בספרם "ואיך נדע" דנים אלוף (מיל.) אהרן זאבי־פרקש ותא"ל (מיל.) דב תמרי בתפקיד המודיעין, בצרכניו ובהפעלת הכוח במערכות ההווה והעתיד, ויש להם תובנות מעניינות על האופן שבו מנגישים את המודיעין ללקוחות, האופן שבו עושים בו שימוש ובעיקר על אתגרי הלחימה כנגד אויביה של ישראל.
- פורסם באתר "סימניה"
- 19 ביוני 2015
"בתום הצגת תמונת המודיעין בנושאים אלה, שאל אותי רוה"מ 'אז מה אתה ממליץ לעשות?' כנראה שמבע פני לא הצליח להסתיר את הפתעתי מהשאלה" (עמוד 42), סיפר האלוף (מיל.) אהרן זאבי־פרקש, ראש אמ"ן לשעבר, באסופת השיחות שקיים עם ד"ר תא"ל (מיל.) דב תמרי, שכונסה לספר "ואיך נדע?" (הוצאת ידיעות ספרים, 2011).
השניים קיימו שיח מעמיק אודות עבודת המודיעין מול הדרג הצבאי והמדיני ומגבלותיה, מבצעים מיוחדים, שיתוף פעולה בין גופי המודיעין של ישראל (כמה בכלל היא צריכה?) ועם גורמי מודיעין זרים, תפיסת ההפעלה של צה"ל ותפיסת הביטחון של מדינת ישראל. כל זאת תוך הצגת מקרי בוחן, אנקדוטות מניסיונם האישי ועוד.
מי הלקוח?
הפרשן הצבאי של הארץ, זאב שיף המנוח, כתב בשעתו כי "צרכני המודיעין הם, כידוע, ביקורתיים מאוד בדרך כלל ונוטים לטעון שלא היה בידיהם די מידע או שהוא הגיע מאוחר מדי, לאחר שהאויב שינה את מיקומו". אבל תמרי ביקש לציין כי הלקוחות העיקריים של עבודת המודיעין הם הקברניטים הפוליטיים, הלוקים בחיסרון תמידי שכן, אין להם זמן ללימוד מקדים. מנגד, "בשעת משבר אין זמן, ולחצי השעה פוגעים בלמידה ובהבנה" (עמוד 36).
בדיוק בגלל זה סיפר זאבי־פרקש, שכראש אמ"ן הוא פיתח את שיטת "קמ"ח" לתדרוך בכירי הדרג מדיני והצבאי:
- "ק – קהל –דע את הקהל בפניו אתה מציג את דבריך והצג לו את הדברים מהיכרותך אותו, את תכונותיו ואת אופיו" (עמוד 43).
- "מ – מציג – דע את עצמך, את יכולותיך ואת העוצמות שלך. ונצל את כישוריך הרלוונטיים להצגה אפקטיבית בפני ה"קהל" שלך" (עמוד 43).
- "ח – חומר – בחר בקפידה את תוכן הדברים שתביא לעדכון ואת פרטיו, על העזרים הנדרשים, על מצת לשפר את אפקטיביות ההצגה" (עמוד 44).
עוד דן זאבי בספר בסוגיות הלחימה בטרור בעידן המודרני, בדגש על תובנות שגיבש לאור האינתיפאדה השנייה. "כשבשאר אסד הבין, אחרי התקיפה בעין סאחב (תקיפת מחנה אימונים ולוגיסטיקה של החמאס צפונית לדמשק באוקטובר 2003), שהלחץ עליו הוא בלתי נסבל מבחינתו ועלול לערער את שלטונו, הוא קרא לחאלד משעל והורה לו להיערך לעזוב את סוריה! זאת אומרת, כשיש סכנה ליציבות השלטון, והשלטון פונקציונלי, גם הטרור מורתע" (עמוד 125).
באנתיפאדה השנייה העיד מפקד אוגדת יהודה ושומרון דאז, גדי איזנקוט, "היה לצה"ל מודיעין מעולה כפי שלא היה לאף צבא אחר בהתמודדות מול טרור. לא מצאתי צבא אחר שהיתה לו איכות כזאת של מודיעין במלחמה מסוג זה".
שבח זה ודאי שמגיע גם לאמ"ן בראשות זאבי־פרקש. אך לצד המודיעין האיכותי שסיפק אמ"ן באותה עת לדרגי השטח הרי שהוא עצמו, כראש אמ"ן, ספג ביקורת חריפה על כך שנמנע מלהביע עמדה עצמאית.
כך למשל, כאשר שכב ערפאת על ערש דווי בצרפת, העיד זאבי־פרקש בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי על־פי המודיעין שבידיו הראיס "חולה מאוד. ייתכן שהוא ימות ויתכן שהוא ישרוד." חברי הוועדה השתוממו, בשביל סקירה שכזו לא צריך להיות ראש אמ"ן ואפילו לא איש מודיעין.
ב־2006 הרמטכ"ל לא הבין את צה"ל
בסוגיות המודיעיניות ניכר שזאבי־פרקש מוביל. מנגד, בכל האמור בהפעלת הכוח ובלחימה הרי שתמרי, שעשה את "רוב שנות שירותו בצה"ל בתפקידי פיקוד בשדה, בצנחנים, ביחידות מיוחדות ובשריון" (עמוד 11), הוא בר הסמכה.
השניים מתחו בספר ביקורת קשה על ניהול מלחמת לבנון השנייה. לדברי תמרי, "כדאי שראש אגף המודיעין, לפני שהוא מביט אל מחסני החירום, יביט לתוך ראשם של הרמטכ"ל ושל המטה הכללי. מפני שתפיסת הפעלת הכוחות היא הנכס העיקרי של צה"ל, ואם היא בשפל לא יעזרו הטכנולוגיה ושפע החימוש המתקדם" (עמוד 81). במלחמה ב־2006, טען, המצב היה חמור יותר שכן, לא ראש אמ"ן היה זה שלא הבין את צה"ל, "הרמטכ"ל הוא שלא הכיר ולא הבין את צה"ל" (עמוד 81).
הוא ביטל את טענת זאבי־פרקש לפיה במלחמה בלטה גבורת הלוחמים, ואמר שהאמירות הללו נשמעות מאז מלחמת העצמאות. אמנם, ציין, בממוצע כלל המלחמות שבהן לחמה ישראל היכולת הקרבית שהופגנה היתה סבירה, אך מלחמות לא בוחנים כך. "גבורת הלוחמים לבדה לא מביאה תוצאות טובות. לשם השגת תוצאות טובות דרושה גם היכולת של מעצבי המערכות והמלחמות, כלומר ממשלות, מטות כליים והקצונה הבכירה" (עמוד 208).
אין זה אומר, קבע תמרי, שלא צריך להתעקש על נורמות לחימה גבוהות בדרג השדה. במלחמת יום הכיפורים למשל, היה חיל האוויר לא מוכן מבחינה תפיסתית, אבל יום לפני שפרצה המלחמה, אמר מפקד החיל, אלוף בני פלד, לאנשיו שאף שלא ניתן להוציא לפועל את התוכניות לדיכוי מערכי טילי נ"מ, מטוסי החיל יידרשו לתקוף מטרות על הקרקע גם אם יירו עליהם טילים. "תהיינה לנו הרבה אבדות, ולמרות זאת נתקוף" (עמוד 298).
ההנחיה של פלד היתה מוצדקת, למרות מחירה הגבוה. "לחיל היו הרבה אבדות, אבל הוא המשיך להילחם. זו דוגמה לנורמה במלחמה. הפיקוד הבכיר של צה"ל ושל חיל האוויר לא התכונן למלחמה כראוי, אבל הנורמה נשמרה. מפקד חיל האוויר שמר על הנורמה אף־על־פי שהתפרקו התוכניות שלו. כשהכול מסתדר כמו שרצינו ותכננו, קל מאוד לפקד על מערכה. הנורמה הנדרשת היא לעשות את הניתן בנסיבות ובתנאים קשים שנוצרו, ולכך תמיד יש מחיר גבוה" (עמוד 298).
בנוסף הטיל תמרי ספק בנחיצותו ובהישגיו של מבצע "חד וחלק", הפשיטה של סיירת מטכ"ל ויחידת שלדג בעומק לבנון. לטענתו, אמנם "היחידות שהיו שם עשו את מלאכתן נאמנה" (עמוד 187), אבל הפשיטה לא השיגה הישג של ממש. מבצעים מיוחדים מוכרים היטב לתמרי, שפיקד בשעתו על סיירת מטכ"ל, ומכאן שהביקורת שלו מטרידה עוד יותר.
מה היתה הבעיה, שאל, במקום להטיס לשם מאות לוחמים, להטיס לשם אלפים. "האם צה"ל יכול לעשות זאת? התשובה היא, בוודאי שכן. האם יש מטה כללי שיכול להחליט על כך? בקיץ 2006 לא היה, ואת המטה הכללי של היום אני לא מכיר. זו הבעיה, וזה עוד מחזק את הטענה שלי, שרוב הבעיות של צה"ל נמצאות בפיקוד הבכיר ובמטה הכללי" (עמוד 187).
לחימה בו־זמנית בחזית ובעומק
בספר דנו השניים באתגרי הלחימה של השנים האחרונות ובכלל זה כנגר הטרור באינתיפאדה השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה". זאבי הצביע על השינוי הגדול שחל באגף המודיעין, בין היתר כלקח ממלחמת לבנון השנייה, ועיקרו הנגשת המודיעין ואמצעי התצפית לדרג הלוחם. תפיסה זו, שכונתה "לחימה מועשרת מודיעין" (לוחמ"ם), הבשילה מספר שנים לאחר פרסום הספר, בהובלת ראש אמ"ן דאז, אביב כוכבי, ובמסגרתה .
תמרי דחה בספר את הביקורת על מפקדי הפלזמות במלחמת לבנון השנייה. לדבריו, "לא הפלזמה היתה אשמה בלבנון, אלא תפיסת ההפעלה הטקטית" (עמוד 322). הקדמה הטכנולוגית, אמר הופכת את המידע לזמין ונגיש יותר "גם למפקד הפלוגה שבראש לוחמיו. ראינו את זה עכשיו, ב"עופרת יצוקה", בכלֵי הלחימה של מפקדי הגדודים" (עמוד 322).
במבצע "עופרת יצוקה", אמר, באה לידי ביטוי העליונות המודיעינית באופן מיטבי. אך למעשה, הזכיר, "זה התחיל לפני כשלוש או ארבע שנים ודווקא ברצועת עזה, בתקופה שמשה יעלון היה רמטכ"ל ושמואל זכאי היה מפקד האוגדה ברצועה" (עמוד 322).
תמרי כיוון בדבריו למבצע מבצע ימי תשובה שנערך בשנת 2004 ושיבח את אלוף אמיר אשל, שכיהן אז ראש להק אוויר. אשל, אמר, "יהודי חריף, הבין שיש פוטנציאל טכנולוגי זמין, התחבר לאוגדה ולחטיבות שלה והם התחילו לעבוד. חיל האוויר, בניגוד למסורת שלו שלפיה הוא מרכז את התכנון והתפעול מאחור, הקצה את האמצעים שלו ישירות לדרג המסתער ואת הסמכויות התכנון וההפעלה. היה כאן תהליך חיובי מאוד, והיוזמה באה מדרגי הפיקוד המבצעיים באוויר וביבשה" (עמוד 322).
המבצע נמשך כשלושה השבועות ובמהלכם פעלו כוחות אוגדת עזה בפיקוד זכאי, שכללו גדודים מחטיבות גבעתי וגולני, כמו גם מחיל השריון וההנדסה הקרבית, בלב הרצועה. הכוחות הכווינו אש מן האוויר והרגו, בין שבאמצעות חיל האוויר ובן שבמגע ישיר כ־120 מחבלים נהרגו. מה שהתחיל אז, ציין תמרי, הגיע לבשלות של ממש ב"עופרת יצוקה".
אבל במלחמה הבאה, טען תמרי, התמרון הקרקעי הזה לא יספיק. "התמרון הטורי – הבקעה, חדירה לעומק, התקדמות ורדיפה – לא יספיק. לחימה בו־זמנית בחזית, בעומק, בצדדים, באמצעות כוחות שונים יכולה לשבש את היגיון המגננה של היריב" (עמוד 183).
התוצאה, אם כן, היא ספר שיחות מרתק בו ניתחו סוגיות שונות בתחומי הצבא והביטחון. מה גם שדעותיהם של השניים הן לא תמיד בזרם המרכזי, והם אינם נמנעים מביקורת על צה"ל, על הדרג הצבאי והמדיני הבכיר ועל תפיסות הפעלת הכוח והאופן שבו אוספים, מציגים ומנצלים א המודיעין.
על הכוונת 