חצי-האי הקוריאני אינו המזרח התיכון\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הניסוי האחרון שביצעה צפון-קוריאה בטיל בליסטי רק מגביר את המתיחות בינה לבין ארצות-הברית, אך נוכח הסכנה שבהסלמה גרעינית, סביר שהמתיחות תתפוגג לבסוף בקול ענות חלושה. החלופה, עשויה להיות מלחמה גרעינית. 

צפון-קוריאה הוסיפה השבוע חומר בערה נוסף למתיחות הקיימת ממילא בינה לבין ארצות-הברית, באמצעות קיומו של ניסוי בטיל בליסטי לטווח בינוני-ארוך, שלו יכולת לשאת ראש נפץ גרעיני. הצפון קוריאנים הכריזו על הניסוי כמוצלח, אף שקצינים בפיקוד האוקיינוס השקט האמריקני, הצהירו שהטיל ששוגר לא היה טיל בליסטי בין-יבשתי. כבר כחודשיים שארצות-הברית וצפון קוריאה מחליפות איומים הדדיים שמקורם בהחלטתו של הנשיא טראמפ שלא לגלות סבלנות לתכנית הגרעין הצפון-קוריאנית ולחתירתה לפתח טילים בין-יבשתיים. במסגרת המתיחות תגברה ארצות-הברית את כוחותיה באזור, ואף שלחה את קבוצת הקרב של נושאת המטוסים קרל וינסן, שבניגוד להצהרות הנשיא האמריקני הפליגה תחילה בכיוון ההפוך, אך לבסוף הגיעה ליעדה.

נושאת המטוסים קרל וינסן שמשייטת כעת בקרבת צפון-קוריאה, (מקור: ויקיפדיה).

למרות המתיחות, ניתן להעריך שהיא תסתיים בלא שפיכות דמים. הסיבה לכך היא שלמרות הנטייה של הנשיא טראמפ לשלוף מן המותן ולשחרר הצהרות לוחמניות (וגם לתקוף בהצלחה בסוריה), הרי שיועציו מכירים היטב את מגבלות הכוח ואת מה שניתן ולא ניתן להשיג באמצעותו. העימות הצבאי הקודם שניהלה ארצות הברית בחצי האי הקוריאני, לפני כמעט 70 שנים, נשכח מן התודעה הציבורית האמריקנית, ככל הנראה משום שלפניו היתה מלחמת העולם השנייה ולאחר מכן הגיעה וייטנאם. למרות זאת, סביר שהגנרלים יוצאי הנחתים, מאטיס ודנפורד, וקצין השריון מצבא היבשה, מקמאסטר, בקיאים בתולדות מלחמת קוריאה וימליצו להימנע כמה שרק ניתן מסיבוב לחימה נוסף, מחשש שיהיה מר וממושך כפי שהיה הסיבוב הקודם.

מערכה נשכחת

גנרל דאגלס מקארתור, מפקח על סיוע האש מן הים בנחיתה באינצ'ון.

גנרל דאגלס מקארתור (במעיל עור), מפקח על סיוע האש מן הים בנחיתה באינצ'ון, (מקור: וקיפדיה).

ב-25 ביוני 1950, פלשה צפון-קוריאה במפתיע לשכנתה מדרום וכבשה במהלך מפתיע את סיאול וחלקים נוספים במדינה. כוח האו"ם (האמריקני ברובו), שהוצב באותה עת בדרום-קוריאה, כותר ונדרשה פעולה מהירה. האמריקנים שלחו כוח משימה אמפיבי שכלל כוחות צי ונחתים בפיקוד הגנרל דאגלס מקארתור, שקנה לעצמו שם כמפקד דיוויזיית חי"ר מצטיין במלחמת העולם הראשונה וכמשחרר הפיליפינים בשנייה. מקארתור, לצד היותו רודף פרסום ותהילה, היה אסטרטג צבאי חריף שהגה תכנית נועזת. עיקרה נחיתת סער אמפיבית באינצ'ון. אחד ממתכנני המבצע הנחיתה העיד שהוא וחבריו הכינו רשימה של כל המכשולים הטבעיים והגיאוגרפיים שבגינם עדיף להימנע מנחיתה בחוף כלשהו, ודומה שאינצ'ון "התברכה" בכולם.

למרות זאת התעקש הגנרל הוותיק על תכניתו. ב־15 בספטמבר נחתו הכוחות, בפיקוד מקארתור, בשלושה חופים, תוך שהם משיגים הפתעה מלאה. הנחיתה הצליחה מעל למשוער, והוגדרה לימים כקרב קאנאי של המאה ה־20, על-שם ניצחונו המפורסם של חניבעל כנגד הרומאים, משום שלכדה את הצבא הצפון-קוריאני בין כוחו של מקארתור וכוח האו"ם המכותר. תוך ימים ספורים שוחררה בירת דרום-קוריאה, סיאול. לו המלחמה היתה נגמרת בהדיפת כוחות צפון-קוריאה מדרום-קוריאה היה מדובר בניצחון אמריקני מבריק, אולם לא כך היה.

מצאנו את האויב. הם מכתרים אותנו.

מקארתור, בניגוד לכמה ממפקדי הצבא האמריקני בקוריאה ומחוצה לה, העריך כי סין תמנע מלהתערב במידה וכוחות אמריקנים יפלשו לסין. זו היתה שגיאה קשה. נוכח פלישת הכוחות האמריקנים לצפון-קוריאה, במטרה להשמיד את צבאה והתקרבותם המסוכנת לגבולה עם סין, פתח הצבא הסיני, ב־26 בנובמבר 1950, במתקפת פתע שכללה מאות אלפי חיילים רגלים. בין היתר כיתרו הסינים את דיוויזיית הנחתים הראשונה, בפיקוד הגנרל אוליבר פ. סמית'. שלא כמו מפקדו, הגנרל אלמונד, אשר זלזל בנוכחות הסינית בגזרה והתעלם מאזהרות קציני המודיעין, היה סמית', משוכנע כי במרחב מצויים כוחות סיניים גדולים. במהלך תנועתו למאגר התעקש להקים נקודות אספקה ומנחתים. כשהגיע לעמדותיו מיקם סמית' כוחותיו כך שכל רגימנט יכול לספק סיוע לזה שלצדו.

טור חיילים מדיוויזיית הנחתים הראשונה בעוברם דרך הקווים הסינים במהלך הפריצה ממאגר צ'ואסין, (מקור: ויקיפדיה).

הארמיה השמינית נסוגה תוך אבדות רבות, ואילו הנחתים של סמית' כותרו במאגר צ'ואסין בידי כוח סיני גדול פי כמה. הנחתים לחמו בקור המקפיא של החורף הקוריאני במשך 17 ימים במטרה לפרוץ את הכיתור. "חיפשנו את האויב כבר כמה ימים. סוף־סוף מצאנו אותו. הם מכתרים אותנו. זה מקל על הבעיה שלנו למצוא את הברנשים האלה ולהרוג אותם", העיר אז בקשיחות אופיינית קולונל הנחתים לואיס "צ'סטי" פולר, בוגר הקרב על גואדלקנל. האמריקנים הסבו לסינים אבידות כבדות בשל עדיפותם בעוצמת אש, תוך גילויי גבורה יוצאי דופן. חיי רבים מהם ניצלו הודות ליכולתם של הכוחות להיחלץ זה לעזרת זה. כך למשל, חילץ גדוד נחתים במסע רגלי קשה בהרים שסביב המאגר את אחת הפלוגות שכותרו על-ידי הסינים. פצועים רבים חולצו בפינוי אווירי באמצעות המנחתים שעל הקמתם הורה סמית' מראש. לאחר קרבות נסיגה והשהייה קשים, פונה לבסוף הגיס ה-10 מנמל הונגנם. כ-25 אלף סינים נהרגו ונפצעו בקרבות. אבידות האמריקנים, עמדו על כ-700 הרוגים וכ-4,000 פצועים.

ב־31 בדצמבר פתחו הסינים והצפון-קוריאנים במתקפה מתואמת, וכבשו שנית את סיאול. בעוד כוחות האו"ם נסוגים, מונה גנרל מתיו רידג'וויי, מפקד הדיוויזיה המוצנחת ה-82 בעת הפלישה לנורמנדי, למפקד הארמיה השמינית. רידג'וויי נקט מיד בצעדים לייצוב המצב תוך שהוא מנצל לטובתו את יתרונו בעוצמת אש. המתקפות הסיניות על עמדותיו נהדפו, תוך שהסינים ספגו מעל עשרת אלפים נפגעים. כוחותיו של רידג'וויי שיחררו את סיאול והדפו את הפלישה המחודשת לדרום.

לאור הצלחתו של רידג'וויי קרא מקארתור על הפעלת כוח רב יותר ובמידת הצורך שימוש בנשק גרעיני. גנרל עומר בראדלי, יו"ר המטות המשולבים, טען כי גישה זו של מקארתור תסבך את ארצות-הברית "במלחמה הלא נכונה, במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון ועם האויב הלא נכון", וכמוהו הנשיא טרומן, שחשש שהדבר עשוי להביא לעימות עם ברית-המועצות. כאשר מקארתור ניסה להשתמש בדעת הקהל האמריקנית כמנוף לחץ על הנשיא, הדיח אותו טרומן, שכסרן תותחנים שירת זמן קצר כפקודו במלחמת העולם הראשונה, וכפה עליו פרישה. אף שהכוחות האמריקנים היו יכולים להשיג זאת, הנשיא טרומן לא רצה בהכרעת סין. הגנרל הבריטי רופרט סמית הגדיר זאת לימים כ"לחימה עד לנקודה שתוכל ארצות הברית לנהל משא ומתן בשם כוחות האו"ם, והסכמה לאופן כלשהו של חלוקת קוריאה. בקצרה, הכוח לא יופעל אסטרטגית כדי להשיג את היעד הפוליטי, אלא בצורה שתאפשר הישגים בשולחן המשא ומתן".

סין תספק את הפתרון

גנרל ברוקס, מפקד כוחות ארה"ב בדרום קוריאה, (מקור: ויקיפדיה).

כיום מוצבים בדרום-קוריאה כשלושים אלף נחתים, מלחים, טייסים וחיילים אמריקניים. במקרה שעימות צבאי בכל זאת יפרוץ, המשימה תוטל על שכם מפקד פיקוד האוקינוס השקט, אדמירל הארי האריס, ומפקד הכוחות האמריקניים בדרום-קוריאה, הגנרל וינסנט ברוקס. השניים שונים מאוד באופיים מן הגנרל מקארתור. אף שהשניים עשו שירות קרבי ארוך שנים, האריס כאיש צוות אוויר (שאינו טייס) במטוסי הסיור של הצי וברוקס, כקצין צנחנים שפיקד על דיוויזיית החי"ר ה-1, הרי שברוחם השניים דומים יותר למפקדים דוגמת סמית' ורידג'וויי שהבינו היטב שהאינטרס האמריקני בקוריאה הוא סיום הסטטוס קוו וחתירה לסיום העימות עם סין.

בניגוד לאופן שבו פעלה במלחמת קוריאה, עשויה סין להיות מי שתוציא בעבור האמריקנים את הערמונים מהאש ותמצא איזו נוסחת פשרה שתאפשר לכל הצדדים לסיים את המשבר מבלי שיסלים לכדי עימות. זהו אינטרס אמריקני מובהק, שכן כפי שציין לפני כשבועיים שר החוץ הסיני, וואנג יי, "חצי האי הקוריאני אינו המזרח התיכון. אם תפרוץ מלחמה יהיו לה השלכות שלא ניתן להעלות על הדעת". הנשיא טראמפ כבר גילה שהמתיחות עם צפון-קוריאה אינה קשר גורדי שניתן לבתק באבחה אחת, כפי שעשה בשעתו אלכסנדר הגדול. פתרון המשבר יחייב מוכנות לפשרות וטראמפ עשוי לגלות את מה שגילה קודמו, בעת שחתם על ההסכם עם איראן – דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.05.2017)

איזהו גיבור?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק מציג לקורא את מדינת ישראל בליבה של סערה גיאופוליטית קיצונית, ממש על קצה התהום. החלק המטריד באמת במלחמת יום הכיפורים, מודל שנות האלפיים, הוא שזה יכול לקרות.

"כדי לקפוץ על הרימון אתה צריך להיות גיבור, אבל כדי לזרוק מישהו אחר על הרימון אתה צריך להיות גיבור מסוג אחר. ויש משימות שרק גיבורים כאלה יכולים להשלים" (עמוד 324). כך, במשפט וחצי ניתן לתמצת את הדילמה שבלב הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק (הוצאת ידיעות ספרים ולוקוס, 2017), בוגר פרויקט תלפיות, טייס קרב בחיל האוויר ויזם היי-טק. בספר מציב המחבר את מדינת ישראל בלב סערה גיאופוליטית קיצונית שמורכבת משורה ארוכה של אירועים שהתרחשו (ברמת עצימות שונה אמנם), רובם ככולם בעבר, רק לא במקביל. בסערה הזו, יידרשו לישראל גיבורים משני הסוגים.

הספר מתאר מציאות גיאופוליטית שמציבה את ישראל על סף "חורבן הבית השלישי", (מקור: סימניה).

הספר נפתח כאשר מדינת ישראל מתמודדת עם מתיחות ביטחונית בגבולות סוריה וברצועת עזה. נועם גיבור הוא טייס אף-16 צעיר. "בקושי חודשיים טייס מבצעי. פצצות אמיתיות זרק בינתיים רק במטווח" (עמוד 11). לגיחה המבצעית הראשונה שלו, תקיפה בעזה במטרה לפגוע בבכיר בחמאס, הוא יוצא ברגשות מעורבים. בתקיפה נפגעים בעיקר אזרחים בלתי מעורבים וישראל נגררת להסלמה ביטחונית רחבת היקף בכל החזיתות. בתגובה מגיב החמאס בירי מסיבי של רקטות ובפיגוע קשה בבית ספר. פעילי מחתרת יהודית מנסים לפוצץ את הר הבית, ובגבול בצפון מוּצאים להורג טייסים ישראליים בידי דאע"ש לעיני המצלמות. אינתיפאדה נוספת נפתחת, חיזבאללה מגיב גם הוא במתקפת רקטות מסיבית וסופת חול, מהעזות שידע המזרח התיכון, מונעת מחיל האוויר לפעול. ארצות הברית מנצלת את מצבה הקשה של ישראל ואת הצורך שלה בסיוע ותחמושת כמנוף לחץ בכדי לכפות הסכם אזורי.

"הסורים על הגדרות"

כדי לתת נופך מציאותי לעלילה, יצר צ'רניאק חלק מגיבוריו בהשראת אנשים אמיתיים. כך למשל בתארו את שר הביטחון לשעבר (שהוא גם ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר). אדם שאינו מוזכר בשמו, המתגורר במגדל פאר בלב תל-אביב ושימש כמפקד סיירת מובחרת בשעתו בפשיטה בביירות, במהלכה "הוא ניצב מחופש לאישה בפינת רחוב אפלה, מאבטח כוח של הסיירת שנכנס לחסל מישהו באחת הדירות בשכונה" (עמוד 188). נשמע מוכר? השר לשעבר שב למשרתו הישנה לבקשת ראש הממשלה, שהוא "היחיד שעוד השתמש בכינוי שלו מימי הסיירת. לפעמים כשהיו יושבים יחד, אוכלים בורקס ליד שולחן הממשלה, היה מדמיין אותם. שני גברים מקריחים, מכריסים ורופסים – חוזרים להיות שוב שני צעירים – חדים, עזים, יפים. עוצרים לשיחה בעומק האויב בלילה חשוך, או על איזו כנף של מטוס" (עמוד 193). רק חסר שינגן בפסנתר ויפרק שעונים כדי שנדע בדיוק למי התכוון המחבר. גם תיאורו את שר החינוך, חובש הכיפה שעמדותיו נטועות עמוק בימין, חופף למציאות. חיזוק נוסף הוא השימוש שעושה צ'רניאק בשמותיהם של אנשי תקשורת אמיתיים (קושמרו, יונית לוי, ורזי ברקאי הם רק חלק מגלריית השמות) כשהוא מציג את האירועים בראי התקשורת הישראלית.

בדיוני הממשלה מבהיר שר הביטחון לשר החינוך כי המשך הריבונות הישראלית בהר הבית "זה לוקסוס. במקומך הייתי מוטרד מהכוח הסורי-רוסי-איראני-דאע"שי שיורד על טבריה מרמת הגולן. הם התחילו לרכז טורי שריון מאסיביים בגבול עיראק וליד דמשק. הכניסות הרגליות שלהם זה רק ההתחלה. אבל יותר מטריד מזה – הצבא המצרי עמוק בסיני. ארמיה 13 כבר בטאבה, וארמיות 24 ו-7 מתקרבות לרפיח. הם יכולים להיכנס תוך יממה, לנתק את אילת ולאיים על באר שבע, חצרים והכור בדימונה" (עמוד 202).

אריק צ'רניאק, מציב את מדינת ישראל על פי תהום, (מקור: פייסבוק).

כאמור, בשל אותה סופת חול קשה, חיל האוויר מקורקע ובשל הראות הנמוכה כך גם כוחות השריון. עשרות אלפי מחבלים חדרו לצפון המדינה ותקפו יישובים, צירי תנועה ומחנות צבא. הדבר יוצר כמובן עיכוב בהגעת כוחות המילואים, וכפי שמציין ביובש שר הביטחון, במקום "שייקח לנו שלושה ימים להוציא התקפת נגד, זה ייקח לנו במקרה הטוב שבועיים" (עמוד 203). היעדר הידע והבקיאות בחומר המודיעיני ובמאזן הכוחות האזורי שמפגינים שרי הממשלה בספר, מצטיירים כאמינים בעיקר משום שהם דומים מאוד למה שפורסם מדיוני הממשלות שניהלו את המערכה בלבנון ב-2006 ובעזה ב-2014. לא כל האירועים שמוצגים בספר סבירים. ברית בין רוסיה, דעא"ש, חמאס וחזבאללה, למשל, היא תרחיש בלתי סביר בעליל. אבל תרחישים חמורים לא פחות, דוגמת מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, אינם מופרכים.

"חורבן הבית השלישי"

נדבך נוסף בעלילה שהופך את תרחיש מלחמת יום הכיפורים מודל שנות ה-2000 של צ'רניאק לקשה במיוחד, הוא האופן שבו הוא מציג את החזית האזרחית במלחמה. העורף הישראלי, שמצוי תחת אש רקטות, מתמוטט פשוטו כמשמעו. הציבור בפאניקה, כאוס ואנרכיה הם תמונת המצב ברחובות ישראל. האזרחים פונים איש כנגד אחיו, מאשימים קבוצות שונות באוכלוסייה בבגידה ואף עושים דין לעצמם ומקיימים הוצאות להורג של "בוגדים". גם כאן התבסס המחבר, בהקצנה זהה לאירועים בשדה הקרב, על אירועים שהתרחשו ובהם טבח כפר קאסם, מעשי הרצח מוחמד אבו ח'דיר ואמיל גרינצוויג וגם התנגשויות אלימות בין ימין לשמאל, דוגמת זו שהתרחשה לאחרונה בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

יחידת העלית שלדג באימון, (צילום: דו"צ).

המלחמה היא בדיוק ההזדמנות לה חיכה הרס"ן (מיל') אלי עוזרד, קצין מילואים קשוח רדוף רגשות האשם, אולי הדמות המורכבת והמסקרנת בספר. שבע שנים קודם לכן היה עוזרד, לדברי שר הביטחון לשעבר, "קצין ביחידה קטנה שהקמתי פעם, בת דודה של סיירת מטכ"ל. הוא הוביל צוות במבצע במבצע שנקרא ׳שקול וחד׳. המטרה היתה ללכוד בכיר בחיזבאללה. המבצע השתבש" (עמוד 314). גיוס המילואים וההתחממות בגזרת הצפון הן הסיכוי שלו לסגור את החשבון הפתוח שהשאיר אחריו בלבנון. כשמעיר לו חבר על כך שהשמין בשנותיו באזרחות ושהוא כבר זקן מדי למבצעים מהסוג הזה, משיב עוזרד ש"צנחנים עם כרס כבשו את הכותל" (עמוד 87). הוא מתעקש להצטרף ללא אישור לכוח סיירת מובחרת בפשיטה מוסקת בלבנון ומוצא עצמו מפקד על כוח מאולתר בעומק השטח.

בראשית הקרבות מוכיח עוזרד שהוא הגרסה הישראלית ל"רמבו". הוא מציל את חייליו של מפקד הסיירת שאיבד שליטה, ולדברי מפקד האוגדה שלו, אבנר עמרני, יש לו על מה להיות גאה. "הצלת את החיילים של שלומי. דפקת לבד מפקדה של דאע"ש. חילצת טייס" (עמוד 250). מצד שני, המצב חמור. רגע אחרי שהוא ממנה אותו למח"ט בשדה הקרב, מספר לו האוגדונר שגולני ברפיח נלחמים בשריון המצרי.

ספר מטלטל

בן גוריון, קבע כי הכוח הצבאי לבדו לא יוכל לפתור מחלוקות היסטוריות בין עמים, (מקור: ויקיפדיה).

הספר של צ'רניאק אינו קל לקריאה, אך המתח שהוא יוצר באמצעות המציאות, האפוקליפטית כמעט, שאת ההשראה לה שאב ככל הנראה ממלחמת יום הכיפורים, הופכים אותו לכזה שקשה להניח מן היד. כשקוראים את הדיווחים שהוא מביא מרשתות הקשר של כוחות צה"ל ברמת הגולן ("חיזיון, כאן 24,"), צפים ועולים דיווחי החיילים מעוזי התעלה שניצבו חסרי אונים מול המוני החיילים המצריים שצלחו את התעלה ב-1973. מה שמטריד לא פחות, הוא העובדה שבניגוד למלחמת יום הכיפורים, הפעם החברה אינה מפגינה את אותה סולידאריות ונכונות להתמודד עם המצב הקשה. "העם הזה המפולג כל השנה כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה", כתב בשעתו חיים חפר, אך נראה שכלל זה לא תקף במערכה שמתוארת ב"גיבור".

לקח נוסף שמבקש המחבר להעביר לקוראיו הוא שם בפיו של שגריר ארצות הברית בישראל, שמצטט לראש הממשלה הישראלי את דבריו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, כי "מי שסבור שכיום אפשר לפתור שאלות היסטוריות בין עמים בכוח צבאי בלבד אינו יודע באיזה עולם אנחנו חיים" (עמוד 263). זהו לקח שכוחו יפה גם כיום, ואולי רק בשבילו כדאי שלא רק הציבור, אלא גם שרי הממשלה הנוכחית יקראו את הספר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.05.2017)

רסיסים – מזיכרון לעצמאות ומחברה אל הפרט\ מאת אביעד מנדלבאום

רשומה רגילה

פרויקט רסיסים מבקש, מתוך שאיפה לעצב את הזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית ולהוביל שיח של שיתוף ועיבוד השפעותיה האישיות והחברתיות של הלחימה, לתת קול ל-"שקט הנוגע לקרב" בכדי לייצר מרחב ציבורי ומקום לעיבוד חוויות הלחימה.

בקרוב, כמדי שנה, נציין את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. פרויקט רסיסים (ע"ר), אשר שם לעצמו מטרה להוביל ולהרחיב את השיח הישראלי בנושאי צבא-חברה, מבקש ליצור מרחב ציבורי מכיל ולהזכיר כי לצדנו בטקס המסורתי להנצחת חיילנו, גיבורינו וקרובינו, ניצבים גם אלה שמלחמתם עוד לא תמה גם בשוך הקרבות.

פרויקט רסיסים מבקש ליצור מרחב ציבורי מכיל ולהזכיר כי ישנם גם אלה שמלחמתם עוד לא תמה גם בשוך הקרבות.

גם השנה יהיו ביננו שייתהו על המעבר החד מיום זיכרון לחללי מערכות ישראל אל חגיגות יום העצמאות. מעבר זה, עבורי, הוא תמצית ההוויה הישראלית, החוסן לקום על אף הקושי והעצב ולחזור לשגרה, ואפילו לחגוג. יכולותינו כחברה לעמוד במעבר זה, מעיד על חוסנה של אומה. תא"ל (מיל') מאיר אלרן, ראש התוכנית לחקר החזית האזרחית במכון למחקרי ביטחון לאומי, הגדיר חוסן לאומי באמצעות יכולות ההתמודדות והתגובה של חברה לטראומה, ואז לשוב ולקיים את שגרת החיים הפרטיים והציבוריים, אגב הצלחה לייצר תהליכים של הסתגלות והתאוששות אישית וקולקטיבית מהירה, כמו גם אופטימיות בנוגע לעתיד. על פי הגדרה זו יכולת העמידות (Resilience) של חברה תלויה לא בכדי בחוסנם האישי של הפרטים המרכיבים אותה. "עמידות" ו-"חוסן אישי" הם שני מונחים משדה המחקר הפסיכולוגי הכוללים משתנים כמו רגשות, תחושת ביטחון והתנהגויות אדפטיביות. מה לכל אלה וליום הזיכרון?

בין אלו שיעמדו לצדנו בטקס הזיכרון עת תושמע הצפירה ודגלי ישראל יורדו אל חצי התורן, יהיו ביננו המתמודדים עם תגובת קרב (הפרעת דחק פוסט טראומתית), או זיכרונות קשים מחוויית הלחימה שעברו. חוויית הלחימה, בראי "רסיסים", כוללת את תחושותיהם של כל אלו שחוו את השלכותיה של החוויה. החל מהחייל בקרב תחת אש אויב, התצפיתנית הצופה במתרחש, וכלה במבשר ההודעה הנוראה מכל, ובכלל זה משפחתו של החייל. כל אלו הנושאים עמם תחושות ורגשות המשפיעות על התנהלותם של הפרטים, אם בשגרה אם במשבר, כתוצאה מחוויית לחימה שחוו במישרין או בעקיפין. פרויקט "רסיסים" אינו מציע שירות פסיכולוגי ואינו מחליף את מעלותיו הטיפוליות. "רסיסים" מציע כתף ומדרבן את הפונים אליו לדבר – הסיפור שלך, הוא סיפורנו שלנו כחברה. "רסיסים" רוצה להרחיב את השיח, המכונה לעיתים "שיח לוחמים", גם לאלו שחשים בושה מתוך תחושת אשמה "למה אני חזרתי והם לא" או מתוך תחושת אכזבה על פעולה שלא ננקטה או כן ננקטה במהלך הקרב, וגם לאלו שאינם חוו את הקרב מזירת ההתרחשות בה התחוללה. באמצעות הרחבת השיח לתחושות המעגל השני והשלישי לאותה חווית לחימה "רסיסים" שואף לצמצם את רגשות "הבושה", להרחיב את הלגיטימציה גם לאלו שלא לחמו בשדה הקרב לשתף ולדבר אודות התמודדותם עם החוויה, להגביר את המודעות להשפעות חוויית הלחימה עלינו כחברה ובכך לחזק אותנו כאומה.

אביעד מנדלבאום, עוזר מחקר ב-INSS.

השנה גם אני אקח חלק באירוע הזיכרון לחללי מערכות ישראל שיערכו חברי פרויקט "רסיסים". טקס זה, שנערך זו השנה הרביעית, מפנה את הזרקור לאלו ששרדו את הקרבות – אלו שמלחמתם לא תמה. כעוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה, וכמי ששירת כלוחם בפלחה"ן גבעתי במהלך האינתיפאדה השנייה, אני מוצא חשיבות עצומה בלהרחיב את השיח אודות חוויות לחימה. לצד סיפורי גבורה המהדהדים את מיתוס החייל הצבר הישראלי, שומה עלינו להקשיב גם לקולות אחרים, קולם של כ-4000 גברים ונשים המוכרים על ידי משרד הביטחון, ועוד אלפי הלומי קרב שאינם מוכרים כלל. קולותיהם של אלו שחוו אירועי לחימה, או אלו המלווים את נשאי הזיכרונות והתמודדותם "עם השדים". אנו מזמינים את הציבור אל הטקס, להיחשף לסיפוריהם של הדוברים והדוברות על חוויות הלחימה שלהם, ולהכיר מקרוב את הרעיונות והאנשים מאחורי הפרויקט. אנו מעודדים את כל החברה הישראלית לספר את סיפורה.

אביעד מנדלבאום הוא עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתכנית טרור ומלחמה בעצימות נמוכה.

שתיים דובים: האם טראמפ יצליח לשבור את ברית מוסקבה-בייג'ינג?\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

למרות שהן מתנהגות כבעלות ברית אסטרטגיות, הפערים בין רוסיה וסין יכולים לאפשר לטראמפ, אם ישחק נכון בקלפיו, לשנות את המאזן המעצמתי לטובתו.

חלק מן המציאות הגיאופוליטית שחזה אורוול מתממש בימים אלה, (מקור: סימניה).

בספרו האלמותי, "1984", תיאר ג'ורג' אורוול מציאות דיסטופית שבה שלוש מעצמות-על נלחמות זו בזו ברוטציה: בכל פעם שתיים מהן מתאגדות כנגד השלישית, והמבודדת מתחלפת מדי פעם. למרות שנכתב ב-1948, כבר אז חזה אורוול את התבססותן של שלוש המעצמות הגדולות של המאה העשרים: הוא קרא להן אוקיאניה, השולטת בעולם דובר האנגלית בצפון אמריקה, האיים הבריטים ואוסטרליה, איסטאסיה, השולטת במזרח הרחוק, ואיראסיה, השולטת מסיביר ועד תעלת למנש. או, בגרסת העולם האמיתי: ארצות הברית, סין ורוסיה. מתום מלחמת העולם השנייה ברה"מ וסין פעלו כמקשה אחת במסגרת המאבק הבין-גושי, אך הנרי קיסינג'ר, יועץ הנשיא האמריקני לביטחון לאומי, היה הראשון לזהות את הפערים האידיאולוגיים בין המאואיזם לבין הלניניזם, הוביל לפריצה ביחסי וושינגטון-בייג'ינג באופן שבודד את מוסקבה והלכה למעשה סיים המלחמה בוייטנאם.

הציר הרוסי-סיני שב למלוא כוחו בשנים האחרונות עת הציב חזית שמרנית ותקיפה מול מדיניות החוץ של אובאמה. רוסיה וסין תמכו בציר השיעי ע"י פיתוח יחסים כלכליים, הגנה על סוריה במועצת הביטחון וייצוא נשק לאיראן; המשיכו וממשיכות לסחור עם צפון-קוריאה באופן שמשאיר את ראש המשטר מעל המים; תוקפות את ארה"ב בסייבר ונטפלות לספינותיה בימים; מחבקות את מצרים, תורכיה וישראל שחשו נבגדות מהממשל האמריקני; מנהיגות את פורום המעצמות העולות של ה-BRICS (יחד עם ברזיל, הודו ודרום-אפריקה) ומובילות קו לעומתי ב-G20, הגרסא הלא-אליטיסטית של ה-G7 ממנו נבעטה רוסיה ב-2014 לאחר שפלשה לקרים.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

כשנבחר טראמפ, מהללו ומשבחו של הנשיא הרוסי פוטין, עלו השערות, כולל על-ידי החתום מטה, בדבר היתכנותו של מגה-דיל בין-מעצמתי, במסגרתו ארה"ב ורוסיה יבצעו ויתורים הדדיים ותאחדנה כוחות מול סין העולה ומתעצמת. פערי האינטרסים בין המעצמות האסייתיות הונחו לפניו על מגש של כסף: התלות הסינית בייבוא נפט רוסי, הכניסה הסינית למרכז אסיה (רפובליקות ה-"סטן" למיניהן שהיו בעבר חלק מברה"מ) והתחרות על שווקים לייצוא נשק הם רק כמה מנקודות המחלוקת של השתיים. חזון המעצמה הגובר של סין, שמצהירה בבירור כי בעתיד ישוב העולם למודל דו-קוטבי, ארה"ב נגד סין, אינו עולה בקנה אחד עם השאיפות האימפריאליסטיות של פוטין "להחזיר את רוסיה לקדמת הבמה העולמית".

אך בניגוד להערכות ולמרות כל ההצהרות בתקופת הקמפיין והבחירות, נראה שטראמפ מנסה להתקרב דווקא לדוב הפנדה: מאז נפגש עם נשיא סין, שי, הוא לא מפסיק לחלק שבחים לו, לפגישתם (במהלכה סיפר לו, סביב עוגת שוקולד, על התקיפה בסוריה בעת שהתרחשה), לרפובליקה העממית וליחסים בין המדינות. "כבר עכשיו", מזהים הנשיא ואנשיו שינוי חיובי בגישת סין מול צפון-קוריאה ובנושאי הסחר, וטראמפ אף הספיק לחזור בו מהבטחת הבחירות להכריז על סין כמניפולטורית מטבע. ומה עם רוסיה, אהובתו הגדולה? בתחילה הסתפק טראמפ בלשלוח מסרים חריפים דרך השגרירה לאו"ם ניקי היילי, שגינתה את התמיכה הרוסית למשטר אסד. מעט אחרי הצעת הגינוי שהרוסים הטילו עליה וטו במועצת הביטחון בעוד סין, באופן חריג, נמנעה, טס למוסקבה שר החוץ רקס טילרסון, ידיד ותיק של הקרמלין ושל פוטין. הפגישות שערך הדיפלומט האמריקאי שקיבל את "אות הידידות" מנשיא רוסיה לא תוארו כנעימות, בלשון המעטה.

נשיא רוסיה פוטין, מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, (מקור: ויקפדיה).

מה גרם לשינוי? אולי ההבנה שעלייתה של סין היא בלתי-נמנעת, וכל ניסיון לעצור את התעצמותה יעלה חרס ויעלה בדם. אולי השפעת הכוורת של טראמפ, שהאגף המתון בה (המיוצג ע"י סגן הנשיא מייק פנס, מזכיר ההגנה ג'יימס מאטיס והיילי) עוין את רוסיה, בעוד ירדה קרנם של הרוסופילים מימי הקמפיין. אולי החקירות בקונגרס, שמבהירות לטראמפ שיחס אוהד מדי לקרמלין יעלה לו בקרדיט, באמינות ובתרחיש קיצוני גם בכיסאו. אולי הפגישה עם שי יצרה מומנטום חיובי. עם פוטין, אגב, טראמפ עוד לא נפגש. כנראה שמדובר בשילוב של הכול יחד, ואם טראמפ ישכיל לפתח את יחסי ארה"ב-סין ולהרחיבם מהתחום הכלכלי אל המדיני והביטחוני, כולם ירוויחו מהחזית המשולבת של שתי הכלכלות הגדולות בעולם.

חוץ מרוסיה. פוטין מדגיש שוב ושוב את תפקידו של רוסיה כמעצמה עולמית, ובפעם האחרונה שהרגיש כי ארה"ב מכרסמת בחצר האחורית שלו הוא פלש לאוקראינה והצית בה מלחמת אזרחים. בתרחיש שבו ארה"ב וסין משתפות פעולה בנושא ביטחוני (מצפון קוריאה ועד הפלסטינים) ומדירות מהשיח את רוסיה, התגובה של פוטין עשויה להיות כואבת.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

"באופן ודאי היה שם מארב"\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

סרטו של עמרי אסנהיים ב"עובדה" אודות אסון השייטת הביא לראשונה, בקולם שלהם, את סיפורם של מי ששרדו, והראה את מה שבמשך שנים התכחשו לו בצה"ל – הכוח נפגע כתוצאה ממארב חיזבאללה.

לפני כמעט עשרים שנה, בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997, יצא כוח שייטת 13 למבצע "שירת הצפצפה" – פשיטה בעומק בלבנון. בתכנית סיום העונה של תכנית התחקירים "עובדה", חזר עמרי אסנהיים למבצע ההוא, שמוכר יותר בתודעה הישראלית כאסון השייטת בו נהרגו 12 לוחמים, וראיין את חמשת הלוחמים ששרדו. בסרטו המרתק, "לילה אחד באנצריה", הוצג לראשונה (במגבלות ביטחון מידע) סיפורם של אלו שחוו אותו מכלי ראשון, תחת אש ובעומק לבנון, ונותרו בחיים בכדי לספר על אחד האירועים הקשים ביותר בתולדות הכוחות המיוחדים של צה"ל.

"אל תשמחו בלבנון"

כוח סיירת גולני, כפי שתועד במצלמת לילה, בפעולה בלבנון בשנת 1998, (מקור: Youtube).

בסרט נחשף כי הפשיטה תוכננה במקור כמבצע משולב לקומנדו הימי ולסיירת גולני. בהמשך הופרדו המבצעים, ובראשית אוגוסט הסיירת ביצעה ראשונה. כוח גולני הוטס במסוקים לקרבת הכפר אל-כפור, כשמטרתו לפגוע בבכירים בחיזבאללה ורשם הצלחה. הפעולה, שכונתה "טרף קל" הסתבכה, אולם הכוח, בפיקוד רביב ניר, הצליח להטמין את המטענים ואף להרוג שני מחבלים בהם נתקל. למחרת נפגעו מהמטענים חמישה מחבלים נוספים, ובהם חוסיין זין קוצר, אשר פיקד מטעם חיזבאללה על הגזרה המרכזית בדרום לבנון והיה אחראי לירי קטיושות על ישובי גבול הצפון, והשייח תייסיר בדראן.

בעקבות ההצלחה יצאו מפקדי צה"ל בפיקוד הצפון בהצהרות יהירות, מן הסוג שרווח כאן לאחר ששת הימים. הפעם הוחלף "נאצר מחכה לרבין" בקביעה שצה"ל מחקה בהצלחה את שיטות החיזבאללה. "ארגון חיזבאללה צריך להבין, שאנו נמשיך לפגוע באנשיו בבתיהם כאשר יש לנו מודיעין טוב. אין כל בעיה לפגוע במחבלים בשטחם, בביתם ובכל מקום", אמר אז מח"ט גולני ארז גרשטיין, שהיה הרוח החיה מאחורי המבצע, ואף ציין שהכוח פגע במחבלים שיש להם דם של חיילי גולני על הידיים. בקיצור, סגרנו חשבון.

בעקבות זאת פרסם הפרשן הצבאי עפר שלח (לימים ח"כ) מאמר נוקב ב"מעריב" שבו התריע ממה שהגדיר כהתהללות לא חכמה ובעיקר מסוכנת. שלח, שכקצין צנחנים לקח חלק במספר פשיטות שכאלה, העיר ש"בפעולת הסיירת, נועזת ומתוחכמת ככל שהיתה, היה מעורב, לצד המקצוענות והמיומנות, גם לא מעט מזל. ולא צריך להיות פון קלאוזוביץ כדי לדעת שהמזל בשדה הקרב לא תמיד נופל באותו צד". יתרה מכך, ציין, היא נעשתה בחלל ריק, מבלי שלישראל ישנה מדיניות וכיוון ברורים בלבנון. "אל תשמחו בלבנון", כתב אז שלח, כתב ולא ידע עד כמה הוא צודק.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה…

כוח שייטת 13 בטרם זמן קצר מבצע שירת הצפצפה.

כוח השייטת מתארגן על הספינה ליציאה לפשיטה, (מקור: Youtube).

בספטמבר הגיע תורה של השייטת. היעד, בכיר בארגון אמל, שהתגורר בעיירה אנצריה, כארבעים קילומטרים מגבול ישראל. כוח הקומנדו הימי, שמנה 16 לוחמים בפיקודו של סגן אלוף יוסי קורקין, פרק מספינת טילים של חיל הים בלב-ים ושחה לחוף. משם, לאחר התארגנות קצרה, החלו הלוחמים לנוע לעבר היעד כשהם נושאים על גבם משקלים כבדים, בעיקר מטעני חומר-נפץ. זמן קצר לאחר מכן הגיע הכוח לכביש החוף הלבנוני. כוח החוד, בפיקוד סרן רוני פולט, חצה את הכביש ואז אירע פיצוץ. 11 מלוחמי הכוח העיקרי נפגעו ובהם קורקין. במקביל נפתחה אש מקלעים לעבר הכוח. כוח החוד, שגם לוחמיו נפצעו, והקשר של מפקד הכוח, סער ישראלי (הלוחם היחיד שלא נפגע), פעלו מיד כפי שאומנו והשיבו באש. מן הדיווחים והעדויות בסרט ניכר כי המיומנויות ש"תוכנתו" לתוכם במהלך מסלול הלוחם המפרך בשייטת, הובילו לתגובות כמעט אוטומטיות. כך למשל, דיווחיו של סער בקשר נשמעים כאילו היה בתרגיל. ניר כספי, הלוחם היחיד בכוח העיקרי שנותר בחיים, העיד כי דיווחיו של סער בקשר היו כה רגועים וברורים עד כי ניתן היה לחשוב שהוא ב"דופק אפס".

כוח החילוץ, שהורכב מלוחמים מן השייטת ו-669, יחידת החילוץ של חיל האוויר, נחת במקום כשבמקביל בשמיים ריחפו מסוקי קרב שירו אש לחיפוי. בין היתר העמיד בכוננות הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, כוח תגבורת מיחידת אגוז. לאחר שעות ארוכות של לחימה, ותחת אש מקלעים ומרגמות, חולצו רוב הפצועים וההרוגים. במהלך החילוץ נהרג רופא כוח החילוץ, שהפך להרוג ה-12 באותו לילה. הפצועים וההרוגים הועמסו על המסוק, אך שניים מלוחמי הכוח לא אותרו. במטה חיל האוויר הורו אז לטייס היסעור להמריא מיד, מחשש לשלמות המסוק וכתוצאה מכך לכוח כולו. מה שקרה אז, מציין אסנהיים בסרטו, היה כנראה הרגע הדרמטי ביותר באותו לילה.

עשרים שנה קודם לכן: דילמה זהה

הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק, בתרגיל של חטיבת הצנחנים , (צילום: דו"צ).

כמעט עשרים שנים קודם לכן, בלילה שבין 8 ל-9 ביוני 1978, ביצע צה"ל את מבצע "שלכת" – פשיטה מהים של כוחות מחטיבת הצנחנים ושייטת 13, על בסיס אימונים של הפת"ח בראס דהר אל-בורג' שבלבנון. מפקד הכוח היה מח"ט הצנחנים דאז, ליפקין-שחק. הפעולה התחילה כמתוכנן. הכוחות נעו לעבר היעדים, כשאת כוח הצנחנים הובילה הסיירת החטיבתית, בפיקוד משה "בוגי" יעלון. ואז, הסתבכה. כוח מגדוד הנח"ל המוצנח פרץ לאחד הבתים וניהל קרב עם המחבלים. אירע פיצוץ והבית הדו-קומתי התמוטט כשבתוכו גופות שני מפקדי פלוגות, יפתח עיין וניר זהבי. לימים סיפר יעלון "שהאדמה פשוט בלעה אותם. פינוי האבנים התחיל כשאמנון הגיע עם החפ"ק. הוא דאג להבהיר שאנו לא עוזבים את המקום בלי הגופות וכך היה". קור-הרוח של ליפקין-שחק היה מן המפורסמות. חמש שנים קודם לכן, כאשר לכוח צנחנים שעליו פיקד אירעה הסתבכות דומה במבצע "אביב נעורים", התעקש להשלים את המשימה, פיצוץ מפקדת החזית העממית בלב ביירות, ורק אז לסגת. גם במבצע "שלכת", אף שהכוח התגלה והיה לחץ מן הפיקוד הבכיר להתפנות, סירב, השלים את פינוי הנפגעים ואת יעדי הפעולה, ורק אז הורה על נסיגה.

כמעט עשרים שנים מאוחר יותר, ניצב מפקד כוח החילוץ, סגן בועז וענונו מהשייטת, באותה דילמה והחליט, לאשר לטייס המסוק להמריא אך התעקש להישאר בשטח עם לוחמיו, כמו גם רוני פולט, במטרה לאתר את הנעדרים. אף שבסרט נמנע אסנהיים מלעסוק בכך, סביר שההחלטה יצרה דרמה לא קטנה בבור השליטה בקריה, כאשר הפעם ליפקין-שחק הוא הרמטכ"ל במוצב הפיקוד. ניתן להעריך כי הוא אישר את החלטת מפקד כוח החילוץ משום שהבין בדיוק מה עומד מאחוריה. אין מדובר בהחלטה פשוטה. כמעט עשור קודם לכן, במבצע "כחול וחום", קיבל הרמטכ"ל דן שומרון, החלטה הפוכה והורה לכוח שייטת 13 וגולני להתפנות משטח לבנון כשהם מותירים מאחוריהם כוח קטן של לוחמים שהיו בחזקת נעדרים. אלו, חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

ההתעקשות השתלמה. הכוח הצליח לאתר את גופתו של לוחם נוסף אך בהוראת שר הביטחון נאלץ להתפנות לפני אור ראשון. מאחור נותרה גופת לוחם השייטת איתמר איליה שלא נמצאה. זו הוחזרה רק לאחר משא ומתן עם החיזבאללה בו הושבה לארגון גופת בנו של השייח' חסן נסראללה, שנהרג בקרב עם לוחמי יחידת אגוז.

חיכו להם

תצלומי המזל"ט שהציג נצראללה מהפשיטת השייטת.

בדיעבד, כך מתברר, חיזבאללה תחקר לעומק את הצלחת כוח גולני, והגביר את העירנות והכוננות בעמדותיו בלבנון. בנוסף, כפי שחשף מנהיג חיזבאללה, נצראללה, בשנת 2010 היה לארגון מידע מוקדם אודות המבצע, כתוצאה מכך שקלט את שידורי המזל"טים של צה"ל שאספו על האזור מודיעין מקדים. בתחילה הכחישו בצה"ל את טענתו, אך שינו את עמדתם והכירו בכך שמדובר באפשרות בהחלט סבירה. למסקנה דומה הגיע בשעתו תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר, שכתב בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), כי קשה לו "לקבל את הקביעה שמדובר במארב אקראי" (עמוד 163). לא ברור מה היתה רמת הכוננות של חיזבאללה בגזרה. האם אכן הבינו בארגון את המשמעות של שידורי המז"לטים, או שמא המארב הוצב שם כתוצאה מהגברת כוננות ועירנות כתוצאה מהצלחת מבצע "טרף קל". כך או כך, כוח השייטת הגיע ליעד באופן שונה, במקום בו לא ציפו לו ונתקל באויב שעל-פי כל ההערכות המקדימות לא היה אמור להיות שם. את המסקנה המתבקשת קבע בשעתו קשר הכוח, סער, בראיון עיתונאי. לדבריו, "הם שמו שם זירת מטענים ומיקמו אותה טוב. לדעתי לא היו שם הרבה לוחמים של החיזבאללה, אולי שניים, שלושה, אבל באופן ודאי היה שם מארב".

שייטת 13 בתרגיל שקיימה לאחרונה עם הקומנדו הימי האמריקני, (צילום: דו"צ).

האסון, פגע קשות בשייטת. אולם היחידה השתקמה, לא מעט בזכות מי שמונה שנתיים לאחר האסון כמפקדה, ארז צוקרמן. כמפקד הקומנדו הימי, שינה צוקרמן (שקודם לכן עזב את השייטת כדי להקים ולפקד על יחידת אגוז בלבנון) מסלול הכשרת הלוחם בשייטת, תוך שימת דגש על המסגרת הצוותית, בדומה לסיירות החי"ר, ויזם מבצעים התקפיים בכל גזרות הלחימה היבשתיות של צה"ל, בין היתר במהלך האינתיפאדה השנייה. אף שהשייטת ספגה נפגעים והרוגים בלחימה ההיא, הרי שהמהלך הוכח כמוצלח. האסון ההוא משמש כדוגמה קבועה לשאלה מה יכול להשתבש במבצעים מסוג זה, שאלה שיושבת חזק בתודעה של יחידות העילית של צה"ל.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2017)

כנגד ארבע אפשרויות דיברה ארצות הברית\ מאת רותם אורג

רשומה רגילה

"זבנג וגמרנו", "המקל על השולחן", "יורים ומדברים" וה-"בן גוריון": אפשרויות מתחרות להיגיון האסטרטגי והפוליטי שמאחורי התקיפה האמריקנית בסוריה.

התקיפה האמריקנית בסוריה בעקבות השימוש בנשק כימי הייתה אירוע טקטי עם השלכות אסטרטגיות על המעורבות האמריקנית באזור, על עתיד אסד וההסדרה בסוריה ועל היחסים הבין-מעצמתיים. המאמר הזה ינסה לעשות את הבלתי אפשרי, לחזות את העתיד, ע"י המתודולוגיה של "אפשרויות מתחרות": הצבת הגיונות שונים בהכרח לאירוע התקיפה, הצלבתם עם המידע ועם הידע הקודם שלנו, ורק לאחר מכן הצבעה על ההיגיון הסביר ביותר. אין שיטה מושלמת לניבוי העתיד (למעט לשקר, כפי שקבע הפיזיקאי נילס בוהר), אך "אפשרויות מתחרות" מאפשר להבחין טוב יותר בין תרחישים שונים, מבלי להתקבע על-פי תחושת בטן.

התרחיש הראשון הוא "זבנג וגמרנו". בתרחיש הזה, ההיגיון המוביל את הנשיא דונלד טראמפ בהחלטתו הוא בעיקר פנימי: כדי להוכיח שאינו בובה של פוטין, אך בלי להיכנס לעימות חזיתי עם הקרמלין, וכדי לבדל עצמי מקודמו בתפקיד מבלי להיכנס לעימות הצבאי (שאובמה נמנע ממנו בצדק), אתקוף פעם אחת. כך, גם יקבל קרדיט מוסרי על ההחלטה, גם לגיטימציה פוליטית וגם ימנע מבזבוז משאבים על הבוץ הסורי. ובעתיד? עסקים כרגיל.

הנשיא רוזוולט, דיבר ברכות אך אחז במקל גדול, (מקור ויקיפדיה).

אופציה נוספת היא "המקל על השולחן". הנשיא האמריקני טדי רוזוולט טען שבדיפלומטיה, "דבר ברכות אך אחוז במקל גדול". טראמפ אמנם צועק הרבה, אך בתרחיש הזה הוא גם שם מקל רציני על שולחן המו"מ באשר לעתיד סוריה: מעתה ידעו בכל עיר וכפר ופלך (ולא רק בסוריה: את האיתות הזה מבינים היטב גם באיראן ובצפון קוריאה) שארה"ב לא תהסס לפגוע פיזית במי שיחצה את הקווים האדומים שלה. הדבר יאפשר לנהל מו"מ מעמדת עוצמה ובכוח האיום, מבלי להתעמת פיזית עם הצבאות הנוכחים באזור.

התרחיש השלישי הוא "יורים ומדברים". התרחיש הזה זהה לקודמו אלא שהפעם, בכל פעם שהתפתחות בשטח או בשולחן המו"מ לא תישא חן בעיני "אבו איוונקה", כפי שכונה טראמפ בתקשורת הערבית, דמשק תשלם את המחיר. יש לכך יתרון מובהק: גיבוי איומים במעשים וקביעת עובדות נוחות יותר לארה"ב באשר לעתיד האזור. עם זאת, ישנם גם חסרונות רבים: הסכנה שבהתנגשות צבאית עם צבא אסד, איראן או רוסיה, שעשויה להוביל להסלמה רחבה יותר; עלויות גבוהות בכוח אדם שמוטב ויופנה לאזורים אחרים בעולם; וכן כמויות גדלות מהמשאב החשוב ביותר של הנשיא – קרדיט.

בן-גוריון, קבע ש"נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן", (מקור: ויקיפדיה).

ולבסוף ישנה האופציה "הבן-גוריונית". התרחיש הזה הוא פרפראזה אמריקנית לאמירתו האלמותית של ראש הממשלה הראשון, שכן הוא מתנהל תחת ההיגיון של "נילחם בדאעש כאילו אין אסד ונילחם באסד כאילו אין דאעש": טראמפ ירחיב את המערכה הקיימת נגד המדינה האסלאמית גם נגד היכולות האסטרטגיות של הקצב מדמשק (ביו-כימי, טילי קרקע-קרקע וחיל אוויר), כבסיס לכפיית הסדרה במדינה שפעם הייתה סוריה. המחירים ידועים – חיי אדם, דולרים וקשב נשיאותי יזרמו כמים. והסכנות גדולות, ובהן הסלמה רחבת היקף שתגרור את טראמפ למלחמה שהוא ביקש להימנע ממנה. אך גם טראמפ וגם אנשיו יודעים שאובדן בסיס אווירי אחד לא ימנע מאסד להמשיך לטבוח באנשיו, בגז או בהפצצות.

2017-03-02-photo-00000001

רותם אורג, עוזר מחקר ב-INSS.

אפשרות מספר אחת גם היא על השולחן, אך בסבירות נמוכה יותר: איומים בנוסח "תחזיקו אותי, תחזיקו אותי" דורשים תיקוף אחת לכמה זמן, וטראמפ לא רוצה להיראות כמי שלא מגבה את איומיו. התרחישים האחרונים שהוצגו הם סבירים עוד פחות: רוסיה יכולה לנקום במקומות הרבה יותר כואבים לטראמפ (בתקיפת סייבר או בניסוי גרעיני), והדבר האחרון שמבקש מי שהילל ושיבח את פוטין וגמר אומר לטפח את היחסים עם הקרמלין הוא להיות מושפל על ידו לעיני כל העולם. בניתוח קר של "האפשרויות המתחרות" האלו, סביר שהשנייה היא הסבירה ביותר. טראמפ, שנקרע בין סיסמאות הבחירות שלו ("America First" ו-"Make America Great Again" אינן דרות בכפיפה אחת), ירצה להוכיח שהוא לא פראייר, לא אדיש ולא בובה-על-חוט של הקרמלין, אך מבלי להשקיע ברצינות, כסף, משאבים וכוח-אדם, ולהסתכן בעימות עם רוסיה. לעומת זאת, שליחת מזכיר החוץ טילרסון לז'נבה לדון בעתיד האזור כשהוא מנופף בתמונות של טילי טומהוק כאיום, לא עולה הרבה כסף, בוודאי בהשוואה למערכה כוללת בסוריה.

רותם אורג הוא מחבר הספר "לב ארי" ועוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) עם התמקדות בתחומי ארצות-הברית בעידן טראמפ ותופעת הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

Wars are won by preparation and not by courage alone/ by Gal Perl Finkel

רשומה רגילה

It takes more time to prepare the nation, the government, the public, the US and the international community for war than to prepare the military

Wars are not won by brave warriors. In 480 BCE 300 Spartan soldiers and their allies stood against the vast army of Xerxes, King of Persia, at Thermopylae in northern Greece. In the fascinating book Gates of Fire (Bantam, 1998), by former US Marine Steven Pressfield, there is a speech given by Leonidas, the Spartan king who led the force: “You are the commanders, your men will look to you and act as you do. Let no officer keep to himself or his brother officers, but circulate daylong among his men. Let them see you and see you unafraid. Where there is work to do, turn your hand to it first; the men will follow. Some of you, I see, have erected tents. Strike them at once. We will all sleep as I do, in the open. Keep your men busy. If there is no work, make it up, for when soldiers have time to talk, their talk turns to fear. Action, on the other hand, produces the appetite for more action” (Page 258).

Just as he ordered, Leonidas and his men fought valiantly, buying with their lives the time needed for the rest of Greece city-states to regroup and form a force that stopped the Persian armies and defeated them. But their heroism didn’t win the war.

The war was won by Athenians and Spartan generals who carefully designed their plan, and fought the Persians where it was convenient for them. At the naval battle of Salamis the Greek fleet, led by Themistocles, lured the Persians to enter straits between the mainland and Salamis, where they were easily defeated. Such was also the case later on, at the battle at the plains of Plataea, where the Greeks, led by Pausanias (Leonidas’s nephew), used precious intelligence about the Persian battle plan to prepare accordingly in advance, and win the battle and consequently the war.

Skilled, determined and courageous soldiers and commanders have managed to win battles, even when facing overwhelming odds like the Spartans faced at Thermopylae. For armies it is imperative to nurture and preserve these values. However, wars are won by generalship and by proper preparation of the nation. In the Six Day War Israel’s soldiers preformed wonderfully, demonstrating the ability, professionalism and daring for which the war has become textbook material for armies around the world. But that victory was gained through a process of force build-up, of intelligence gathering and a great deal of planning that led to a relevant operational concept, which combined successfully an aggressive ground maneuver and a surprise air attack. In addition the Israeli leadership understood that war was immanent and took the necessary steps to make sure the nation was ready.

One of the books dealing with this issue is To the best of our knowledge (Sifrei Aliyat Hagag and Yediot Books, 2011) by IDF Brig.-Gen. (res.) Dov Tamari, who in 1956 as a young Paratroopers platoon leader received the Medal of Courage for his actions in the Kalkilya operation, and later on commanded special forces and armor units, and Gen. (res.) Aharon Ze’evi-Farkash, former chief of the IDF’s Military Intelligence Directorate.

In the book, Tamari says that “statements, which praise the soldiers on the battlefield, have been uttered since the War of Independence, and their validity is problematic in my view, even though through all our wars, our fighting ability was, on an average basis, sometimes better, sometimes less, but in total reasonable. But this is not the measure for assessing wars for the purpose of studying in the present and future, but simply the military results of the war. The heroism of the soldiers alone does not produce good results. In order to achieve good results, it is also necessary for the designers of the operations and the wars, namely governments, chiefs of staff, and senior officers” (Page 208).

This brings to mind the second episode of the Channel 1 documentary series The Chiefs of General Staff, that tells the story of the IDF’s top commanders from its founding to the present. In the episode, Tamari said that during the Yom Kippur War the IDF chief of general staff, David Elazar, made two critical decisions that decided the war in favor of Israel. The first was to dispatch the 146th Armored Division to the northern front, and the second was the decision to cross the Suez Canal that led to the encircling of the Egyptian 3rd Army. Elazar, a former member of the Palmach (that always taught its members to think like generals, even as squad leaders), was also the man who convinced the Israeli government to approve the crossing of the Suez Canal.

Today, the tension on Israel’s borders is high. In Syria, an Iran-Hezbollah-Syria alliance, backed by Russia, is using chemical weapons against civilians and threatens to form a line of Iranian outposts in the Syrian Golan Heights. In the south, in the Gaza Strip, Hamas is arming and organizing for war, using tunnels, rockets and mortars, and at the same time its leaders employ belligerent rhetoric.

IDF forces are preparing, but what about the government? Half a year before the Six Day War the chief of the IDF’s Military Intelligence Directorate, Gen. Aharon Yariv, presented to the general staff and to prime minister Levi Eshkol the directorate’s assessment for the following year. According to Yariv, Egypt’s leader, Gamal Abdel Nasser, would not initiate a war when 30,000 of his troops were fighting in Yemen.

“How long would it take for him to bring them back and deploy them in Sinai?” asked Eshkol.

Six months, answered IDF chief of general staff Yitzhak Rabin (also a former Palmach member).

“And what if he decides to hurry?” Eshkol asked.

The IDF can deploy its forces in 72 hours, answered Rabin.

Eshkol’s lesson was clear – it takes more time to prepare the nation, the government, the public, the US and the international community to the war than to prepare the military. Israel’s government should take that lesson to heart.

The author is the coordinator of the Military and Strategic Affairs program at the Institute for National Security Studies (INSS) and the founder and operator of the blog “In the Crosshairs” on military, security vision, strategy and practice.

(The article was published in "The Jerusalem Post", April 8, 2017)