עוצבת הקומנדו – מאוסף יחידות מובחרות ל"אס בשרוול" של צה"ל | מאת קובי הלר גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עוצבת הקומנדו היא הקטר המבצעי של צבא היבשה, במב"ם, בביטחון השוטף ובמלחמה. מאחר שהעוצבה היא היחידה המכשירה את לוחמי העומק של צה"ל, ייתכן שיש מקום לבחון את הפיכת בית הספר לקומנדו לגוף האמון על הכשרת כל הכוחות המיוחדים והמובחרים הפועלים בעומק

לאחר מלחמת וייטנאם היה צבא היבשה האמריקני שרוי במשבר ("הצבא החלול"), ונפגעו רוח הלחימה ויכולתם של אנשיו לפעול בהצלחה בשדה הקרב. כדי לפתור את המשבר יזמו מפקדיו תהליך בניין כוח המבוסס על דוקטרינה מתאימה, "קרב אוויר–יבשה", המבוססת בין היתר על לקחי צה"ל במלחמת יום הכיפורים. הוגה הדוקטרינה, גנרל דון סטארי, קצין שריון שלחם בווייטנאם, הדגיש בה את תפיסת "הקרב העמוק", או "שדה הקרב המורחב", תפיסה שלפיה הקרב לא יתנהל רק ב"חזית", אלא גם עמוק בעורף האויב ובאופן סימולטני. כחלק מהתאמת הצבא לאתגרי העתיד הוחלט על הקמת רגימנט הריינג'רס ה־75, חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות, בעומק ובחזית, שתשמש מודל לחיקוי לצבא כולו.

הסטנדרטים שנקבעו ברגימנט הריינג'רס בכל האמור במשמעת, רמת אימונים, כושר קרבי, יוזמה והתקפיות הפכו למופת ולקטר מושך לצבא היבשה כולו. יתרה מכך, כחלק ממסלול השירות של קציני החי"ר בצבא היבשה, רבים מהם מבקשים "לעלות על הרכבת" המושכת את הצבא ולשרת בתפקדי פיקוד ומטה ברגימנט, או לפחות להשלים את קורס הריינג'רס המקוצר. הריינג'רס בלטו מאז הקמתם במערכות שבהם לחמה ארצות־הברית, ובכלל זה במערכה באפגניסטן ובעיראק.

גם בישראל מתקיים בשנים האחרונות תהליך דומה. עוד בימי הרמטכ"ל רא"ל דני חלוץ, דובר על הקמת אגד כוחות מיוחדים, ובתקופת הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ הוקמה מפקדת העומק, שייעודה הפעלת הכוח והובלת מבצעים מיוחדים בעומק האויב. בעקבות לקחי המערכות שצה"ל לחם בהן בשני העשורים האחרונים, ב־2015 החל הצבא בגיבוש תפיסת הפעלה שתאפשר לו להכריע במערכה הבאה.

כחלק מתפיסה זו, באותה שנה הורה הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט על הקמת חטיבת עוז, עוצבת הקומנדו החדשה, שלדבריו "תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". עוצבת הקומנדו כפופה לעוצבת האש ולמפקדת העומק, והיא מאגדת בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן ואגוז, כמו גם יחידות מובחרות במילואים. המטרה הייתה ליצור שלם הגדול מסכום חלקיו שיפעיל את היחידות באופן יעיל יותר בזמן מלחמה נגד ארגוני הטרור ההיברידיים שבהם צה"ל לחם בעשור האחרון, שהפכו לצבאות טרור.

מאמר זה יבקש לתאר את השינויים שחלו בעוצבת הקומנדו מאז הקמתה, להסביר את חשיבותם של כוחות מובחרים במבנה עוצבתי במערכה ולהמחיש מדוע עוצבת הקומנדו היא כלי מבצעי ייחודי בארגז הכלים הצה"לי.

מובחרים, לא מיוחדים

בשיח הציבורי, המחקרי והצבאי השתרש בלבול בין המושגים "כוחות מיוחדים" ו"כוחות מובחרים". על אף הדמיון, חשוב להבחין בין השניים. לפי הגדרה אחת, שהופיעה בספר שני צעדים לפני כולם, ד"ר עפרה גרייצר קבעה כי "יחידות מיוחדות" הוא מושג המתאר יחידות עילית מובחרות שיש להן יכולות ייחודיות וממוקדות התומכות את כוחות הצבא הקונוונציונליים. פעולות כוחות אלה מוגדרות כמבצעים מיוחדים.

לפי הגדרה אחרת, של האלוף (מיל') אהרן זאבי־פרקש, ראש אמ"ן לשעבר, ותא"ל (מיל') דב תמרי, קצין צנחנים שפיקד על סיירת מטכ"ל, הכוחות המיוחדים הם כוחות צבא קטנים יחסית, "שנועדו לפעול בעומק שטח האויב או במקומות שבהם לא יוכלו לפעול כוחות צבא לסוגיהם. מבנה הכוחות המיוחדים, האמצעים, שיטות הפעולה והאימונים מותאמים למשימות לא שגרתיות". כוחות אלה (דוגמת סיירת מטכ"ל ושייטת 13 בצה"ל) יפעלו באופן רב־זרועי, לרוב בחתימה נמוכה בתקופות שגרה ורגיעה, במבצעים שעיקרם איסוף מודיעין. לעיתים תוטל עליהם משימה התקפית, המחייבת רמת מיומנות מקצועיות גבוהה מאוד ויכולת פעולה חשאית הניתנת להכחשה.

אלוף איתי וירוב, שפיקד במלחמת לבנון השנייה על חטיבת צנחנים מילואים,‏ טען בשעתו שיחידות העילית הללו אינן רלוונטיות למלחמה. כדי לממש את ייעודן הן פועלות לייצר ודאות בשדה הקרב, שהוא, כמאמר קלאוזביץ, נחלת האקראיות ואי־הוודאות. המבצעים המיוחדים מבוססים על מודיעין מדויק ונוהלי קרב ארוכים מאוד. תרומתן של יחידות אלה במלחמות ישראל הייתה שולית, משום שאינן מיועדות לכך. בהשוואה אליהן, קבע לימים הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל') משה יעלון, תרומת החטיבה שעליה פיקד וירוב וכוחות דומים הייתה גדולה בהרבה.‏

הכוחות המובחרים (Crack Units) הם שלב ביניים בין היחידות המעולות של צבא היבשה לכוחות המיוחדים (Special Units), הן ברמת הכשירות והן ברמת איכות כוח האדם, כמו חטיבת הצנחנים בצה"ל או הכוחות המוטסים בצבא היבשה האמריקני.

עיקר ייעודם של כוחות אלה הוא המלחמה, הם גמישים להפעלה בכל זירה ולכל אירוע ובעלי מסה ועוצמה קרבית של ממש. ביכולתם לפעול בחזית ובעומק, במבוזר ובמרוכז ובשיתוף פעולה רב־זרועי, ויש בכוחם לתרום תרומה משמעותית למהלך האופרטיבי. בצה"ל מוגדרים כוחות מובחרים אלה, המכונים גם כוחות קומנדו, ככוחות "רגלים שהם לוחמי עילית המיומנים בלחימת חי"ר רגילה, אך הם פועלים גם במסגרות קטנות ובשיטה של לוחמה זעירה. לוחמים אלה מאומנים בעיקר להתקפות ולפשיטות בעומק שטח האויב". שלא כמו הכוחות המיוחדים, כוחות אלה נשענים על כשירותם הגבוהה, ולא על משאבים או מודיעין, ונדרשים לעמוד במשימות במלחמה, גם בהיעדר תנאים מיטביים, בבחינת "זה מה שיש ועם זה ננצח".

אף על פי שביכולתם לפעול בחזית, הרי שהעומק הוא לב עיסוקם של הכוחות המובחרים, ובהכללה אפשר לומר שעוצבת הקומנדו, שהיא עוצבה מובחרת, היא אחת היחידות הבודדות בצה"ל שאנשיה קמים כל בוקר וחושבים על פעולה בהיקף רחב בעומק.

בניין הכוח – מיחידות לעוצבה ובחזרה בהתאם לצורך

מאז הקמתה החלה עוצבת הקומנדו בבניין כוחה שכלל מיסוד מפקדת עוצבה, היודעת למצות באופן מיטבי את היכולות המטכ"ליות, ובכלל זה יכולות אמ"ן, הספקטרום וייצור מטרות במכפלות עבור כוחות העוצבה. התהליך כלל שני אתגרים עיקריים. הראשון, להימנע מפגיעה בעצמאות היחידות, שכן מדובר ביחידות בעלות זהות ותרבות ייחודיות וייעוד שונה, שאך טבעי שיבקשו לשמר את עצמאותן וזהותן לאחר שרשמו הצלחות במורשת הקרב של צה"ל כיחידות נפרדות. השני, לשלב בהצלחה את היכולות המקצועיות הספציפיות של היחידות (מיומנות מקצועית או אמצעי לחימה ייעודיים) לכדי עוצבה המפעילה באופן יעיל את היחידות, בין כצוות קרב חטיבתי ובין בנפרד, בין בחזית ובין בעומק. נוסף על כך הוקם בית הספר לקומנדו, שבו מתעצבת במשך כשנה זהותם של לוחמי עוצבת הקומנדו.

שש שנים לאחר ההקמה אפשר לומר כי עוצבת הקומנדו כוללת בתוכה כוחות מובחרים ועצמאיים (כולם מתנדבים) היודעים לפעול בכוחות קטנים, עצמאיים וגמישים, לרכז עוצמה רבה, לפעול בשילוביות רב־זרועית, ובעלי שרידות מבצעית – היכולת "לחיות מן השטח" ולשהות בו למשך זמן.

בניגוד לחטיבות אחרות בצה"ל, שבהן כל הגדודים כמעט זהים, יחידות העוצבה שונות זו מזו, ועליהן לדעת לפעול הן כיחידות עצמאיות והן במשולב. בעוד שבצה"ל נהוג לקרוא לכוחות הפועלים בעומק "יחידות", השכילו בצבא הבריטי ובצבא היבשה האמריקני לדייק ולכנותם "גדודים", הן בשל גודלם כמסה קרבית משמעותית, שבכוחה לפעול עצמאית בעומק והן בשל יכולתם הרובוסטית לפעול לנוכח שינויים במשימה, בתנאים או בשדה הקרב.

בעוד שגדודי הריינג'רס האמריקנים זהים זה לזה, יחידות הקומנדו בצה"ל אגוז מגלן ודובדבן שונות זו מזו. ייתכן שהכוח הדומה ביותר לעוצבת הקומנדו הוא חטיבת הקומנדו ה־3 של הצבא הבריטי, שפעלה במלחמת פוקלנד (1982). החטיבה, שעליה פיקד בריגדיר־גנרל ג'וליאן תומפסון, איש חיל הנחתים המלכותי, כללה שלושה גדודי נחתים (קומנדו), שני גדודים שהוכפפו לפיקודה מרגימנט הצנחנים, וכן פלגות כוחות מיוחדים משירות האוויר המיוחד ושירות הסירות המיוחד (SAS ו־SBS, המקבילות לסיירת מטכ"ל ושייטת 13). החטיבה הונחתה מן הים בעומק וניהלה פשיטות נועזות (כמו הפשיטה המוצלחת של ה־SAS באי פבל) ושורה של קרבות גדודיים מוצלחים (גוס גרין למשל), עוד בטרם נחת הכוח היבשתי העיקרי. בדומה לעוצבת הקומנדו כללה החטיבה הבריטית כוחות מסוגים שונים המיומנים בפעולה בעומק ויודעים לפעול במשולב. לכן אף שכוחות עוצבת הקומנדו מוגדרות כיחידות, עליהן לסגל לעצמן, עם ההתאמות הנדרשות, את היכולת לפעול כגדודים, בדומה לריינג'רס האמריקנים וגדודי הקומנדו הבריטים.

כאמור, ייעודה העיקרי של עוצבת הקומנדו הוא לפעול במלחמה. כדי לשמר ולשפר את מוכנותה ליום פקודה, עומדים לרשותה שלושה כלים עיקריים. הראשון, והחשוב ביותר, הוא אימונים. העוצבה מקיימת שגרת אימונים עצימה ומאתגרת, בתאי שטח המדמים יעדים אופרטיביים ומול כוחות ביוּם אויב, החותרים לדמות ככל האפשר את האויב שאותו יש להכריע. בהתאם לכך עוצבת הקומנדו מתאמנת בתדירות גבוהה, גם בחו"ל (בקפריסין, למשל) וגם בשיתוף צבאות זרים.

אימונים אלו, במתארי עומק וחזית, נעשים בשיתוף פעולה הדוק עם זרועות הים והאוויר, שכן הפעולה בעומק נשענת על תמיכה הדוקה של זרועות אלו. במהלך האימונים מתעצבים ממשקי העבודה, השליטה והפיקוד בין מטה העוצבה ליחידות. לעיתים משתתפת בתרגילים יחידה אחת בלבד, ולעיתים משתתפות כל יחידות העוצבה. יתרה מכך, כפי שאמר בשעתו מפקד חיל הים אלוף אלי שרביט "תרגילים מעצבים תודעה", והם נוטעים אמונה ביכולת בקרב הכוחות המתאמנים כמו גם בקרב הדרגים שמעליהם.

הכלי השני הוא פעולות הביטחון השוטף והגנת הגבולות, שתורם ליחידות העוצבה ניסיון קרבי ומבצעי חיוני. דוגמאות לכך הן הפעילות של יחידת דובדבן דרך קבע באיו"ש, וכן הפעולה שבה כוח מיחידת מגלן בסיוע כלי טיס של חיל האוויר חיסל חוליית מחבלים סמוך לתל פרס באוגוסט 2020.

הכלי השלישי הוא המב"ם (מערכה בין מערכות). לפעולות מעבר לקווי האויב, שבהן דרכו מפקדים ולוחמים בשטחו ברגליהם, יש ערך מוסף גבוה בדמות חיזוק תחושת המסוגלות שלהם, שאותה יביאו לידי מימוש במערכות הגדולות.

דוגמה לתרומת פעולות שכאלו לבניין הכוח ולטיפוח המפקדים והלוחמים התרחשה בשנים 2006–2008, כאשר מפקד אוגדת עזה תא"ל (מיל') משה תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם חיכוך מתמיד עם האויב, באמצעות פשיטות מעבר לגדר, בחתימה משתנה, שביצעו גדודי חי"ר ויחידות מובחרות, ובהן אגוז, מגלן ודובדבן, לא פעם בתגובה לירי תמ"ס לעבר יישובי עוטף עזה, או כאמצעי לסיכולו. לדברי תמיר קדמה למבצעים הללו "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שנטעה בפיקוד הבכיר אמון ביכולת של הכוחות לפעול בהצלחה. המפקדים והלוחמים ששבו מהפשיטות חשו בטוחים ביכולתם להוביל כוחות בלחימה ולהכריע את האויב, ואכן עשו כן במבצע "עופרת יצוקה".

עוצבת הקומנדו, אם כן, היא עוצבה ייחודית שיחידותיה שונות זו מזו ויודעות לפעול באופן עצמאי ובמשולב, שכשירותה מבוססת על אימונים איכותיים בתדירות גבוהה, על חיכוך תדיר עם האויב בביטחון השוטף ועל המב"ם, המקנה למפקדים וללוחמים ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות גבוהים.

המפקדים מובילים

הצלחת הכוח הפועל בעומק, בנתק, תלויה בראש ובראשונה במפקדים הזוטרים, בדגש על מפקד הצוות והפלגה, על רמת המקצועיות הגבוהה שלהם, על כושרם הקרבי המעולה ובעיקר על התושייה, התעוזה והשכל הישר שלהם.

אלוף אמיר ברעם, שפיקד בעבר על גדוד צנחנים ועל יחידת מגלן, טען כי על צה"ל ללמוד מלחימת הכוח הספרטני בתרמופילי (480 לפנה"ס), שבמסגרתו נשלח כוח מיוחד בן 300 לוחמים, לפגוש באויב בעומק השטח, מאות קילומטרים מעיר המדינה, במטרה לעכב את הצבא הפרסי העצום במעבר הצר. לתפיסתו, בקרב זה בא לידי ביטוי תפקיד המפקד "בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". כל אלה הם עקרונות שחייבים לעמוד לנגד עיני כוח מובחר ומיומן הפועל בעומק בשעת מלחמה.

ברומן ההיסטורי שערי האש, העוסק בקרב בתרמופילי, המלך הספרטני ליאונידס מסביר לקציניו כי "פרשיו וקשתיו של הצבא הפרסי הפכו להיות חסרי חשיבות בגלל תנאי הקרקע. זאת הסיבה שבחרנו את האתר הזה. אין באפשרות האויב להחדיר יותר מתריסר אנשים בו בזמן דרך המעברים הצרים האלה, ולרכז יותר מאלף איש לפני החומה. לנו יש ארבעת אלפים. אנו עולים עליהם ביחס של אחד לארבע". תדריך זה, שנאמר לפני היציאה לקרב, הוא דוגמה להערכת המצב הנדרשת ממפקדי השדה, שהתוצר שלה מאפשר לכוח מובחר לייצר עדיפות מקומית.

על כן לצד הכשרת הלוחם, כיום מכשיר בית הספר לקומנדו גם את מפקדי הכוחות בעוצבה כדי להתאים כשירותם לצרכיה הייחודיים. בעוד שמפקד פלוגה בגדוד חי"ר נדרש לפעול בעיקר כחלק מצוות קרב גדודי, הרי שמפקד פלגה בעוצבת הקומנדו נדרש לפקד על כוח הפועל באופן עצמאי, בהתאם לתפיסת "פיקוד משימה". כלל זה חל כמובן גם על מפקדי המשנה.

גנרל צבא היבשה האמריקני ג'ורג' פטון קבע בשעתו כי "במלחמות אולי נלחמים בנשק, אך הן מוכרעות בידי אנשים. זוהי הרוח שבאנשים שצועדים ובאנשים שמובילים אותם המשיגה את הניצחון". בהתאם לכך משקיעה העוצבה בפיתוח המפקדים והכשרתם, ובכלל זה באימונים והכשרות ייעודיות למפקדי הקומנדו, שכן המפקדים ולוחמיהם הם העתידים לעמוד במשימה ולהכריע את האויב.

עוצבת הקומנדו ככלי ייחודי בארגז הכלים של צה"ל

עוצבת הקומנדו היא כלי רלוונטי לעימותים מוגבלים ולא רק במערכה רחבת היקף, בשל היותה יחידת פשיטה מובילה. הפשיטה, כצורת קרב וכתפיסה, מתאימה במיוחד בסבבי לחימה שכאלו, בשל הרצון להימנע משהייה ממושכת בשטח האויב ובשל הצורך להפתיע את האויב ולפגוע בו, בפעיליו, באמצעי הלחימה ובתשתיות שלו בשטחו. אין בכך בבחינת חדש תחת השמש. ביולי 1981, למשל, ניהל צה"ל 12 ימי קרב כנגד אש"ף. המחבלים ירו כ־1,200 רקטות ופגזים לעבר יישובי הצפון. שישה אזרחים נהרגו וכ־60 נפצעו. צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובתקיפות אוויריות.

תגובה יוצאת דופן של צה"ל הייתה מבצע "צלצל", בליל 19–20 ביולי, שבמהלכו הוטס כוח שמנה כ־70 לוחמים מחטיבת הצנחנים, בפיקוד המח"ט אל"ם יורם יאיר (ייה), במסוקי יסעור ונחת כחמישה קילומטרים דרומית לשפך הזהרני בלבנון ופשט על בסיס מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. בתנועה אל היעד, כוח החוד מסיירת צנחנים, בפיקוד סרן ישראל זיו, נתקל במחבל והרג אותו, ולאחר מכן תקף הכוח את הבסיס. שבעה חיילים נפצעו, בהם מ"פ הפלחה"ן, ומאש מחבל שירה מעמדה נסתרת נהרג קצין האג"ם סא"ל יוסי טהר. המח"ט וסמ"פ פלחה"ן צנחנים סגן עפר שלח, שתפס פיקוד לאחר פציעת המ"פ, הרגו את המחבל. למרות הנפגעים והאש שנורתה לכיוונו מכל עבר, "…מצליח הכוח להשלים את המשימה. הכוח משתלט על בסיס המחבלים ומחסל את יושביו, מפוצץ את המבנים, העמדות וכלי־הנשק", כתב יאיר. תחת אש כבדה חולץ הכוח במסוקים ושב ארצה. בפשיטה נוספת, בליל 23–24 ביולי, ארב כוח משייטת 13 לרכב מחבלים בציר החוף והשמידו.

לאחר מכן הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שנבעה מהשילוב בין אש לפשיטות שהביא את המחבלים קרוב לנקודת השבירה, ומכך שההרס שהמיטו הרקטות והפגזים שירו המחבלים על יישובי הצפון דחקו את ממשלת ישראל לחתור לסיום מהיר יחסית של סבב הלחימה ולהבנתה כי בסבב הבא יידרש מבצע רחב היקף כדי להסיר את האיום מהעורף. הפסקת האש החזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה.

בדומה לאותו סבב הלחימה, מלפני כ־40 שנים, מנהלת גם עתה ישראל, מפעם לפעם, סבבי לחימה כנגד צבאות הטרור שניצבים מולה, כאשר אלה ממקדים את אשם בעיקר לעבר העורף ומרכזי האוכלוסייה. כאז כן עתה הנטייה של צה"ל היא להשיב באש מנגד, אולם מאמץ האש אינו יכול להשיג לבדו את התוצאה המיוחלת משום שהוא חסר את רכיב הפעולה ביבשה בשטחו של האויב, שמייצר תחושת נרדפות, מערער את ביטחונו של האויב ויוצר מהלומה תודעתית. את אלה יכולות ליצור פשיטות דוגמת זו ודוגמת הפשיטות שבוצעו בתקופת תא"ל תמיר כמפקד אוגדת עזה, וזהו בדיוק תפקידה של עוצבת הקומנדו.

מאמר זה נכתב ברובו לפני מבצע "שומר החומות". במהלך כל המבצע, במקביל לפעילות לסיכול טרור שביצעה יחידת דובדבן ביהודה ושומרון, פעלו יחידות העוצבה, אגוז ומגלן, בגבול רצועת עזה. הן חשפו חוליות נ"ט ופגעו בהן, הכווינו אש מן התווך והשמידו מטרות בלב הרצועה באמצעות אש מדויקת. אך למרות יכולותיהם הגבוהות, עיקר כוחה של העוצבה הוא בהיותה סד"כ גמיש ומובחר לתמרון, בכל זירה, בחזית או בעומק. כוח כזה יכול למשל לתמרן במהירות, לחשוף את האויב ולהשמידו, בדגש על מערכי הרקטות והתמ"ס שברשותו, ועל־ידי כך לשלול מהאויב את הרכיב העיקרי שבתפיסת ההפעלה שלו.

אך לצד העיסוק והרלוונטיות בעימותים מוגבלים וסבבי לחימה הפורצים מעת לעת, עיקר ייעודה של עוצבת הקומנדו הוא המלחמה. האויב הניצב מול צה"ל הוא אויב נעלם ומבוזר, הפועל מלב האוכלוסייה האזרחית, המשמשת לו מגן ומקור תמיכה. יתרה מכך, כמאמר אל"ם (מיל') דביר פלג, אויביה של ישראל, חזבאללה וחמאס, גיבשו תפיסת תשלובת התגוננות־תקיפה, הבאה לידי ביטוי למשל בהצטיידות חזבאללה בטילי נ"ט מתקדמים, טילי חוף–ים ומערכות נ"מ שכולם נועדו לפגוע בחופש הפעולה של צה"ל בים, באוויר וביבשה, למנוע ממנו לפעול בשטח לבנון, להאריך את משך הלחימה ולשחוק את כוחותיו. במקביל הצטייד חזבאללה בארסנל טילים גדול שנועד לפגוע בעורף הישראלי.

במערכה הבאה יפעיל צה"ל מאמץ אש מדויק והרסני המוכוון בידי מודיעין עדכני בהספקים גבוהים, אולם האויב השכיל להסתגל לאש ובנה מראש את כוחו הצבאי כך שיוכל לפעול בנוכחותה, בין היתר באמצעות מערכי תת־קרקע, שיאפשרו לו לירות לעבר העורף הישראלי אש תמ"ס, כטב"מים למיניהם, טילים ורקטות בהיקף שלא נראה בעבר.

לכן במערכה הבאה יידרש צה"ל לתמרן ביבשה. התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי שברשות ישראל לקיצור המערכה ולהסרת האיום על העורף הישראלי מהר ככל האפשר, שכן הוא מאיים יותר מכל אמצעי אחר על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב. תמרון רב־ממדי קטלני זה, הכולל כוחות כשירים בסדיר ובמילואים, יאפשר לממש את עיקרון התחבולה, יפגע בכוחו הצבאי של האויב (בדגש על פעילי אויב) באופן מדויק וכירורגי, ישבש את פעילותו במרחב, יציף מטרות למערכי האש ויביא לצמצום האש לעבר העורף.

בהמשך לכך ראוי להדגיש את חשיבות הצורך לנצח בקרב הראשון. הדבר נובע הן בשל הצורך למנוע מהאויב לממש את תפיסת ההפעלה שלו שמטרתה לשבש את פעולת צה"ל והן משום שניצחון בקרב הראשון יהיה, כמאמר מג"ד החי"ר הרוסי מומיש־אולי בספר אנשי פאנפילוב, "מהלומה על גבי התודעה" של האויב, שתכשיל את יכולתו לייצר נרטיב ארסי ותיצור בקרבו הפסד בפועל ותחושה של כישלון. הצלחה זו בקרב הראשון תסייע לניצול המומנטום ולפריצת המחסום התודעתי והחשש מהמלחמה ומהתמרון בשטח האויב.

התרומה העיקרית של כוחות מובחרים בלחימה בחזית נובעת מכך שלרוב הם הראשונים שמשתתפים בלחימה, בשל גמישותם וזמינותם, וכמאמר אלוף וירוב, "דורכים את המערכת" ומבהירים לצבא ולעיתים למדינה כולה שהיא נתונה במערכה ולא באירוע מוגבל. כך אירע למשל בראשית מלחמת לבנון השנייה בלחימת יחידת מגלן ב"שמורת הטבע" הסמוכה לאביבים ובלחימת יחידת אגוז וגדס"ר צנחנים במארון א־ראס.‏

אך מדוע יש לתמרן בעומק ולא רק בחזית? הדבר נובע מהפוטנציאל הטמון בשיבוש שפעולה בעומק יכולה לגרום לאויב. לצבאות באשר הם אין משאבים רבים להשקיע באבטחת העורף. עיקר כוחם, באופן טבעי, מושקע בחזית.

במהלך מלחמת לבנון השנייה פשטו כוחות מסיירת מטכ"ל ומיחידת שלדג בפיקוד אל"ם ניצן אלון, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, על יעדי חזבאללה בעיירה בעלבכ שבעומק לבנון והרגו כעשרים פעילי חזבאללה. במבצע אחר פשט כוח משייטת 13 על מפקדת חוליית שיגור רקטות בצור והרג כמה מפעיליה. המבצעים, אף שלא השיגו את כל מטרותיהם, יצרו בקרב ההנהגה הצבאית של חזבאללה את התחושה שהעורף הלבנוני אינו מוגן מפני כוחות צה"ל, וחייבו את הארגון לתגבר את יחידותיו האמונות על הגנת בקעת לבנון ורצועת החוף למרות הסד"כ המוגבל שלו.

עם זאת כוחות צה"ל שהתבססו על יחידות מיוחדות היו קטנים מדי בהיקפם ושהו בעומק האויב זמן קצר מכדי שתהיה לפעולתם השפעה מערכתית, ולימים אלון אף הודה בכך. לעומת זאת, לכוחות מובחרים, בעלי מסה קרבית גדולה, שיפעלו בעומק עשויה להיות השפעה כזו. בכוחם ליצור מרחב שבו מבצעים הכוחות, כמאמר תא"ל אבי בלוט, "צבר של פשיטות חבלה, בדירוג או במקביל, על נכסים חיוניים של האויב, דוגמת אתרי הפו"ש או אתרים צבאיים המשמשים לירי תמ"ס (תלול מסלול). הכוחות פושטים ו'נעלמים' תוך שהם משאירים אחריהם הרס וחורבן במקביל לפגיעה במערכים קריטיים לאויב". התוצאה היא אזור מוכה קומנדו.

מימוש של התפיסה ניתן לראות במבצע "נערי החוף" שערכה יחידת מגלן, עליה פיקד סא"ל אליעזר טולדנו, מג"ד צנחנים לשעבר, במלחמת לבנון השנייה. כוח מהיחידה נחת ממסוקים בסמוך לצור, נטמע בשטח והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך מטרות רבות, ובהן משגרי רקטות.

בלוט, שפיקד על עוצבת הקומנדו, כתב כי השילוב בין "דפוסי פעולה שונים (התמרון הכבד בהתקפה בצד פשיטות קומנדו בהיקף נרחב) במהלך המלחמה יגביר את האפקטיביות של המעשה המלחמתי, ובמקביל יגדיל את אי הוודאות וחדלות המעש בצד האויב". אלוף (מיל') גיורא איילנד, שכמ"פ בצנחנים השתתף במבצע אנטבה, ציין שהמבצע לימד אותו את חשיבותה של העזה בעת תכנון המבצע. "בעת תכנון מבצע החילוץ נשקלו חלופות נוספות, לכאורה מסוכנות פחות מזו שלבסוף נבחרה, אלא שדווקא הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות, ולכן הוא יוצר את ההפתעה החיונית לפשיטה". לא פעם, ציין, בשל הסיכונים בחרו המתכננים בדרך ה"בטוחה" יותר, אולם הדרך ה"בטוחה" היא גם הדרך "הצפויה ובסופו של דבר דווקא המסוכנת יותר". לפיכך התחבולה, בעיתוי, במקום ובאופן הפעולה, צריכה להיות במוקד הפעולה בעומק.

ממורשת הקרב של צה"ל בולטת לחימת חטיבת הצנחנים הסדירה במלחמת לבנון הראשונה, בפיקודו של אל"ם יאיר, שנחתה מן הים בעומק לבנון. הצנחנים כבשו ראש חוף ואבטחו אותו, עד שחברו אליהם כוחות צה"ל שתמרנו מהחזית. אז נעה החטיבה, ביוזמת אל"ם יאיר, בנתיב לא צפוי בציר הררי, והכריעה בכל קרב שבו לחמה עד לביירות. נוסף על כך הנחיתה בעומק חייבה את המחבלים להפנות משאבים להגנה על ביירות ולתגבר אותה בכוחות ממקומות אחרים.

אויביה של ישראל, ברצועת עזה או בלבנון, הם ארגונים היברידיים המשלבים יכולות צבא סדיר עם רכיבי טרור וגרילה ופועלים ממרכזי אוכלוסייה. כנגדם, אין די במהלכי תמרון טוריים, שבהם הצבא מבצע הבקעה, חדירה לעומק, התקדמות ורדיפה. נדרשים מהלכים סימולטניים בחזית, בעומק ובאגפים, אשר יכולים "לשבש את היגיון המגננה של היריב" ולהכריע אותו.

סיכום – הקומנדו מוביל את הדרך

עוצבת הקומנדו היא הקטר המבצעי של צבא היבשה, במב"ם, בביטחון השוטף ובמלחמה. בשעתו כתב אלוף הרצי הלוי, שפיקד במבצע "עופרת יצוקה" על חטיבת הצנחנים בלחימה בעזה, כי "צה"ל צריך להשקיע רבות ביכולותיו ההתקפיות". אחת מיכולות אלה היא עוצבת הקומנדו, ואכן ניכרת ההשקעה הרבה הן מצד זרוע היבשה והן מצד המטה הכללי בתהליכי בניין הכוח של העוצבה, ובכלל זה בסד"כ, בכשירות, באימונים ובפיתוח האנשים.

על יחידות העוצבה מוטל לדרוך את הצבא כולו, אם יידרשו לפעול בחזית, או לחלופין לפעול בעומק כדי לסייע למאמץ התמרון העיקרי, לשבש את פעולות האויב, להוציאו משיווי משקל ולהציבו בדילמה. וכל זאת, כמאמר הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, על בסיס "חשיבה מקורית, תחבולה, רוח לחימה ומעל הכול, אמונה יוקדת ש'אין אי אפשר'".

אל לעוצבה להסתפק בהיותה הקטר המבצעי, עליה להיות גם קטר בבניין הכוח ואבן דרך במסלול השירות של קצין בחיל הרגלים, בדומה לביסלמ"ח ובה"ד 1, וכזו שדרכה יעבור הקצין יותר מפעם אחת. כשם שעל מפקדים מהעוצבה לשרת ביחידות לוחמות במקומות אחרים בצה"ל, הרי שעוצבה צריכה להיות אבן שואבת שתמשוך מפקדים ומפקדות מצוינים לשרת בה בתפקידי מטה ופיקוד. כך מפקדים מחוץ לעוצבה יתרמו לה רעיונות ושיטות מוצלחים שיביאו איתם, ובד בבד העוצבה תייצא לצה"ל כולו שיטות פעולה, טכניקות קרביות ורוח של יוזמה, התקפיות ודבקות במשימה.

מאחר שהעוצבה היא היחידה המכשירה את לוחמי העומק של צה"ל, ייתכן שיש מקום לבחון את הפיכת בית הספר לקומנדו לגוף האמון על הכשרת כל הכוחות המיוחדים והמובחרים הפועלים בעומק, בדומה לצבא היבשה האמריקני, המרכז הכשרה זו בבסיסים פורט בראג (הכשרת הכוחות המיוחדים) ופורט בנינג (הכשרת הריינג'רס).

במערכה הבאה יפעיל צה"ל מהלומות אש מן האוויר: מרחבית, משימתית ורחבה, יכולות חשיפה, ייצור מטרות, תקיפה וסגירת מעגלי אש, מודיעין עדכני שיוזרם לכוחות וכן תמרון מהיר ואגרסיבי. לצד יכולות אלה (ואף שאסור לנוח על זרי הדפנה) יש כיום לצה"ל יכולת מבצעית לפעולה רחבת היקף ומשמעותית בעומק שטח האויב, באמצעות עוצבת הקומנדו היודעת לפעול בעומק במסה קרבית של לוחמים ומפקדים מובחרים, במרוכז ובמבוזר ובשיתוף פעולה רב־זרועי. מהלך כזה יהיה בחזקת ה"אס בשרוול" המפתיע.

הרמטכ"ל רא"ל כוכבי קבע כי על צה"ל ליצור "פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר". נוכח האופן שבו פועלים אויביה של ישראל, אין אף יחידה או זרוע שיכולות לפעול לבדן כדי להביא לסיום המערכה הבאה בתנאים נוחים לישראל. נדרש שילוב זרועות ומאמצים באש, בחזית ובעומק כדי להשיג את הניצחון המובהק אליו כיוון הרמטכ"ל, ולהכריע את האויב במערכה הבאה.

המחברים מודים לתא"ל (מיל') בני בן ארי, אל"ם (מיל') בעז זלמנוביץ, סא"ל (מיל') אבירם רינג ורס"ן (מיל') צח אקשטיין על הערותיהם הטובות למאמר.

אל"מ קובי הלר, מפקד עוצבת המפץ, לשעבר מפקד עוצבת הקומנדו
סרן (מיל') גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וקצין מילואים בעוצבת הצנחנים "חיצי האש"
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

ובכל זאת עלינו לתמרן | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"להכריע, להכריע מהר, כך שבסופו של דבר אף אחד לא ישאל מי ניצח ומי הפסיד" – מילים אלה של הרמטכ"ל לשעבר ממשיכות להדהד עוד היום, וכאשר עולים קולות הטוענים כי יש לשמור את האופציה הקרקעית למוצא אחרון, חשוב להדגיש – רק שילוב של כוח אש, מערך הגנה ותמרון קרקעי חכם יוכל להשיג ניצחון ברור, כזה שכבר מזמן לא ראינו.

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1584, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 3 באפריל 2022

בחודשים האחרונים הוצגו בפרסומי המכון למחקרי ביטחון לאומי שתי גישות סותרות ביחס לתמרון היבשתי ההתקפי ולרלוונטיות שלו להתמודדות עם איומי ההווה והעתיד שמולם ניצבת ישראל. במאמר זה מוצגת הקביעה, כי אף שעל התמרון להתבצע בהקשר ובאופן שישרת מטרות אסטרטגיות ואופרטיביות ספציפיות, כמאמר אחת משתי הגישות, הרי שגם נוכח האתגרים והעימותים שבפני ישראל על צה"ל לתמרן ולשם כך לשמר כוח יבשתי כשיר, כמאמר הגישה השנייה.

במאמרו "מי שיברח מהתמרון, לא ינצח" ("פרסום מיוחד", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 12 באוגוסט, 2021), טען ח"כ לשעבר עפר שלח, מ"פ צנחנים לשעבר, כי "תמרון מהיר והחלטי הוא תנאי הכרחי לקיצור המערכה, ולא להארכתה: תהיה הגדרת ההישג אשר תהיה, מהיר יותר להגיע אליו כאשר מפעילים את מלוא העוצמה מראשית המלחמה ולא רק כאופציה אפשרית להמשך, מתחככים באויב ומביאים את המלחמה אליו". לעומתו טען אל"מ (מיל.) רון טירה, טייס קרב בעברו, במאמרו "תמרון – על מנת מה" (מבט על, גיליון 1548, 9 בינואר 2022), כי "בחלק ניכר מהעימותים שישראל נטלה בהם חלק בשלושת העשורים האחרונים, ישראל לא ביקשה להוציא דבר מיריבה, אלא פשוט לסיים במהירות את העימות שאליו נקלעה שלא בטובתה. לפחות חלק מעימותים אלה נבע מתהליך הסלמה שיצא משליטה, או ממיסקלקולציה. במצבים כאלה, בהחלט אפשר שרציונלי יותר לישראל לבחור במצב יסוד אסטרטגי "מגננה", ולהפעיל את כוחה באופן שיביא לסיום מהיר וזול של העימות". טירה ציין כי "יש להישמר מפני רצון לתמרן ויהי מה, וההחלטה צריכה להיבחן לאור ההקשר. יש להישמר מנטייה לתמרן כחלק מאתוס, או כמקצה שיפורים".

אמנם, כמאמר טירה, ההחלטה לבצע תמרון יבשתי חייבת להיות בהקשר לאירועים ולא כמבחן אומץ או ברירת מחדל, מה גם שאין בכוונת ישראל לכבוש שטחים מידי אויביה לזמן ממושך. אכן, התמרון צריך להתבצע רק כשהוא משרת באופן מיטבי, בניגוד לחלופות אחרות שמחירן זול יותר בדם ודמים, את המטרות האסטרטגיות והאופרטיביות של ישראל. בנוסף, תכנית אופרטיבית למבצע מוגבל לא צריכה להיות תכנית אופרטיבית לפעולה התקפית רחבת היקף שקוצצה והותאמה. זוהי תכנית אחרת, כתב טירה, "וארגז הכלים הצה"לי צריך גם תכניות כאלה". בכל מקרה, כתב בצדק, עליה לשאוף לסיים במהירות את העימות בכדי לצמצם את הפגיעה בעורף. הנחות נכונות אלו הובילו את המחבר למסקנה השגויה לפיה הצורך לתמרן כמעט התייתר, זולת בעימות רחב היקף. יתכן, ציין, שביכולתה של ישראל להשיג את יעדיה בפעולה שמתחת לסף המלחמה – מה גם שזמן העימות עשוי להיות קצר מדי עבור היערכות של כוחות היבשה לתמרון אפקטיבי.

אמת, חזבאללה וחמאס מציבים איום חמור על העורף באמצעות ארסנל טילים ורקטות (חלקו מדויק), שיאפשר פגיעה בגיוס כוחות המילואים של צה"ל, שיבוש פעילותו המבצעית ואף השפעה על תהליכי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית. האויב גם שיפר את יכולתו לחדור לשטח ישראל. איום זה יחייב את ישראל לפעול בלוח זמנים קצר כדי להסיר את האיום באמצעות כל הכלים הזמינים לרשותה. הראשון, הזמין והגמיש שבהם הוא חיל האוויר, שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום, ומערכי האש מנגד.

צה"ל מחזיק כיום ביכולות אש ומודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב, כפי שהומחש בעימותים ובמערכה בין המלחמות (המב"מ). מאמץ האש חיוני, שכן הוא מסוגל לפגוע ולשבש את היכולות האופרטיביות של האויב, עשוי ליטול ממנו נכסים אסטרטגיים ויוצר הרס שירתיע מפני מערכה נוספת שנים קדימה ויחייב אותו להשקיע את משאביו בשיקום הנזקים.

אך ההישג שיביא מאמץ האש במהלך הלחימה עצמה יהיה בהכרח מוגבל. ראשית משום שהאויב הסתגל ולמעשה בנה את בניין כוחו כך שיוכל להוסיף לשגר ולפעול גם נוכח מפעל ייצור והשמדת המטרות המרשים שבנה צה"ל. שנית, משום שלאחר מספר ימי לחימה פוחתות מספר המטרות הזמינות לתקיפה באש. צה"ל יודע להשמיד במהירות את "בנק המטרות" שצבר, ומנגד האויב "מבין מהר את הפרינציפ" ונשמר מחשיפה. אין בכך בכדי לטעון שהמודיעין והאש המדויקת לא יביאו הישגים. לעיתים ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד, כמו, למשל, במבצע "חגורה שחורה" ב־2019. אולם לרוב מתפתח דפוס שמאריך את משך המערכה בשל הקושי להשיג הישגים באמצעות מאמץ האש והרתיעה מהפעלת מאמצים אחרים. החתירה לקיצור משך המערכה ככל שניתן היא שהופכת את התמרון הקרקעי לכלי חיוני, בין אם כמאמץ עיקרי ובין אם כמאמץ נלווה לאש.

המפתח להצלחה טמון בשילוב בין מאמץ האש למאמץ מתמרן, בקצב מבצעים מהיר, שמציב איום של ממש על שרידותו ויכולתו התפקודית של האויב ועשוי לגרום לו להפסיק את המערכה. הסיבה לכך היא שהתמרון, מעצם טבעו, מקיים נוכחות בשטח. אף שהאויב התרגל למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך ללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו, מייצרים תחושת נרדפות ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף. יתרה מכך, לכיבוש שטח, גם זמני, יש משמעות והשפעה תרבותית־פסיכולוגית בעיני אויביה של ישראל. השטח נתפס כבעל ערך היסטורי, תרבותי ודתי. רק תמרון יבשתי יכול לתפוס שטח וליצור בכך לחץ תודעתי על האויב.

סיבה נוספת לחשיבותו של התמרון היא הצורך להיחלץ מ"המבוי הסתום" – מושג שטבעו מפקד זרוע היבשה, אלוף תמיר ידעי, ומפקד מרכז דדו, תא"ל ערן אורטל. שורת המבצעים שניהל צה"ל בשני העשורים האחרונים, כולם בהיגיון הרתעתי וחלקם נמשכו יותר מכפי שביקשה ישראל, קלעו אותה ל"מעגל קסמים" של התנהלות ממבצע הרתעתי־שחיקתי אחד למשנהו, בעוד היעדר נכונותה להפעיל בהם כוחות יבשה מוכר לאויביה ומקנה להם יתרון והגנה.

לכן, על ישראל לפתח דפוס פעולה הכרעתי, שיכלול מאמץ הגנתי יעיל ואשר יימנע מהאויב, כמאמר האלוף הרצי הלוי, לקזז את הישגיה של התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שלו, שיגבו מחירים בנפש. עיקרו מערכה משולבת של אש ותמרון בקצב מהיר, שכן המהירות הכרחית לישראל בשל האיום על העורף. פעולה משולבת תאפשר לצה"ל לפגוע ביעילות בכוחות האויב, לשלול ממנו נכסים חיוניים לדוקטרינת הפעולה שלו (מערכי אש, פיקוד ושליטה וכן מנהרות), ותאפשר להגיע למצב סיום בתנאים חיוביים לישראל ואולי אף לעצב מציאות חדשה, טובה יותר.

הן שלח והן טירה הסכימו כי צה"ל נדרש לבצע רפורמה משמעותית בזרוע היבשה כך שכוחותיה יהיו רלוונטיים, ובעיקר מהירים ועמידים (ממוגנים), שכן אויביה של ישראל ייצרו איום של ממש על שרידות כוחות היבשה המתמרנים בשדה הקרב באמצעות מטענים, טילי נ"ט, ארטילריה ויכולות נוספות.

על צה"ל לחזק את יכולתו להפעיל בזמן קצר כוחות סדיר ומילואים שניתן יהיה לגייס ולהפעיל כצוותי קרב משולבים שיתמרנו במהירות לשטח האויב ויפגעו בכוחם הצבאי של חזבאללה וחמאס. כוחות אלו יידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לפעול בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, לפשוט ולהרוג באויב במגע ישיר. כבר ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים (ולימים מפקד פיקוד הצפון), כי הלקח העיקרי מאימון שערכה יחידתו הוא כי "לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". קביעה זו נכונה גם כיום.

צוותי קרב אלו יוכלו לאתר ולהשמיד את ה"אויב הנעלם", שנמנע ככל יכולתו מעימות ישיר עם הצבא ומתבצר במנהרות ובונקרים, לתמרן במהירות וכמאמר תא"ל אורטל, "להדליק את האור", כלומר לחשוף את האויב, בדגש על מערכות ייצור האש לעורף שברשותו, ו"לכבות את האש", כלומר להשמיד בכוחותיו שלו מערכות אלו ובכך לשלול מהאויב את הרכיב העיקרי שבתפיסת ההפעלה שלו.

הצלחת כוחות אלו תלויה בראש ובראשונה במפקדים איכותיים, יוזמים, נחושים ותחבולנים שיובילו את הלחימה, ועל צה"ל להשקיע בשימורה ובפיתוחה של שדרת מפקדים זו בסדיר ובמילואים.

תמרון שכזה, שבעימות מוגבל יהיה מצומצם בהיקפו (פשיטה), יהיה רלוונטי ולעיתים אף מתחייב בשל הצורך לקצר את משך הלחימה ולצמצם את הירי על העורף. ובמערכה רחבה, כשהתמרון יופעל בסדרי כוחות גדולים וייצור איום באובדן קרקע – שהיא נכס אסטרטגי לעמים ומדינות באשר הם – ובאובדן ריבונות ושרידות, הוא אף עשוי להביא את האויב להסכים לסיום הלחימה.

ההקשר חשוב, ועל התמרון לתרום להשגת היעדים האסטרטגיים של המערכה ומנגד, כל דיון על התמרון, היקפו ולשם מה חייב להתחיל מכך שלצה"ל ישנה יכולת כשירה, נכונה ומיומנת לתמרן ביבשה שאותה הוא יפעיל בהתאם לצורך.

בשעתו אמר הרמטכ"ל גבי אשכנזי שבמערכה הבאה צה"ל חייב "להכריע, להכריע מהר, באופן כזה שבסופו של דבר אף אחד לא ישאל מי ניצח ומי הפסיד". ציווי זה נותר נכון, ולשם כך נדרש מהלך המשלב בין עוצמת אש, מדויקת ככל שניתן, ומסה מתמרנת שפוגעת באויב בשטחו, ומייצרת לחץ שלא יוכל לעמוד בפניו.

בדידות המפקד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לכאורה, ורק לכאורה, האוטוביוגרפיה שפרסם לאחרונה אלוף (מיל.) עמוס ירון עוסקת בהיסטוריה העתיקה האישית שלו במלחמות ישראל. למעשה, היא טומנת בחובה שורה של תובנות ולקחים רלוונטיים לצה"ל ולמפקדיו.

בשנים האחרונות פרסמו שורה של קצינים בכירים ספרי זיכרונות. בין אלו ניתן למנות את אליעזר שקדי, עמוס גלעד, מתן וילנאי וגיורא איילנד (שכתב ספר מופת). עתה הצטרף אליהם אלוף (מיל.) עמוס ירון, ששימש בין היתר כראש אכ"א וכמנכ"ל משרד הביטחון וכמו וילנאי ואיילנד עשה את עיקר שירותו בצנחנים.

ירון היה מפקד שדה בולט שלחם בארבע מלחמות ולקח חלק באירועים אסטרטגיים חשובים, אך נראה שספרו האוטוביוגרפי, "רוח המפקד" (ידיעות ספרים, 2022), יצא מאוחר מדי. הוא פרש מצה"ל ב־1990 והפשיטות והקרבות שבהם לחם עלולים להצטייר לקוראים שטרם חצו את גיל הארבעים כמשהו מן העבר הרחוק. ועדיין, טוב שכתב את סיפור חייו, וזהו סיפור מרתק וכתוב היטב, משום שהוא טומן בחובו שורת תובנות ולקחים רלוונטיים לצה"ל ולמפקדיו.

הספר בנוי באופן כרונולוגי, מראשית חייו של ירון, בנם של הורים שעלו מפולין בטרם קום המדינה, עבור במסלולו הצבאי, מחייל ועד למטכ"ל, וכלה בעבודתו כמנכ"ל משרד הביטחון. הספר מאפשר לקוראים, בוודאי למפקדים בצבא, ללמוד מניסיונו של מי שלחם בחזית ובעומק, בכל רמה, מהטקטית (כקצין אג"ם במלחמת ששת הימים וכמג"ד בפשיטות בלבנון ובמצרים) לאסטרטגית (כרמ"ח מבצעים וכמפקד אוגדה במלחמה).

ירון תיאר בשפה בהירה ובאופן קולח את האתגרים שניצבו בפניו, מימיו כמג"ד שנדרש להניע את פקודיו אל מול האש, ועד לדילמה שנגעה לשאלה האם לתקוף את הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה. הלקח העיקרי שעולה מן הספר נוגע לכך שגם כיום, למרות הקדמה הטכנולוגית, השינויים באופיים של אויביה של ישראל (צבאות טרור) ובשדה הקרב, נדרש המפקד (כמו ירון בשעתו) לגלות איתנות, יוזמה וחשיבה תחבולנית בכדי לעמוד במשימה ולנצח.

מפקד נבחן בביצוע המשימה

ב־1957 התגייס ירון לנח"ל ועבר קורס מ"כים וקורס קציני חי"ר. לאחר שנה כמדריך בבה"ד 1, התנדב לשרת "בגדוד הנח"ל המוצנח" (עמוד 28). לגדוד, כתב, אמנם הגיע לאחר שעבר קורס צניחה, "אבל את הכובע האדום הייתי צריך להרוויח. נכנסתי לגדוד ברגל ימין, וזה היה הבסיס להתקדמות שלי בהמשך" (עמוד 28). השירות הצבאי סיפק לו אתגרים, מסלול קידום ובעיקר "תחושת שליחות" (עמוד 33). הוא היה מ"פ בגדוד, ובמלחמת ששת הימים שימש כקצין האג"ם של חטיבת הצנחנים מילואים 55, שלחמה בירושלים ושיחררה את הכותל המערבי.

במלחמת ההתשה שימש כמפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. כשהוטל על החטיבה, בינואר 1970, לפשוט על אי האלמוגים שדואן במפרץ סואץ, מונה למפקד כוח עתודה. במהלך המבצע, כתב, "הופעל הכוח שהרכבתי. נחתנו במסוקי סופר פרלון בחלק הדרומי של האי והסתערנו על כוח מצרי שהיה מחופר היטב בתוך העמדות" (עמוד 51). הלחימה הייתה קשה, והקומנדו המצרי לחם היטב. הצנחנים הרגו כ־50 חיילים מצריים ושבו כ־60. שלושה חיילי צה"ל, בהם מ"פ, נפלו בקרב.

עבור ירון, הכלל "לא חוזרים אם לא מבצעים" (עמוד 53), שטבע אריק שרון כמפקד הצנחנים בפעולות התגמול בשנות ה־50, היה לחם חוק. "אני חונכתי לבצע ואחר כך להסביר. מלחמה היא לא פיקניק. אפשר לברוח בקלות מכל משימה ולספק סיפורים והסברים – חלקם אפילו יהיו אמיתיים ומוצדקים – אבל בסופו של דבר מפקד נבחן בביצוע המשימה" (עמוד 53), כתב.

מבצע "ברדס 20", פשיטה שעליה פיקד כמג"ד הנח"ל המוצנח בינואר 1971, הייתה מבחן שכזה. הכוח בפיקודו נחת מן הים בסירות גומי בראס א־שק שבלבנון. זמן קצר לאחר מכן נתקל הכוח וספג שני פצועים קל. לכאורה, הכוח נחשף וגורם ההפתעה אבד, אך ירון החליט להמשיך במשימה ולתקוף את היעדים מכיוון אחר.

אירועים שכאלה, הסביר, מהווים "מבחן למפקד: אם בזמן אמת הוא יודע לשנות את מה שדורש שינוי. התכנון הוא תיאורטי בלבד, ולשטח חיים משלו. תכנון טוב צריך לקחת בחשבון גם תקלות. ככל שהמפקד יותר מיומן, מקצועי וקר רוח כך קל לו יותר לבצע שינויים בתוכנית המקורית ולהשלים בסופו של דבר את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 59). הצנחנים בפיקודו תקפו את המחבלים מכיוון לא צפוי, הפתיעו אותם והרגו שמונה מהם. המשימה בוצעה.

במלחמת יום הכיפורים שב ירון מלימודיו במכללה לפיקוד ומטה של הנחתים בקוואנטיקו, ופיקד על כוח מילואים במבצע "פונטיאק". הכוח, שכלל תותחנים ולוחמים מסיירת מטכ"ל, הוטס בלילה במסוקים לג'בל עתקה שבסיני. לאחר הנחיתה, "בתוך זמן קצר מאוד ירה הכוח 90 פגזים לעבר צומת קשר חיונית בקרבת הק"מ ה־101 ולעבר מפקדות הארמייה השלישית המצרית, שהייתה אחראית על חלקה הדרומי של חזית תעלת סואץ. המשימה הושלמה בהצלחה. לא זה היה המבצע שהציל אותנו במלחמת יום הכיפורים, אך הצלחנו להסב למצרים נזקים ואבדות" (עמוד 70). לאחר מכן, חולץ הכוח תודות לעוז רוחו של טייס מסוק היסעור, סא"ל יובל אפרת.

במלחמת לבנון הראשונה פיקד ירון, כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, על אוגדה 96 (כיום "עוצבת האש"), שכללה בעיקר את חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקוד אל"מ יורם יאיר (יה־יה), "קצין שדה מעולה ומפקד מהטובים שהיו לנו" (עמוד 101). משימת האוגדה הייתה לנחות מן הים בשפך נהר האוואלי שבלבנון. "זו הייתה הפעם הראשונה שצה"ל נחת מהים עם כוחות בסדרי גודל כאלה, מבצע מסובך שדרש הקפדת יתר וראייה של כל האפשרויות" (עמוד 102).

ירון ניהל את הנחיתה היטב. לוחמי השייטת, "בפיקודו של דידי יערי, הראשונים שהגיעו לחוף הנחיתה, בשחייה, וידאו שהוא נקי וסימנו לכוח נוסף בפיקודו של שאול אריאלי מגדוד 50 שהתפרשׂ בשטח לאבטח את חוף הנחיתה. אחריהם ירדו הכוחות מהנחתות שהגיעו לחוף בריצה מהמים. כיוון שהסטי"ל לא יכול להתקרב לחוף, כוח החפ"ק הגיע אליו בסירות גומי. בשעת לילה מאוחרת התמקמנו באזור החוף" (עמוד 103).

לאחר הנחיתה, כתב, המשיכה האוגדה לנוע צפונה לעבר ביירות. "את הקרבות הקשים ביותר ניהלו הכוחות בפיקודו של יה־יה בציר ההררי, שהיו בו גם מארבים של כוחות סוריים. הם התמודדו עם שטח קשה מאוד – גם מבחינה פיזית וגם מבחינת הקרבות לאורכו – אבל פעלו היטב והתקדמו כמתוכנן" (עמוד 104). לאחר כיבוש ביירות וגירוש מחבלי אש"ף מלבנון, אירע הטבח שביצעו לוחמי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילה. ועדת כהן מצאה את ירון אחראי במידת מה לאירוע וקבעה כי לא יוכל לשמש בתפקיד פיקודי במשך שלוש שנים.

הכרעה זה רק ב"משחקי הכס"

לצד תפקידיו בשדה, שימש ירון במגוון תפקידים שבהם עסק בסוגיות אסטרטגיות למדינת ישראל. כך למשל, כרמ"ח מבצעים (מה שלימים הפך לרח"ט מבצעים באמ"ץ) לקח ירון חלק בתכנון תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. ביום המבצע, ב־7 ביוני 1981, עקב יחד עם הרמטכ"ל רפאל איתן, מפקדו מימיו בצנחנים, ובכירים נוספים, אחר שלבי התקיפה האווירית מהבור בקריה. "רפול", ציין, היה רגוע לאורך כל הפעולה, ובכלל זה ברגע "שבו בוצעה המשימה והכור הושמד" (עמוד 92).

גם לאחר שפרש מצה"ל וממשרד הביטחון הוסיף המחבר לעסוק בסוגיות אסטרטגיות, ולאחר מלחמת לבנון השנייה, היה חבר בצוות שייעץ לרמטכ"ל גבי אשכנזי. בנוסף, היה חבר ב־2007 בצוותים המצומצמים שייעצו לשר הביטחון, אהוד ברק, וראש הממשלה, אהוד אולמרט, בנוגע לכור הגרעיני בסוריה. בין היתר נתבקש לשכנע את שר הביטחון ברק לתמוך בעמדת ראש הממשלה בדיוני הקבינט. "אמרתי לברק בפגישתנו בצורה החלטית, שדליפת המידע על הכור תטרפד כל אפשרות לתקוף אותו, וזה יהיה על ראשו ועל מצפונו" (עמוד 251). נראה שהצליח, שכן ברק הצביע בעד התקיפה, כפי שרצה אולמרט.

הפרשה הסתיימה "בהחלטה מנהיגותית יוצאת דופן של ראש הממשלה אהוד אולמרט ובפעולה מוצלחת ביותר של חיל האוויר" (עמוד 251). צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל אשכנזי, הצליח להשמיד את הכור ולהימנע ממלחמה עם סוריה. כמו מספר מצומצם של אישים, יכול גם ירון לציין בסיפוק כי היה מעורב בהשמדת שני כורים גרעיניים.

ניסיונו זה הביא את המחבר לגבש שורה של תובנות בכל האמור בביטחונה הלאומי של ישראל. כיום, כתב, תתקשה ישראל להשיג הכרעה מוחצת כנגד אויביה, חזבאללה וחמאס. כדי להמחיש את דבריו בחר ירון בדוגמה מקורית: "בסדרת הטלוויזיה המופתית "משחקי הכס", הכרעה של צד אחד מושגת רק כאשר השליט של הצד השני כורע ברך" (עמוד 265). אך למעשה, "גם אם היו דרקונים, מדינת ישראל, ולמעשה אף מדינה בעולם, לא מסוגלת כיום להביא את אויביה למצב של כריעת ברך או לכניעה" (עמוד 265). אמנם, ציין, ניתן כיום להשיג הכרעה, "אבל רק ברמה הטקטית/אופרטיבית; למשל, כיבוש שטח ונסיגת כוחות האויב" (עמוד 266).

לפיכך, ההישג הנדרש ברמה האסטרטגית/מדינתית הוא לא הכרעת האויב, "אלא ניצחון עליו. בנקודות או בנוקאאוט. ניצחון בלי תמונת ניצחון. זהו המושג שצריך לקבל את מקומו בתפיסת ה"הכרעה" – השגת ניצחון על אויבינו, בתקווה שמשך הזמן שיעבור עד הסיבוב הבא יהיה ארוך ככל האפשר, ובהנחה שבמשך הזמן שבין המלחמות ישרור שקט ולא נידרדר למלחמת התשה; שהרי מבחינת מדינת ישראל, התשה שקולה להפסד ולכישלונה של ההרתעה" (עמוד 266).

יש בדברים אלו הדהוד לתפיסתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון, לפיה ישראל תידרש לנצח בכל סבב וסבב כנגד אויביה, באופן שיחזק את ההתרעה, ירחיק את המלחמה הבאה ויאפשר לנצל את ההפוגות בין סבבי העימות לבניין העם והארץ. בן־גוריון סבר כי ניתן יהיה להכריע את צבאות האויב באופן שיחזק את ההרתעה, עד שישלימו עם קיומה של מדינת ישראל (בזק, 2019, עמ' 17).

על מנת להשיג את הניצחון הזה, הדגיש ירון, דרושים לישראל בעיקר חיל אוויר וצבא יבשה חזקים ומודיעין עדכני ומדויק. לכן, שאל, "מה תועיל לנו צוללת שישית, אם אין לנו די טנקים ונגמ"שים מתקדמים ואם אין לנו כסף לאימון הכוחות?" (עמוד 75). בסוף, קבע, "הם אלה שיענו בשטח, בזמן אמת, על השגיאות של מקבלי ההחלטות וטעויות המודיעין" (עמוד 75). את אלו, ציין לכל אורך הספר, יידרשו להוביל מפקדים נחושים, נועזים ויוזמים. בשל כך, לא פחות מאשר בשל הרצון לתאר את מסלול חייו, הפיקוד הקרבי הוא נושא שבו עסק בספר בהרחבה.

המפקד

כאמור, מוטיב חוזר בספר הוא "בדידותו של המפקד, חלק בלתי נפרד ממשא חייו ותפקידו" (עמוד 118). דוגמה לכך היא האופן שבו ניצב, כמח"ט הצנחנים ב־1977, בפני דילמה בלתי־אפשרית. מסוק יסעור ועליו 54 לוחמים ואנשי צוות אוויר התרסק על צלע הר בבקעה. לא היו ניצולים, והוא לבדו נדרש להחליט האם ממשיכים בתרגיל ואם לאו. כעבור רבע שעה החליט, ממשיכים. "ידעתי גם שהלוחמים כולם בדעתי, שגם הם מבינים שזה הדבר הנכון לעשות. שלנו, כצבא הגנה לישראל, אין את הפריבילגיה להישבר, לעצור, לא למלא את המשימה עד הסוף" (עמוד 80). זוהי החלטה לא פשוטה, אך כך נוהגים גם בלחימה כשיש נפגעים.

ממרום ניסיונו, כמי שנדרש לקבל החלטות בשדה הקרב כמג"ד וכמפקד אוגדה, הזהיר ירון מפני השתעבדות למערכות פיקוד ושליטה מתקדמות. "מסך לא יכול לתפוס לחלוטין את מקומו של המפקד בשדה הקרב, אלא לשמש לו כלי עזר בלבד. המפה, ההתמצאות בשטח, העמידה על ראש הגבעה שממנה אפשר להשקיף על הלחימה ללא אמצעי תיווך – כל אלה הם עדיין הכלים הטובים ביותר של המפקד. מובן שתהיה זו טעות גדולה לא להיעזר בטכנולוגיה המודרנית, אבל גם במקרה זה החוכמה היא לעשות זאת במינון הנכון ולא להתפתות להישאר רק מול המסך, הרחק משדה הקרב וזיעת החיילים" (עמוד 52).

עם השנים, כתב, התמסד צה"ל לטובה, "ההיררכיה הפכה לברורה והסמכויות הוגדרו, ובמשך הזמן חופש הפעולה של המפקד הלך והצטמצם. במרחב הקיים עדיין נותר למפקד, בכל רמה, חופש פעולה כלשהו, אלא שאליו חדר עם השנים המידע שזורם במהירות ואיתו – הביקורת והחשש ממנה. היום המפקד צריך להיות אמיץ הרבה יותר ממה שאני הייתי במאי 77', כדי לקבל החלטה עצמאית. צה"ל צריך להקפיד, יותר מתמיד, על חינוך מפקדים לחופש מחשבה" (עמוד 119).

ואכן, מערכות השליטה והבקרה החדישות, כמו גם מערכות נוספות, מקנות למפקדים ראייה רחבה ומעודכנת של שדה הקרב, אך גם מייצרות לא פעם עודף מידע, ולמעשה מציבות את המפקדים בשטח תחת בקרה (וביקורת) מתמדת של הדרגים בעורף. נדרש איזון, משום שהטכנולוגיה אינה יכולה להחליף את תפקידו החשוב ביותר של המפקד, לקבל החלטות, ועליו להיות בעל חוסן נפשי ומנטלי לעשות זאת, עם כל הבדידות הכרוכה בכך.

במאמר שפרסם בשעתו, כתב אלוף (מיל.) איילנד שהצבא "חייב להיות ער לכך שכדי לנצח בקרב נדרשת יכולת יוזמה ולקיחת סיכונים". לכן, הדגיש, את "הדחף לעשות יותר צריך לתעל ולרסן, אך אסור לדכא" (איילנד, 2019). האתגר של הפיקוד הבכיר של הצבא הוא לטפח את רוחם העצמאית והיוזמת של מפקדי השדה, מבלי לוותר על השליטה והבקרה שמאפשרת הקידמה הטכנולוגית, כמו גם על המקצועיות והבטיחות.

זהו ספרו של מי שהוביל כוחות בשדה הקרב, כמו גם עסק בסוגיות אסטרטגיות מרכזיות, הן בצבא והן מחוצה לו, ותובנותיו על פיקוד, לחימה והביטחון הלאומי נותרו רלוונטיות לצה"ל ומפקדיו נוכח אתגרי ההווה והעתיד.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

אנשים אחים אנחנו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סיפור המבצע שניהל המוסד בכדי להעלות את יהודי אתיופיה לישראל מסודאן יכול לפרנס כמה וכמה סרטי וספרי מתח ופעולה. הספר החדש אודות המבצע, שלפי אחד ממפקדיו הוא תיאור מדויק שלו, הוא מותחן שכזה, שכולו אמת.

סיפורו של מבצע "אחים", המבצע שניהל המוסד (בסיוע צה"ל) להעלאת יהודי אתיופיה מסודאן, הוא החומר שממנו עשויים סרטי מתח, ונטפליקס אכן הפיקה אחד כזה, "אתר הצלילה בים האדום", בכיכובם של כריס אוונס, מייקל קנת' ויליאמס ובן קינגסלי. אבל הסרט היה רחוק מלתאר במדויק את הקשיים, ההצלחות והרגעים שבהם גורל המבצע היה תלוי על בלימה. את אלו תיאר היטב עיתונאי ה־BBC רפי ברג בספרו "לוחמי המוסד בים האדום" (הוצאת שוקן, 2022). 

התוצאה היא מותחן ריגול כתוב היטב, שקשה להניח מהיד, שכולו אמת. אפרים הלוי, שפיקח על המבצע כראש אגף ולימים עמד בראש המוסד, כתב באחרית דבר לספר שבעיניו זהו "הסיפור האמיתי והמדויק ביותר של המבצע של המוסד לחילוצם של יהודי אתיופיה מסודאן" (עמוד 260). וזהו סיפור מרתק ונוגע ללב.

"הביאו לי את יהודי אתיופיה"

לאחר שנבחר מנחם בגין לראשות הממשלה בשנת 1977, כתב ברג, הוא קיים פגישה עם ראש המוסד דאז אלוף (מיל.) יצחק חופי (חקה), שבמלחמת יום הכיפורים שימש כאלוף פיקוד הצפון"בגין ביקש מחופי – שעל פי הדיווחים כבר היה נכון להתפטר – שיישאר בתפקידו. בגין אמר לו להמשיך בכל המשימות שהמוסד מתכנן או כבר מבצע, ולהוסיף לרשימה משימה חדשה. "הביאו לי את יהודי אתיופיה," הוא אמר" (עמוד 28).

תחילה נשלח לאפריקה איש המוסד דני לימור, גיבורו המרכזי של הספר, ועליו הוטל לברר את מצבה של הקהילה היהודית באתיופיה, ולהעריך אם ניתן להעלותם ארצה וכיצד. לימור בנם של יהודים צרפתיים שהיגרו לאורוגוואי התגייס למוסד ב־1968, "בתום שירותו כקצין בחטיבת הצנחנים, כשהארגון חיפש קצינים שבקיאים בשפות זרות" (עמוד 33).

הוא נסע לאפריקה ופגש שם את פרדה אקלום, יליד אתיופיה שהיה האיש שיצר את הקשר הראשוני עם מדינת ישראל ואותת לה כי יהדות אתיופיה מבקשת לעלות ארצה. לאחר שהשניים פעלו תקופת מה במשותף, נשלח אקלום למטה המוסד לעבור מסלול הכשרה מקוצר. כעבור כשבוע הוא נשלח חזרה לאפריקה. במערך ההדרכה של המוסד "הודו שאכן אין שום דבר שפרדה יכול ללמוד בקורס, והם שולחים אותו בחזרה כאיש מוסד בשכר" (עמוד 86).

ברג תיאר את מסעם של השניים לאיתור קהילות היהודים שחיו בכפרים מבודדים באתיופיה וכיצד שכנעו אותם לצאת למסע רגלי ארוך בשטח עוין עד למחנות הפליטים שעל גבול סודאן. כמו גם את התמודדותם עם פקידי ממשל מושחתים וניסיונותיהם הראשונים להעלות קבוצות קטנות של עולים באמצעות טיסות מסחריות מח'רטום לאירופה ולישראל.

כפר הנופש כשער עלייה

לאחר שפעלו זמן מה בכיסוי בסודאן ואתיופיה והעלו ארצה קבוצות קטנות עולים מיהדות אתיופיה בטיסות סחר, הבין לימור שיש להרחיב את היקף המבצע בכדי להעלות יותר יהודים מאתיופיה לישראל. הרעיון שעלה בדעתו היה לפעול בדרך הים. "כקצין צנחנים היה לדני ניסיון בפעילות משותפת עם שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי" (עמוד 117) והוא ידע שמה שדרוש לו הוא לוחם מוסד יוצא היחידה בכדי לבחון את האפשרות. 

הוא פנה לסגן ראש אגף המבצעים במוסד, שלמה גל. "הם עבדו יחד במשימות באירופה לאחר הטבח בספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן" (עמוד 117). באותם ימים "המוסד איתר והרג את המעורבים בדבר" (עמוד 118), אנשי ארגון "ספטמבר השחור".

גל, איש מבצעים רב־עלילות שעל אומץ הלב שגילה כקצין תותחנים שצורף לכוח סיירת צנחנים בפעולת התגמול בקלקיליה הוענק לו עיטור העוז, נעתר. לימור ולוחם נוסף בשם יוני, יוצא הקומנדו הימי, יצאו לחוף ערוס שבסודאן שהתגלה כחוף שממנו ניתן יהיה להעלות את יהודי אתיופיה על ספינה של חיל הים ולהשיטם ארצה.

בסיוע לוחמי מוסד נוספים, כמה מהם כמו יוני יוצאי השייטת, הם הקימו במקום כפר נופש וצלילה יוקרתי ששימש ככיסוי למבצע. במהלך היום התחזו הלוחמים לצוות המלון ולמדריכי צלילה, ובלילה הבריחו יהודים בסיוע לוחמי השייטת, שהשיטו בסירות גומי את העולים, קבוצות קבוצות לספינת חיל הים.

אחד הרגעים המותחים בספר התרחש באחד הלילות בעת שלוחמי השייטת העלו את העולים בחוף לסירות זודיאק והשיטו אותם לספינת חיל הים שיועדה לשיט אותם לישראל. לפתע הופיעו במקום חיילים סודאנים. בחושך התקשו החיילים לזהות את הסירות אך הם הלכו וקרבו למים. 

בעוד לימור ואנשיו ניסו למנוע מהחיילים להבין מה רואות עיניהם, נדרך סא"ל גדי קרול מפקד כוח השייטת ששהה בסירות. "קרול היה אחד הקצינים המעוטרים ביותר בהיסטוריה של השייטת. הוא הוביל בעבר פשיטות קטלניות של הקומנדו, טיבע ספינת טילים מצרית בעזרת מוקש במלחמת יום הכיפורים ולחם פעמים רבות בקרבות פנים אל פנים" (עמוד 176). אם יפתחו הוא ולוחמיו באש הם יחלצו את אנשי המוסד אבל גם יחשפו את הכוח ואת המבצע כולו.

בעת שהתלבט אחד החיילים הסודאנים פתח באש, ורק במזל גדול לא נפגע איש. בקור רוח הוסיפו קרול ולוחמיו להשיט את סירות הזודיאק לספינה, ואילו לימור ואנשיו הצליחו לשכנע את החיילים הסודאנים לעזוב את החוף. 

במסוקים ובמטוסים לסודאן ובחזרה

לא רק המוסד פעל אז הרחק מגבולות ישראל, אלא גם צה"ל. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן (רפול), שכמו חופי שירת גם הוא בפלמ"ח ובצנחנים, הוביל אז קו התקפי שבא לידי ביטוי בשורה של מבצעים ופשיטות ביעדים קרובים ומרוחקים כאחד. אחד הבולטים שבהם היה מבצע "אופרה", במסגרתו המריאה ב־1981 קבוצת טייסי קרב, בפיקוד סא"ל זאב רז, "והפציצה את הכור הגרעיני אוסיראק בעיראק, במבצע סודי ביותר" (עמוד 136).

בראשית 1982 שוחח ראש המוסד חופי עם מפקד חיל האוויר, האלוף דוד עברי, שסבר שחיל האוויר יוכל להעלות יותר יהודים ובזמן קצר יותר מאשר בדרך הים. עברי הציע להשתמש במטוסי הרקולס C-130, אותם מטוסים שהטיסו שש שנים קודם לכן את הכוח במבצע אנטבה. "המחשבה היתה שאם ישתמשו בהם בסודאן הם ינחתו בחושך, בשטח אויב, יאספו אזרחים וימהרו לצאת שוב לדרך. הבעיה היתה שבאנטבה חיל האוויר ידע שהם ינחתו על מסלול אספלט ראוי לשמו בנמל תעופה בינלאומי; ואילו בסודאן היה עליהם לנחות במדבר" (עמוד 202).

לימור וצוותו איתרו מסלול נחיתה אפשרי במיקום שכונה קרתגו, ושימש בעבר את חיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה. החיל ביקש לבחון את התאמת המסלול למטוסי הרקולס וב־31 במארס 1982, במבצע "בת שיר", המריאו לשם שני מסוקי תובלה CH-53 מבסיס חיל האוויר בחצי האי סיני (במסוק שלישי התגלתה תקלה והוא קורקע). במסוקים טסו צוות בוחנים שיעריך את התאמת המסלול, מומחי תקשורת וכן "הסיירת של חטיבת הצנחנים בפיקודו של סרן ישראל זיו, כדי להגן במקרה של התקפה. דני טס יחד אתם" (עמוד 204).

לאחר טיסה שמתחה לקצה את מיומנות הטייסים וטווח הטיסה של המסוקים (וכללה גם שני תדלוקים אוויריים), נחתו המסוקים סמוך לקרתגו. כוח סיירת הצנחנים, בפיקוד זיו (לימים אלוף), אבטח את צוות המומחים מחיל האוויר, שבחנו את המסלול ואישרו אותו. הכוח טס בחזרה ארצה וניתן אור ירוק למבצע ההטסה.

לאחר שהמבצע אושר יצא לדרך, ב־13 במאי 1982, מבצע "ספינת האהבה 1", שהיה המבצע ראשון שבו הועלו יהודי אתיופיה ארצה בדרך האוויר. את ההרקולס הראשון הטיס "סגן אלוף נתן דביר, שהטיס את אחד ההרקולסים בפשיטה על אנטבה שש שנים קודם לכן. דביר טס במהלך כל הטיסה בת ארבע השעות עד סודאן באורות כבויים, נמוך מעל הים האדום, ואז נסק מעלה מעל הרכסים המשוננים של הגבעות וירד עד סמוך למורדות שלפני קרתגו" (עמוד 205).

במטוס היה גם כוח קומנדו "מיחידת העלית של חיל האוויר שלדג, שהופעלה במבצעים מיוחדים בשטח אויב" (עמוד 285), בפיקוד סא"ל גיורא ענבר, יוצא חטיבת גולני (ולימים תא"ל ומפקד אוגדה) שתפקידם היה לאבטח את אזור הנחיתה.

הנחיתה, נזכר דביר לימים, היתה קשה מאוד. לאחריה "החלק האחורי של המטוס נפתח והחיילים שעטו החוצה, בידיהם מקלות אור ירוקים, והתפרשו בצורת משך כדי לכוון את היהודים אל תוך המטוס והרחק מן המנועים. אנשיו של דני הובילו את המפונים אל תוך המטוס והושיבו אותם על הרצפה. אחד האתיופים נזכר לימים בחוויה ואמר שהרגיש כמו "יונה הנביא שנבלע בבטן הלוויתן". לאחר שכולם הושבו במקומם ונספרו, חזרו החיילים למטוס" (עמוד 206). המטוס המריא וכעבור כארבע שעות נחת בישראל. נתיב עלייה נוסף נחנך.

מהותה של הציונית המודרנית

זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון הראשונה. "חיל האוויר היה עסוק בתקיפת מטרות יום ולילה" (עמוד 208), ובכלל זה גם יחידת שלדג בפיקוד ענבר. מבצעי הטסת העולים נאלצו להידחות. 

עם פרוץ המלחמה שב גם לימור לישראל. הוא ארגן רכב "ונסע למרחק חמישים קילומטר כדי להצטרף לחטיבת המילואים של הצנחנים בצידון" (עמוד 209). יממה לאחר מכן כבר "נלחם בקרב נגד הסורים" (עמוד 209). הוא שוחרר רק לאחר כחודש וזמן קצר אחר כך כבר היה באפריקה.

אך למרות העיכוב שגרמה המלחמה כעבור כשנה שב החיל לבצע שורה ארוכה של מבצעים, במסגרתם נחתו מטוסי הרקולס, שאובטחו בידי לוחמי שלדג (עליהם פיקד בהמשך סא"ל דורון אלמוג, יוצא הצנחנים), במדבריות סודן, והטיסו ארצה אלפי עולים מאתיופיה.

כעשרים אלף מבני העדה האתיופית יצאו לסודאן בכדי לעלות לישראל. כחמישית מהם נספו במסע ובמחנות הפליטים. השאר, כ־16 אלף מיהודי אתיופיה עלו לישראל במסגרת המבצע שהסתיים ב־1990.

אל"מ (מיל.) מוקי בצר תיאר בשעתו את מבצע אנטבה, במהלכו על כוח הפריצה של סיירת מטכ"ל, כ"תמצית הציונות". באופן דומה כתב לימור שמבצע "אחים" היה לתפיסתו "עצם מהותה של הציונית המודרנית – שמדינת ישראל תעשה כמיטב יכולתה להיות בית לכל יהודי ששואף להגיע אליה, לא משנה מאיזה מוצא" (עמוד 258). זהו אידיאל לשאוף אליו, וזהו הערך שעמד בלב המבצע.

אף אחד לא מספר למרגלים איך לחזור הביתה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

קשה לכתוב מותחן ריגול חכם ומוצלח. לרוב התוצאה היא ספר שבו השולף המהיר במערב מחסל מחבלים ומרגלים על ימין ועל שמאל, ועל עלילה אין מה לדבר. גם סדרת ספרי ג'ק ריצ'ר המצוינת לא הצליחה בכך. אוליבר האריס, בספרו "מודיעין צללים" דווקא כן. והתוצאה מותחת, חכמה וקרובה מדי למציאות.

יש ספרי מתח שהגיבור שלהם הוא סוכן חשאי עשוי ללא חת, שהכל קטן עליו ואין מי שישווה לו. כזה למשל הוא קורטלנד "קורט" ג'נטרי, גיבור המותחן "האיש האפור" (הוצאת קוראים, 2015) מאת מארק גריני. בעברו שירת ג'נטרי כאיש מבצעים "באגף לפעולות מיוחדות של ה־CIA. במשך מספר שנים, עד לאירוע האחד עשר בספטמבר, הוא עסק בפעילויות מבצעיות חשאיות ברחבי העולם (עמוד 30).

הספר (הראשון בסדרת מותחנים אודותיו) נפתח מספר שנים לאחר שג'נטרי הופלל, הודח מהסוכנות כבוגד ונמלט על חייו. עתה, הוא מתפרנס כרוצח שכיר, מהסוג שלוקח על עצמו רק חוזים שבהם המטרה היא איש רע במיוחד. אם לשפוט מהספר הראשון בסדרה הרי שמדובר בסרט אקשן שעובד לספר. אין כמעט עלילה, רק קטעים שמתארים לחימה ופרסומות. תיאור טוב ואמין של האופן שבו פועלים גופי ביון, זה לא. 

זה עוד היה נסבל העלילה היתה חכמה ופתלתלה, אבל בפועל זה לא המצב. "נטפליקס" הפיקה סרט אקשן על פי הספר, שיעלה בהמשך השנה, ובו יגלם ראיין גוסלינג את ג'נטרי. כאמור, כסרט זה יכול לעבוד. כספר, פשוט לא. והתוצאה משעממת ונוסחתית.

המקביל הספרותי לקלינט איסטווד

רק מעטים יודעים לכתוב בצורה חכמה ומותחת על סוג כזה של גיבור. בשנים האחרונות המוצלח מכולם בכך היה הסופר הבריטי לי צ'יילד (שם העט של ג'ים גראנט), שכתב את סדרת הספרים על ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד. שניים מהספרים עובדו לסרטים בכיכובו של טום קרוז ולאחרונה שודרה העונה הראשונה בסדרת טלוויזיה מוצלחת שהיא עיבוד של הספר הראשון על ריצ'ר.

הספר הטוב בסדרה, לטעמי, הוא "מחר תמות" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2011), בו נדרש ריצ'ר לפענח פרשה בה מעורבים חבר הקונגרס האמריקני ג'ון סנסום, בעברו רב־סרן ביחידת "כוח דלתא" של הצבא, משימה סודית במיוחד שבוצעה בימי ממשל רייגן ותא טרור של אל־קעידה שבראשו אויב חסר מעצורים. 

ריצ'ר, רב־סרן בדימוס יוצא "צבא ארצות הברית, שלוש־עשרה שנים כשוטר צבאי. יחידה 110 לחקירות מיוחדות, שירות בכל העולם, הצבות מיוחדות" (עמוד 32). כקצין צעיר עוטר בכוכב הכסף ובלב הארגמן על שחילץ פצועים "בהתפוצצות משאית התופת בביירות, במפקדת הנחתים" (עמוד 344), אף שנפצע בעצמו.

הוא נחשב לחוקר קשוח וישר, בעל מוח אנליטי. זה לא הזיק שהוא גם גבוה, גדול וחזק. "על כל מה שהצבא לא הצליח ללמד אותי בנושא הסוואה, הוא כיפר בכך שלימד אותי הרבה על לחימה" (עמוד 265), הסביר ריצ'ר בספר. כשמחבל מאל־קעידה ניסה להתגנב לעברו, סיפר, "הכנסתי בו צרור משולש שהתחיל בגשר האף וטיפס לאמצע המצח. דם ומוח ניתזו על הקיר שמאחוריו, והוא נפל בערמה כלעומת שבא" (עמוד 404).

דמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, שהרי הוא גם חזק, גם חטוב, גם שרמנטי, גם חוקר נחוש ומבריק, וגם בקי בשיטת ה"שלוף – דרוך – תירה". אבל צ'יילד כותב מתח טוב באמת. חכם ומושחז, וכמעט תמיד יש יותר מ"אס בשרוול" שיפתיע את הקוראים.

"הצלפת השוט"

אבל כאמור, לא ספרים דוגמת זה של גריני וגם לא המותחנים אודות ג'ק ריצ'ר יכולים להתחרות במותחן ריגול מוצלח וחכם באמת. אבל אלה לא נדירים יחסית.

ספר המתח "מודיעין צללים" מאת הסופר הבריטי את אוליבר האריס (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2022), הוא מותחן שכזה. גיבור הספר הוא אליוט קיין, מפעיל סוכנים בשירות הביון החשאי, ה־MI6 (או 6, כפי שהשירות מכונה בספר).

"שירות הביון החשאי משקיע שנתיים ויותר ממאה אלף דולר בהכשרת קציני שטח חדשים. מלמדים אותך לגנוב מכוניות, לסחוב כלי נשק, לפרוץ לחשבונות בנק. יש קורסים בשימוש מאולתר בחומרי נפץ, שתי סדנאות שמוקדשות לניווט על פי הכוכבים. אבל שום דבר על מה שמרגל זקן שהכרתי כינה פעם "הצלפת השוט". אף אחד לא מספר לך איך לחזור הביתה" (עמוד 5), סיפר קיין לקוראים. ואכן ניכר שהשיבה הביתה ללונדון ממבצע שנכשל מורכבת עבורו. 

קיין הוא בוגר קיימברידג' (תואר בספרות איך לא) ששירת כקצין במשך שלוש שנים בצבא היבשה הבריטי. "למה בחרת צנחנים" (עמוד 75), נשאל בספר. הגישה שם היתה פחות היררכית והושם שם דגש טיפוח על טיפוח יוזמה, השיב. לשירות הביון החשאי בחר להתגייס לאחר תרגיל בשירות מילואים "עם גדוד 4 של הצנחנים" (עמוד 298), שהיה מפרך במיוחד. אבל למרות שזה עלול להצטייר כך, קיין רחוק מאוד מלהיות ג'יימס בונד.

אהובתו, הסוכנת ג'ואנה לייק, נעלמה בקזחסטן, והשאירה מאחוריה סרטון מטלטל שבו קיין מצולם בחדר שלא היה בו מימיו. עד מהרה הוא נסחף לפרשת ריגול ואינטריגות סבוכה שמעורבים בה הביון הבריטי, חברות ביטחוניות בריטיות (האריס בחר בשם הפיקטיביים והגנריים "וקטיס" ו"טאלון" אבל חיפוש מהיר ברשת יראה שהפרופיל שהוא שירטט לא רחוק מזה של כמה וכמה חברות בריטיות שכאלה), טייקון בריטי שהימר את כל הונו בחיפוש אחר נפט בחלק הזה של העולם וכמובן, המודיעין הרוסי.

"להשתלט על תהליך החשיבה"

החקירה שניהל קיין אחר מקורות הסרטון ואחר ג'ואנה הפגישה אותו עם שורה של טיפוסים שכלל לא ברור מי מהם אויב ומי חבר ובכלל מי נגד מי. אחד מהם הוא חברו קאלום ווקר, "‏איש קומנדו לשעבר, איש דסק מבצעים סובייטים ב־6 לשעבר" (עמוד 131), ועתה נציג "וקטיס" בקזחסטן. ווקר טען כי הוא מייצג הן את האינטרסים של החברה שלו (שעובדת עבור הטייקון הבריטי) אבל גם את אלו של הביון הבריטי. 

הרוסים, כך נראה ניהלו בקזחסטן מבצע מורכב במטרה להשתלט על המדינה. פסיכולוג בשם ולאדיסלב וישינסקי, שהקים בביון הרוסי יחידה ללוחמת תודעה. "וישינסקי מתבסס על מה שהמטכ"ל הסובייטי מכנה תיאוריית השליטה העצמית. המשמעות היא להזין את היריב במידע שהוכן במיוחד עבורו, כדי שיגיע להחלטה שאתה בחרת; להשתלט על תהליך החשיבה שלו. וישינסקי אומר שהעידן הדיגיטלי הוא מתנה במובן הזה" (עמוד 209). 

לאורך מסעו חשף קיין שורה של פעולות לוחמה פסיכולוגית ומבצעי תודעה שמטרתם זריעת בלבול, פחד וכמובן יצירת בסיס תמיכה ברוסיה בקרב אזרחי קזחסטן, באמצעות כלים כמו הרשתות החברתיות, שימוש בפייקניוז ומבצעי סייבר, טכנולוגיית דיפ־פייק. הכל כמובן לא לייחוס לרוסיה, ותוך שמירת יכולת הכחשה מוחלטת. אם זה נשמע מוכר מהמשבר האחרון באוקראינה יש לזה סיבה.

דוגמה אחרת היא קבוצת שכירי חרב המכונה "כוח סיגמה" שהרוסים פרסו בקזחסטן. ראשית פעילותם, גילה קיין היתה בסוריה, כשפעלו לצד הכוחות הרוסים. "היעד העיקרי שלהם היה לתפוס שדות נפט שהוחזקו בידי דאעש. מח"ט לשעבר בקומנדו פיקד עליהם, והחברה נקראה על שם יחידתו לשעבר" (עמוד 345). 

גם כאן, אם זה נשמע מוכר הרי זה כי זה נשען על המציאות, שתמיד יותר מעניינת מכל דמיון (ויסלחו לי מי שמחכים בכיליון עיניים לסדרה החדשה "טבעות הכוח", על פי ספריו של ג'.ר.ר טולקין). קבוצה דומה, ששמה קבוצת ואגנר, אכן קיימת. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). לכאורה, מדובר בחברה פרטית, אך בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי שמאפשרת לו לפעול ובמקביל לשמר יכולת הכחשה.

האריס, דוקטור בפסיכואנליזה, יצר סיפור עלילה פתלתל ומתוחכם. "‏יום רע במשרד לסוכן מבצעי בשטח עלול להיות יום רע מאוד" (עמוד 97), כתב. לקיין נכונים כמה וכמה כאלו בעודו מבקש לגלות מה אירע לאהובתו בקזחסטן. הוא אולי לא ייהנה מזה (במיוחד כשרף הסיכון רק עולה ככל שהעלילה מתקרבת לשיאה), אבל לקוראים זה כיף גדול.

תובנות מ"אורתודוקסיה גרעינית רוסית" מאת דימה אדמסקי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש תיאר פרופ' אדמסקי את תהליך ההדתה שעברו רוסיה, על צבאה ובעיקר על מערך הנשק הגרעיני שלה. החיבור שבין דת, פוליטיקה וגרעין מאפשר לקרוא על הרוסים, אבל לחשוב על האיום האיראני.

את רוסיה, טען בשעתו המשורר פיודור איבנוביץ' טיוּצֶ'ב, לא ניתן להבין לגמרי באמצעות השכל (ביוור, 2000, עמ' VII). זה לא אומר כמובן שלא צריך לנסות, נוכח עוצמתה הצבאית, הכוללת גם ארסנל נשק גרעיני גדול. הצורך הזה מתחדד נוכח המתיחות הנוכחית בין רוסיה לאוקראינה כמו גם, בהקשר הישראלי, בשל הנוכחות הרוסית בסוריה ותמיכתה במשטר אסד.

מאז נפילת ברה"מ הפכה רוסיה ממדינה שהכחישה את קיומו של כל אל זולת המפלגה, למדינה שלדת מקום מרכזי בתרבות השלטת בה. בספרו החדש, "אורתודוקסיה גרעינית רוסית" (הוצאת מודן ומערכות, 2021), בחן פרופ' דימיטרי (דימה) אדמסקי את מה שראה כתהליכי הדתה, ומצא כי הכנסייה האורתודוקסית הפכה לחלק חיוני בביטחון הלאומי של רוסיה. הכנסייה הרוסית האורתודוקסית הפכה לאלמנט מרכזי בפוליטיקה, בזהות של האזרחים הרוסיים, והיא אף משולבת בכל הנדבכים של הכוחות המזוינים של רוסיה, בדגש על קהילת הנשק הגרעיני הרוסי, שבה חדרה הכמורה לכל רמות הפיקוד.

נקודת המוצא למחקרו של אדמסקי, מרצה וחוקר בבית הספר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, היא התפיסה המערבית לפיה הפכה הפרקטיקה האסטרטגית של רוסיה במישור הגרעיני לאסרטיבית מבעבר. ניכר כי המתכננים האסטרטגים הרוסים כוללים כיום כלי נשק גרעיניים בתכניות הצבאיות, והם אף העבירו מסרים גרעיניים במהלך משברים בינלאומיים על מנת לחזק את דימוי ההרתעה הרוסי באירופה.

ברור שהמדיניות הגרעינית ומדיניות החוץ של הממשל הרוסי אינן מושפעות רק מהכנסייה הרוסית, עם זאת האקלים המוסרי־רעיוני מספק לממשל הרוסי את מעטפת הלגיטימציה הנחוצה לו במימוש מדיניותו. יתרה מכך, נראה כי בעשור האחרון מיצבה עצמה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית "כאחת משומרות הסף העיקריות של הפוטנציאל הגרעיני של רוסיה, וככזאת היא טוענת לתפקיד של אחת הערֵבוֹת העיקריות לביטחון הלאומי הרוסי" (אדמסקי, 2021, עמ' 22).

הספר פורסם במקור באנגלית ב־2019 בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד היוקרתית, וזכה בפרס ספר השנה של האגודה העולמית ללימודי יחסים בינלאומיים בקטגוריה של דת ויחסים בינלאומיים. זהו ספרו השלישי של המחבר, וכקודמיו הוא עוסק בקשר שבין תרבות לאסטרטגיה. מעבר להיותו מחקר מקורי וחשוב, הוא נשען על מקורות ראשוניים, שרובם איננו מוכר לקהילה המערבית, ובכלל זה מסמכים ממשלתיים ופרסומים כנסייתיים, ביטאונים מקצועיים צבאיים ודתיים, וכן ראיונות עם נושאי משרות בכירים בכנסייה ובצבא. יש לציין, והמחבר עשה כן, כי המחקר עסק בממד הגרעיני, ואינו דן במפורט בתהליכי החדירה הדתית לשאר זרועות הצבא.

הספר נוסף לשורת הספרים שפורסמו עד כה בעברית בתחום הנשק הגרעיני ובהם "נשק גרעיני ומדיניות חוץ" הקנוני מאת הפרופ' הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה האמריקני לשעבר, "מלחמה גרעינית ושלום גרעיני" מאת האלוף (מיל.) הפרופ' יהושפט הרכבי, "חימוש והשפעה" מאת הפרופ' תומאס שלינג, כמו גם לספרים שניתחו את מדיניות החוץ הרוסית מאז נפילת המשטר הסובייטי, ובהם "המלחמה הקרה החדשה" מאת אדוארד לוקאס. כמותם הוא מעלה תרומה להבנה טובה יותר של רוסיה והגורמים המעצבים את מדיניות החוץ והאסטרטגיה שלה, כמו גם את נושא הנשק הגרעיני ומקומו בתחום הביטחון הלאומי בכלל וברוסיה בפרט.

מתודולוגיה

אדמסקי בחן את השפעת הדת על האסטרטגיה הרוסית וניתח את התפקיד חסר התקדים שהאמונה האורתודוקסית ממלאת בזהות, בפוליטיקה ובביטחון הלאומי הרוסי, תוך מיקוד בקשרי הגומלין שהתפתחו בין הקרמלין, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית וקהילת הנשק הגרעיני של רוסיה. את כל אלה הוא מכנה "אורתודוקסיה גרעינית רוסית". הספר תיאר את ההתפתחות ההיסטורית של קשרי כנסייה־גרעין, את השפעות "האורתודוקסיה הגרעינית" על מדיניות הביטחון הרוסית ואת ההשלכות הרחבות יותר הצפויות על מדיניות החוץ של רוסיה בעתיד.

עמוד השדרה המחקרי של הספר הוא מעקב אחר התפתחות האורתודוקסיה הגרעינית הרוסית מאז קריסת ברית־המועצות בשנת 1991. כל אחד משלושת פרקי הספר מתאר את התפתחות אחד העשורים, תוך התייחסות להקשר הרחב ולאופן השתלבות הדת והאליטה המדינית, ביטחונית ולבסוף הקהילה הגרעינית עצמה. הקהילה הגרעינית כוללת את מערך הטילים האסטרטגיים, המפציצים האסטרטגיים, מערך ההתרעה המוקדמת, צי הצוללות הגרעיניות, כוחות החלל, המִנהל הגרעיני של משרד ההגנה, ותעשיית הנשק הגרעיני.

הפרק הראשון מתמקד ביצירת הקשרים בין הכנסייה לתשלובת הגרעינית בראשית שנות ה־90 של המאה ה־20. הפרק השני, שעסק בשנים 2000־2010, מתאר את תהליך ההדתה של התשלובת הגרעינית הרוסית שהתרחש במקביל לעליית חשיבות הדת בפוליטיקה הרוסית, מהלך שהחל מלמטה למעלה ובהמשך התהפך בכיוון מעלה־מטה. הפרק השלישי, שהתמקד בעשור האחרון, תיאר את שיאו של תהליך ההדתה ביחסי המדינה הרוסית והכנסייה. תקופה זו מכונה במחקר גם "עשור המִבְצוּע", שבו הפך מאגר הנשק הגרעיני של רוסיה לאחד המכשירים העיקריים של ביטחונה הלאומי, ואילו הדת הפכה ליוצאת דופן בחשיבותה באידיאולוגיה הלאומית.

פרק הסיכום חשוב לקורא הישראלי במיוחד, שכן בו הציג אדמסקי תובנות תיאורטיות, שמהן ניתן להשליך גם לזירות אחרות בכל האמור בתפקידה המתפתח של הדת בצבאות מודרניים ברחבי העולם, ומגבש תובנות רחבות יותר בנוגע לקשר בין אמונה לאסטרטגיה. התובנות המוצעות בספר ישימות גם למדינות אחרות שברשותן נשק גרעיני, ולכאלו המבקשות להשיגו. בנוסף, במטרה לספק כלים בכדי להתמודד טוב יותר עם רוסיה בשורה של סוגיות גיאופוליטיות, ניתח המחבר את מידת החשיבות שהממשל הרוסי "מקנה לאידיאולוגיה הדתית ולכלי הנשק הגרעיניים ביוזמות דיפלומטיות וצבאיות עתידיות" (אדמסקי, 2021, עמ' 27).

מסקנות המחקר

המחקר הצביע על המנגנון של כניסת הכנסייה הרוסית האורתודוקסית אל החלל שנותר בתום העידן הקומוניסטי, בהקשר בו חיפשה רוסיה כולה, והקהילה האסטרטגית גרעינית שבתוכה בפרט, זהות לאומית ומקצועית חדשה, וכל זאת תחת הקשר של איום מוחשי – "הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, שביקשה להרחיב את בסיס השפעתה, ראתה בתשלובת אובדת העצות מטרה מזדמנת נוחה" (אדמסקי, 2021, עמ' 102).

נקודה אחרת היא התרומה של הנשיא הרוסי, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, לחיזוק מעמד הדת ברוסיה בכלל ובתשלובת הגרעינית בפרט. סגן ראש הקג"ב, ניקולאי לאונוב, טען כי פוטין "הוא כנראה המנהיג הדתי ביותר מאז 1917" (אדמסקי, 2021, עמ' 111). למרות שמומחים מערביים רבים הטילו ספק באותנטיות רגשותיו הדתיים, ורואים בקרבתו לכנסייה ברית פוליטית, ניכר כי למן תחילת הקריירה שלו פוטין הצטייר כמקורב לכנסייה האורתודוקסית הרוסית, וטיפח באופן אקטיבי וקבוע את דימויו הציבורי כאדם דתי ומאמין.

הן לפוטין ולזרם הפוליטי שהוא מייצג, והן לכנסייה, קווים רעיוניים משיקים, דוגמת חששם מהליברליות המערבית ואי־נחת מהתפיסה המערבית לדמוקרטיה ולזכויות האדם. "נקודת מפגש משותפת נוספת של פוטין והכנסייה הייתה ברעיון של "הדמוקרטיה המרוסנת", המבטיחה יציבות באמצעות מרכוז השלטון ומהווה תרופה נגד הכאוס שחוללה "הדמוקרטיה הבלתי מרוסנת". על רקע זה, רוב המשקיפים רואים את הדתיות של פוטין כמניפולציה של "צֶ'קיסט" מקצועי" (אדמסקי, 2021, עמ' 111).

תובנה נוספת היא תיאור התהליך בו הפכה הדת לשחקן מרכזי בקהילה האסטרטגית הרוסית. בעשור שבין 2000־2010 הפך תהליך ההדתה הגרעינית למדיניות של ממש. הדת תפסה נפח ותפקיד הולך וגדל בפוליטיקה הרוסית, והחיבור בין ההנהגה לדת התחזק. במהלך העשור השיב הממשל הרוסי לכנסייה רכוש, הנהיג מחדש את מוסד הכמורה הצבאית וחיזק את מעמדה ותפקידה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בנושאי החברה, החינוך והחוץ.

עד ל־2010 "הפכה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית לבשר מבשרה של ההיררכיה הגרעינית, והחזרה בתשובה וההדתה הגיעו לשיא בכל זרועותיו של "השילוש הגרעיני". מפקדי הזרועות הגרעיניות ובכירי התעשייה הגרעינית הרוסית חתמו על הסכמי שיתוף פעולה עם הכנסייה, וביססו קשרים הדוקים עם הפטריארך והכמורה" (אדמסקי, 2021, עמ' 197). יתרה מכך, התבססה אמונה ברחבי הציבור, שזכתה לתמיכתו של הנשיא פוטין, שגרסה "שכדי לשמר את אופייה האורתודוקסי – על רוסיה להבטיח את היותה מעצמה גרעינית חזקה, וכדי לערוב למעמדה הגרעיני – עליה להיות אורתודוקסית באמת ובתמים" (אדמסקי, 2021, עמ' 197).

בעשור האחרון "הפך מאגר הנשק הגרעיני לאחד המכשירים העיקריים של הביטחון הלאומי הרוסי, ואילו הדת רכשה לעצמה חשיבות בלתי מעורערת באידיאולוגיה הלאומית" (אדמסקי, 2021, עמ' 277). הכנסייה האורתודוקסית הרוסית גברה, בסיוע הממשל, על כל מתנגדיה בצבא, בחברה ובפוליטיקה. במערך הגרעיני של הצבא חדרו כמרים "לכל רמות הפיקוד, טיפחו את הפטריוטיות והמורל ולקחו על עצמם תחומי אחריות בתוכניות המחייבות מהימנות אנושית. הכמורה הצבאית השתלבה גם ברמות הטקטיות־מבצעיות לכל רוחבן של זרועות "השילוש הגרעיני": כמרים גרעיניים נוכחים בקרבה מיידית לכלי נשק, משתתפים בתרגילים ובפעילויות מבצעיות ונוטלים אחריות על מצבם המורלי־פסיכולוגי של מפעילי הנשק הגרעיני במהלך פעילותם המבצעית" (אדמסקי, 2021, עמ' 277).

אדמסקי ציין במחקרו כי תהליך ההדתה שעברה הקהילה האסטרטגית הרוסית עלול להשפיע על משכם של עימותים צבאיים כמו גם על דינמיקות ההסלמה, "שכן ההנחה היא שהכמורה הגרעינית הרוסית נוטה פחות לבלום עימותים; אדרבא, היא אף עשויה להקל החלטה בדבר הסלמה, וזאת באמצעות מתן הכשר למהלך מדיני לוחמני והבטחת תמיכה ציבורית בו" (אדמסקי, 2021, עמ' 29). יתרה מכך, הממשל הרוסי עשוי לנצל את הדימוי שנוצר לו כשחקן אסטרטגי המונע, בין היתר מאמונה דתית, לצרכי כפייה והרתעה יעילים יותר בכל האמור באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון הלאומי של רוסיה.

משמעויות לישראל

גרעין, דת ושחקנים אזוריים אגרסיביים אינם נושאים שזרים לאסטרטג הישראלי. חשיבות המחקר של אדמסקי לענייננו נעוצה בכמה נקודות: ראשית, העיסוק בתהליכי הדתה כשלעצמם. הדת חוזרת לשחק תפקיד מרכזי בפוליטיקת הזהויות של המאה ה־21. מקרה המבחן הרוסי הוא אמנם ייחודי; החיבור בין היסטוריה דתית־לאומית עמוקה, קריסת אידיאולוגיה חילונית שלטת ובסיס מעצמתי־גרעיני הוא ללא ספק מיוחד. עם זאת, הדת הפכה לשחקן דומיננטי בעימותים באזור שלנו, בפוליטיקה של מדינות המערב, וכמובן גם אצלנו. מקרה המבחן הרוסי, המתואר ע"י אדמסקי באופן קולח ועשיר בו־זמנית, מאפשר לקורא להרהר בתפקיד הדת בעיסוק הביטחוני־אסטרטגי באופן כללי יותר.

שנית, הספר מאפשר הבנה מלאה יותר של השחקן הרוסי, שמעורבותו באזורנו הפכה לתופעה קבועה ומשמעותית. אדמסקי מציין כי בין הסיבות שהביאו למעורבות הרוסית בסוריה, היתה גם סיבה דתית (אם כי מומחים רבים, ובהם ד"ר אנה גייפמן, בחרו להתעלם מכך או לראות בה מסך עשן). ישנו נרטיב רוסי שניתן לכנות "רומא השלישית", אשר רואה במוסקבה "כמרכז הרוחני האחראי לישועת העולם הנוצרי והאנושות כולה כאחד" (אדמסקי, 2021, עמ' 219). הכאוס ששרר באזור, ובכלל זה מלחמת האזרחים בסוריה, התרחשו במקביל לצמיחתו המחודשת של הנרטיב הנ"ל, והיווה הזדמנות מושלמת עבור הממשל הרוסי "לנצל את הפוטנציאל הגיאופוליטי של המצב. רוסיה ראתה עתה אפוא את מעמדה כמעצמת־על כמשלב אחריות לשמש גם פטרונית של כוחות האור נגד כוחות החושך, במיוחד כשהמערב לא הציג חלופה אחרת להושעת ההמונים" (אדמסקי, 2021, עמ' 220).

עבור ישראל, רוסיה, כתבו הד"ר ענת שטרן והאלוף אמיר ברעם, היא בבחינת עמיתה־יריבה (Frienemy) "המנהלת קשרים עם כל השחקנים במזרח התיכון, ובהם גם בעלי אינטרסים מנוגדים" (שטרן וברעם, 2021, עמ' 5). רוסיה משמרת את האינטרסים הגאואסטרטגיים שלה במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט תוך שילוב בין רכיבים צבאיים ושאינם צבאיים, ובהם מנגנוני פיוס והשקעות כלכליות (שטרן וברעם, 2021, עמ' 6). הדת היא רכיב נוסף בסל הכלים שלה.

שלישית, החיבור שבין דת, פוליטיקה וגרעין מאפשר לנו לקרוא על הרוסים, אבל לחשוב גם על האויבים שלנו. החיבור האיראני בין אידיאולוגיה דתית במובהק, חתירה לגרעין ומדיניות חוץ אגרסיבית מספק בסיס מתבקש ללמידה השוואתית, בזהירות המתבקשת כמובן. בהקדמה לספר כתב הד"ר עוזי ארד, ראש אגף מחקר במוסד וראש המל"ל לשעבר, כי החשש הגובר מפני נשק גרעיני בחזקת מדינות מוסלמיות – מקורו בעובדה שבחלק מהן יש משטרים פונדמנטליסטיים קיצוניים וקיימת תרבות של עירוב הדת והפוליטיקה. בהתאמה, אף שאיראן חתרה להשיג נשק גרעיני עוד בימי השאה, הרי שמאמציה העיקריים בתחום התרחשו תחת שלטון האייתולות. באיראן, הדגיש, "יש פוטנציאל להתגברות הקיצוניות של תופעה זו בשל יומרותיה האזוריות" (אדמסקי, 2021, עמ' 17).

ישראל התמודדה בעבר עם תכנית גרעינית מדינתית שלא הושפעה מגורמים דתיים, כשהתברר לקהיליית המודיעין בראשית שנת 2007 כי סוריה בונה כור גרעיני למטרות צבאיות. הרמטכ"ל גבי אשכנזי סיפר לימים כי היה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה" (אשכנזי, 2021). לצד הכנות חיל האוויר לתקיפת הכור, קיימה זרוע היבשה תהליך מואץ של שיפור כשירות ומוכנות הכוחות, למקרה שנשיא סוריה יגיב ותפרוץ מלחמה ברמת הגולן. עם זאת, גובשה באמ"ן הערכה שבמידה וישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יכיל את האירוע וימנע מתגובה (ברון, 2022, עמ' 163).

בדיון הקבינט המכריע נדרש הרמטכ"ל אשכנזי לתת את המלצתו; "אנחנו צריכים לתקוף הלילה, הוא השיב ללא היסוס. אנחנו מוכנים למבצע, והצבא מוכן לכל מה שעשוי לקרות בעקבותיו" (כץ, 2020, עמ' 158). בליל ה־6 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את הכור הסורי והשמידו אותו (כץ, 2020, עמ' 163). הנשיא אסד בחר לנצל את ׳מרחב ההכחשה׳ והכיל את האירוע (ברון, 2022, עמ' 164).

תקיפת הכור בסוריה, כתב האלוף (מיל.) גיורא איילנד, "הייתה מבצע מרשים" (איילנד, 2011). היה בה מענה צבאי אפקטיבי וניתוח נכון של האינטרסים והשיקולים של האויב, ואלו אפשרו לתקוף ולהסיר את האיום מבלי להידרדר למלחמה. עם זאת, נוכח האיום הנשקף מאיראן, נשאלת השאלה כיצד תגיב מדינה שבה ישנם קשרי גומלין הדוקים בין הדת למדינה ולצבאה, בדגש על מערכי הנשק הגרעיני, על פעולה שכזו. מקרה המבחן הרוסי שהוצג בספרו של אדמסקי מאפשר להבין טוב יותר כיצד קשרים אלו באים לידי ביטוי".

נשאלת השאלה, כתב אדמסקי, מהי השפעתן של אמונות דתיות על אפקטיביות ההרתעה. "האם אדיקות דתית של צד אחד לפחות במשוואת ההרתעה פוגמת בה או מעצימה אותה? האם הבחירות האסטרטגיות של האדוק בדתו שונות מאלו של החילוני, במה שנוגע להתמודדות עם סוגיות של חיים ומוות?" (אדמסקי, 2021, עמ' 286). נוכח האיום האיראני, שאלה זו מחייבת בירור כמו גם גיבוש מענה מתאים.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
המחבר מבקש להודות לתא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, על הערותיו הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

"מלחמה היא עסק מרושע ולא נעים, ואתה תהרוג בו הרבה אנשים" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש תיאר מלקולם גלדוול את הדילמה שעמדה לפתחם של כוחות האוויר האמריקנים במלחמת העולם השנייה: האם כדי להכריע במהירות את יפן נכון להמית עליה הרס חסר תקדים בהיקפו? או בפשטות האם זה מוסרי להרבות בשפיכות דמים כדי להפסיק שפיכות דמים.

בשנות השלושים של המאה העשרים החל הצבא האמריקני לשנות את האופן שבו הוא תפס את הלוחמה האווירית, בדגש על תחום ההפצצה. לשינוי היו אחראים מספר טייסי הפצצה וקרב מקורפוס האוויר של צבא היבשה האמריקני (בטרם הפך לחיל האוויר ולזרוע עצמאית), שנחשבו לבעלי דעה עצמאית והזויה.

כינוי הגנאי שהודבק להם, "כנופיית המפציצים" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2021), הוא שמו של הספר החדש שכתב הסופר והעיתונאי הקנדי מלקולם גלדוול.

"ההפצצה תשתק את המדינה כולה"

אם נוכל להטיל פצצות מגובה 30 אלף רגל למטרה ספציפית בדיוק רב (על חבית מלפפונים חמוצים למשל), ניסח גלדוול את חלומם של חברי הכנופייה, אולי לא יידרשו יותר צבאות. "לא נצטרך להסתגל לעובדה שבחורים צעירים מתים בשדות קרב, או להמיט חורבן על ערים שלמות. נוכל להמציא מחדש את המלחמה. להפוך אותה למדויקת, מהירה, וכמעט נקייה מדם. כמעט" (עמוד 34).

לאחד מחברי הכנופייה, דונלד וילסון, היתה תפיסה מהפכנית. "המלחמה, בהגדרתה הקלאסית, היא הפעלת מלוא משקלם של הכוחות המזוינים כנגד האויב, עד שההנהגה הפוליטית של האויב תיכנע" (עמוד 48). אבל וילסון שאל האם זה באמת הכרחי? הרי ישנם שורה של מתקני תשתית חיוניים שבלעדיהם תעשיית המלחמה לא תתפקד, ובהם מפעלי ייצור תחמושת, מטוסים וטנקים וכדומה.

אם ניתן יהיה לאתר "כעשר מטרות קריטיות כאלה – הוא כינה אותן "נקודות חנק" – ההפצצה תשתק את המדינה כולה" (עמוד 48). מלחמת העולם השנייה אפשרה לוילסון לבחון את תפיסתו, באש.

הכנופיה, כתב גלדוול, הבינה שנדרש שינוי בלוחמה האווירית. אך השינוי שהציעה התבטא בגיחות הפצצה חסרות תקדים בהיקפן על גרמניה ואירופה הכבושה. המפציצים הטילו את הפצצות מגובה כה רב ובמרחק גדול מהמטרה (בשל החשש מאש הנ"מ), והחטיאו יותר מאשר פגעו. הן נמשכו עוד ועוד, אף שלא הצליחו לפגוע ביעילות מכונת המלחמה הגרמנית.

המלחמה בחנה את עצביהם, אומץ לבם ונחישותם של טייסי ההפצצה. בספר ציטט גלדוול את מרשל האוויר ארתור "בומבר" האריס, מחיל האוויר המלכותי הבריטי, שתהה "אם מישהו מסוגל לקלוט את המתח הנפשי המפחיד הכרוך בפיקוד על כוח אווירי גדול במלחמה, פרט למתי המעט שחוו זאת. מפקד בצי יידרש לנהל לכל היותר פעולה גדולה אחת או שתיים במהלך המלחמה כולה, ומפקד כוח צבאי יוצא לקרב גדול אחד פעם בחצי שנה, נניח, או בנסיבות חריגות, פעם בחודש – אך מפקד של כוח מפציצים צריך לעשות את כל זה בכל 24 שעות" (עמוד 15).

המרשל הבריטי האריס אף ניסח אידיאולוגיה שהצדיקה את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית של האויב. לתפיסתו, המטרה היתה "הרס המתקנים לבניית צוללות ומפעלי החימוש ברחבי גרמניה, והאנשים שעבדו בהם. כולם היו חיילים בשירות פעיל" (עמוד 69). כולם, באשר הם. כי המטרה מקדשת. ואם זה לא עובד, סימן שלא הפצצנו מספיק. 

"הנחתים נקראו לדגל"

נוכח חוסר היעילות של שיטת ההפצצות קמו לה מתנגדים. אחד מהם היה קולונל צעיר בכוחות האוויר בשם קרטיס לה־מיי, שטען שהשיטה פשוט לא עובדת ושטייסיו מחטיאים את מטרותיהם. יש להפסיק לנקוט פעולות התחמקות ולטוס היישר מעל המטרה, קבע, ומשום שהדרישה נשמעה כמו משימת התאבדות הוא היה הראשון שפעל לפיה.

"ב־1942, בגיחת הפצצה מעל סן־נאזר בצרפת, לה־מיי הוביל את הכוח. הוא לא נקט פעולות התחמקות. ומה קרה? הלהק שלו הפיל פי שניים פצצות על המטרה מכל להק אחר אי פעם. והם לא איבדו אפילו מפציץ אחד" (עמוד 81). 

בינתיים התרחשו שלוש התפתחויות שעתידות להשפיע באופן דרמטי על המשך המלחמה. הושלם פיתוחם של מטוס ההפצצה היקר ובעל הטווח הגדול ביותר, ה־B-29 ופצצת התבערה – הנפלאם, ובנוסף הוחלט לכבוש את שרשרת איי מריאנה, סאיפאן, טיניאן וגואם, בליבו של מערב האוקיינוס השקט, 2,500 קילומטר מטוקיו. מי שיציב להק מפציצי B-29 על איי מריאנה, יוכל להפציץ את יפן. 

האמת הזו היתה ברורה גם ליפנים. וכך, כמה מהקרבות הקשים ביותר בחזית האוקיינוס השקט התרחשו בשטחם של שלושה איים קטנטנים של סלע געשי שאיש כמעט לא ידע על קיומם לפני המלחמה. "הנחתים נקראו לדגל" (עמוד 112).

הקרב הראשון היה על האי סאיפאן החל ב־15 ליוני 1944. קורפוס בפיקוד גנרל הנחתים הולנד סמית', קצין חי"ר עתיר ניסיון קרבי, שכלל שתי דיוויזיות של נחתים ודיוויזיית חי"ר מהמשמר הלאומי של צבא היבשה פלשו לאי. הקרב על סאיפאן נמשך כשלושה שבועות וכלל לחימה עזה. "כשהנחתים הגיעו לראשי החוף האלה, זה היה איום ונורא לפעמים", (עמוד 112), סיפר רב"ט מלווין דלטון שלחם בקרב. כ־3,000 חיילים אמריקנים נפלו בלחימה וכ־10,000 נפצעו. המספרים בצד היפני היו גבוהים בהרבה: כ־22,000 אזרחים יפנים וכ־24,000 חיילים נהרגו (5,000 חיילים יפנים נוספים התאבדו). 

תיאור הקרב בסאיפאן, האזכור היחיד בספר של לחימה קרקעית, היה קצר וחסכוני, למרות שהקרב היה קשה ולא נטול דרמות (במהלכו הדיח גנרל הנחתים סמית' את מפקד הדיוויזיית המשמר הלאומי). הרי קרבות שכאלו, ובמיוחד קרב אוקינאווה שבו נהרגו כ־12,000 חיילים אמריקנים וכ־100,000 יפנים, הם שהמחישו לאמריקנים את המחיר הצפוי של הלחימה בשטחי יפן גופא.

במהלך הקיץ נכבשו שלושת האיים והוקם בהם בסיס אווירי גדול. הגנרל הייווד הנסל, מהבולטים בחברי הכנופייה, מונה לפקד על פיקוד המפציצים ה־21. "המשימה שלו היתה לשתק את מכונת המלחמה היפנית מהאוויר, ולסלול את הדרך למה שבעיני ההנהגה הצבאית נחשב לבלתי־נמנע: פלישה יבשתית ליפן" (עמוד 113). אבל הנסל האמין בשיטת הפצצות מגובה 30 אלף רגל וטייסיו החטיאו כמעט תמיד את מטרותיהם.

"אני אוהב את ריח הנפלם בבוקר"

בפיקוד בעלות הברית לא היו מרוצים, בלשון המעטה, מהתוצאות שהשיג הנסל, ובינואר 1945 מונה לה־מיי, עתה כבר גנרל, להחליפו. לה־מיי הבין שכדי לשבור את רוח הלחימה היפנית נדרש משהו אחר ממה שבוצע עד כה, והנחה את טייסיו לרדת לגובה 5,000 רגל ולהטיל, במקום פצצות חומר נפץ מרסק, פצצות נפלאם. כשטייסיו שאלו אותו מהם היעדים להפצצה, השיב בפשטות שכל עוד יפגעו בטוקיו עצמה אין לכך חשיבות. המטוסים חומשו בפצצות נפלאם, שהיו בבחינת חימוש מותאם היטב למטרה מאחר שהבתים ביפן היו עשויים בעיקר מעץ.

לה־מיי היה אדם מורכב. יש דמיון רב בינו לבין דמותו הבדיונית של לויטננט־קולונל קילגור (שגילם רוברט דובאל) מסרט המופת "אפוקליפסה עכשיו", שאמר"אני אוהב את ריח הנפלם על הבוקר".

אך אף שהיה נכון להמית הרס נורא על האויב, אין להסיק מכך שלא דאג לאנשיו או שהתעלם מהסיכונים שהטיל עליהם. מאחר ונמנע ממנו להשתתף במשימת ההפצצה הראשונה הוא עמד סמוך למסלול ההמראה וספר את המטוסים בעת שהמריאו. הוא "עמד שם עד שהמטוס האחרון חזר. עכשיו תראה, אדם שאין בו רגישות, אדם סדיסטי שלא אכפת לו לאן הוא הולך או על מי הוא דורך בדרךלא יעשה כזה דבר" (עמוד 155), סיפרה לימים בתו.

ב־10 במרץ 1945 תקפו מפציציו את בירת יפן והטילו עליה כ־1,665 טון של פצצות תבערה. כתוצאה מן התקיפה נהרגו כ־100,000 אזרחים. ההרס היה עצום. כיצד הצדיק זאת לה־מיי? פשוט. "מלחמה היא עסק מרושע ולא נעים, ואתה תהרוג בו הרבה אנשים. אין דרך לעקוף את זה. אני חושב שכל מפקד מוסרי מנסה למזער את זה עד כמה שאפשר, ומבחינתי שיטת המזעור הכי טובה היתה לשים קץ למלחמה כמה שיותר מהר" (עמוד 156).

נורא ככל שישמע הדבר, השיטה עבדה ודחקה את היפנים לעבר כניעה. ממדי ההרס והכמות הבלתי־נתפסת של הרוגים שזרעו המפציצים היו אדירים. אמנם אין אם בהיסטוריה, אך סביר שגם לולא הטילו האמריקנים פצצות גרעין על הירושימה ונגסקי באוגוסט אותה שנה היו היפנים נכנעים, והפלישה שתוכננה ליפן היתה מתייתרת.

הסופר לא אהב את התשובה לשאלה

למעשה, ניתן לטעון שההרס וההרג שזרעו המפציצים של לה־מיי חסכו הרס והרג בממדים נוראיים אף יותר, שכן הם ביטלו פלישה קרקעית שנזקיה היו גדולים בהרבה. האם החיסכון הזה מאפשר לישון טוב יותר בלילה? במצפון שקט יותר? כלל לא בטוח.

גלדוול, שקנה את פרסומו בעיקר בזכות ספרו "מצוינים", שבו ניתח את הסיבות שבגינן הצליחו אנשים מסוימים יותר מאחרים, הוציא מתחת ידו ספר קצר וקריא מאוד. אבל זוהי מעלתו הגדולה היחידה. טיעוניו פשטניים, והוא לא ניתח לעומק את הדילמה.

גלדוול טען שהתפיסה של כנופיית המפציצים היא שניצחה. חבריה טענו שצבאות "לא חייבים לטבוח בחפים מפשע ולשרוף אותם לבלי היכר, רק כדי להשיג את היעדים הצבאיים שלנו. אנחנו יכולים להשתפר" (עמוד 177). מבחינה מוסרית ודאי שצדקו. כיום יש בידי חילות האוויר של הצבאות המערביים, ובהם צה"ל, יכולת לתקוף מטרות מגובה רב ולפגוע בהן ורק בהן ברמת דיוק גבוהה מאוד, ובכך להפחית את ממדי הנזק האגבי והנפגעים מקרב האוכלוסייה האזרחית בצורה משמעותית.

אבל זוהי דרך מאוד פשטנית, שלא לומר רדודה, לסכם בה את הדיון. היום היכולת הזו ישנה, וטוב שכך, אך הכנופייה לא הצליחה לייצר יכולת כזו במהלך מלחמת העולם השנייה. השיטה שבה דגלו חבריה פשוט לא עבדה. בהתחשב בכך נשאלת השאלה מהי העמדה המוסרית ביותר, שתבטיח שהמלחמה, על הסבל וההרס שהמיתה על האוכלוסייה כמו גם על הצבאות הלוחמים, תסתיים במהירות ובניצחון? כי זה הדיון האמיתי בספר, וניכר כי המחבר לא אהב את התשובה שמצא.

לבוא חזקים – הצורך לפעול בצפיפות טקטית | מאת אבי רוזנפלד וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע "שומר חומות" היה מבצע הרתעתי שהדגים את יכולתו לרשום הישגים מול צבא טרור. שומה עליו לדעת לעשות כן גם ביבשה. מאמר זה מבקש להציע תפיסת מימוש עדכנית של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ברמה הטקטית: הפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

מבוא

במבצע "שומר החומות" (מאי 2021) ניהל צה"ל מערכה מבוססת אש כנגד החמאס ברצועת עזה. היה זה מבצע מוגבל שבמהותו, כפי שהוצג במאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, לא נועד להכריע,אלא ״להפעיל עוצמה צבאית כזאת, שתשלול יכולות רבות מהחמאס ומארגון הג'יהאד האסלאמי ותייצר הרתעה" (שובל, 2021).

בשל טיב ההישג הנדרש במבצעים בעלי אופי הרתעתי, יכולים מבצעים אלו להיות מבוססים באופן מלא או עיקרי על הפעלת אש מנגד, לא פעם בשילוב כוחות מיוחדים. אך גם מבצעים מוגבלים בעלי אופי הרתעתי עשויים לכלול בתוכם רכיב של תמרון יבשתי, שתוכנן מראש, או לחלופין, משום שנדרשת עליית מדרגה בהפעלת הכוח או שנדרשת פעולה שרק כוח יבשתי יכול להשיג כחלק מהיעדים (הרס מנהרות החמאס ההתקפיות ב"צוק איתן", למשל).

לעומת זאת, במבצעים בעלי אופי הכרעתי, הפעלת הכוח היבשתי היא המאמץ העיקרי, שכן כמאמר אלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים שפיקד ב"חומת מגן" על חטיבת הנח"ל, "לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16" (גולן, 2015, עמ' 25).

במבצע הכרעתי שכזה, יידרש צה״ל להפעיל כוחות מתמרנים בשטח האויב, במיוחד לאור ירי משמעותי על העורף הישראלי בשילוב הפעלת כוחות אויב פושטים לשטח ישראל, אלה יחייבו מדרגה נוספת של הפעלת כוח. לתמרון שכזה יהיו מספר יעדים אפשריים. הכוח הקרקעי פוגע באויב במגע ישיר, חושף אויב למאמץ האש, מאיים על השרידות השלטונית של האויב, דוחק אותו ומקרין כוח לזירות אחרות. כמו כן, נוכחות של כוח צה"ל בשטח האויב מחייבת אותו להשקיע כוחות במאמץ ההגנה. התמרון הרב־ממדי נועד לשלול את יכולות האויב בהיקף גדול ולהביא בשילובו עם המאמצים הנוספים (הגנה רב־ממדית ומהלומות רב־ממדיות) לפירוק המערכת היריבה.

ולמרות זאת, ניתוח קרבות ואירועים מבצעיים במערכות של צה"ל בשנים האחרונות, הן במבצעים הרתעתיים, והן במבצעים הכרעתיים שכללו הפעלת תמרון יבשתי, הראה כי לא פעם שבה וחזרה התופעה של כישלונות מבצעיים שנובעים מנחיתות טקטית של כוח בנקודת הקצה במפגש מול אויב. אירועים בהם (לדוגמה) צוות קרב גדודי שלם נוכח בשטח אויב (ברצועת עזה או בלבנון), אך מסיבות שונות בנקודה מסוימת בשטח ובזמן ישנו כוח קטן ומבודד שנקלע לקרב ביחסי עוצמה חלשים ביחס לאויב, מה שמביא לנפגעים רבים, צורך בקרבות חילוץ, הפעלת מעטפות אש רחבות ולא מדויקות, לעיתים עד עיכוב משמעותי בביצוע המשימה או ביצועה באופן חלקי בלבד. המשותף למרבית האירועים האלו הוא שלא היה כל צורך מבצעי או דחיפות מיוחדת שהצדיקו פעולה בתנאים חסרים כאלו.

אין מדובר במקרים שבהם האויב בשער, נוסח מתקפת הפתע במלחמת יום הכיפורים, שבהם נדרשו כוחות קטנים וחלשים יחסית למהר לחזית במטרה לבלום את האויב התוקף. אז פעלו כוחות כמו גדוד השריון 77 בפיקוד סא"ל (לימים תא"ל) אביגדור קהלני בתנאי נחיתות קשים. מול מאות הטנקים הסורים פקד קהלני בקור רוח: "תחנות 'שוטר'. בחזית שלנו, בטווח 500 עד 1500 מטרים, נמצאים טנקי אויב רבים. עלו לעמדות, פתחו באש, סוף!" (קהלני, 1976, עמ' 75). גדודו, לצד כוחות נוספים, בלם את הסורים.

אבל הבהילות הזו, שהיא ברורה ומובנת בתנאים שכאלה, לא התקיימה במקרים רבים בהם הפעילו צה"ל וצבאות אחרים כוחות לא מספיקים, אף שהיה בידם די זמן להיערך ולשנע כוחות ואמצעים. הדבר תבע לא פעם מהכוחות הלוחמים גילויי תעוזה, רוח לחימה ומיומנות מקצועית בהיקפים שהשקעה מספקת של אמצעים, כוחות ומשאבים היתה יכולה לחסוך.

אל יובן לא נכון, הקרב הוא זירה כאוטית, שכוללת סכנה, מאמץ, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה־"חיכוך" אותו תיאר ההוגה הפרוסי קרל פון קלאוזביץ – המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות (לאונרד, 1977, עמוד 13־14). חיכוך, כתב קלאוזביץ, "הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (לאונרד, 1977, עמוד 89). כמעט בכל מקרה ידרשו הכוחות להתמודד עם גורמים אלו, אך השקעה נכונה בתכנון, והקצאת משאבים, כוחות ואמצעים תאפשר לכוחות לפגוש באויב מעמדת יתרון.

מאמר זה מבקש לשוב לעקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ולהציע תפיסת מימוש עדכנית שלהם בכל האמור ברמה הטקטית," באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה" (מקדונלד, 1959, עמ' 10), כמאמר צ'רלס מקדונלד בספרו על חוויותיו כמ"פ חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה. תפיסה זו תבוא לידי ביטוי בהפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתוכל לממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

לכאורה, קיימת סתירה בין הגישה אשר רווחה במקומות מסוימים בצה"ל בחמש־עשרה השנים האחרונות, לפיה יש לייצר מענה מבוזר לאופן הפעולה המבוזר של האויב, שבא לידי ביטוי בפעולה בכוחות קטנים ומפוצלים (אסא ויערי, 2005, עמ' 62), לבין המלצתנו לפעולה טקטית שבקצה כוחות בעלי עדיפות גדולה ביחסי העוצמה ביניהם לבין כוחות האויב. למעשה, אין זה כך שכן גם במידה וישנו צורך מבצעי לפעולה מבוזרת, ניתן וצריך לפעול באופן כזה שגם כוח קטן יחסית יפעל עם מעטפת פיקוד ושליטה, מודיעין, אש, ובעיקר תוך אבטחה והדדיות עם כוחות נוספים אשר לא יאפשרו לאויב עמדת יתרון מקומי מול כוח צה"ל.

בנוסף, העובדה שחיזבאללה וחמאס הפכו לצבאות טרור, בעלי צורה מוחשית, עם מערכת פיקוד ושליטה, מערכים מבוצרים וכוחות ניידים, מייצרת לצה"ל בכלל ולכוחות המתמרנים בפרט, הזדמנות בלתי רגילה לחשוף ולתקוף אותם באופן כזה שיכול להביא לשלילת יכולות אויב נרחבת. פעולה טקטית נכונה מולם היא כזו שתאפשר להביא את עוצמתו של צה"ל ויתרונו בכלל הממדים לכדי נקודת הקצה של המפגש בין הכוח המתמרן לבין כוח האויב – ברחוב, בוואדי, בשטח הסבוך – בכל מקום בו נדרש לפעול.

על הצפיפות הטקטית

שגיאות טקטיות המובילות לנחיתות מבצעית מול אויב בשטח אינן תופעה חדשה בהיסטוריה הצבאית או הצה"לית, אולם ניכר שבכל זאת גורם מהותי השתנה באתגרי צה"ל מול צבאות הטרור במעגל הראשון. בעוד שבעידן "המלחמות הגדולות" מול צבאות ערב פעל צה״ל בנחיתות סד"כ משמעותית ("מעטים מול רבים"), הרי שכיום במעגל הראשון ישנם יחסי עוצמה עדיפים משמעותית לכוחותינו ביחס לצבאות הטרור ("רבים מול מעטים"). היפוך המצב הזה עדיין לא בא לידי ביטוי באופן בו כוחותינו נלחמים.

אחד מעקרונות המלחמה של צה"ל, כמו גם צבאות נוספים, הוא עקרון ריכוז המאמץ: "ריכוז המאמץ נועד להשיג עדיפות בעוצמה על האויב במקום ובזמן שנקבעו מראש, ולו גם עדיפות זמנית. ריכוז המאמץ יכוון בדרך כלל אל נקודות התורפה של האויב, אם הבחנו בהן מבעוד מועד או אם יצרנו אותן. ריכוז מאמץ הוא מיקוד של תוצאי מכלול המאמצים: מאמץ התמרון, מאמץ האש ומאמץ המודיעין ותמיכה מתמשכת של מאמץ המנהלה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ועוד נכתב כי את היכולות שישולבו במאמץ (תמרון, אש, איסוף, סיוע ועוד) יש לאזן בהתאם למשאבים הקיימים. "איזון אין פירושו שוויון כמותי; אפשר ליצור איזון על־ידי תוספת אש במקום גורמי תמרון חסרים, ולהיפך" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ריכוז מאמץ "אין פירושו רק ריכוז פיזי של הכוחות והאמצעים בגזרה ובשטח הנתונים, אלא ריכוז תוצאי פעולות כל הכוחות והאמצעים, במסגרת מתואמת אחת, להשגת התכלית במקום ובזמן שנקבעו לפי המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 26).

לרוב, ימומש עקרון זה לצד עקרון מלחמה נוסף, עקרון מיצוי הכוח, שעניינו "להפיק את המירב מהכוחות, מהאמצעים ומהקרקע, על מנת לבצע את המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29). עקרון זה קובע כי יש לבצע תכנון נכון, המנצל היטב את חוזקות כוחותינו וחולשות האויב, לשלב באופן מושכל בין התמרון לאש, לנצל נכון את הקרקע, ולמצות את אמצעי הלחימה העומדים לרשות הכוחות ולהתאים אותם למשימה לפי תכונותיהם (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29).

והנה, במקרים רבים הכוחות המתמרנים פועלים כאילו הם עדיין ה"מעטים" – בין שהדבר נובע מתחושת דחיפות שאינה מחויבת, ובין שנובע מאתוס (בעל ערך כשלעצמו) של "עמידה ב־'ש'", שלעיתים אינו משרת את המטרה או ההישגים המבצעיים הנדרשים ביחס לקרב או למערכה. במקרים רבים אנו רואים כוח מתמרן שפועל בתנאים מבצעיים לא מספקים (למשל ללא מיצוי המודיעין והאש לפני שלב ההסתערות, או כניסה לשטחים בנויים ללא המתנה להגעת מרכיבי שריון והנדסה) גם כאשר אין צורך אמיתי המחייב פעולה חסרה כזו. כשנמנעו מלעשות כן, מאילוצים שונים, התוצאה היתה, לא פעם, "קרב גבורה", כלומר אירוע רצוף תקלות וליקויים בתכנית המבצעית, במוכנות הכוח למשימה ובמיומנות המקצועית, אשר חייבו מפקדים ולוחמים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם ויכולתם למנוע את קריסת המערכות ולהשלים את המשימה (שלח, 2003, עמ' 96).

מדוע זה קורה לנו? ראשית, הדבר נובע לא פעם מתחושת דחיפות, לפיה אם לא תתבצע פעולה כעת, "כשהברזל חם", לא יינתן אישור לפעולה בהמשך. פעולות אלו נעשות גם בשל הנחת העבודה שהן יהוו "רגל בדלת" וכשהכוחות יהיו בעיצומה של הפעולה או לאחר שתצליח יתקבל אישור להכניס כוחות נוספים או לנצל הצלחה. שנית, הדבר נובע מהאתוס הצבאי ההתקפי, דבר חיובי כשלעצמו, וכן מתוך חשש המפקדים להיתפס כמי שלא חתרו למגע מהיר עם האויב. שלישית, לעיתים פעולה מהירה, גם על חשבון המתנה לצבירת כוח נוסף או תקיפות מקדימות מן האוויר, פירושה פעולה כנגד אויב חלש יותר שטרם הספיק להתאושש או להיערך טוב יותר. רביעית, היעדרה של נקודה ארכימדית ברורה שבה מחליטים לעלות מדרגה בעוצמת הפעלת הכוח, בין שלמטרות הרתעה או הכרעה. גם כאן כמובן שאין ״תשובת בית־ספר״, והתמרון ההתקפי יוטל למערכה, כאשר היעדים שיוטלו עליו יהיו כאלה שלא ניתן להשיגם באש מנגד. אולם לא פעם, כפי שאירע בראשית מלחמת לבנון השנייה, היעדר ההבנה שמדובר בהמשך פעולה בדפוס פעולה של עימות מוגבל בשעה שהמציאות המבצעית בפועל היא של מלחמה, מקשה על הפעלת כוחות בהיקף ובעוצמה נדרשת ומביאה לפעולה מהוססת ולא קוהרנטית.

לכל אלו נוספת ההיסטוריה של צה"ל, שנבנה והופעל בהצלחה כצבא תעשייתי כנגד צבאות תעשייתיים, לא פעם בתנאים של מעטים מול רבים (גם אם בלחימה עצמה יצר צה"ל עדיפות מקומית). אך האויב השתנה. במעגל הראשון נדרשת ישראל להתמודד עם צבאות הטרור, כהגדרת הרמטכ"ל, חזבאללה וחמאס (כוכבי, 25 בדצמבר 2019), המיישמים הלכה למעשה תפיסה שניתן לכנות בשם "שדה הקרב הריק", ופועלים בכוחות קטנים שנטמעים באוכלוסייה האזרחית, מסתתרים מתחת לאדמה, נמנעים ככל שניתן מלחימה במגע ישיר ומפעילים אמצעי אש מרחוק (שלח, 2015, עמ' 123).

הצפיפות כביטוי לתפיסת הניצחון ברמה הטקטית

הצורך ב"הפרש שערים" משמעותי לטובת כוחותינו בא לידי ביטוי בתפיסת הניצחון של צה"ל כחלק מההבנה שהתוצאה המערכתית תיקבע בין היתר בהיקף שלילת יכולות משמעותית של האויב (בדגש על פגיעה בפעילים), למול היקף נפגעים נמוך יחסית לכוחותינו (וכל זאת בזמן קצר יחסית). הביטוי האופרטיבי לנושא זה צריך להיות בקביעת הישגים מבצעיים ויעדי תמרון המאפשרים התקדמות מאובטחת ופעולה חזקה ביעד, בתנאים מבצעיים המאפשרים להביא לידי ביטוי את עוצמתו הרב־ממדית של צה"ל בשלבי הלחימה השונים.

לכך, בין היתר, מכוונת תפיסת התמרון הרב־ממדי "בחכמ"ה" (ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומות, הסתערות), ולכך ככלל מכוונות התכניות האופרטיביות העיקריות של צה"ל למעגל הראשון. לעומת הרובד האסטרטגי והאופרטיבי, ניכר שברובד הטקטי נשארנו במקום. אנו מאמנים את הכוחות להילחם "מהר", להגיע בזמן ליעד (הגיאוגרפי) שנקבע להם כמעט בכל מחיר, גם אם במקרים רבים האויב זז והיעד כבר אינו רלוונטי (מובן שלעולם יהיו גם מקרים בהם לקרקע ולהתייצבות בזמן מסוים חשיבות בפני עצמה). למעשה, ביחס למצב הדברים האמור ביחסי העוצמה בין צה"ל לבין צבאות הטרור במעגל הראשון, ביכולתנו לכוון ליעד של קרוב לאפס כוחות חלשים ומבודדים (בשדה הקרב אין 100% אף פעם).

במצב שכזה, גם כאשר יעלה בידי האויב להפתיע את כוחותינו בשטח, יהיו להם הכלים והתנאים להגיב מהר, חזק, ותוך הימנעות מ"הכרעה מקומית", שתאפשר לאויב לקחת לוחמים בשבי וכדו'. הביטוי הטקטי צריך להיות פעולה בתבניות מאובטחות בקצה תוך הדדיות רצופה בין כוחות בכל נקודה אפשרית, זאת תוך קביעת תנאים מבצעיים מחייבים למעבר בין שלבים, בוודאי לשלבי ההתקדמות וההסתערות על היעד. אבטחה ועוצמה אלו יצמצמו את תופעת החיכוך ויביאו בסופו של דבר למהירות טקטית ואופרטיבית גבוהה יותר לאור צמצום אירועי קיצון שמביאים לעיכובים משמעותיים.

אנו מציעים לכנות סוג פעולה טקטית כזו כ"צפיפות טקטית". בשונה מצפיפות מיקרו־טקטית (צרור/רימון אחד פוגע בכל המחלקה, ריכוזי כוחות הנפגעים מתמ"ס או נ"ט וכו') הרי שצפיפות טקטית משמעותה שאין כוח מבודד וחלש, לעולם יהיה כוח סמוך אליו הנמצא (ככלל) בקשר עין ובטווח הגעה קצר ממנו, שימנע כניסה למצבים הלא־רצויים שתוארו כאן לצד מעטפת אש ופינוי מספקת. הצפיפות הטקטית היא למעשה מימוש והתאמה של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח לאתגרים שניצבים כיום בפני צה"ל בשדה הקרב.

התפיסה המוצעת כאן נועדה בעיקר לצורת הקרב התקפה. מה גם שבטרם כניסת הכוחות המסתערים לסמטה או לשטח סבוך ומבוצר יש למצות את מאמץ החשיפה של האויב ותקיפתו באש מנגד. מלבד הסיבה התועלתית לכך (הכוחות יפגשו ביעד פחות אויב והמשימה תבוצע מהר יותר) הרי שהדבר נובע גם מתוקף הציווי המוסרי שמוטל על המפקדים לייצר לאנשיהם תנאים מיטביים להצליח במשימתם ולהבטיח את שלומם ככל שניתן.

כמו כן, יודגש כי המלצתנו לפעול בצפיפות טקטית נוגעת, כשמה כן היא, לדרג הטקטי. שכן, בעוד שהדרגים הטקטיים נדרשים להסתער על היעד לאחר שנערכו כראוי, צברו די כוחות ומיצו את מאמץ החשיפה והתקיפה, הרי שעל הדרג האופרטיבי לנהל מבצעים דינמיים ולשמר את המומנטום המערכתי, הן במטרה להביא במהירות לשבירת האויב כתוצאה מאי־יכולתו להתאושש ולהסתגל (הכרעתו כמערכת) והן על־מנת להסיר במהירות את האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף. היה כבר מי שהמליץ לכלול את עיקרון המהירות בעקרונות המלחמה של צה"ל (שמשי, 2011, עמ' 213) והציווי בדבר קיצור משך המערכה, כך שתסתיים בתנאים הרצויים לישראל, ראוי שיעמוד לנגד עיניו של צה"ל. ייתכן שיתקיים לעיתים מתח בין הצורך לפעול מהר ברמה האופרטיבית, לבין הצורך לפעול חזק ובאופן שממקסם את האפקטיביות ברמה הטקטית בקצה, אך אמנות המלחמה מחייבת לדעת לאזן בין הקצוות, מה גם שפעולה טקטית מהירה אך חלשה מדי בקצה עלולה להביא לאירועים מבצעיים שליליים לכוחותינו (ריבוי נפגעים, נעדרים, כניסה למארבים וכיו"ב – אלו יביאו לעיכוב ולעצירת המומנטום).

אין להבין מכך שתמיד ניתן להמתין למשאבים נוספים. מה גם שהקביעה שלכוח יש די מודיעין, אמצעים, כוח אדם וסיוע היא לא פעם שרירותית במהותה. אלוף (מיל.) משה קפלינסקי, יוצא חטיבת גולני וסגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, אמר בשעתו כי בימי האינתיפאדה השנייה ניתן היה לשאול שאלות על קידוש המשימה אל מול התנאים האופטימליים, ובהיעדר די משאבים ומודיעין, ובתנאי שאין מדובר ביעד ערכי מאוד ("פצצה מתקתקת") ניתן היה לדחות את המשימה עד שאלו יתמלאו. התפיסה הזו אינה תקפה במלחמה, קבע, "כשאתה עוצר התקפה אוגדתית ואומר יש ערפל. לא עובד. לא עובד" (קפלינסקי, 2016).

דבקות במשימה לאור המטרה, הוא העיקרון הראשון בעקרונות המלחמה של צה"ל. ובמלחמה, בסופו של דבר, צריכים אנו לפעול עם המשאבים שישנם, אך אז נדרש המפקד להבהיר לרמה הממונה מה ביכולתו לבצע עם הכוח שבידו כך שמחד יוכל לבצע לפחות חלק מהמשימה (בדגש על תפיסת חלק מהשטח) ועדיין לשמר בקצה, בחיכוך עם האויב, כוח צפוף טקטית שיכול להתגבר על כל איום.

מקרי מבחן

במטרה להמחיש את הבעיה יוצגו לעיל שני צמדי קרבות, בהם יתואר קרב בו לא מומש עיקרון הצפיפות הטקטית, ולעומתו קרב בו פעלו הכוחות לאור עיקרון זה. אף שכל קרב הוא אירוע ייחודי, ניתן למצוא מאפיינים דומים דיו בין הקרבות בכדי להשוות ולהפיק לקחים מהם. חשוב לציין, כי אין בדברים האמורים ביקורת על מי שנדרשו לאתגר בשעת מלחמה. אלו עשו כמיטב יכולתם, פגעו באויב וחתרו למגע. מנגד, ודאי ניתן ללמוד מהשגיאות שנעשו בכדי להיות טובים ומשוכללים יותר בפעם הבאה.

דוגמה מובהקת היא הקרב של עוצבת עידן בג'נין, אשר במסגרתו הוטל על "עוצבת השרון", חטיבת חי"ר במילואים, לכבוש את מחנה הפליטים בעיר. בפועל, הכוח שהוקצה למשימה היה חסר את המיומנות המקצועית והעוצמה הדרושים בכדי לעמוד במשימה.

במהלך הקרב לכיבוש מחנה הפליטים בעיר נקלע כוח רגלי למארב מחבלים בסמטה במחנה. הכוח, שהיה נתון במצב נחיתות מול מחבלים חמושים שהיו ביתרון מולו והצליחו לכתר אותו (סגל־עז־כאריאל, 2006, עמ' 60־63). זמן רב נדרש לקרב חילוץ ארוך שכלל הפעלת כוחות עתודה (בין היתר מחטיבת גולני, מחטיבת הנח"ל ומשייטת 13) עד שעלה בידי הכוחות לסגור את האירוע המבצעי הזה (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 256־260), שהפך על רקע היקף הנפגעים לכוחותינו לאירוע מכונן בעל השפעה שחרגה הרבה מעבר לרמה הטקטית. האירוע פגע בהישגי מבצע "חומת מגן" כולו ויצר בקרב מפקדי הצבא הסדיר דימוי (שגוי!) לפיו חלק מיחידות המילואים הן "צבא סוג ב'" (שלח ולימור, 2007, עמ' 320־321).

במבט ביקורתי עלינו לשאול האם אופן פעולת הכוחות בקצה בקרב זה היתה חזקה מספיק, צפופה מספיק, האם התקיימה הדדיות רציפה בין כוחות, כזו שקיומה היה אמור לאפשר תגובה מהירה של הכוחות בשטח להפתעה הראשונית וסגירה מהירה יותר של האירוע. גם בשטח צפוף שמייצר אתגרים מבצעיים, מקשה על תנועה בכוחות גדולים ועל התמצאות ושפה משותפת בין הכוחות, ניתן ונכון לפעול בצפיפות טקטית, בפעולה איטית מאובטחת תוך שמירה על הדדיות בכל השלבים.

בשונה מהקרב בג'נין עומד הקרב בשכם שהתרחש גם הוא במבצע "חומת מגן". המטה הכללי חשש אז מהלחימה הצפויה בעיר שכם, בדגש על הקסבה: הרובע העתיק, הצפוף והמרכזי בעיר שבו נערכו פעילי טרור רבים של הפת"ח והחמאס. כיבוש שכם נחשב לאתגר קשה, והמודיעין העריך כי בעיר ישנם מאות חמושים. משימת כיבוש העיר הוטלה על אוגדת יהודה ושומרון שלה הוקצה לטובת המשימה "כוח גדול ומקצועי: שתי חטיבות חי"ר סדירות, הצנחנים וגולני ולצידן חטיבת שריון במילואים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 251). בתדריכים שקיימו המפקדים לחיילים הם הדגישו את חשיבות הדבקות במשימה. מפקד גדוד הצנחנים 890 סא"ל אמיר ברעם, אמר לחייליו כי עליהם לפעול לא "מתוך רגשי נקמנות, אלא כאנשי מקצוע. אני רוצה כמה שיותר מחבלים עם כדור בין העיניים, אבל מי שמרים ידיים או נמצא ליד נשים וילדים אסור לפגוע בו" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252).

הכוחות תקפו את הקסבה מכמה כיוונים בשתי גישות שונות. חטיבת גולני, בפיקוד אל"מ משה "צ'יקו" תמיר, הפעילה כוח רב תוך שהיא נסמכת על יכולתה לנוע באופן ממוגן על גבי נגמ"שים מסוג "אכזרית". הדבר הביא לנסיגת רבים מהפעילים החמושים הפלסטינים לחלקה המערבי של הקסבה, שכיבושו הוטל על חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אל"מ אביב כוכבי. "כאן בחרו הצנחנים בשיטת תנועה מתוחכמת, כשכוחות משנה קטנים מתקדמים בעת ובעונה אחת, תופסים בתים בקסבה ויוצרים בלבול אצל החמושים באשר לתמונת המצב האמיתית בלחימה. לעיתים קרובות, פתחו חוליות פלסטיניות בירי על כוח ישראלי, מבלי לדעת שבכך הן חושפות עצמן לפגיעת צלפים מכיוון אחר. אף שהמבצע לכיבוש שכם ארך שבוע, נמשכה הלחימה בקסבה פחות מארבעה ימים. במהלכה הרגו הצנחנים כשבעים פעילים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252). לכוחות צה"ל היו מספר פצועים והרוג אחד. ניכר כי לאוגדה הוקצו די כוחות בכדי להכריע את האויב ולנצח בקרב (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 253), ובכלל זה סיוע אווירי של מסוקי קרב (כוכבי, 2002).

כפי שניתן לראות בדוגמת הקרב בשכם, עקרון הפעולה בצפיפות טקטית אינו מחייב כלל וכלל פעולה שבלונית נעדרת תחבולה, כזו שבה כוחותינו מגיעים רק מכיוון אחד. ההיפך הוא הנכון – ניתן לפעול ממספר כיוונים, באופן תחבולני ומפתיע, כפי שנעשה במקרה המתואר, ובתנאי שהכוחות בקצה לא יהיו חלשים ומבודדים בנקודת המפגש עם האויב.

מקרה בוחן נוסף הוא קרב בינת־ג'בל ממלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה הוטל על עוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל גל הירש, לתפוס שטחים השולטים על העיירה בינת־ג'בל, כאשר בעיירה עצמה ובכפר הסמוך עיינתא היו ערוכים כ־100־150 פעילי חזבאללה, ובהם כ־40 מאנשי הכוח המיוחד של הארגון, וכן לפשוט על העיירה במטרה לפגוע בפעילים ובאמצעי לחימה. תחת האוגדה פעלו חטיבת גולני בפיקוד אל"מ תמיר ידעי, חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חגי מרדכי וחטיבת השריון 7 בפיקוד אל"מ אמנון אשל.

ביום הראשון לפעולה (23 ליולי 2006) נפצעו 14 לוחמים מגדס"ר (גדוד סיור) של גולני לאחר שזוהו בטעות כפעילי חזבאללה והותקפו בידי כלי טיס של חיל האוויר. במהלך חילוצם נפגעו שני טנקים מחטיבה 401, ונהרגו שני חיילים ונפצעו מספר חיילים ובהם מג"ד שריון. במקביל הרג כוח מגדוד 51, עליו פיקד סא"ל יניב עשור, שלושה פעילי חזבאללה בשתי היתקלויות מטווח קרוב (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 252־253).

בבוקר ה־26 לחודש החליט מג"ד 51 לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה. הגדוד נע בשני כוחות משנה: המג"ד נע עם פלוגה א' ממזרח, וסגנו נע עם פלוגה ג' ממערב. הפלוגה המסייעת נעה מעט מאחור, בחיפוי. פעילי החזבאללה שמעו את ניסיונות הפריצה של כוח הסמג"ד לאחד הבתים והחלו חילופי אש מטווח קרוב. סמוך לבית היה מטע זיתים, שהפך לשטח הריגה. מ"מ וחייליו נתקלו שם בפעילי חזבאללה ונפגעו. הסמג"ד הסתער לחלצם ונפצע, ובהמשך נהרג כשקפץ על רימון והציל את חיי הפצועים הסמוכים אליו. לאחר כרבע שעה מתחילת הקרב נהרגו חמישה לוחמים, בהם הסמג"ד והמ"מ, ושניים נוספים נפצעו אנושות.

שני קצינים בכוח הסמג"ד, מ"פ ג' ומ"פ לשעבר ביחידת אגוז שהצטרף לגדוד (ותפס בהמשך פיקוד על פלוגה ג' לאחר שמפקדה נפצע), ועמם מספר לוחמים, הצליחו לבסוף לפגוע בפעילי החזבאללה ולחלץ את הפצועים והגופות מן המטע לתוך הבתים. במקביל שלח המג"ד כוח קטן בפיקוד הקמב"ץ לסיוע, אשר תפס בית והכווין ממנו כלי טיס של חיל האוויר לפגיעה במקורות הירי (שטבון, 2016, עמ' 160). גדס"ר גולני הוזעק לסייע בחילוץ, שארך מספר שעות. כמעט עשר שעות לאחר שהחל הקרב, חולצו במסוק אחרוני הפצועים (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 254־256). שמונה הרוגים וכ־25 פצועים ספג הגדוד בקרב.

גדוד 51 לא נפל למארב ושני הצדדים הופתעו בה במידה ולחמו בנחישות. פעילי החזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים, "אבל תנאי ההיתקלות שללו מצה"ל את השימוש ברוב יתרונותיו הטכנולוגיים והפכו את העימות לקרב של רובאים, בשיניים ובציפורניים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 257). יתרה מכך, "כשגולני והצנחנים פעלו בשיטה של "אלמנות קש" (מארבים בבתים), כל יחידה נלחמה כמעט לבדה. כשגדוד 51 נקלע למצוקה במזרח בינת־ג'בל, הצנחנים במערב לא היו אפקטיביים בסיוע. הטנקים של חטיבה 7 אפילו לא התקרבו לשטח הבנוי ושום ציר לא נפתח כדי לאפשר תנועת כלי רכב משוריינים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 259).

למעשה, בקרב זה פעל הגדוד לבדו בדפוס פעולה שנכון ומתאים לבט"ש (בעיקר באיו"ש) ולא למלחמה, ללא אש משמעותית מקדימה, ללא כוחות שריון והנדסה צמודים לכוחות החי"ר וללא הדדיות מספקת בין הכוחות. הדבר הוביל לכך שבפעולה בקצה נוצרה נקודת חולשה שבה נוצר מעין "קרב הוגן" שבמסגרתו, בנקודת המפגש עם האויב, הגיע הגדוד ביחסי עוצמה יחסית חלשים. המבחן של הצפיפות הטקטית הוא כאמור בקצה, בנקודת המפגש עם האויב. שם עוצמת הכוח הצה"לי נבחנת.

לעומת מבצע "קורי פלדה 2" (הקרב על בינת'־ג'בל) ראוי לבחון את מבצע "שינוי כיוון 10" (7 באוגוסט 2006). על עוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, הוטל לכבוש את העיירה בינת־ג'בל כמעט עם אותם כוחות, כאשר הפעם נוספו לשלוש החטיבות הסדירות, גולני, צנחנים ו־7, גם חטיבת השריון מילואים "מרכבות הפלדה", בפיקוד אל"מ מאיר פינקל, וכן אגד ארטילרי בפיקוד אל"מ אמנון מאיר.

על־פי התכנית, חטיבת הצנחנים תתקוף את העיר מעורפה ממערב למזרח, ואילו חטיבת גולני תתקוף ממזרח למערב. כוחות השריון, הן מחטיבה 7 והן מחטיבת "מרכבות הפלדה" יישארו בעמדותיהם ברכסי מרון א־ראס וירון, השולטות על המרחב. על חטיבת "מרכבות הפלדה" הוטל גם לפרוץ ציר רק"מ אל פאתי בינת־ג'בל, בקרבת רכס השלעבון, "על מנת להביא טנקים לעמדות אש במרחב שבו פועלת חטיבת הצנחנים – מקום לא צפוי להגעת שריון ודרך לא שגרתית. כך יותקף המרחב מכל עבריו באש טנקים ובפעולת רגלים אל שטחי המפתח. מרכז האש עם האגד הארטילרי, בשיתוף עם כוחות אוויריים, יפעיל את מהלומת האש" (הירש, 2009, עמ' 354).

הקרב, כתב הירש, התנהל על־פי התכנית. טרם הלחימה של כוחות היבשה הקפיד מפקד האוגדה למצות ככל שניתן את מאמצי האש, האיסוף והמודיעין במטרה לפגוע באויב, וגם זה ביטוי לתפיסת הצפיפות הטקטית, שגורסת שיש לייצר לפעולות כוחות היבשה תנאים מבצעיים טובים ככל שניתן. "העיר מותקפת בעוצמה רבה, האגד הארטילרי שלנו הולם במעוזי המחבלים ובשמורות הטבע המקיפות את השטחים הבנויים, מטוסי קרב תוקפים מטרות, מטס אחר מטס, סוגים שונים של אש ניתכים על יעדים במרחב כהכנה לפעולה הרגלית בשטח הבנוי. בחסות האש הזו מתקדמים כעת משני עברי צומת צף אל־הווא כוחות 'גולני' והצנחנים, על פי התוכנית" (הירש, 2009, עמ' 356).

במהלך הלחימה נתקלו הצנחנים בהתנגדות עיקשת סמוך לצומת ושלושה לוחמים נהרגו. "תחת האש הכבדה מסייעת חטיבת 'גולני' לחטיבת הצנחנים בקרב המתנהל. חיפויים הדדיים מתואמים וכוח טנקים הכפוף ל'גולני' נשלח על ידי תמיר לסייע לחגי" (הירש, 2009, עמ' 361). ההתקדמות המתואמת של הכוחות לתפיסת שטח המפתח, צומת צף אל־הווא, יצרה לחץ על פעילי החזבאללה במרחב הצומת. "גדס"ר הצנחנים, בפיקודו של נמרוד, ממשיך לפעול מכיוון אחד, גדוד 890 פועל מן השטח השולט על הצומת מעברו האחר, במרחב עיינתא פועלת חטיבת 'גולני'" (הירש, 2009, עמ' 361). בשלב זה, לתפיסת מפקד האוגדה, פעילי חזבאללה במרחב הוכרעו, ואלו שלא נהרגו נסוגו.

יש לציין כי במהלך הקרב אירעו לא מעט אירועי ירי דו־צדדי (דו"צ) של כוחותינו, ובכלל זה אירועי דו"צ שגרמו לנפגעים הן בחטיבת הצנחנים והן בין כוחות חטיבת השריון 7 וכוחות גולני (אלרון, 2008, עמ' 453).

הקרב, כמו קרב שכם, הוא דוגמה נוספת לאופן שבו הצפיפות הטקטית סייעה להצלחת צה"ל, שכן הומחש בו כיצד הצבא יישם עדיפות מקומית על אויב. במלחמה יקרה הכל – תהיה עקת הקרב, יהיו עייפות, קרקע מאתגרת ועוד. מה גם שצה"ל לא נלחם במעמד צד אחד. במלחמה, כמאמר הגנרל פאנפילוב, "קיים אויב, והוא לא תמיד עושה מה שרצוי לך" (בק, 2001, עמ' 136). אולם הצפיפות הטקטית, מציבה בלחימה כוח חזק דיו בשביל לצאת מכל תסבוכת, ויתרה מכך, אין הכוחות פועלים לבדם בחלל ריק. היכן שנדרש מיושם עיקרון ההדדיות (כפי שכוחות גולני סייעו לצנחנים ב"שינוי כיוון 10"), שמאפשר להתגבר על טעויות מקצועיות, פערי כשירות, וכן על מהלכי האויב.

לקחים למערכה הבאה

אמנם מבצע "שומר החומות" היה מבצע הרתעתי בו הפעיל צה"ל רק חלק קטן מיכולתו ועוצמתו, אך הכוח שהופעל הדגים היטב את היכולת של צה"ל לרשום הישגים מול צבא טרור כאשר הוא מרכז מאמץ ומביא לידי ביטוי את עדיפותו ביחס לאויב.

במערכה הבאה, לצד מאמץ אש מדויקת מוכוונת מודיעין ומאמץ הגנתי יעיל מאוד, שיימנע מן האויב לקזז את הישגי התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שיגבו מחירים בנפש (הלוי, 2020, עמ' 254), עשוי צה"ל להידרש למאמץ מתמרן. אין הכוונה בהכרח לתמרון כבד ועתיר סדרי כוחות. התיאורטיקן הצבאי ויליאם לינד כתב עבור חיל הנחתים האמריקני את המסמך "לוחמת תמרון", לאור לקחי הלחימה בווייטנאם. במסמך המליץ על שינוי היחסים בין אש לתנועה, כך שהאש תשמש ליצירת שורה של מצבים לא צפויים ומסוכנים לאויב. לינד המליץ למפקדים להפעיל את האש כך "שתסייע לכם לתמרון – דכאו את האויב תוך תנועה סביבו או דרכו. השתמשו באש בין־זרועית והשתמשו ביותר מסוג אחד של סיוע אש במהלך התקיפה כדי להכות את האויב פיזיקלית ופסיכולוגית כאחד" (גרייצר, 2015, עמ' 71).

למבצעים שכאלה נדרש מהלך מתמרן אחר, שישלב בין כוחות שיפשטו על יעדי אויב במערכה מוגבלת, ובין מספר קטן של צוותי־קרב חטיבתיים, גמישים, מהירים, קטלניים בלחימה במגע ישיר ומרושתים היטב בכדי לרתום מודיעין ואש מן התווך, כדי ליצור תחושת נרדפות בקרב האויב, שמאמץ האש מתקשה לייצר, ולפגוע בו ביעילות גבוהה יותר (גולן ופרל פינקל, 2021, עמ' 15).

בכל נקודת זמן נדרש מפקד לבצע הערכת מצב ביחס למשימה לאור המטרה, ולא פעם המשימה דווקא מאפשרת לממש את יחסי העוצמה שיש בין צה"ל לאויביו. כאמור, קיימים מקרים בהם ישנה בהילות נוסח מלחמת יום הכיפורים, במיוחד נוכח האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף (שהמחשה לו, גם אם בזעיר אנפין, במבצע "שומר החומות"). אך בעוד שמהדרג האופרטיבי נדרש לפעול במהירות כדי להסיר את האיום על העורף וליצור ולשמר את תנופת ההתקפה, הרי שמהרמה הטקטית נדרש להקפיד לפעול באופן החזק ביותר האפשרי (ולא האובייקטיבי). שכן, לא פעם ניתן להשקיע עוד כוחות ומשאבים במשימה, בכדי שבסופו של יום, בקצה, האויב יפגוש כוח עדיף של צה"ל. שהרי המטרה, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי, היא להביא אקדח לקרב הסכינים ולא לנהל קרב הוגן.

ח"כ לשעבר עפר שלח כתב כי כאשר יפגוש האויב במלוא עוצמתו של צה"ל, כפי שבאה לידי ביטוי בתמרון יבשתי ולא רק באש מנגד, הרי ש"הנוכחות הפיסית בשטח, תחושת האיום והנרדפות בכל מקום והסכנה לשרידותם של המערכים החשובים ביותר שלו, עשויים ליצור אצל האויב תחושה של עימות עם כוח חזק בהרבה, להפחית את רצונו להילחם ולהחדיר לתודעתו את ההכרה שדרך המאבק המזויין מול ישראל תביא איתה הרס ואף איום קיומי" (שלח, 2021). אך כדי לממש תמרון שכזה נדרשת פעולה בצפיפות טקטית.

היערכות להפעלת כוח מתמרן בצפיפות טקטית, שתציב מול האויב כוחות יבשה חזקים בהיקפם, בציודם ובחימושם, בכמות ניכרת, תצמצם את האיומים שמולם ניצב הכוח המתמרן ותהפוך את התמרון, בין שיעשה במתכונת של פשיטה, במבצעי הרתעה, או כיבוש במבצעי הכרעה, לחלופה ריאלית, שמחיריה לא גבוהים באופן יחסי. חשוב להדגיש כי התמרון חייב להיעשות בכוחות חזקים מאד שלהם עדיפות מוחלטת על האויב בעוצמה, כמות ואיכות. הגנרל ויליאם דה־פוי, שפיקד במלחמת וייטנאם על דיוויזיית חי"ר, אמר בפרפרזה על קביעתו הידועה של הגנרל נתן בדפורד פורסט, כי הניצחון ״מגיע לצד המצליח לרכז את כוחותיו במקום הקריטי וברגע הקריטי בשדה הקרב״ (מקליר, 1993, עמ' 180).

כוחות היבשה שיופעלו יידרשו בראש ובראשונה, כפי שניסח זאת אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, לנצח בקרב הראשון (ברעם ופרל פינקל, 2021, עמ' 11). הסיבה לציווי זה נובעת הן בשל הצורך למנוע כל הישג מהאויב והן משום שהדבר יהווה מהלומה תודעתית על האויב, ויקנה לכוחות צה"ל הצלחה (שאותה ניתן לנצל) ותחושת הצלחה שתורמת משמעותית לביטחון העצמי ותחושת המסוגלות של הכוחות. כל אלו תורמים לפריצת המחסום התודעתי שקיים במוחם של הלוחמים והמפקדים בנוגע למלחמה והפעולה מעבר לגדר. יתרה מכך, "אם אתה מפסיד את הקרב פנים אל פנים", הסביר בשעתו אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג, את הכלל שעמד לנגד עיניו כבר כמג"ד גדס"ר צנחנים במלחמת לבנון הראשונה, "כל היתר נעשה לא רלוונטי" (מקרגור, 2007, עמ' 287).

תפיסת ההפעלה לניצחון נועדה, כתב הרמטכ"ל, לייצר "יכולת הכרעה ברורה במערכה, המציגה משוואה משופרת של 'הישג־זמן־מחיר'" (כוכבי, 2021, עמ' 8). אחד הביטויים הטקטיים של התפיסה הוא עיקרון הצפיפות הטקטית שמאפשר לכוחות היבשה לממש משוואה זו של הישג גבוה בזמן קצר ובמחיר קטן ככל שניתן.

בכל האמור במשתנה הזמן במשוואה, הרי שלכאורה ניתן להניח שמשך הזמן הנדרש כדי לכנס את כלל סד"כ הכוחות הדרושים לביצוע מיטבי של פעולה וכדי למצות מאמצים שונים (בהם אש ומודיעין) בטרם לחימת הכוחות במגע ישיר כנגד האויב, מאריך את משכו של העימות. זוהי תפיסה שגויה. כשם שבטרם יציאה לריצה מוטב להקדיש זמן בנעילת נכונה של הנעליים וקשירה הדוקה של השרוכים, כדי למנוע נפילות, פציעות ועיכובים במהלכה, כך מוטב להקדיש זמן (במידת האפשר כמובן) לרכז ולכנס נכון את הכוח בטרם פעולה. שאם לא כן תקלות, חולשות וכשלים עלולים להתרחש ולהאריך את הפעולה כמו גם להציב את כוחותינו בעמדת נחיתות שממנה נבקש להימנע. חכם המלחמה הסיני סון טסו כבר עמד על כך שלא ניתן להיות חזקים בכל מקום ומי שינסה לעשות כן יהיה חלש בכל מקום (סון טסו, 1988, עמ' 40), אולם מול צבאות הטרור יכול צה"ל לרכז כוחות ומאמץ ולהפעילם בהדדיות במקומות רבים מאד, גם אם לא בכל מקום, באופן שיביא לידי ביטוי ומיצוי את יתרונו עליהם, וכך צריך לחשוב ולפעול.

בצה"ל רווח הביטוי לפיו "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". איתנות ונכונות לעמוד בקשיים ולחצים הן תכונות חיוניות לכוחות הלוחמים בכל תנאי, בוודאי במהלך אי־הוודאות, האקראיות והכאוס של המלחמה. אולם כפי שנכתב לעיל על המפקדים לפעול באופן המקצועי ביותר ולעשות כל שביכולתם בכדי שאלו יהיו המשאב האחרון שלו יידרשו בקרב. פעולה בצפיפות טקטית היא גישה מקצועית שתאפשר להם לצאת ולפעול בשדה הקרב כשהם נהנים מעדיפות ברורה ביחסי העוצמה מול האויב מולו יילחמו. אויב זה יפגוש מולו כוח צה"ל מתמרן עוצמתי, הפועל בצפיפות טקטית כזו שתשלול ממנו את היכולת להשיג עמדת יתרון מקומית. גם כאשר יפתיע האויב את כוחותינו – לא יעלה בידיו לכתר או לנתק כוח קטן חלש ומבודד – כי פשוט לא יהיה כזה. בקיצור, נבוא חזקים.

תא"ל אבי רוזנפלד, מפקד עוצבת הבזק. בעבר שימש רוזנפלד, יוצא סיירת נח"ל, כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, יחידת שלדג, החטיבה הצפונית ברצועת עזה וחטיבת בית־הספר למ"כים.

גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". הוא סרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
המחברים מבקשים להודות לתא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, וסא"ל (מיל.) אבירם רינג, על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

"גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספר המתח החדש של תא"ל (מיל.) יפתח רייכר־עתיר תיאר את עולם הריגול כמורכב, אפור, מלא תחבולות ובגידות מכל הסוגים ובעיקר הרבה בדידות. זו השגרה. אבל מה קורה כשמוסיפים לתבשיל לוחם מוסד שהתנדב למשימה שממנה לא חוזרים?

את ספרות הריגול ניתן לחלק למעשה לשני תתי־סוגים. ישנם אלו המנסים לכתוב, בדומה למאסטר של התחום, הסופר האמריקני המנוח טום קלנסי, טכנו־מותחנים שמשלבים בין מחקר מעמיק בטקטיקות וטכנולוגיות צבאיות למציאות הגיאופוליטית כמו־אקטואלית. התוצאה היא לרוב ספר מתח עמוס באקשן (אצל קלנסי וגם אצל פורסיית הבריטי הספרים היו גם חכמים מאוד ובקצב אחר, איטי יותר).

דוגמה לספר שכזה שיצא לאחרונה הוא "הרוסי" (הוצאת תכלת, 2021) מאת הסופר האמריקני בן קואס, ששירת כיועץ פוליטי וככותב נאומים בממשל הנשיא ג'ורג' בוש האב וניהל את קמפיין הבחירות של מיט רומני למשרת מושל מסצ'וסטס. מאחורי קואס כבר יש סדרת מותחנים רבי־מכר שגיבורה הוא רב־סמל דיואי אנדראס (שמופיע גם כאן בהופעת אורח), יוצא רג'ימנט הריינג'רס וכוח דלתא, שישנה הסכמה בקהיליית המבצעים המיוחדים "שהוא הכי טוב" (עמוד 124).

הספר החדש הוא הראשון בסדרת ספרים שגיבורה הוא רוב טקומה, "חבר בצוות 6 של אריות הים" (עמוד 96), יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני (ה־SEAL Team 6) המתמחה בלוחמה בטרור. בהמשך שירת בקבוצת המבצעים המיוחדים של ה־CIA וביצע שורה של פעולות חשאיות מסמרות שיער.

המשימה שהוטלה עליו בספר היא "לצוד את ראשי המאפיה הרוסית" (עמוד 94). טקומה נבחר למשימה "כי הוא יודע איך להרוג. הוא גם דובר רוסית" (עמוד 95). זה לא הזיק שאנשי המאפייה שבהם מדובר רצחו את אביו, התובע הכללי של ארצות הברית ושעקבותיו של אחיו הגדול, אף הוא קצין בקומנדו הימי, אבדו במשימה חשאית ברוסיה. אם זה נשמע למישהו כמו סרט אקשן ארוז כספר, הסיבה היא שזה בדיוק מה שזה. 

התת־סוג השני, תיאר את עולם הריגול כעולם מורכב. הסופר והמתרגם (ואיש קהיליית המודיעין) יונתן דה שליט כתב בשעתו כי סופרים אלו, ובראשם הכהן הגדול של הז'אנר, הסופר הבריטי המנוח ג'ון לה־קארה, הבהירו לקוראים "שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל". עלילת הספרים הללו מורכבת פי כמה מכפי שיכולה להיות זו של ספרים מן התת־סוג הראשון.

"כל מיני מבצעים ושליחויות"

לפני כשמונה שנים פרסם תא"ל (מיל.) יפתח רייכר־עתיר, ראש מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן לשעבר, את ספר המתח "המורה לאנגלית" (הוצאת כתר, 2013), שתיאר כיצד שבה רייצ'ל, לוחמת מוסד שפרשה, לארץ יעד, קרי מדינת אויב (הצנזורה אסרה על המחבר לחשוף באיזו מדינה מדובר), שבה פעלה בעבר. שני אנשי מוסד שפרשו, ג'ו, מפקד יחידת קיסריה, אגף המבצעים המיוחדים, ואהוד, שהיה המפעיל של רייצ'ל, נדרשו לבחון את מסלול השירות של רייצ'ל ולהבין מדוע חזרה לשם וכיצד, אם בכלל ניתן, לחלץ אותה.

התוצאה היתה ספר חכם, כתוב היטב, שהציג לקורא מציאות מורכבת ואת בדידותם של הלוחמים החשאיים, הפועלים הרחק מן הארץ כשההגנה היחידה שלהם, הנשק היחיד שברשותם הוא הכיסוי שלהם.

מאז פרסם רייכר־עתיר מספר ספרים, ועתה, כך נראה, הוא חש מוכן לחזור לגיבורים שהשאיר מאחור במותחן ריגול חדש, "מוות שימושי מאוד" (הוצאת תכלת, 2021). אירועי הספר הקודם הובילו לכך שמידע חדש שהגיע למוסד הצביע על כך שבמדינת האויב שבה פעלה בעבר רייצ'ל, ישנה תכנית לפיתוח נשק ביולוגי להשמדה המונית. תכנית שהוסתרה, בדומה לתכנית הגרעין הסורית בשעתו, במיומנות רבה מעיניה של קהיליית המודיעין הישראלית.

את תכנית הגרעין הסורית תקפו והשמידו ב־2007 מטוסי קרב של חיל האוויר. הפעם בחרה ממשלת מדינת האויב להסוות את התכנית באמצעות כיסוי תמים, ומיקמה את מעבדת המחקר והפיתוח של הנשק הביולוגי בקומות התת־קרקעיות של בית חולים גדול, ומנעה בכך את עצם תקיפתו מן האוויר. משימת סיכול התכנית הוטלה אם כן על המוסד.

ראש המוסד, יונה שמו, יליד אנגליה ובוגר אוקספורד (ויש בכך דמיון לראש מוסד אחד לפחות) "העפיל בסולם הקידום במוסד דרך כל התפקידים בקיסריה ודרך הצומת, היחידה לגיוס סוכנים. בכל אלו הוא היה אלוף שאין שני לו" (עמוד 34). בשל העובדה שהמודיעין התבסס על המבצע הקודם הוא החליט להחזיר מגמלאות את אהוד, חברו הטוב, שבעברו כקצין איסוף במוסד "היו כל מיני מבצעים ושליחויות" (עמוד 40), והטיל עליו לסכל את התכנית.

אהוד הפעיל את רייצ'ל בשורה של מבצעים כנגד אויביה של מדינת ישראל והיה מאוהב בה בסתר. באחד המבצעים, הוטל עליה ועל סטפן, המתנקש הבכיר של קיסריה, להרוג רב־מחבלים אכזרי בעיר חוף בצפון אפריקה (שגם את זהותה הקפיד המחבר שלא לחשוף בפני קוראיו). "כשהם ביצעו את החיסול במעלית היה להם את כל המידע מראש. רייצ'ל עלתה עם האובייקט לקומה שסטפן חיכה בה וכשהדלת נפתחה, סטפן חיסל אותו ואת שומר הראש" (עמוד 168). במבצע אחר רייצ'ל "הטמינה את המטען שפוצץ את שני המנוולים שעשו את הפיגוע בגן היהודים היהודי באמסטרדם" (עמוד 86).

רייכר־עתיר, יוצא הצנחנים שפיקד בין היתר על הסיירת החטיבתית ושימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל במבצע אנטבה, נשען בתיאור זה ובאחרים על ניסיונו שלו כמי שהשתתף בפעולות חשאיות רבות. בין היתר הוא פיקד מחפ"ק בלב ים על מבצע "הצגת תכלית", בו הרג בתוניס כוח מסיירת מטכ"ל, שהוביל מפקדה דאז, משה "בוגי" יעלון, את אבו ג'יהאד, סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף.

"אנחנו הופכים להיות כמוהם"

"בתוך המדינה, כולנו כפופים לחוק הישראלי. מחוץ לישראל אנחנו שליחים, לוחמים, כמו חיילים בשדה הקרב. כמו חיילים, אנחנו הורגים, אנחנו שודדים, אנחנו גונבים ומרמים וגורמים נזקים ליריבים שלנו, לכל מי שרוצה בהשמדתנו. ככה זה" (עמוד 16), סיכם המחבר את מציאות חייהם של אנשי המבצעים החשאיים, ובהם אהוד ואנשיו.

אחד מפקודיו של אהוד הוא יובל לביא, יוצא יחידת קיסריה, הקשוח והשתקן. "על השירות בסיירת הוא דיבר פחות ועל העבודה בכלל לא" (עמוד 123). יובל הוא איש מבצעים מנוסה. במשימת התנקשות בבכיר בארגון טרור בלוב נמלט המחבל לחדר השינה. יובל רדף אחריו ומצא אותו מתחבא בארון קיר. "יריתי בו שני כדורים בראש ואחר כך גררתי אותו החוצה ויריתי עוד אחד בלב. כדי להיות בטוח", (עומק 20), סיפר. יובל לא היסס אז וגם עתה, כך נראה, הוא אינו מהסס.

כמו בספרו הקודם ובדומה לספרים שכתב לה־קארה, בחר רייכר־עתיר להותיר הרבה מהפרטים עמומים. בראש תכנית הפיתוח של מדינת האויב, שזהותה נותרה גם עתה נסתרת לקוראים, עמד ד"ר פארוק, "המדען הראשי. ראש צוות הפיתוח. האיש שבלעדיו אי אפשר" (עמוד 143). שנים היתה קהיליית המודיעין משוכנעת שמת, לאחר מאבק במחלת הסרטן, ועתה התברר שהוא חי, בזהות בדויה, והוסיף לפתח נשק להשמדה המונית. 

"לפעמים אני בעד לעשות דברים שאני נגדם" (עמוד 142), אמר ראש המוסד לראש הממשלה. "אני ממליץ שנהרוג אותו" (עמוד 142), הסביר והתכוון לד"ר פארוק. אולם פארוק נחבא היטב בין כתלי מכון המחקר הסודי שאותו ניהל, אשר היה חבוי בקומות התחתונות של בית חולים ששימש כהסוואה מושלמת.

ולכן, הסביר, ראש המוסד לראש הממשלה אין ברירה אלא ללכת על "מתאבד משלנו. אין דרך אחרת" (עמוד 144). עכשיו נשאר רק למצוא מתנדב למשימת הקַמִיקַזֶה הזו, וכמובן שישנו אחד, מתנדב מושלם. יובל, השיב ראש המוסד, "יש לו ALS והוא רוצה לעשות את זה" (עמוד 145). 

"כבר ראינו את המקרים שחיסול הביא לעיכוב, הביא להסתרה, הביא לנחישות רבה יותר" (עמוד 143), הקשה ראש הממשלה על ראש המוסד, וזה נאלץ להודות שאכן כך קרה לא פעם. מנגד, במטרה להמחיש את האפקטיביות של פעולות סיכול ממוקד נתלה אהוד, ולמעשה המחבר, בחיסולו של ג'רלד בול, שיוחס על־פי פרסומים זרים למוסד. בול, שעבד עבור הרודן העיראקי צדאם חוסיין היה "המומחה לתותחים ארוכי טווח שחוסל אי־שם ב־1990. עם מותו גם הפרויקט הופסק. זה הרעיון. רק פארוק יכול. הדרך עוד ארוכה והכול תלוי בו. הם יודעים את זה וגם הוא" (עמוד 205).

"אנחנו הופכים להיות כמוהם" (עמוד 150), התריע יניב, פקוד אחר של אהוד, וכיוון לכל אותם ארגוני טרור שמפעילים מחבלים מתאבדים ולמדינות שתומכות בהן. אין כאן דיון על המוסריות שבתקיפה, שכן בעוד שמדינות המערב מודדות את הצלחת המשימה בשני פרמטרים, האם היא היתה מוצלחת ובכמה מעט אזרחים נפגעו, ארגוני טרור מודדים הצלחה בפגיעה בכמה שיותר.

אבל יש משהו קר ואכזרי בשליחת איש מבצעים למשימה שאין ממנה חזרה, לפעולת התאבדות. יציאה לפעולה הרת סכנות שהסיכוי לשוב ממנה קלוש הוא דבר אחד, ואילו כאן מדובר על דבר אחר לגמרי.

גם ראש המוסד מצדו ביקש לדעת אם לאהוד יש את "טיפת האכזריות הנדרשת כדי להוציא את המבצע הזה לפועל" (עמוד 162). האם הוא יכול לפקד על המבצע שיאפשר ליובל לחדור ליעד בידיעה שזהו כרטיס בכיוון אחד? "בחיים לא הוצאתי לוחמים למשימה שלא הייתי מוכן לבצע בעצמי" (עמוד 162), השיב אהוד. 

אף שמדובר במותחן ריגול המחבר לא ויתר על תיאור התמודדותו של יובל עם מחלת ה־ALS (ניוון שרירים), עם תחושת הבגידה של גופו, עם האופן שהדבר השפיע על משפחתו ועל הקשר שלו עם אשתו. נדבך נוסף הוא, כאמור, הדיון בשאלה האם זה מוסרי לשלוח לוחמים, ואפילו היו מתנדבים וחולים במחלות סופניות, למשימות שכאלו, עם כרטיס בכיוון אחד. נדבכים אלו מוסיפים עומק לספר והופכים אותו, לצד העלילה המותחת והבקיאות של רייכר־עתיר בנבכי העולם החשאי, למוצלח במיוחד.

"נצטרך להילחם כדי לנצח" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו "לא פיקניק" תיאר גנרל ג'וליאן תומפסון את נתיב הקרבות של החטיבה שעליה פיקד בפוקלנד. מתרבותה, מערכיה, ומרמת הלחימה שלה צה"ל יכול ללמוד לא מעט גם כיום.

ב־1982 לחם צה"ל במלחמת לבנון הראשונה ובמקביל לחם הצבא הבריטי במלחמת פוקלנד. ולא זו אף זו בשתי המלחמות הונחתו מהים כוחות חי"ר מובחרים. בפוקלנד הייתה זו חטיבת הקומנדו ה־3 של חיל הנחתים המלכותי (ובהמשך הונחתו חטיבת חי"ר נוספת ומפקדה אוגדתית), ובלבנון הייתה זו עוצבת האש כשבראשה חטיבת הצנחנים הסדירה.

על הדמיון בין המלחמות עמד בשעתו האלוף (מיל.) דורון אלמוג. "מאחר שבמלחמת לבנון פיקדתי על כוח צנחנים, שנחת מהים בליל 7-6 ביוני 1982, והוביל במרבית שלבי הלחימה את החטיבה הסדירה של הצנחנים במסע רגלי לביירות, שאלתי את עצמי, מה בינינו לצבא הבריטי? ומה ניתן ללמוד מהמסע המפואר של חטיבת הקומנדו 3?", כתב במאמר ב"מערכות".

הדמיון היה כה רב, ציין, עד כי ב־13 ביוני 1982 חטיבת הצנחנים ניצבה בפאתי ביירות, בתום מסע רגלי עתיר קרבות בן 70 ק"מ. בו בזמן לחמה חטיבת הקומנדו ה־3 בקרב האחרון שלה. למחרת נכנע הצבא הארגנטינאי. 

נתיב הקרבות של חטיבת הקומנדו ה־3 של חיל הנחתים המלכותי תואר בספר המופת "לא פיקניק" (הוצאת מערכות, 1992), שכתב מפקדה, גנרל ג'וליאן תומפסון. העניין של אלמוג במלחמה הוביל אותו ליזום, בהיותו קחצ"ר, את תרגום הספר לעברית

"לא פיקניק"

ב־2 אפריל 1982 כבש הצבא הארגנטינאי את איי פוקלנד שבשליטת בריטניה בטענה כי מדובר בשטח ריבוני של ארגנטינה. ממשלת בריטניה בראשות מרגרט תאצ'ר החליטה, למרות המורכבות שבניהול מלחמה במרחק כה רב, להשיב לידיה את השליטה באיים.

כוח משימה ימי, בפיקוד אדמירל ג'ון פוסטר "סאנדי" וודוורד נשלח לכבוש את האיים. הרכיב היבשתי בכוח המשימה היה חטיבת הקומנדו ה־3, שעליה פיקד תומפסון, איש חיל הנחתים המלכותי. לצק"ח, שכלל את גדודי הקומנדו של החיל, 40, 42 ו־45, צורפו גם שני גדודי צנחנים ופלגות מן הכוחות המיוחדים (ה־SBS וה־SAS).

הכוח הארגנטינאי נהנה מיתרונות מובהקים ביחסי הכוחות ומקרבה יחסית לבסיסיו (האיים מרוחקים כ־500 קילומטרים מחופי ארגנטינה לעומת כ־10,000 ק"מ מבריטניה). שטחם של האיים הררי וגבעי ברובו, מה שסיפק עדיפות לכוח מגן שנערך נכון בשטח, ומזג האוויר היה גשום ומלווה ברוחות חזקות. בקיצור, הכוחות שלחמו בפוקלנד סבלו כל העת מקור, רטיבות ומכך שהם צועדים במעלה ההר.

"כשנתתי את הפקודה לנחיתה, אמרתי בין שאר הדברים, שהמבצע שאנו עומדים לפתוח בו לא יהיה פיקניק. גמרתי אומר ששום אדם בחטיבתי לא יחיה באשליות, אלא יבין שנצטרך להילחם כדי לנצח" (עמוד 15).

לפני הנחיתה פעלו באיים הכוחות המיוחדים. פשיטה בולטת הייתה על הבסיס האווירי הארגנטינאי באי פבל. פלגה ד׳ מה־SAS הוטסה לאי במסוקים וחדרה לבסיס. "הכוח המסתער, בפיקודו של סרן המילטון, השמיד את כל אחד־עשר המטוסים שהיו בשדה, במטעני חבלה מוכנים מראש" (עמוד 50). היה בכך דמיון רב לייעוד המקורי של היחידה, במלחמת העולם השנייה.

גוז גרין

בליל 22/21 במאי נחתו כוחות החטיבה מן הים. ראשון נחת גדוד הצנחנים 2 בפיקוד לוטננט־קולונל הרברט ג׳ונס. הנחתות שהשיטו את אנשיו עצרו "כחמישה מטרים לפני קו המים ופתחו אל הכבשים הקדמיים שלהן. גדוד 2 עשה דרכו לחוף. רגלי האנשים לא היו עתידות להתייבש שוב עד לכיבוש גוז גרין ודארווין, כעבור תשעה ימים" (עמוד 72). כמעט במקביל נחת גדוד הקומנדו 40 בהצלחה.

בשלב השני נחתו גדודי קומנדו וגדוד צנחנים נוסף. "עכשיו שעלינו על היבשה, הרגשנו כמו דגים במים" (עמוד 73), העיד קפטן איאן גרדינר, מ"פ בגדוד הקומנדו ה־45. לאחר הנחיתה ניהל צוות הקרב החטיבתי קרב התקדמות סדור עד לכפר גוז גרין.

הקרב על גוז גרין, אולי המרכזי והמפורסם במלחמה, החל כקרב לילה. פלוגות ב' ו־ד' של גדוד הצנחנים 2 השתלטו בקלות יחסית על יעדיהן, אך עם שחר נתקלה פלוגה א בהתנגדות קשה בעת שניסתה לכבוש את גבעת דארווין.

אז החליט המג"ד, ג'ונס, שעליו להתערב באופן ישיר. "באומץ שאין כדוגמתו ותוך התעלמות גמורה מהסכנה לחייו, הוביל ג'ונס אישית התקפה על חפירת אויב, ונפגע באש מחפירה אחרת שלא הבחין בה" (עמוד 97). ג'ונס נהרג, ועוטר על גבורתו בצלב ויקטוריה.

הסמג"ד, מייג'ור כריס קיבל, תפס פיקוד על הגדוד. במקביל פקד מ"פ ב׳, מייג'ור ג'ון קרוסלנד, לירות טילי נ"ט מסוג מילאן לעבר הבית המרכזי שבו התבצר הכוח הארגנטינאי. הפלוגה של קרוסלנד ירתה "בדייקנות קטלנית לעמדות הנשק ולחלונות הבית. נים, שפיקד על פלוגה ד׳ תוך גילוי יוזמה ראויה לשבח וחוש טקטי טוב, הניע את פלוגתו לאורך קו החוף, מתחת למצוק הנמוך, ובסיוע מא"גים שהוצבו על קו הרכס ואש ארטילריה, קיפל את אגף האויב. הפגנת כוח זו שברה את רצון הלחימה של האויב, וחייליו החלו להיכנע בהמוניהם" (עמוד 99).

תמונת הקרב התהפכה וקיבל פקד על "התקפה בשלושה ראשים" (עמוד 99) שהכריעה את האויב. 17 חיילים בריטים נהרגו בקרב (בהם המג"ד). הצנחנים הרגו 47 חיילים ארגנטינאים ושבו 961 נוספים. בשלב זה נחתו באי חטיבת החי"ר ה־5 של צבא היבשה ומפקדה אוגדתית בפיקוד גנרל ג'רמי מור, שתחתיה פעלו מעתה כלל כוחות היבשה במלחמה.

שתי אחיות ושני הרים

קרב אחר בספר שראוי להתעכב עליו הוא התקפת הלילה החטיבתית. לאחר כיבוש גוז גרין נע גדוד הקומנדו ה־45, בפיקוד לוטננט־קולונל אנדרו וייטהד, במסע רגלי מפרך בן למעלה מ־20 ק"מ לגזרת הר קנט. גרדינר, מפקד פלוגה ר' בגדוד, היה גאה באנשיו שצעדו בשטח קשה עם משקל כבד על גבם מבלי להתלונן ולקטר. לדבריו, "הנחתים היו נפלאים" (עמוד 108). הגדודים האחרים נעו במקביל. כמעט כל מי ששירת בחי"ר בצה"ל, וצעד בחום ובקור בתרגילים המפרכים, יוכל להזדהות עם התמונות והתיאורים של המסעות הרגליים של הנחתים בספר.

כאמור, על החטיבה הוטל לכבוש שלושה מאחזי אויב בשטח ההררי והמח"ט, תומפסון, בחר לבצע התקפת לילה חטיבתית. לא אתגר של מה בכך, נוכח אויב ערוך היטב, ותנאי השטח ומזג האוויר.

הקרב לכיבוש הר לונגדון, אותו תקף גדוד הצנחנים ה־3 בפיקוד סא"ל יו פייק, היה קשה. "הלחימה נמשכה כמעט עד עלות השחר, כעשר שעות של "לוחמת ביוב", כפי שתיאר אותה מישהו: לחימה מטווחים קרובים בדרך־כלל, ברימוני־יד, ברובים מכודנים ובטילי לאו 66 מ״מ, עם סיוע תותחים, תותחים ימיים, מרגמות ומקלעים. את הקרב הזה ניהלו הקצינים הזוטרים, המש"קים והטוראים באומץ־לב, בעקשנות ובתוקפנות" (עמוד 147).

במקביל, ניהלה החטיבה שתי התקפות גדודיות נוספות: על גדוד הקומנדו ה־42 הוטל לכבוש את הר הרייט, ועל גדוד הקומנדו ה־45 בפיקוד וייטהד הוטל לכבוש את צמד ההרים שכונה שתי האחיות.

פלוגה ר', בפיקוד קפטן גרדינר, הובילה את המתקפה הגדודית. תחילה לא נתקלה בהתנגדות, אלא שאז נפתחה עליה אש מקלעים. גרדינר "משך את מחלקה 3 לאחור והזמין אש מרגמות וארטילריה לפני ששלח את מחלקה 2. אחר כך הורה למילאנים לירות לעבר האויב מעל ראשה" (עמוד 153). המחלקה הסתערה לעבר עמדות האויב "והשתלטה על היעד, תוך שהיא קוטלת או מניסה את מקלעני האויב" (עמוד 153).

לאחר מכן הנחה המג"ד, "שמיקם עצמו בראש כוחותיו" (עמוד 155), לנצל את תנופת המתקפה עד לכיבושם המוצלח של שתי האחיות. המחבר קבע כי "גדוד 45 פעל יפה להפליא; השילוב של שליטה טובה, כושר גופני ושימוש נכון בעוצמת אש אפשר לו להשתלט על היעדים באבידות קלות. קולו של המג"ד בקשר פעל כסם הרגעה על כל שומעיו, והוא תמיד נמצא במקום הנכון ברגע הנכון כדי להשפיע על מהלך המאורעות" (עמוד 156).

תרבות צבאית שיש ללמוד ממנה

ניכר כי תומפסון אהב את אנשיו, שהיו בעיניו יחידים ומיוחדים. "חטיבת הקומנדו 3 הייתה זו שנחתה באי פוקלנד המזרחי ביום ה־ע, צעדה ולחמה לבדה בתריסר הימים הראשונים של המערכה הקרקעית, ואחרי שחצתה את אי פוקלנד המזרחי – בעיקר ברגל וגם במסוקים – נכנסה לפורט סטנלי בארבע עשר ביוני 1982, עשרים ושמונה ימים אחרי הנחיתה הראשונה" (עמוד 17), כתב. ספק רב אם כוח אחר היה יכול לעשות כן. הוא עצמו זכה בצבא הבריטי להערכה רבה על האופן שבו פיקד על החטיבה.

בהקדמה לספר ציין אלוף (מיל') אלמוג שמשתקפת ממנו "תרבות צבאית שלמה שיש ללמוד ממנה" (עמוד 7). למשל כתב, "המ"כים והסמלים מבצעים משימות מודיעין ולחימה, שכמותם מטילים אצלנו על מג"דים ומח"טים. סמל מנווט גדוד. חוליות של ארבעה לוחמים שוהות ימים ארוכים בעומק שטח האויב כדי לאכן את עמדותיו, ללמוד את מנהגיו ולסייע באכוונת ארטילריה ומטוסים לתקיפתו" (עמוד 7). נוסף על כך, "מ"כים ממשיכים להוביל מחלקות כשהקצינים נהרגים. סמג"ד לוקח פיקוד כשהמג"ד נהרג, והמח"ט ממשיך לשבת במפקדה 40 ק"מ מאחור ולתת אמון מלא בסמג"ד" (עמוד 8).

מן הספר, כתב, מצטייר הצבא הבריטי כצבא "המכשיר את קציניו לפעול על־פי עקרונות המלחמה, המעניק להם לצד ההכשרה הצבאית המעמיקה והרגלי משמעת נוקשים ותובעניים – גם מרחב עצמאות גדול, ומלמד כיצד לקחת יוזמה ולגלות דבקות במשימה גם כשמפקדים נהרגים והתוכניות משתבשות" (עמוד 8).

ואכן, ניכר שמתרבותה, ערכיה, ורמת הלחימה של חטיבת הקומנדו ה־3 צה"ל יכול (וצריך) ללמוד לא מעט גם כיום.