כדאי שרצף התקיפות המוצלח לא יעלה לנו לראש | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בסבב הלחימה כנגד הג'יהאד האסלאמי בשבוע שעבר ובפעולת התגמול האווירית שביצעה בסוריה הלילה שיגרה ישראל מסר מרתיע לאויביה. אך מוטב שהדרג המדיני ימתן את המסרים המאיימים, שעלולים ללבות את הלהבות לכדי שריפה של ממש.

צה"ל תקף הלילה (בין שלישי לרביעי) מן האוויר כעשרים מטרות בסוריה. התקיפה באה כתגובה לירי רקטות, ארבע במספר, שבוצע משטח סוריה לעבר ישראל ביום שלישי לפנות בוקר. הרקטות יורטו בידי סוללת כיפת ברזל. ישראל לא נהגה עד כה להבליג על ירי מסוריה לשטחה, ונראה שלמרות היירוט המוצלח הוחלט בדרג המדיני והצבאי הבכיר כי אין להבליג גם הפעם. 

בתקיפה תקף חיל האוויר מפקדות, מחסני אמצעי לחימה ובסיסי צבא, השייכים לכוח קודס האיראני ולצבא הסורי. במהלך התקיפה ירה הצבא הסורי טילי נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר ובעקבות זאת הותקפו והושמדו מספר סוללות הגנה אווירית סוריות. הארגון הסורי לזכויות אדם דיווח על כאחד-עשר הרוגים, מהם כשבעה איראנים.

לצד המערכה בין המלחמות (מב"מ) שמנהלת ישראל כנגד ההתבססות האיראנית בסוריה, היא מחזיקה בקו מדיני ברור לפיו תגיב כמעט לכל תקיפה ופרובוקציה כנגדה מסוריה, ותגבה מחיר כואב.

דוגמאות לא חסר, כשהבולטת שבהם היא מבצע "בית הקלפים" במאי 2018. פעולת תגמול אווירית לא מידתית (שתאמה את הקו בו דגל הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט), בתגובה לירי רקטות שביצעו מילציות איראניות לעבר מוצבי צה"ל בגולן. במבצע תקפו מטוסי חיל האוויר מעל ל-50 יעדים בסוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני.

אין רגע דל

כשבוע לאחר שנכנס לתפקידו, בינואר האחרון, נדרש אביב כוכבי למבחן המבצעי המשמעותי הראשון שלו כרמטכ"ל. בתגובה לירי טיל קרקע-קרקע שביצעו כוחות איראניים לעבר החרמון המליץ אז כוכבי לראש הממשלה נתניהו על פעולת תגמול חריפה שהוכנה מראש, מבצע "קלף חדש". בפעולה, תקף חיל האוויר מספר יעדים במרחב דמשק, ובהם סוללות הגנה אווירית של הצבא הסורי, לאחר שאלו ירו לעבר מטוסי חיל האוויר.

נראה שבדומה לרמטכ"ל נכנס שר הביטחון החדש, נפתלי בנט, לתפקיד ללא ימי חסד. עבור שר הביטחון בישראל כל יום, כמאמר השיר, ישנו "או סקנדל או פסטיבל", ובנט אינו יוצא דופן.

בנט נכנס לתפקיד במהלך מבצע "חגורה שחורה" בו ניהל צה"ל עימות יזום עם הגי'האד האסלאמי ברצועת עזה במהלכו פגע במעל 20 פעילים ובנכסים רבים של הארגון. המבצע החל יום לפני כניסתו המתוכננת של בנט לתפקיד בתקיפה שבה נהרגו בהא אבו אל-עטא, מפקד חטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי ברצועה, ואשתו.

על-פי פרסומים זרים תקף אז חיל האוויר במקביל את ביתו של אכרם עג'ורי, בכיר בלשכה המדינית של הג'יהאד האסלאמי. עג'ורי נותר בחיים אך בנו ואדם נוסף נהרגו. אם ישראל עמדה מאחורי התקיפה בדמשק, הרי שהיה זה מסר ברור לג'יהאד האסלאמי שהיא מוכנה לשחק נגדו על כל המגרש, ולא רק בעזה.

בנט, כאמור, נכנס לתפקיד יום למחרת, כשהרכבת כבר נוסעת  על הפסים, ויכולתו להשפיע על המדיניות ויעדי המבצע מוגבלת.

ישראל ניהלה את הלחימה בתבונה וידעה לסיים אותה בזמן, עם הישג מוגבל אך ברור, לפני שהסלימה לכדי מערכה רחבה שתכלול גם את ארגון החמאס, שנותר מחוץ ללחימה.

מוטב שהמסרים יהיו מתונים

הפעם, ככל הנראה, היתה לבנט מעורבות גבוהה בתהליך קבלת ההחלטות שקדם לתגובה הישראלית. בהודעה שפרסם הבוקר אמר השר כי "הכללים השתנו: מי שיורה על מדינת ישראל ביום, לא ישן בלילה. כך בשבוע שעבר וכך גם השבוע. המסר שלנו למנהיגי איראן פשוט: אינכם חסינים יותר. בכל מקום בו תשלחו את זרועות התמנון שלכם – אנחנו נגדע אותן".

למרות ההצהרה הלוחמנית, סביר שאין מדובר בתחילתה של מימוש המדיניות התקיפה לה הטיף בנט, כשהיה שר החינוך. אז, טען השר כי ישראל צריכה לפעול במישרין כנגד איראן ("ראש התמנון", כפי שכינה זאת) ולא רק כנגד שליחיה ובהם חזבאללה. 

ניתן להעריך שמסרים תוקפניים לחוד, והקו המדיני השקול והזהיר שמוביל את צעדיה של ישראל בחזית הצפונית לחוד. ועדיין נדרשת זהירות. 

במאמר שכתב בשעתו האלוף (מיל') דורון אלמוג ב"מערכות" הוא הזהיר מפני ההנחה שהניצחון, ובמקרה זה ההישג הצבאי, אינו מבטיח "שהצד האחר יירתע מלנקוט פעולה נגד המנצח. יתר על כן, אף ייתכן מצב שבו רצונו של הצד המובס לנקום יגדל דווקא ככל שתבוסתו קשה יותר ומשפילה יותר. ניצחונה המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים יצר מוטיבציה חזקה מאוד בקרב שכנותיה לצאת לסיבוב נוסף".

אלמוג, שעשה את עיקר שנותיו בצנחנים, למד את הלקח הזה על בשרו כבר בפשיטה הראשונה שבה השתתף, על האי שדואן בעיצומה של מלחמת ההתשה, ואם נזקק מישהו להוכחה סופית ומוחלטת הגיע אוקטובר 1973 והוכיח זאת.

מכאן שמוטב למתן את האיומים והקפות הניצחון שנשמעים מצד הדרג המדיני לעבר הגי'האד האסלאמי כמו גם לעבר האיראנים והסורים. הן משום שלא צריך לייצר תחושת השפלה בצד השני שתגביר את המוטיבציה (הקיימת ממילא) לבוא חשבון, והן משום שהסבב הבא מעבר לפינה, ושם התוצאה עלולה להיות מוצלחת פחות, או לחלופין לגלוש לכדי מערכה רחבה, שבה אין איש רוצה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 20.11.2019)

מול הגי'האד האסלאמי ישראל משחקת על כל המגרש | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחיסול אל-עטא אותתה ישראל לג'יהאד האסלמי שגם היא יכולה ליזום ולתקוף וכשהיא רוצה, היא משחקת על כל המגרש. נשאר רק לראות אם החמאס יבין את המסר ויימנע מהסלמת האירוע לכדי מערכה.

חיל האוויר תקף לפנות בוקר בעזה (ולפי פרסומים זרים גם בדמשק). בתקיפה ברצועת עזה נהרגו בהא אבו אל-עטא, מפקד חטיבה הצפונית של הג'יהאד האסלאמי ברצועה, ואשתו. בדמשק הותקף ביתו של אכרם עג'ורי, בכיר בלשכה המדינית של הג'יהאד האסלאמי. עג'ורי, כך נראה, נותר בחיים אך בנו מועאז ואדם נוסף נהרגו. הארגון הגיב בירי רקטות לעבר דרום ישראל ומרכזה, וצה"ל תקף מן האוויר ברצועה. בין היתר הותקפו מן האוויר פעילי ג'יהאד אסלאמי שנסעו על אופנוע בצפון הרצועה.

אל-עטא נחשב קיצוני בעמדותיו גם ביחס לארגוני הטרור האחרים בעזה, "קלף פרוע" שמפקדיו התקשו לשלוט בו. לפני כשבוע וחצי הוא יזם ירי רקטות לעבר יישובי עוטף עזה, במטרה לבסס את מעמדו בארגון ובמרחב. 

זו לא ההסלמה הראשונה שמתרחשת על רקע בחירות ממשמשות ובאות, וגם לא הראשונה שיזמה דווקא ישראל, אבל נראה שהפעם לפחות הפוליטיקה נשארה ברקע.

מערכת הביטחון ובראשה הרמטכ"ל, אביב כוכבי, סימנו את הצורך לגבות מחיר של ממש מהג'יהאד האסלאמי, שמסלים את המציאות בדרום, ומאתגר את שלטון חמאס ברצועה כבר תקופה. מטח הרקטות האחרון רק המחיש את הדחיפות ומשנוצרה הזדמנות לכך, אישר הקבינט המדיני-ביטחוני, בראשות רה"מ בנימין נתניהו (רגע לפני שהוא מסיים את תפקידו כשר הביטחון), את הפעולה.

צעד בכיוון הנכון לשינוי המשוואה

המשוואה בדרום לפיה החמאס והפלגים הסוררים שולטים בגובה הלהבות ומכבים ומדליקים את האש כרצונם, לא יכולה להישאר על כנה. חיסול יזום של מח"ט בג׳יהאד האסלאמי הוא צעד בכיוון הנכון ובתנאי שלא יעשה בחלל ריק וישרת מדיניות רחבה. 

נראה כי ישראל ביקשה לנצל את ההסלמה שתבוא בעקבות חיסול על-עטא ולמקסם הישגים כבר בפתח יום הקרב שעתיד להתרחש. הדבר דומה להחלטת שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל דוד אלעזר (שהרמטכ"ל כוכבי מעריך במיוחד), ערב מבצע "אביב נעורים" בביירות ב-1973.

היעד המקורי למבצע היה חיסולם של שלושה מבכירי ארגון ספטמבר השחור בידי כוחות מסיירת מטכ"ל בפיקוד אהוד ברק. אז  החליטו דיין ו"דדו" להרחיב את הפעולה, שהרי ישראל אינה תוקפת בביירות מדי יום, ולנצל את ההזדמנות בכדי לתקוף מפקדה של החזית העממית, משימה שהוטלה על כוח צנחנים בפיקוד אמנון ליפקין-שחק, ומתקני ייצור אמל"ח שתקפה שייטת 13. הפעולה נחשבת לאחת הפשיטות המוצלחות שביצע צה"ל מעודו.

יתרה מכך, אם ישראל עמדה מאחורי התקיפה בדמשק, הרי שיש בכך איתות ברור לג'יהאד האסלאמי שהיא מוכנה לשחק נגדו על כל המגרש, ולא רק בעזה, וכשמתרחקים מהמגרש הביתי היתרון הישראלי, כמדינה, הופך ברור לאין שיעור.

היום ייכנס לתפקידו שר הביטחון החדש, ח"כ נפתלי בנט. כמו מ"פ שנקרא לקחת פיקוד על פלוגה שנתונה בלחימה בשדה הקרב, נכנס היום בנט לתפקידו כשישראל בעיצומה של יום קרב. השאלה היא האם יישאר עם מנטליות של מ"פ נועז ממגלן (כפי שאכן היה) או יבין את מגבלות הכוח ומה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג בכוח צבאי.

בינתיים נראה כי ישראל מכווצת שרירים, כשפיקוד העורף מתדרך את האזרחים להתגוננות פסיבית ומערך ההגנה האווירי (כיפת ברזל)  בפריסה מוגברת. דובר צה"ל, תא"ל הדי זילבמן, שיגר מסר לחמאס כשצייץ בטוויטר כי ישראל אינה חוזרת למדיניות הסיכולים, זהו אירוע נקודתי. צה"ל לא מעוניין בהסלמה, אבל אנחנו ערוכים להמשיך ולפעול נגד כל מי שינסה לפגוע בביטחון ישראל".

יתכן והחמאס יסתפק בתגובה סמלית (וירסן את הג'יהאד האסלאמי לנהוג באופן דומה), שהרי הארגון אינו מעוניין בהסלמה בעת הזו. מה גם שלא מן הנמנע שבחדרי חדרים בהנהגת שני הארגונים מרוצים מכך שנפטרו מאותו מפקד פרוע, בו התקשו לשלוט. מצד שני, כמו תמיד במצבים אלו, רק חסר נפץ בדמות פעולה מוצלחת מדי של מי מהצדדים, כדי שהסיפור יתרחב לכדי מערכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.11.2019)

 

 

בנט מקבל את תיק הביטחון, הסכנה היא שימשיך לחשוב כמו מ"פ | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מינויו של נפתלי בנט לשר הביטחון עשוי להיות זניח, במידה ותקום ממשלה. אך כל עוד הוא יושב על הכיסא מוטב שישכיל ללמוד את מגבלות הכוח, כי בסופו של יום הוא נושא באחריות הכוללת.

ביום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת, הטיל ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו פצצה פוליטית, ובישר כי החליט למנות את ח"כ נפתלי בנט, יו"ר סיעת "הימין החדש", לתפקיד שר הביטחון בממשלת המעבר. בנט עשוי לכהן בתפקיד זמן קצר מאוד, אם תוקם ממשלה במהרה, או לחלופין כחצי שנה לפחות אם פניה של ישראל, פעם נוספת, לבחירות.

מאמצע שנות השמונים היו רוב שרי הביטחון, קצינים בכירים לשעבר בצה"ל, ובהם איציק מרדכי, בנימין בן-אליעזר, שאול מופז ומשה יעלון

למרות זאת, מינויו של אדם מרקע אזרחי לתפקיד שר הביטחון הבא של מדינת ישראל, הוא מבורך. אף שהשר יתקשה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (הוא הרי לא יוכל לצאת לסמינר כמו בן גוריון), הרי שתפקידו הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות ול"מה שהיה הוא שיהיה". 

רקע אזרחי, עם סכין בין השיניים

כאשר הישראלי הממוצע חושב על כך ששר הביטחון שלו מגיע מרקע אזרחי, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת. האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל שלא הצטיינו כחיילים (לפרץ למשל, נוטים לשכוח את מבצע "משקל סגולי" בלבנון ואת כיפת ברזל), ובוודאי שלא היו מצוידים ברקע בכוחות המיוחדים כמו בנט.

ביניהם ניתן למנות את דוד בן גוריון, שהגיע לתפקיד ללא ניסיון קרבי, והוביל בהצלחה את הקמת המדינה, ובכלל זה צה"ל, וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש, ומשה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה. משה יעלון ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית.

למרות שבנט, שהשלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל ושירת כמ"פ ביחידה המובחרת מגלן, מתהדר (בצדק מבחינת העובדות, על הצניעות המתבקשת אפשר להתווכח) בנוצות של קצין נועז יוצא יחידות מובחרות, הרי בסופו של יום כמו שני קודמיו בתפקיד הוא מגיע אליו מרקע אזרחי מובהק. את עיקר ניסיונו המקצועי רכש בעולם העסקי, כיזם היי-טק, ובפוליטיקה.

מגבלות הכוח

כחבר הקבינט במבצע "צוק איתן", היה בנט "הראשון לזהות" את מערך המנהרות של החמאס כאיום חמור. מעלותיו בדיוני הקבינט אז באו לידי ביטוי בנחישות והבקיאות שהפגין, שהזכירו את מפקד הפלוגה במגלן שהיה בצעירותו. חסרונו הגדול גם הוא נובע מהלהיטות שגילה, שמזכירה יותר מ"פ צעיר מאשר שר בכיר בממשלה.

יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט נהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מפקד פלוגה ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר מזו של המ"פ. ומה שחל על הרמטכ"ל, תקף בוודאי על השר.

בנט יביא אתו לתפקיד (בין שפרק הזמן שימלא אותו יהיה קצר או ארוך) את אותה התלהבות וירידה לפרטים שהביא למשרדי הכלכלה והחינוך, גם הם מסממניו של מפקד פלוגה מוכשר, אך הוא יהיה חייב ללמוד, ומהר, מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי.

מהרטוריקה של בנט, מאז החל את הקריירה הפוליטית שלו ועד עתה ניתן להסיק שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה, ויש בכך בכדי להטריד. 

בראיון לתוכנית של ינון מגל ובן כספית ב-103FM מתח הח"כ יאיר גולן ביקורת על המינוי. גולן, אלוף במילואים וסגן הרמטכ"ל לשעבר נחשב לקצין לוחמני במיוחד בימיו בצנחנים, כמח"ט הנח"ל ב"חומת מגן" וגם כחבר המטה הכללי. תפיסתו על הפעלת הכוח, כפי שניסח אותה ב"על הפיקוד 2" (הוצאת אמ"ץ תוה"ד, 2015), חוברת שכתב עם סיום תפקידו כאלוף פיקוד הצפון, נשמעת נצית בהרבה מזו של השר החדש. 

במקרה של מערכה, כתב גולן על צה"ל לאמץ "גישה בסיסית התקפית שתכליתה להסיר את האיום על העורף בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. גישה זו גורסת כי האש לעולם תכזיב, וכי גם אש איסטרטגית השפעתה חורגת מתחום הזמן של המערכה הנוכחית. לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16, גם אם מעשית הוא מכונה "תבור". ההכרח לראות את ה"לבן בעיניים" של האויב אינה בגדר חלופה שאולי נממשה (ועדיף שלא), אלא הכרח בל יגונה שאין בלתו, ושאם לא ניישם אותו – חזקה עלינו שניכשל" (עמוד 25). סביר שבנט יסכים עם כל מילה, ולא בלי צדק. 

למרות זאת טען גולן בראיון לכספית ומגל כי מדובר בעיניו במינוי לא טוב. במדינה בריאה, אמר, "הדרג המקצועי שואף למגע, והדרג המדיני יודע לרסן זאת, על בסיס שיקולים רחבים יותר. העובדה שבמדינת ישראל היוצרות התהפכו, היא בעיני תופעה מסוכנת". הדרג המדיני, גם אם בממשלת מעבר, חייב להבין את מגבלות הכוח

השר שחושב שהפצ"ר מפחיד מסינוואר

כשר ביטחון, כתב עמוס הראל ב"הארץ", יידרש בנט להתמודד עם מטה כללי שאלופיו מבוגרים ממנו. ליברמן נדרש, אולי, להתמודד עם מבוכה מסוימת במפגש עם המטכ"ל לאור תמיכתו בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה.

בנט, שתמך גם הוא באזריה, הודיע במסיבת עיתונאים כי הוא מוטרד מאוד מכך ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". 

אין לצפות שהנושא יעלה במפגש שלו עם האלופים, ובהם הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, אבל אפשר להעריך שהאמון של הפיקוד הבכיר של הצבא בשר הממונה, מתחיל מנקודת שפל של ממש. ואם זה לא מספיק, הרי לא מן הנמנע שהשר החדש יתקשה לגבות את צה"ל בהתנגשות עם תושבי יצהר והתנחלויות אחרות ביהודה ושומרון.

זהו רק שר הביטחון השני שמתחלף בקדנציה של הרמטכ"ל אביב כוכבי, בוודאי לא מקרה קיצון כפי שחווה שאול מופז כרמטכ"ל, ששירת תחת שלושה ראשי ממשלה וחמישה שרי ביטחון. למרות פערי הגיל יש גם נקודות משיקות שיאפשרו להם ליצור יחסי עבודה טובים, ובכלל זה חוויית השירות בלבנון, בנט במגלן וכוכבי בצנחנים, שהיתה מרכזית עבור שניהם, ושאיפת כוכבי לחזק את רוח הלחימה ואת מרכיבי הקטלניות של הצבא, תחומים שבנט קורא כבר שנים לשיפורם.

מה הפערים ביניהם בסוגיות כמו ההתבססות האיראנית בסוריה, או המדיניות מול החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, רק ימים יגידו.

כובד האחריות

רגע לאחר שיתיישב בכיסא שר הביטחון, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".

ואולי כדאי שילמד משהו מעוד אחד מקודמיו בתפקיד, שגם הוא הגיע אליו לאחר שנים של שירות בפלמ"ח ובצה"ל, יצחק רבין. אם יש מילה שחוזרת בתיאוריהם של כל מי שזכו לעבוד עם רבין כשר ביטחון, הרי זו המילה אחריות. רבין שקל דברים בכובד ראש, התעמק בנתונים, היסס והתלבט עד שהחליט, ומעולם לא התנער מאחריותו כשר, לאירועים, להחלטות ולאנשים. 

בנאומו בטקס סיום מחזור בפו"ם, ב-1992, אמר רבין כי "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום".

רבים היללו בשבוע שעבר את האופן שבו הודיע רבין כי הוא האחראי היחיד לכישלון הפעולה שביצעה סיירת מטכ"ל במטרה לחלץ את החייל החטוף נחשון וקסמן ב-1994. למרות שחילוץ בני ערובה היה רחוק מתחום הבנתו, ושיכול היה להאשים בכשל את הכוח המבצע, הדרג הפיקודי ומה לא, בחר רבין לקחת אחריות. הוא קיבל את ההחלטה והוא אחראי לתוצאות.

קל מאוד לקבל אחריות להצלחה. קשה יותר לעשות זאת בעקבות כישלון. שר הביטחון בישראל, בניגוד לתפיסתו של אחד החשובים שבהם, אינו יועץ מיניסטריאלי. הוא האחראי.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 10.11.2019)

בדרום מתקיימת דינמיקה של הסלמה, אבל בינתיים ישראל לא מנהלת אותה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שוב מטח רקטות מעזה ליישובי הדרום, שיזם הגי'האד האסלאמי, ושוב בחרה ישראל, מחשש להתלקחות בצפון, בתגובה שמשדרת לחמאס כי עליו רסן את הפלגים הסוררים. אבל מה בנוגע למחויבות המדינה לביטחון תושבי העוטף, ולצורך לחזק את כושר ההרתעה?

בערב שבת נורה מרצועת עזה מטח בן 10 רקטות לעבר שדרות והמועצה האזורית שער הנגב. לירי אחראי ככל הנראה ארגון הג'יהאד האסלאמי, בשל מאבקי כוח בין החמאס לארגון. משתנה נוסף הוא העובדה שעל החטיבה הצפונית של הג'יהאד ברצועה מפקד בהא אבו אל-עטא, הנחשב קיצוני בעמדותיו גם ביחס לארגוני הטרור האחרים בעזה, השואף לבסס את מעמדו בארגון ובמרחב, ובשל כך יזם את הירי.

צה"ל הגיב בתקיפה אווירית מדודה, שבמסגרתה הושמדו שורה של מטרות צבאיות של חמאס ברצועת עזה. בין היתר הותקפו יעדים של הכוח הימי ושל מערך ההגנה האווירי של חמאס, וכן מתחמים לייצור אמצעי לחימה ותשתיות תת-קרקעיות. בתקיפה נהרג פלסטיני בן 27 ושניים נוספים נפצעו באורח בינוני עד קשה.

המציאות ברצועת עזה בחודשים האחרונים מתוחה מאוד. לצד ההפגנות הקבועות על הגדר (שהחלו במארס 2018) ישנה עליה בכמות שיגורי הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ובניסיונות החדירה של חוליות פעילים חמושים מהפלגים האסלאמיים והג'יהאד האסלאמי מהרצועה לשטח ישראל, שחוסלו בידי כוחות שריון וגולני על גדר המערכת.

צבר האירועים הללו מלמד, כמאמר רה"מ בנימין נתניהו לפני כחודש וחצי, על היחלשות השליטה של החמאס ברצועה ועל ירידה ביכולתו לרסן את ארגוני הטרור האחרים.

נראה כי בהחלטה לתקוף דווקא עמדות חמאס, ביקשה ישראל לאותת לארגון כי היא רואה בו את הריבון ברצועה והאחראי להפסקת הירי.

הסיבה, כך עולה מפרסומים בתקשורת, היא החשש הישראלי מהתלקחות בחזית הצפונית. איראן עודנה מבקשת להגיב על שורה ארוכה של תקיפות שהיא מייחסת לישראל, בעיראק, בסוריה ובלבנון, וכפי שהוכח באירוע "בין המצרים" (במהלכו ירו חוליות חזבאללה טילי קורנט לרכב "זאבולנס" של צה"ל) לא חסר הרבה בכדי שזו תתרחש.

ישראל מבקשת להימנע בעת הזו מהסלמה בדרום, שאיראן עלולה לנצל בכדי לתקוף אותה בזירה נוספת, ובכך לחייב אותה להתמודד עם מערכה בשתי חזיתות

קו התקפי

בחודש הבא, ב-25 בדצמבר, ימלאו שלושים שנים לפשיטה שכמעט איש אינו זוכר, מבצע "שומרי יער". היתה זו פשיטה של סיירת צנחנים על מפקדת ארגון מחבלים המסונף למפלגה הקומוניסטית הלבנונית סמוך לכפר נבי צפא, 15 ק"מ מחוץ לאזור הביטחון בדרום לבנון. 

המבצע היה חלק מן הקו ההתקפי שהוביל אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, כנגד ארגוני המחבלים בדרום לבנון

פלד עשה את עיקר שירותו בחיל השריון. הוא פיקד על חטיבת מילואים 205 במתקפת הנגד ברמת הגולן ב-1973, ועל "כוח יוסי", כוח מאולתר שכלל גדוד שריון, גדוד צנחנים במילואים וכוח מילואים מסיירת מטכ"ל, שכבש את הכפר משע'רה ולחם ממזרח לאגם קרעון בלבנון ב-1982.

בספר שכתב עם העיתונאית רונית ורדי "איש צבא" (הוצאת מעריב, 1993), תיאר את מסלולו הצבאי ובעיקר את תקופתו בפיקוד הצפון, בשנים בין 1991-1986. 

המבצע הראשון שאותו יזם, בספטמבר 1986, היה פשיטה של "סיירת גולני בפיקודו של הרס"ן דאז, אמיר מיטל ז"ל. המשימה: תקיפת שני מבני מחבלים בכפר זביקין. אחת המטרות: להביא שבוי לצורך קבלת אינפורמציה על התארגנות המחבלים באזור. המשימה מבוצעת, ומצרור בודד שנורה לעבר הכוח, יש לכוחותינו הרוג אחד. יואב, בנו של האלוף עמנואל סקל" (עמוד 295).

במהלך חמש שנותיו בצפון הוסיף פלד ויזם שורה ארוכה של פשיטות נקודתיות שכאלו, כמו גם נרחבות יותר, דוגמת מבצע "חוק וסדר"הפשיטה על מפקדת המחבלים בנבי צפא ב-1989, היתה מורכבת בהרבה וחייבה את הכוח, סיירת צנחנים בפיקוד שלמה בן-דוד (בנדה), לגמוע מרחק רב, ברגל, בשטח קשה והררי.

מח"ט הצנחנים דאז, דורון אלמוג, כתב לימים כי "הכוח הצליח להגיע ליעד מבלי להתגלות ולפתוח במכת אש מתוזמנת של צלפים ונ"ט משופעים בסמני לייזר (במודלים זה נראה כמו דיסקוטק). לאחר הריגת המחבלים ופיצוץ הבתים, הכוח נסוג עוד עשרה קילומטרים נוספים לחבירה עם טור משוריין שהוחזר להוציאו מהשטח". עשרה מחבלים נהרגו בפשיטה.

"הצנחנים הלכו 24 ק"מ ברגל, ביצעו תקיפה, התפנו. רמת הביצוע היתה גבוהה" (עמוד 361), כתב פלד וציין שמכל הפעולות שבוצעו בתקופת פיקודו בצפון זו אחת הפעולות שתהווה ציון-דרך ליכולת ולרמת הביצוע של צה"ל.

ההמשלה מחויבת לתושבי הדרום?

הקו שבו נקט פלד היה ביטוי למחויבות הממשלה לביטחונם של תושבי הצפון. הנכונות של צה"ל לפעול כנגד ארגוני המחבלים בלבנון, גם על הקרקע, אמנם לא הביאה לרגיעה מוחלטת בצפון אבל הפכה את החזבאללה לארגון נרדף. יתרה מכך, ישנם הישגים לפעולה במגע ישיר עם האויב שלא ניתן להשיג בתקיפה אווירית, ובהם הוצאתו משיווי משקל. לפשיטות שכאלה יש ערך מוסף בדמות חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים והלוחמים, שאותה יביאו לידי מימוש במערכות הגדולות. 

בסוף השבוע צייץ בטוויטר בועז גולן, מגיש "האולפן הפתוח" בערוץ 20, ותיאר תרחיש שבו בני גנץ, יו"ר מפלגת "כחול לבן", הוא ראש הממשלה והחמאס שב ויורה על יישובי הדרום. גנץ, לפי גולן מתקשר לח"כ אחמד טיבי, שותפו הקואליציוני, והלה מאיים עליו ש"עוד בעם אחת אתה מטלבן אליי על זה – אתה עב הביתה". מעבר לנימה הגזענית שעולה מהציוץ, איזה ציון הוא נותן למדיניות ממשלת הימין בראשות נתניהו מול החמאס?

גנץ, מצדו, אכן צייץ בטוויטר שממשלה בראשותו "לא תסבול איום על תושבי הדרום ולא תקבל שום פגיעה בריבונותה. נחזיר את ההרתעה בכל מחיר, גם אם נצטרך לפגוע אישית במי שמובילים את ההסלמה".

זוהי התחייבות אמורפית ואפשר שגם אם יצליח להרכיב ממשלה ימצא עצמו גנץ נוהג בדיוק כמו האיש שהוא שואף להחליף בתפקיד. אבל בינתיים האחריות לביטחון מצויה בידי שר הביטחון וראש הממשלה נתניהו, ובכל האמור לקיום הצד של המדינה בחוזה שבינה לבין תושבי עוטף עזה, קשה לומר שמדינת ישראל עושה כל שביכולתה להבטיח את ביטחונם ושגרת הקיום שלהם.

מאז נובמבר שעבר, לאחר שהסתבכה פעולת הכוח המיוחד ברצועה והחמאס ירה כ-500 רקטות על יישובי הדרום במהלך סבב לחימה, עוצבה משוואה לפיה החמאס והג'יהאד האסלאמי הם שקובעים את גובה הלהבות, וקובעים את המקום והזמן הנוחים להם להסלמה.

הרמטכ"ל אביב כוכבי ואלוף הפיקוד הרצי הלוי (וגם גנץ), היו קצינים צעירים בצנחנים ובלבנון כשפלד היה אלוף פיקוד הצפון. התפיסה שהוא דגל בה, לפיה אם לא יהיה שקט בצפון אז גם בלבנון לא יהיה שקט, מוכרת להם היטב. כלל לא בטוח שמלבד בפן הרטורי, בהצהרות מתלהמות לתקשורת, היא מוכרת לממשלה. 

ישראל חייבת לשנות את המשוואה בדרום, גם נוכח המורכבות בצפון (כי זו אינה עתידה להיעלם בזמן הקרוב). אם מתקיימת דינמיקה של ההסלמה, אזי על ישראל, שחזקה יותר מאויביה לאין שיעור, לשלוט בה. כדאי גם לצאת מעמדת המגיב, ואולי ליזום תקיפות, גם קרקעיות, במידת הצורך.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 03.11.2019)

חיסול אל-בגדאדי הוא כסף קטן ביחס לתמונה הגדולה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

חיסול מנהיג דאעש, אל-בגדאדי, הוא הישג מבצעי מרשים. אך מהבחינה המדינית הסגת הכוחות האמריקנים מסוריה, האישור לתורכים לפתוח במבצע צבאי וההימנעות מתגובה צבאית לתוקפנות האיראנית, מהווים עדות משמעותית יותר לכך ש"השוטר של העולם" כבר לא. 

לאחר המבצע שבו הרגו כוחות מיוחדים את מנהיג דאעש, אבו-בכר אל-בגדאדי, במחוז אידליב שבסוריה, פרסם ממשל טראמפ תמונה המתעדת את נשיא ארה"ב וצוותו המתעדכנים בנעשה בשטח מחדר המצב של הבית הלבן.

התמונה מתכתבת כמובן עם זו שפרסם ממשל הנשיא אובמה לאחר שהקומנדו הימי האמריקני, צוות 6, פשט על מתחם בפקיסטן והרג את מנהיג אל־קאעדה, אוסאמה בן לאדן ב-2011.

בתמונה נראים בתמונה נראים (מימין לשמאל) בריגדיר-גנרל מרקוס אוואנס, סגן מפקד פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) שעשה את עיקר שירותו ברגימנט הריינג'רס ה-75, חטיבת הקומנדו של צבא היבשה, גנרל מארק מילי, יו"ר המטות המשולבים, שר ההגנה, מארק אספר, הנשיא דונלד טראמפ, סגנו, מייק פנס, וממלא מקום היועץ לביטחון לאומי, רוברט אובראיין.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה בה חוסל בן לאדן, (מקור: ויקיפדיה).

לשם שינוי נראה טראמפ בתמונה נשיאותי. ההחלטה לשלוח כוחות קרקעיים לאזור בוודאי לא היתה קלה, למרות העליונות הצבאית האמריקנית המוחלטת, ולמרות נטייתו לפעול בחופזה, מבלי לרדת לעומקם של דברים. את הנאום שנשא מאוחר יותר, לעומת זאת, קשה להשוות לנאומו המאופק של קודמו בתפקיד, לאחר סיומו המוצלח של מצוד בן עשור אחר מי שיזם והוציא לפועל את פיגוע ה-11 בספטמבר. 

היה זה המבצע הצבאי המשמעותי הגלוי הראשון שביצעו כוחות צבא אמריקני מאז שנכנס החודש הגנרל מילי לתפקידו כיו"ר המטות המשולבים, ולמעשה גם מאז שנכנס לתפקידו מארק אספר, שר ההגנה.

השניים, החלו את שירותם בצבא היבשה האמריקני כקצינים בצנחנים. אספר, חברו למחזור בווסט פוינט של מזכיר המדינה, מייק פומפיאו, פיקד על פלוגת צנחנים במלחמת המפרץ והשתחרר זמן קצר לאחר מכן. מילי, שהתגייס במסגרת העתודה האקדמית של צבא ארצות הברית ובאמתחתו תארים אקדמיים מאוניברסיטאות פרינסטון וקולומביה, עשה גם תקופת שירות בכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות"). מבצעים כגון זה מוכרים לו היטב. 

מחץ הדלתא

בפעולה, כך עולה מהפרסומים בתקשורת ומנאומו של הנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, פשטו כוחות מיוחדים, ככל הנראה מכוח דלתא של צבא היבשה ומהאגף לפעולות מיוחדות של ה-C.I.A, וניהלו לחימה בת כשעתיים עם פעילי דאעש. במהלך הלחימה נהרג גם אל-בגדאדי. 

מייסדה ומפקדה הראשון של כוח דלתא, הקולונל צ'ארלי "המסתער" בקווית', (מקור: ויקיפדיה).

כוח דלתא היא יחידת העלית בה' הידיעה של ארצות הברית. היחידה הוקמה בצבא היבשה ב-1977 בידי הקולונל צ'ארלי "המסתער" בקווית', קצין צנחנים וכוחות מיוחדים שלחם בווייטנאם וסופח ליחידת ה-S.A.S הבריטית, כיחידה ייעודית ללוחמה בטרור. עם השנים הפכה דלתא לחוד החנית של המבצעים החשאיים שחייבו שימוש בכוחות מיוחדים. היחידה המקבילה בקומנדו הימי (ה-Navy SEALs), צוות 6, הוקמה בידי לוטננט-קומנדר ריצ'ארד מרסינקו, רק מספר שנים מאוחר יותר.

בעוד שהוליווד הבליטה את הקומנדו הימי, נותרה דלתא חשאית יחסית (אף שזכו לחשיפה בסרטים כמו "מחץ הדלתא" בכיכובו של צ'אק נוריס). משרד ההגנה אף הכחיש את קיומה במשך שנים, גם לאחר אירועים כמו קרב המבצע הכושל לחילוץ בני הערובה האמריקנים באיראן ב-1979 וקרב מוגדישו ב-1993. במסגרת המערכה כנגד דאעש לקחו לוחמי כוח דלתא חלק במספר רב של מבצעים שכללו סיכולים ממוקדים בבכירים בארגון ופשיטות על מתחמים שבהם התבצרו פעיליו בסוריה ועיראק.

האגף לפעולות מיוחדות, הוא אגף צבאי למחצה בסוכנות הביון שאנשיו הם ברובם בוגרי יחידות המבצעים המיוחדים הצבא, הנחתים והצי.

הישג מבצעי, לא מדיני 

הפשיטה היתה הישג מרשים עבור הכוחות המבצעים, שגם שבו ממנה, כדברי הנשיא "ללא שריטה". אבל מי שחושב שהריגתו של מנהיג דאעש תביא לתוצאות דומות לחיסולו של בן לאדן טועה.

"חיסולו של בן לאדן היווה קו פרשת מים בעבור אל־קאעדה, בעיקר על שום התפקיד המרכזי שמילא בן לאדן בארגון שבראשו עמד מאז הקמתו, למעלה מעשרים שנה. סילוקו של מי שהיה הסמל ודמות מופת נערצת בעיני אנשי אל־קאעדה ותומכי הג'יהאד העולמי, נתפס כאתגר מבצעי בעל חשיבות מעשית וסמלית כאחד", כתבו החוקרים יורם שוייצר ואביב אורג במזכר "האודיסיאה של אל-קאעדה אל הג'יהאד העולמי", שפרסמו במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בשנת 2014.

שלא כמו בן לאדן, שהיה קופסת פיקוד מהלכת על שתיים, אל-בגדאדי היה חיוני פחות לפעילות דאעש, והוא מהווה גם סמל חשוב פחות. הארגון שבראשו עמד דעך לאחר כיבוש הערים המרכזיות שבהן שלט במוסול בעיראק וא-רקה בסוריה. 

ובכלל, בלי לזלזל בהישג המבצעי, דומה שמבחינת חשיבותו המדינית הוא בחזקת "דמי כיס" שהעניקה ארצות הברית לבעלות בריתה באזור, רגע לפני שכוחותיה נעלמים מהזירה.

ההחלטה האמריקנית לסגת מסוריה, שאפשרה את המבצע הצבאי התורכי בצפון סוריה והפקירה את הכורדים לחסדי התורכים, וההחלטה של הנשיא טראמפ להימנע מתגובה של ממש לשורת הפרובוקציות והתקיפות האיראניות האחרונות, ובכלל זה התקיפה המתוחכמת על סעודיה שכללה שימוש בטילי שיוט, משמעותיות בהרבה.

בסוף השבוע האחרון כתב פרופסור שלמה אבינרי מאמר ארוך בגנות הנשיא טראמפ ב"הארץ", שבו טען כי אין פלא שהסעודים "מחפשים דרכים להתפייס עם טהראן ואינם בוחלים בהתקרבות לרוסיה", שממצבת עצמה יותר ויותר בעמדת המוציאה והמביאה באזור. יתרה מכך, קבע, "מהרטוריקה של טראמפ נגד איראן נותר רק בלון אוויר חם, והמסר הוא כי היושב בבית הלבן הוא נמר של נייר עם פה גדול".

למרות שהוא אוהב לתאר את עצמו כאיש עסקים, הנשיא האמריקני ממשיך להצטייר כמי שלא היית קונה ממנו מכונית משומשת, שמילתו אינה מילה ותמיכתו נכונה רק לרגע שבו הצהיר עליה.

לפני כשבוע פורסם כי לעת עתה האמריקנים אינם מפנים את הכוח בבסיס טאנף, הסמוך לגבול סוריה עם עיראק וירדן, המהווה חסם יבשתי שמבודד ומונע מכוחות איראניים מעבר לסוריה כמו גם חסם מרתיע. בשל כך, נחשבת הנוכחות האמריקנית בבסיס בעיני ישראל כחיונית. בהתחשב בזיג-זג שבו מנהל טראמפ את מדיניות החוץ האמריקנית, הכוחות עלולים להתפנות ממנו מחר בבוקר, וכדאי בירושלים להיות מוכנים גם לזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 28.10.2019)

 

משחק תחבולות ועורמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מהפך אידאולוגי הביא קצין קג"ב בכיר לחצות את הקווים ולסייע למיטוט השלטון הרודני הסובייטי. מקנטייר יודע להפוך כרוניקה מבוססת על תחקיר קפדני למתחרה בטובים שבספרי המתח

העיתונאי והסופר הבריטי בן מקנטייר הוא אחד המוכשרים שבכותבי ההיסטוריה הפופולרית על אודות מבצעי מודיעין ומבצעים מיוחדים. בסגנונו המיוחד הוא מצליח לרקום סיפורים מרתקים ורחבי יריעה. באחד מספריו, "מבצע קציצה"‬ (עם עובד, 2010), הוא תיאר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות את הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב־‭,1943‬ כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה הייתה סיציליה.

רק מקנטייר בסגנונו המיוחד ידע לטוות עלילה שבה כלולים עוזרו של ראש הביון הימי של הצי הבריטי, "לוטננט קומנדר איאן פלמינג (‭,(Fleming‬ שיכתוב לימים את ספרי ג'יימס בונד" (עמ' 18), מפקד צוללת בריטי ופיראט בנשמתו, ביל ג'אוול שמו, ומייג'ור ויליאם דארבי, מפקד יחידת הריינג'רס המובחרת של צבא היבשה האמריקני. "בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה" (עמ' 173), ואילו ג'אוול והצוללת שלו תקפו ספינות של הצי הגרמני. כולם לכאורה לא קשורים זה לזה ובפועל מצויים בלב המבצע. הספר התבסס על תחקיר קפדני, אך נכתב כך שהיה יכול להתחרות בטובים שבספרי המתח.

בספר המתח "הרמאי" (ספריית מעריב, ‭1992‬) שכתב סופר מותחני הריגול הבריטי פרדריק פורסיית נדרש סם מקרידי, רב־מרגלים בשירות החשאי הבריטי, להתמודד עם טענתו של עריק בכיר מן הקג"ב, הקולונל אורלוב, כי ראש אגף בסי־איי־אי מרגל עבור בריה"מ. מקרידי, "סוכן־שטח לשעבר", מפעיל סוכן המכונה "מזכרת", קצין קג"ב בשגרירות בריה"מ בלונדון בשם גורודוב. "מזכרת" מזהיר אותו כי מדובר במזימה מתוחכמת של הקג"ב לקרוע את הסי־איי־אי "לגזרים מבפנים. להרוס את המורל, לשסות חברים זה בזה" (עמ' 205). הקורא אינו יודע למי מהסוכנים להאמין, לאורלוב או לגורודוב. לבסוף מתברר כי המידע שבידי מקרידי מהימן, והוא מחלץ את "מזכרת" מלב מוסקבה במבצע מילוט מתוחכם שבמהלכו הוסתר העריק במכונית והוברח בטיסה ללונדון.

עטיפת ספרו של מקנטייר, (מקור: סימניה).

נזכרתי בספרו של פורסיית, כאשר כצרכן כמעט כפייתי של ספרות ריגול והיסטוריה צבאית, מותחנים וספרי עיון כאחד, מיהרתי לקרוא את ספרו החדש של מקנטייר, "המרגל והבוגד" (תכלת, 2019). גיבור הספר הוא אולג גורדייבסקי, קצין בכיר במנהלת הראשונה של הקג"ב, שירות המודיעין הסובייטי, שריגל עבור השירות החשאי הבריטי בעיצומה של המלחמה הקרה. ג'יימס ג'יזֶס אֶנגלטון, ראש הריגול הנגדי בסי־איי־אי בשנות השישים ופרנואיד שראה בוגדים בכל פינה, תיאר את משחק הריגול כ"ג'ונגל של מראות" (עמ' 68), מלא שקרים והונאות, שבו לא ברור מי חבר ומי אויב. הקריאה בספר ממחישה עד כמה צדק.

רטוריקה תוקפנית במערב

גורדייבסקי הלך בעקבות אביו ואחיו, קציני קג"ב, ובשנת 1962 החל את הכשרתו ב"דגל האדום", אקדמיית העילית של הקג"ב להכשרת סוכנים (קציני איסוף, כפי שהם מכונים בקהיליית המודיעין הישראלית), המגייסים ומפעילים סוכנים מחוץ לגבולות המדינה. שם למד את "סודותיה הכמוסים ביותר של אמנות הריגול הסובייטית: נושאי הלימוד היו איסוף מודיעין ומודיעין נגדי, גיוס סוכנים והפעלתם, מרגלים חוקיים ולא־חוקיים, סוכנים וסוכנים כפולים, כלי נשק, קרב מגע, מעקב, וכל רזי האמנות הסמויה והשפה החשאית של תחום העיסוק המוזר הזה" (עמ' 30-29).

לאחר הקורס הוא הוצב בדנמרק. ניסיון ההפיכה הכושל בצ'כוסלובקיה גרם לו למהפך אידאולוגי, והוא ביקש לסייע למיטוט השלטון הרודני הסובייטי. מקנטייר מציין בספר כי הדוגמה הקרובה ביותר למקרה שכזה, אם כי הפוכה, היא זו של הרולד "קים" פילבי, קצין הביון הבריטי שריגל במשך שלושים שנים עבור הרוסים עד שנמלט למוסקבה רגע לפני שנתפס, וחי שם עד מותו. אך בעוד שפילבי התגייס מרצונו לשירות הרוסים במטרה לסייע להם כנגד המערב הקפיטליסטי, גורדייבסקי שהיה אזרח סובייטי נאמן כשהתגייס לקג"ב ביקש לפגוע בו פגיעה אנושה.

ב־‭1970‬ נתקל בשמו קצין מודיעין בריטי "נמוך קומה, ממושקף, דובר שפות רבות, נבון מאוד ועקשן גדול. הוא הזכיר את ג'ורג' סמיילי ולא את ג'יימס בונד דווקא" (עמ' 50). כמו רב־המרגלים סמיילי, גיבורו האלמותי של ג'ון לה־קארה (שם העט של איש השירות החשאי הבריטי דייוויד קורנוול), הכהן הגדול של ספרות הריגול, הייתה לו חשיבה יצירתית ותחבולנית שגרמה נזק אדיר למודיעין הסובייטי. הקצין סימן את גורדייבסקי כיעד לגיוס והפעיל אותו בהצלחה.

לפני גורדייבסקי היה הסוכן המוצלח ביותר שהפעיל המערב בלב המודיעין הסובייטי קולונל במודיעין הצבאי בשם אולג פֶּנקובסקי. הוא "הופעל בידי אם־איי־6 וסי־איי־אי במשותף, וסיפק למפעיליו במוסקבה מידע מדעי וצבאי, ובכלל זה דיווח על הצבת הטילים הסובייטיים בקובה – מידע שאִפשר לנשיא ג'ון פ' קנדי לצאת כשידו על העליונה ממשבר הטילים בקובה" עמ' 62). ב־‭1962‬ הוא נתפס והוצא להורג. עתה היה למודיעין הבריטי פנקובסקי חדש, סוכן בלב הקג"ב שחשף בפניהם את זהות הסוכנים הסובייטים בסקנדינביה. בהמשך, כסגן ראש תחנת הקג"ב בלונדון, מסר גורדייבסקי מידע חיוני וקריטי למערב בנושאי מפתח.

בין היתר התברר כי בראשית שנות השמונים חרד ראש הקג"ב יורי אנדרופוב מפני מתקפת פתע גרעינית אמריקנית. הרטוריקה התוקפנית של מנהיגי המערב רייגן ותאצ'ר ותרגילים צבאיים שביצעה נאט"ו שיכנעו אותו שהוא צודק והוא ראה בסכנה זו את האיום הראשון במעלה. ככל שגדלה הפרנויה, הפך כל מידע מודיעיני לכזה שחיזק את הנחת הבסיס. משהפך אנדרופוב למנהיג בריה"מ היה העולם, בשל פחדיו, מרחק כמה צעדים מוטעים ממלחמת עולם גרעינית. גורדייבסקי הזהיר את מפעיליו במודיעין הבריטי מפני הסכנה החמורה, ובשל כך מיתנו מנהיגי המערב את הצהרותיהם והסובייטים בתורם, בהדרגה, נרגעו.

הרוסים רצים למרחקים ארוכים

בשנת 1985 מונה גורדייבסקי לראש תחנת הקג"ב בלונדון, ובדיוק אז – רגע לפני שהיה יכול להיחשף למידע מסווג יותר ולהעבירו למפעיליו הבריטים – נחשף. כמו הביון המערבי גם הקג"ב גייס והפעיל בכישרון רב אנשי מפתח בשירותי המודיעין של יריביו. באחד המחזות הסוריאליסטים שהמחישו את "ג'ונגל המראות", שנראה כאילו נלקח מאחד מסרטי המתח על המלחמה הקרה, מתוארת בספר עריקת גנרל הקג"ב יורצ'נקו לארה"ב. איש הסי־איי־אי שחקר אותו "היה המומחה של הסוכנות לריגול נגדי, אולדריץ' איימס" (עמ' 350), שבעצמו ריגל עבור רוסיה. איימס נחשב עד היום בארה"ב לאחד הבוגדים הידועים לשמצה, והוא האיש שהסגיר את שמו של גורדייבסקי למפעיליו ברוסיה. גורדייבסקי זומן ל"התייעצות דחופה" במוסקבה, נחקר, אך לא נאסר. האיש שהוטל עליו לחלצו, במבצע מילוט מסמר שיער, היה הוויקונט רוי אסקוט, ראש תחנת אם־איי־6 במוסקבה. "תואר אצולה הוא כיסוי טוב למרגל, והוויקונט אסקוט היה מרגל מעולה" (עמ' 274). אבל עם כל כישוריו, משימת החילוץ הזו הייתה, ככל הנראה, לקוחה מהסדרה "משימה בלתי־אפשרית".

את הספר חותמת אחרית דבר מרתקת מאת סופר מותחני הריגול ואיש קהיליית המודיעין, יונתן דה שליט. "גיוסו של סוכן בתוך לבו של שירות ריגול אחר, בעיקר אם מדובר בשירות ריגול של אויבך המר ביותר, הוא הישג יוצא דופן. כדי להצליח במבצע גיוס שכזה אתה נדרש לפעול נגד מקצוען שחושיו ערניים ודרוכים. כל מה שאתה מנסה לעשות לו – הוא כבר עשה לאחרים" (עמ' 382), כתב. עריקה, ציין, כמו חלק לא מבוטל מסיפורי הגבורה, היא לרוב כישלון גדול. בעולם מושלם היה שירות מודיעין מפעיל את הסוכן שגייס עד אין קץ, או לפחות עד שחדל להביא תועלת.

מנגד, גיוס והפעלה של קצין איסוף אינה, ככלל, המטרה. מוטב היה לגייס קצין במטה שיש לו נגישות לכלל מבצעי הארגון. גם במערכה צבאית, הדגיש דה שליט, "חילות אוויר תוקפים תחילה את מערך הנ"מ של האויב, לא כי הוא הכי חשוב, אלא כי הוא מאיים על יכולתם לתקוף את המטרות החשובות באמת" (עמ' 385). גורדייבסקי היה המקרה היוצא מן הכלל, שבו הפך האיש בקצה לנכס מודיעיני שלא יסולא בפז.

במותחן אחר של פרדריק פורסיית, "המתווך" (ספרית מעריב, 1990), נקלע קְווִין, בעברו "סמל צעיר גבוה וצנום מהכומתות הירוקות" (עמוד 58), הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב, לקנוניה סבוכה וקטלנית. במהלך מרדף אחר בוגד בסי־איי־אי פגש קווין בגנרל בכיר בקג"ב, המגלה לו כי הרוסים אינם מעורבים בפרשה. מיואש מכך שנותר ללא כיוון חקירה של ממש, הודה קווין שנותר, כהגדרתו, ללא אס בשרוול. הגנרל השיב שהאמריקנים תמיד משווים הכול לקלפים ושאל האם קווין משחק שחמט, שכן כמו מקצוע הריגול, "זהו משחק של תחבולות ועורמה, לא של כוח גס. כל הכלים גלויים לעין, ובכל-זאת… יש בשחמט יותר הטעיה מאשר בפוקר" (עמ' 376-375).

נשיא רוסיה, פוטין, ונשיא טורקיה, ארדואן. מעורבות רוסיה במבצע הטורקי בסוריה היא דוגמה למעורבותם הגוברת במזה"ת, (מקור: (ויקיפדיה).

הרוסים הם אכן, כפי שציין גם דה שליט, רבי־אמן בשחמט ובהטעיה. המערב אולי ניצח במלחמה הקרה, אבל משחק הריגול, כפי שכתב מקנטייר, בדומה לריצה למרחקים ארוכים, מחייב סבלנות, יכולת עמידה וחוש עיתוי טובים. הרוסים משחקים לטווח ארוך, וכפי שמלמדת מעורבותם במערכות הבחירות בצרפת ובארה"ב, וכן במהלכים שהם מבצעים במזרח התיכון, הם ממש לא סיימו לשחק.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 25.10.2019)

האירועים ביצהר לא נולדו אתמול, והצבא נמצא שם לגמרי לבד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העימותים האחרונים בין המתנחלים לצה"ל ביישוב יצהר, כמו אלה שקדמו להם, ממחישים את מערכת היחסים הדואלית של המתנחלים עם הצבא. הגיבוי הרפה לצבא שהשמיעו הפוליטיקאים ממחיש שכמו תמיד בעימות מול המתנחלים, הצבא לגמרי לבד.

בעימותים האחרונים בין חיילי צה"ל ומג"ב והמתנחלים במאחז "קומי אורי", ובישוב הסמוך יצהר שבשומרון, תקפו המתנחלים בין היתר, את מפקד גדוד הסיור של גולני, סא"ל איוב כיוף, וחיילים ושוטרים נוספים. האלימות, חוסר הגיבוי מצד הדרג הפוליטי, והטענות ש"מדובר בקומץ" הזכירו לי אירוע אחר מלפני כמעט 15 שנה. 

בראשית 2005 מצאו עצמם צנחנים מהפלוגה המבצעית בגדוד 890, בסיטואציה אליה לא הוכשרו. בעת פינוי קרוואנים מהמאחז הלא חוקי ליד יצהר, התקיפו אותם מתנחלים, ואף חתכו את צמיגי הרכבים הצבאיים. לשיא הגיעו הדברים כאשר במהלך אחד העימותים ניסו מתנחלים לחטוף את נשקו של אחד החיילים, והוא נאלץ לירות באוויר.

מפקד הפלוגה, מאור שושןהתראיין בתקשורת אודות התקרית ופרס שורה ארוכה של עימותים והתנכלויות שחוו חייליו מצד המתיישבים בתקופה שקדמה לכך.

למי שלא זוכר, האינתיפאדה השנייה היתה אז בעיצומה, ולחימה אינטנסיבית התנהלה אז ברחבי יהודה ושומרון. היישובים היו אז תחת איום חמור מצד ארגוני הטרור הפלסטיניים ולא עבר שבוע (ולעתים גם כמה ימים) מבלי שיתרחש פיגוע וייפצעו או יהרגו אזרחים המתגוררים באזור.

כל זה לא מנע מהמתנחלים לנהל עם הצבא יחסים דואליים. ביד אחת חיבקו את החיילים, שלחמו בטרור ושמרו עליהם, ובשנייה תקפו את החיילים, כשאכפו את החוק ומנעו מהם, לתפיסתם, לממש את ריבונותם על השטח.

יצהר היא מקום אחר

המ"פ, שושן, עשה בגדוד את כל מסלולו הצבאי, שכלל עד אז בעיקר לחימה במחבלים בלבנון ובשטחים. "הוא נכנס לבית ג'אלה בכיבוש הראשון של צה"ל אחרי הירי לגילה, תפר "רשתות דיג" למעצר מבוקשים ברמאללה וטחן עשרות שעות במחסומים", כתב עליו בשעתו עמרי אסנהיים בכתבה ב"מעריב" אליה התראיין.

בראיון סיפר שהמ"פ שהחליף מגדוד 101 אמר לו בחפיפה, "תתעורר, הגעת למקום אחר", אבל הוא העדיף לחשוב שהמצב לא נורא כל כך. בפועל, התברר לו שלחלק מהתושבים שם אין גבולות ושהוא "מתעסק עם אנשים ממאוד מוזרים וקיצוניים".‬ לאחר שורה של עימותים קשים עם המתנחלים כינס שושן את הפלוגה לשיחה. "תזכרו מה אתם לובשים, ולא מעניינות אותי הדעות האישיות של אף אחד", אמר להם.

החיילים מצדם שאלו שאלות קשות. "תשכנע אותי למה היום בשתיים בלילה, כשקור כלבים בחוץ וגשם, אני צריך לעמוד לבד בעמדה עם משקפת וחרמונית ולשמור על הישוב הזה? שישמרו על עצמם", הטיח בו אחד מהם. 

את הפלוגה המבצעית של 890 ואת שושן הכרתי היטב, משום ששימשתי כמפקד כיתה בפלוגת המסלול שממנה הגיעו רובם, במהלך הטירונות בצנחנים. שושן, בתפקידו הקודם, היה המ"פ שלהם גם אז. אין יותר טובים מהם. 

בצעד מפתיע בחר אלוף פיקוד המרכז דאז, יאיר נוה, לנזוף בשושן על שהתראיין בתקשורת אודות התקרית ללא אישור. אלוף הפיקוד הגדיל לעשות ושלח מכתב למתנחלים שבו התנצל על "ההכללה המעליבה" שבדברים שאמר שושן בראיון.

מפקדים בכירים אחרים בצבא אמנם גיבו את המ"פ, ובהם סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, מפקד אוגדת עזה, תא"ל אביב כוכבי, שפיקד עליו כמח"ט הצנחנים, וכן מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל גדי איזנקוט, שאמר לשושן שנהג כפי שמצפים מפקד פלוגה, ומח"ט שומרון, אל"מ יובל בזק. אבל כמו בשיר של דוד אבידן, "הכתם נשאר על הקיר". 

חוויה דומה עברו ממש באותה עת מפקד גדוד 202, סא"ל גיא חזות, וחייליו. במהלך כנס בנושא תכנית ההתנתקות בו נכח גם הרמטכ"ל, משה יעלון, האשים חזות (שתמיד היה קצין שלא שמר את דעתו לעצמו) את אלוף הפיקוד, נוה, כי הפקיר אותם מול המתנחלים.

חזות, שהצטיין כמפקד בלחימה בלבנון ובאינתיפאדה השנייה, סיפר שהוא לא מפחד להיכנס לכפרים פלסטינים, שבאותה עת היו מוקדי טרור, כמו שהוא "מפחד להיכנס ליצהר". 

אסור להתקרנף ואסור להיתמם

ישנם גם סיפורים עדכניים יותר, למי שיטען שמאז הזמנים השתנו. ב-2014 בעת שערך סיור ביצהר, גילה המח"ט דאז, אל"מ יואב ירום, כי צמיגי הגי'פ שלו נוקבו בידי המתיישבים. שלושה חודשים לאחר מכן האירוע חזר על עצמו ושוב נוקבו צמיגי הג'יפ של ירום, יוצא סיירת גולני שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי ובאחת מהן איבד את כף רגלו. 

ב-2018 נתלו ברחבי השומרון כרזות נאצה כנגד מפקד חטיבת שומרון דאז, אל"מ גלעד עמית, בהן נטען כי הוא "יורה ביהודים" ומתנכל להתיישבות. ברקע עמד פינוי מבנה לא חוקי במאחז ראש יוסף שסמוך לאיתמר.

בשל התנגדות התושבים במקום נאלצו חיילי החטיבה המרחבית לירות באוויר, מה שהלהיט את הרוחות והביא, ככל הנראה, לתליית הכרזות. מספר חשודים נעצרו (ושוחררו כעבור מספר שעות).

אירועים כאלה לא נעצרים בדרג המח"ט, ובמרוצת השנים התנכלה ההתיישבות בשטחים גם למפקדי אוגדת איו"ש כמו ניצן אלון, ולאלופי פיקוד מרכז כמו גדי שמני.

בראיון לתוכנית של ינון מגל ויואב לימור ב-103FM הזהיר שמני, שכמו חזות עשה את רוב שירותו בצנחנים, כי אם צה"ל יידרש לפנות את המאחז "קומי אורי". גם תושבי יצהר יתנגדו, "וגם הם יתקפו את חיילי צה"ל. זאת אומרת שיש פה איזשהו שיתוף פעולה. יש פה איזשהו אינטרס של ההתיישבות. הקיצונית. החלקים הקיצוניים בהתיישבות שחלק מהנערים האלה יהיו על הגבעות".

שמני טען שלא ניתן להפריד בין הדברים. "אלימות היא אלימות היא אלימות. ופעם שאתה מאפשר לאנשים לפגוע ברמה יום יומית בפלסטינים, ברכוש שלהם, בסוף זה יגיע לפגיעה בחיילי צה"ל", אמר. אולי המסר החזק ביותר של שמני בראיון, היה הקביעה שלו שלהבנתו בעיני המתנחלים הקיצוניים בשומרון "צה"ל הוא האויב האמיתי שם". יש לקוות שהוא טועה. 

אז לא, יצהר לא מייצגת את כל ההתיישבות, וגם מקרים אחרים שבהם הותקפו חיילים בפינוי יישובים או מבנים לא חוקיים, או לחלופין בעת שניסו למנוע מהמתיישבים להפר את החוק, לא הופכים את כלל מתיישבי יהודה ושומרון להמון פורע חוק. אבל כשהאלימות כנגד חיילי צה"ל היא ביצהר דרך פעולה מקובלת, כדאי להיפרד מהמושג "קומץ". מי שיפקיר את צה"ל לבדו במערכה מול הקיצוניים בהתנחלויות שלא ייתמם בהמשך.‬

מטעם הרמטכ"ל כוכבי יצאה הודעת גינוי לאירועים ביצהר שקבעה "שלא יעלה על הדעת שחיילי צה"ל, שעושים לילות כימים להגנת המתיישבים, יותקפו על ידי אלה המוגנים על ידם". הרמטכ"לים, איש איש בתורו, מגבים את החיילים המבצעים בשטחים משימת שיטור מורכבת. מצד אחד נלחמים בטרור ומצד שני אוכפים את החוק והסדר, על כלל האוכלוסיות החיות מעבר לקו הירוק.

בדרג שמעל לרמטכ"ל, בין שבכנסת או בממשלה, הגיבוי הזה לצבא הוא הרבה פחות אוטומטי והרבה יותר מן הפה ולחוץ. בסוף יש גם בחירות, ובייס ופריימריז, ומהו כבר שלטון החוק ביחס לאלו?

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.10.2019)