הפוליטיקה החמושה\ מאת גל פרל פינקל

9781922070760 (1)
רשומה רגילה

ספר שכתב אמיל סימפסון, עמית מחקר בהרווארד, הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?) ולשלב בין חוויותיו האישיות מן השירות הצבאי באפגניסטן לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות. בעוד שהרוב מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, סימפסון עושה זאת מלמטה למעלה.

250px-Percy_Fitzwallace

האדמירל בסדרה "הבית הלבן" טען שאינו יכול עוד "להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה".

באחת הסצינות בסדרת הדרמה "הבית הלבן" שואל האדמירל פיצוואלס, ראש המטות המשולבים, את ראש הסגל אם הוא עדיין מצליח להבחין בין תקופת שלום למלחמה. כשהאחרון משיב בשלילה ממשיך האדמירל ומצהיר שגם הוא, מומחה מוביל ללוחמה,שאינו "יודע להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה". הדיאלוג הקצר תפס יפה-יפה את העמימות שנוצרה בין תקופת שלום ורגיעה יחסית לשעת מלחמה בעת הנוכחית. בחציה השני של המאה העשרים, ובפרט למן שנות התשעים שלה ואילך מוצאות עצמן הדמוקרטיות המערביות (וישראל בתוכן) מנהלות שורה של עימותים צבאיים במצב עמום שאינו רגיעה, אך גם אינו מצב לוחמה מלא. הבעיה שבהגדרת המצב הנידון והפעולה בו יצרה דילמות ומורכבות לכוחות הלוחמים, למדינאים ששלחו אותם ולציבור שממנו הם באים ואליו הם חוזרים. את תסבוכת הזו מנסה לפתור אמיל סימפסון בספרו, "War from the ground up" ("מלחמה מלמטה למעלה", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2012), דרך ניסיון לשרטט את אופי עימותי ההווה והעתיד.

הקרב על הנארטיב והתודעה

סימפסון שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, בוגר אוקספורד המשמש כעמית מחקר בהרווארד, שרת שש שנים בצבא הבריטי, בין היתר כמפקד מחלקה בגדוד הראשון של רג'ימנט רובאי גורקה המלכותי (רג'ימנט חיל רגלים קל ונייד שבו משרתים בני שבט הגורקה מנפאל). שירותו כלל שלושה סבבי שירות באפגניסטן. בספרו מתאר סימפסון כיצד "כמפקד מחלקת חי"ר ב-2007, הפעולה הראשונה שבה לקחתי חלק היה מבצע חטיבתי לביעור קיני מחבלים בעמק גרשק העליון, במחוז הלמנד. המחבלים הותקלו, נהדפו, והמשימה בוצעה. אך גם המחבלים טענו גם הם לניצחון משום שגם הם הסבו לנו כמה נפגעים ואנו לא נשארנו להחזיק בשטח שטיהרנו. התוצאה של המבצע בטווח הארוך נתונה לוויכוח מאחר שמספר מבצעים דומים באותו אזור נערכו מאז. יתרה זאת, ה'משמעות' של הקרב בעבור האוכלוסייה המקומית קרוב לוודאי שלא היתה קשורה כלל בשאלה 'מי ניצח'. אותם תטריד הרבה יותר הדאגה לביטחונם האישי ולרכושם" (עמוד 28). תיאור זה, שמוכר כל-כך לכל מי ששירת בצה"ל ולקח חלק בפשיטות בלבנון, בעזה או בשטחים, מכיל בתוכו את הבעיה כולה. כשהנארטיב של שני הצדדים מצוי ברבדים שונים ומתעצב לפי תפיסות מציאות מנוגדות בתכלית, ישנו קושי מהותי לקבוע מי ניצח.

בספרו טוען סימפסון כי המלחמה המסורתית בין מדינות, כפי שהגדיר אותה קלאוזוביץ, עודנה עמנו (שכפי שהוכיח פוטין במלחמה בדרום אוסטיה ב-2008), אבל לצדה הלכה והתפתחה לחימה מסוג נוסף, זו שהוא מכנה "הפולטיקה החמושה". המלחמות של פעם, מציין סימפסון, אופיינו על-ידי שני קריטריונים: הקוטביות – הרעיון שיש שני צדדים לכל עימות, אנחנו והם – והחתירה להכרעה. אך מהם הקטבים במלחמת האזרחים בסוריה? כיצד ניתן להכריע בעימותים שכאלה? גם כשעיקרון הקוטביות כן מתממש, הרי שכנגד מדינה לרוב ניצב ארגון צבאי לא מדינתי הפועל מתוך האוכלוסייה. בעימותים כאלה, נדיר שאחד הצדדים מושמד כליל, או שמתבטלים רצונו ללחום ויכולתו לעשות כן. כל שניתן להשיג הוא לכפות על היריב את רצוננו, ולבטח לא להכריעו.

יתרה מזאת, לטענת סימפסון המלחמות במאה ה-21 הביאו לתובנה שהניצחון במערכה אינו בהכרח הניצחון במלחמה כולה. הניצחון הצבאי הוא ביחס לאויב, אלא שהיות העולם "כפר גלובלי" הביאה למצב שבו ישנם קהלים שחשיבותם עולה בהדרגה על זו של האויב. הקרב על הנארטיב והתודעה של אותם קהלים, בין אם מדובר באזרחים בעורף (תחת אש, כמו בישראל, או מרוחקים כפי שהם בארצות הברית או בריטניה), באוכלוסייה האזרחית בשטח שבו לוחמים או בדעת הקהל העולמית – הוא שונה בתכלית. סימפסון מתאר כיצד מפקד הפלוגה שלו באפגניסטן, מיג'ור שון צ'אנדלר, נמנע במכוון מהפעלת כוח שאינו על טהרת חי"ר (מטוסים, ארטילריה וכו') בכדי שלא לשחק לידי התעמולה של אנשי אל-קאעדה שטענו כי החיילים הבריטיים הם פחדנים המשחקים משחק שאינו הוגן באמצעות לחימה מהאוויר או ממרחק. בשלב מסוים הוא אף הדליף לכפריים כי ביום ובשעה נתונים יתייצבו הוא ותריסר מאנשיו בשדה פתוח, ללא כוחות סיוע, לקרב הוגן עם מחבלי אל-קאעדה. אף שהוא ואנשיו התייצבו למפגש, יריביהם לא באו. הדבר יצר אפקט תודעתי בקרב האוכלוסייה הכפרית שעד אז העריכה את אומץ הלב של לוחמי אל-קאעדה. לאחר המפגש הם נחשבו לפחדנים בעיניהם.

הדיאלוג שמעצב את המערכה

9781922070760

ספרו של סימפסון, מנתח את אופי העימותים המודרניים.

המחבר עוסק גם בחשיבות הדיאלוג בין הדרג הצבאי למדיני. לטענתו, התפיסה על-פיה הדרג המדיני יעצב את האסטרטגיה ואילו הצבא יבצע היא מיושנת ומעולם לא יושמה הלכה למעשה. אף שכפיפות הדרג הצבאי למדיני ברורה, על הצבא לקיים דיאלוג עם הדרג המדיני במטרה לעצב את היעדים האסטרטגיים של המערכה, מתוך הבנה עמוקה את מה ניתן להשיג בכוח צבאי ומה לא ניתן. דברים דומים אמר ב-2012 הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזיבהרצאה אודות מבצע עופרת יצוקה: "אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים, החובות שמוטלות על הדרג של המטה הכללי – ובטח על העומד בראשו – בממשק עם הדרג המדיני, זה לעצב נכון את המלחמה ואת המטרות שלה. להיות שותף, ממליץ כמובן, הדרג המדיני מחליט. אני חושב שהדבר הזה, יש לזה השלכת-מפתח על המערכה עצמה ועל התוצאות שלה. זאת חובה כפולה, אני חושב, קודם כל מעצם העובדה שאתה אמור להיות המומחה להפעלת הכוח הצבאי. וזאת חובה, אני חושב, גם פיקודית-מנהיגותית." סימפסון מצטט בספר דיאלוג שהתקיים רגע לפני סיומה של מלחמת וייטנאם, במהלכו הטיח קולונל אמריקני במקבילו הצפון-וייטנאמי כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". לכוח הצבאי יש מגבלות ועל–כן בניגוד למלחמות העבר, למאמצים של עוצמה רכה, דיפלומטיה, תודעה, מנהל אזרחי וכלכלה יש תפקיד חשוב בעיצוב המערכה וקביעת תוצאותיה. 

סימפסון הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?), לשלב בין חוויותיו האישיות כחייל לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות, ולהוציא מתחת ידו ספר עליו כתב ההיסטוריון הצבאי סר מקס הייסטינגס כי שרים ייטיבו לעשות אם יקראו "לפני שישגרו שוב כוחות לעבר הלא הנודע. הם עשויים אז להבין טוב יותר כמה חמקמקים הם מושגי הניצחון וההפסד בעימותים המודרניים." בעוד שרוב החיבורים בנושא מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, מהווה ספרו של סימפסון ניסיון לנתח את הדברים מלמטה למעלה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי,  22.08.2016)

מלחמה מהסרטים\ מאת גל פרל פינקל

כניסת כוחות מילואים לדרום לבנון צילום  אביר סולטן דובר צהל, באדיבות ארכיון צהל במשרד הביטחון
רשומה רגילה

סרטו של איתי אנגל ב"עובדה" אודות מלחמת לבנון השנייה הצליח באמצעות גדוד אחד וקרב אחד לספר את סיפורה של המלחמה כולה. נסיונם של מפקדי הגדוד בכתבה, כמו גם נסיונו של הח"כ לשעבר שטבון בספרו, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס".

באחרונה שודר בערוץ 2, במסגרת תכנית התחקירים "עובדה", סרט תעודה על מלחמת לבנון השנייה בו חזר הכתב איתי אנגל לגיבורי כתבה ששידר ב-2006, אודות קרב אחד שניהל גדוד נח"ל במלחמה. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) מתארים עמוס הראל ואבי יששכרוף ביקור שערך תא"ל יאיר גולן, כיום סגן הרמטכ"ל, בחטיבת גולני יום לאחר הקרב הקשה בבינת' ג'בייל. המח"ט, אל"מ תמיר ידעי, תיאר בפניו את סיפור הקרב שלחמו אנשיו בעיירה. כשגולן תהה איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. לשמע התשובה נדהם גולן. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית," אמר. "אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?"

בדומה לשאלתו של גולן שהצביעה על היעדר אסטרטגיה סדורה בניהול המערכה ב-2006, הצליח אנגל לתפוס באמצעות פשיטה אחת את סיפורה של המערכה כולה. כוחות תוקפים יעדים מבלי להבין איזו מטרה הם משרתים, מנהלים מגע קצר עם האויב וחוזרים הביתה עם הסימן הראשון לנפגעים.

קרב שמספר את סיפור המלחמה כולה

דהן

דהן, במרכז, עם לוחמיו (צילום: דו"צ).

במלחמת לבנון השנייה הצטרף אנגל לפשיטת לילה שביצע גדוד 931 של הנח"ל, עליו פיקד סא"ל אבי דהן, על הכפר חולה. המשימה, כפי שהגדירה המג"ד בתדריך, היתה "להשמיד כמה שיותר מחבלים ולכבוש שטח". דהן דרש מאנשיו לגלות "אגרסיביות במגע הראשון. הרבה אש. אם צריך, מוציאים סכין ודוקרים את המחבל". הכוח נועד לפעול שלושה ימים בשטח לבנון. בפועל, הגדוד תקף מספר בתים ששימשו את פעילי החזבאללה, הרג כמה מהם והשמיד שני משגרי נ"ט. לאחר שנפצעו חמישה לוחמים (בהם מפקד פלוגה) הכוח כולו ביצע "אחורה פנה" ושב לשטח ישראל. לימים העיד ח"כ עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים, כי כשצפה בכתבה לא ראה בה גבורת לוחמים אלא "כוח שלא ביצע את המשימה שלו".

חיילים מגדוד גרניט של חטיבת הנחל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006

לוחמי חטיבת הנח"ל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006.

בהמשך המלחמה, כפי שמתואר בסרטו החדש של אנגל, הוביל דהן את גדודו במבצע "שינוי כיוון 11", האקט האחרון של המלחמה שכלל בתוכו את קרב הסלוקי. על הגדוד הוטל לתקוף את עמדות החזבאלה בכפר ע'נדורייה. במאמר שפרסם ב"מערכות" לאחר המלחמה כתב דהן ש"בקרב העיקש בע'נדורייה, שבו לחם הגדוד מול עשרות מחבלים מבוצרים ונתקל באש מנגד משלושה כיוונים שונים", הגדוד ספג 32 פצועים ושני הרוגים, אולם הפעם, ככל הנראה בשל בהירות המשימה, הדברים נראו אחרת. במאמרו כתב דהן כי "הפיקוד מוכוון המשימה והעובדה שהמ"פים הבינו את שדה הקרב וחתרו למגע יצרו רציפות בלחימה שהביאה לחיסולם של שמונה מחבלים, לכיבוש השטח השולט בכפר ולעמידה במשימה". אפשר להתווכח עם עצם הצורך באותה מתקפה בת 60 שעות, אולם אי אפשר להתווכח עם העובדה שכאשר כוחות פועלים כחלק ממהלך סדור הדברים נראים אחרת.

סרטו החדש של אנגל (כמו גם זה שעשה לפני עשור) הוא עיתונות חוקרת במיטבה המציג היטב את צה"ל גרסת 2006. מלחמת ההתשה הממושכת בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, אף שהיו לו במהלכה הישגים מבצעים מרשימים, גרמה לכך שצה"ל "התקלקל בשטחים", כפי שהגדיר זאת הפרשן המנוח זאב שיף. אולם הכשירות הנמוכה של צבא היבשה ואיכות הלחימה של חזבאללה הם לא יותר מתירוץ להפעלת צה"ל במלחמת לבנון השנייה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. ניהול המערכה הקרקעית כאקט סדור ומוגדר היה מאפשר לצבא, שבחלק מן המקרים כשירות יחידותיו למשימה היתה פחות ממספקת, להציג רמה גבוהה יותר ולהשיג הישגים טובים יותר.

לסדר את העבר ברוורס

982358

ספרו של שטבון, אודות חוויותיו ממלחמת לבנון השנייה.

במסגרת ציון העשור למלחמה פרסם ח"כ לשעבר יוני שטבון את ספרו "תחת אש" (ידיעות ספרים, 2016) אודות חוויותיו מן השירות הצבאי, בדגש על מלחמת לבנון השנייה. ניכר במחבר, ששירת כלוחם ומפקד בחטיבת גולני, כי ערכיו ואמונתו הובילו אותו לשרת היכן שקשה, אך משמעותי. המחבר עוסק לא מעט בשאלה מה מניע חיילים לפעול תחת אש. "המרכיב הראשון הוא הערכים המושרשים בו. הזדהות עם גדול השעה והמשימה היא ביטוי של יסודות ערכיים שירש בבית הוריו, במוסדות החינוך שבהם למד ובתנועת הנוער שבה ספג רעיונות ומחשבות" (עמוד 34). בין ערכים אלו מונה שטבון את ערך הרעות. "המרכיב השני הוא ביטחונו של החייל במפקדו. דמות המפקד, האמור להוביל את חייליו בשדה הקרב, מהווה גורם קריטי. מפקד השולט במקצוע הצבאי וניחן ביכולת קבלת החלטות ראויה, מאפשר לפקודיו לסמוך עליו גם תחת אש" (עמוד 35). תיאורו את הלחימה בבינת' ג'בייל פשוט קופץ מבין הדפים. שטבון, ששימש כקמב"ץ גדוד 51 של גולני בקרב, התעקש לחבור, תחת אש, לפלוגה שנתקלה ולהילחם כתף אל כתף עם לוחמיה. בהמשך אף הכווין אש מסוקי קרב לעבר שני מבנים שישמשו את פעילי החזבאללה. "אני מכווין את המסוק אליהם. טיל ראשון ושני נורים, אני מזהה פגיעה. הנזק מועט, אך הפיצוץ יוצר אפקט של הלם ושקט קצרצר" (עמוד 160).

על האופן שבו לחם בקרב עוטר שטבון בצל"ש הרמטכ"ל. אולם רצונו, כמו גם ניסיונם של מפקדי הנח"ל בכתבה של אנגל לעשות כן, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס". שטבון יודע היטב, כתוצאה מן העובדה שלחם במערכה ב-2006, שהמלחמה המבולבלת ההיא נראתה כך בין היתר גם בשל היעדר רוח לחימה, תוקפנות ונחישות בקרב הגייסות כמו גם בקרב חלק מן המפקדים הבכירים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 22.08.2016)

The IDF vs. Subterranean Warfare\ by Gal Perl Finkel

כוחות צה"ל חושפים מנהרה במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).
רשומה רגילה

Despite the great public attention paid to the problem of subterranean warfare, this does not mean that subterranean warfare is the major strategic threat to Israel.

Subterranean warfare has appeared many times in the Arab-Israeli context, and the IDF and the Ministry of Defense have dealt with various aspects of the phenomenon of subterranean warfare for many years. On rare occasions Hizbollah chose to operate underground during the years the IDF controlled the security zone in Lebanon. In the Second Lebanon War, a force from the Maglan special forces unit conquered a fortified Hizbollah dugout adjacent to the Shaked post; two IDF soldiers and five Hizbollah operatives were killed in the battle. After the war, Hizbollah built an extensive system of concealment and military tunnels within the villages, and possibly tunnels for cross-border penetration as well.

During the second intifada, the Palestinian terrorist organizations in the Gaza Strip made extensive use of tunnels for smuggling weapons from Egypt to the Gaza Strip and for attacking IDF forces in Gush Katif. Digging a tunnel is estimated to take about three months and costs about $100,000. Such tunnels can be concealed so that their openings are inside houses or greenhouses, and can be dug in advance without being used until the crucial time. The IDF launched many raids against the tunnels, and by June 2004 had destroyed over 100 of them. A special heavy piece of equipment, called a trencher, was acquired and used to dig a trench along the Philadelphi axis. Shafts were dug at random places into which explosives were inserted in the hope of making the tunnels collapse, and rows of houses close to the Rafah road were demolished. The problem, however, was not solved.

Past significant attacks included the booby-trapped tunnels in the IDF’s Termit outpost, in which three soldiers were wounded in September 2001; the booby-trapped tunnel in the IDF’s Orhan outpost, in which one soldier was killed and five wounded in June 2004; and the attack on the Joint Verification Team (JVT) outpost in Rafah in December 2004 in a powerful booby-trapped and cross-border tunnel attack, which left five soldiers killed and six wounded and was considered the most deadly tunnel attack during those years. Hamas’ best-known offensive tunnel, whose exit was 100 meters inside Israeli territory near the Kerem Shalom border crossing, was used on June 25, 2006 in an attack by a terrorist squad that killed two IDF soldiers and kidnapped Gilad Shalit.

Between the years 2006-2008 In October 2006, IDF forces demolished from smuggling tunnels and offensive tunnels from the Gaza Strip. In November 2008, a paratroopers battalion commanded by Yaron Finkelman operating in Operation Double Challenge killed six terrorists and demolished the opening of a tunnel concealed within a building 300 meters from the fence on the Gaza Strip border.

The IDF'S tunnel rats 

Already in the early years of the twenty-first century, the IDF organized the Samoor (“weasel”) company for combating hidden weapons caches and tunnels, as part of the Yahalom Special Operations Engineering Unit of the IDF Engineering Corps. The unit is trained and equipped with means to operate within tunnels, including communications and breathing systems. Actually, the IDF prefers to avoid entering tunnels it has detected, if possible, because the attacking side has no advantage in a tunnel. This capability is designed for a scenario in which a soldier has been kidnapped, or in order to attack the enemy’s underground command and control positions.

 Operation Protective Edge's Subterranean warfare  

During the entire period that included Operations Cast Lead and Pillar of Defense, not much tunnel warfare activity was recorded, but in November 2013, IDF forces destroyed two cross-border tunnels. In March 2014, the IDF demolished another cross-border tunnel. Tunnel warfare began even before Operation Protective Edge was declared, during the escalation that took place following Operation Brother’s Keeper. On July 6, 2014, in response to rocket fire from the Gaza Strip, the IDF took preventive action against a cross-border tunnel in the Rafah area that led to the death of six Hamas operatives.

As a result, Hamas intensified its rocket fire, further escalating the conflict and leading the IDF to launch Operation Protective Edge on July 8, 2014. An attempted attack on July 17 by 13 terrorists emerging from a cross-border tunnel near Kibbutz Sufa was foiled, and led to the beginning of the land-based operation. During the land campaign, brigade combat teams, including infantry, armored forces, and combat engineers engaged in the detection and demolition of both combat tunnels within the Gaza Strip and cross-border tunnels.

During Operation Protective Edge, Hamas and Islamic Jihad operatives carried out a number of attacks in Israeli territory using cross-border tunnels. Terrorists attacked an IDF pillbox tower near Nahal Oz, killing five soldiers. On August 1, 2014, a Hamas force violated the ceasefire, killing three Givati Brigade soldiers, and escaped through an offensive tunnel to Rafah, taking with them the body of First Lieutenant Hadar Goldin. A total of 34 cross-border tunnels used by Hamas were destroyed. The tunnels detected by the IDF during Operation Protective Edge were complex tunnels, with a number of entry and exit shafts. The main tunnel route was often split, and sometimes there were parallel routes. For this reason, dealing with the tunnels was no simple task.

As soon as a tunnel was detected, IDF forces took action to isolate the operating area and detect its additional shafts and branches. The Special Operations Engineering Unit planted explosives in order to demolish the tunnel. A number of methods were used to demolish tunnels during Operation Protective Edge, including aerial bombardment using JDAM bombs (called “kinetic drilling”), using water to make the tunnel collapse, and using liquid explosives by a special system dubbed “Emulsa.” In addition, elite IDF units were trained to fight within tunnels as “tunnel rat” units. In retrospect, the IDF learned that aerial bombardment of the tunnel shafts made it harder to detect the tunnels themselves.

The tunnels have been classified as a strategic threat, with the impression given that this is the gravest threat facing Israel. Arguments have since been made that the defense establishment is responsible for a strategic failure, and there have even been demands for an investigative commission on the matter. There is no doubt that the tunnels are a serious problem. despite the great public attention paid to the problem of  subterranean  warfare,  this  does  not  mean  that subterranean  warfare is the major strategic threat to Israel. It is merely one of many kinds of warfare. In other words, the issue is currently in the headlines, but long term thinking should not be distracted by momentary criticism.


The Author is the Military & Strategic Affairs and Cyber Security Program Coordinator at the Institute for National Security Studies (INSS) in Tel Aviv.

(The article was published in "The Jerusalem Post", August 16, 2016)

מבצע אנטבה בן 40\ מאת גל פרל פינקל

איור המציג את הקרב באנטבה.
רשומה רגילה

החודש מלאו 40 למבצע אנטבה. פעולת חילוץ החטופים היא אולי הגרנדיוזית בתולדות צה"ל, אולם נשאלת השאלה עם האתוס שבשמו בוצעה לא הפך למיתוס ומדוע יש צורך במאבק על הקרדיט?

"אני מאמין בישראל ובתחושת האחריות הכללית שצריכה ללוות כל אדם הלוחם על גורל מולדתו" (מתוך נאום הפרידה של יוני נתניהו מן הגדוד שעליו פיקד). בחודש שעבר מלאו 40 למבצע אנטבה. כמו ילדים רבים בישראל גדלתי גם אני על המיתוס של מבצע אנטבה, אחד המוצלחים ביותר שביצע צה"ל. כשהלכתי לצנחנים (גם הם היו באנטבה) רציתי גם אני לשרת ביחידה שעושה מבצעים כאלה, שבעקבותיהם נכתבו והופקו ספרים וסרטים.

אתרי הפיגועים

סצינה מן הפשיטה לחיסול בן לאדן, כפי שהוצגה בסרט ההוליוודי "כוננות עם שחר", 2012.

האמת, בצדק. צה"ל הוא מיליציה. בניגוד לצבאות אחרים הרי שבצה"ל מודל צבא העם הביא באותם ימים (ועדיין מביא בחלק מהיחידות הלוחמות) לכך שהמתגייסים לשורותיו זוכים להכשרה קצרה ונשלחים למלא את תפקידם. בצבא האמריקני למשל, לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בצנחנים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים לחלץ בני ערובה במרחק כמעט 4,000. בצה"ל כן. לשם השוואה לוחמי ה-SEALS שהרגו את בן לאדן שירתו מעל חמש שנים. האדמירל האמריקני ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי שפיקד על חיסול בן לאדן, הגדיר בספרו את מבצע אנטבה כמופת למבצעים מיוחדים. באנטבה הצליח צה"ל המילציוני היכן שטובי החיילים והמפקדים של צבאות המערב נכשלו.

שעתו היפה של צה"ל

היחלצות צה"ל לפעולה באותו שבוע גורלי ביוני-יולי 1976 מייצגת את אותה ישראליות טובה, יצירתית, סולידארית וערכית. בתוך פחות משבוע מיום החטיפה היו כוח ההשתלטות מסיירת מטכ"ל, נבחרות מחטיבות הצנחנים וגולני על מטוסי "הרקולס" בדרך לאנטבה. למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל האוויר לנחות בחשכה בשדה התעופה באנטבה. לוחמי סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפצו מן המטוס הראשון בעודו נוסע על המסלול, איבטחו את הנחיתה והשתלטו על מגדל הפיקוח החדש.

919005

אחד הספרים שהשפיעו עלי מאוד כנער.

החפ"ק של דן שומרון, מפקד המבצע, וכן לוחמי סיירת מטכ"ל פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונעו אל הטרמינל הישן בג'יפים ובמרצדס. במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים. מפקד היחידה, יוני נתניהו ז"ל, פקד לירות בהם, משום שחשש בצדק מסיכון הכוח. לפי הפרק האחרון בספר "מכתבי יוני" (הוצאת מעריב, מהדורת 2001), אחד הספרים שהשפיעו עלי מאוד כנער, "האקדחים המושתקים היו מוכנים בעוד מועד. כשהחייל האוגנדי, שאיים עליהם ברובהו, היה מרוחק מהם רק מטרים ספורים, ירו בו יוני וגיורא" (עמוד 299). לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים שהפך את הפעולה ל"רועשת".

אלמנט ההפתעה נפגע והרכבים האיצו לעבר הטרמינל. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל ופרצו לאולם. מוקי בצר, מפקד כוח הפריצה, תיאר לאחרונה כיצד במהלך התנועה לטרמינל, "אמנון פלד עוקף אותי ונע קדימה, פורץ לפתח. הקדים אותו אמיר עופר, שיורה במחבל מימין. אני פורץ בין שניהם ומוסיף ירי לעבר הגרמני והגרמנייה שאמנון יורה בהם. הכרוז קורא "לשכב, צה"ל הגיע", בעברית ובאנגלית. מחבל מזנק מתוך הקהל, עמוס גורן ואני יורים בו, הוא נהרג לפני שהספיק ללחוץ על ההדק". כאן הוכרע למעשה, הקרב על בני הערובה.

לאחר שנתניהו נפגע לקח בצר פיקוד על כוח ההשתלטות ותיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי עם דן שומרון. כוח בפיקוד שאול מופז, ריתק באש את מגדל הפיקוח, כוח גולני, בפיקוד אורי שגיא, אבטח את עליית בני הערובה למטוסים וכוח הצנחנים, בפיקוד מתן וילנאי, השתלט על הטרמינל החדש (שם נפצע קשה סורין הרשקו שנותר משותק)‏. בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בפעולה נהרגו 3 בני-ערובה ו-6 נפצעו (בת ערובה נוספת, שאושפזה בבית חולים בטרם המבצע, נרצחה כנקמה בהוראת אידי אמין).

150px-אורות_123

בספרו טען שגיא ביחס לפעולה באנטבה כי כבר "הוטלו עלינו מבצעים קשים ומסובכים יותר בעבר".

אף שהמבצע אולי היה, כפי שהעיד אחד ממשתתפיו, הגרנדיוזי במבצעי צה"ל צריך לבחון אותו בפרופורציות הראויות. בספרו המצוין, "אורות בערפל" (הוצאת ידיעות ספרים, 1998), כתב האלוף במיל' אורי שגיא כי "רק עם הנחיתה בארץ, שהתקשורת היטיבה לתאר את ההתרגשות העצומה שהייתה כרוכה בה, התחלנו לעכל את משמעות הפעולה. מבחינתי, זו הייתה הצהרה ערכית שצה"ל יעשה כל אשר לאל ידו כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל, הצהרת הערכה רבה מאוד לכושר המודיעיני שאיפשר מבצע כזה בזמן כה קצר וליכולת הביצוע המוטסת של חיל האוויר. אשר לנו, האנשים שעל הקרקע, דומה כי הוטלו עלינו מבצעים קשים ומסובכים יותר בעבר. אל יובן מדברי שאני מקל – ראש או מזלזל במבצע אנטבה, ברם יכולת ביצוע מורכבת נדרשה כבר בעבר, ולא הייתה טעונה הוכחה" (עמוד 79).

די תהילה לכולם

את ההישג מעמעם עד היום הקרב על הקרדיט. משפחת נתניהו ומוקי בצר מנהלים (שלא לצורך) קרב ארוך על התודעה הישראלית. בניסיונם הראוי להנציח את יוני הופחת ועומעם חלקו של בצר (כמו גם של מפקדים נוספים) בהצלחה. לא ברור מדוע, שהרי יש מספיק תהילה לכולם. בצר, יוצא סיירת צנחנים שהקים לימים את יחידת שלדג, היה איש מפתח בתכנון המבצע ואף הוביל את כוחות היחידה לאחר שנפגע נתניהו (מעשה לא מובן מאליו) להשלמת המשימה. כל ויכוח שיהיה לא יוכל לשלול ממנו זאת.

רבין ופרס מקבלים את פני החטופים. צילום דובר צהל

רבין ופרס מקבלים את פני החטופים, (צילום: דו"צ).

אנטבה מקפלת בתוכה גם גילויי אחריות ואומץ חשובים לא פחות, ובהם עצם קבלת ההחלטה על-ידי הממשלה בראשות יצחק רבין (שהפקיד מכתב התפטרות בידי מזכיר הממשלה למקרה והמבצע יכשל) ושר הביטחון שמעון פרס. בין אנשי הצבא שלקחו חלק בפעולה עומד מעל כולם מפקד הכוח שפשט על אנטבה – דן שומרון, איש הצנחנים ולימים הרמטכ"ל. הוא, שנשא על כתפיו את מלוא האחריות להצלחת המשימה, תפס יפה את תמצית המבצע באומרו: "כשהחטופים עולים למטוס הפינוי, נתמכים, כל אחד בודק את המשפחה שלו, שכולם נמצאים. זה היה רגע חזק שאי אפשר לשכוח".

המדינה מימשה את אחריותה כלפי אזרחיה, ושלחה כוח צבאי לחלצם רק מפני שהם כאלו. המאבק על הקרדיט רק מקטין מכך. ויש בהחלט מה לאמץ גם לימינו אלה. אולם בישראל של 2016 קיים חשש הוא שמבצע אנטבה יהפוך מאתוס, קרי ערך ונורמה שלהם שותפים כלל האזרחים בישראל, למיתוס, כלומר לאיזה מבצע מן האגדות שאיש כבר אינו זוכר, מבצעיו אינם עמנו והנורמה שנקבעה בו נראית לא ריאלית ולא מחייבת.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 05.08.2016)

להכריע את מי ואיך? מאת גל פרל פינקל

2159986-18
רשומה רגילה

השר ליברמן מטיף להשגת הכרעה בעימות הבא, אבל הכרעה היא מושג משדה הקרב ואין לה מקום בהקשרים אסטרטגיים.ובכלל את מי הוא מתכוון להכריע, ואיך?

ליברמן 1

השר ליברמן, דורש מהצבא להכריע בעימות, (תמונה: ויקיפדיה).

בהופעתו הראשונה של שר הביטחון, אביגדור ליברמן, בפני מליאת ועדת החוץ והביטחון, הצהיר כי "אם מישהו מנסה לכפות עלינו עימות – כל עימות חייב להסתיים בהכרעה. אנחנו חייבים למחוק אצל כל אחד מהאויבים שלנו את המוטיבציה לנסות אותנו בפעם השנייה, במידה וינסו אותנו בפעם הראשונה. אבל קודם כל למחוק כל רצון וכל מוטיבציה להתעסק איתנו". בפרסומים שונים בתקשורת שקדמו להופעה זו נכתב כי השר הופתע לגלות שלצה"ל אין תכנית אופרטיבית להפלת שלטון חמאס ברצועת עזה, והורה לתכנן אחת כזו. יתרה מזו, השר התרעם על כך שכל תכנית אופרטיבית בצה"ל צופה מספר תרחישי סיום. לדבריו, יש לבטל זאת וכי מעתה "כל דבר צריך להסתיים באותו אופן: הכרעה ברורה לטובתנו".

כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני

אף שהרציונל החד והברור הוא בחזקת שאיפה ראויה, נשאלת השאלה לאיזו הכרעה בדיוק הוא מתכוון. כשמדברים על ניצחון במלחמה נהוג ראשית לפנות לקלאוזוביץ, הגנרל הפרוסי בן המאה ה-19, שתפס היטב את מהות המלחמה כ"מעשה אלימות שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבינו". מכאן שישנם שני שלבים: הכרעה צבאית והכתבת רצוננו ליריב. אולם קלאוזוביץ טען שהניצחון במלחמה שייך רק, ואך ורק, לרמה הטקטית, כלומר לשדה הקרב ולרמה הצבאית. ההכרעה הצבאית, מרשימה ככל שתהיה, עשויה להשפיע על התוצאות האסטרטגיות אך עשויה גם שלא. הצד שהוכרע צבאית עשוי להצליח במשא ומתן שלאחר הלחימה אף יותר מן הצד המנצח כשהוא נשען על תמיכה מצד מדינות נוספות השואפות לממש אינטרסים משלהן. כך למשל, אף שצה"ל הכריע את הצבא המצרי במלחמת סיני, ניצל נאצר את האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון והביא להסגת צה"ל מסיני.

250px-Yehoshafat_Harkabi

הרכבי, טען שבהכרעה חותרים "חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע", (תמונה: ויקיפדיה).

הפרופסור (אלוף במיל' וראש אמ"ן לשעבר) יהושפט הרכבי, אולי גדול המומחים הישראליים לאסטרטגיה ומלחמה, פירש בספרו עב הכרס "מלחמה ואסטרטגיה" (שמוכר היטב לכל בוגרי קורסי הפיקוד הבכיר בצה"ל) את תפיסת "אסטרטגיית ההכרעה – בה חותרים למגר את צבא האויב על-ידי הריסתו במעשה חד-פעמי כמאורע. ההכרעה מתבטאת בהבאת צבא האויב למצב של חוסר אונים, כאילו על-ידי הטלתו פרקדן ארצה, לפי דימוי מפורסם של קלאוזוביץ, וכך אינו יכול להוסיף להתנגד ולהילחם, והוא נכנע". באסטרטגיה זו, המבוססת על מיטוט האויב בפעולה חותכת ויחידה, יש משום הימור שכן הרבה, אם לא הכול, תלוי בהצלחת פעולה זו, וכישלונה עשוי להפוך את תמונת המערכה. תפיסה זו, של נטילת כוח הרצון והיכולת מן האויב, נשמעת כלקוחה מימים אחרים שבהם האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל קיבלו ביטוי צבאי קלאסי.

פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד במלחמת ששת הימים וצליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של "אסטרטגית ההכרעה"

טנקים

כוחות שריון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מלחמה מהעולם הישן, (תמונה: ויקיפדיה).

בעולם הישן, בו לחמה ישראל כנגד הצבאות הסדירים של מדינות ערב, היה המושג הכרעה מושג מפתח בתפיסת הביטחון של ישראל, כפי שגיבש אותה בן-גוריון (הרתעה, התרעה, הכרעה). פגיעה במרכז הכובד של היריב, כפי שנעשה במבצע מוקד (המכה האווירית המקדימה על שדות התעופה וחילות האוויר הערביים) במלחמת ששת הימים ובצליחת התעלה וכיתור הארמייה השלישית במלחמת יום הכיפורים, היא מימוש מלא ומדויק של אסטרטגיה זו, שכן הם פגעו בכוח הרצון של היריב וביכולתו להוסיף לאסור מלחמה וכפו על האויב הפסקת אש בתנאים נוחים בהרבה לישראל. אולם ההכרעה הצבאית שימשה רק מנוף לחץ אחד ממספר מנופים שבגינם הסתיימו מערכות אלו לטובת ישראל. שכן בנוסף למהלכי הצבא פעלו המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, בכדי להביא לסיום הלחימה. בעולם הישן מטרת המהלך המדיני היתה לקנות זמן לצבא בכדי שיוכל לממש הכרעה בשדה הקרב.

בעשור האחרון, ואף קודם לכן, ניצבים בפני ישראל איומים מסוג שונה. לא עוד צבאות סדירים המייצגים מדינות, כי אם ארגוני טרור וגרילה היברידיים, שלהם יכולות צבאיות (החזבאללה למשל, הוא כבר צבא בינוני שלו יכולות התקפיות גבוהות וניסיון מבצעי מרשים). המלחמה הפכה ממאבק שבין מדינות למערכה בין מדינה חזקה (ישראל) לבין ארגונים תת-מדינתיים וארגוני טרור וג'יהאד עולמי (דאעש). אויבים אלו, בלבנון וברצועת עזה מפעילים את כוחם מתוך תפיסה שהעורף הישראלי הוא מרכז כובד שבו יש לפגוע. להם עצמם, לעומת זאת אין כמעט מרכזי כובד כאלה, שפגיעה מצטברת בהם תביא להכרעה.

מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים

הרמטכ"ל איזנקוט התייחס באחרונה ביום למידה לציון עשור למלחמת לבנון השנייה למושג ההכרעה וציין כי "את המושג הכרעה צריך לפרוט נכון. זה לא נטילת כוח הרצון והיכולת של ארגון חזבאללה הכולל לפעול נגד מדינת ישראל. אתה המח"ט, אתה מפקד האוגדה, אתה מפקד הגיס, בגזרה שלך תגיע לקצה החץ, תשמיד את היכולות, תמנע שיגורים משמעותיים לעורף ותקיים חופש פעולה במרחב". מימוש של הנחייה זו אכן יבטיח ניצחון ברמה הצבאית אבל לא יביא לניצחון אסטרטגי. במבצע "צוק איתן" ניצחו כוחות צה"ל בכל מפגש ומפגש עם האויב ועדיין נדרשנו ל-51 ימי לחימה בטרם הושגה הפסקת אש. ואכן, על-פי אסטרטגיית צה"ל, במערכה הבאה יפעלו הכוחות במערכה משולבת, רב-זרועית, של אש ותמרון במהלומה לא-פרופורציונאלית שתשיג פגיעה קשה באויב. מהלומה זו תחייב אותו מחד להשקעה עצומה בשיקום על חשבון התעצמות ותצרוב בתודעתו מאידך את מחיר המלחמה עם ישראל. גם אז, כלל לא בטוח שמשכה יהיה קצר ושנוכל לקבוע שהושגה הכרעה ברמה האסטרטגית.

התכנית האופרטיבית להפלת חמאס (וצריך שתהיה אחת) צריכה לשבת במגירה, ליום סגריר במיוחד, שבו נחליט שטוב לנו כאוס אפשרי ברצועת עזה ואף חזרה לשליטה ישראלית בה מלהותיר את החמאס בשלטון. אבל כדאי שנזהר מלממש אותה. מלחמת לבנון הראשונה למדה אותנו את מגבלות הכוח. הרעיון של מיטוט שלטון עוין, עם או בלי המלכת שלטון אוהד יותר במקומו, הוא נואל וגדול על ישראל בכמה מספרים. ואפילו יצליח תחילה, הרי שכמו לאחר רצח באשרי ג'ומאייל, הסיכוי שהקערה תתהפך וישראל תיתפס כאשמה ואחראית גבוה מדי מכדי להסתכן בו. העובדה שהחמאס ריבון בעזה וחזבאללה חלק אינטגרלי מן השלטון בלבנון היא שריד חיובי לעולם הישן שמאפשר הגעה להסכמות, מימוש הרתעה נגדם ואת האפשרות לדרוש מהם מימוש ריבונות ואחריות בשטחם. מדוע לוותר על זה?

שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק

כשהישראלי הממוצע חושב על כך שהרקע של שר הביטחון שלו הוא אזרחי ולא צבאי הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם (בן גוריון, פרס וארנס למשל). שר הביטחון ליברמן לא הגיע לתפקידו ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה, של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במבצע צוק איתן וכראש ועדת החוץ והביטחון. למרות זאת, כדאי לו לליברמן לנקוט במשנה זהירות.

בכנס לציון עשור למלחמת לבנון השנייה ציין בצדק ח"כ עמיר פרץ כי בעת שפרצה המלחמה שימש בתפקיד שר הביטחון חודשים ספורים, ולא ניתן לצפות שבזמן כה קצר ישלוט בכל רזי מערכת הביטחון. אולם ניתן לצפות ששר טרי בתפקידו לא ישחרר הצהרות חלולות דוגמת "נסראללה לא ישכח את השם עמיר פרץ", ולא ימהר להפעיל כוח מבלי להבין כלל את המשמעויות של הדבר (מלחמה נוספת בלבנון). דרישתו של ליברמן מן הצבא להגיע להכרעה היא במקומה בהקשר לשדה הקרב, אבל מקומה רק שם. סיום המערכה בהישגים אסטרטגיים הוא תפקידו של הדרג המדיני, בדגש על הקבינט ששר הביטחון הוא אמנם חבר בכיר בו אבל לא שחקן יחיד.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.08.2016)

מי מפחד מחזבאללה?\ מאת יאיר אנסבכר

hezbollah
רשומה רגילה

הליקוי העיקרי של מלחמת לבנון השנייה הוא האדרת עוצמת החזבאללה מעבר לפרופורציות. על צה"ל לחשוב מחוץ לקופסה ולבנות את הכוח כך שיהיה צבא אנטי-חזבאללה. יאיר אנסבכר בטור אורח ל"על הכוונת".

יאיר אנסבכר, יוצא יחידת מגלן, מעריך שהקמת

יאיר אנסבכר, טוען שישראל האדירה את חזבאללה מעל לכל פרופורציה.

היו הרבה בעיות במלחמת לבנון השנייה, אבל אולי הליקוי החמור ביותר (שרלוונטי גם כיום) הוא ניפוח דמותו ועוצמתו האמיתיים של ארגון חזבאללה מעבר לכל פרופורציות בעיני הציבור בישראל, ובכלל זה צה"ל, ובקרב מקבלי ההחלטות בישראל. כתוצאה מהצלחות עבר מסוימות שלו נוצרה סביב חזבאללה הילה, כאילו מדובר באויב האולטימטיבי של צה"ל, מעין "עמלק" מודרני שדי באיזכור שמו כדי להעביר רעד בגוום של הישראלים. אכן, המלחמה בלבנון 2006 היתה מלחמה לא סימטרית. מחד, צה"ל שהיה מותאם למלחמות העבר הקלאסיות ולו יכולות אש מנגד רבות, הרבה כלים משוריינים, טורים אינסופיים (ופגיעים) של לוחמים וציוד הנעים באופן מסורבל בצירים הררים מפותלים. מאידך, חזבאללה, יצור מתוחכם וממזרי שצמח והתפתח בשטח במשך שנים, במטרה אחת ויחידה – עימות עם צה"ל.

ללמוד את חזבאללה, לא לפחד ממנו

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

משגר רקטות קטיושה של חזבאללה בדרום לבנון.

ואמנם, הלוחמים ודרגי פיקוד בשטח חשו במידה רבה שהם מניפים חרבם כנגד מים. האויב היה רואה ואינו נראה. הוא פעל בחשאיות, במקצוענות, בהרבה סבלנות, והצליח לזהות תורפות ולפגוע בכוחות צה"ל פעם אחר פעם. האמת היא שהחזבאללה, כמובן עשוי מבשר ודם והוא פשוט עשה בדיוק את מה שהתאמן אליו. הארגון התכונן היטב למערכה, למד היטב את צה"ל וקיים בניין כוח מתאים. כשבאה המלחמה (כמה מפתיע) גם הצליח לממש זאת לא רע. המיתוס של חזבאללה פגע בצה"ל ובישראל הרבה יותר מכל נשק אחר, אוגדות שלמות שינו את מנהגם באופן לא רציונלי לאור האיומים שנשקפו כביכול מחזבאללה, כך למשל מכיוון שבידי חזבאללה היו מצויים טילי נ"ט ואמצעי נ"מ אלפי חיילי צה"ל הסתגרו בבתים במשך שעות היום ופעלו רק בלילה, מבצעים מוטסים כמעט שלא בוצעו וכאשר בוצעו בכל זאת הם בוצעו על ידי כוחות שאינם מתאימים לכך, הכל נעשה בתחושת לחץ ודחיפות אדירה (שלא לומר היסטריה) ממש כאילו "האויב בשער".

רוזוולט

הנשיא רוזוולט אמר כי "הדבר היחיד שעלינו לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו".

בפרשה העוסקת בדיני המלחמה, פרשת "שופטים", מצווה עלינו התורה: "אל תערצו מפניהם". דווקא מתוך אמונתנו כיהודים יש להביט על כל אויב בגובה העיניים, אסור להעריץ אותו ולהעניק לו יותר נפח וחשיבות מכפי שמגיעים לו. להפך, יש ללמוד ולהבין אותו ואת דרכי פעולתו. ואז באופן קר ומקצועי לפעול כנגדו בדרכים המתאימות. כשם שאמר בנאום ההשבעה שלו הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט: "הדבר היחיד שעלינו לפחוד ממנו הוא הפחד עצמו: פחד ללא שם, ללא הגיון והצדקה, המשתק את המאמצים החיוניים להפוך נסיגה להתקדמות". ברגע שנסיר את הפחד נהיה כבר בחצי הדרך אל הניצחון.

דרושה חשיבה מחוץ לקופסה

הדבר שישראל וצה"ל זקוקים לו הוא חשיבה יוצרת וגמישה בדרג התכנוני וקשיחות חסרת פניות בדרג הביצועי, בפועל כנראה חווינו במלחמת לבנון השנייה את ההיפך. אם חזבאללה עשה בדיוק מה שהתכונן אליו אזי ניתן לומר כי עיקר כוחות צה"ל במלחמה עשו גם הם את מה שחזבאללה התכונן אליו. התכנון היה פשטני, צפוי ולוקה בהססנות ובחוסר מעוף ויצירתיות. דווקא בדרגי השטח התגלתה גמישות רבה, כוחות הופעלו שלא בהתאם לייעודם. כוחות מיוחדים ומובחרים נשלחו למשימות חי"ר ואילו כוחות חי"ר לא צוידו כראוי ונשלחו למשימות שנועדו לכוחות מיוחדים. כך למשל, נשלחה חטיבת הצנחנים במילואים 55, משום מה, למשימתה הייעודית של חטיבת צנחנים מובחרת אחרת באותה אוגדה – לזהות משגרי רקטות במרחב ולסגור עליהם מעגלי אש מדויקת. הצלחתה של החטיבה היתה כתוצאה מאלתור ויוזמה של המפקדים והלוחמים בשטח ולא פרי אימון והכשרה מתאימים.

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לוחמים עולים על מסוק בדרכם ללבנון, (צילום: חיל-האוויר).

לאחרונה, טען בפני פרופסור המתמחה במחקר הביטחוני אודות מלחמת לבנון השנייה כי לדעתו, כמו גם לדעתם של קצינים בכירים בצה"ל עימם שוחח, מה שצריך לעשות במלחמה הבאה בלבנון הוא להכניס מסות אדירות של חיילי צה"ל ולסרוק כל אבן עד להשמדת אחרון לוחמי החזבאללה. חשיבה מסוג זה הינה דבקות עיקשת במלחמות העבר, תוך חוסר תשומת לב רשלנית למימד הזמן ולמגבלות הכוח של ישראל. מה שהתאים ללגיונות רומא כבר אינו מתאים למלחמות המאה ה-21, בהן מתעמתים כוחות לא סדירים הבזים לחוקי המשפט הבינלאומי עם מדינות דמוקרטיות בעלות חשיפה תקשורתית ורגישות חברתית גבוהה לאבידות.

דרוש: צבא אנטי-חזבאללה

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי אפאצ'י AH-64.

יחידת מגלן בתרגיל משותף עם טייסת מסוקי קרב, (צילום: חיל-האוויר).

במהלך מלחמת לבנון השנייה פעלו כוחות מיוחדים בשטח בהיקף נרחב. לא כל הפעולות היו אפקטיביות וראויות, וועדת וינוגרד אף הגדירה אותן כבלתי מספקות. מנגד, היו גם פעולות שתרומתן למערכה היתה גבוהה. דוגמה לפעולה כזו היא מבצע "נערי החוף", במהלכו פעל כוח מהיחידה המובחרת מגלן במרחב ראס-א-ביידא, השמיד עשרות מטרות ושיתק את מרחבי השיגור של חוף צידון. המבצע זיכה את מגלן בצל"ש אלוף פיקוד המרכז ותואר לאחרונה בתקשורת כ"מבצע מהסרטים". עם כל הכבוד לאומץ ליבם של הלוחמים מדובר בהגזמה קשה. הכוח הצליח מסיבה הרבה יותר טריוויאלית – הוא פעל בדיוק בהתאם למתאר שהתאמן אליו. זה הכל, אין ולא צריך להיות בזה שום דבר מיוחד. ההצלחה נבעה מכך שבניגוד לחלק ניכר מכוחות צה"ל במלחמה, הכוח הזה של מגלן אכן זכה לממש את ייעודו האופרטיבי. כשמביאים בחשבון את העובדה שבצד השני רובם המוחלט של לוחמי החזבאללה פעלו בדיוק כפי שאימנו אותם, מבינים היטב מדוע נראתה המלחמה כפי שהיא נראתה.

ברשות צה"ל אז כמו היום כוחות רבים מאומנים ואיכותיים שיבצעו משימות שאליהן התאמנו, ולכן על דרגי התכנון והפיקוד אסור לחשוש להפעיל אותם באופן נועז ואוטונומי, גם במקומות רחוקים ומבודדים יותר, על מנת להפתיע את האויב. על צה"ל לחשוב מחוץ לקופסה. לא רק כוחות מיוחדים מסוגלים להיות יצירתיים ולהוציא את האויב משיווי משקלו. בדיוק כשם שחזבאללה אז ובנה את עצמו להיות כוח אנטי-צה"לי מובהק, על צה"ל על יחידות המחץ שלו כיום לבנות עצמם להיות צבא אנטי-חזבאללה. ביום פקודה כל מה שיידרש הוא לאזור אומץ ולהוציא לפועל בדיוק, אבל בדיוק, את המהלכים הנועזים והמפתיעים שתוכננו מראש.


יאיר אנסבכר, בעל תואר שני במדעי המדינה באוניברסיטת ת"א, שירת כלוחם ביחידת מגלן. ספרו "כצל ציפור" אודות חוויותיו מן השירות הצבאי יצא בהוצאת ידיעות ספרים בשנת 2009.

חינוך זה ברגליים, בחוץ, עם המפקדים\ מאת גל פרל פינקל

לוחמים בצוק איתן עם מפקד דוצ
רשומה רגילה

מאז הפוליטרוקים של מלחמת העצמאות, היה בצה"ל רק קצין חינוך ראשי אחד שהצליח להטביע חותם משמעותי בתפקידו: אלעזר שטרן

מתניה צנוירט `

סגן מתניה צנוירט טען שחיילים מחנכים "ברגליים, בחוץ עם המפקדים".

את הסיפור הבא שמעתי לפני כ-12 שנים מפי מי שהיה הסמג"ד שלי בצנחנים בערב לזכרו של סגן מפקד הפלוגה שבה עשיתי מסלול, סגן מתניה צנוירט ז"ל. במהלך האינתיפאדה השנייה, עת היה הגדוד נתון בתעסוקה מבצעית בטול-כרם, נדרש הסמג"ד לטפל בתלונת מש"קיות הת"ש והחינוך של הגדוד על שהמ"פ וסגנו לא מתייחסים לבקשותיהן וטוענים ש"בשביל חינוך ות"ש יש מפקדים, ושהכי כדאי שלא נפריע". הסמג"ד זימן אליו את הסמ"פ מתניה לבירור והנחה את המפקדים לעבוד בשיתוף עם המש"קיות, שאכן עושות עבודה חשובה. מתניה, שהיה תחילה נבוך, חייך לבסוף (תמיד היה חיוך נסוך על פניו) ושאל בעדינות את הסמג"ד, "חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים, בחוץ עם המפקדים". הוא באמת היה כזה מפקד.

תאל צביקה פייראיזן דוצ

תא"ל צביקה פייראיזן, שמונה לקצין חינוך ראשי, מקבל דרגת תא"ל, (צילום: דו"צ).

באחרונה מונה תא"ל צביקה פייראיזן, בעברו נווט F-15 ומפקד טייסת כטב"מים, לקצין חינוך ראשי חדש (קח"ר) אף שלא שירת בחיל החינוך. למעשה איש מאלו שמילאו את התפקיד לא צמח שם. צה"ל הוא צבא לוחם, האתוס שלו בנוי על עיקרון צבא העם ועל כך שתפקידו בסוף היום להבטיח את קיומנו במקום הזה. ניכר כי לצבא חשוב למנות לתפקיד קצין שצמח במערך הלוחם. בין אלו שמילאו את התפקיד ניתן למנות את אילן הררי, יוצא גולני, רן גלינקא יוצא הקומנדו הימי ונחמיה דגן, טייס מסוקים ובעל עיטור המופת. אף אחד לא קודם לאחר מכן. אולם נראה כי מאז הפוליטרוקים של מלחמת העצמאות, אבא קובנר בגבעתי ובני מהרשק בחטיבת הראל, היה בצה"ל רק קצין חינוך ראשי אחד שהצליח להטביע חותם משמעותי במהלך תפקידו – אלעזר שטרן. אף שאין להקטין מתרומתם של אלו ששימשו בתפקיד לפניו ואחריו, נראה כי איש מהם לא הצליח לבלוט כמותו, גם אם לעיתים חרג מגבולות הגזרה של התפקיד.

שטרן, שצמח בצנחנים ואף פיקד על בית הספר לקצינים, היה איש חינוך הרבה לפני שמונה לקח"ר (הוא אף היה מורה בבית ספר תיכון בנצרת). כמ"פ נהג לומר לחייליו כי שתי מטרות ניצבות לפניו בהכשרתם כלוחמים בצנחנים, "המטרה הראשונה היא ללמד אתכם לפגוע במטרה, לתפוס מחסות כמו שצריך, לקום להסתער ושוב לפגוע באויב. המטרה השנייה היא ללמד אתכם לקום לזקנה באוטובוס. בבואנו להשיג מטרות אלו מתעוררת בעיה קטנה: מחסות וסלעים יש בשפע בשטחי האימונים שלנו, וגם תחמושת אינה חסרה, ולכן יכולים אנו להדגים לכם זאת. הבעיה היא שאוטובוסים יש פעם בשלושה שבועות וזקנות אין לנו בכלל, לכן תצטרכו להבין זאת מהתנהגותנו הכוללת". טרם קבלת התפקיד הוא אף טען בפני מפקדיו, שכמפקד בה"ד 1 כבר שימש כקצין חינוך ראשי של צה"ל.

האלוף שטרן

האלוף שטרן, היה הקח"ר הבולט ביותר, גם אם לעיתים חרג מגבולות הגזרה של התפקיד.

כקצין חינוך ראשי פעל נמרצות בשורת תחומים ובהם זהות יהודית, אהבת הארץ וערכים בלחימה. בין היתר יצא שטרן בקמפיין כנגד השתמטות משירות צבאי, קידם בקיאות בשירה ובזמר עבריים ודחף לקליטת נערי מקא"ם בקרבי. ההשקעה בחיילים בקשיים, טען אז שטרן, היא "המתנה של צה"ל לעולם האזרחי". שטרן גם עסק לא מעט בדילמות מוסריות ופיקודיות, תחום שבניגוד למי שצמח ביחידות העלית הוא הכיר היטב משירותו בלבנון ובשטחים. זכור לי היטב כיצד בקורס המ"כים שוחחנו באוהל אודות "שולפי החרב ושומריה", איגרת שכתב לזכר שכתב לזכר אביהוא יעקב, מ"פ בגולני שנהרג בשכם, אשר עסקה במוסר לחימה נוכח האינתיפאדה השנייה. "חוסננו המוסרי," כתב אז שטרן, "שגם אם בטווח הקצר גובה מאתנו מחיר דמים יקר, שומר על אפיינו כעם, ובטווח הארוך מחזק את התנהגותו הערכית – פרטים כיחידה, כצבא ואף כחברה".

715927022992097183103no

חיילי חוות השומר בתרגיל לילה, (צילום: דו"צ).

החריגה של שטרן (שאף קודם לאלוף) מן השורה מעידה על הכלל. בניגוד לחיל החינוך, שהמשרתים בו תורמים לצבא ולחברה בתחומים רבים ובכלל זה בפרויקטים ייחודיים דוגמת "חוות השומר", הרי שמפקדו אינו בבחינת המחנך הראשי של הצבא. בצה"ל, כפי שציין מתניה ז"ל, חינוך זה ברגליים בחוץ עם המפקדים.

(המאמר, בגרסה מוקצרת, פורסם במקור באתר "וואלה!", 02.08.2016)