוסי קרב מסוג F15 מעל אושוויץ ועליה ההקדשה: "חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ, בשם מדינת ישראל והעם היהודי. לזכור, ולא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו" (עמוד 89).

במציאות הכפר הגלובלי אסטרטגיית "עם לבדד ישכון", אינה מתאימה, אך לצד הצורך בבריתות ושותפים לפתרון אתגרים, הלקח העיקרי שיש ללמוד מתקיפת הכור הסורי ומהספר כולו הוא המסר הזה. כי יהיו וישנם איומים נוספים.

אזורי החוזק של צה"ל – "המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנטייה להסתמך על מבצעי אש ולהזניח את התמרון אינה חדשה או מייחדת את צה"ל, כך מסתבר. השילוב בין השניים למודיעין מדויק, אמר לאחרונה אלוף פיקוד הדרום היוצא, הרצי הלוי, הוא המפתח להצלחה אשר עמד במוקד התכנית שעיצב.

בספרו המצוין "ארמגדון" (הוצאת דביר ומשרד הביטחון, 2007) תיאר ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הסטינגס את סיפור המלחמה באירופה לאחר מבצע הפלישה לנורמנדי ושחרור צרפת ועד לניצחון הסופי על גרמניה. בסתיו 1944 העריכו מפקדי בעלות־הברית כי כניעת גרמניה הנאצית היא עניין של שבועות ספורים, אך המלחמה נמשכה שמונה חודשים נוספים. 

"בהגנה על גרמניה, כנגד כל הסיכויים, באו לידי ביטוי כישורים צבאיים שעלו פי כמה על אלה שגילו התוקפים, בייחוד בהתחשב בכך שכל מבצעיו של הצבא הגרמני נוהלו תחת כובד ידו של היטלר" (עמוד 15). 

בדומה למערכות שניהל צה"ל מאז מבצע "דין וחשבון" ב־1993 (מבצע "חומת מגן" הוא היוצא מן הכלל), גם בשלהי מלחמת העולם השנייה נטו צבאות בעלות־הברית לבסס חלק ניכר מפעילותם על אש ולא על תמרון.

"ההסתמכות על עליונות האש לבדה כדי לנצח בקרב שגויה לחלוטין" (עמוד 126), הזהיר אז גנרל ג'ון דלקוויסט, שפיקד במלחמה על הדיוויזיה ה־36 של צבא היבשה האמריקאי. יתרה מכך, כתב, "איננו יכולים לשבת מרחוק, להפגיז את האויב ולחכות שהוא ירים ידיים" (עמוד 126).

הסטינגס ציין בספרו כי מעט מאוד מפקדים בצבא ארצות־הברית היו ברמתם של הגנרלים ג'ורג' פטון או ג'יימס גאווין, אשר הפגינו יוזמה והתקפיות לצד יכולות פיקוד ושליטה מרשימות.

היה גם פער בין רמת הלחימה שהציגו מרבית הכוחות, "ליחידות העילית מסוג ה"ריינג׳רס" והצנחנים" (עמוד 121). אלו הוכיחו כי "הלוחם האמריקאי במיטבו – חייל לא מקצועי כמו חייליהם של צבאות אחרים – אין טוב ממנו" (עמוד 121). אבל רק מספר קטן של יחידות בצבא היבשה האמריקאי דמו להם בנחישות, בפיקוד וביכולת הטקטית. דוגמה לכך ניתן לראות בקרב על יער הורטיגן.

"לאחר שכל המאמצים לכבוש פסגה בשם קסטל היל נכשלו, נשלח לשם ב־7 בדצמבר גדוד של הריינג׳רס שחולל פלאים ביום הפלישה לנורמנדי. אנשיו הסתערו על הגבעה, ובסיוע ארטילרי כבד החזיקו בגבעה מול מתקפות־נגד עזות של הגרמנים" (עמוד 257).

בטרם יצא גדוד הריינג׳רס ה־2 להתקפה קודם מפקדו, לוטננט־קולונל ג'יימס ראדר (שהוביל את הגדוד בקרב על המצוק התלול פואנט־דו־הוק בנורמנדי), למח"ט והפיקוד נמסר לקצין האג"ם שלו, רס"ן ג'ורג' ויליאמס. למרות שהמג"ד היה חדש, ולמרות שהגדוד ספג לא מעט נפגעים, היעד נכבש.

ההתקפה הזו, שכמעט ונשכחה מן הזיכרון ההיסטורי, היא דוגמה לשילוב מוצלח של אש וכוחות מתמרנים שלהם מיומנות ורוח לחימה גבוהות. זהו, כך נראה, המפתח שיושב בלב התכניות הצה"ליות, לפחות בכל האמור ברצועת עזה. 

"מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה"

השבוע סיים אלוף פיקוד דרום, הרצי הלוי, את תפקידו. בטקס שבו העביר את הפיקוד על הגזרה הדרומית למחליפו, האלוף אליעזר טולדנו, סיפר הלוי כי תקופתו כמפקד פיקוד הדרום היתה "מסע בין אסטרטגיה לטקטיקה ובחזרה לאסטרטגיה".

האתגר בפיקוד הדרום, ציין בנאומו, היה "לחבר בין מדיניות ודיונים ובין עדשת הצלף על הגדר בעזה, הנחיות שאנו נותנים לכוח החוצה את הגדר לפעילות מעבר לגבול, או למפקד המוביל קומץ אנשים בחקר מנהרה חדשה".

כמו מחליפו, טולדנו, עשה הלוי את עיקר שירותו בחטיבת הצנחנים (וגם פיקד על סיירת מטכ"ל), וכמותו פיקד על החטיבה בלחימה בעזה. לתפיסתו, "רוח דרום", התכנית שעיצב למערכה הבאה ברצועת עזה, "משלבת נכון בין אזורי החוזק שלנו – המודיעין האיכותי, האש המדויקת והתמרון החד; ויותר מכל, החיבור הנכון בין השלושה הללו".

במבצע "עופרת יצוקה" ב־2008, פיקד הלוי על חטיבת הצנחנים שלקחה חלק בלחימה בלב רצועת עזה. לאחר המבצע תיאר את ההתמודדות שלו ושל חייליו עם האיומים שניצבו מולם, כשלחמו בשכונת אל־עטטרה בצפון הרצועה. הסיוט, אמר אז, "הוא מחלקה של 25 אנשים, שתיכנס למבנה של שלוש קומות, וחצי שעה לאחר מכן המבנה הזה יקרוס כולו. זה היה תסריט מציאותי לגמרי".

הסיבה שתרחישי האיום הללו לא התממשו, הסביר, היא "כי באנו בעוצמה הנכונה. לאחר מעשה קראתי את הדגשים שנתתי לכל המ"מים. התשובה היא שהכנסנו אנשים באווירה לוחמנית. אמרנו להם 'תיכנסו חזק'. מה זה חזק? זה, רבותיי, לא להתבייש. תשימו רתק. תפתחו באש. תתקדמו". הרעיון, הדגיש, היה "אל תחכו שיירו עליכם. אתם מתקיפים".

כ־170 פעילי חמאס נהרגו בגזרת החטיבה. רובם נהרגו לאחר שהצנחנים "סגרו מעגל" והכווינו עליהם גורמי אש מדויקת, ומקצתם בהיתקלויות ומארבים.

מתאר העימות נשאר דומה, ובהתחשב בכך הדגש בתכנית הושם בעיקר על פגיעה ביכולות ליבה של החמאס והג'יהאד האסלאמי, ובהן פעילים, כוחות נוח'בה (הכוחות המיוחדים של הארגון), מנהרות, מחסני נשק, מפקדות, ואתרי ייצור אמצעי לחימה. השמדת אויב, תשתיות ואמצעי לחימה בהיקפים גדולים בכל גזרות החטיבות המתמרנות תביא להכרעה. הדרך לעשות זאת תהיה, בדומה למבצע "עופרת יצוקה", בשילוב של תמרון מהיר ואש מדויקת בהיקפים גדולים, שמחוברים למודיעין עדכני ומדויק.

הלוי ציין כי לתפיסתו כוחות הפיקוד מוכנים מאוד. האתגר, הוסיף, היה "להתאמן בצורה נכונה לקראת המערכה המדוברת. מסע מרתק, לקחת תמונת אויב, לתכנן מערכה שנראית מתאימה לאתגר וכמובן להתאמן בהתאם".

הלוי אמר כי בתקופתו בפיקוד פעלו הוא ואנשיו לשנות את המציאות בדרום לטובה, "גם באמצעות מבצע "חגורה שחורה" ודומיו, גם באמצעות המאמץ האזרחי ובעיקר באמצעות השילוב בין השניים".

המאמץ האזרחי כלל סיוע הומניטרי ויצירת ערוצים כלכליים לרצועה, ולצדו כאמור, ביצעו כוחות הפיקוד פעילויות לפגיעה במוכנות החמאס לעימות. דוגמה לפעילות הזו ניתן לראות בצל"ש אלוף יחידתי שהעניק הלוי, רגע לפני שסיים את תפקידו, ליחידת יהל"ם של חיל ההנדסה, על פעילות מבצעית מסווגת ופורצת דרך כחלק מהמערכה לאיתור ולהשמדת מנהרות חוצות גדר.

לישראל אין יעד ממשי להשיג בעזה מלבד שקט, ובהינתן שזה המצב הניסיון להגיע לסוג של הסדרה או רגיעה בגזרה הוא מהלך מתבקש של הממשלה. מנגד, הרקטה ששוגרה מעזה לעבר באר שבע (ונפלה בשטח פתוח) בעת שרה"מ נתניהו ביקר בעיר ביום שלישי האחרון, היא תזכורת לכך שגם לאויב יש אינטרסים, ויש לו דרכים לאותת שהוא קיים, ולנסות לשפר את רמת הסיוע וכמות הכסף, שישראל מאפשרת לו לקבל.

מטוסי ומסוקי קרב של צה"ל תקפו בתגובה אתר לייצור רקטות ועמדה צבאית של החמאס ברצועת עזה, והדרום שב ונרגע. עד לפעם הבאה. הסיוע הזה קונה לישראל שקט, וכל עוד עלותו סבירה זהו מצב תקין. אבל אם המחיר יהפוך יקר לישראל והארגון יחתור להסלמה, תידרש אותה מוכנות שעליה שקד הלוי במהלך כהונתו.

מפקד גדול מפצה בעוז רוחו על כל החסרונות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר "ארדוף אויביי ואשיגם" בוחן המחבר 16 קרבות שניהל צה"ל נגד ארגוני גרילה וצבא סדיר, וניתח את תפקודם של מפקדים ברמות שונות. המסקנה – "מפקדים בעלי יוזמה היו בדרך כלל אנשים אופטימיים עם ביטחון שהאמינו שבנקיטת יוזמה הסיכויים להצליח גדולים מהסיכונים".

"מפקד גדול מפצה בעוז-רוחו על כל החסרונות ומתקדם באומץ לקדם את פני ההתקפה. בדרך זו הוא מביא את יריבו במבוכה, ואם הלה מגלה הססנות כלשהי בתנועותיו, מנהיג בעל תושייה, המנצל את היסוסיו, יוכל לקוות אפילו לניצחון", אמר בשעתו המצביא הצרפתי המפורסם, נפוליאון בונפרטה.

בספרו החדש "ארדוף אויביי ואשיגם" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2019) בוחן תא"ל (מיל') אלישיב שמשי את קביעתו זו של נפוליאון, ומנסה לברר את חשיבות היוזמה כגורם המשפיע ביותר על ההצלחה בשדה הקרב. שמשי, המתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. הספר הוא כרך נוסף בסדרת ספרים מאירי עיניים שכתב אודות סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית.

שם הספר לקוח מן הציווי שכתב דוד המלך, "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהילים יח, לח), שבו הוא למעשה מתחייב לדבקות במשימה, ליוזמה והתקפיות בלחימה. המשפט הזה הפך מוכר כמעט לכל מי ששירת ביחידה קרבית בצה"ל. זה היה, למשל, המוטו של הפלוגה שבה עשיתי מסלול בצנחנים (והוא חרוט, בין היתר, גם על סכין הקומנדו שקיבלנו בסופו).

הבחירה בציטוט אינה מקרית. לגישתו של שמשי, ליוזמה שנוקט מפקד קרבי ישנה השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו ועל התוצאות בשדה הקרב.

תא"ל טולדנו כמח"ט הצנחנים, היה משוכנע ש"ללא יוזמה אין הישגים", (צילום: אתר חיל האוויר).

בספר, הציג המחבר 16 קרבות שניהל צה"ל נגד ארגוני גרילה וטרור ונגד צבא סדיר, ניתח את תפקודם של מפקדים ברמות שונות, וקבע "שמפקדים בעלי יוזמה היו בדרך כלל אנשים אופטימיים עם ביטחון עצמי שהאמינו שבנקיטת יוזמה הסיכויים להצליח גדולים מהסיכונים להיכשל, ופעלו לשנות מצבי קרב מורכבים לטובתם. הם לא חיכו לפקודות ולא התלוננו שאפשר לפעול אחרת, אלא עשו את מה שצריך ונכון לעשות והצליחו להשיג כמעט כל יעד שהציבו לעצמם" (עמוד 11).

בין היתר כולל הספר ניתוח של לחימת חטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, בצוק איתן, פשיטה משוריינת בעזה שעליה פיקד סא"ל רומן גופמן, כיום מח"ט 7 שקורא לצה"ל לשוב ולפעול ביבשה, ועוד. 

"בשדה הקרב הכול אפשרי"

פרק מעניין במיוחד הוא זה שמנתח את האופן שבו פיקד סא"ל אליעזר טולדנו על היחידה המובחרת מגלן במלחמת לבנון השנייה. טולדנו, כיום מפקד אוגדת עזה, התגייס בשנת 1991 "לצה"ל והתנדב לצנחנים. עבר מסלול לוחם בגדוד 101, ולאחר שסיים קורס קצינים שימש מ"מ ומ"פ בגדוד" (עמוד 48).

הוא לחם בלבנון ובאינתיפאדה השנייה, וב-2006, כשבועיים בלבד לפני פרוץ המלחמה, מונה למפקד מגלן. "טולדנו היה משוכנע שבשדה הקרב כמעט הכול אפשרי, מי שרוצה להיות שותף למאמץ המלחמתי צריך רק לבקש וליזום, כי ללא יוזמה אין הישגים" (עמוד 52).

בהתאם לכך בחר להתמודד באופן מקורי עם החלטת מפקד אוגדה 91, תא"ל גל הירש, להטיל על מגלן משימות שלהן לא התאימה. אחד מקציני היחידה סיפר בספר כי טולדנו יזם תחת זאת מבצע חלופי, שיביא לידי ביטוי את היתרונות היחסיים של היחידה ויצמצם את ירי הרקטות לעבר הגליל המערבי. כך נולד אחד המבצעים המיוחדים המוצלחים במלחמה, מבצע "נערי החוף". כוח מהיחידה נחת ממסוקים בסמוך לצור, נטמע בשטח, והשמיד כ-150 מטרות, ובהן כ-40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון.

חשיבותו של הספר אינה רק בהדגשת היוזמה כמרכיב קריטי בהשגת הניצחון, אלא גם בחשיפתם של קרבות ומבצעים, ובהם פשיטה שביצע ב-1971 גדוד הנח"ל המוצנח בלבנון, בפיקוד סא"ל עמוס ירון (לימים אלוף). ירון היה מפקד מנוסה שעם גיוסו לצה"ל "התנדב לצנחנים ובמסגרת גרעין נח"ל הוצב בגדוד 50. הוא הוכשר בגדוד כלוחם, עבר קורס מ"כים וסיים בשנת 1959 קורס קציני חי"ר. לאחר תפקידים אחדים מונה למ"פ בגדוד" (עמוד 180).

13 שנים מאוחר יותר כמג"ד הוא נדרש להוביל פשיטה שכללה נחיתה מן הים בסירות גומי בחופי לבנון בראס א-שק. זמן קצר לאחר הנחיתה בחוף נתקל הכוח וספג שני פצועים קל. לכאורה, הכוח נחשף ואלמנט ההפתעה אבד, אך ירון חשב אחרת. 

האלוף ירון, פיקד על גדוד צנחנים בפשיטה בלבנון, (צילום: יעקב סער, לע"מ).

מאחר שלמד היטב את גזרת הפעולה, חש שהוא מסוגל לבצע את המשימה מכל כיוון. "החלטתי לא להמשיך באותה תכנית כי אם הייתי ממשיך בתנועה צפונה כמתוכנן, היינו נתקלים במארבים נוספים. במקום זה החלטתי לעשות איגוף עמוק מימין דרך הפרדסים, למרות תנאי השטח הקשים. המח"ט שאל אותי אם אני יכול להמשיך במבצע, אמרתי לו שאני ממשיך בביצוע המשימה וביקשתי שיניחו לי עם שאלות ודיווחים כל הזמן" (עמוד 185), סיפר למחבר.

הכוח תקף את בתי המחבלים מכיוון לא צפוי

הכוח תקף את בתי המחבלים מכיוון לא צפוי. "היעדים פוצצו, כלי נשק ותחמושת הושמדו ולמחבלים היו לפחות שמונה הרוגים ופצועים נוספים. לכוח עמוס היו ארבעה פצועים קל ואחד בינוני. תוצאות הפשיטה הורגשו חודשים אחריה" (עמוד 190), כתב שמשי, משום שהמחבלים בלבנון השקיעו משאבים ניכרים במגננה ולא בהוצאה לפועל של פיגועים. 

11 שנים מאוחר יותר, פיקד ירון על משימה דומה, אך בהיקף גדול בהרבה, כאשר כמפקד אוגדה הוביל את עוצבת האש שנחתה מן הים במלחמת לבנון הראשונה, אחד המהלכים המורכבים ביותר שביצע צה"ל, בהצלחה רבה.

דוגמה אחרת למבצע כזה, שנחשף לראשונה, הוא מבצע "צעד מזרחי" ב-2005 גדוד שמשון במטרה להגן על היישוב נצרים. המג"ד, סא"ל אודי בן-מוחה, יוצא הקומנדו הימי שעשה את עיקר שירותו כקצין בחטיבת גולני, יזם מבצע שנועד לפגוע בחוליות מחבלים שנהגו לתקוף את היישוב והצירים המובילים אליו.

גדודו של בן-מוחה חדר בלילה לפרוורי השכונות הדרומיות של עזה והתמקם מבלי שהתגלה במספר בתים השולטים על השטח. בבוקר, יזם בן-מוחה הונאה טקטית. כוח משוריין יצא מן היישוב נצרים ושימש כפיתיון בעבור חוליות נ"ט פלסטיניות. כאשר אלה יצאו להציב מארבים לטנקים ירו בהם כוחות הגדוד. "הצלפים והקלעים שארבו להם בקומות העליונות היו מדויקים מאוד ולכל כדור הייתה כתובת" (עמוד 41). גדוד שמשון בפיקודו, פגע והרג מחבלים רבים ונסוג מבלי שהיו לו נפגעים.

הגורם העיקרי לתחושת ההחמצה במלחמת לבנון השנייה הוא הססנות

קשה להתווכח עם הטענה של שמשי וחיזוק לה ניתן למצוא במאמר שפרסם בשעתו ב"מערכות" תא"ל אחר, גיורא סגל, שבו קבע שהגורם העיקרי לתחושת ההחמצה בנוגע להישגי צה"ל בקרב היבשתי במלחמת לבנון השנייה, הוא הססנות והיעדר יוזמה מצד פיקוד הצפון.

לטענתו, "לפיקוד הצפון הייתה משימה, היו משאבים, והייתה יכולת מבצעית. המרוץ אחר קבלת אישור מבצעי של הרמה הממונה לתוכנית שכבר איבדה את הרלוונטיות שלה, לא אפשר לפיקוד להפעיל ביעילות את הכוחות שעמדו לרשותו. פיקוד הצפון צריך היה להתאים את התוכנית לנסיבות שהשתנו.

אין מדובר בפעולה חריגה. במלחמות קורה לא פעם שפיקוד מרחבי חייב לבצע התאמות כאלה על דעת עצמו, בלי לערב את הרמה שמעליו. יותר מכך: המטכ"ל זקוק לעיתים קרובות לפיקודים עצמאיים שמבינים מהי המטרה וחותרים להשיגה בלי להמתין לאישורים על כל צעד ועל כל יוזמה". 

הדבר משמעותי במיוחד במלחמה נגד ארגונים דוגמת חיזבאללה וחמאס, המשלבים באופן היברידי בין מרכיבי טרור וצבא סדיר, שבה, כפי שכתב סגל, "התוצאה ביבשה היא המפתח לתוצאה הכוללת".

הספר, כמו ספרים קודמים בסדרה, כתוב בשפה פשוטה וישירה, שמבארת ומבהירה לקורא את הקרב הטקטי ואת מסקנותיו של המחבר. בסוף כל פרק סיכם המחבר את הקרב והביא ניתוח של פעולות כוחות המשנה לאור הדילמות הערכיות והקרביות שבפניהן עמדו המפקדים והלוחמים.

מנגד, אף שהספר מרתק, הרי שסגנונו של המחבר דומה יותר לנוסח כתב צל"ש בצה"ל וחסרה בו המחשה של האפשרות שנקיטת יוזמה שמתבססת על קריאת שטח ומצב לא נכונה עלולה להוביל לשגיאות בשדה הקרב ואף לתבוסה.

לעשות זאת נכון ולא רק בשם התעוזה לבדה

היוזמה היא הגורם המשפיע ביותר על ההצלחה בשדה הקרב, (מקור: אתר "עברית").

הגנרל הנאצי ארווין רומל, ששימש כמפקד פלוגת חי"ר מצטיין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, כתב בספרו "חיל רגלים תוקף" (הוצאת משרד הביטחון, 1953) כי "יש להבחין בין העזה טקטית ואופרטיבית לבין משחק־הפקר. מבצע נועז הוא זה אשר יש בו סיכוי להצלחה, ויחד עם זאת הוא משאיר בידי המפקד, גם במקרה של כישלון, כוח המספיק לטיפול בכל מצב שיתהווה. משחק מופקר, לעומת זאת, הוא מבצע אשר לא יוליכך אלא אל אחד מהשניים: אל הניצחון, או אל השמדת כוחותיך אתה" (עמוד 43).

כדאי שמפקדי צה"ל יוסיפו לחנך את פקודיהם ליזום ולהעז, אך האתגר, כמאמר רומל, הוא לעשות זאת נכון ולא רק בשם התעוזה לבדה.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 14.04.2019)

"כשנלחמים, צריך לעשות את זה היטב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

דווקא ההסלמה האחרונה ברצועת עזה, בה רוכז כוח לתמרון קרקעי בפיקוד הדרום, מעידה על החשש מהפעלתו. ישראל התרגלה להסתמך על מערכות מיגון כמו "כיפת ברזל", על חיל האוויר ופה ושם על כוחות מיוחדים. להזנחת צבא היבשה יש מחיר, כפי שהוכח ב-2006. 

בשבוע שעבר, נוכח המתיחות בין ישראל לחמאס ריכז צה"ל בפיקוד הדרום כוח בסדר גדול אוגדתי למקרה שהמתיחות תסלים ויידרש מהלך קרקעי מוגבל. המיטב שיכול צה"ל לרכז, מפקדת אוגדה ותחתיה חטיבת השריון 7, גולני והצנחנים, נערכה לפעולה שאם לא יתרחש אירוע חריג, כמו רקטה שתפגע בבית ותפגע באזרחים, היה ברור לכל שלא תתממש. החמאס ניצל את היעדרו מן הארץ של רה"מ נתניהו, שבפועל מהווה קבינט של איש אחד, והניח שהתגובה הישראלית תהיה מדודה בשל כך. גם הבחירות בשבוע הבא נתנו את היתרון ביוזמה ובשליטה בגובה הלהבות, לחמאס. אבל גם אילו לא היו בחירות, ואפילו אם הקבינט היה מתפקד ביעילות גבוהה יותר, לא מן הנמנע שהכוח הקרקעי שרוכז (אגב, על טהרת הסדיר וללא יחידות מילואים מתמרנות) היה מסתכל על המבצע כצופה מן הצד. 

בשבוע שעבר התקיים כנס הביטחון הלאומי של העיתון "מעריב". במושב הסיכום ניסו הדוברים להגדיר מהי הכרעה ביטחונית ומהי הכרעה מדינית, וכן דנו בשאלה האם ישראל התמכרה למערכות הגנה מפני טילים ורקטות, ובהן "כיפת ברזל", על חשבון יכולת התקפית וכושר הרתעה? אחד המשתתפים, האלוף (מיל') גרשון הכהן, קצין שריון שפיקד על אוגדה 36 והגיס המטכ"לי, טען כי הכרעה צבאית עודנה רלוונטית, ובתנאי שמגדירים מטרה נכונה.

אלוף (מיל') הכהן לפני תרגיל מוצנח ב-2012, (מקור: ויקיפדיה).

הכהן סיפר כי בתום כנס שנערך בתום מבצע קדש ב-1956, אמר הרמטכ"ל משה דיין כי לאור כל ההערות על החוסרים והליקויים במערכה, נשאלת השאלה מי ניצח בה, והתשובה ברורה; ישראל היא שניצחה. אז איך מסבירים את הפער הגדול בין הניצחון במלחמה, לבין הרשימה האין-סופית של כל מה שלא היה בסדר בצה"ל? לשיטתו של דיין, אמר הכהן, "ניצחנו, לא על אף כל מה שחסר לנו, אלא בזכות כל מה שחסר לנו". תודעת חסך, אמר הכהן, היא המפתח ליצירתיות. כשיש מעט מטוסי קרב, טנקים ותותחים וכל אימון הוא יקר מציאות, מפיקים מהם את המרב. התוצאות היו בהתאם. הקשיים במלחמת לבנון השנייה, לשיטתו, לא נבעו מחוסרים בציוד. "העניין הבסיסי הוא – לעשות נכון". לדבריו, לקח לצה"ל שלושה-ארבעה שבועות ב-2006 להבין כיצד יש לפעול, אבל כשהתגבשה ההבנה הצבא יצא למבצע "שינוי כיוון 11". במהלך המבצע, אמר, לחמה אוגדה 162 בכפר רנדוריה, "הגיעה לנקודת ההכרעה, והיה אפשר להמשיך הלאה. בתחקירים שצה"ל עשה לעצמו הוא גרם לעצמו לא להבין את גודל ההישג".

אין תחליף לרוח לחימה ולמקצוענות

הכהן צודק שלא הציוד והאמצעים אלא רוח לחימה, אופן ההפעלה ומקצוענות הכוחות הלוחמים קובעים את התוצאה. מנגד, אפשר להתווכח הראייה הוורודה שלו את לחימת אוגדה 162 במלחמת לבנון השנייה. הסיפור שהוא מספר על האוגדה נשמע טוב, אבל בפועל, האוגדה הסתבכה זמן רב בחציית ואדי הסלוקי וספגה נפגעים רבים. בניגוד לרוב החיילים והמפקדים ביחידות האוגדה, שהיו חסרי הכשרה נאותה לתפקידם, היה מפקדה, תא"ל גיא צור (שגם לקח חלק במושב בכנס) קצין שריון מנוסה שעשה את רוב שירותו בתקופה שצה"ל התאמן כראוי. אבל בין הנסיגה מלבנון למלחמה היתה האינתיפאדה השנייה והצבא בעיקר נלחם. כך אירע שמח"ט הנח"ל דאז, מיקי אדלשטיין, סיפר לצור לאחר המלחמה, בשעה שביקר בתרגיל החטיבתי שעליו פיקד, כי זהו התרח"ט הראשון שלו. מפקד האוגדה לא התרשם עד שהמח"ט, כיום נספח צה"ל בארה"ב בדרגת אלוף, הבהיר שזהו התרח"ט הראשון שבו הוא משתתף מאז גיוסו. חטיבת הנח"ל שעליה פיקד לא ביצעה תרח"ט מלא מאז 1998 ועד לאחר המלחמה ב-2006. 

להיעדר ההכשרה נוסף במלחמה נדבך נוסף שפגע במאמץ ההתקפי. בספרם על המלחמה, "שבויים בלבנון" (ידיעות ספרים, 2007) תיארו עפר שלח ויואב לימור כיצד בנח"ל, למשל, הפכו המח"ט אדלשטיין, ש"צמח בשלדג" (עמוד 376), ומפקדי הגדודים שלו, שי אלבז ואבי דהן, ליותר ויותר מתוסכלים נוכח פקודות מבולבלות, סותרות, משתנות ולא ברורות שהקשו עליהם לפעול כהלכה. "גדוד הסיור, בפיקוד סא"ל שי (יוצא הקומנדו הימי) וגדוד 931 של סא"ל אבי" (עמוד 380) נערכו לפשוט על העיירה אל-חיאם. שוב ושוב הגיעו פקודות יציאה וביטול. כשהוחלט על "שינוי כיוון 11", המבצע האחרון במלחמה, "עלו חייליו של שי מגדוד הסיור של הנח"ל למסוקים, בדרכם לרמת פארון. הם נחתו מערבית לרנדוריה, ככוח אוגף שיתגבר את התנועה הרגלית של החטיבה מעבר לסלוקי" (עמוד 393). גדוד הסיור נתקל זמן קצר לאחר הנחיתה, פגע בעשרות מחבלים וספג הרוג, צחי קרייפס, ופצוע מפגיעת טיל. ברנדוריה לחם באותה עת גדוד 931 של החטיבה, כמעט ללא סיוע ארטילרי ואווירי יעיל, בפעילי חזבאללה בעמדות מבוצרות. הגדוד עמד במשימה, אך גבורת לוחמיו של אבי דהן נדרשה "משום שמפקדיהם לא ידעו להביא לידי ביטוי דבר מיתרונותיו של צבא עצום ועשיר" (עמוד 394). במקביל, בסלוקי, טיווחו כווני נ"ט של חזבאללה את הטנקים של חטיבה 401. התחושה בקרב הלוחמים היתה שטוב שבתום 96 שעות נשמעה שריקת הסיום. הכרעה, לא היתה שם. 

לוחמי גדס"ר נח"ל עם הרמטכ"ל חלוץ (במרכז), לפני העליה למסוקים ב"שינוי כיוון 11", (מקור: דף הפסייבוק של פלס"ר נח"ל).

לאחר המלחמה ביקש מפקד גדוד הסיור, שי (ששמו עלה באחרונה בכתבת "עובדה" על מבצעי שייטת 13, עליה פיקד), לדבר בתחקיר האוגדתי. צור, לימים מפקד זרוע היבשה, מנע זאת ואמר לו, "שב, אני יודע שאתה פרובלמטי" (עמוד 411). אף שהתחקיר האוגדתי נוהל כך שיספק תחושת ניצחון כוזבת, אין להסיק מכך שהכהן טועה עקרונית. צה"ל, על אף בעיות הכשירות, הליקויים והחוסרים ערב המלחמה, היה יכול להכות במלחמה ההיא מכה אנושה את חזבאללה. גם כך, כתב ב-2008 תא"ל (מיל') גיורא סגל, "כבש צה"ל חלקים נרחבים מדרום לבנון, השיג הישגים מבצעיים חשובים במבצעים מיוחדים ופגע בהפתעה מושלמת ביכולת השיגור ארוכת הטווח של חזבאללה. הגבול בצפון שקט עתה – בין היתר משום שחזבאללה, שנפגע קשה במלחמה, נרתע כעת מפעולה חפוזה". צה"ל אמנם לא עמד בציפיות הציבור בישראל, אבל מה שעשה הספיק בהחלט לחזבאללה ואפשר רק לשער מה היה משיג תמרון קרקעי שהיה מתבצע באופן טוב ונחוש יותר. 

הבינוניות עלולה להפוך לנורמה

התחושה שצבא היבשה מצוי שוב בבעיה (שלא לומר במבוכה), כפי שהיה ב-2006, הולכת ותופסת אחיזה בקרב רבים. זה 25 שנים שהדרג המדיני-ביטחוני הבכיר נרתע ונמנע, כפי שציין לאחרונה מח"ט 7, אל"מ רומן גופמן, מהפעלה משמעותית של צבא היבשה בתמרון קרקעי, כש"חומת מגן" הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. הדבר נובע מהביצועים הפחות ממספקים של הצבא בלחימה היבשתית ובחשש גובר משקיעה בעימותים מדממים וממושכים נוסח אפגניסטן ועיראק ומריבוי נפגעים. במקום זה, מאז מבצע "דין וחשבון" ב-1993, מנהל צה"ל מבצעים רוויי אש הכוללים מבצעים מיוחדים ותמרון קרקעי מוגבל, עד לא קיים. המערכות הללו, באופן אירוני בהתחשב בכך שהושם בהן דגש על היעדר מרכיב קרקעי בדיוק בשל חשש זה, נמשכות זמן רב ומלוות בתחושת "חמיצות" נוכח ההישג המוגבל שהן מניבות.

האויב מצדו, וניתן לראות זאת בהתנהלות חמאס במתיחות האחרונה, למד את ישראל ושיטת הפעולה שלה (הצפויה, יש לומר) וביסס מענה מתאים. הוא זה שיוזם את ההסלמה, שולט בה, ובעוד אנשיו ומנהיגיו מוגנים בבונקרים, הוא מיישם אסטרטגיה של הליכה על הסף מול ישראל בכדי למקסם את הישגיו. אף שמוטב לא לחפש מלחמות רק כדי להפעיל בהן את צבא היבשה, בכדי לשמר צבא כשיר ומוכן ליום פקודה יש להכיר בכך שתפיסה זו פוגעת ביכולת יחידות השדה לטפח גאווה מקצועית ומוטיבציה. מה גם שבמידה ותפרוץ מערכה בעצימות גבוה, בין שבחזית אחת ובוודאי שבמידה ותהפוך לרב-זירתית, תפיסה זו פשוט לא תעבוד.

בפודקאסט של רדיו 103FM שמגיש טל לב-רם, התראיין בשבוע שעבר, תא"ל (מיל') אורן אבמן, מפקד אוגדה לשעבר שעשה את עיקר שירותו בחטיבת גולני. ישנה סכנה, התריע אבמן, שצה"ל "יחדל להיות מגדלור של מצוינות. ככתם דיו שחור המתפשט על חולצה לבנה, החובבנות הופכת לתרבות. חוסר מקצועיות, נורמות נמוכות, אי-ירידה לפרטים וחניכה ללא להט ותשוקה יוצרים דור חדש של בינוניות". תאונת האימונים שבה נהרג סמל אביתר יוספי, לוחם גדס"ר צנחנים, באימון פרט בנחל חילזון, ותאונות אימונים נוספות שהתרחשו בשנה האחרונה רק ממחישות זאת. אבמן אמר ללב-רם, שבעצמו היה מ"פ בחטיבת הנח"ל, שתופעות שכאלה התרחשו גם בעבר וכשהצבא הקדיש משאבים ותשומות להיאבק בהן הוא גם הצליח בכך. אמנם, אמר, הנוער שמגיע לבה"ד 1 מאוד איכותי, אבל לא לעולם חוסן.

משתתף נוסף במושב בכנס "מעריב" היה סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן שהדגיש כי מלחמה היא כלי להשגת אינטרסים ומדיניות, ומוטב להימנע ממנה ככל שניתן. אבל, אמר, "כשנלחמים, צריך לעשות את זה היטב". גולן, כפי שכתב בעבר, עשה את שירותו "ביחידת עורב של חטיבת הצנחנים", והתבגר בלבנון. כשפרש מצה"ל, היה אחרון האלופים שלחם במלחמה של ממש. מהלחימה במזרח ביירות במלחמת לבנון הראשונה, כתב, זכורים לו "ניהול קרבות פנים מול פנים עם לוחמים שיורים לעברנו בנשק קל ורקטות אר.פי.ג'י", ושם למד שהמפקד חייב קודם כל לחזק את המוכנות הרגשית-מנטלית של הלוחמים לקרב. 

בכנס, מנה גולן שלוש מטרות קבועות לצה"ל בלחימה. הראשונה והחשובה ביותר היא "להסיר את האיום על העורף מהר ככל שניתן. המטרה הזאת הופכת ליותר ויותר אקוטית ככל שבידי אויבינו יותר ויותר חימוש מדויק שמאיים לפגוע בתשתיות החיוניות של מדינת ישראל. המטרה השנייה היא להכריע את כוחו הצבאי של היריב". המטרה השלישית היא להשלים משימות אלו תוך שימור לגיטימציה פנימית, שחשובה יותר, וחיצונית מצד הקהילה הבינלאומית. צריך לזכור, אמר, "שלמרות שאנחנו רוצים להימנע ממלחמות הן לעתים קורות. וכשצריך להילחם לא מנצחים מלחמות בהגנה". ישראל היא מדינה חזקה, ויתרונו של החזק הוא שהוא יכול לבחור מתי להילחם ומתי להבליג, לספוג ולבלום באמצעות מערכות הגנה. מנגד, כמאמר גולן, לעתים אין ברירה. חמאס דוחף את ישראל יותר ויותר לעבר קרני הדילמה, וישנו גבול להבלגה ולהכלה. בסוף היא תידרש להילחם. אז מוטב שתעשה את כאילו היא מתכוונת לזה.

האדומה הגדולה הראשונה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הנחיתה של בעלות הברית בנורמנדי סימנה את תבוסתה של גרמניה. ספר חדש מתאר את הקרב בחוף אומהה שאותו הכריעו בנחישות החיילים הפשוטים, למרות שהכול כבר השתבש

ב־6 ביוני 2019 ימלאו 75 שנים לנחיתה הדרמטית של בעלות הברית בנורמנדי, מערכה צבאית שסימנה יותר מכל גורם אחר בתודעה הקולקטיבית – אף שהיו קרבות מכריעים יותר, ודי אם נזכיר את סטלינגרד ומבצע בגרטיון בחזית המזרחית – את תבוסתה הצפויה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. הקרב בנורמנדי הניב מאות ספרי היסטוריה, "היום הארוך ביותר" מאת קורנליוס רייאן אם להזכיר את הבולט שבהם, כמו גם סרטי קולנוע לרוב. ועדיין טרם נחקר וסופר הכל עד תום.

הסופר היהודי ליאון יוריס, בעצמו יוצא המארינס שלחם בזירת האוקייאנוס השקט, כתב פעם שבנחיתות סער אמפיביות נדרשים הכוחות "להילחם מול עליונות מוחצת, עם הים הקר מאחריהם, האש המשתוללת לפניהם ושום דבר לצידם מלבד אומץ־הלב, להעבירם את קו־ההסתערות". תיאור זה תופס יפה את פני הדברים בנורמנדי וממחיש מדוע הפך לאחד המסוקרים, המנותחים והבולטים בהיסטוריה הצבאית בכלל ובהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה בפרט.

למאגר הזה מצטרף עתה "המתים, ואלה העומדים למות" (הוצאת קוראים, 2018) מאת ד"ר ג’ון מקמאנוס, מומחה להיסטוריה אמריקנית וצבאית מאוניברסיטת טנסי, שמתאר את לחימת דיביזיית הרגלים ה־1 בצבא היבשה האמריקני. דיביזיה המכונה "האדומה הגדולה הראשונה", שהיא אחת האוגדות האמריקניות המפורסמות ביותר שנתיב הקרבות שלה נמשך מלחימה בצרפת במלחמת העולם הראשונה ועד למלחמות עיראק ואפגניסטן, המתוארת בקרב החשוב ביותר שלה – בחוף אומהה שבנורמנדי ביום הפלישה. צ'רלס מקדונלד, שפיקד במלחמת העולם השנייה על פלוגת רגלים בצבא היבשה האמריקני בקרב הארדנים, כתב כי כשמדובר ב"פלוגה רובאית, הרי פירוש הדבר הוא שמדובר באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה". לפנינו אם כן ספר על דיביזיה שלמה כזו.

בהקדמה שכתב המתרגם, עמוס רגב, הוא ציין כי בתהילה זכו אנשי יחידות הצנחנים והקומנדו, "אבל את הקרב הזה בחוף אומהה הכריעו החיילים הפשוטים, מיחידה "רגילה". כי כך מוכרעות מלחמות ברוב המקרים: על־ידי כוחות רגילים. הדיביזיה ה־1 הייתה "רגילה", אך גם שונה יחידה עם אופי, גאווה, שחצנות, ניסיון. כשקוראים עליה, אי אפשר שלא לראות קווי דמיון לתחרות בין יחידות גם בצה"ל: בין "גולני" ל"גבעתי" ול"חטיבת הצנחנים", למשל" (עמוד 14).

בחוף שרר כאוס

הדיביזיה הייתה יחידה ותיקה ומנוסה שלחמה קודם לכן באפריקה ובסיציליה. מפקד הארמיה האמריקנית ה־1, הגנרל עומר בראדלי, לא שש להטיל עליה להוביל פלישה משמעותית נוספת, אך בשל המשימה הקשה שהוטלה עליו, לנחות בחוף, להקים אזור צבירת־כוח, ולהשמיד את האויב הגרמני, החליט ש"לא היה מקום לגינוני מחוות של צדק. חשתי חובה לעשות שימוש במיטב הכוחות שעמדו לרשותי" (עמוד 32). וכך נבחרה הדיביזיה להוביל את הפלישה.

שבעה חודשים התכוננה הדיביזיה באנגליה למשימה. "האימונים חקקו באנשים סוג של זיכרון מוכני. כל לוחם תרגל הסתערות על החוף כל כך הרבה פעמים, ולעתים כל כך תכופות, עד שהוא יוכל להסתער כמעט באורח אוטומטי – ובמיוחד, אם תהיה לו מנהיגות ראויה – ואפילו בנסיבות הקשות ביותר" (עמוד 47). גם הגרמנים, בפיקוד רומל, התכוננו היטב והקימו ברצועת החוף שורת עמדות אש וביצורים. בנוסף מיקשו הגרמנים את החוף ופרסו בו מכשולים הנדסיים רבים שיפריעו לנחיתת כוחות מן הים. רומל האמין כי אם יבססו בעלות הברית ראש חוף איתן לא יוכלו כוחותיו להדוף את הפלישה למערב אירופה, ועל־כן "אנחנו חייבים לעצור אותם במים, לא רק לעכב אותם אלא לחסל את כל ציודו של האויב בעודו על פני המים" (עמוד 54).

כפי שאירע לכוחות נוספים בשעות הבוקר המוקדמות של ה־6 ביוני 1944, גם התכנית של הדיביזייה "האדומה הגדולה הראשונה" לא שרדה את המגע עם האויב. כל מה שיכול היה להשתבש השתבש. פלוגות נחתו במקום הלא נכון, בשטח נחות תחת אש כבדה. שתי פלוגות שריון פרקו מוקדם מדי בים והטנקים שלהם שקעו. מתוך 56 הטנקים והכלים ההנדסיים שנועדו להגיע לחוף ולסייע לדיביזיה רק 16 הצליחו להגיע. הסמל ג'ון אלרי, ותיק קרבות בצפון־אפריקה וסיציליה, העיד ש"היה זה הריכוז הכבד ביותר של פצמ"רים, פגזי ארטילריה וכדורי מקלע שנתקלתי בו אי פעם" (עמוד 124).

"המלחמה היא ממלכת אי הוודאות", כתב קלאוזוביץ וכך אירע גם הפעם. בחוף שרר כאוס. יחידות ספגו נפגעים רבים עוד בטרם פרקו מן הנחתת. רק 14 מלוחמי מחלקה בת 32 לוחמים הצליחו להגיע לחוף. סרן ג'ו דוסון שירת "כבר שנתיים בדיביזיית החי"ר ה־1, בעיקר כקצין מטה, והשתתף בלא מעט פעילות, אבל מעולם, עד לבוקר זה, לא פיקד על גייסות בקרב" (עמוד 109). בחוף אומהה הוא פיקד על פלוגה G בחטיבה ה־16. הוא הוביל בדרך היחידה שידע "מקדימה, בדוגמה אישית, במתן עדיפות רק לביצוע המשימה ולאנשיו" (עמוד 110). במהלך הבוקר זיהתה קבוצה קטנה של חיילים מהפלוגה בפיקודו נקודת חולשה בקווי ההגנה הגרמניים והתקדמה במעלה הצוקים אל פנים הארץ. דוסון שהוביל ראשון זיהה עמדת מקלע מאוישת. "הוא שלף נצרות משני רימונים, והטילם למעלה לעבר עמדת המקלע. הגרמנים ראו אותו ברגע האחרון וניסו להטות את קנה המקלע אליו, אבל זה היה מאוחר מדי. הרימונים התפוצצו בין שני המקלענים והרגו אותם" (עמוד 116), וכך נוצרה הפירצה המשמעותית הראשונה בקו ההגנה הגרמני ששימשה בהמשך את שאר כוחות הדיביזיה.

במקביל נחת בחוף קולונל ג'ורג' טיילור, "חייל חי"ר בכל רמ"ח אבריו" (עמוד 154), שפיקד על צוות הקרב החטיבתי ה־16, כוח החוד של הדיביזיה. למרות אש התופת שירו הגרמנים לעבר החפ"ק שלו, מן הרגע שיצא מן המים נותר זקוף, צעד קדימה ושאג על אנשיו להתחיל לזוז. טיילור אמר אז לאנשיו: "יש רק שני סוגים של אנשים כאן! המתים! ואלה שימותו! אז בואו לעזאזל נסתלק מהחוף הזה ולפחות נמות ביבשת" (עמוד 157). הם נעו בעקבותיו, היישר לעבר עמדות הגרמנים, והמשפט הפך לחלק מהמיתוס של נורמנדי (ומכאן שם הספר). טיילור עוטר על גבורתו בצלב השירות המצוין – העיטור השני בחשיבותו בצבא האמריקני – וכמוהו גם דוסון.

התעלמות מהצבא הגרמני

לנגד עיני הקורא פורס מקמאנוס את המשגים הקשים שעשו מתכנני הפלישה שכללו הערכת־חסר של תכנית ההגנה על החוף ושל יחידות הוורמאכט שעליהן הוטל לממשה, והערכת־יתר בכמות הציוד שנדרשו חיילי החי"ר האמריקנים לשאת, שהכביד עליהם והפכם למטרות קלות – סוגיה שנותרה רלוונטית גם כיום. הדיביזיה ספגה 1,174 נפגעים, מהם 461 הרוגים ונעדרים. למרות זאת גילו לוחמיה ומפקדיה נחישות, גבורה ודבקות במשימה עד שסובבו, כמאמר הכתב הצבאי דון וייטהד, "את המפתח שפתח את הדלת לניצחון באירופה" (עמוד 245).

ממש באותה השעה שחיילי הדיביזיה "האדומה הגדולה הראשונה" לחמו בחופי נורמנדי, כבר לחמו כוחות מוטסים בפנים הארץ. כך למשל, תיאר סטיבן אמברוז בספרו "יום הפלישה" (הוצאת זמורה־ביתן, 2002), כיצד "תקפו לוטננט ריצ'רד וינטרס ועשרה מאנשי פלוגה E של רגימנט חיל הרגלים המוצנח ה־506, את חמישים אנשי יחידת האבטחה של סוללת תותחי ה־105 מ"מ באחוזת ברקור. לגרמנים, המחופרים מאחורי משוכות הקוצים, היתה מערכת נרחבת של חפירות מקושרות זו לזו והיו להם מקלעים, מרגמות ושדות אש נקיים. לכוח של וינטרס, בגודל כיתה, היו מרגמה קלה אחת, שני מקלעים קלים, שני טומיגנים וחמישה רובים. אבל אף שווינטרס ואנשיו סבלו מנחיתות מספרית ביחס של אחד לחמישה, ואף שתקפו אויב מחופר, הם הכריעו אותו מכיוון שנקטו טקטיקה שתירגלו באימונים, בתוספת היגיון בריא ומידה של אומץ לב מחושב.

במחיר של ארבעה הרוגים ושני פצועים, הרגו וינטרס ואנשיו חמישה־עשר גרמנים, פצעו הרבה יותר, לקחו תריסר שבויים והשמידו ארבעה תותחי 105 מ"מ. האמריקנים עשו את המלאכה במהירות ובהעזה של התקפה אגפית, שהוביל וינטרס, בסיוע אש מרתקת של מרגמה ומקלעים. אחד מגורמי ההצלחה היה העובדה שזאת היתה התנסותם הקרבית הראשונה" (עמוד 267). כוחות שכאלו, דוגמת פלוגת הצנחנים של וינטרס, היו הופכים מנותקים אילולא היו לוחמי "האדומה הגדולה הראשונה" מבקיעים ברצועת החוף וחוברים אליהם.

אף שלחימת הכוחות באומהה תוארה בהרחבה, הרי שלחימת דיביזיית החי"ר ה־1, שהכריעה את הלחימה בחוף המרכזי בו נחתו האמריקנים, נותרה משום מה הרחק מאור הזרקורים. כאן נעוצה חשיבותו של הספר שמציג זווית חדשה על חוף אומהה שטרם נסקרה בעבר. הספר שהוציא מקמאנוס מתחת ידו קריא מאוד ומלאכת התרגום שעשה רגב טובה ומדויקת מאוד. ניכר גם שביצע מחקר מקיף. עם זאת, היעדר מפתח, שאכן קיים במהדורה האנגלית, ועץ מרשם יחידתי מקשים על הקורא למקם כל פלוגה וכוח בחוף ולהבין את תפקידו ומצבו בתמונת הקרב הכללית.

בנוסף לוקה הספר מבעיה רווחת, בה לוקים גם ספריו המרתקים של אמברוז, והיא העלאה על נס את גבורת החייל האמריקני תוך התעלמות מכך שהצבא הגרמני, על חייליו ומפקדיו, היה מיומן ויעיל מצבאות בעלות הברית והפגין יכולת לחימה והתאוששות ממשברים גבוהה פי־כמה. "אין כל פגם ביצירת תיעוד רומנטי של החוויה הצבאית המחמם את לבותיהם של קוראים רבים, כל עוד הם מבינים את מגבלותיו ככתיבה היסטורית", כתב בשעתו ההיסטוריון הבריטי, סר מקס הסטינגס, והעיר שספרים שכאלו חסרים ניתוח אובייקטיבי. גם כך, מדובר בספר קריא ומרתק שמאיר את הלחימה בחוף אומהה בנורמנדי באור חדש ומתאר את פועלם של הרובאים שלחמו בפועל־ממש במלחמה והביאו למפנה במערכה.

אש (לא) ידידותית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מנתח קצין מילואים בכיר את תופעת האש הידידותית, שאינה ידידותית כלל. בראיון אודות ספרו הוא קובע: הדו"צ הוא חלק מהלחימה. צריך לפעול לצמצם זאת אבל העיקר – לא לתת לזה לפגוע באפקטיביות של הכוח הלוחם.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון, 2006, (צילום: צחי זקס, ויקיפדיה).

במהלך הקרבות במלחמת לבנון השנייה, לחם גדוד מחטיבת צנחנים מילואים "הנשר", בפיקוד סא"ל נמרוד רגב, בכפר רב-א-תלתין והשתלט על מספר בתים. בשעת בוקר מוקדמת זיהתה הפלוגה של פישמן דמות באחד הבתים הסמוכים, כשהיא יושבת עם הגב לכוח ומפעילה מכשיר קשר. אף שהמ"פ הורה לצלף להיערך לירי במטרה להרוג את הדמות, עדיין קינן בו החשש שמה מדובר בכוח שכן מהפלוגה שבפיקוד ארז. בשל הספק, ביקש פישמן מארז כי כלל לוחמיו יורידו קסדות וישובו לחבוש אותן, ירימו את יד ימין ושמאל לסירוגין וכיוצא בזה, בעוד הצלף ממתין לאישור ירי. "לאחר כשעה החליט פישמן לבצע ירי – כדור אחד בראש. ארז דיווח שאיש אצלו לא נפגע. פישמן נע לעבר הבית שבו נפגע החשוד" (עמוד 280). לאחר מעשה סיפר כי גם כשעמד מעל הגופה לא היה משוכנע מעל לכל ספק כי אין מדובר בחייל צה"ל. רק כשהפך אותו על גבו נרגע, שכן היה זה לוחם חזבאללה. הסיפור הזה שמופיע בספר חדש בשם "חדל אש, צה"ל, צה"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2017) מאת אל"מ (מיל') בועז עמידרור, שפיקד על החטיבה בקרבות ב-2006, ממחיש את מורכבות הלחימה בשדה הקרב המודרני ואת אחד האיומים המרכזיים לכוחות צה"ל בלחימה – צה"ל, או ליתר דיוק אש ידידותית. 

הרוגי החטיבה מקטיושה אחת ואש ידידותית

חטיבת הצנחנים במילואים "הנשר" לחמה ב-2006 בתשעה כפרים. אל"מ (מיל') עמוס בריזל, מפקד גדוד בחטיבה שפעל במלחמה תחת עמידרור, אמר שהאחרון הכין היטב את החטיבה ללחימה בטרם המלחמה והוביל אותה בהצלחה בכל משימותיה. 15 מלוחמי החטיבה נהרגו במלחמה. שנים–עשר מהם נהרגו כאשר קטיושה פגעה בפלוגת מפקדה של אחד הגדודים שהתמקמה בסמוך לבית העלמין של כפר גלעדי. שלושה לוחמים נוספים נהרגו בשלושה אירועי ירי דו-צדדי (דו"צ). החטיבה ספגה כמאה פצועים, אך הרוגיה בלחימה היו רק מאירועי הירי של כוחותינו על כוחותינו. אף שבמהלך הקרבות השמידו כוחות החטיבה אמצעי לחימה והרגו מחבלים רבים, כמעט דבר מזה לא התפרסם בתקשורת. בראיון שערכתי עם עמידרור לרגל יציאת הספר, שאלתי אותו כיצד זה שההצלחות נעלמו וכל מה שנותר הוא אירוע הקטיושה ותמונתו של מ"פ בחטיבה, תומר בוהדנה, שצולם מסמן "וי" של ניצחון לאחר שנפצע קשה בכפר מרכבה. הוא מצדו מסביר שבניגוד ליחידות מילואים אחרות, חייליו לא חזרו מן המלחמה ממורמרים ומלאי טענות. את הקרדיט לכך הוא מייחס לרוח החטיבה ולאנשיה. הוא גם מעיר בצניעות, שהמחבלים שבהם לחמו לא היו ערוכים בהיקף ובעוצמה שפגשו לוחמי גולני וחטיבת הצנחנים הסדירה בבינת' ג'בייל ובמארון א-ראס. 

הספר הוא מסמך מקיף וחשוב, (מקור: סימניה).

העובדה שבלחימה עצמה איבד חיילים רק מאש צה"ל לא נתנה לו מנוח והוא החל לחקור את תופעת האש הידידותית לעומק. עמידרור, ששירת 27 שנים בצה"ל, במגוון תפקידי מטה ופיקוד בשורות חטיבת הצנחנים, שימש לאחר המלחמה נספח זרוע היבשה של צה"ל בארצות הברית. התפקיד אפשר לו ללמוד כיצד הנושא נתפס בצבאות זרים, ובדגש על הצבא האמריקני. לאורך השנים התרחשו בצה"ל אירועי ירי כוחותינו על כוחותינו רבים, אך משום מה איש לא חקר לעומק את התופעה. תחילה, סיפר, חשב לגבש את הידע שצבר לכדי סדרת מאמרים או לחלופין לעבודת דוקטורט (החשש שיכונה ד"ר דו"צ הניא אותו מכך). לבסוף בחר לכתוב ספר. שיחה עם חברו לנשק, האלוף יוסי בכר, גרמה לו להבין שהספר צריך לפנות לדרג מפקדי הפלוגות במערך השדה של צה"ל, שכן זהו "הדרג הפיקודי שבו מתרכז ניהול המגע עם האויב" (עמוד 18). לא מעט פרקים בספר מסתיימים ומתחילים בפנייה ישירה למפקד הפלוגה הקורא בספר.

קללה שמלווה את המלחמה

הספר שכתב הינו מסמך מקיף שכולל התייחסות כמעט לכל היבט של התופעה, הרקע ההיסטורי שלה, הסיבות להתרחשותה כמו גם הצעות כיצד לצמצם את נוכחותה בקרב כוחות צה"ל. במחקרו מבהיר המחבר כי סוגיית האש הידידותית מלווה כקללה את הכוחות הלוחמים בכלל הקרבות משחר ההיסטוריה, ותמשיך ללוותם. אחת הדוגמאות ההיסטוריות המרתקות שמופיעות בספר ומדגימות יותר מכל את הבלאגן וערפל הקרב, היא זו של הקרב בקרנסבס שבמערב רומניה, שהתרחש בשנת 1788 במסגרת המלחמה הטורקית-אוסטרית. אנשי כוח חי"ר מן הצבא האוסטרי שנתקל במחנה של כוח סיור שכן, ביקשו מחבריהם הסיירים מעט מן האלכוהול שהיה ברשותם. האחרונים סירבו ובמהלך הוויכוח, הופיע כוח פרשים אוסטרי שזוהה בטעות ככוח טורקי, בין היתר משום שהצבא הורכב מעמים שונים, איטלקים, סלאבים, אוסטרים ועוד. ריבוי השפות גרם לכך שצעקת עצור, "Halt", נשמעה כמו "אללה, אללה". עקב הבלבול הורה קצין בכיר על ירי ארטילרי לעבר המחנה. כעבור יומיים הגיעו לשם כוחות טורקיים, שלא נכחו כלל באירוע, ומצא וכ-10,000 הרוגים ופצועים.

במרכז: הרמטכ"ל אשכנזי מבקר את כוחות חטיבת גבעתי בעזה במהלך "עופרת יצוקה", (צילום: דובר צה"ל).

צה"ל כאמור, אינו פטור מקללה זו, ובשל היותו צבא המבוסס על שירות חובה ולא צבא מקצועי בהגדרתו, הוא חשוף לה אף יותר. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר מפקד זרוע היבשה דאז, האלוף בני גנץ, כי "סביבת הלחימה מורכבת ותהפוך להיות מורכבת יותר, דבר המגביר את פוטנציאל הדו"צ" (עמוד 27). במערכה הבאה, מבצע "עופרת יצוקה", נהרגו 11 לוחמים. שלושה מהם כתוצאה מפגיעת פגז טנק של צה"ל במבנה בו התמקם חפ"ק מח"ט גולני. באירוע נפצעו גם 29 לוחמים ובהם מפקד החטיבה, אבי פלד, שלמרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה בעזה. האם המבצע היה מוסיף להיחשב כמוצלח, תוהה עמידרור, לו היו נמנים בסופו כארבעים חללים מירי כוחותינו על כוחותינו? האם הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שלדברי עמידרור הביע עניין רב בספר, וקבע כי מדובר ב"ספר חובה למפקד הפלוגה") היה נחשב אז למי ששיקם את צה"ל לאחר 2006? הדבר היחיד שהשתנה מאז, מציין עמידרור, הוא קטלניות אמצעי הלחימה. לו היה אירוע דו"צ שכזה מתרחש במבצע "צוק איתן" היו נהרגים כלל החיילים בבית, משום שהפגז שנורה הוא קטלני בהרבה מזה שבו השתמש צה"ל ב-2009. 

למה זה קורה?

"כל אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו הוא ייחודי ואין אירוע זהה לו, אף שיש דומים לו. ממש כשם שאין קרב אחד זהה למשנהו", אומר עמידרור. לחימה היא סיטואציה מלחיצה, שבה פועלים הלוחמים בתנאי אי-ודאות, כשלרוב, תמונת הקרב שברשותם חלקית ולא ברורה. לו היו מראים בסרטי קולנוע קרב כפי שהוא באמת, הוא אומר, היה הצופה רואה רק עשן, או חייילים מאחורי מחסה, שומעים יריות ואינם מזהים במשך זמן רב מהיכן יורים עליהם. זוהי הסיבה שרוב החוקרים בצבאות בעולם, גורסים כי בכל פעם שהתרחש אירוע של דו"צ התברר שהיה קיים פער בהבנת "המודעות המצבית" של הכוחות המעורבים בו. כלומר, הבנת הכוחות: היכן הם נמצאים, איפה ממוקמים הכוחות השכנים ביחס אליהם והיכן נמצא האויב, היא המפתח לפתרון.

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בחודש שעבר נשא שר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הרצאה אודות מנהיגות צבאית במאה ה-21 בטקס הענקת הפרס על-שם יצחק שדה לספרות צבאית. יעלון ביקש להמחיש לקהל עד כמה התקדם צה"ל מבחינה טכנולוגית. לשם כך תיאר יעלון כיצד בראשית מלחמת לבנון הראשונה הוטל עליו כמפקד כוח בסיירת מטכ"ל לפעול כנגד כוח קומנדו סורי במרחב שכונה "המיוערת". המודיעין לגבי היעד ניתן להם לפנות בוקר, רגע לפני הכניסה ללבנון. היה זה תצלום אוויר מפוענח עדכני ככל שניתן, אבל לדבריו, אודות "האויב שהיה שם אתמול בעשר בבוקר. כשכוחותינו נכנסו לעזה ב"צוק איתן", לכוחות היה מודיעין של מה קורה עכשיו". השינוי, אינו נובע רק מן הקידמה אלא משום שהאויב הפך דינמי יותר.

ב-1982 כוח אויב שהתמקם בנקודה מסוימת יום קודם, היה עשוי בהחלט להישאר שם למחרת. כיום, מחבל שיופיע בבית בלב עזה הוא בבחינת "מטרת חטף", רגע הוא שם ורגע כבר לא. הדבר, מציין עמידרור, יוצר לחץ נוסף על הלוחמים לפעול מהר, לעתים על בסיס מידע חלקי. בספר מציג עמידרור אירוע שבו היה מעורב אחד מגדודי חטיבת הצנחנים במילואים שעליה פיקד במלחמת לבנון השנייה. "בעת לחימת גדוד הסיור ברחובות הכפר אל-עודייסה זיהתה תצפית של פלוגת הסיור מתחתיה שבעה לוחמים עם מדים, אפודים ופק"לים רצים. כיוון תנועתן של שבע הדמויות היה עם כיוון תנועת הכוחות ואולם לא במיקום ובתזמון המוכרים, אף שציוד הלחימה של החוליה נראה ציוד מצ'וקמק לא פתח הכוח באש. לפתע זיהה אחד הצלפים כי אחת הדמויות נועלת נעלי פומה אדומות בוהקות. הספק הוסר מבחינתו והוא ירה ופגע בבעל הנעליים האדומות, והמחבל נהרג. מסקנה: אל תצאו לקרב מצ'וקמקים" (עמוד 129). האירוע ההוא נגמר במזל גדול. לא פעם זה נגמר אחרת. באירוע אחר ספר, שהדגים את אותה המורכבות שאתה מתמודדים הכוחות, תואר כיצד, במהלך מבצע "חומת מגן", זיהה קלע בגדוד צנחנים סדיר דמות בחלון בית ונאלץ להחליט תוך שבריר שנייה אם לירות או לא. הוא ירה והרג קצין צה"ל בדרגת רב-סרן.

אין פתרון קסם, זולת השגת המשימה

בספר פירט המחבר שורה של תופעות שעשויות להתרחש ביחידה שחוותה אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ובהם אובדן אמון במנהיגות מפקדי היחידה, בשרשרת הפיקוד שמעליה ובכוחות סיוע ובכוחות שכנים; אי-שמירה על ערך החתירה למגע עם האויב וזהירות מוגזמת. למעשה, מציין עמידרור, הסכנה האמיתית של אירועים אלו הם בכך שהם פוגעים באפקטיביות של הכוח. אבל תופעות אלו אינן מחויבות מציאות. כך למשל ציין, ספג אחד הגדודים בחטיבה, עליו פיקד נמרוד רגב, מספר רב של נפגעים בשני אירועים קשים: פגיעת הקטיושה בפלוגת המפקדה בכפר גלעדי ומקרה של ירי כוחותינו על כוחותינו שבו נהרג לוחם ונפצעו 12 נוספים. עם זאת, ציין עמידרור בגאווה, "לחימת הגדוד ויכולתו למלא משימות רבות נוספות לא נפגעו. רוח הלחימה, המקצועיות והמנהיגות של המג״ד ושל סגנו, מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות, בצד לכידות הגדוד, הם שעשו את ההבדל" (עמוד 51).

גנרל ג'יימס מאטיס, גרס שאין פתרון טכנולוגי לתופעת הדו"צ, (מקור: ויקיפדיה).

אין לתופעת האש הידידותית פתרון קסם טכנולוגי. בספר מופיעה קביעתו של גנרל חיל הנחתים האמריקני, ג'יימס מאטיס (לימים שר ההגנה), כי לא ניתן לפתור את "בעיית הזיהוי הקרבי עם טכנולוגיה לבדה. בכל פעם שמתרחש ירי כוחותינו על כוחותינו, יש אדם – גורם אנושי – ששגה. התשובה היא ביחידות מגובשות ומאומנות היטב" (עמוד 149). כמו מאטיס, גם עמידרור אינו חסיד של הטכנולוגיה, ואף מזהיר מפני הישענות יתר עליה. אימונים, הטמעת לקחים (בהקשר לכך מלין עמידרור כי צה"ל אינו מיטיב לשמר את הידע ותחקירי האירועים בקרב היחידות) והשארתם של מפקדים בעלי ניסיון, שחוו אירועי דו"צ במערכת ובצבא הם הפתרון. בשיחה עמו הדגיש עמידרור שצה"ל דווקא יודע לשמר ואף לקדם מפקדים שתחת פיקודם התרחש אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו, ובתנאי שלא התרשלו ("במלחמות", הוא אומר, "לא טועים רק אלו שלא היו שם"). רק בסבב המינויים שהתקיים השבוע קודם לאלוף קצין שפיקד על גדוד צנחנים ב"חומת מגן", באירוע הדו"צ שהוזכר קודם לכן. הוא לא התרשל וניתן להעריך שבעקבות האירוע הוא ושכמותו צרובים במודעות לנושא, ומטיפים לזהירות, לצד הצורך לחתור למגע עם האויב. שכן, המסר העיקרי של עמידרור הוא שאסור שהדו"צ והחשש ממנו יפגע באפקטיביות המבצעית ויאט עד יסרס את הכוח. "דווקא השגת המשימה, מהר ככל שניתן, היא שתצמצם את כמות הנפגעים, וכתוצאה מכך גם את מספר נפגעי הדו"צ".

מלחמות שקורות בחורף | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המערכה הקשה שכפו הגרמנים על בעלות הברית, בחבל הארדנים, מתוארת לפרטיה כרומן מתח בספרו המצוין של ביוור. לקחיה צריכים להילמד גם בשדה הקרב היום

לאורך ההיסטוריה אירעו לא אחת מקרים שבהם צבאות ספגו מתקפת פתע קשה, אך מעטות מהן היו נואשות ודרמטיות כמו זו שהייתה למעשה, "ההימור האחרון של היטלר", כשם ספרו החדש של הפרופסור הבריטי אנטוני ביוור (הוצאת ידיעות ספרים, 2017). הספר מביא תיאור שלם של המערכה הקשה ביותר בזירת מערב-אירופה במלחמת העולם השנייה – המערכה בחבל הארדנים.

המינגוויי, משמאל, עם כוחות רגימנט הרגלים ה-22 בקרב ביער הירטגן, (מקור: ויקיפדיה).

לאחר שחרור פריז מידי הגרמנים האמינו מפקדי בעלות-הברית שהמלחמה לקראת סיום, בין היתר בשל התקדמות הרוסים בחזית המזרחית. שורה של קרבות כושלים ועתירי קורבנות, ובהם מבצע "גן-שוק" ויער הירטגן, בהם הוכחה "יכולתו המדהימה של הצבא הגרמני להתאושש מאסונות" (עמוד 38), היו אמורים להעמידם על טעותם. כדי להמחיש שאננות זו מתאר ביוור מה העסיק את בכירי המפקדים האמריקנים. הג'נרל ג'ורג' פטון ניהל פלירט עם מרלנה דיטריך, שבאה לצרפת לבדר את חיילי ארצות-הברית, וכמוהו הסופר והכתב הצבאי ארנסט המינגוויי. מעריץ אחר של דיטריך "היה ג'ים גֶוִוין מהדיביזיה המוטסת 82, מייג'ר-ג'נרל יפה תואר וצעיר להדהים שנעשה מאהבהּ. לאחר זמן נעשה גווין מאהבה של מרתה גלהורן, גברת המינגוויי השלישית" (עמוד 64). בשנה האחרונה למלחמה הייתה פריז לחגיגה נודדת.

לגרמנים היו תכניות אחרות

ספרו הטוב היותר עד כה של ביוור, (מקור: אתר סימניה).

אבל לגרמנים היו תוכניות אחרות. למרות האיום ממזרח מצד הצבא האדום, בחר היטלר להטיל את כוחות העתודה האחרונים שלו למתקפת פתע שתפצל את כוחות בעלות-הברית ותגיע עד נמל אנטוורפן, בסיס האספקה החיוני של בעלות-הברית. המטרה – לאלץ את הבריטים והקנדים לנטוש לחלוטין את המערכה ואולי גם לרתום אותם בהמשך למערכה נגד הסובייטים. "היטלר בחר בארדנים כגזרת ההבקעה, משום שהכוחות האמריקניים המחזיקים במקום היו כה דלילים" (עמוד 92). במפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות-הברית (SHAEF) פקפקו הג'נרלים הבכירים בהצלחת מהלך שכזה. המודיעין שלהם הסתמך כמעט באופן בלעדי על המידע שהתקבל מאולטרה, שם הקוד לתקשורת גרמנית מוצפנת שפוענחה על-ידי יחידת המודיעין הבריטי בבלצ'לי פארק. אולם, "פקודתו של היטלר לשמור על דממה אלחוטית מוחלטת בקרב היחידות התוקפות קוימה במלואה, ולפיכך לא יכלו המפענחים בבּלֶצ'לי פארק לקבל תמונה ברורה מיירוטי אולטרה. למרבה הצער, SHAEF הסתמך הרבה יותר מדי על מידע אולטרה, והיה מקובל עליו שזהו מקור כל החוכמה" (עמוד 113). יש בכך דמיון רב להתנהלות המודיעין הישראלי ערב מלחמת יום הכיפורים.

מתחת לאפם הצליח הצבא הגרמני לרכז קבוצת הארמיות, בפיקוד הג'נרל מודל, שכללה שתי ארמיות פַּנצֶר (שריון) ולצידן ארמיית רגלים. ב-16 בדצמבר 1944, ב-05:30 בבוקר, נפתחה המתקפה בהפגזה ארטילרית. תנאי מזג האוויר הקשים – השלג הגיע עד לברכיים – מנעו מהכוחות הגרמנים להיעזר בחיל האוויר. ביום הראשון החזיקו הכוחות האמריקניים מעמד, אך למחרת החלה ההתפרקות והבריחה ההמונית. למעט מספר כיסי התנגדות שבהם הפגינו החיילים האמריקנים אומץ רב, השיגו הגרמנים התקדמות ניכרת וחדרו עמוק לעורפם של הכוחות האמריקנים בארדנים. אזרחים בלגים נמלטו מבתיהם בחששם מפני נקמת הגרמנים, והפאניקה התפשטה עד פריז.

בלי פאניקה

גנרל אייזנהאואר עם צנחני הדיביזיה המוטסת ה-101 בתדריך לפני הצניחה בנורמנדי, (מקור: ויקיפדיה).

המערכה הייתה שעתו הגדולה של הג'נרל האמריקני דווייט אייזנהאואר. אף שהוכשר כקצין חיל-רגלים הצטיין אייזנהאואר לאורך שירותו דווקא כקצין מטה ושימש מפקד כוחות בעלות-הברית באירופה אף שהיה חסר ניסיון קרבי. הפעם, "היה נחוש בהחלטתו להתמודד עם האתגר כמפקד שדה, ולא לנצח על הקרב מרחוק" (עמוד 186). ראשית פקד על כוחות העתודה שלו, דיביזיות הצנחנים 101 ו-82, להשתלט על העיירה בסטון, שחלשה על צומת דרכים חיוני, ועל צמתי דרכים בגזרה הצפונית. שנית, העביר את הפיקוד על האגף הצפוני של הבליטה לפילדמרשל מונטגומרי, צעד שנתקל בהתנגדות פנימית קשה מצד פקודיו האמריקנים אך רתם את הבריטים למאמץ הבלימה. הדיביזיה המוטסת ה-101 השתלטה על בסטון ב-20 בדצמבר, רגע לפני שכותרה על-ידי חמש דיביזיות גרמניות. הצנחנים נשלחו למשימה ללא ציוד מתאים לחורף הקשה, וללא די תחמושת ואמצעי לחימה שיאפשרו את בלימת השריון הגרמני. את המשימה לפרוץ את הכיתור ולשקם את הגזרה הדרומית הטיל אייזנהאואר על קצין השריון הטוב ביותר שלו, הג'נרל פטון.

בתנאי מזג האוויר הקשים ששררו באותו חורף ובעוצמת הלחימה, דמתה המערכה בארדנים באכזריותה לזו שבחזית המזרחית, אולם צנחני הדיביזיה המוטסת 101 סירבו להתרגש מעובדת היותם מכותרים בבסטון. כשחזר המשורר ורץ המ"פ, לואי סִימפּסוֹן, לשוחת השועל שלו מביקור במפקדת הגדוד שאל אותו שכנו אם למד דבר מה חדש. סימפסון השיב כי הדיביזיה מכותרת וחברו השיב בסרקזם, "אז מה חדש?" (עמוד 204). ההומור שחור היה, אולי, התרופה הטובה ביותר שהיתה לחיילים בחזית כנגד העומס והתשישות. בקרבות ביער הירטגן ובארדנים נהגו החיילים לספר כי לאחר חמישה ימי לחימה ביער מתחילים לדבר לעצים. ביום השישי, העצים עונים בחזרה.

הג'נרל פטון, במפגן מנהיגות קרבית מעולה, סובב שלוש דיביזיות בזווית של תשעים מעלות בתוך 72 שעות, ותקף עמן מצפון לבסטון. ביוור כתב ש"פטון חולל מעשה נסים כששינה את פריסת הארמיה השלישית שלו במהירות שכזו" (עמוד 218), אך נראה שסבל מביטחון עצמי מופרז, משום שעד מהרה התברר לו שהכוח הגרמני המכתר את בסטון חזק מכפי שהעריך. בניגוד לגרמנים היה מערך ההגנה האמריקני בעיירה מחורר כמו גבינה שווייצרית. "סרן ריצ'רד וִינטֶרס, סמג"ד 2 מחטיבה 506, אפילו ראה ליד פואה חייל גרמני ששלשל את מכנסיו כדי להתפנות מאחורי עמדת הפיקוד של גדודו" (עמוד 221). וינטרס, קצין צנחנים שהתפרסם כמפקד פלוגת ה' (Easy) שהונצחה בספרו של סטיבן אמברוז ובמיני-סדרה "אחים לנשק", שבה אותו מיד. למרות זאת האמינו המפקדים הבכירים של בעלות-הברית שהכוחות יחזיקו מעמד. היטלר מצדו, ראה בבסטון מהדורה מערב-אירופאית של סטלינגרד והורה על כיבושה בכל מחיר.

הפתעות והטעיות

מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, גנרל מק'אוליף (משמאל) וראש המטה שלו, קולונל קינארד, לאחר הניצחון בבסטון, (מקור: ויקפידיה).

הצעת הגרמנים לצנחנים הנצורים בבסטון להיכנע היא הרגע הדרמטי ביותר בספר. ימים ספורים לפני שהחלה המתקפה הגרמנית נשלח מפקד הדיביזיה המוטסת ה-101, הג'נרל טיילור, לארצות-הברית ואת הפיקוד נטל בריגדיר-ג'נרל אנתוני מֶק'אוֹלִיף, מפקד האגד הארטילרי של הדיביזיה. באותו בוקר העיר אותו ראש המטה שלו, הקולונל קינארד, שהצטיין כמג"ד צנחנים בהולנד, "ואמר לו שהגרמנים שלחו נציגים הדורשים ממגיני בסטון להיכנע, לבל יושמדו באש הארטילריה. מק'אוליף, עדיין רדום למחצה, מלמל "Nuts". כשעלתה השאלה בין קציני המטה על איזו תשובה להמליץ, הציע אחד מהם שמק'אוליף ישתמש באותה מילה עצמה שאמר לקצין שהעיר אותו. כך יצא המסר אל "המפקד הגרמני" הלא-מזוהה – בפועל, היה זה ליטוויץ – ובו המילה האחת הזאת" (עמוד 227). מילת הסלנג "Nuts" (שמשמעותה "ביצים"), כפי שמלמד תרגומו המצוין של עמנואל לוטם, פירושה הבעת בוז והתרסה, או לחלופין קביעה שמעשה מסוים הוא בבחינת טירוף. כשהעירו את מק'אוליף הוא אמר "לעזאזל!"; כשהשיב לאולטימטום, הוא אמר "השתגעת!". כך או כך תשובתו הפכה לאגדה.

ההיסטוריונים קשרו כתרים רבים לעמידתם של הצנחנים בבסטון ולא בכדי, שכן הם לחמו בתנאי נחיתות קשים ביותר במשך שמונה ימים. באחד המקרים "פלוגה של 502 המוצנחת הבחינה בכ-150 אנשי חי"ר גרמנים עם ארבעה טנקי פנצר סימן IV, שפתחו באש לעברה. המ"פ הסיג את אנשיו אחורה לקו היער. הוא פקד על המקלענים שלו לרתק את החי"ר ולשמור את הטנקים "מכופתרים" באש רצופה, ואילו הוא וצוות בזוקה נוסף התגנבו אל הטנקים מהאגף. הם חיסלו שלושה טנקים בבזוקות שלהם, והפלוגה השכנה הורידה את הרביעי. הצנחנים כמעט לא אכלו באותו יום. רובם לא קיבלו יותר מחצי ספל של מרק שעועית לבנה, אבל החזיקו מעמד" (עמוד 264). ב-27 בדצמבר, לאחר ארבעה ימי לחימה קשים, הצליחו כוחות שריון מהארמיה השלישית של ג'נרל פטון לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית והמצור על בסטון הסתיים. המבצע של פטון היה חיוני, אך גם שנים לאחר מכן סירבו צנחנים, ובהם וינטרס, להכיר לו טובה על כך. לתפיסתם הם לא נזקקו להצלה.

הימור שכשל

חיילי חי"ר אמריקניים בארוחה בחזית, הארדנים ינואר 1945, (מקור: ויקפדיה).

הגרמנים ספגו כ-80,000 נפגעים במערכה וכמוהם בעלות-הברית. אף שהדיביזיה המוטסת 101 ספגה את שיעור ההרוגים הקשה ביותר, 535 מאנשיה נפלו בקרב, הוחלט שמלאכתה לא תמה. "כשנודע לרס"ן דיק וינטרס ש-101 עומדת לעבור לאלזס, הוא חשב: "אלוהים בשמים, אין אף אחד אחר בצבא הזה שיסתום את החורים האלה?" לא היה ספק בכך שהדיביזיה זקוקה למנוחה. בימיה האחרונים בצדו הצפוני של כיס בסטון, נשלחה בתחילה פלוגה ה' של חטיבת החי"ר המוצנח 506 לכבוש את פוּאָה. "כל אחד מהמחליפים שהגיעו למחלקה נהרג בעיירה ההיא," אמר אחד מוותיקי הפלוגה, "ואין לי מושג למה." ההתקפה התנהלה כאסון מוחלט, עד שהוחלף המ"פ בלי גינונים מיותרים" (עמוד 325). המ"פ החדש, רונלד ספירס, תפס פיקוד על הפלוגה תחת אש והשלים את המשימה. לאור מה שעברו בבסטון, אפשר רק לתאר את תחושת ההקלה של אנשי הדיביזיה כשהתברר להם כי הגיעו מאוחר מדי לאלזס מכדי להשתתף בלחימה.

מתקפת הפתע של היטלר לא מוטטה את בעלות-הברית. "כשהעוצבות הגרמניות תקפו, בצריחות ובשריקות, הגנו פלוגות מבודדות על כפרי מפתח כנגד כל הסיכויים. קורבנן סיפק את מרווח הזמן הדרוש לקידום תגבורות, וזו הייתה תרומתן החיונית לניפוץ חלומו של היטלר" (עמוד 340). המחבר, שהוא גם קצין שריון בעברו, הוציא מתחת ידו ספר שנקרא כרומן מותח לא פחות מאשר ספר היסטוריה. בכישרון מספר-הסיפורים שלו מתאר ביוור את המערכה, תוך שימוש באזמל מנתחים חד וביקורתי כמו גם בהומור בריטי שנון. זהו, ככל הנראה, ספרו הטוב ביותר עד כה.

במאמר שכתבו בשעתו ב"מערכות" מנו קציני צה"ל ערן ניב, אליעזר טולדנו ויותם אמיתי, שני לקחים שיש להפיק מן המערכה בארדנים. "תמיד יהיו הפתעות בשדה הקרב שכן לא זו בלבד שבני האדם מוגבלים ביכולתם לתפוס את המתרחש סביבם, אלא גם האויב עושה כל מאמץ כדי להסתיר את כוונותיו, להטעות ולהונות", קבעו. מאחר וההפתעות יתרחשו, הלקח השני הוא ש"יש לבנות יכולות שיאפשרו התאוששות מהירה מהן". זהו הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מספר זה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 28.07.2017)

מלחמה מהסרטים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של איתי אנגל ב"עובדה" אודות מלחמת לבנון השנייה הצליח באמצעות גדוד אחד וקרב אחד לספר את סיפורה של המלחמה כולה. נסיונם של מפקדי הגדוד בכתבה, כמו גם נסיונו של הח"כ לשעבר שטבון בספרו, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס".

באחרונה שודר בערוץ 2, במסגרת תכנית התחקירים "עובדה", סרט תעודה על מלחמת לבנון השנייה בו חזר הכתב איתי אנגל לגיבורי כתבה ששידר ב-2006, אודות קרב אחד שניהל גדוד נח"ל במלחמה. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) מתארים עמוס הראל ואבי יששכרוף ביקור שערך תא"ל יאיר גולן, כיום סגן הרמטכ"ל, בחטיבת גולני יום לאחר הקרב הקשה בבינת' ג'בייל. המח"ט, אל"מ תמיר ידעי, תיאר בפניו את סיפור הקרב שלחמו אנשיו בעיירה. כשגולן תהה איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. לשמע התשובה נדהם גולן. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית," אמר. "אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?"

בדומה לשאלתו של גולן שהצביעה על היעדר אסטרטגיה סדורה בניהול המערכה ב-2006, הצליח אנגל לתפוס באמצעות פשיטה אחת את סיפורה של המערכה כולה. כוחות תוקפים יעדים מבלי להבין איזו מטרה הם משרתים, מנהלים מגע קצר עם האויב וחוזרים הביתה עם הסימן הראשון לנפגעים.

קרב שמספר את סיפור המלחמה כולה

דהן

דהן, במרכז, עם לוחמיו (צילום: דו"צ).

במלחמת לבנון השנייה הצטרף אנגל לפשיטת לילה שביצע גדוד 931 של הנח"ל, עליו פיקד סא"ל אבי דהן, על הכפר חולה. המשימה, כפי שהגדירה המג"ד בתדריך, היתה "להשמיד כמה שיותר מחבלים ולכבוש שטח". דהן דרש מאנשיו לגלות "אגרסיביות במגע הראשון. הרבה אש. אם צריך, מוציאים סכין ודוקרים את המחבל". הכוח נועד לפעול שלושה ימים בשטח לבנון. בפועל, הגדוד תקף מספר בתים ששימשו את פעילי החזבאללה, הרג כמה מהם והשמיד שני משגרי נ"ט. לאחר שנפצעו חמישה לוחמים (בהם מפקד פלוגה) הכוח כולו ביצע "אחורה פנה" ושב לשטח ישראל. לימים העיד ח"כ עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים, כי כשצפה בכתבה לא ראה בה גבורת לוחמים אלא "כוח שלא ביצע את המשימה שלו".

חיילים מגדוד גרניט של חטיבת הנחל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006

לוחמי חטיבת הנח"ל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006, (מקור: ויקיפדיה).

בהמשך המלחמה, כפי שמתואר בסרטו החדש של אנגל, הוביל דהן את גדודו במבצע "שינוי כיוון 11", האקט האחרון של המלחמה שכלל בתוכו את קרב הסלוקי. על הגדוד הוטל לתקוף את עמדות החזבאלה בכפר ע'נדורייה. במאמר שפרסם ב"מערכות" לאחר המלחמה כתב דהן ש"בקרב העיקש בע'נדורייה, שבו לחם הגדוד מול עשרות מחבלים מבוצרים ונתקל באש מנגד משלושה כיוונים שונים", הגדוד ספג 32 פצועים ושני הרוגים, אולם הפעם, ככל הנראה בשל בהירות המשימה, הדברים נראו אחרת. במאמרו כתב דהן כי "הפיקוד מוכוון המשימה והעובדה שהמ"פים הבינו את שדה הקרב וחתרו למגע יצרו רציפות בלחימה שהביאה לחיסולם של שמונה מחבלים, לכיבוש השטח השולט בכפר ולעמידה במשימה". אפשר להתווכח עם עצם הצורך באותה מתקפה בת 60 שעות, אולם אי אפשר להתווכח עם העובדה שכאשר כוחות פועלים כחלק ממהלך סדור הדברים נראים אחרת.

סרטו החדש של אנגל (כמו גם זה שעשה לפני עשור) הוא עיתונות חוקרת במיטבה המציג היטב את צה"ל גרסת 2006. מלחמת ההתשה הממושכת בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, אף שהיו לו במהלכה הישגים מבצעים מרשימים, גרמה לכך שצה"ל "התקלקל בשטחים", כפי שהגדיר זאת הפרשן המנוח זאב שיף. אולם הכשירות הנמוכה של צבא היבשה ואיכות הלחימה של חזבאללה הם לא יותר מתירוץ להפעלת צה"ל במלחמת לבנון השנייה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. ניהול המערכה הקרקעית כאקט סדור ומוגדר היה מאפשר לצבא, שבחלק מן המקרים כשירות יחידותיו למשימה היתה פחות ממספקת, להציג רמה גבוהה יותר ולהשיג הישגים טובים יותר.

לסדר את העבר ברוורס

982358

ספרו של שטבון, אודות חוויותיו ממלחמת לבנון השנייה.

במסגרת ציון העשור למלחמה פרסם ח"כ לשעבר יוני שטבון את ספרו "תחת אש" (ידיעות ספרים, 2016) אודות חוויותיו מן השירות הצבאי, בדגש על מלחמת לבנון השנייה. ניכר במחבר, ששירת כלוחם ומפקד בחטיבת גולני, כי ערכיו ואמונתו הובילו אותו לשרת היכן שקשה, אך משמעותי. המחבר עוסק לא מעט בשאלה מה מניע חיילים לפעול תחת אש. "המרכיב הראשון הוא הערכים המושרשים בו. הזדהות עם גדול השעה והמשימה היא ביטוי של יסודות ערכיים שירש בבית הוריו, במוסדות החינוך שבהם למד ובתנועת הנוער שבה ספג רעיונות ומחשבות" (עמוד 34). בין ערכים אלו מונה שטבון את ערך הרעות. "המרכיב השני הוא ביטחונו של החייל במפקדו. דמות המפקד, האמור להוביל את חייליו בשדה הקרב, מהווה גורם קריטי. מפקד השולט במקצוע הצבאי וניחן ביכולת קבלת החלטות ראויה, מאפשר לפקודיו לסמוך עליו גם תחת אש" (עמוד 35). תיאורו את הלחימה בבינת' ג'בייל פשוט קופץ מבין הדפים. שטבון, ששימש כקמב"ץ גדוד 51 של גולני בקרב, התעקש לחבור, תחת אש, לפלוגה שנתקלה ולהילחם כתף אל כתף עם לוחמיה. בהמשך אף הכווין אש מסוקי קרב לעבר שני מבנים שישמשו את פעילי החזבאללה. "אני מכווין את המסוק אליהם. טיל ראשון ושני נורים, אני מזהה פגיעה. הנזק מועט, אך הפיצוץ יוצר אפקט של הלם ושקט קצרצר" (עמוד 160).

על האופן שבו לחם בקרב עוטר שטבון בצל"ש הרמטכ"ל. אולם רצונו, כמו גם ניסיונם של מפקדי הנח"ל בכתבה של אנגל לעשות כן, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס". שטבון יודע היטב, כתוצאה מן העובדה שלחם במערכה ב-2006, שהמלחמה המבולבלת ההיא נראתה כך בין היתר גם בשל היעדר רוח לחימה, תוקפנות ונחישות בקרב הגייסות כמו גם בקרב חלק מן המפקדים הבכירים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 22.08.2016)