דרוש משמר לאומי – למידה נוספת בעקבות "שומר החומות"| מאת אהרון חליוה וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

בראשית מלחמת העצמאות, למן החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 ועד לאפריל 1948, נדרש כוח המגן העברי, שהיה אז עדיין מאורגן במחתרות נפרדות, ללחום במערכה רב־זירתית שהיו לה מספר הגיונות מערכתיים ולא הצליח ליטול את היוזמה האסטרטגית. ההנהגה הביטחונית של המדינה שבדרך הוסיפה לחשוב על העימות באמצעות תפיסות וכלים שפיתחה בכדי להתמודד עם תקופת "המאורעות" (בשנים 1939־1936).

המטכ"ל דאז התקשה להיערך לפלישה הצפויה של צבאות ערב הסדירים מחד גיסא, ובמקביל להתמודד עם המערכה שהתנהלה בערים המעורבות, ובהן חיפה, יפו, ירושלים ואחרות, ועם הצורך להגן על ישובים מבודדים ולשלוט בדרכים. המחיר שגבה המאבק על הדרכים והצירים היה יקר במיוחד. שיירות רבות ובהן הדסה, חולדה, יחיעם ונבי דניאל נקלעו למארבים שהציבו הכוחות הערביים, בין שהיו אלה כוחות צבא או כנופיות, בהם נפגעו לוחמים רבים ולא פעם גם סוכלה הגעת השיירה ליעדה, בין שיהיה זה יישוב מבודד, ירושלים או הנגב הנצור.

המענה שגובש היה תוכנית ד' להגנת שטחי המדינה שבדרך, גבולותיה והצירים המקשרים בין יישובים הספר למרכזי האוכלוסייה היהודית, ומעבר למתקפות יזומות שהראשונה בהן היתה מבצע "נחשון", שמטרתו היתה להסיר את המצור מעל ירושלים ולפרוץ את הדרך אליה, וכמעט במקביל אליו קרבות משמר העמק, כיבוש טבריה וכן מבצע "יבוסי". הנהגת המדינה שבדרך השכילה להתארגן בהיגיון כפול: הגנה מרחבית מבוססת התיישבות, שייעודה לעמוד בעיקר בפני האיום הפנימי, ובו בזמן נטילת היוזמה בידי החטיבות של ההגנה ובהמשך צה"ל אשר תמרנו בהצלחה והדפו את צבאות ערב.

לצד המוכנות לאיומי האויב יש להיערך לשמירה על הסדר הציבורי

למרות נאמנות הרוב המוחלט והדומם של אזרחי ישראל הערבים, קו הקרע הלאומי־דתי בין המדינה היהודית לאזור הערבי מוסלמי עובר לא רק לאורך הגבולות וביהודה ושומרון, כי אם גם בפנים הארץ. אחת התובנות המתבקשות ממבצע "שומר החומות" היא שלצד עוצמתה של ישראל, ובכלל זה צה"ל וארגוני הביטחון, יש להיערך לתרחישים שבהם תידרש ישראל להתמודד במקביל עם איומים בגבולות, ועם הצורך לתקוף בשטח האויב, ועם אירועים קשים מבפנים. אירועים אלו עשויים ללבוש אופי דומה לאירועי אוקטובר 2000, שכללו הפגנות אלימות, התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה למפגינים ערבים וחסימת כבישים שבמהלכם ירו השוטרים והרגו 12 מאזרחי ישראל הערבים, ולאירועים שחווינו במהלך מבצע "שומר החומות", שבהם היה איום על ביטחונם האישי של האזרחים ועל חופש בתנועה בדרכים.

מבצע "שומר החומות" המחיש את הצורך להיערך לאיום דומה לזה שהיה בראשית מלחמת העצמאות. נדרש להבטיח את הרציפות התפקודית של צה"ל, כמו גם מערכות נוספות, בעת מערכה כנגד אויב חיצוני. גם יכולתה של משטרת ישראל לעמוד במשימותיה התבררה כלא מובנית מאליה. משבר "שומר החומות" לימד כי נדרשת מסת תגבור משמעותית שתעמוד במשברים של ביטחון־פנים. מאסה זו נדרשת להיות משמעותית אף יותר מזו הקיימת היום בכוחות הסדיר והמילואים של משמר הגבול. אחד התרחישים המטרידים ביותר הוא שיבוש גיוס והנעת כוחות צה"ל לחזיתות השונות בעת מלחמה. חסימת צירים מרכזיים בהפגנות עשויה להאט, לשבש ולפגוע ביכולת צה"ל לשנע כוחות מגויסים, לא כל שכן בחופש התנועה של אנשי מילואים העושים דרכם ליחידותיהם. האיום רק מחמיר נוכח האפשרות של מערכה רב־זירתית.

הצורך, אם כן, ברור. את הצורך פוגש פוטנציאל אדיר של כוח אדם לוחם, מוכשר איכותי ומסור שאינו ממוצה היום על־ידי מדינת ישראל בשל מגמת הצערת מערך המילואים הלוחם של צה"ל. אלפי לוחמים ומפקדים המסיימים את שירות המילואים שלהם בחטיבות הלוחמות של צה"ל טרם הגיעם לגיל 40, ונפלטים משירות מילואים פעיל, למרות נכונותם להמשיך ולשרת את המדינה. מדובר במסה־קריטית של מתנדבים פוטנציאליים, מוכשרים ומיומנים, שבנסיבות הקיימות היום אינם נדרשים עוד במערך הלוחם של צה"ל בשל הקושי להמשיך לאמן ולצייד את כולם בסטנדרטים הנדרשים ללחימה מודרנית מורכבת מהסוג הצפוי בלבנון ובעזה למשל.

קיים צורך, וקיים פוטנציאל לענות אליו. איך נכון יהיה לארגן את כוח המילואים החדש לתרחישי ביטחון־פנים חמורים? שלושה מודלים בסיסיים לבחינה: מודל הז'נדרמריה הצרפתית, מודל המילואים הבריטי, ומודל המשמר הלאומי האמריקני. נבחן את שלושתם.

מודל הז'נדרמריה

לכאורה, מיליציה משטרתית סמי־צבאית היא הפתרון המתאים. משמר הגבול שלנו הוקם בדמותה של הז'נדרמריה על־מנת לספק מענה למשימות ביטחון־פנים המחייבות שילוב של מיומנויות לחימה ושיטור אזרחיות. עם זאת נראה שלמודל זה מגבלות.

בחינה של הז'נדרמריה הצרפתית בעת מבצע "סנטינל", למשל, לאחר פיגועי איל־דה־פראנס בינואר 2015, שבו ביקשה ממשלת צרפת להגן על נקודות מפתח מרכזיות בפריז (החלטה שקיבלה משנה תוקף לאחר מתקפת טרור משולבת בפריז בנובמבר 2015), הראתה את מגבלתה העיקרית של הז'נדרמריה. כוחותיה נזקקו לתגבור משמעותי שכלל כעשרת אלפים חיילים, רובם חיילי חי"ר, בכדי לעמוד במשימה.

מתברר שהקמה והחזקה של מיליציה משטרתית סמי־צבאית היא פתרון מצוין, אך יקר. שוטרי משמר הגבול מחויבים להכשרת לוחם כמו גם להכשרת שוטר. ההכשרה הארוכה באה לידי ביטוי ביחידות קטנות יחסית עם מרכיב קבע גדול בתוכן. היקף כוחות המילואים המתקבל ממסגרת משמר הגבול מוגבלת בנסיבות הללו.

"שומר החומות" לימד כי מדינת ישראל זקוקה להיקף כוחות גדול מאוד שניתן לפרוס במהירות רבה בגזרות שונות בארץ כדי להשפיע במהירות על מוקדי מהומות ומאורעות. הרחבת משמר הגבול במתכונתו הנוכחית, לרבות סד"כ המילואים שלו, תהייה מודל מצוין, אך לא בר־קיימא לטווח ארוך בהיבטי עלויות האחזקה.

מודל המילואים בצבא הבריטי

הצבא הבריטי הוא צבא שכירים מקצועי, שנסמך על כך שבמקרה של מערכה בקנה מידה רחב יסתייע בהשלמות מילואים, בדגש על מילואי צבא היבשה .. עם זאת לצד מילואי צבא היבשה ישנו גוף נוסף שנקרא העתודה הסדירה (Regular Reserve), שאנשי המילואים המשרתים בו הינם יוצאי צבא. אנשי מילואים אלו מחויבים בחוק לשמירה על כשירות ועשויים להיקרא לשירות בעת הצורך. כוחות אלו מהווים כוחות מילואים זמינים וכשירים יותר לפעילות, אולם הם מוטמעים בכוחות הסדירים ואינם כוללים מסגרות מתמרנות או יחידות עצמאיות.

כחלק מרצונה של בריטניה להתאים את צבאה לעימותי העתיד, גובשה והוצגה, באוקטובר 2010, תוכנית לפי צבא היבשה ייערך בשני מערכים עיקריים. המערך הראשון הוא כוח התגובה (Force Reaction), כוח בכוננות גבוהה לתגובה מהירה שכ־90% ממנו יהיה סדיר, והשאר מילואים. כוח זה יכלול צוות קרב אוגדתי, שבו חטיבות חי"ר ושריון, וכן חטיבת סער אווירי (כוחות מוטסים). יש לציין שסדר הכוחות בחטיבה בצבא הבריטי גדול מאשר בצה"ל. המערך השני הוא הכוח הגמיש (Adaptable Force) אשר יכלול את שבע החטיבות להגנת המולדת שלהן משימות אבטחה והגנה קבועות (בברוניי, באיי פוקלנד ובקפריסין) כמו גם משימות שלהן מחויב הצבא הבריטי במסגרת חברות בריטניה במועצת הביטחון של האו"ם. אלו הם כוחות ברמת מוכנות משתנה, ובמקרה ויידרשו למשימות מורכבות יותר הם יעברו אימון להעלאת הכשירות (בדומה לתוכנית "זמן יקר" של צה"ל).

המודל הבריטי, אם כן, דומה מאוד לזה של צה"ל, אך מצומצם יותר בהיקפו. הוא נועד לספק מענה לתגבור הכוח הלוחם של צבא בריטניה בהקשרי לחימה, אך לא מספק גמישות של ממש למשברים רחבי־היקף ומיידיים כמו תרחישי ביטחון־פנים.

מודל המילואים בצבא האמריקני

אין זה המקום לסקור את התפתחות הצבא האמריקני אולם יש לציין שמאז הקמתו הוא התפתח לצבא שכירים מקצועי, קטן ביחס לכלל האוכלוסייה בארצות־הברית. בעת מלחמה יכול צבא זה לקלוט מיליוני חיילים, כפי שאכן קרה במלחמות העולם. רכיב מיוחד בכוחות המילואים של ארצות־הברית הוא המשמר הלאומי, שהוא תוצר היסטורי של המיליציות של המושבות בתחילת המאה ה־17. לימים המדינות (States) הפכו את המיליציות למשמר לאומי הכפוף לשתי סמכויות: הממשל הפדרלי והממשל הנפרד של המדינה. המשמר הלאומי, כאמור, הוא כוח מילואים המורכב מאנשי צבא המשמר הלאומי של כל מדינה ומדינה בארצות־הברית, שכן כל מדינה בארצות מחויבת בהחזקת מיליציית מילואים עבור צבא היבשה וחיל האוויר. יחידות המשמר הלאומי נמצאות בשליטה כפולה של ממשלות המדינה והממשלה הפדרלית. רוב חיילי המשמר הלאומי מחזיקים במשרה אזרחית במשרה מלאה תוך שהם משרתים חלקית כחבר המשמר הלאומי. בשנת 2006 העביר הקונגרס חוק אשר העניק לנשיא את הסמכות לגייס יחידות משמר לאומי בארה"ב ללא הסכמתם של מושלי המדינות.

כוחות המשמר הלאומי נדרשים להתאמן במשך 40 יום בשנה בממוצע. חשוב להדגיש שהיקף זה נדרש להן גם מכיוון שיחידות המשמר הלאומי לא נהנות מבסיס של שנות שירות סדיר מוקדמות, כמו למשל בצה"ל. בניגוד לכוחות המילואים של הזרועות, שנועדו לסייע ולהשלים אותם במקרה הצורך בפעילות מבצעית שבשגרה, מהווה המשמר הלאומי עתודה של כוח אדם בהיקף רחב, בעימות צבאי בקנה מידה גדול. בשגרה, תפקידם הוא לפעול בעת אסונות טבע ולסייע בשמירת הסדר הציבורי בארצות־הברית, במקרה והופר בהיקפים נרחבים. פריסתם בעת משברים שכאלו היא מהירה. במידה והם מגויסים לפעילות מבצעית או מלחמה, תהליך פריסתם אורך זמן רב יותר שנגזר מהעלאת כשירותם וציודם. לצד פעילות מבצעית בזירות הלחימה שונות לקחו אנשי המשמר הלאומי חלק בטיפול במשברי ביטחון־פנים רבים החל מאסונות טבע כמו הוריקן קטרינה, וכלה בדיכוי והרגעת מהומות פנים כמו בעיר לוס אנג'לס בפרשיית רודני קינג או בעימותים בשנות ה־60 על רקע המאבק לזכויות השחורים בדרום.

המלצות

מבחינת המודלים עולה כי אף שצה"ל מושתת על מודל מילואים הדומה לזה של צבא בריטניה, הרי שלצד יתרונותיו, זהו מודל יקר יחסית המחייב הכשרה ארוכה ותחזוקה משמעותית של יכולות הפרט וציוד הלחימה. מודל הז'נדרמריה מבוסס כוחות על כוחות קבע סדירים המתמקצעים במשימות ביטחון־פנים, שעשויות להיות מורכבות ותובעניות. אולם גם הז'נדרמריה, בהיקפה קטנה על האתגרים. בתרחישים חמורים ונדרשת להסתייע בצבא, כפי שאירע למשל במבצע "סנטינל". מודל המשמר הלאומי האמריקני מבוסס אמנם על יחידות לוחמות בשירות הצבא, אך בפועל מנוצל לרוב לצרכי ביטחון־פנים, הפרות סדר, אסונות ומשברים פנימיים (הוריקן קטרינה, למשל).

במדינת ישראל, המחזיקה בצבא־עם גדול, מתקיימים שני תנאים: הראשון – הצורך בכוח גדול שייתן מענה למשברי ביטחון־פנים בעת אירועי חירום, אסונות טבע ומלחמה. השני – עצם העובדה שכוח אדם לוחם ומאורגן כבר קיים ולמעשה רק נדרש לארגנו מחדש במתכונת ארגונית וחוקית חדשה, החונה בין הצבא למשמר הגבול. נכון, לכן, לארגן כוח סמי־צבאי גדול, מבוסס על מערך המילואים של צה"ל, ומוכפף להפעלתו לצה"ל או למשרד לביטחון־פנים, לפי הצורך. להערכתנו הצורך המבצעי בכוח שכזה רק יתעצם בשנים הבאות, ואל לה לישראל להשתהות בהקמתו.

לאור מגמת הצערת מערך המילואים ניתן למצות באופן מיטבי את כוח האדם של לוחמים בשלהי שנות ה־30 לחייהם לשירות מילואים משמעותי שיענה על צורך חיוני של המדינה. יתרת השירות של לוחמים אלו, ביחידות שטיב השירות בהם הינו מאומץ פחות מן הבחינה הפיסית מכפי שהיה ביחידות הקו הראשון בהן שירתו, הוא כעשר שנים נוספות. מדובר, כאמור, בכוח אדם איכותי, מיומן המבקש לתרום ולהגן על מדינת ישראל, וניתן בקלות לרתום אותו לכך. חשוב מכך, אלה לוחמים ומפקדים מנוסים ובוגרים, מה שצפוי להוות יתרון חשוב במפגש עם אתגרי ביטחון־פנים המחייבים איזון בין נחישות משימתית לשיקול דעת בוגר.

ניתן להסב כוח זה, בהכשרת יסוד קצרה שתקנה לאנשיו יכולות ואוריינטציה לביטחון־פנים, ולהסתפק בציוד לחימה בסיסי ואמצעי ניוד שכורים אד־הוק. ארגון כזה יספק למדינה כוח התערבות גדול, זמין, גמיש ומהיר תגובה מצד אחד, ומודל קיום בר־קיימא מצד שני.

המלצתנו היא כי הכוח יהיה בעל מפקדה סדירה "רזה", כלומר מאוישת באנשי קבע מעטים ככל שניתן, ויופעל על־פי רוב בפיקוד ושליטה של משטרת ישראל. כוח זה יאורגן בהיגיון מרחבי:

  • שלוש חטיבות מרחביות (צפון, מרכז ודרום) בהרכב של שישה משל"טים (כ־3,000 לוחמים בחטיבה), שלהן יכולות ואמצעים לטיפול בהפרות סדר ויכולת ניוד ושינוע קל (בדומה למודל הקיים במשמר הגבול).
  • חטיבת עתודה בהרכב שמונה משל"טים (כ־4,000 לוחמים), שלה יכולת ניוד גלגלי ממוגן.

לתפיסתנו, מדינת ישראל חייבת לבצע רה־ארגון שייתן בידה, בדומה למלחמת העצמאות כוח לטיפול באיומי פנים, ויאפשר מיקוד מאמץ הגנתי והתקפי, באוויר, בים וביבשה כלפי האיום החיצוני, במעגל הראשון או במעגלים נוספים.

אלוף אהרון חליוה הוא ראש אגף המבצעים היוצא במטה הכללי של צה"ל. גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו..

The General Staff: Management and Decision Making | by Gal Perl Finkel

רשומה רגילה

At the outset of World War II, "the results of the German General Staff’s thinking and decision making on the battlefield outdid those of its French counterpart" (p. 11). This is what Chief of Staff Aviv Kochavi wrote in the preface to a new book about the IDF General Staff by Brig. Gen. (ret.) Dr. Meir Finkel. Kochavi here underscores the importance of the General Staff and its ability to influence a campaign, in the present and in the future.

At the outset of World War II, "the results of the German General Staff’s thinking and decision making on the battlefield outdid those of its French counterpart" (p. 11). This is what Chief of Staff Aviv Kochavi wrote in the preface to a new book, "The Israeli General Staff" ( Modan, Maarachot Publishing, 2020), about the IDF General Staff by Brig. Gen. (ret.) Dr. Meir Finkel. Kochavi here underscores the importance of the General Staff and its ability to influence a campaign, in the present and in the future. Thus, he continued, "The General Staff must be a body that specializes in management and decision making for the immediate, short, medium, and long term, and especially in time of war, which is its greatest test. It requires training, knowledge, skill, teamwork and a critical attitude, and curiosity and creativity" (p. 11).

In this book, the author, formerly commander of an armored brigade and head of the Dado Center for Interdisciplinary Military Studies, continues his previous book, The Chief of Staff, and the effort to analyze thoroughly and fundamentally the roles and challenges of the General Staff, which is the IDF’s strategic command that includes headquarters, military districts, and other functions, and to try to explain how it learns, plans, and functions.

The book includes four chapters of test cases. Each chapter concludes with a summary and the author’s recommendations, which are intended to help the IDF General Staff avoid the difficulties and errors presented in the chapter. In the fifth chapter the author presents his main insights and his recommendations for improving the work of the General Staff.

Methodology

The book presents a comparative analysis of the General Staff’s performance with regard to four roles and challenges: the planning processes in the General Staff, including multi-year planning for force buildup, operational planning for wartime, and planning during wartime; various learning processes of the General Staff, including lessons learned from war, learning from foreign armies, and processes of change; patterns of organizing in the face of evolving challenges, including the establishment of new staff bodies and the direct management of the General Staff; and chiefs of staff coping with a General Staff that opposed the outlook and changes they sought to implement, and with differences of approach within the General Staff.

Although the study is not a historical documentary, it was based on material from the IDF’s History Department and on biographies, media publications, and interviews the author conducted with senior officers who served in the General Staff over the years. Although each period was marked by different challenges and contexts, there are similar characteristics that can instruct about the recurring challenges, responsibilities, and roles of the General Staff. At the same time, and as the author insisted, it is difficult to examine the periods comparatively, since each period entails its particular challenges and strategic context.

The book’s analysis is detailed and systematic and offers enlightening insights. For example, in the chapter describing operational planning (planning for war), which is the principal process that the General Staff executes in the field of force, the author outlines the main characteristics of the General Staff planning process, including the nature of the plan and its basic assumptions, the need for modular and flexible planning, and the creation of coordination and synchronization between the General Staff, the command, and the operational branch (p. 97). Despite this, the author notes the analysis of former chief of staff Gadi Eisenkot:

An operational plan is designed to enable development of the required knowledge, to form the basis for a common language and the "compass" for force buildup…The nature of operational plans change when moving from plan to command in light of context. Therefore, the Chief of Staff emphasized that the plan is a means. The planning process, force buildup of the operational capabilities, and the readiness of the forces—those are the important things. (p. 103)

Indeed, throughout the chapter the emphasis is on the need for mental flexibility, planning, force buildup, and formulated responses that can be adapted to a changing reality.

A particularly fascinating chapter describes how the General Staff learns during combat, including through friction with the enemy (pp. 219-234). An example is the learning process that the General Staff conducted through the Central Command in the first year of the second intifada. The General Staff was faced with the dilemma of whether to continue defensive preparations or to transition to an offensive that included large-scale infiltration of forces into the heart of the refugee camps—a move that entailed possible achievements in the form of harming senior members of terrorist organizations and the destruction of weapons and ammunition, as well as considerable risk, since it included fighting in urban areas and in the heart of a civilian population.

The author quotes Maj. Gen. (ret.) Giora Eiland, then-head of the Planning Directorate:

Those who led to the approval of the operations were the commanders of the infantry brigades. At that time, the IDF was blessed with four of the best brigade commanders it has ever had: Aviv Kochavi from the Paratroopers, Chico Tamir from Golani, Imad Fares from Givati, ​​and Yair Golan from Nahal. The commanders, and especially Aviv and Chico, persuaded the commander of the Central Command, Itzik Eitan, and the chief of staff to approve the operations. The operational achievements of these raids were partial, but the fact that the operations were carried out with a minimum of casualties—among both the soldiers and the civilian population—gave the assurance that it would be possible, when necessary, to enter and take over West Bank cities. One or two months later, the time for this did come [as part of Operation Defensive Shield]. (p. 228)

Although this is a fascinating example, it might have been better to include in the book another test case that has not yet been thoroughly investigated, and to examine the learning process conducted by the General Staff and the Southern Command in 2006-2008. The commander of the Gaza Division at the time, Brig. Gen. (ret.) Moshe "Chico" Tamir, a veteran of the Golani Brigade, initiated “constant friction” with the enemy through raids carried out by infantry and armored battalions, as well as elite units (interview with M. Tamir, March 22, 2020). These raids were necessary, according to then-Chief of Staff Gabi Ashkenazi, due to the need to "handle terrorist activity on the other side of the fence," including frequent firing of Qassams on the city of Sderot and other localities. "We did not have an ‘Iron Dome,’ we did not have a good answer, and we had to take action against this thing, in order to restore security" (interview with G. Ashkenazi, February 21, 2021).

According to Tamir, these operations were preceded by "very orderly and very didactic preparation," which built confidence in the ability of the forces to perform among the senior command levels that were required to approve them (interview with M. Tamir, March 22, 2020), among them Southern Command General Yoav Gallant, a veteran of Shayetet 13 (Lamm, 2008) and Chief of Staff Ashkenazi, who acknowledged their contribution since his days as a company commander in Golani “to the capabilities and self-confidence of the commanders” and their influence on the enemy (interview with G. Ashkenazi, February 21, 2021). Battalion commanders, including Yaron Finkelman from the Paratroopers (Harel, 2020) and David Zini from the Golani Brigade, then led raids across the fence in the Gaza Strip and struck terrorists in their territory (Pollak, 2015). These operations enabled the command, and through it to the General Staff, to accumulate knowledge, analyze Hamas’s strengths and weaknesses, and prepare accordingly for Operation Cast Lead.

Although the author notes in the book that the Southern Command and its then-commander Gallant carried "a great deal of weight in determining how the ground forces operate during the operation" (p. 273), he refrains from describing it in detail, as well as the process that preceded it—from the division to the command and to the General Staff. The successful result of the operation, Tamir stated, was "due to the combination of ground forces with air forces." They identified targets, he said, maneuvered with confidence, and hit enemy operatives (interview with M. Tamir, March 22, 2020).

Insights

The central and first component of the General Staff’s uniqueness, Finkel states, "is the strategic level that it oversees. Focusing on this level means a constant and systematic need for an up-to-date interpretation of reality, finding appropriate methodologies for developing a response to the new challenges, and establishing command and method mechanisms for IDF coordination and synchronization" (p. 461).

Moreover, the fact that the General Staff interfaces with the political echelon requires it to adopt its language as well as the language of the military—and the world and considerations of the political echelon are different from those of the military. "Building and maintaining a common language with the political echelon, especially if it changes, is a task that requires a variety of methods, such as discussions, visits, joint war simulations, and more" (p. 462).

The author made a good selection of test cases that describe the roles and challenges before the General Staff, noting that he was required to balance a range of tensions—chiefly the desire for maximum relevance versus the desire to produce cohesion between ranks and synchronization of efforts. For example, he notes the decision of Chief of Staff Dan Halutz during the Second Lebanon War to change the operational plan several times so as not to carry out an unsuitable plan. On the other hand, there is the attitude expressed by US General George Patton, considered one of the best generals in history, that "a good plan violently executed now is better than a perfect plan executed next week" (Hanson, 1999).

An additional tension is force buildup, as it is necessary to both preserve and improve the military’s competence for the challenges of the present on the one hand, and to implement modern means and try to shape the army for the challenges of the next decade on the other. An example, Finkel notes, can be seen in the short story "Superiority" by Arthur C. Clarke, in which "an attempt to develop advanced capability led to a temporary decline in effectiveness in comparison with the possibility of improving the old means, and to a defeat at the hands of an enemy that rapidly mass-produced less advanced capabilities" (p. 463).

The author points out that a decrease in the effectiveness of the IDF response could be catastrophic if war breaks out in the midst of updating the response. This applies to operational outlooks and operational plans that have not yet been implemented, and to weapons and advanced technological systems as well. Therefore, he writes, force buildup must be "based on flexibility, especially organizational-technological flexibility that includes components of balance, redundancy, versatility and the ability to change" (p. 464).

In the field of operational planning and in view of the fact that strategic context is changing rapidly, the author recommends the formulation of modular plans. Thus, in a limited campaign, Operation Cast Lead, for example, a plan that was originally intended to defeat the enemy fully can be only partially realized, while maintaining its relevance.

Missing from the Book

While an important and enlightening study, the book lacks up-to-date reference to the work of the General Staff vis-à-vis the political echelon, not only in the first three decades after the establishment of the state but in recent years, given Israel’s new threats and current challenges.

In the last two years, for example, much evidence has been published about the dialogue between the General Staff, headed by Chief of Staff Eisenkot, and the political echelon before Operation Northern Shield, until late in 2018, at Eisenkot’s initiative and with the approval of the political echelon, the IDF took surprise action and destroyed the Hezbollah tunnels on the Lebanese border (Farhi, 2020).

There is also a lack of reference in the book to the career path of the members of the General Staff and to the question of whether they were trained as necessary to act not only as commanders at the tactical level but also as commanders at the strategic level. In the IDF, most of the position holders (beginning at the rank of colonel) acquire the knowledge for their positions by on the job training, and the experience gained has enormous weight. Officers such as former Deputy Chief of Staff Maj. Gen. (ret.) Yair Golan, who commanded a Paratroopers company and battalion in combat in Lebanon, and later a brigade and division, but also served in training positions and as head of the Operations section in the Operations Directorate; or Southern Command General Eliezer Toledano, who as an officer in the Paratroopers fought in the second intifada, commanded the elite Maglan unit in the 2006 war and raids in Gaza initiated by Brig. Gen. Tamir, and served as the Prime Minister’s military secretary (and therefore a member of the General Staff)—these officers did indeed go through a complete and varied service track, during which they gained experience both at the tactical and strategic levels. When the IDF designates commanders as having the potential for senior command, it is fitting that this approach constitute a guide for planning their career path.

Conclusion

Meir Finkel’s fascinating and comprehensive book is an important addition to an understanding of the role of the General Staff and its leader, its discourse with the political echelon, its responsibilities, the challenges it faces, processes, and role that have a tremendous impact on the entire country.

If in his previous book the author focused on the Chief of Staff, he has now made an in-depth analysis of the General Staff, which supports the Chief of Staff, learns, plans, and operates—in routine and in wartime—and of all of its various wings (planning, operational intelligence, logistics, and of course military districts).

In conclusion, it is worth recalling a statement by Gabi Ashkenazi while serving as deputy Chief of Staff, whereby the Chief of Staff is required to remember "the importance of the combatant echelon. They not only pay for our mistakes, they also correct them. Therefore, even today with all the budgetary difficulties, the lesson I’ve learned is—strengthen the combatant echelon!" (Channel 1, 2008). 

(Please refer to the original publication for the End Notes)

"חודש המלחמה" – החזרה הגנרלית של צה"ל למלחמה הבאה, ראיון ב"פודקאסטרטגי"

וידאו

 

חוקר המכון גל פרל פינקל מסביר את העיתוי והמשמעויות של "חודש המלחמה" אליו נערך צה"ל – תרגיל ראשון מסוגו המדמה מלחמה רב זירתית ורב-ממדית. ב"פודקאסטרטגי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 29 באפריל 2021.

השאלות מתי ולשם מה מפעילים את הכוח הן קריטיות | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המסר של צה"ל לתושבי לבנון הוא שחיזבאללה מנצל אותם ומסכן אותם. אבל גם בצה"ל יודעים שתוצאות המלחמה הבאה יושפעו ממה שיתרחש בעורף הישראלי לא פחות מאשר מהישגי צה"ל בחזית. זו גם הסיבה לשאיפת ישראל להכיל את ההסלמה בדרום. 

השבוע קיים פיקוד הצפון טקס שבו הוענקו לראשונה פרסי "כוכב הצפון", שבו צוינו יחידות ואישים שהצטיינו בפעילותם בשנה האחרונה, לרוב בהקשר לאירועי "יוצא לאור", כפי שמכונה בצבא המתיחות ששוררת בין ישראל לחיזבאללה, לאחר שביולי האחרון נהרג פעיל של הארגון בסוריה, בתקיפה שיוחסה לישראל.

חיזבאללה ניסה מאז "לסגור חשבון" עם ישראל בהתאם למשוואה לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה, עד כה ללא הצלחה.

בין היתר העניק אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, מגני הצטיינות לשורה של יחידות, ובהן לגדוד הצנחנים 890 וליחידה המובחרת מגלן. שתי היחידות מוכרות לו היטב, מימיו כמג"ד 890 ולאחר מכן כמפקד מגלן במהלך האנתיפאדה השנייה.

גדוד 890, בפיקוד סא"ל שמר רביב, זכה במגן על תעסוקה מבצעית מוצלחת שביצע בגבול לבנון, במהלכה לכד כוח מהגדוד רועה צאן סמוך למוצב גלדיולה בהר דב. רועה הצאן היה חלק מיחידת מודיעין של חיזבאללה ומעצרו וחקירתו הניבו מודיעין רב על אופן פעולת היחידה.

למגלן, עליה מפקד סא"ל ר' (בעברו מג"ד בצנחנים), הוענק המגן על פעילות מבצעית ארוכה במהלך המתיחות ועל מארב שביצע צוות מהיחידה באוגוסט האחרון, שבמהלכו הרג, בסיוע כלי טיס של חיל האוויר, חוליית מחבלים שניסתה לחדור מסוריה ולהטמין מטען חבלה סמוך למוצב 116 ברמת הגולן.

בנוסף הוענקו מגינים לפלוגה בגדוד 12 של גולני ולפלוגה מגדוד 932 של הנח"ל שביצעו בשנה האחרונה פשיטות בשטח סוריה, סמוך לגבול.

תושבי לבנון הם "מגן חיזבאללה"

בטקס אמר האלוף ברעם כי אין זה מקרה שחיזבאללה נכשל בניסיונותיו האחרונים לאזן את המשוואה.

"צה"ל, באמצעות מספר רב של פעולות ומבצעים ביבשה, באוויר ובים, באמצעות שיטות תחבולה מתוחכמות אל מול האויב, בחשיבה יצירתית ובלמידה מתמדת, הצליח בשנה האחרונה להחליש את ארגון הטרור חיזבאללה, לפגע בהתבססות איראן וחיזבאללה בסוריה ולמנוע פגיעה בנפש".

האלוף ביקש להעביר מסר לתושבי לבנון, לפיו בניגוד לטענות חזבאללה, הארגון אינו מגן על לבנון אלא מנצל את תושבי לבנון, המשמשים בעל כורחם כ"מגן אנושי" לארגון. האם, שאל, הפיכת בתי התושבים בתי הספר והמרפאות בדרום לבנון, למחסנים לאחסון אמצעי לחימה מגינה עליהם? "ככה הוא לא מגן עליכם; כך הוא הופך אתכם למטרה לגיטימית ומסכן את חייכם!".

רק לפני כמה חודשים, בנאומו בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הודיע הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כי הניצחון במערכה הבאה נגד חמאס או חיזבאללה, יושג "בזכות מודיעין, אש, התמרון הקטלני ושינוי גישה להפעלת הכוח", לפיה צה"ל יתקוף בעוצמה רבה מטרות צבאיות בלבד – אבל היכן שאלה יימצאו, "בין אם בשטחים בנויים של האויב, בין אם את הבניינים של האויב, שיש בהם אמל"ח וטילים".

צה"ל אכן הצליח לסכל את ניסיונות חיזבאללה עד כה, אולם נשאלת השאלה האם חיזבאללה היה מעוניין רק באיזון המשוואה, באמצעות הריגת חייל אחד. נראה שלמנהיג הארגון, השייח' חסן נצראללה, יש עניין לשמר את המתיחות שכן היא שוחקת ומתישה את כוחות צה"ל ומגבירה את הלגיטימציה שלו במדינת לבנון, המצויה במשבר עמוק מבחינה כלכלית ותפקודית.

לאחר מלחמת לבנון השנייה הודה נצראללה שלו היה יודע שתגובת ישראל לחטיפת החיילים תהיה מלחמה, לא היה מאשר את הפעולה. גם כעת נצראללה לא רוצה במלחמה, אך הוא מיישם אסטרטגיה של הליכה על הסף, במעין משחק צ'יקן. אמנם פעולה מוצלחת מדי של הארגון עלולה להביא להסלמה ואף מלחמה, אך הוא מוכן לכך. זו דרכו להרתיע את ישראל ולשמר את מעמדו כמגן לבנון.

הניצחון במלחמה תלוי לא רק בהתקפה

במאמר שכתב עפר שלח, בתקופה ששימש כפרשן הצבאי של "מעריב", הוא תיאר את מכלול האילוצים שמולם ניצב מי שכיהן אז כאלוף פיקוד צפון, יאיר גולן, שהיה קודם לכן קודם מפקד פיקוד העורף:

"גולן הוא חי"רניק ותיק, אבל נדמה שדווקא התפקיד הקודם מכשיר אותו יותר להבנת יום הפקודה העלול להתממש בגזרתו. גם חיזבאללה שומע את האמירות בישראל על פניה של המלחמה הבאה. גם הוא מניח שלא יהיו בה ימים של דשדוש, מדרגות של הסלמה, שבועיים עד שיגויסו מילואים וכמעט חודש עד שיתממש מבצע גדול ראשון. גם הוא, יש להניח, יתנהג בהתאם: הוא יזרוק מה שיש לו הרבה יותר מוקדם, הרבה יותר באלימות".

במלחמה הבאה עתיד חיזבאללה לירות אלפי רקטות לעבר מרכזי אוכלוסייה בישראל, ובמקביל להטיל את כוחות "רצ'ואן" לפשיטות בשטח ישראל, על יישובי ומוצבי קו המגע, ולשבש ככל יכולתו את פעולות צה"ל.

כמאמר הרמטכ"ל, פעולות החיזבאללה יזכו למענה ישראלי המבוסס על הפעלת אש נרחבת, בעיקר מן האוויר, ועל תמרון מהיר ואגרסיבי. האתגר שמוטל לפתחו של פיקוד הצפון יהיה לסכל את האיומים הללו, ובעיקר לרשום הישגים בשדה הקרב מבלי שאלו יקוזזו במהלכים שיבצע האויב בשטח ישראל.

בסופו של יום כתב שלח, שכמו גולן וברעם שירת גם הוא בצנחנים, למרות הנטייה של צה"ל לחשוב התקפית הרי שהישגיה של ישראל במלחמה הבאה יושפעו במידה רבה ממה שיקרה בעורף הישראלי.

מדי יום, סיכם:

"ישראל הופכת חזקה יותר ביחס ליריבה. באותה מידה, מדי יום חלק מהכוח הזה מאבד את משמעותו, וחשיבות השאלות מתי ולשם מה מפעילים אותו הופכת להיות קריטית".

הכלל הזה תקף גם נוכח המתיחות בדרום, שקשורה קשר הדוק לבחירות שיקרו (או שלא) ברשות הפלסטינית ולמהומות בירושלים.

חמאס ירה יותר מארבעים רקטות לעבר יישובי עוטף עזה מליל שבת ועד עתה. התגובה של צה"ל היתה מאופקת יחסית ועיקרה השמדת עמדות ותשתיות צבאיות של החמאס.

זו ההסלמה הראשונה בגזרה מאז שמונה לתפקידו אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, לפני כחודש. עזה היא זירה שמוכרת לטולדנו היטב, הן מפיקוד על חטיבת הצנחנים בלחימה במבצע "צוק איתן", במהלכו פגעו לוחמי החטיבה בפעילי חמאס רבים, והן משנותיו כמפקד האוגדה המרחבית, בין היתר במהלך מבצע "חגורה שחורה". האתגר שעומד כרגע לפתחו הוא להכיל את האירועים מבלי לוותר על ההרתעה.

הקבינט המדיני־הביטחוני הסמיך ביום שני את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר הביטחון בני גנץ להחליט על תקיפה משמעותית יותר ברצועת עזה, אם יימשך ירי הרקטות מרצועת עזה, מבלי שהדבר יחייב ישיבת קבינט נוספת. צה"ל מצדו החל לתגבר כוחות בגבול הרצועה כדי לשפר את מוכנותו להסלמה. ועדיין, נראה כי ישראל מחפשת דרך להנמיך את הלהבות ולהימנע מהסלמה.

לישראל אין יעד ממשי להשיג בעזה מלבד שקט, ובהינתן שזה המצב הניסיון להכיל את האירועים ולהימנע מהיגררות להסלמה הוא הצעד הנכון. ‏ישראל קונה שקט, וכל עוד עלותו סבירה זה תקין. השאלה היא תמיד מה העלות, והאם נכון לשנות את המשוואה? לא בטוח שזה המצב.

לרבים המציאות הסבוכה בגדה המערבית, בירושלים ובדרום נוטה להזכיר את אירועי קיץ 2014, מחטיפת הנערים ועד לצוק איתן. מוטב לנסות להימנע משידור חוזר. הקרנת הבכורה לא היתה מוצלחת.

"War Month": A Test of the IDF’s Operational Concept and a Dress Rehearsal for the Next War | by Gal Perl Finkel

רשומה רגילה

The IDF plans to conduct a month-long exercise, the first of its kind in Israel, which will simulate war in multiple arenas and multiple levels, and include elements of powerful offense and strong defense. The exercise will test, for the first time, Chief of Staff Kochavi’s ambitious operational concept for victory. What are the criteria for the exercise’s success?

The IDF announced recently that it would hold a "war month" in the first half of 2022 lasting four weeks – the first General Staff exercise of its kind. The exercise, which will include regular army and reserve forces on an especially large scale, is designed to evaluate the army's forces during the course of a long, consecutive, challenging, and life-like exercise in order to enhance readiness and fitness for war. The "war month" name is taken from the concluding stage in training IDF infantry troops. This phase includes a "war week" in which the training companies simulate a combat operation in order to test their fitness in an array of missions for which they were trained. In addition to a difficult and demanding drill involving many forces, the exercise will facilitate a thorough assessment of the operational concept for victory formulated by IDF Chief of Staff Aviv Kochavi.

Between August and September 1941, the US Army carried out a number of exercises in Louisiana over an area of 8,800 square kilometers. The exercises, in which the army wanted to test new concepts and weapons, such as the quality of commanders, was initiated by then-Chief of Staff of the United States Army, General George Marshall, in order to strengthen and improve the army's readiness for taking part in the world war that began in 1939. It appeared then that at some point the United States would have to intervene in the war. The forces were divided into two armies (red and blue) of 200,000 soldiers each. During the exercise, these armies conducted maneuvers in which weapon systems such as tanks and new fighting frameworks were tested, among them the armored division commanded by General George Patton. The army had to develop a combat doctrine that would enable it to halt the German blitzkrieg, or alternatively, to move forces forward rapidly in order to exploit opportunities on the flanks and conduct attacks in a large area. In a briefing to his men before the maneuvers, Patton said, “Find the enemy, hold him, and get around him, always moving, do not sit down, do not say ‘I have done enough, ‘keep on, see what else you can do to raise the devil with the enemy…You must be desperate determination to go forward." The division under his command indeed demonstrated great mobility, and highlighted to the army commanders the advantage of large frameworks and mobility in armored forces.

The exercises also examined new ideas about integrated multi-corps and multi-branch battle management. Many of the lessons from these maneuvers became operational concepts of the US armed forces after the United States entered the war in December 1941. Furthermore, many of the commanders in those maneuvers, among them Omar Bradley, Mark Clark, Dwight Eisenhower, and of course George Patton, played prominent roles in the war and were appointed to key positions in the army in the campaign against Germany. The exercises, which were referred to as the Louisiana Maneuvers, became famous in the American ground forces, and are still regarded as a model for how innovative concepts and new weapons should be tested and evaluated.

It appears that like Marshall, IDF Chief of Staff Aviv Kochavi seeks to conduct an up-to-date version of the Louisiana Maneuvers. The IDF recently announced that in the first half of 2022, it would hold a "war month" lasting four weeks – the first General Staff exercise of its type. The exercise, which will include regular army and reserve forces on an especially large scale, is designed to evaluate the army's forces during the course of a long, consecutive, challenging, and life-like exercise in order to enhance its readiness and fitness for war.

"War month" is taken from the concluding phase of training IDF infantry troops, which includes a "war week," in which the training companies simulate a combat operation in order to test their fitness in an array of missions for which they were trained. It appears that the reason for the exercise is due primarily to the realization, as expressed by German General Erwin Rommel following his experiences as a company commander (and as an acting battalion commander) in an elite infantry battalion in WWI, "War makes extremely heavy demands on the soldier's strength and nerves. For this reason, make heavy demands on your men in peacetime exercises." In addition to a difficult and demanding drill involving many forces, the exercise will facilitate a thorough assessment of the operational concept for victory formulated by IDF Chief of Staff Aviv Kochavi, aimed at "undermining the enemy’s approach and building military power that will prove to the enemy that its approach is no longer effective."

Kochavi's concept include three main efforts in the use of force, all of which are to be practiced during the "war month": a multi-dimensional maneuver for enemy territory, powerful attacks with firepower and cyberattacks, and a strong multidimensional defense, designed, as stated in an article by Maj. Gen. Herzi Halevi, "so that the offensive achievements are not offset by the enemy's achievements in our territory." All of these efforts will be made simultaneously in order to expose the enemy and destroy it quickly.

Implementing the approach requires essential operational conditions, including intelligence superiority, air superiority, digital superiority, naval superiority, a policy that permits the effective use of firepower in the populated areas where the enemy hides and defends itself in the midst of the civilian population, the resilience of the home front during weeks of warfare, and operational continuity.

Key ideas in the approach are multi-branch efforts and multi-dimensionality, and according to the concept, all of the IDF's capabilities in all of the dimensions will be utilized in order to execute a more effective and deadlier maneuver and defense. For example, as US military theoretician and retired armored corps officer Douglas Macgregor said, sensors mounted on fighter jets and remote unmanned aerial vehicles (UAVs) flying above the battlefield are likely to gather intelligence about the enemy in a specific location, which will be transmitted to the land or naval force, and actually to anyone can do the best job of destroying it. At the same time, the force utilizing electronic warfare can disrupt the enemy's drone operation designed to attack the maneuvering land force, and can provide that force with protection.

Furthermore, the goal of the maneuvering force is to influence the dimension in which it operates, and to influence that and other dimensions. For example, an armored force that destroys the enemy's rocket launchers or artillery will perform a land mission that affects the home front's ability to maintain operational continuity, while alternatively, an elite infantry force flown into enemy territory that gains control over areas where it can prevent land-based fire against the navy's ships will ensure naval freedom of action.

The new elements shaping the modern battlefield, including advanced technology and the ability to integrate and connect branches and forces more effectively, do not eliminate the need for maneuvering forces to conduct land-based warfare in enemy territory, sometimes at short range. The enemy is able to adjust to the firepower directed against it; prepare in advance, both above and below the surface; and continue fighting. As Patton said, flexible and fast maneuvering forces are therefore needed that will be able to find the enemy, expose it to firepower, and strike it directly in order to reduce the barrages fired at the Israel home front.

The planned IDF exercise will therefore include a scenario of an integrated multi-front campaign in the north and south, according to the up-to-date and gravest reference scenarios, as well as testing all of the necessary capabilities: the transition from peacetime to emergency, inter-organizational coordination, management of the home front and civilian assistance, use of firepower, maneuver in a built-up area, and approach to a civilian population in enemy territory. One key challenge for the IDF is conducting a large-scale maneuver at the front and deep in enemy territory, based on general staff capabilities and activity of special forces.

Like the Louisiana Maneuvers, "war month" delivers a warning message about enhancing readiness for an upcoming war. A divisional exercise is accordingly being added for the first time, in which the IDF Fire Formation (98th Paratroopers Division) and Depth Corps, commanded by ex-paratrooper Maj. Gen. Itai Veruv, will conduct maneuvers in Cyprus. The exercise also has a deterrent element – displaying the ability to transport a combat division quickly behind enemy lines in an air assault. Cyprus is topographically similar to the Lebanese mountains, and training in foreign territory with features similar to those of areas beyond Israel's borders in which Israel's forces are likely to fight is of great value. The airborne mission; movement and navigation in unfamiliar territory; handling pressure, fatigue, and forces simulating the enemy, all far from home, pose a real challenge to the commanders and forces. The exercise as a whole is designed to bolster a sense of capability and self-confidence, and to facilitate the advance and development of operational know-how and combat doctrine.

Large exercises that comprehensively assess the systematic fitness of the IDF and validate innovative concepts of warfare, while testing the fitness of the forces and the ability of the commanders to function under a heavy load for an extended period, have considerable advantages. At the same time, given the current uncertain state of the IDF's resources resulting from the political crisis, the absence of an up-to-date state budget, and the economic consequences of the COVID-19 pandemic, budgetary issues arise. The alternative cost of the exercise and the constraints imposed by an exercise lasting an entire month on the IDF's operational continuity in a range of areas, from counter-terrorism and regular security in the Palestinian theater to the war between wars in the north, must be taken into consideration.

Another question is the degree to which the new operational concept is assimilated. One of the causes of the failures in the war between the IDF and Hezbollah in the summer of 2006 was that the operational concept formulated before the war was not properly assimilated by the IDF forces. Nevertheless, the "war month" will provide the IDF with a period long enough to assimilate the current concept and its derivatives, and improve the expertise of forces and their commanders. A thorough assessment will make it possible to draw conclusions and update the concept in time for the next campaign.

The challenge facing the IDF is to learn lessons from the “war month” and the campaigns in which it fought against hybrid semi-military organizations, from the Second Lebanon War and Operation Protective Edge until the current time, so that victory is achieved in the next campaign in a shorter period. This will be an expression of the profound change that has occurred in the IDF.

המוכנות של הצבא לא תספיק, אם לא יהיה מי שיחליט נכון | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

על רקע התקיפה האחרונה של חיל האוויר בסוריה מתחדדת ההבנה שהקבינט המדיני־ביטחוני בישראל מצוי בתת־תפקוד. וכשזה המצב, כל האימונים והיכולות של הצבא לא יעזרו.

בלילה שבין רביעי לחמישי, לפי פרסומים זרים, תקף חיל האוויר מטרות בסוריה, באזור דמשק. בתגובה, ירה מערך ההגנה האווירית הסורי טילים לעבר מטוסי הקרב, שאחד מהם, כך מסר דובר צה"ל, טיל קרקע־אוויר מדגם SA5, החטיא את המטוס שאליו כוון והתפוצץ סמוך לדימונה שבנגב. בתגובה תקף צה"ל והשמיד את סוללת הנ"מ שירתה את הטיל ופגע בסוללות נ"מ נוספות בסוריה.

אמנם מאז שהחלה המערכה בין המלחמות (מב"מ), לפני כעשור, אירעו כמה וכמה אירועים שכאלו, אבל דווקא לנוכח ישיבת הקבינט השבוע, ישיבה חריגה בעצם קיומה, משום שהקבינט כבר אינו מכונס באופן סדור, ולנוכח המתיחות הפוליטית בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשר הביטחון בני גנץ – כדאי לשאול מי בעצם מקבל כאן את ההחלטות, לפני שהאירועים מסלימים לכדי מלחמה.

במסגרת סדרת המפגשים שהינה שיתוף הפעולה בין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והמרכז למלחמת יום הכיפורים, התראיין בחודש שעבר אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, ראש המטה לביטחון לאומי לשעבר, והציג את משנתו על היחסים בין הדרג המדיני הבכיר לדרג הצבאי הבכיר.

עמידרור ציין כי לתפיסתו ההבדל העיקרי בין שני הדרגים הללו נובע גם מרוחב וגם מעומק. הדרג המדיני, אמר עמידרור, "רואה רוחב יריעה רחב הרבה יותר מהדרג הצבאי. הוא יותר מחובר לעולם, הוא יותר מחובר לבעיות הפנימיות של המדינה, הוא יותר מחובר לכלכלה. הוא יותר מחובר לפוליטיקה, הוא יותר מחובר למערכת היחסים בינינו לבין המדינות השכנות. דברים שאנשי הצבא או לא יודעים בכלל, או יודעים באופן חלקי, ובוודאי אין להם שום אחריות".

לתפיסתו, הדבר מוביל לנטייה של הדרגים המדיניים לאורך השנים למדר את הדרג הצבאי ולהסתיר ממנו מהלכים, מי יותר ומי פחות. ראשי ממשלה, ציין, מידרו את הצבא משורה של תהליכים משמעותיים: מנחם בגין את הצבא מתהליך השלום עם מצרים, יצחק רבין עשה כן בתהליך אוסלו ובנימין נתניהו עשה כן בעת גיבוש הסכמי אברהם עם מדינות המפרץ. והיו מקרים נוספים. 

לדברי עמידרור, שהחל את דרכו בצנחנים ובהמשך היה לקצין מודיעין בכיר, "הם לא רוצים להיחשף, כדרג מדיני, והם לא רוצים לחשוף, את המאמצים שהם עושים, הם לא יודעים אם הם יצליחו או לא יצליחו. ולכן, זה מעבר לרוחב היריעה זה רוחב ההבנה. העומק של ההבנה. כי יש להם הרבה נתונים, שאין לדרג הצבאי. ולפעמים לדרג הצבאי נדמה שהוא רואה את התמונה. הוא טועה, זאת לא התמונה. זה אותו חלק בתמונה שהוא נחשף אליו, כי הדרג המדיני היה מוכן לחשוף אותו".

איזה רוחב ואיזו יריעה?

נוכח ההחלטה שהשרים יואב גלנט, אלוף פיקוד הדרום לשעבר, ומירי רגב, תא"ל (מיל.) ודוברת צה"ל לשעבר, ישמשו כחברי הקבינט המדיני־הביטחוני מטעם הליכוד לסירוגין, נשאלת השאלה על איזה רוחב ועומק יריעה הוא מדבר?

יתרה מכך, בעבר כונס הקבינט באופן סדור, והנה עד שהתכנס ביום ראשון השבוע, לא כונס הקבינט במשך כחודשיים. כשזו תדירות המפגשים, איזו רמת ידע יכולה להיות לשרים שעדיפה על זו של הדרג המקצועי. נראה שראש הממשלה ממדר לא רק את הצבא אלא גם את הממשלה, ואף שיש לכך תקדימים, זה לא מצב בריא.

זה לא חייב להיות כך. במלחמת יום הכיפורים נדרש הקבינט לאשר את מבצע צליחת תעלת סואץ. היה זה מבצע מורכב, מסוכן, שעיקרו צליחת האוגדה שעליה פיקד האלוף אריק שרון את התעלה ב"תפר" שבין שתי ארמיות מצריות והקמת מאחז וראש גשר בגדה המערבית שלה.

במידה ויצליח, המבצע טומן בחובו אפשרות לכתר את הארמיה המצרית השלישית ושינוי מצב יסודי של המערכה לטובת ישראל. במקרה של כישלון, הכוחות הצולחים יהיו מנותקים וצה"ל עלול להפסיד במערכה בחזית הדרום. למרות שכלל הפיקוד הבכיר של צה"ל תמך בתכנית הצליחה, הטיל שר החינוך יגאל אלון ספק במהלך.

כשהסתיימה הישיבה הודיע אלון, מפקד הפלמ"ח ומפקד חזית הדרום במלחמת העצמאות:

"לא אצביע בעד או נגד, אלא אקום ואסע לסיני כדי ללמוד על המצב מכלי ראשון".

אמר ועשה. הוא ירד לפיקוד הדרום בסיני, נכח בקבוצות הפקודות העיקריות שהתקיימו, השתכנע בכך שהמהלך אפשרי ובישיבת הממשלה הצביע בעד הצליחה, מהלך שבדיעבד הביא להכרעת הצבא המצרי ונחשב לאחד הניצחונות הגדולים של צה"ל.

זוהי דוגמה לשר שמימש את אחריותו עד תום וסירב להיות חותמת גומי. במציאות הפוליטית הנוכחית, קשה לומר שבקבינט ישנם שרים שפועלים כמותו. מה שגם שבהיעדר ישיבות הם אינם יכולים לעשות כן. כשזה המצב, כלל לא בטוח שהדרג המדיני מחזיק ברוחב ובעומק היריעה.

כשחברים בקבינט עושים "שבוע־שבוע" ניתן להעריך בזהירות שהחלטות, בוודאי לא החלטות משמעותיות, יתקבלו בישיבות הללו. 

המתיחות מול איראן, שנובעת הרבה פחות מהמערכה הימית ומפעילות חשאית כזו או אחרת שמיוחסת בפרסומים זרים לקומנדו הימי – והרבה יותר מפטפטת מסוכנת בישראל, ואיומים נוספים שהקבינט המדיני־הביטחוני אמור לתת את הדעת עליהם – יחכו. או שלא.

מתאמנים כמו שנלחמים

לפני כחודשיים כתב אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ בבלוג שלו סקירה אודות הספר "בדרכי שלי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2018) מאת האלוף (מיל.) דורון רובין, והמליץ עליו בחום. בעקבות הסקירה שבתי לספר והבנתי מדוע כתב זלמנוביץ את שכתב. 

"התגייסתי לצנחנים ב־1963. עשיתי מסלול של 14 חודשים, נשלחתי לקורס קצינים, וסיימתי אותו כחניך מצטיין פלוגתי" (עמוד 17), כתב רובין. משם הוא עשה מסלול ארוך, כמפקד מחלקה ופלוגה, סמג"ד הנח"ל המוצנח בפשיטה על המכ"ם המצרי, וכמפקד גדוד 202 בצנחנים במלחמת יום הכיפורים.

שם, ובשורה של תפקידים בהמשך (עד שפרש כאלוף), קנה לעצמו שם של מפקד נועז, יסודי, מקצועי שהוביל מלפנים, אבל גם של מי שאינו חושש לומר את האמת שלו, בין שהיא נוחה או לא נוחה למפקדיו.

כמג"ד הטמיע בגדוד את גישתו ש"גדוד 202 צריך להיות מסוגל לעשות הכול ולעשות זאת לבד" (עמוד 32), בשורה של אימונים מותאמים. הגישה השתלמה, ובקרב ואדי מבעוק רובין הפיק את המרב מגדודו, תוך שהוא ממצה את האמצעים והסיוע שעמדו לרשותו וקצר את פירות ההכנות טרם המלחמה.

בהקדמה לספר תיאר האלוף (מיל.) דורון אלמוג, שהיה מ"פ בגדוד (ולימים מג"ד בצנחנים כשרובין המח"ט), כיצד לאורך כל הקרב שמע את "דורון ברשת הקשר פוקד בקור רוח על חבורת המפקדים. מנסה להוציא מכל אחד מהם את המקסימום" (עמוד 8).

בקרב פעלו הצנחנים במשולב עם שני גדודי שריון, תותחנים וחיל האוויר, והשמידו חטיבת שריון מצרית. היה זה קרב מופת שנוהל היטב על־ידי כלל היחידות והמפקדים שלחמו בו, והוכרע בעיקר בזכות כוחות השריון והאוויר. התרומה של הצנחנים, חשובה ככל שהייתה, לא התקרבה למה שתואר בספר, וחבל שנופחה.

המוטו העיקרי של רובין בספר, והמסר החשוב שיש לקחת ממנו, הוא:

"מתאמנים כמו שנלחמים. לנקודה ארכימדית זו, הממנפת את הלקחים כולם, הטפתי בקנאות לאורך כל שירותי הצבאי, בכל תפקיד שמילאתי: חייבת להיות הלימה מלאה בין שדה הקרב לזירת האימונים. את הדוֹגמה האחרת חייבים לעקור מן השורש" (עמוד 18).

יש לציין כי בשנתיים האחרונות התקיימו בצה"ל לא מעט אימונים כאלה, שהפנימו את מסריו של רובין (בין שבמודע ובין שלא), ודימו היטב את שדה הקרב ואפשרו לכוחות לחוות אימון משמעותי. 

המוכנות חשובה, הקבינט חשוב יותר

בשנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים ראיין הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית, נחמן שי, את מפקד גדוד השריון 71 שבחטיבה 188, רס"ן יוני נתניהו (שנהרג שנתיים אחר־כך כשפיקד על סיירת מטכ"ל בפשיטת החילוץ באנטבה). למרות שעברו מאז כמעט חמישים שנים לקטעי הקישור של הכתב, כמו גם למסרים של המג"ד, ניתן היה לעשות "העתק־הדבק" לכל כתבה על גדוד של צה"ל כיום.

את שירותו הצבאי, סיפר שי בכתבה, נתניהו "עשה ביחידות צנחנים ביחידות סיור שונות". את סיירת מטכ"ל, אליה עבר נתניהו מהצנחנים כקצין, לא היה נהוג אז להזכיר, אבל חוץ מזה הכל נשמע אותו דבר.

לשריון עבר נתניהו אחרי המלחמה (שעל גבורתו בה עוטר בעיטור המופת). תחילה שימש כמ"פ ובהמשך כמג"ד. בשיחה עם שי הוא ציין כי הגדוד השלים "סדרה ארוכה מאוד של אימונים שהשיגו תוצאות טובות מאוד. היחידה שספגה אבדות קשות במלחמה שוקמה לחלוטין, לדעתי השיגה… השיגה כבר את אותו פער שהיה קיים, השיגה מזמן ועברה אותו. אנחנו נמצאים ברמת אימונים גבוהה, אולי יותר מאשר לפני המלחמה, אין ספק שיישמנו הרבה מאוד לקחים ותיקנו שגיאות ששגינו בהן בעבר". 

עוד אמר כי ההבנה כי האפשרות שתיפתח מלחמה בצפון ברורה למפקדי ולוחמי הגדוד, "והם מרגישים אמונה בכוח של עצמם להחזיק, ואם צריך להיכנס למלחמה, הם משוכנעים היום שהם ייצאו ממנה וייצאו ממנה טוב".

המסרים הללו חזרו ויחזרו על עצמם בכל ראיון שהתפרסם מאז ועד עתה עם מפקדי גדודים וחטיבות על אימון שעברו או לחלופין בתעסוקה מבצעית בגבולות. רק לאחרונה הם הדהדו בראיונות שפורסמו עם מח"ט גולני, אל"מ ברק חירם, ועם מח"ט הקומנדו, אל"מ קובי הלר. וטוב שכך.

אבל כל האימונים המותאמים והמדמים וכל תחושת המסוגלות והביטחון של הכוחות לפעול בהצלחה במלחמה הבאה לא יעזרו אם למעלה לא יהיה מי שיחליט להפעיל אותם, ולהפעיל אותם נכון. אבל בשביל זה הקבינט המדיני־הביטחוני צריך להתכנס באופן תדיר, לנהל דיונים יסודיים ולכונן את אותו בסיס ידע רחב יריעה שעליו דיבר עמידרור. וזה, כך נראה, יתרחש רק בסבירות נמוכה.

"חודש המלחמה" כמבחן לתפיסת ההפעלה של הצבא וכחזרה גנרלית למלחמה הבאה | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בקרוב יערוך צה"ל תרגיל ראשון מסוגו, שיימשך חודש שלם ויידמה מלחמה רב־זירתית ורב־ממדית, הכוללת מתקפה עוצמתית והגנה חזקה. האירוע יבחן בפעם הראשונה את "תפיסת ההפעלה לניצחון" השאפתנית של הרמטכ"ל. כיצד ניתן יהיה להכתיר את התרגיל בהצלחה?

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1457, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 19 באפריל 2021

באחרונה הודיע צה"ל כי במשך ארבעה שבועות בחציון הראשון של השנה, הוא יקיים "חודש מלחמה" – תרגיל מטכ"לי ראשון מסוגו, שיכלול כוחות בסדיר ובמילואים בהיקפים גדולים במיוחד, שייעדו לבחון את כוחות הצבא במהלך אימון ארוך, רציף, מאתגר ומדמה מציאות, כדי להגביר את מוכנותם וכשירותם למלחמה. הכינוי "חודש מלחמה" לקוח מהשלב המסכם של הכשרת לוחמי החי"ר בצה"ל, הכולל "שבוע מלחמה", שבו מדמות פלוגות ההכשרה מסע לחימה הבוחן את כשירותן בשלל המשימות שעברו החיילים במהלך תקופת ההכשרה. בנוסף לאימון מורכב ותובעני שיעברו כוחות רבים, התרגיל יאפשר בחינה יסודית של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי.

בין אוגוסט לספטמבר 1941 ביצע צבא היבשה האמריקני (ה־U.S ARMY) שורת תרגילים בשטח של 8,800 קמ"ר בלואיזיאנה. את התרגילים, שבמסגרתם ביקש הצבא לבחון תפיסות ואמצעי לחימה חדשים, כמו גם איכות מפקדים, יזם ראש מטה צבא היבשה דאז, הגנרל ג'ורג' מרשל, כדי לחזק ולשפר את מוכנות הצבא לאפשרות שיידרש לקחת חלק במלחמת העולם שפרצה בשנת 1939. נראה היה כי בשלב כזה או אחר תידרש בה התערבות ארצות הברית. הכוחות חולקו לשני צבאות (אדום וכחול), כ־200 אלף חייל בכל אחד, ובמהלך התרגיל ביצעו צבאות אלו תמרונים, שבהם נבחנו מערכות נשק דוגמת טנקים ומסגרות לוחמות חדשות ובהן דיוויזיית השריון, עליה פיקד הגנרל ג'ורג' פאטון. הצבא נדרש לפתח תורת לחימה שתאפשר לו לבלום את הבליצקריג הגרמני, ולחלופין לדעת כיצד להניע כוחות בקרב התקדמות מהיר, תוך ניצול הזדמנויות, באיגופים והסתערויות על־פני שטח גדול. בתדריך לאנשיו בטרם התמרונים אמר פאטון: "מצא את האויב, רתק אותו וכתר אותו; היו תמיד בתנועה, אל תישארו נייחים, אל תאמרו 'עשיתי די', המשיכו, בדקו מה עוד יכולים אתם לעשות כדי לזרוע מהומה בשורות האויב… עליכם לגלות נחישות נחרצת להתקדם". ואכן הדיוויזיה בפיקודו הפגינה יכולת ניידות גבוהה והמחישה למפקדי הצבא את היתרון הטמון במסגרות גדולות וניידות של כוחות שריון.

בנוסף בחנו התרגילים רעיונות חדשים בדבר ניהול קרב משולב רב־חילי ורב־זרועי. רבים מלקחי התמרונים הללו הפכו לתפיסות ההפעלה של הכוחות לאחר שארצות־הברית נכנסה למלחמה בדצמבר אותה שנה. יתרה מכך, רבים מהמפקדים באותם תמרונים, ובהם עומר בראדלי, מארק קלארק, דווייט אייזנהאואר, וכאמור ג'ורג' פאטון, בלטו במהלך המלחמה ומונו לתפקידי מפתח בצבא במערכה מול גרמניה. התרגילים שכונו "תמרוני לואיזיאנה" הפכו לשם דבר בצבא היבשה האמריקני, והם עודם נתפסים כדוגמה ומופת לאופן שבו יש לתרגל ולבחון תפיסות חדשניות ואמצעי לחימה חדישים.

נראה שבדומה למרשל, הרמטכ"ל אביב כוכבי מבקש לקיים בצה"ל מעין גרסה עדכנית לתמרוני לואיזיאנה. לאחרונה הודיע הצבא כי במשך ארבעה שבועות בחציון הראשון של השנה הוא יקיים "חודש מלחמה" – תרגיל מטכ"לי ראשון מסוגו, שיכלול כוחות בסדיר ובמילואים בהיקפים גדולים במיוחד, שייעדו לבחון את כוחות הצבא במהלך אימון ארוך, רציף, מאתגר ומדמה מציאות, כדי להגביר את מוכנותם וכשירותם למלחמה.

הכינוי "חודש מלחמה" לקוח מהשלב המסכם של הכשרת לוחמי החי"ר בצה"ל, הכולל "שבוע מלחמה", שבו מדמות פלוגות ההכשרה מסע לחימה הבוחן את כשירותן בשלל המשימות שעברו החיילים בהלך תקופת ההכשרה. הסיבה לתרגיל, כך נראה, נובעת ראשית מההבנה שאותה ביטא בשעתו הגנרל הגרמני ארווין רומל, לאור חוויותיו כמ"פ (וכמג"ד בפועל) בגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה, אשר לפיה "המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום". אך בנוסף לאימון מורכב ותובעני שיעברו כוחות רבים, התרגיל יאפשר בחינה יסודית ומעמיקה של "תפיסת ההפעלה לניצחון" שגיבש הרמטכ"ל כוכבי, שמטרתה "לקעקע את תפיסת האויב, ולבנות כושר צבאי שיוכיח לאויב שתפיסתו איננה יעילה עוד".

התפיסה כוללת שלושה מאמצים עיקריים בהפעלת הכוח, שכולם עתידים להיות מתורגלים במהלך "חודש המלחמה": תמרון רב־ממדי לשטח האויב, מהלומות תקיפה עוצמתיות באש ובסייבר, והגנה רב־ממדית חזקה, שנועדה כמאמר האלוף הרצי הלוי, "על־מנת שהישגי ההתקפה לא יקוזזו בהישגי אויב בשטחנו". כל השלושה יופעלו בעת ובעונה אחת במטרה לחשוף את האויב ולהשמידו בקצב גבוה.

ליישום התפיסה נדרשים תנאים מבצעיים הכרחיים ובהם עליונות מודיעינית, עליונות אווירית, עליונות דיגיטלית, עליונות ימית, מדיניות המתירה הפעלת אש אפקטיבית בשטחים הבנויים שבהם האויב מסתתר ומתגונן בלב האוכלוסייה, עמידות העורף למשך מלחמה של שבועות ורציפות תפקודית.

מושגי מפתח בתפיסה הם הרב־זרועיות והרב־ממדיות, ובהתאם לתפיסה כלל יכולות צה"ל בכל הממדים יופעלו כדי לבצע תמרון והגנה יעילות וקטלניות יותר. כך למשל, כמאמר דאגלס מקגרגור, תיאורטיקן צבאי אמריקני וקצין שריון בדימוס, חיישנים על גבי מטוסי קרב וכלי טיס מאוישים מרחוק (כטמ"מים) הטסים מעל שדה הקרב עשויים לאסוף מודיעין על אודות אויב בתא שטח מסוים, שיועבר לכוח היבשתי או הימי, ולמעשה למי שיכול באופן מיטבי להשמידו. במקביל יוכל כוח המפעיל לוחמה אלקטרונית לשבש פעולת רחפנים של האויב, המבקשים לפגוע בכוח היבשתי המתמרן, ולספק לו הגנה.

יתרה מכך, מטרת הכוח המתמרן הינה להשפיע בממד שבו הוא פועל אך לא רק בו, והוא עשוי להשפיע גם על ממדים נוספים. כך למשל, כוח שריון שישמיד מערכות ירי תלול מסלול (תמ"ס) של האויב, יבצע מהלך יבשתי שתהיה לו השפעה על היכולת של העורף האזרחי לקיים רציפות תפקודית, ולחלופין כוח חי"ר מובחר שיוטס למרחב האויב וישתלט על מרחבים שמהם יוכל למנוע ירי מן היבשה לעבר ספינות חיל הים, יבטיח חופש פעולה בממד הימי.

למרות כלל הגורמים החדישים המעצבים את שדה הקרב המודרני, בכלל זה הטכנולוגיה המתקדמת והיכולת לשלב ולחבר בין זרועות וכוחות באופן יעיל יותר, אין בהם כדי לבטל את הצורך בכוחות מתמרנים שיבצעו לחימה קרקעית, לעתים מטווחים קרובים, בשטח האויב. שכן, האויב יודע להסתגל לאש הנורית עליו ונערך מראש, מעל ומתחת לפני השטח, להמשיך לפעול ולהילחם. לכן, יידרשו כוחות מתמרנים גמישים ומהירים שיוכלו, כמאמר פאטון, למצוא את האויב, לחשוף אותו עבור מאמצי האש מן התווך, וגם לפגוע בו באופן ישיר, במטרה לצמצם את הירי על העורף הישראלי.

בהתאם לכך, מתווה התרגיל הצה"לי יכלול תרחיש של מערכה רב־זירתית משולבת בצפון ובדרום בהתאם לתרחישי הייחוס העדכניים והחמורים, כמו גם את כלל הכשירויות שנדרשות ממנו, ובהן מעבר משגרה לחירום, תאום בין־ארגוני, הטיפול בעורף והסיוע האזרחי, הפעלת אש, תמרון בשטח הבנוי והתמודדות עם אוכלוסייה אזרחית בשטח האויב. אתגר מרכזי לצה"ל הוא ביצוע תמרון רחב בחזית ובעומק שטח האויב, המבוסס על יכולות מטכ"ליות ופעילות כוחות מיוחדים.

בדומה ל"תמרוני לואיזיאנה", יש ב"חודש המלחמה" מסר מתריע של העלאת מוכנות למלחמה קרובה. לכך נוסף לראשונה תרגיל בהיקף אוגדתי, שבמהלכו יתורגלו בקפריסין עוצבת האש ומפקדת העומק, שעליה מפקד אלוף איתי וירוב, יוצא הצנחנים. גם בכך יש מרכיב מרתיע – הצגת יכולת של "הקפצת" אוגדה לוחמת מעבר לקווי האויב במתאר של איגוף אנכי. המתווה הטופוגרפי של קפריסין דומה באופן מובהק לזה של הרי הלבנון, ויש ערך רב לאימון בשטח זר הדומה במתאריו למרחבים מעבר לגבול, שבהם הכוחות עשויים להילחם. ההטסה, התנועה והניווט בשטח לא מוכר, ההתמודדות עם הלחץ, העייפות, וכוחות ביום האויב, הרחק מן הבית, מציבים אתגר של ממש למפקדים ולכוחות, אמורים לחזק את תחושת המסוגלות והביטחון העצמי ולאפשר את קידום ופיתוח הידע המבצעי ותורת הלחימה.

יש יתרונות בתרגילים גדולים שבוחנים באופן יסודי את כשירותו המערכתית של צה"ל, תיקוף תפיסות לחימה חדשניות, לצד בחינת כשירות הכוחות ויכולתם של המפקדים לתפקד בעומס כבד לזמן ממושך. עם זאת, במציאות המשאבית הלא ברורה שבה ניצב כיום צה"ל, שנובעת מהמשבר הפוליטי, מהיעדר תקציב מדינה עדכני ומהשלכות הכלכליות של מגפת הקורונה, עולה שאלת התקציב. נשאלת השאלה מה העלות האלטרנטיבית של האימון, ואילו מגבלות מטיל תרגיל שנמשך חודש שלם על הרציפות המבצעית של צה"ל בקשת של תחומים – מסיכול טרור וביטחון שוטף בזירה הפלסטינית ועד למערכה בין המלחמות (מב"מ) בצפון.

שאלה נוספת שראוי לבחון היא מידת ההטמעה של תפיסת ההפעלה החדשה. אחד מגורמי כשליה של המלחמה בין צה"ל לחיזבאללה בקיץ ב־2006 היה העובדה שתפיסת ההפעלה שגובשה בטרם המלחמה לא הוטמעה כנדרש בכוחות הצבא. עם זאת, "חודש המלחמה" יאפשר לצבא תקופה ממושכת דיה של עיסוק בהטמעת התפיסה העדכנית על נגזרותיה כדי לשפר את בקיאות הכוחות והמפקדים בה, ובחינה מעמיקה שלה תאפשר הפקת לקחים ועדכון שלה, לקראת המערכה הבאה.

האתגר של צה"ל הוא בהפקת הלקחים מהמערכות שבהן לחם נגד ארגונים היברידיים סמי־צבאיים, למן מלחמת לבנון השנייה עבור ב"צוק איתן" ועד עתה, כמו גם מ"חודש המלחמה", כדי שבמערכה הבאה ישיג את הניצחון בפרק זמן קצר יותר. זה יהיה ביטוי לשינוי העמוק שחל בצה"ל.

המטכ"ל – "גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, "תוצאות החשיבה וקבלת ההחלטות במטכ"ל הגרמני הביסו בשדה הקרב את אלו של מקבילו הצרפתי" (עמ' 11). כך כתב הרמטכ"ל אביב כוכבי בהקדמה לספרו החדש של תת־אלוף (מיל') ד"ר מאיר פינקל, "המטכ"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2020), על אודות המטכ"ל של צה"ל. יש בכך המחשה ברורה לחשיבותו של דרג המטה הכללי וליכולתו להשפיע על תמונת המערכה, בהווה ובעתיד.

לכן כתב כוכבי, "המטכ"ל חייב להיות גוף שמתמחה בניהול ובקבלת החלטות לטווח הזמן המיידי, הקצר, הבינוני והארוך ובאופן מיוחד בזמן מלחמה, שהיא מבחנו העליון. הדבר דורש הכשרה, ידע, מיומנות, עבודת צוות וגישה ביקורתית, סקרנות ויצירתיות" (עמ' 11).

בספר זה ביקש המחבר, מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית לשעבר, להמשיך את ספרו הקודם "הרמטכ"ל" ולנתח באופן מעמיק ויסודי את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, שהוא המפקדה האסטרטגית של צה"ל הכוללת אגפי מטה, פיקודים מרחביים ופונקציות נוספות, ולנסות לבאר לקורא כיצד הוא לומד, מתכנן ומתארגן.

הספר כולל ארבעה פרקים שבהם מציג המחבר מקרי בוחן, ובסוף כל פרק מובאים סיכום והמלצות של המחבר, שיסייעו למטכ"ל של צה"ל להימנע מקשיים ומשגיאות שהוצגו בפרק. הפרק החמישי הוא סיכום שבו מציג המחבר את תובנותיו המרכזיות מן המחקר ואת המלצותיו לשיפור עבודת המטכ"ל.

מתודולוגיה

בספר מוצג ניתוח השוואתי של תפקוד המטכ"ל בהתייחס לארבעה תפקידים ואתגרים: תהליכי התכנון במטכ"ל, ובכלל זה התכנון הרב־שנתי לבניין הכוח, התכנון האופרטיבי למלחמה והתכנון תוך כדי מלחמה; תהליכי למידה שונים של המטכ"ל ובהם למידת המטכ"ל מהפקת לקחים ממלחמה, למידה מצבאות זרים ותהליכי השתנות; דפוסי התארגנות אל מול אתגר מתפתח, ובכלל זה הקמת גופי מטה חדשים וניהול ישיר של המטכ"ל; התמודדות רמטכ"לים עם מטכ"ל "לעומתי" שהתנגד לתפיסות ולשינויים שביקשו ליישם, ועם ויכוחים תפיסתיים במטכ"ל.

אף שהמחקר אינו היסטורי תיעודי, הוא התבסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל ועל ביוגרפיות, פרסומים בתקשורת וראיונות שקיים המחבר עם קצינים בכירים אשר שירתו במטכ"ל לאורך השנים. אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים של המטכ"ל. יש לציין, והמחבר עמד על כך, שקיים קושי בבחינה ההשוואתית, שכן כל תקופה טומנת בחובה את אתגריה וההקשר האסטרטגי שלה.

הניתוח שמציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. כך למשל, בפרק המתאר את התכנון האופרטיבי (תכנון תוכניות מלחמה), שהוא התהליך המרכזי שהמטכ"ל מבצע בתחום הפעלת הכוח, פורס המחבר את המאפיינים המרכזיים של תהליך התכנון המטכ"לי, ובהם מהות התוכנית והנחות היסוד שלה, הצורך בתכנון מודולרי וגמיש, וכן יצירת תיאום וסנכרון בין המטכ"ל, הפיקוד והזרוע (עמ' 97). למרות זאת ציין המחבר את אבחנתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, כי

"תוכנית אופרטיבית נועדה לאפשר את פיתוח הידע הנדרש ולהוות בסיס לשפה משותפת ו"מצפן" לבניין הכוח […] טבען של תוכניות אופרטיביות להשתנות בעת מעבר מתוכנית לפקודה לאור ההקשר. לכן הרמטכ"ל הדגיש כי התוכנית היא אמצעי. תהליך התכנון, בניין הכוח של היכולות המבצעיות ומוכנות הכוחות – הם החשובים" (עמ' 103).

ואכן, לאורך הפרק ניכר הדגש שמושם על הצורך בגמישות מחשבתית, בתכנון, בבניין הכוח ובגיבוש מענים שניתן להתאים למציאות משתנה.

פרק מרתק במיוחד מתאר כיצד המטכ"ל לומד בעת לחימה, בין היתר באמצעות חיכוך עם האויב (עמ' 219־234). דוגמה לכך היא תהליך הלמידה שקיים המטכ"ל דרך פיקוד המרכז בשנה הראשונה לאינתיפאדה השנייה. המטכ"ל היה נתון אז בדילמה אם להישאר בהיערכות הגנתית או לעבור למהלך התקפי הכולל חדירת כוחות בהיקף גדול ללב מחנות הפליטים – מהלך שטמן בחובו הישגים אפשריים בדמות פגיעה בבכירים בארגוני הטרור והשמדת אמצעי לחימה ותחמושת, כמו גם סיכון לא מבוטל, כיוון שהוא כולל לחימה בשטח אורבני ובלב אוכלוסייה אזרחית.

המחבר ציטט את האלוף (מיל') גיורא איילנד, ששימש אז ראש אגף התכנון, אשר קבע כי

"מי שהוביל לאישור הפעולות היו מפקדי חטיבות החי"ר. צה"ל התברך בעת ההיא בארבעה מח"טים מהטובים שהיו לו אי־פעם: אביב כוכבי מהצנחנים, צ'יקו תמיר מגולני, עימאד פארס מגבעתי ויאיר גולן מהנח"ל. המח"טים, ובעיקר אביב וצ'יקו, שכנעו את מפקד פיקוד המרכז איציק איתן ואת הרמטכ"ל לאשר את הפעולות. ההישגים המבצעיים של פשיטות אלה היו חלקיים, אך העובדה שהפעולות נעשו עם מיעוט נפגעים – הן בקרב החיילים והן בקרב האוכלוסייה האזרחית – נתנה את הביטחון כי יהיה אפשר, בעת הצורך, להיכנס ולהשתלט על ערי הגדה המערבית. כעבור חודש־חודשיים אכן הגיעה השעה [במסגרת מבצע חומת מגן]" (עמ' 228).

אף שהייתה זו דוגמה מרתקת, מוטב היה לכלול בספר מקרה בוחן נוסף, שטרם נחקר ביסודיות, ולבחון את תהליך הלמידה שקיימו המטכ"ל ופיקוד הדרום בשנים 2006־2008. מפקד אוגדת עזה דאז, תת־אלוף (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם אז "חיכוך מתמיד" עם האויב באמצעות פשיטות שביצעו גדודי חי"ר ושריון, וכן יחידות מובחרות (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020). פשיטות אלו נדרשו, לדברי הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי, בשל הצורך "לטפל בפעילות חבלנית שהיתה מהצד השני של הגדר", ובכלל זה ירי תדיר של קסאמים על העיר שדרות ועל יישובים נוספים. "לא היה לנו 'כיפת ברזל', לא היתה לנו תשובה טובה, והיינו צריכים לבצע פעילות כנגד הדבר הזה, בשביל להחזיר את הביטחון" (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021).

למבצעים הללו קדמה, לדברי תמיר, "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שחיזקה את האמון ביכולת הביצוע של הכוחות בקרב דרגי הפיקוד הבכיר שנדרשו לאשר אותם (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020), ובהם אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13 (לם, 2008) והרמטכ"ל גבי אשכנזי, שהכיר לדבריו בתרומתם "למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים" ובהשפעתם על האויב, עוד מימיו כמ"פ בגולני (ג. אשכנזי, ראיון, 21 בפברואר 2021). מפקדי גדודים, ובהם ירון פינקלמן מהצנחנים (הראל, 2020) ודוד זיני מגולני, הובילו אז פשיטות מעבר לגדר ברצועת עזה ופגעו במחבלים בשטחם (פולק, 2015). מבצעים אלו אפשרו לפיקוד, ודרכו למטכ"ל, לצבור ידע, לנתח את חוזקותיו וחולשותיו של חמאס ולהיערך בהתאם באופן מיטבי ליום פקודה, במבצע עופרת יצוקה.

אף שהמחבר ציין בספר כי לפיקוד הדרום ולמפקדו דאז גלנט היה "משקל רב בקביעת דרך ההפעלה של כוחות היבשה במבצע" (עמ' 273), הוא נמנע מלתאר זאת בפירוט, כמו גם את התהליך שקדם לכך – מהאוגדה לפיקוד ולמטכ"ל. התוצאה המוצלחת של המבצע, קבע משה תמיר, נבעה "מהשילוב של כוחות הקרקע עם האוויר". הם גם הציפו מטרות למאמץ האש, אמר, וגם תמרנו בביטחון ופגעו בפעילי אויב (מ. תמיר, ראיון, 22 במארס 2020).

מסקנות

המרכיב המרכזי והראשון בייחודיות המטכ"ל, קובע פינקל, "הוא הרמה האסטרטגית שעליה הוא מופקד. משמעות המיקוד ברמה זו היא צורך בלתי פוסק ושיטתי בפרשנות עדכנית למציאות, במציאת מתודולוגיות מתאימות לפיתוח המענה לאתגרים החדשים ובקביעת מנגנוני פיקוד ושיטה לתיאום וסנכרון צה"ל" (עמ' 461).

יתרה מכך, העובדה שלמטכ"ל ממשק עם הדרג המדיני מחייבת אותו לאמץ במקביל הן את השפה הצבאית והן את שפתו של הדרג המדיני, שעולמו ושיקוליו רחבים ושונים משל הצבא. "בניית שפה משותפת עם הדרג המדיני ותחזוקתה, במיוחד אם הוא מתחלף, היא מטלה המחייבת מגוון שיטות, כמו דיונים, ביקורים, משחקי מלחמה משותפים ועוד" (עמ' 462).

המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן המתארים את תפקודיו ואתגריו של המטכ"ל, וציין כי הוא נדרש לאזן בין שורה של מתחים ובראשם השאיפה לרלוונטיות מרבית אל מול הרצון לייצר לכידות בין הדרגים וסנכרון מאמצים. כך למשל ציין את החלטת הרמטכ"ל דני חלוץ בעת מלחמת לבנון השנייה – לשנות את התוכנית המבצעית מספר פעמים כדי שלא לבצע תוכנית שאינה מתאימה. מנגד קיימת הגישה שביטא בשעתו הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון, קצין פרשים ושריון שנחשב אחד מטובי המצביאים בהיסטוריה, שלפיה "תוכנית טובה שתבוצע באופן אלים עכשיו, עדיפה על תוכנית מושלמת בשבוע הבא" (Hanson, 1999).

מתח נוסף נוגע לבניין הכוח, שכן יש צורך לשמר ולשפר את כשירות הצבא לאתגרי ההווה, ומנגד יש צורך להטמיע אמצעים חדישים ולנסות לעצב את הצבא לאתגרי העשור הבא. דוגמה לכך, ציין פינקל, ניתן לראות בסיפור הקצר "עליונות" מאת ארתור סי. קלארק, שבו "ניסיון לפתח יכולת מתקדמת הביא לירידה זמנית באפקטיביות ביחס לאפשרות של שיפור המענה הישן ובתבוסה לאויב שנקט ייצור המוני ומהיר של אמצעי מתקדם פחות" (עמ' 463).

המחבר מציין כי ירידה ביעילות המענה הצה"לי עלולה להיות הרת אסון אם מלחמה תפרוץ בעיצומו של עדכון המענה, והדבר חל על תפיסות הפעלה ועל תוכניות אופרטיביות שטרם הוטמעו, ממש כמו על אמצעי לחימה ומערכות טכנולוגיות מתקדמות. לכן, כתב, על בניין הכוח להיות "מבוסס גמישות, במיוחד גמישות ארגונית־טכנולוגית הכוללת מרכיבים של איזון, יתירות, ורסטיליות ויכולת השתנות" (עמ' 464).

בתחום התכנון האופרטיבי ונוכח העובדה שההקשר האסטרטגי משתנה במהירות, המליץ המחבר על גיבוש תוכניות מודולריות. כך, בהינתן מערכה מוגבלת, למשל מבצע עופרת יצוקה, ניתן לממש תוכנית שבמקורה נועדה להכרעת האויב רק באופן חלקי, ולשמור על הרלוונטיות שלה.

מה חסר בספר

זהו מחקר חשוב ומאיר עיניים, אולם בספר חסרה התייחסות עדכנית לעבודת המטה הכללי אל מול הדרג המדיני, לא רק בשלושת העשורים הראשונים לאחר קום המדינה אלא דווקא בשנים האחרונות, נוכח האיומים החדשים ואתגריה הנוכחיים של ישראל. 

בשנתיים האחרונות, למשל, פורסמו עדויות רבות על הדיאלוג שקיים המטכ"ל בראשות הרמטכ"ל איזנקוט עם הדרג המדיני בטרם מבצע מגן צפוני, עד אשר בסוף שנת 2018, ביוזמת הרמטכ"ל איזנקוט ובאישור הדרג המדיני, יצא צה"ל במפתיע לפעולה והרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון (פרחי, 2020).

כמו כן חסרה התייחסות בספר למסלול שירותם של חברי המטכ"ל ולשאלה אם הוכשרו כנדרש לפעול לא רק כמפקדים בדרג הטקטי אלא גם כמצביאים ברמה האסטרטגית. בצה"ל, שבו החל מדרג אלופי־משנה, לרוב ממלאי התפקידים רוכשים את ההכשרה לתפקידיהם תוך כדי ביצוע, לניסיון שנצבר יש משקל עצום. קצינים כמו סגן הרמטכ"ל לשעבר אלוף (מיל') יאיר גולן, שפיקד על פלוגה ועל גדוד בצנחנים בלחימה בשנות השהייה בלבנון, ובהמשך על חטיבה ואוגדה, אך גם שירת בתפקידי הדרכה וכרמ"ח מבצעים באגף המבצעים, או אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, שכקצין בצנחנים לחם באינתיפאדה השנייה, פיקד על היחידה המובחרת מגלן במלחמה ב־2006 ובפשיטות בעזה שיזם תת־אלוף תמיר, ושימש מזכירו הצבאי של ראש הממשלה (ולכן היה חבר מטכ"ל) – קצינים אלה אכן עברו מסלול שירות שלם ומגוון, שבמהלכו רכשו ניסיון הן ברמה הטקטית והן ברמה האסטרטגית. כאשר מסמנים בצה"ל מפקדים כבעלי פוטנציאל לפיקוד בכיר, ראוי כי תפיסה זו תהווה מצפן לתכנון מסלול השירות שלהם.

סיכום

ספרו המרתק והמקיף של תת־אלוף (מיל') מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת מחקרית חשובה להבנה טובה יותר של תפקיד המטכ"ל והעומד בראשו, לשיח שלו עם הדרג המדיני, לתחומי אחריותו, לאתגרים שניצבים לפניו, לתהליכים ולתפקודים, אשר להם השפעה אדירה על המדינה כולה.

אם בספרו הקודם התמקד המחבר ברמטכ"ל כפונקציה המרכזית, הרי עתה ניתח לרוחב ולעומק את המטה הכללי על אגפיו השונים (תכנון, מודיעין מבצעים, לוגיסטיקה וכמובן הפיקודים המרחביים), התומך את הרמטכ"ל, לומד, מתכנן, ומבצע – בשגרה ובמלחמה.

בסיום הקריאה ראוי שתהדהד אמירה שטבע גבי אשכנזי בעת שכיהן כסגן רמטכ"ל, שלפיה נדרש המטכ"ל לזכור "את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו, הם גם מתקנים אותן. לכן גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזֵק את המערך הלוחם!" (פאנל אלופים, 2003).

גל פרל פינקל הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מבקש להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(המקורות מופיעים בפרסום במקור)

לא כל הפשיטות הן אנטבה, אבל הן חשובות לרוח הלחימה | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לא כל פשיטה היא עם שחר, בעורף האויב, ולא כל מבצע הוא גרנדיוזי כמו הפשיטה על סון־טאי או אנטבה, אבל פשיטות, שרובן "אפורות" והרבה פחות נועזות, וסיורים מעבר לגבול הם חיוניים לחיזוק רוח הלחימה ותחושת המסוגלות של כוחות היבשה.

פשיטה היא אולי הפעולה הצבאית שנתפסת כאחת הנועזות ביותר. כחושבים על פשיטה, עולה בדמיון לרוב כוח מובחר שפושט עם שחר, בעורף האויב על יעד מבוצר, בלתי־חדיר, ושב לשטחו לאחר שביצע את המשימה.

לא שאין פשיטות כאלה. בספרו "הפשיטה" (הוצאת מערכות, 1977) תיאר העיתונאי האמריקני בנג'מין פ. שמר את מבצע "עמוד תווך", הפשיטה הדרמטית לחילוץ כשישים שבויי מלחמה אמריקנים ממחנה סון־טאי שבקרבת האנוי, בירת צפון וייטנאם. במאי 1970 אותר מחנה השבויים והוחלט לחלצם.

מפקד שהולכים אחריו לגהינום ובחזרה

על הכוח הפושט פיקד קולונל ארתור "הפר" סימונס, מפקד נועז וייחודי. במלחמת העולם השנייה התגייס סימונס לצבא היבשה האמריקני ועם "הקמת גדוד הסיור המיוחד השישי" (עמוד 75), התנדב לשרת בו כקצין. גדוד הסיור השישי (ריינג׳רס), עליו פיקד הלוטננט־קולונל הנרי מיוסי, היה גדוד קומנדו שהתמחה בסיור, פשיטה ונחיתה מן הים.

"סימונס פיקד על פלוגה ב' של הגדוד בעת הפלישה לפיליפינים" (עמוד 75), והוטל עליו ל"הרים באוויר" תחנת מכ"מ שבראש מצוק באי במפרץ לייטה. סימונס הוביל חמישה־עשר מאנשיו בטיפוס קשה וחרישי במעלה הצוק. בעת שנערכו להתקפה, הופיע לפתע זקיף יפאני רדום. "סימונס ירה בו, ואז יצא בראש אנשיו לפוצץ את תחנת המכ"מ" (עמוד 75). בהמשך המלחמה, ב־1945, השתתף סימונס בפשיטה המוצלחת שביצע כוח מהגדוד בפיקוד מיוסי, לשחרור 500 שבויי מלחמה ממחנה השבויים בקאבאנטואן. 

לאחר מכן עבר סימונס לכוחות המיוחדים של הצבא, "הכומתות הירוקות", ולחם במלחמת ווייטנאם. אחד מפקודיו סיפר שהיה "הולך אחרי סימונס הפר לגהינום ובחזרה, רק כדי שיהיה לי העונג להמצא בחברתו בדרך" (עמוד 76).

"אנחנו אמריקנים, באנו להוציא אתכם"

סימונס גיבש נבחרת שמנתה כחמישים מלוחמי ה"כומתות הירוקות" ששירתו תחתיו. הכוח התאמן למלחמה כארבעה חודשים ובליל ה־21 בנובמבר בוצעה הפשיטה.

מטוסי קרב של חיל האוויר ביצעו הסחה, והפציצו יעדים ממזרח ומדרום למחנה, ואילו הכוח הפושט נחת בקרבת המתחם, כאשר אחד המסוקים, ובו כוח החוד שבפיקוד סרן דיק מדואוז, ביצע נחיתת סער (למעשה התרסק בכוונה) בלב המחנה כדי להבטיח את ההגעה המהירה לשבויים.

מדואוז פרץ מהמסוק וקרא בקול מהמגפון שבידו:

"אנחנו אמריקנים, לא להרים את הראשים. אנחנו אמריקנים. זהו חילוץ. באנו להוציא אתכם. לא להרים את הראשים. לשכב על הרצפה. נהיה בתוך התאים בעוד רגע" (עמוד 176).

אך איש מהשבויים לא ענה. מקורות המים של המחנה הזדהמו והפכו לא ראויים לשתייה, וצבא צפון וייטנאם העביר את השבויים למחנה בחודש יולי, ארבעה חודשים קודם לכן.

טייס המסוק ובו הכוח שבפיקוד סימונס, שגה ונחת סמוך ליעד, בלב בית־הספר התיכון המקומי, שבו שהה כוח מצבא צפון וייטנאםאבל סימונס בטח בשני מפקדי המשנה שלו, "דיק מדואוז, והאחר – באד סיידנור. משום כך בחר בהם. סימונס היה סמוך ובטוח שיבצעו את הפשיטה כהלכה. בראש דאגותיו עמדה השאלה כיצד יגיע לאתר הנכון לפני שיגמר הענין" (עמוד 178).

במהלך הפשיטה הרגו סימונס וחייליו כשישים חיילים מצבא צפון וייטנאם ופצעו עוד כמאה. זולת פצוע קל אחד, איש מלוחמי הכוח הפושט לא נפגע. משהתברר שאין שבויים במתחם, פונו לוחמי "הכומתות הירוקות" במסוקים לשטח שבשליטת הצבא האמריקני.

המבצע נכשל בעיקר משום שהאמריקנים לא פעלו במהירות ולמעשה פספסו את "חלון ההזדמנות" לפשוט על המחנה כשהשבויים עוד כלואים בו. אבל הוא המחיש את מחויבות ארצות־הברית לחייליה שבשבי, והניע את הממשל הצפון וייטנאמי לשאת ולתת על שחרורם. 

בהקדמה למהדורה העברית של הספר כתב הרמטכ"ל דאז, מרדכי גור:

"הקורא הישראלי לא יוכל להימנע מלהשוות את "הפשיטה" ל"מבצע יונתן" של צה"ל לשחרור חטופי אנטבה – ועיקר הנאתו מהספר תהיה בהסקת מסקנות אנושיות ומקצועיות" (עמוד 9).

אכן, היכולת של צה"ל להיחלץ מהר לפעולה באנטבה, מבלי שדבר ההכנות ידלוף, ולבצעה במהירות ובשלמות, מרשימה גם בזכות העובדה שצבאות מקצועיים כמו הצבא האמריקני נכשלו בהתמודדות עם אתגר דומה.

הפשיטות מחזקות את רוח הלחימה

לא, לא כל פשיטה היא אנטבה. אבל גם לאלו שאינן כאלו, ואלו רוב הפשיטות, יש ערך, הן ביצירת הרתעה בקרב האויב, והן בהקניית תחושת מסוגלות והעזה לכוחות המבצעים ולצבא כולו. 

בשבוע שעבר פרסם צה"ל כי ביולי האחרון, לפני כשמונה חודשים, ביצע כוח מגדוד 12 של גולני פשיטה בשטח סוריה, סמוך לגבול. יעד הפשיטה היה עמדה שהקים הצבא סורית במרחב החיץ, שבו אסור לכוחות צבא להימצא. למבצע, שאושר בידי הרמטכ"ל אביב כוכבי ושר הביטחון בני גנץ, קדם נוהל קרב ארוך, שנמשך כחודש, ובסופו עבר הכוח תחקיר של אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם.

כוח גולני, בפיקוד המ"מ אלדד ידגר, שאליו צורפו גם כוח כלבנים מיחידת עוקץ וכוח מיחידת ההנדסה המובחרת יהל"ם, נע רגלית לעבר העמדה ופוצץ אותה. 

גם אם יש הסבורים כי מדובר בפשיטה לא מורכבת ובסמוך לגדר הגבול, הרי שהיא עשויה לטמון בחובה הרבה יותר מכך. 

ברירת המחדל היתה להשמיד את העמדה מרחוק, באש תותחים או מן האוויר. עיקר הפעילות בחזית הסורית במסגרת המערכה בין המלחמות (מב"מ) התבצעה בצורה זו. לחלופין ניתן היה לפוצץ את העמדה בפשיטה שיבצעו יחידות העילית של צה"ל, שגם הן לוקחות חלק במב"מ.

אך בפיקוד הצפון, עליו מפקד ברעם, יוצא הצנחנים, בחרו לשלוח דווקא כוח קרקעי "רגיל", במקרה זה מחטיבת גולני, משום שצוותי־הקרב החטיבתיים והגדודיים של צבא היבשה יהיו מי שיתמרנו בחזית ובעומק במערכה הבאה, ופעולות אלו, לצד אימונים מדמי־מציאות, יכינו אותם לכך טוב יותר. לא בהכרח רק במובן של היכרות עם הקרקע בצד השני, אלא בכל האמור בביטחון עצמי ומסוגלות.

גם בהמשך נקטו באוגדת הבשן, בפיקוד תא"ל רומן גופמן, מפקד חטיבת השריון 7 לשעבר, במדיניות "אפס סובלנות" כלפי הפרות של הצבא הסורי את הסכם הפרדת הכוחות משנת 1974. כמה חודשים לאחר מכן ביצע כוח מחטיבת הנח"ל פשיטה דומה והשמיד שתי עמדות של הצבא הסורי, גם הן לא מאוישות, באזור החיץ. 

התפיסה הזו, כך נראה, מיושמת במובן מסוים גם בפיקוד הדרום. בראיון שפורסם לאחרונה באתר "וואלה!", סיפר מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, כי עם כניסתו לתפקיד קיים שיחות עם מפקדי הפלוגות של חטיבת הצנחנים שהיו אז בתעסוקה מבצעית. "המ"פים של הצנחנים פתחו איתי הכול. הם לא היו מרוצים מהפעילות היזומה", אמר.

כתוצאה מהשיחות יזם אלוני, פקוד ותיק של ברעם בצנחנים, שינוי בפעילות, כך שחלקה יתבצע מעבר לגדר. "היום כל מ"מ מחויב ללכת לשטח אויב. ברגל. בלילה", קבע. המטרה היא לחזק את ביטחונם של המפקדים לפעול בשטח האויב.

בספרו החשוב "חיל רגלים תוקף" (הוצאת מערכות, מהדורת 1990), תיאר הגנרל הגרמני ארווין רומל את חוויותיו "כלויטננט חי"ר וכמפקד־מחלקה" (עמוד 57) ובהמשך כמפקד פלוגה וכמג"ד בפועל בגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה. משימתו הראשונה היתה להוביל סיור לאיתור האויב בחזית הארגון.

"פנים אל פנים עם האויב, חש מפקד חולית־סיור באחריותו הכבדה. מחיר כל שגיאה הוא נפגעים, ואולי אף חיי אנשיו, משום כך יש לעשות כל צעד בכיוון האויב בזהירות רבה ובתכנון מדוקדק" (עמוד 62).

בקרב הראשון שבו לחם, בכפר בליד שבצרפת, נתקלו רומל והחפ"ק שלו בכוח אויב. "האם היה עלי להזעיק הנה את המחלקה? לא! ארבעתנו מסוגלים לטפל במצב. הודעתי מיד לאנשי על כונתי לפתוח באש. שחררנו בלאט את הנצרות, יצאנו בזינוק מאחורי הבית, ובעמידה זקופה פתחנו באש על האויב הסמוך. אחדים נהרגו או נפצעו במקום" (עמוד 64), כתב רומל. התפתח קרב קצר, ורומל ואנשיו גברו על הכוח הצרפתי.

אפשר להניח שהביטחון של רומל ביכולתו להתמודד עם האויב שבו נתקל, נבנה בין היתר באותם סיורים שביצע בשטח האויב קודם לכן.

הפשיטות בצפון והסיורים מעבר לגדר בדרום משמשים, לצד הרווח המבצעי שגלום בהם, גם לבניין הכוח, להכשרת המפקדים ולהחדרת תחושת המסוגלות והתעוזה בלוחמים, ולחיזוק אמון הדרג הפיקודי הצבאי והמדיני הבכיר בכוחות הלוחמים, שנבנה אט אט על בסיס הצלחות קטנות. שכן, אלו אינם נוצרים יש מאין ביום פקודה, במערכה הבאה, ויש לבנות ולטפח אותם בזמן שקדם למלחמה. 

כל האקשן לא בספר לא יעזור אם העלילה לא חכמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מותחני ריגול מצטיירים תמיד כסבירים יותר כשקוראים אותם על רקע המציאות. אך המתיחות בין רוסיה וארצות־הברית לא שיפרה את הספר של בראד תור על הסוכן הקשוח סקוט הארוות כי אין בו שום תחכום, ותחכום הוא כל העניין בעולם החשאי כמו גם בספרי המתח.

המתיחות הנוכחית בין ארצות־הברית לרוסיה סביב ריכוז כוחות צבא רוסיה סמוך לגבול המזרחי של אוקראינה, היכן שמתרחשת לחימה בין בדלנים רוסים לבין הצבא האוקראיני. המודיעין הצבאי האוקראיני אף האשים את רוסיה בכך שהיא מלבה פרובוקציות חדשות בכדי שתהיה לה עילה לשלוח כוחות צבא לאזור.

בעקבות ריכוז הכוחות שוחח הנשיא האמריקני, ג'וזף ביידן, עם נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, והביע תמיכה אמריקנית באוקראינה למול התוקפנות המתמשכת של רוסיה בדונבאס ובחצי האי קרים. גם יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מארק מילי, ניהל שיחה בנושא, הפעם עם מקבילו, הרמטכ"ל הרוסי ולרי גרסימוב, במהלכה והביע דאגה מריכוז הכוחות.

הגיבור של אמריקה השמרנית

המתיחות שימשה רקע מעניין לקריאת הספר "תגובה נגדית" (דני ספרים, 2020) מאת בראד תור, אנליסט לשעבר במשרד להגנת המולדת, שתיאר עימות חשאי בין האמריקנים לרוסים. הספר, ה־18 בסדרה שכתב תור אודות סוכן ה־CIA הקשוח סקוט הארוות, נפתח כאשר מטוס תובלה ובו צוות מיחידת עלית של הביון הרוסי התרסק במחוז מורמנסק.

במטוס היה גם הארוות, שנחטף כנקמה על פועלו רב־השנים כנגד הרוסים. הצוות פשט על בית בניו־המפשייר, רצח את אהובתו וחבריו הטובים ביותר של הארוות וחטף אותו. לאחר ששרד את ההתרסקות, הוא נדרש לשרוד בטונדרה הקפואה במטרה לחצות בבטחה את הגבול פינלנד, וכמובן לנקום באלו שרצחו את היקרים לו מכל.

הארוות, יוצא הקומנדו הימי של הצי האמריקני, "היה לוחם ביחידת אריות הים הרבה שנים" (עמוד 43). תחילה שירת "בצוות שתיים, המומחים ללוחמת חורף, וסיים בצוות שש. הוא לכד את תשומת ליבה של הסוכנות וביצע כמה עבודות עבורה" (עמוד 43).

מדובר בגיבור מהסוג שאמריקה הישנה, השמרנית והרפובליקנית אוהבת לאהוב: אירי במוצאו, גבוה, חסון וכחול עיניים, שבא להציל אותה מכוחות הרשע (כמעט תמיד מדובר באותם רשעים) ויהיו אלה הסינים, האסלאם הקיצוני, הצפון־קוריאנים, וכמובן הרוסים.

במקביל לבריחתו לעבר פינלנד נחת בשטח ההתרסקות צוות שכירי חרב רוסי שמטרתו לצוד אותו. בדומה לסרט "הנמלט", הורה מפקדו, גרסה רוסית של טומי לי ג'ונס מן הסרט, הורה לאנשיו "לערוך חיפוש מדוקדק אחר הרופא הנמלט בכל "תחנת דלק, בית מגורים, מחסן, חווה, לול תרנגולות, בית שימוש ומלונה" ברדיוס החיפוש שנקבע" (עמוד 95).

הרוסים לא משחקים לפי הכללים

רוסיה תוארה בספר כפי שהיא נתפסת בדעת הקהל האמריקנית. הרוסים "יזמו מהפכות, פלשו לשטחי אומות ריבוניות אחרות וסיפחו את שטחיהן, הפרו הסכמים בינלאומיים, רצחו עיתונאים ומתנגדי משטר, והתאמצו להשפיע מבחוץ על בחירות דמוקרטיות ותהליכים דמוקרטיים אחרים של מדינות אחרות" (עמוד 50).

האסטרטגיה הרוסית, הכוללת מהלכים לא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים כמו המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארצות הברית מישהו?), הביאה למיצוי את יתרונותיה היחסיים של רוסיה ושמרה את נאט"ו על קצות האצבעות כשהיא עסוקה בלנחש מה תעשה. בדיוק איפה שפוטין רוצה אותם. סביר שכך הוא המצב גם במתיחות הנוכחית.

ספרות ריגול שכזו, שהיא כמו אקטואלית, נוטה לתאר את האירועים כמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". המטרה היא לטעת בלב הקוראים את התחושה כי ייתכן וכל שתואר בספר התרחש או יכול היה להתרחש במציאות.

כך למשל, מפקד המצוד אחר הארוות, קולונל קאזימיר טֶפְלוב, המכונה "ואגנר", קצין לשעבר בכוחות המיוחדים של רוסיה.

"טפלוב היה מעריץ נלהב של הרייך השלישי, ולפי השמועה הרווחת הוא בחר בעצמו את הכינוי המבצעי שלו, כהוקרה לאחד המלחינים האהובים ביותר על היטלר. קבוצת שכירי החרב הפרטית שטפלוב הקים נשאה אף היא שם זה" (עמוד 87).

קבוצת ואגנר קיימת במציאות. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). ממש כפי שציין תור, אוטקין, שהעריץ את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, זכה בעקבות זאת לכינוי "ואגנר", ובהמשך זה הפך להיות כינויה של המיליציה כולה.

לכאורה, מדובר בחברה פרטית אולם בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי שמאפשרת לו לפעול ולשמר במקביל יכולת הכחשה. 

"הם היו "האנשים הקטנים והירוקים" של הקרמלין. המוני חיילי עילית לשעבר, אשר קיבלו שכר גבוה מאוד ונשלחו אל מחוץ למדינה, למקומות כמו סוריה, אוקראינה וחצי האי קרים, כדי לבצע את העבודה המלוכלכת של מוסקבה, בלי להותיר עקבות" (עמוד 87).

ב־2018 הדפו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקניים כוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן "כוח ואגנר", שניסה להשתלט על שדה הנפט קונקו שבשליטת האוטונומיה הכורדית. לאחר ארבע שעות, שבמהלכן ניהלו לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נסוג הכוח הסורי־איראני־רוסי לאחר שספג בין 200 ל־300 נפגעים.

כמעט מלחמה, מתחת לפני השטח

כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות. אחד הספרים הבולטים בז'אנר הוא "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), בו טען ג'ק ראיין, בעברו "סג"מ בחיל־הנחתים" (עמוד 109) העובד כאנליסט ב־CIA, "שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית" (עמוד 95).

ראיין נדרש להוכיח את נכונות התיאוריה שלו, ובשיאו של הספר התרחש קרב תת־ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. הסוכן "היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו" (עמוד 302), והסוכן נהרג.

ראיין לא היה גיבור כל־יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ. 

השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה. לפני שנכנס לפוליטיקה יצר יאיר לפיד את הסדרה "חדר־מלחמה" שהציגה גוף בדיוני הדומה למטה לביטחון לאומי, שבראשו עמד רענן אורן (שגילם ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים.

במרכז הפרק השישי של הסדרה התקבל מידע שסגנו של נצראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קוניטרה, ועלתה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס, ולהוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה (היום זה כבר ברור לגמרי). כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה למורכבת בהרבה.

באחד הרגעים המותחים בפרק עמד מפקד היחידה, רענן אורן, עם אוזנייה, כשבצד השני של הקו קצין בכיר בצה"ל ("גבי, רגע" פנה אליו אורן, ויצר את הרושם שמדובר בגבי אשכנזי, סגן הרמטכ"ל דאז, והגביר את אמינות הסצנה), והתלבט אם לאשר את התקיפה.

לבסוף הזהיר חילבי (שגילם ששון גבאי המצוין), קצין מודיעין בכיר, שאמנם רוב הסיכויים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". אורן קיבל את עצתו והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה. גם כאן, כאמור, תואר אירוע ב"חתימה נמוכה".

אין לדעת כמה "כמעטים" כאלה מתרחשים במערכת הביטחון בשנה נתונה. אחד הבולטים שבהם הוא המבצע שבו תקף והשמיד צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל גבי אשכנזי, את הכור הגרעיני הסורי ב־2007, מבלי שהפעולה תגרום לסורים לפתוח במלחמה.

ספר אקשן חסר תחכום

תור יודע לספר סיפור, אך הבעיה העיקרית בספרו היא שהוא נעדר כל תחכום. כל הפרטים על אמצעי הלחימה וכל האזכורים לאירועים שהיו באמת לא יעזרו אם בסופו של דבר הספר בעיקר הסתכם בגיבור־על חסר חולשות שמכה באויביו.

האקשן, ואת זה הבינו כל גדולי הז'אנר ובהם קלנסי, הוא נחמד וכיפי לקריאה אבל רק אם מתחתיו ישנו רובד נוסף, איזו סדרת מהלכים מורכבת שמניע הגיבור, שמשמעותה נפרשת במלואה לעיני הקוראים רק בסוף הספר, או איזו תפנית חכמה של ממש. אחרת, כבר עדיף לצפות בזה על המסך.

בשעתו כתב לפיד גם כמה ספרי מתח כמו "החידה השישית" (הוצאת קשת, 2001) שגיבורם היה ג'וש שירמן, שלאחר "השיחרור מגולני" (עמוד 8) הפך לבלש משטרה ובהמשך לבלש פרטי קשוח. שמענו עליך, אמרה לשירמן אישה בספר, "אתה לא דובי, אתה רוטוויילר. אתה שם את השיניים שלך במטרה שלך ואתה לא תעזוב עד שלא תקבל תשובות" (עמוד 172). קשה לכתוב ספרי בלש ברחובות תל־אביב (לפיד הצליח, אבל בקושי) והוא היה די ראשוני בז'אנר הבלש, אבל עם השנים ניסו גם אחרים ליצור בלש פרטי "כחול לבן".

אחד מאלה שהצליחו הוא סופר שכותב בשם העט א. סלע. בספרו השני "ילד הקיץ" (ספרי ניב, 2020) נקלע הבלש הפרטי ברהמס (ברי) לוין, יוצא אחת "היחידות המובחרות בצה"ל" (עמוד 52) ובהמשך איש מבצעים בשב"כ, לפרשת ריגול שמעורבים בה טייס קרב בחיל האוויר, משרד עורכי דין ידוע לשמצה ואנדריאה, אשתו לשעבר של חברו הטוב, הזקוקה נואשות לעזרתו.

סלע הצליח לטוות עלילת ריגול חכמה ומורכבת בלי לוותר על האקשן. לא בכדי, סיפר לוין בספר, התעקש מפקדו בשב"כ ללמד אותו לירות בשני אקדחים בו־זמנית. מתישהו, נהג לומר, "ימצאו אותך מת. כשזה יקרה, רצוי שזה יהיה עם כלי בכל יד" (עמוד 117). לפעמים לא חייבים מתח תוצרת חוץ ואפשר להסתפק גם במותחן ישראלי. הרי אצלנו המציאות תמיד מתוחה.