רק בדיעבד מתברר אם אלה ימי קרב או מלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל נערך לאפשרות של ימי קרב עם חזבאללה בגבול לבנון, בדומה לסבבי הלחימה ברצועת עזה. אבל כשכל התרגילים שמדמים זאת מסלימים לכדי מלחמה, כשגם נצראללה מזהיר שיהיה קשה לרסן את האש, כדאי לבדוק את הנחות הבסיס.

בהערכת אמ"ן שפורסמה לאחרונה נכתב כי עלתה הסבירות שחזבאללה ייזום הסלמה מוגבלת וקצרה (ימי קרב), בדומה לסבבי הלחימה ברצועת עזה. מאז יולי האחרון מצוי פיקוד הצפון בדריכות מוגברת אל מול חזבאללה. ראשיתה בתקיפה שיוחסה לישראל בסוריה, שבה נהרג פעיל של הארגון. בעקבות המשוואה שהציב מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, לפיה הארגון יגבה מחיר בחיי אדם בתגובה לכל פעיל שייהרג, הן בלבנון והן בסוריה, שוררת מתיחות בצפון.

הארגון ניסה מספר פעמים "לסגור חשבון" עם ישראל, אך עד כה ללא הצלחה. במקביל יוחסו לישראל שורה של תקיפות כנגד יעדים איראניים בסוריה, שניתן להסיק מהן שהמשוואה שהציב נצראללה אינה מקובלת עליה. אף שחזבאללה עודנו מורתע ממלחמה עם ישראל (וישראל אינה מורתעת גם היא ממלחמה עם חזבאללה?), הרי שבכל האמור מתחת לרף המלחמה, הכל הולך.

גם ישראל המשיכה לפעול מתחת לסף המלחמה במערכה בין המלחמות (מב"מ), אך אין בכוחה של מערכה זו לעצב את המרחב, והישגה העיקרי הוא בצמצום ומניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים (בדגש על טילים מדויקים) לידי אויביה של ישראל.

תפיסת ימי הקרב מעלה שלוש שאלות שראוי לבחון:

  1. האם ניתן לנהל את ימי הקרב הללו באופן מבוקר? כלל לא בטוח, נוכח יכולות ההיזק של ישראל וחזבאללה כאחד, שאכן יוכלו לנהל חילופי אש מוגבלים במהותם, בוודאי אם מי מן הצדדים יספוג קורבנות בנפש. או אז, ייתכן שתגובה ותגובת־נגד יובילו לעימות נרחב ואף למלחמה, וזו עלולה לכלול בתוכה גם את החזית הסורית.
  2. האם זה נכון לישראל לנהל את העימות, מרגע שפרץ, כימי קרב או שמא יש במערכה שכזו גם הזדמנות לעיצוב נכון יותר של המרחב? הדברים תלויים בחומרת האירועים, אך מוטב לה לישראל שתיזהר מעיצוב המרחב ושתזכור את מגבלות הכוח.
  3. אם תהפוך ההסלמה למלחמה איך צריכה ישראל לנהל אותה? כאן, דומה שהכלל שניסח הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט בכנס השנתי האחרון של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מתאים. בהינתן מערכה כנגד חזבאללה בהכוונה איראנית, אמר איזנקוט, על צה"ל לפעול כך שתסתיים "צבאית בתחושת הפסד ובהפסד, גם של איראן וגם של השלוחים שלה". 

לפני כשנה כתבה פרשנית "ידיעות אחרונות", שמרית מאיר, כי יש בישראל "נטייה כרונית להניח שהצד השני רוצה לחזל"ש (לחזור לשגרה, גפ"פ). השלכה קלאסית".

למעשה, אנו משליכים על האויב את האינטרסים, התפיסות והרצונות שלנו, וכלל לא בטוח שהם זהים לשלו. להפך. די להיזכר בהערכות אמ"ן ב"צוק איתן" על סיומה הקרב של המערכה, שהתנפצו לרסיסים בכל פעם שחמאס בחר לחדש את הלחימה ולהפר את הפסקת האש, בכדי להבין שסבב הלחימה הבא עשוי להיות ארוך מהצפוי.

לא ימי קרב, מלחמה

צה"ל מצדו פועל כל העת להגברת המוכנות למקרה של עימות, ובהתאם לכך קיים לאחרונה שני תרגילים שדימו הסלמה בצפון. השבוע ערך חיל האוויר את "ורד הגליל", תרגיל שדימה מערכה בצפון שראשיתה במטוס של החיל שנפגע מטיל ששוגר מלבנון, המשכה בימי קרב והסלימה לכדי מערכה בלבנון.

בתרגיל תקף החיל יותר מ־3,000 מטרות ביום, עדות ליכולתו של חיל האוויר להשמיד יותר מטרות על הקרקע. יכולת זו גדלה משמעותית בכהונת מפקדיו האחרונים, ובהם האלופים אמיר אשל ועמיקם נורקין, והיא מהווה רכיב מרכזי במענה הצה"לי.

שבוע קודם לכן, בתרגיל "סערת ברקים", עוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל שלומי בינדר, תרגלה הסלמה בגבול שראשיתה בירי צלפי חזבאללה לעבר כוח צה"ל, והמשכה בחילופי אש שסופם מלחמה. 

בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, פרסם בספטמבר האחרון בכתב העת "בין הקטבים" מאמר שניתח את מצביאותו של אלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים, שלקחיו רלוונטיים גם לאתגרים מולם ניצבת עוצבת הגליל כיום.

האלוף חופי, כתב בינדר, "הצליח לנצל היטב את העלאות הכוננות ברמת הגולן לצורך האצת תהליכי בניין הכוח הפיקודיים". מנגד, ציין, חלק מן השיפורים שיזם בבניין הכוח "היו מוטים לתרחיש יום הקרב ולא לתרחיש של מלחמה כוללת". מחיר ההטיה הזו, ב־1973, היה כואב.

הלקח, כמאמר אחד מקודמיו של בינדר בפיקוד על גולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שהסתמך על קלאוזוביץ), הוא ש"צבא צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה". יש להתכונן למלחמה (ולא פחות מכך) כל העת, ולעשות את התאמות הנדרשות נוכח חומרת האיום כשמתלקחת לחימה. אחרת, התוצאה תהיה כואבת. 

בדיון של פורום מטכ"ל השבוע הוצגה "פסיפס הצפון", האסטרטגיה שגיבש פיקוד הצפון לזירה הצפונית. בדיון אמר מפקד הפיקוד, אלוף אמיר ברעם, כי "השילוב ההדוק בין האסטרטגיה והאופרציות השונות הוא הבסיס לניצחון".

סביר שברעם, שעשה את מרבית שירותו בצנחנים, מודע היטב לקשר הרופף עד לא קיים שהיה בין חלק מהמהלכים הצבאיים במלחמת לבנון השנייה לבין האסטרטגיה שנועדו לשרת. "עלינו להעמיק בכל אלו על מנת להגיע חזקים ומוכנים לעימותים שעלולים להתפתח בזירה הצפונית", אמר.

אם כל התרגילים מלמדים על כך שימי הקרב לא יישארו כאלה ויהפכו לעימות של ממש, מוטב לבחון את הנחות הבסיס, ולתרגל, לצד הפעלה נרחבת של חיל האוויר, גם גיוס והפעלה מהירה, אגרסיבית וקטלנית של מהלך תמרון יבשתי. אחרת, ישראל תדרדר במהירות לדו שיח באש עם חזבאללה ללא תכלית, וללא כלים נוספים בארסנל לסיימו במהירות.

השבוע נשא מזכ"ל חזבאללה, חסן נצראללה, נאום ובו התייחס להערכת אמ"ן. לא ניתן להבטיח, אמר נצראללה, כי "כמה ימי לחימה קצרים לא יתדרדרו לכדי מלחמה כוללת".

יש בכך מסר ברור לישראל – כשהאש תפרוץ יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעצור אותה, וכדאי לקחת את זה בחשבון. ובכלל, ההבנה כי מדובר בימי קרב, היא תמיד בדיעבד. וכדאי לזכור גם את זה.

 

 

מתווה הרכש שאישרה הממשלה לצבא מלמד על סדר העדיפויות האמיתי שלו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ועדת השרים להצטיידות החליטה השבוע לאשר לצה"ל תכנית רכש יקרה ומקיפה, המקדישה משאבים רבים ליכולות האש שלו. מה בין התכנית למאמץ התמרון הקרקעי, ולחלופין לאמונה של הצבא בחשיבותו, זו כבר שאלה אחרת.

במאמר שפרסם לאחרונה בכתב עת "בין הקטבים", טען אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, בעברו ראש המטה לביטחון לאומי, כי:

"הצעד הראשון והחשוב ביותר בחשיבה הצבאית הישראלית על המלחמה הבאה בלבנון צריך להיות הדיון בשאלה – לשם מה? כל יתר שלבי החשיבה והמעשה לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה, צריכים להיות בהלימה לתשובה שתינתן לשאלה הזאת".

זוהי כמובן קביעה נכונה, וכלל לא בטוח שממשלת ישראל גיבשה לעצמה את היעדים הללו בשנים האחרונות. 

עמידרור מצדו, טען שיעדיה הצבאיים של ישראל במערכה שכזו צריכים להיות הריסת רוב רובה של היכולת הצבאית של חזבאללה ורובה של תשתית הארגון. המערכה, כתב, צריכה להתנהל בשני שלבים.

השלב הראשון יימשך כשבועיים־שלושה ויכלול תמרון קרקעי לכיבוש שטח במקביל לתקיפה נרחבת של חיל האוויר להשמדת מטרות בלבנון כולה. בלחימה, כתב, יהיו לצה"ל לא מעט נפגעים, אך היא תשיג פגיעה של ממש בכוחו הצבאי של הארגון ואת "עיקר המשימה: השמדת יכולותיו".

לאחר מכן יבוא תור השלב השני, שבמהלכו יופעל בעיקר הצבא הסדיר, במשך כמה חודשים, ויהרוס תשתיות ואמצעי לחימה של הארגון לאחר סיום שלב הלחימה האינטנסיבית.

עמידרור לא התייחס במאמרו לכך שבשלב זה, בדרך כלל, שוקעים הכוחות במערכה מתישה כנגד כוחות גרילה וטרור, בדומה לאלו שניהלו האמריקנים בעיראק ואפגניסטן, או צה"ל בלבנון. מערכות אלו, לרוב, הופכות מבצעי בזק מוצלחים למלחמות התשה ממושכות ומבולבלות, ויתכן שהן בבחינת "גשר אחד רחוק מדי" , ומוטב להסתפק בהישג מוגבל בהרבה.

אף שהצבא נותר מחויב במוצהר לשימור היכולת לבצע לפחות את השלב הראשון בתפיסה שהציג עמידרור במאמרו, שבבסיסה תמרון קרקעי, נשאלת השאלה מה בין הרכש עליו החליטה השבוע ועדת השרים להצטיידות לבין השלב הראשון, ועד כמה היא תומכת אותו או תכנית דומה לו.

בהתאם להחלטת הוועדה, ירכוש צה"ל מטוסי אף־35, מטוסי תובלה, מסוקים וחימושים מתקדמים, בעלות כתשעה מיליארד דולרים, באמצעות הלוואה שתתווסף להלוואה קיימת שנלקחה בכדי לממן הצטיידות קודמת. ראוי לשאול האם לא ניתן היה לקיים את התהליך באופן יעיל יותר ולחסוך חלק מההוצאות, לו ההחלטות היו מתקבלות קודם לכן, כמו גם לבחון האם בעיצומם של משבר כלכלי ומגפה נכון להשקיע משאבים כה רבים במערכות נשק. 

אין בדברים בכדי להפחית מהצרכים המבצעיים של צה"ל, אבל ראוי לבחון איזו תפיסת ביטחון נועדה ההצטיידות הזו לשרת. כשבוחנים את דרישות ההצטיידות של צה"ל ניכר כי את מרב המשאבים הוא מבקש להקדיש למאמץ הפעלת האש, שתהיה מדויקת, קטלנית והרסנית, ולמי לא נשאר? למאמץ התמרון. 

מה הופך יחידה צבאית לפלדה?

בשבוע שעבר פורסם כי בדיון שיבוצים שקיים מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, הוחלט למנות את סא"ל נתנאל שמכה למפקד גדוד בבית הספר לקצינים, בה"ד 1. שמכה מפקד כעת על גדוד הסיור של חטיבת גבעתי, בו גם החל את שירותו. 

בפברואר 2008 היה שמכה מפקד צוות צעיר בפלוגת הנ"ט של גבעתי ולקח חלק במבצע "חורף חם", מבצע חטיבתי בג'בלייה במהלכו נהרג אחד מחייליו בהיתקלות עם מחבלים בטווח קרוב. "התחלנו לנהל אש עם שמונה עד 12 מחבלים, הצלחנו לפגוע בחלקם וגם נכנסנו לשטח הבנוי. חטפנו אש מכל מיני כיוונים והיתה שם הרבה לחימה", סיפר בשעתו בראיון ל"ישראל היום".

באותה עת הוביל מפקד אוגדת עזה, תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים ברצועת עזה שכלל פשיטות ומארבים מעבר לגדר בהיקפים משתנים. "הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה", אמר אז תמיר.

נוכח התחושות הקשות של המפקדים בצבא היבשה במלחמת לבנון השנייה, סביר להניח כי תמיר ביקש לחזק את יכולתם וביטחונם העצמי של פקודיו בהובלת כוחות בלחימה ובמערכה. אלוף הפיקוד, יואב גלנט, יוצא שייטת 13, והרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על תמיר בגולני ובפיקוד הצפון, חשבו כמוהו ואישרו את הפעילות ההתקפית.

שבועיים לאחר מבצע "חורף חם", במבצע "סולם יעקב", לקחו שמכה וצוותו חלק בפשיטה על שכונת שג'עייה בעזה. גם הפעם נתקל הצוות בפיקודו במחבלים מטווח קרוב. שמכה, נכתב בכתב הצל"ש שהעניק לו לאחר מכן מפקד האוגדה תמיר, "שינה את נתיב ההתקדמות והסתער בראש הכוח על המבנה ממנו נפתחה האש. הכוח בפיקודו ביצע ירי אל עבר המחבלים והשתלט על המבנה".

שמכה וקצינים כמו אל"ם אביחי זפרני ואל"ם יאיר פלאי, שפיקדו אז על פלוגות בגולני ובאגוז, וסא"ל נמרוד לוטן ואל"ם יניב בארוט, שפיקדו אז על פלוגות בגדס"ר צנחנים, רכשו בפשיטות אלו ביטחון ביכולתם לפקד בצורה מיטבית על כוחות בלחימה ולפגוע באויב.

מאז הספיק שמכה לשמש כמ"פ, סמג"ד ומג"ד ולקחת חלק בפעילות מבצעית ענפה, ובכלל זה במבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". עכשיו הוא אמור לקחת את הניסיון שצבר ולהנחיל אותו לצוערים שיהיו במהרה מפקדי מחלקות. אולם היכן נוטע הצבא ניסיון דומה בקרב הקצינים הזוטרים? 

בספר "אנשי פאנפילוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח, מתוארת לחימת באטאליון רגלים (גדוד) בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את מפקד הגדוד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות.

"התדע, חבר מומיש־אולי, מה עוד חסר לבאטאליון? פעם אחת לחבול בגרמנים!" (עמוד 94), הסביר הגנרל לפקודו. "ואז, חבר מומיש־אולי, יהיה זה לא באטאליון, – לא, זאת תהיה עשת!" (עמוד 94). ומה שהוטבע בעשת (פלדה) הדגיש פאנפילוב, דבר בעולם לא יוכל למחוק.

ואכן כוח מן הגדוד יוצא לפשיטה מעבר לקווי הגרמנים, והמפקדים והחיילים שהשתתפו בה חוזרים ממנה בתחושת מסוגלות וביטחון עצמי ששירתו את הגדוד לאורך המערכה כולה.

אין בתהייה הזו חרחור מלחמה והמלצה לחפש עימותים רק בכדי שמפקדי צה"ל ירכשו ניסיון מבצעי, אולם ככל שהצבא מזניח ומתרחק מאמונה ברעיון התמרון, הן בפשיטות גמול בעת מתיחות ביטחונית בזירות השונות והן במערכה רחבה יותר, יתקשו מפקדיו הזוטרים לרכוש ניסיון קרבי, תחושת מסוגלות ובעיקר אמונה כי הם חלק ממערך חשוב ומכריע. להזנחת צבא היבשה עלולה גם להיות השפעה ארוכת טווח על המוטיבציה לשרת בו, שכן אנשים מעוניינים לשרת במקומות נחשבים בהם יזכו לקשב, משאבים ומשמעות.

החלופה לניסיון קרבי, במיוחד כשאין לחימה, היא אימונים ועוד אימונים. כאן עשוי "חודש המלחמה", תרגיל מטכ"לי שיימשך כחודש וידמה מלחמה רב־זירתית עליו החליט הרמטכ"ל אביב כוכבי, להיות בשורה של ממש. בתנאי שיכלול תרגילים מלאים בהיקפם ומדמים ככל שניתן. 

"התחמקות מדיון בסוגיית התמרון"

במאמר שפרסם השבוע הח"כ לשעבר עפר שלח ב"דה מרקר" הוא ציין כי עד כה טרם התקבלה החלטה באיזה מסוק סער (תובלה) יצטייד חיל האוויר. החלופות הן מסוק הצ'ינוק או מסוק היסעור מדגם K (מודל משופר ומתקדם מזה שישנו ברשות חיל האוויר), ולחלופין תמהיל שיכלול מספר קטן יותר של מסוקים מאחד הדגמים ולצדם כמה מסוקי V–22, שעיקר ייעודם מבצעים מיוחדים.

אין מחלוקת, כתב, שצה"ל חייב להחליף בהקדם את צי מסוקי התובלה שלו, מדגם יסעור, שנרכשו בחלקם לפני כ־50 שנים. אולם ב"גם וגם" הזה נמנע הצבא מלהכריע אם הוא "שם את הדגש על מבצעים מיוחדים במרחקים גדולים, או על המשימה העיקרית של צי מסוקי התובלה שלו: הובלת כוחות לצורכי תמרון לעומק במעגל הראשון".

שלח, שכקצין בצנחנים לקח חלק במבצע "צלצל" במהלכו פשט ב־1981 כוח מהחטיבה, שהוטס ביסעורים, בפיקוד המח"ט יורם יאיר, על יעדי מחבלים בלבנון, ציין כי "הסוגיה הזאת לא הוכרעה עד היום בשום דיון מעמיק, לא במטכ"ל ולא בקבינט. זהו חלק מההתחמקות הנמשכת מדיון בסוגיה החשובה ביותר בבניין הכוח הצה"לי – סוגיית התמרון".

שלח הזהיר כי למעשה:

"ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושרי הביטחון המתחלפים שלו משלמים לתמרון מס שפתיים. הרמטכ"ל הנוכחי, כמו קודמו, מדבר עליו כעל נדבך מרכזי במערכה הבאה. עם זאת, בפועל, ממשיך להתקיים המצב שבא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן: יש רתיעה גדולה, עד כדי תחושה בכל הדרגים, שאין באמת כוונה להפעיל את הכוח היבשתי במלוא עוצמתו. ביום פקודה הוא מופעל רק לאחר היסוסים רבים ושבועות של דשדוש (כלשונה של ועדת וינוגרד), למטרות לא ברורות וביכולת נמוכה".

צה"ל אמנם משקיע במאמץ התמרון, ורק בשנה האחרונה הוקמה אוגדה רב־זירתית חדשה, עוצבת הבזק (99), ואף מצטייד במערכת שליטה ובקרה מתקדמת יותר (צי"ד 750), שאת הטמעתה תרגלו לאחרונה חטיבות הקומנדו וגולניאבל עיקר המשאבים מופנה, כך נראה, למאמץ האש ובכלל זה יחידת "רפאים" שעיקרה יכולת חשיפה ותקיפה (באש מנגד) של כוחות אויב בהיקפים גדולים וביעילות רבה מבעבר.

החלטת ועדת השרים על מתווה הרכש שהציג צה"ל רק מחזקת זאת. אלוף במילואים אמר כי כשרוצים לדעת אם בצה"ל מתכוונים למשהו ברצינות יש לבדוק היכן שמו את הכסף והיכן הציבו את האנשים (הטובים ביותר). צה"ל, כך נראה, לא מתכוון ברצינות לתמרן.

במיוחד משום שאין לחימה כעת, חשוב ללמוד על פני הקרב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מפקדים, במיוחד בצבא יבשה, נדרשים להוביל כוחות לשטח שבו, לרוב, לא היו. מוטל עליהם לדמיין כל העת, על בסיס מודיעין וניסיון מבצעי, מה יהיו מאפייניו ואתגריו של שדה הקרב שבו יילחמו

בפרק בסדרת הדרמה "ג'אג" (עונה 2, פרק 11), מסביר מ"פ הכשרות של סיירת חיל הנחתים האמריקני לסמל צוות, שהציע שחניך שנכשל במסלול המכשולים יחזור על המסלול מחר: "אין מחר בקרב". בהמשך הוא שואל אותו: "האם היית בקרב?", ולאחר שהלה עונה שאכן היה ממשיך המ"פ: "האם אי־פעם לא היית מפוחד, לא עייף?". הסמל, שמבין את הלקח, מורה לחניך לרוץ שוב את המסלול. הפעם, בעידוד חבריו לצוות, עמד בכך החניך בהצלחה.

חשבתי על הסצנה הזאת בשעת שקראתי לאחרונה את ספרו של ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן "פני הקרב" (הוצאת מערכות, 1981). "העיון בקרב הוא אפוא תמיד עיון בחרדה, ובדרך כלל – באומץ; הוא תמיד עיון במנהיגות" (עמוד 298), כתב קיגן. זהו עיון: "באי ודאות ובספקות, במידע מוטעה ובחוסר הבנה; בדרך כלל הוא עיון באמונה, ולעתים – בחזון; הוא תמיד עיון באלימות, לעתים – גם באכזריות, בהקרבה עצמית וברחמים" (עמוד 299).

בספר ניתח קיגן שלושה קרבות שבהם לחם הצבא הבריטי: אז'נקור (1415), ווטרלו (1815) והסום (1916), על מאפייניהם הייחודיים ועל כלי הנשק שהופעלו בהם, וביקש להסיק מהם: "כיצד ומדוע שולטים על הפחדים שלהם האנשים שהיה עליהם (ושמוטל עליהם) לעמוד מול כלי נשק אלה, כיצד הם עוצרים את שטף הדם מפצעיהם, וכיצד הם מתים" (עמוד 75).

הקרב כמקרה בוחן

בניגוד לפרק הקצר על קרב אז'נקור שנערך ב־1415 בצפון צרפת, כחלק ממלחמת מאה השנים בין צרפת ואנגליה שבה הביסו הקשתים של המלך האנגלי הנרי החמישי את הפרשים הצרפתים, הרי שהפרק על קרב ווטרלו שבבלגיה, 400 שנים לאחר מכן, הוא פרק מקיף ומלמד. היה זה הקרב המכריע במלחמה נגד הצבא הצרפתי בפיקוד נפוליאון בונפרטה, ועל הצבא הבריטי בקרב פיקד גנרל ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון, קצין חי"ר בהכשרתו שהתעקש לפקד על הכוח מלפנים. "וולינגטון היה נתון בשדה הקרב של ווטרלו בסכנה גדולה יותר מאשר כל אחד מפקודיו" (עמוד 331), משום שבמהלכו רכב על סוס מגזרה לגזרה, כדי להיות היכן שיוכל להשפיע, לפקד ולשלוט על מהלך הקרב.

קיגן ציטט בספרו את אילס, מ"פ בבריגדת הרובאים ה־95, שסיפר כיצד בלמו הסתערות של כוח פרשים צרפתי: "עצרתי בעד האנשים מלירות, עד שהפרשים הגיעו למרחק שלושים או ארבעים מטרים מן המערך, ואז יריתי מטח מן הפלוגה שלי; התוצאה הייתה, ביחד עם האש של הגדוד ה־71, שכל כך הרבה סוסים נפלו ארצה עד שנבצר מן האויב להמשיך בהתקפה" (עמוד 155). האש היעילה שהפעילו הבריטים, בעיקר זו של הרובאים בשדה, הכריעה את הקרב, והצורך להפעילה ביעילות נותר חיוני גם כיום.

קיגן טען כי: "הצרפתים הובסו לא על־ידי מצביאות מזהירה יותר ולא על־ידי טקטיקה טובה יותר או פטריוטיזם עדיף, אלא על ידי קור רוח וכוח סבל" (עמוד 193). סביר שהניצחון בווטרלו הושג גם בזכות כישורי המצביאות של ולינגטון, אולם גם בזכות האיתנות שהפגינו לוחמי החי"ר, הפרשים והתותחנים הבריטים.

הפרק על היום הראשון בקרב על הסום ב־1 ביולי 1916, שבו לחמו זה בזה צבאות בריטניה וגרמניה בחזית צרפת במלחמת העולם הראשונה, הוא המרתק בספר. לאחר הפגזה ארטילרית מסיבית, הסתערו גדודי החי"ר הבריטים מן החפירות לעבר הקווים הגרמנים. סמל בריטי תיאר את שחווה באותה הסתערות: "יכולתי לראות, משמאלי ומימיני, שורות ארוכות של אנשים; ואז שמעתי את התקתוק הקצוב של מכונות ירייה ממרחק. לאחר שהתקדמתי כעשרה מטרים נוספים נראה, כאילו נותרו רק אנשים מעטים סביבי; לאחר שהתקדמתי כעשרים מטרים, נראה כאילו נשארתי לבדי. לאחר מכן נפגעתי בעצמי" (עמוד 246).

קשה להאמין שבשדה הקרב המודרני נראה הסתערות המונית שכזאת לעבר יעדי אויב, ועדיין די להיזכר בקרב שניהל גדוד 931 מחטיבת הנח"ל, בפיקוד סא"ל אבי דהן, נגד פעילי חזבאללה בע'נדוריה במלחמת לבנון השנייה (במהלך הקרב ספג הגדוד שני הרוגים ו־32 פצועים) כדי להבין שקטלניות אמצעי הלחימה רק גדלה, ושהכוח עלול לספוג נפגעים רבים בזמן קצר. למרות הנפגעים, כתב לימים דהן במאמר ב"מערכות" ובו טען: "הפיקוד מוכוון המשימה והעובדה שהמ"פים הבינו את שדה הקרב וחתרו למגע, יצרו רציפות בלחימה שהביאה לחיסולם של שמונה מחבלים, לכיבוש השטח השולט בכפר ולעמידה במשימה".

בחזרה לקרב הסום. "למרות אבדות כבדות מאש מכונות ירייה, הצליחו גדודי הרגלים הקלים של המלך (יורקשייר), ה־9 וה־10, לחצות את שטח ההפקר. הם מצאו פרצות טובות בגדר התיל הגרמנית, ירו והשליכו רימונים על המגינים הגרמניים שהתנגדו להם והשתלטו על החפרה הקדמית. שם הצטרפו אליהם גדודי העתודה שלהם – גדוד הרגלים הקלים ה־15 (דורהאם) והגדוד ה־1 של מזרח יורקשייר, והם המשיכו לנוע בעקבות מסך האש אל החפרה הגרמנית הבאה; שם לקחו בשבי ושלחו אל העורף כמאתיים שבויים גרמניים. כל זה נמשך כעשר דקות, במהלכן נהרגו או נפצעו כמחצית מהחיילים ורוב הקצינים" (עמוד 250).

עשר דקות של לחימה אינטנסיבית, והגדודים הללו, שביחס לאחרים הצליחו להתקדם ולכבוש יעדים בשדה הקרב, נעצרו. הלוחמים, שהיו תשושים מהלחימה, פשוט לא יכלו להתקדם יותר. קיגן הדגיש כי גם בסום האיתנות, בדומה לזו שהפגינו הרובאים בווטרלו מאה שנים קודם לכן, נותרה חיונית.

לקח נוסף שאותו מנה קיגן נגע לכך שבמלחמה מוצאות עצמן יחידות בפעילות שונות מייעודן. במלחמת העולם השנייה למשל, כתב קיגן, "יחידת הקומנדו ה־3 – כוח פשיטה שיועד וצויד לתקופות חשיפה קצרות ביותר כלפי האויב – בילתה חודשיים ביער דה באון, באגף השמאלי של ראש הגשר בנורמנדיה, ותוך כדי כך איבדה את רוב קציניה ויותר ממחצית אנשיה" (עמוד 305). היחידה, בפיקוד לוטננט־קולונל פיטר יאנג, שהייתה חלק מבריגדת השירות המיוחד ה־1 של הצבא הבריטי שנחתה מן הים, הפגינה יכולת קרבית גבוהה ועמדה במשימותיה על אף הנפגעים והתנאים הקשים. המלחמה, אם כן, תיראה אחרת משדמיינת, ובעיקר לא צפויה. החוכמה היא לגלות גמישות ולהתאים במהירות לשינויים.

כשאין לחימה הפתרון הוא אימונים וצבירת יידע

העיתונאי יואב זיתון צייץ לאחרונה בטוויטר כי כיום, בצבא היבשה הסדיר, המ"פים החדשים "התגייסו אחרי צוק איתן, נוב' 14, מרץ 15. כמעט ולא נותרו מג"דים שלחמו בלבנון השנייה. יש מח"טים בודדים שהספיקו לשרת ברצועת הביטחון. רוב הקצינים הקרביים בדרג הטקטי שהפך לאסטרטגי – לא חצו מעולם את הגבול לעזה או ללבנון. עליהם יתבסס המטכ"ל בתמרון הבא". אפשר לפרש את הנתונים הללו גם לחיוב, ולהסיק מהם שמצבה הביטחוני של ישראל משופר. ואולם, כפי שאמר באחרונה הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, "מלחמות יכולות לקרות גם אם לא תכננו אותן".

אין בכך חדש. פעמים רבות הוטלו לקרב כוחות "ירוקים", שהן המפקדים והן החיילים היו חסרי ניסיון קרבי של ממש. גם בצה"ל מי שפיקדו על מחלקות ופלוגות בצבא הסדיר (וגם לא מעט מפקדים במילואים), בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים, כמעט לא התנסו קודם לכן בלחימה של ממש.

ניסיונם הקרבי של המג"דים, בחלקם, כלל בעיקר את מלחמת סיני שנמשכה שבוע. והנה במלחמה הם פעלו היטב, עמדו במשימות והפגינו חשיבה תחבולנית, יוזמה והתקפיות. כיצד? התשובה טמונה בהכנה שקדמה למלחמה. באימונים, בהכנה המנטלית ובהבנה ובלימוד מקצוע המלחמה. זהו לקח שכוחו יפה גם כיום.

בהרצאה שנשא הסביר הרמטכ"ל כוכבי כי תפיסת ההפעלה שגיבש צה"ל היא בהתאם לעקרונות המלחמה "והתחבולה בראשם, וכמובן שמרכיב רוח הלחימה". לדבריו, הניצחון במערכה הבאה נגד חמאס או חזבאללה יושג "בזכות מודיעין, אש, התמרון הקטלני ושינוי גישה להפעלת הכוח", לפיה צה"ל יתקוף בעוצמה רבה מטרות צבאיות בלבד – אבל היכן שאלה יימצאו, בלב השטח הבנוי והמאוכלס או בשטח הפתוח. כדי להכין את הכוחות שיפעלו בתמרון, ציין, צה"ל מתאמן יותר במרחב בנוי, בלילה ובאופן רב־זרועי. לדבריו, בצה"ל משקיעים רבות באימוני מפקדים, משום שמי "שבסוף מוביל את הניצחון זה המ"מ, והחיילים הולכים אחריו".

בהקדמה לספר "הצד השני של הגבעה" (הוצאת מערכות, 1986) כתב התיאורטיקן והפרשן הצבאי הבריטי בזיל הנרי לידל הארט, שבעצמו לחם כקצין חי"ר בקרב על הסום, כי הדוכס מוולינגטון טען כי ניצח בקרבותיו משום שבילה את חייו בניסיון לנחש מה מצפה לו בצדה השני של הגבעה. הערה זו, כתב לידל הארט, "הפכה ברבות הימים לביטוי המציין את הדמיון הנדרש מן הגנרלים לנחש מה מתרחש "מצידה השני של הגבעה" – מאחורי חזית האויב ובמוחו של האויב" (עמוד 11).

מפקדים, במיוחד בצבא יבשה, נדרשים להוביל כוחות לשטח שבו, לרוב, לא היו. האתגר הופך מורכב יותר מאחר שהלחימה היא חוויה שלא ניתן באמת לדמות באימונים, אף שיש לקיים לאימונים מציאותיים וקרובים במתווה שלהם ובתנאי השטח למשימות שיוטלו על היחידות. על כן מוטל על המפקדים לדמיין כל העת, על בסיס מודיעין וניסיון מבצעי, מה יהיו מאפייניו ואתגריו של שדה הקרב שבו יילחמו.

כאן נכנסים לתמונה ספרים כמו "פני הקרב", שהוגדר בצדק כספר שחובה שיהיה במדף הספרים של כל מי שרוצה לפקד בקרב, הממחישים לקורא את עקת הקרב, העומס הגופני והנפשי, אתגרי הפיקוד וכן את הלחימה מטווחים קרובים באויב.

כבר בראשית הספר כתב קיגן שהאתגר של כל מפקד צבאי נותר כשהיה. "מכיוון שתפקידו יהיה לאסור על אויביו קרב בתנאים שלו ולכפות אותם להילחם על־פי הכללים שלו, ולא על־פי הכללים שלהם" (עמוד 21). על כן יש להתאמן, לחשל את הרוח, לדמיין איך ייראה שדה הקרב ולקרוא על תופעת המלחמה, מקורותיה וביטוייה בהיסטוריה.

גל פרל פינקל, הוא חוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ודוקטורנט באוניברסיטת בר־אילן. 

המערב מנצח? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו קבע פרופסור הנסון שהמערב פיתח לאורך ההיסטוריה תרבות צבאית שהפכה אותו ליעיל וקטלני יותר מיריביו. אך האם במחקרו לא ירה את החץ ורק אז סימן את המטרה? כך או כך ספרו טומן בחובו כמה לקחים שמדינות מערביות, והצבאות שלהם, חייבים לאמץ אם ברצונן להוסיף לנצח.

בתקופה האחרונה פופולרי מאוד בקרב מפקדי צה"ל מאמר שכתב בשעתו פרופסור ויקטור דיוויס הנסון, סופר ומרצה נחשב להיסטוריה צבאית מאוניברסיטת סטנפורד. במאמר, שפורסם לפני כשנתיים באתר "מידה", הסביר הנסון היטב מדוע חשוב ללמוד על מלחמות. אך מקריאת ספרו החדש שתורגם לעברית עולה השאלה האם הוא ניתח את המלחמה נכון? 

בספרו "ניצחון המערב" (הוצאת שיבולת, 2020) טען הנסון כי המערב פיתח לאורך ההיסטוריה תרבות צבאית שהפכה אותו ליעיל וקטלני יותר מיריביו.

"אומץ בשדה הקרב הוא תכונה כלל-אנושית. אולם היכולת לייצר כלי נשק בייצור המוני כדי לסכל גבורה כזאת היא תופעה תרבותית קורטס ואלכסנדר הגדול, יוליוס קיסר, חואן מאוסטריה ומצביאים אחרים במערב השמידו לעיתים קרובות ללא רחם את יריביהם הרבים מהם, לא משום שחייליהם היו לוחמים טובים יותר, אלא משום שמסורת החקירה החופשית, הרציונליות והחשיבה המדעית שלהם בהחלט הייתה עדיפה בשעת מלחמה" (עמוד 289). 

הנסון ניתח בספר תשעה קרבות גדולים לאורך ההיסטוריה כדי להוכיח את טענתו. הראשון שבהם הוא קרב סלמיס (480 לפנה"ס) בין האימפריה הפרסית לערי הפוליס היווניות. היה זה אחד משני הקרבות שבהם הביסו היוונים את הצבא הפרסי העצום שפלש ליוון. למרות הכוח הפרסי העצום היו היוונים עדיפים במפקדים האיכותיים שהעמידו בראש הכוחות, במשמעת המבצעית של חייליהם וביכולת הלחימה של הצי. 

תיאור הקרב, בניגוד לקרבות אחרים בספר, תמציתי. מפקד הצי היווני הכריזמטי והתחבולני, תמיסטוקלס האתונאי, פיקד על המתקפה הכלל-הלנית. "בכל התיאורים הקצרים של הקרב במקורות העתידים נזכרת המשמעת של היוונים בשעת התקפתם – אוניותיהם התקדמו לפי סדר, והצוותים חתרו, נסוגו, ונגחו לפי פקודה – בניגוד לתוהו ובוהו ולבלבול אצל הפרסים, שניסו באקראי וללא הצלחה לפלוש לסיפוני האוניות היווניות ולהרוג את צוותיהן" (עמוד 70). שמונה שעות ארך הקרב ובסופו כל אוניות הצי הפרסי הוטבעו או הונסו.

ירה חץ ואז סימן מטרה

הנסון הוא היסטוריון יסודי ומעמיק, ולא פחות חשוב מזה הוא יודע לספר סיפור באופן שמחבר את הקורא למתרחש ולשלב את הפרטים הקטנים בטענה הכללית שהציג בספר. הבעיה היא שהטענה אינה בהכרח עומדת במבחן המציאות. נראה שהמחבר ירה את החץ ורק אחר כך סימן את המטרה. כוחות מערביים נוצחו לא פעם בידי כוחות שאינם כאלו. כך למשל, הביס הצבא המונגולי של ג'ינגיס חאן את האבירים הטבטונים בשנת 1241.

כשניתח את מתקפת הטט המפתיעה בה פתחו כוחות צבא צפון וייטנאם והווייטקונג בינואר 1968, התעקש הנסון להציג את הניצחון הצבאי שהשיגו הכוחות בפיקוד הגנרל וסטמורלנד. הגנרל צדק כשראה בה "שגיאה של האויב שאפשרה לכוחותיו הזדמנות נדירה להילחם בצפון וייטנאמים בגלוי, אך רק מעט ממתקפות האויב במהלך טט הניבו התנגשות מערבית מסורתית של קרבות הלם" (עמוד 483). 

כדי להדוף את המתקפה על קה סאן למשל, שם היה נצור כוח נחתים, הקצה וסטמורלנד סיוע אווירי צמוד בכמות ניכרת ויזם את מבצע "פגסוס", הנחתת סער של כוחות דיוויזיית הפרשים הראשונה במסוקים, שהפתיעו והביסו את כוחות צבא צפון וייטנאם.

המתקפה הייתה כישלון צבאי. הצבא האמריקני הדף את הכוחות הפולשים, הביס אותם בכל קרב ופירק למעשה את הווייטקונג ככוח לוחם. אבל מתקפת הטט המחישה שלמערכה יש נדבכים שהנסון התעלם מהם אבל הם חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב. אחד מהם הוא הקרב על התודעה של הצד שכנגד.

ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטט או מתקפת הפתע המצרית ב-1973, להפסיד בשדה הקרב, ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. הכוח המערבי (במקרה זה האמריקנים) אולי ניצח בווייטנאם את הקרב, אבל הפסיד את המלחמה

הנסון תיאר את התקשורת בספרו כגורם תבוסתני, שאחראי לכך שבדעת הקהל האמריקנית נתפסה המערכה ככישלון. יש בביקורת הזו דמיון לא מבוטל לביקורת שהשמיעו תומכי הנשיא לשעבר טראמפ (וגורמי ימין בישראל) כנגד התקשורת כיום, אך תפקיד התקשורת הוא לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה המערבית, לתאר דברים כהווייתם ולספר את האמת (למשל, שהמדינה מנהלת מערכה צבאית חסרת תוחלת שלא משרתת את האינטרסים שלה) גם כשהיא לא נעימה לאוזן.

הספר יצא לאור בשנת בארצות הברית בשנת 2001, בטרם פיגועי 11 בספטמבר, שבעקבותיהם פלש הצבא האמריקני לאפגניסטן. באחרית דבר שהוסיף לספר, היה הנסון אופטימי באשר לתוצאות המערכה ההיא. הוא ציין כי האמריקנים בחרו לפלוש לאפגניסטן, "לאתר שם את כוחות הטליבאן ואל-קאעידה, ואחר כך לתקוף אותם ישירות באמצעות מטוסים, בעלי ברית מקומיים וכוחות מיוחדים, ולהרוג רבים מהם ככל שאפשר" (עמוד 561).

הנסון היה, כאמור, אופטימי מדי ובדומה למה שהתרחש בווייטנאם, צבאות המערב למדו באפגניסטן ובעיראק שיעורים כואבים שאינם מתיישבים עם התיזה של הנסון. "אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג", כתב בשעתו יו"ר המטות המשולבים, גנרל קולין פאואל, שבעצמו לחם בווייטנאם. כשחוטאים לכלל הזה, כל העליונות הצבאית והטכנולוגית לא תעזור.

לקחים חיוניים לצבא מנצח

למרות הביקורת, הספר כולל כמה לקחים על-זמניים שחובה על מדינות המערב, והצבאות שלהן, להוסיף ולשמר אם ברצונן להוסיף ולנצח במלחמות. הראשון שבהם הוא שעבור צבאות במלחמה "קצינים צעירים שמשמיעים את קולם ואינם שותקים הם נכס חיוני" (עמוד 450). הביקורת וקריאת הכיוון שמשמיעים אלו, קבע, היא הכרחית לצבא התקפי ומנצח ויש לייצר תרבות ארגונית המעודדת דעתנות וביקורתיות וקשובה לה.

הלקח השני נוגע לחשיבות היוזמה, הן בדרגים הזוטרים והן בדרג הבכיר. המחבר לא טען שהמפקדים האמריקנים בקרב מידוויי, למשל היו יזמים אינדיבידואליסטים, ואילו היפנים רובוטים נטולי מחשבה. אולם, בניגוד לצי היפני "מערכת הפיקוד האמריקנית הייתה גמישה הרבה יותר, ופקודות הצי היו ביסודן רחבות דיין לאפשר שינוי ככל שיתפתח הקרב על מידוויי" (עמוד 464).

לתפיסת הנסון מצביאים מערביים כמו תמיסטוקלס וסקיפיו אפריקנוס, "ומצביאים מודרניים כמו ג׳ורג׳ פטון או קרטיס לה מיי הסתכסכו עם מדינתם שלהם, היו מוקפים בפיקודים עצמאיים בחשיבתם לא פחות מהם, והיו להוטים לנצל את היוזמה ולא רק לאכוף משמעת קפדנית בקרב כוחותיהם" (עמוד 473).

דוגמה בולטת ליוזמה שכזו, היא קרב ההתקדמות שניהל הגנרל פטון, קצין פרשים ושריון, באוגוסט 1944, לאחר הפלישה לצרפת. הארמיה השלישית בפיקודו שטפה דרך הקווים הגרמנים וביצעה את קרב ההבקעה והפריצה לבריטני. פטון, שהאמין בהתקדמות נועזת ובניצול מהיר של כל הזדמנות, העביר שש דיוויזיות דרך הפירצה באזור שבין אבראנש לפונטובול בתוך 72 שעות. הארמיה השלישית תקפה לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית, תוך כדי שהיא מכתרת מאות אלפי גרמנים. 

לקח נוסף נוגע להכרח לחתור למגע בלחימה. במאי 1969, במלחמת וייטנאם, יזם גנרל מלווין זייס, מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-101, מבצע לכיבוש גבעה 937 ("גבעת המבורגר"). חייליו כבשו את הגבעה לאחר קרב קשה, שבמהלכו נהרגו 56 מהם ויותר מ-500 לוחמי אויב.

לאחר הקרב, בתגובה לביקורת מצד פוליטיקאים ועיתונאים, אמר גנרל זייס כי "הגבעה הזו הייתה בשטח הפעולה שלי, ושם היה האויב, ושם תקפתי אותו… אם אמצא אותו על גבעה אחרת… אני מבטיח לכם שאתקוף אותו… זה נכון שגבעה 937, כשטח מסוים, לא הייתה בעלת חשיבות מיוחדת. עם זאת, העובדה שכוח האויב התמקם שם הייתה" (עמוד 527).

כמו צבאות מערביים אחרים גם צה"ל לא שמר תמיד על העיקרון הזה. בשנות השהייה בלבנון, ולא פעם גם אחר כך, ביכר צה"ל את הפעלת האש (לרוב מן האוויר) ונמנע מלפגוש את האויב בשטחו, על הקרקע. בספטמבר 1996, כחצי שנה לאחר מבצע "ענבי זעם" שהיה מבוסס רובו ככולו על הפעלת אש מנגד, ביצע צה"ל את אחת הפשיטות הקרקעיות האחרונות שלו בלבנון. 

השטח ההררי התלול, המבולדר והסבוך של ג'בל (הר) סוג'וד אפשר לחזבאללה להקים בו עמדות מוסוות, לירות בבטחה אש מקלעים, מרגמות ונ"ט לעבר מוצבי צה"ל, ולצאת ממנו לפעילות חודרת ברצועת הביטחון. מפקד יק"ל, תא"ל אלי אמיתי, ומפקד החטיבה המזרחית, אל"ם יאיר גולן, יזמו את מבצע "חובק עולם", שמטרתו הייתה לטהר את ההר ממאחזי הארגון.

אמיתי וגולן, שניהם קציני צנחנים שלחמו שנים ארוכות בלבנון, ביקשו להפעיל במבצע את יחידת אגוז, עליה פיקד סא"ל ארז צוקרמן, יוצא שייטת 13. באותה עת רק לאגוז הייתה המיומנות בלוחמת סבך בצד יכולת הפעלת אש מסייעת בדומה לגדוד חי"ר, והרעיון היה לנצל זאת ולהפעיל את היחידה בסריקות במעלה הרכס שמטרת לאתר ולהשמיד חוליות ועמדות אויב.

קצין המבצעים של פיקוד הצפון, סא"ל משה "צ'יקו" תמיר, יוצא גולני, ציין בספרו כי הסתייג משיטת הפעולה שנבחרה בטענה כי הפעולה אינה מבצע מיוחד אלא התקפה סדורה של גדוד חי"ר, ויש לתכנן ולבצע אותה בהתאם. אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, לא קיבל את טענתו ואישר את המבצע.

הכוח של אגוז נתקל מטווחים קרובים בפעילי חזבאללה ובקרב שהתפתח נהרגו כעשרה מחבלים ושני חיילי צה"ל. שמונה חיילים נוספים נפצעו. במהלך הלחימה סייעו לכוח אגוז פלוגת טנקים בפיקוד סרן שאול אבידוב (שכמו צוקרמן עוטר בצל"ש אלוף על האומץ שהפגין במבצע), מסוקי קרב, אש סיוע ארטילרית, וכן כוח מגדוד הצנחנים 202, בפיקוד הסמג"ד רס"ן אהרון חליוה, שסייע בחילוץ הפצועים וההרוגים תחת אש.

היה זה המבצע מבוסס מגיע ישיר (ולא אש מנגד) הגדול ביותר בהיקפו מאז הפשיטה במיידון ועד למלחמת לבנון השנייה. למרות הצלחת צה"ל בקרב, אסר אלוף הפיקוד, עמירם לוין, על המח"ט, גולן, להשאיר כוחות בהר ולהמשיך לתפוס אותו כעמדה של צה"ל. למעשה סיפר גולן לימים, "אחרי שסיימנו לשלם את מס הכניסה ללחימה וההשתלטות על הרכס, במקום להיאחז בו לאורך זמן, ויתרנו על ההישג, מה שאפשר לחיזבאללה לחזור ולפעול ברכס סוג׳וד כמעט באין מפריע". 

למרות הפסקת המבצע, אמר גולן, "החטיבה המשיכה בפעילותה בעומק השטח" והוסיפה לפגוע בחזבאללה גם לאחר מכן. אבל הלקח שחזבאללה למד מהקרב היה ברור – צה"ל חשש מנפגעים ומבקש להימנע מהם ככל שניתן, גם במחיר ויתור על הישגים מבצעיים.

אמנם היעדים שאותם תוקפים צריכים תמיד להיות חלק ממהלך סדור שמאחוריו אסטרטגיה ומדיניות, אך בכל פעם שבצה"ל זנחו את העיקרון הזה בעת לחימה, כמו ב"צוק איתן" למשל, התוצאות היו לא משכנעות בלשון המעטה. 

יש לציין כי הנסון התרשם עמוקות מצה"ל. הצבא הקטן של ישראל "הצליח לשלוח לשדה הקרב שוב ושוב כוחות שעלו על יריביהם בארגון, בציוד ובמשמעת" (עמוד 546). היחידות הקרביות של צה"ל, כתב, הורכבו "מחיילים מאומנים היטב ועצמאים בחשיבתם. ישראל עצמה היא חברה דמוקרטית וקפיטליסטית, הנהנית מבחירות חופשיות ומחופש ביטוי. אויביה פשוט לא היו כאלה" (עמוד 547). אבל אויביה של ישראל למדו והשתפרו עם השנים, ועל צה"ל לשמור כל העת על יתרונו האיכותי באנשיו ובאמצעים שלרשותם.

לבסוף ראוי לזכור שהצלחות משטרים רודנים שקמו במערב, כמו זה של אלכסנדר או הרייך של היטלר, היו קצרות מועד. יש לזכור, כתב הנסון, "שקרב ההכרעה, העליונות הטכנולוגית, הקפיטליזם והמשמעת המעולה יכולים להעניק לצבאות המערב רק ניצחונות זמניים, כל עוד אינם נשענים על החירות, ערכי הפרט, הביקורת האזרחית ושלטון החוקה, כולם מערביים אף הם" (עמוד 123). זהו, אולי, הלקח החשוב ביותר שיש לקחת מן הספר.

The Operational Environment: Possible Escalation to an Unwanted War | by Itai Brun and Gal Perl Finkel

רשומה רגילה

Israel’s enemies are deterred from large-scale conflict • Possible unwanted escalation in the north and south • In a war Israel will sustain a severe attack on the home front, an incursion into its territory, and a cognitive campaign

The complex and challenging operational environment where Israel employs its military force (along with other measures) represents the convergence of technological, military, social, and political developments that emerged over recent decades. These developments include: deep, global changes in the nature of war; geostrategic changes in the Middle East, most of which are connected to the consequences of the regional upheaval and the ensuing events (including the arrival of Russian and US military forces in the region); substantial changes in the operational doctrine and weapons of Israel’s enemies, especially those that belong to the radical Shiite axis; changes in how Israeli military force is employed, and the preference for firepower (based on precise intelligence) over ground force maneuvers; and the consequences of the information revolution that has shaken the world, including the military institutions.

From Isolated Battle Days to Escalation?

In 2020 Israeli deterrence of large-scale conflict and war remained clearly in force, and even seems to have grown stronger. Israel’s enemies recognize its strength, and they are preoccupied with their domestic problems, including the consequences of the COVID-19 pandemic. A series of war games held by INSS in late 2019 and early 2020, before the outbreak of the COVID-19 crisis, led to the conclusion that all of the actors in the northern arena wish to avoid escalation. The year 2020 validated this assessment, and indeed, escalation did not occur. The experience of the last few years shows that this is also the case with regard to forces in the Gaza Strip.

However, since last July, the Northern Command has been on a higher level of alert with respect to Hezbollah, following Hezbollah’s threat to respond to the strike attributed to Israel in Syria in which one of the organization’s operatives was killed. The organization tried several times to settle the score with Israel, but was unsuccessful. The IDF repelled all of the attempts and even continued its attacks in Syria, in a way that made it clear that it does not accept the deterrence equations composed by Hezbollah.

In Israel, as in the ranks of Hamas and Hezbollah, there is an awareness of the danger inherent in an escalation dynamic, but it seems that all of the sides expect that they can end it after a few days of battle, similar to the short conflicts in the Gaza arena in recent years. However, such a scenario could change if one or both of the sides suffers fatal losses, at which point response and counter-response could escalate and lead to large-scale conflict and even war. Such a war could occur with the Iranian-Shiite axis, including Hezbollah in Lebanon, Iranian proxies in Syria and Iraq, and perhaps even with Iran itself. Furthermore, the escalation could spill over into other arenas, in particular with the forces in the Gaza Strip.

The Enemy’s Operational Doctrine

Hezbollah and Hamas’s choice regarding their current form of warfare stems from learning processes that took place starting in the 1990s, based on an analysis of Israel’s strengths and weaknesses. Last year INSS pointed to a change in these organizations’ doctrine of warfare following lessons learned from the conflicts that developed with Israel since the Second Lebanon War (2006). The essence of this change is the transition from a victory concept based on wearing down the Israeli population (“victory via non-defeat”) to a concept that also seeks to damage, from various arenas, national infrastructure in Israel and essential military capabilities, in order to destabilize and undermine the Israeli system.

This concept is implemented by means of military buildup processes that include: increasing the number of rockets and missiles, both in order to improve the survivability of the arsenal and to saturate the Israeli air defense systems; arming with high-precision rockets and missiles that can hit vulnerable civilian facilities (electricity, gas, and other national infrastructure) and military weak points (air force bases and headquarters) in Israel; arming with drones and other unmanned aerial aircraft, including for the purposes of precision strikes.

This concept is also based on the idea of infiltrating ground forces into Israeli territory, in order to disrupt the IDF’s offensive and defensive operational capabilities and to increase the damage to the home front’s stamina. Against this backdrop, the abilities of Hezbollah and Hamas to penetrate into Israeli territory have been improved, including in the underground realm, via special raid forces (Hezbollah’s Radwan force and Hamas’s Nukhba force). These forces are intended for moving some of the fighting into Israeli territory – taking central roads, infiltrating communities and bases, and compelling the IDF to invest a significant portion of its efforts in defense – in effect preventing it from being able to go on the offensive. Hamas has invested significant efforts and resources, both material and personnel, in its offensive tunneling project. In October the IDF exposed and destroyed an especially deep border fence crossing tunnel that was located using the engineering barrier capabilities built along the border between Gaza and Israel. It seems that Hamas has not abandoned the project since the construction of the barrier, and intends to find ways to overcome the obstacle.

The IDF Operational Doctrine

An examination of public official IDF documents published during the past year reveals a great deal about the concept of the IDF operational method in the next campaign. Chief of Staff Lt. Gen. Aviv Kochavi and the entire General Staff see the response as a combination of "multidimensional maneuver into enemy territory, offensive strikes using firepower and other dimensions, and strong multidimensional defense. All of these will be carried out together, will benefit from closer reciprocity, and will fully utilize their advantages in the air, on the ground, in intelligence, and in information processing in order to expose the hidden enemy and destroy it at a fast pace".

Along with investing in enemy exposure capabilities and increasing fire effort capacities (with an emphasis on precision fire), the IDF has invested efforts in the ground forces in order to make ground maneuver more lethal, faster, and more flexible. In addition, the IDF has invested in constructing an engineered barrier, both on the northern border and in the southern arena, with the aim of thwarting the offensive tunneling efforts by Hamas and Hezbollah.

Regarding firepower, with an emphasis on airpower, the IDF has developed its strike doctrine on a large scale and with great precision, with each such strike aiming to cause the enemy destruction and damage that will exceed its expectations regarding the IDF’s capabilities and intentions. These strikes will be directed toward hitting enemy systems that it defines as critical to its operational functioning and to implementation of its strategy. There are three kinds of strikes: spatial strikes, whose goal is to hit a maximum number of the enemy’s operatives, infrastructure, and weapons in a given sector; mission-oriented strikes, whose goal is to destroy a specific enemy system (long-range rockets, for example); and broad strikes, whose goal is to hit a series of systems and spaces in order to cause the enemy to suffer multi-system failure and force it to invest most of its efforts in defense and repair of the destruction it has suffered. The goal of neutralizing warfare capabilities focuses on the enemy’s rocket arsenal, with an emphasis on the precision long-range missile arsenal, along with the operatives in its penetration forces.

Regarding ground maneuvers, in recent years two main gaps have emerged according to the IDF’s assessment, both in its ability to meet the challenge of high-trajectory fire in different arenas, and in the ability to deny capabilities in the enemy’s centers of gravity quickly and continuously. Thus, the army formulated an up-to-date doctrine for ground maneuvers that aims to address these gaps and sees maneuver warfare as a multidimensional process. In the ground forces, the maneuver doctrine has been formulated emphasizing consolidation, exposure, assembly, strike, and assault, whereby the maneuvering forces will be provided with intelligence capabilities and enhanced enemy exposure capabilities. This is so that they can attack the enemy and neutralize its capabilities, through both precision fire and rapid and lethal maneuvers. The IDF prioritization of firepower remains, but it is evident that in the past five years the understanding has emerged that launching fast and aggressive maneuvers as a complementary step is essential for quickly ending the campaign, under conditions that will serve Israel’s interests. Accordingly, considerable resources have been invested in improving and strengthening the capabilities of the maneuvering forces.

The Nature of the Next War

The IDF must prepare for two main campaign scenarios that could develop from unwanted escalation following limited battle days in the northern arena: a "third Lebanon war" with only Hezbollah in Lebanon that would be much more intense and destructive than the Second Lebanon War; and a "first northern war" with Hezbollah in Lebanon, but also with forces in Syria and Iraq, and perhaps also in Iran and in additional arenas.

In a war, the IDF would employ its offensive capabilities – on the ground, in the air, and at sea – and would cause very extensive damage to its enemies, in the front and deep behind enemy lines. But in such a war Israel too is expected to face massive surface-to-surface missile fire on the home front, some of which would be precision missiles and some of which would even penetrate the air defense systems. There would be attacks on the home front by unmanned aerial vehicles and drones; the penetration of ground forces into Israeli territory on the level of thousands of fighters; and cyber and cognitive attacks intended to undermine the stamina of the Israeli public and its faith in the political and military leadership. The IDF’s offensive components would face sophisticated air and sea defense systems and complex ground defense systems, including the use of the underground realm and advanced anti-tank missiles.

The campaign could therefore take place on two different levels: on one, Israel’s enemies would attack the home front with high-trajectory fire in amounts not previously seen, and in the other Israel would attack the enemy’s forces in its territory, through firepower and through ground maneuvers. But it is possible that the impression will emerge of only a loose connection between the two levels. Given the destruction in Israel’s cities, Israel’s residents who will be under fire will not be overly impressed by the enormous destruction that the IDF will inflict on the enemy’s systems (even if they are located within a civilian population) and by the number of its operatives who are struck in the battles. Battalion commanders in the Second Lebanon War said that during the fighting, despite lapses and errors, they felt that they carried out their mission and won overall, and when they returned to Israel they discovered that the public thought that the achievement lay somewhere between a tie and a loss. Considering the expected damage in the next war, this feeling will intensify.

Furthermore, presumably the reserve forces that are called up will also be forced to organize under fire, as the recruitment bases and emergency storage units will be targeted. The army will not be able to implement its "precious time" doctrine, whereby during a conflict the reserve units go through training to increase their fitness and only then take part in the fighting, because the training areas will also be targeted (as they were in 2012, during Operation Pillar of Defense in the southern arena). Moreover, because some of the bases of reserve units are located far from the front lines, transporting the forces could be delayed due to high trajectory fire by the enemy. Hence, the safest place that the fighting forces can be is at the front and in the depths of enemy territory. While the ground forces will have to cope with the risks of fighting there, their combat capabilities and strength will address these risks.

The Israeli public expects a military victory in a short campaign with few losses. This expectation grows when it comes to a campaign based on the use of airpower. However, in future conflicts it is expected that the air force squadrons will not be able to move almost freely over enemy territory, as was demonstrated in February 2018, when, during an Israeli air strike in Syria, an F-16 fighter jet was hit and its pilots were forced to abandon the aircraft over the Jezreel Valley. Furthermore, along with its anti-aircraft systems, the enemy will seek to damage the functional continuity of the Israeli Air Force by firing rockets and missiles at air bases. The IDF will need to struggle for air superiority and freedom of operation. Moreover, the Russian presence in the northern arena could place additional limitations on the air force’s freedom of operation.

Policy Recommendations

Israel must prepare for a multi-theater war (a "northern war") as a main reference threat. This war would be characterized by a higher intensity than the campaigns that it has waged since the Second Lebanon War, both in terms of the amount of fire on the Israeli home front and in terms of the fighting front.

Given the challenges expected for airpower and the need to curtail fire on the home front quickly, it is important to prepare the ground forces for flexible, aggressive, and lethal maneuvers to destroy the enemy’s military force. In addition, it is important to narrow the gaps between public expectations regarding the nature and possible results of the war and the expected reality, and to initiate a political and military effort to prevent war and make the most of other alternatives for advancing Israel’s objectives in the northern arena. Furthermore, a multi-year plan for the IDF should be finalized and budgeted, and adapted to the budgetary constraints forced by the COVID-19 crisis. The buildup as part of the American aid should be implemented, and the IDF and the defense forces should be removed from the political struggle in Israel.

יוזמה היא משחק סכום אפס | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מרשימה ככל שתהיה התקיפה המיוחסת לחיל האוויר בגבול סוריה־עיראק, הכוח הצבאי לבדו משול לניסיון לרוקן את הים עם כפית והוא לא יעצור את ההתבססות האיראנית במרחב. מוטב שלצד היוזמות בצפון, תיזום ישראל מהלך של הסדרה ברצועת עזה ולא תשאיר את הכדור בידיים של החמאס.

בשבוע שעבר יוחסה לישראל תקיפה במזרח סוריה, סמוך לגבול עם עיראק, במהלכה הותקפו מן האוויר מעל לעשרה יעדים, ובכלל זה מפקדות מחסני תחמושת ששימשו כוחות איראניים.

במקביל לדיווחים על התקיפה ירו צלפי חמאס על כוח הנדסה של צה"ל שפעל סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה. כמו חזבאללה בצפון, גם החמאס מיישם מול ישראל אסטרטגיה של הליכה על הסף. בכל האמור למלחמה הוא עודנו מורתע, אולם בכל מה שמתחת לסף הזה, הכל כשר כדי להזכיר לישראלים שהבעיה העזתית לא נעלמה רק כי ישנו שקט מתוח. הוא שולט בגובה הלהבות, וקובע את המקום, הזמן ואת חומרת הפרובוקציה.

בעוד שישראל, על־פי פרסומים זרים, מפעילה כוח רב בזירה הצפונית, גם ביעדים מרוחקים, כדי לסכל את התבססות איראן במרחב, הרי שבדרום תקף צה"ל באש טנקים עמדות ריקות של החמאס, שלמחרת יוקמו מחדש.

זוהי תגובה מידתית, צפויה, וכמעט יוצאת לידי חובה, שנובעת מכך שאיש לא נפגע מהירי (ובכל זאת ירה צה"ל פגזים בתגובה לאש צלפים). בנוסף, כפי שצייץ בטוויטר הכתב הצבאי של "הארץ", יניב קובוביץ, "ביום שמייחסים לישראל תקיפה רחבה עם עשרות הרוגים של כוחות איראנים בסוריה לדעתי זו החלטה סבירה שלא להגיב". 

הצורך לאזן בין זירות

במאמר שפורסם בספטמבר האחרון בכתב העת "בין המערכות", בחן אל"ם אמיר פרחי, יוצא שייטת 13, את תהליך עיצוב מדיניות הביטחון הלאומי בישראל, על המתחים שעמם היא מתמודדת והכרעה ביניהם. מקרה הבוחן שבחר היה מדיניות הביטחון הישראלית בשנים 2017־2018.

ישראל נדרשה אז לאזן בין מתיחות בדרום שכללה את טרור הבלונים, הפגנות על הגדר (שבהן גם כן שולבו פעולות טרור) וירי רקטות, לבין מתיחות בצפון שכללה הן את המב"ם בסוריה והן את הצורך לסכל את יכולת המנהור ההתקפי של חזבאללה. במקביל ביקש צה"ל לממש התוכנית הרב־שנתית "גדעון", שכן "הסיכונים שצה"ל לקח במסגרת המב"ם חייבו אותו לשפר את מוכנותו למלחמה".

במחקרו מצא פרחי, כי מדיניות הביטחון הלאומי שנבחרה אז הביאה למימוש מרבית האינטרסים הביטחוניים של ישראל. אמנם, ציין, נמתחה ביקורת על מדיניות התגובה של צה"ל לפעילות חמאס בדרום ויתכן שהיתה גם פגיעה בתחושת הביטחון האישי של התושבים, אך הדבר נבע מהצורך לממש מדיניות התקפית בצפון. 

בסוף אותה שנה יצא צה"ל באופן מפתיע, ביוזמת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, למבצע "מגן צפוני", במהלכו הרס את תשתית המנהרות של חזבאללה בגבול לבנון. היה זה איום חמור בהרבה, והרמטכ"ל לשעבר איזנקוט מספר בהרצאות כי כשהבין את הפוטנציאל שטמון במנהרות הללו, דרכן היו יכולים אלפי פעילי חזבאללה לחדור לצפון הארץ ביום פקודה, חש זיעה קרה בגבו. 

"איום המנהור ההתקפי בגבול לבנון הוסר באופן מלא עם סיום מבצע "מגן צפוני" בינואר 2019. מדובר בתפנית דרמטית ביכולתו של חזבאללה למימוש תוכנית ההתקפה", כתב פרחי וציין כי "המהלכים שבוצעו נגד האיראנים בזירה הצפונית, בסוריה ובלבנון, הם המשמעותיים ביותר שביצעה ישראל בעשור האחרון בהקשר הביטחוני". 

פיקוד צה"ל בראשות הרמטכ"ל אביב כוכבי, כתב פרחי, השכיל לנצל את שהושג אז בזירה הצפונית, "והמליץ לדרג המדיני על מהלך יזום נגד הגא"פ לעיצוב מחודש של המציאות הביטחונית בחזית רצועת עזה. ואכן, מבצע "חגורה שחורה" יצא לפועל בנובמבר 2019, ובו סוכל מפקד המרחב הצפוני של גא"פ, בהאא אבו אל־עטא, ונפגעו תשתיות רבות של הארגון". את חלון ההזדמנות שיצר המבצע, נמנעו חמאס וישראל לנצל כדי להגיע להסדרה של ממש.

לשלוט במצב במקום שישלוט בך

בצה"ל נוהגים לומר שיוזמה בשדה הקרב היא משחק סכום אפס, ואם אינך יוזם עושה זאת האויב. דוגמה טובה לכך מתוארת בספר התמציתי והמצוין "אנשים מול אש" (הוצאת מערכות, 1956), שכתב בריגדיר־גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל, ההיסטוריון הקרבי הראשי של צבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה.

במבצע "מארקט גארדן", מבצע משולב של כוחות מוטסים וכוחות שריון של בעלות־הברית בהולנד בספטמבר 1944, הוטל על לוטננט־קולונל הארי קינארד, אשר "פקד על הבטליון הראשון של רגימנט צנחני־הרגלים ה־501" (עמוד 108), שבדיוויזיה המוטסת ה־101 של צבא היבשה האמריקני, להגן על "מסדרון" שהשתרע מערבית לעיר וכל. הכוחות הגרמנים בגזרה, שהיו עדיפים במספרם ובכוח האש שעמד לרשותם, לא ציפו לפעולה התקפית מהבטליון (מקביל לגדוד בצה"ל) של קינארד.

אבל קינארד חשב אחרת. "בשעת הצניחה היתה הגזרה נתונה ללחץ־אויב כבד. בניגוד לעצת הממונה עליו, ביצע התקדמות והוציא־לפועל תכנית להגנת ה"מסדרון" על־ידי "העתקת הקרב אל האויב". במסע של שלושה ימים ביצע תנועה של מעגל שלם, בן 360 מעלות, דרך שטחים שבידי האויב, בהשמידו כוחות אויב שעלו פי שלושה בעצמתם על הבטליון שלו" (עמוד 109).

זוהי, כתב מרשל, דוגמה מובהקת למפקד "השולט לחלוטין במצבו, תחת אשר יתיר למצב לשלוט בו" (עמוד 109). לאור הצלחת הגדוד הכניס הפיקוד הגרמני הבכיר לכוננות גיס עתודה והפנה כוחות לגזרה הלא נכונה, משום שטעה לחשוב ששם מצוי המאמץ העיקרי של בעלות־הברית. כך היתה ליוזמה טקטית מוצלחת של מג"ד השפעה מערכתית.

בחזית הצפונית, ואפילו הצפון־מזרחית ישראל יוזמת. התקיפה האווירית המיוחסת לה, בדיר א־זור וסמוך למעבר הגבול עם עיראק אבו־כמאל, מרוחקת באופן יחסי, אבל אינה בבחינת אתגר מבצעי חדש (ב־2007 תקף חיל האוויר והשמיד בדיר א־זור את הכור הגרעיני הסורי). במהלך הפעולה הותקפו מעל לעשרה יעדים, ובכלל זה מפקדות מחסני תחמושת ששימשו כוחות איראניים. יש בה, כמו בצבר תקיפות על יעדים איראניים בסוריה שיוחסו לישראל באחרונה, בכדי לאותת לאיראן שישראל לא תאפשר את התבססותה במרחב ואת הקמת תשתיות שיאפשרו לה לנהל מערכה באמצעות שלוחים כנגדה.

זוהי מערכה הכרחית, אבל היא דומה לניסיון לרוקן את הים בכפית. הכוח הצבאי לבדו לא יעצור את האיראנים (גם אם יגבירו את הלחץ). איראן אמנם נתונה במשבר כלכלי קשה שהחריף כתוצאה ממגפת הקורונה, אולם היא רואה בפעילותה בסוריה ובעיראק יעד אסטרטגי חשוב, וסביר, כפי שהתרחש בתכנית הגרעין, שתהיה מוכנה לשלם מחירים, ואפילו מחירים כבדים, בכדי להשיגו.

עם זאת, ניכר כי ישראל מפעילה בזירה יותר מאשר רק כוח צבאי. בשבוע שעבר הורה הנשיא האמריקני היוצא, דונלד טראמפ, לצבא האמריקני לכלול את ישראל תחת פיקוד המרכז האמריקני (CENTCOM), שתחום האחריות שלו הוא המזרח התיכון, ובכלל זה איראן, עיראק וסוריה. עד עתה, בכדי לא לערער את שיתופי הפעולה בין מדינות ערב המתונות לאמריקנים, שבאים לידי ביטוי במתן היתר לקיים בסיסי פעולה ובתרגילים משותפים, היתה ישראל באחריות פיקוד אירופה (EUCOM). נראה שהסכמי השלום של ישראל עם בחריין ואיחוד האמירויות, כמו גם התהדקות יחסיה עם מדינות ערביות מתונות נוספות, הסירו את המכשול הזה.

יש בהחלטה לא מעט קוסמטיקה ונראות והרבה פחות תוכן ממשי. ראשית, משום שישראל נוגעת, ולעתים מעורבת, בלבן של סוגיות מרכזיות במזרח התיכון ובהן הסכם הגרעין עם איראן, חזבאללה בלבנון ובסוריה. על כן, מטבע הדברים, התקיימו כל העת קשרים הדוקים בין פיקוד המרכז האמריקני ומפקדיו לבין צה"ל והצמרת הביטחונית ישראלית, קשרים שיהיו עתה גלויים יותר.

שנית, ניתן להעריך שישראל לא תשתתף בפועל בתרגילים המשותפים של פיקוד המרכז האמריקני שכוללים צבאות ערביים, אבל תיקח חלק בתרגילים משותפים עם כוחות הפיקוד שאינם כוללים צבאות כאלה. סביר להניח שגם התרגילים שישראל מקיימת עם נאט"ו יימשכו כסדרם. מנגד, עצם הסרת התנגדות מדינות ערב להכללת ישראל תחת הפיקוד משדרת לאזור מסר מרתיע לאיראן ובנות בריתה, בדבר שותפות האינטרסים המתקיימת בין ישראל, ארצות הברית ומדינות ערב המתונות. 

בדרום, כמו בצפון, ישנה מתיחות מתמשכת והיא אינה אינטרס ישראלי. במיוחד כשמי ששולט בדינמיקה של ההסלמה זה האויב. לפנות בוקר (שני) שוגרו שתי רקטות מצפון רצועת עזה אל מרחב החוף של העיר אשדוד ונפלו בים, ובתגובה תקף חיל האוויר סדנאות לחפירת מנהרות של החמאס ברצועת עזה (שוב, תגובה מדודה וכמעט צפויה). החמאס מודע היטב למכלול האילוצים שבהם נתונה כעת ישראל, בין בחירות לקורונה ומתיחות שלא נגמרת בצפון, ומנצל זאת לטובתו.

ב"ישראל היום" פורסמה לאחרונה פרשנות לפיה צה"ל פעל נכון כשבחר שלא להרוג את פעילי החזבאללה שחדרו להר דב, לפני כחצי שנה, משום שבחשבון אחרון הדבר אפשר למנוע הסלמה. יתכן, אולם יתכן גם שהריגת החולייה לאחר שחדרה לשטח ישראל, מהלך שהוא בכללי המשחק המקובלים, היתה מסיימת את המתיחות באיבה ולא נותנת לה להיגרר חודשים ארוכים.

כך גם ברצועת עזה. כלל לא בטוח שבטווח הארוך התגובות המתונות והמדודות של ישראל בזירה הדרומית מחזקות את ההרתעה ומבטיחות את השקט. יתכן ומוטב להגיב על כל פרובוקציה באופן לא פרופורציונאלי, בהתאם לתפיסה שמימש בשעתו איזנקוט כאלוף פיקוד צפון.

אבל, כאמור, גם ברצועת עזה הכוח הצבאי לבדו לא יספיק. על ישראל ליזום ולחתור למהלך של הסדרה ורגיעה. אם תימנע ישראל מיוזמה שכזו, שכוללת "גזרים שמנים" לחמאס, היא תיאלץ להפעיל מקל קשה וכואב.

אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, הביע במהלך כהונתו לא פעם את תמיכתו בהסדרה שכזו. הוא יודע היטב שחילופי אש שכאלה לא נשארים לאורך זמן "על אש קטנה" ללא נפגעים. כשהיה מח"ט הצנחנים בשנת 2008 פשט גדוד הסיור של הצנחנים, בפיקוד ירון פינקלמן, על מתחם חמאס בעזה, הרג מספר פעילים והשמיד מנהרה חוצת גדר. הפשיטה הביאה להסלמה שסופה במבצע "עופרת יצוקה". בין שתהיה זו ירי של פעילי חמאס או תקיפה של צה"ל, מישהו בסוף יפגע, ואז יהיה קשה לעצור את האש.

הסביבה האופרטיבית: ימי קרב שעלולים להסלים למלחמה לא רצויה | מאת איתי ברון וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

אויבי ישראל מורתעים מעימות וטרודים בבעיות פנים • במלחמה תתמודד ישראל עם פגיעה נרחבת בעורף, חדירת כוחות לשטחה וכן עם מתקפה תודעתית במטרה לערער את חוסנו של הציבור ואמונו בהנהגה המדינית והצבאית

הסביבה האופרטיבית המורכבת והמאתגרת שבה מפעילה ישראל את כוחה הצבאי (לצד אמצעים נוספים) היא תוצאה של שורת התפתחויות טכנולוגיות, צבאיות, חברתיות ופוליטיות השלובות זו בזו. התפתחויות אלו, שאירעו בעשורים האחרונים, כוללות: שינויים עמוקים וגלובליים במאפייני תופעת המלחמה; שינויים גיאואסטרטגיים במזרח התיכון, שרובם קשורים בהשלכות של הטלטלה האזורית והאירועים שהתרחשו במסגרתה (ובכלל זה הגעת כוחות צבא של רוסיה וארצות הברית לאזור); שינויים מהותיים בתפיסת ההפעלה ובאמצעי הלחימה של אויבי ישראל, בעיקר אלה המשתייכים לציר הרדיקלי־שיעי; שינויים באופן הפעלת הכוח הצבאי הישראלי, הבאים לידי ביטוי בעיקר במתן עדיפות להפעלת כוח אש (על בסיס מודיעין מדויק) על פני כוחות יבשה מתמרנים; והשלכות של מהפכת המידע המטלטלת את העולם וגם את הממסדים הצבאיים

מימי קרב להסלמה?

השנה התברר שוב שההרתעה הישראלית מפני עימות רחב ומלחמה עודנה תקפה, וכנראה אף התחזקה. אויביה של ישראל מודעים לכוחה וכולם עסוקים בבעיותיהם הפנימיות, ובכלל זאת בהשלכותיה של מגפת הקורונה. שורת משחקי מלחמה שקיים המכון למחקרי ביטחון לאומי בסוף שנת 2019 ובתחילת שנת 2020 ,עוד לפני פרוץ משבר הקורונה, הובילו למסקנה כי שאיפתם של כל השחקנים בזירה הצפונית היא להימנע מהסלמה. שנת 2020 המחישה הערכה זו והסלמה אכן לא התרחשה. ניסיון השנים האחרונות לימד שזה גם המצב מול גורמי הכוח ברצועת עזה.

עם זאת, מאז יולי האחרון מצוי פיקוד הצפון בדריכות מוגברת מול חזבאללה, בעקבות איום מצידו להגיב על תקיפה שיוחסה לישראל בסוריה, אשר בה נהרג פעיל של הארגון. הארגון ניסה מספר פעמים "לסגור חשבון" עם ישראל, אך ללא הצלחה. צה"ל הדף את כל הניסיונות ואף הוסיף לתקוף בסוריה, באופן שהבהיר כי אינו מקבל את משוואות ההרתעה שהציב חזבאללה.

בישראל, כמו גם בשורות חמאס וחזבאללה, שוררת מודעות לסכנה הגלומה בדינמיקת הסלמה העלולה להתפתח, אך נראה שכל הצדדים מעריכים שניתן יהיה לקטוע אותה לאחר מספר ימי קרב, בדומה לעימותים קצרי ימים שנרשמו בשנים האחרונות בזירת עזה. ואולם, תרחיש מעין זה עלול להשתנות אם יהיו לאחד מהצדדים או לשניהם קורבנות בנפש. או אז ייתכן שתגובה ותגובת־נגד יסלימו, יובילו לעימות נרחב ואף למלחמה. מלחמה כזאת יכולה להתרחש מול הציר האיראני־שיעי הכולל את חזבאללה בלבנון, שלוחים איראניים בסוריה ובעיראק, ואולי גם מול איראן עצמה. זאת ועוד, ההסלמה עלולה לגלוש גם לזירות נוספות, בפרט עם גורמי הכוח ברצועת עזה.

תפיסת ההפעלה של האויב

בחירה הן של חזבאללה והן של חמאס באופי הלחימה הנוכחי שלהם נבעה מתהליכי למידה שהתקיימו מאז שנות ה־90 ,על בסיס ניתוח עוצמותיה וחולשותיה של ישראל. בשנה שעברה הצבענו על שינוי בתפיסת הלחימה של ארגונים אלו עקב לקחים שהופקו מהעימותים שהתפתחו ביניהם לבין ישראל מאז מלחמת לבנון השנייה (2006). עיקרו של שינוי זה הוא מעבר מתפיסת ניצחון המבוססת על התשת האוכלוסייה בישראל ("ניצחון באמצעות אי־הפסד") לתפיסה המבקשת לפגוע, מזירות שונות, גם בתשתיות לאומיות בישראל וביכולות צבאיות חיוניות, כדי להוציא את המערכת הישראלית משיווי משקל ולערער אותה.

תפיסה זו ממומשת באמצעות מהלכי בניין כוח הכוללים: הגדלה נוספת של כמויות הרקטות והטילים, הן כדי לשפר את יכולת השרידות של המערך והן כדי להרוות את מערכות ההגנה האווירית הישראלית; הצטיידות ברקטות ובטילים בעלי יכולת דיוק גבוהה, שיכולים לפגוע בנקודות התורפה האזרחיות (חשמל, גז ותשתיות לאומיות אחרות) והצבאיות (בסיסי חיל האוויר ומפקדות צבאיות) בישראל; הצטיידות ברחפנים ובכלי טיס בלתי מאוישים אחרים, גם הם לשם פגיעה מדויקת.

תפיסה זו מבוססת גם על הרעיון של הפעלת כוחות קרקעיים בשטח ישראל, על מנת לשבש את יכולת הפעולה ההתקפית וההגנתית של צה"ל ולהגביר את הפגיעה בכושר העמידה של העורף. על רקע זה שופרו יכולותיהם של חזבאללה וחמאס לחדור לשטח מדינת ישראל, ובכלל זה בתווך התת־קרקעי, באמצעות כוחות פשיטה מיוחדים (כוח רד׳ואן של חזבאללה וכוח נוח׳בה של חמאס). כוחות אלה מיועדים להעביר חלק מהלחימה לשטח ישראל – לתפוס צירים מרכזיים, לחדור ליישובים ולבסיסים ולגרום לצה"ל להשקיע חלק ניכר ממאמציו בהגנה, ולמעשה למנוע ממנו את היכולת לצאת להתקפה. חמאס משקיע מאמצים ומשאבים ניכרים, הן חומריים והם בכוח אדם, בפרויקט המנהור ההתקפי. באוקטובר האחרון חשף והשמיד צה"ל מנהרה חוצת גדר עמוקה במיוחד, שאותרה באמצעות יכולות המכשול ההנדסי שהוקם לאורך הגבול בין הרצועה לישראל. נראה שחמאס לא זנח את הפרויקט לאחר הקמת המכשול, ובכוונתו למצוא דרכים לעוקפו.

תפיסת ההפעלה של צה"ל

בחינת מסמכים פומביים רשמיים של צה״ל שפורסמו בשנה החולפת יכולה ללמד אותנו רבות על התפיסה של שיטת ההפעלה הצה"לית במערכה הבאה. הרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי והמטה הכללי כולו רואים את המענה כשילוב של "תמרון רב־ממדי לשטח האויב, מהלומות תקיפה באש ובממדים נוספים, והגנה רב־ממדית חזקה. כל אלה יתבצעו יחדיו, ייהנו מהדדיות הדוקה יותר וימצו את יתרונותיהם באוויר, ביבשה, במודיעין ובעיבוד־ מידע כדי לחשוף את האויב המסתתר ולהשמידו בקצב גבוה".

לצד ההשקעה ביכולות חשיפת אויב ובהגדלתם של הספקי מאמץ האש (בדגש על אש מדויקת), צה"ל השקיע מאמצים בכוחות היבשה כדי להפוך את התמרון היבשתי לקטלני, מהיר וגמיש יותר. במקביל השקיע צה"ל בבניית מכשול הנדסי, הן בגבול הצפון וכאמור גם בזירת הדרום, שתכליתו לסכל את מאמץ המנהור ההתקפי של חמאס וחזבאללה.

בתחום מאמץ האש, בדגש על הכוח האווירי, פיתח צה"ל את תפיסת המהלומות בהיקף רחב ובדיוק גבוה, כאשר כל מהלומה כזו נועדה לגרום לאויב הרס ונזק שיחרגו מהצפי שלו באשר ליכולותיו וכוונותיו של צה"ל והיקפן. מהלומות אלו יכוונו לפגיעה במערכי אויב שאותם הוא הגדיר כקריטיים לתפקודו האופרטיבי ולמימוש האסטרטגיה שלו. יש שלושה סוגי מהלומות: מהלומה מרחבית, שמטרתה לפגוע במקסימום פעילים, תשתיות ואמצעי לחימה של האויב בגזרה נתונה; מהלומה משימתית, שמטרתה השמדת מערך ספציפי של האויב (רקטות ארוכות טווח, למשל); ומהלומה רחבה, שמטרתה פגיעה בשורת מערכים ומרחבים כדי להביא את האויב לכשל רב־מערכתי ולאלצו להשקיע את מרב משאביו בהגנה ובשיקום ההרס שספג. כאמור, תחום נטרול יכולות הלחימה מתמקד במערך הרקטי של האויב, בדגש על מאגר הטילים המדויקים ארוכי הטווח, ובמקביל פגיעה במרבית פעילי כוחות החדירה שלו.

לגבי התמרון היבשתי, בשנים האחרונות התגלו להערכת צה"ל שני פערים מרכזיים, הן ביכולתו לספק מענה לאתגר של ירי תלול מסלול בזירות השונות, והן ביכולתו לשלול יכולות במרכזי הכובד של האויב באופן מהיר ורציף. על כן גיבש הצבא תפיסה עדכנית לתמרון היבשתי, שנועדה לתת מענה לפערים אלו ורואה בתמרון מהלך רב־ממדי. בזרוע היבשה גובשה תפיסת תמרון בחכמ"ה (ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומה, הסתערות), שלפיה לכוחות המתמרנים יונגשו יכולות מודיעיניות ויכולות חשיפת אויב מוגברות. זאת כדי שיוכלו לפגוע בו ולשלול ממנו יכולות, הן באמצעות אש מדויקת והן בתמרון מהיר וקטלני. התעדוף הצה"לי של מאמץ האש נותר בעינו, אולם ניכר כי בחמש השנים האחרונות התגבשה ההבנה שביצוע תמרון מהיר ואגרסיבי כמהלך משלים חיוני לצורך סיום המערכה במהירות, ובתנאים שישרתו את האינטרסים של ישראל. בהתאם לכך הושקעו משאבים ניכרים בשיפור ובחיזוק כשירותם של הכוחות המתמרנים.

דמותה של המלחמה הבאה

על צה"ל להיערך לשני מתארים עיקריים של מערכה, שעלולה להתפתח מהסלמה לא רצויה בעקבות ימי קרב בזירה הצפונית: "מלחמת לבנון השלישית" רק עם חזבאללה בלבנון, שתהיה עצימה והרסנית בהרבה ממלחמת לבנון השנייה; ו"מלחמת הצפון הראשונה" עם חזבאללה בלבנון, אך גם עם כוחות בסוריה ובעיראק, ואולי גם באיראן ובזירות נוספות..

צה"ל יפעיל במלחמה את יכולותיו ההתקפיות הקטלניות – ביבשה, באוויר ובים – ויגרום נזק נרחב ביותר לאויביו, בחזית ובעומק. אבל במלחמה כזאת גם ישראל צפויה להתמודד עם ירי מסיבי של טילי קרקע־קרקע לעורף, שחלקם מדויקים וחלקם אף יחדור את מערכות ההגנה האווירית; עם תקיפות של כלי טיס בלתי מאוישים ורחפנים על העורף; עם חדירת כוחות קרקעיים לשטח ישראל בהיקף של אלפי לוחמים; ועם מתקפה תודעתית רחבה שתכליתה ערעור כושר העמידה של הציבור הישראלי ואמונו בהנהגה המדינית והצבאית. רכיביו ההתקפיים של צה"ל ייתקלו במערכות הגנה אווירית וימית משתכללות ובמערכי הגנה קרקעיים מורכבים, הכוללים שימוש בתווך תת־קרקעי ובטילים מתקדמים נגד טנקים.

המערכה עשויה להתנהל אפוא בשני ממדים שונים: באחד יתקפו אויביה של ישראל את העורף באש תלולת מסלול בכמויות שטרם נראו בעבר, ובשני תתקוף ישראל את כוחות האויב בשטחו, הן באמצעות מאמץ אש והן באמצעות תמרון קרקעי. אולם אפשר שייווצר רושם של קשר רופף בלבד בין שני הממדים. נוכח ההרס בערי ישראל, תושבי ישראל שיהיו נתונים תחת אש לא יתרשמו יתר על המידה מן ההרס האדיר שימיט צה"ל על מערכי האויב (גם אם יהיו ממוקמים בלב אוכלוסייה אזרחית) וממספר פעיליו שייפגעו במהלך הקרבות. מפקדי גדודים במלחמת לבנון השנייה סיפרו כי במהלך הלחימה, למרות ליקויים ותקלות, הם חשו שביצעו את המשימה ובסך הכול ניצחו, והינה בשובם ארצה התברר להם כי הציבור חושב שההישג נע בין תיקו להפסד. בהתחשב בנזק הצפוי במלחמה הבאה, תחושה זו תועצם.

יתרה מכך, ניתן להניח שבעת מלחמה כוחות המילואים שיתגייסו ייאלצו אף הם להתארגן תחת אש, שכן בסיסי הגיוס והימ"חים יהיו מטוּוחים. הצבא לא יוכל לממש את תפיסת "זמן יקר", שלפיה בעת עימות יעברו יחידות המילואים אימון להעלאת הכשירות ורק אז ייקחו חלק בלחימה, משום ששטחי האימונים יהיו מטווחים גם הם (כשם שהיו בעת מבצע ׳עמוד ענן׳ בזירת הדרום, 2012). זאת ועוד, מאחר שהבסיסים של יחידות המילואים ממוקמים בחלקם הרחק מקו החזית, עלול שינוע הכוחות להתעכב בגלל אש תלולת מסלול של האויב. מכאן שהמקום הבטוח ביותר שבו יוכלו הכוחות הלוחמים להימצא הוא בחזית ובעומק שטחו של האויב. שם אומנם יידרשו כוחות היבשה להתמודד עם הסיכונים שבלחימה, אולם העוצמה הקרבית תספק מענה לסיכונים אלה.

הציבור בישראל מצפה מהכוח הצבאי לנצח במערכה קצרה ומעוטת אבדות. ציפייה זו מועצמת כשמדובר במערכה המבוססת על הפעלת הכוח האווירי. אולם בעימותים עתידיים צפוי שטייסי חיל האוויר לא יוכלו לנוע באופן חופשי כמעט מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר 2018 ,כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס קרב מסוג 16־F וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, לצד מערכי הנ"מ שלו, האויב ישאף לפגוע ברציפות התפקודית של חיל האוויר הישראלי באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. צה"ל יידרש להיאבק על העליונות האווירית ועל חופש הפעולה. בהקשר זה יש להביא בחשבון גם את הנוכחות הרוסית בזירה הצפונית, אשר עשויה להציב מגבלות נוספות על חופש הפעולה של חיל האוויר.

השלכות מגפת הקורונה

להתרחשויות בסביבה האסטרטגית, בהקשר למגפת הקורונה, יכולות להיות גם השלכות על הסביבה האופרטיבית, כלומר – על מאפייני העימותים הצבאיים ואופן התפתחותם של הכוחות הצבאיים, המדינתיים והלא־מדינתיים. תקופות שבהן המדינות והארגונים בעלי המחויבות הפוליטית עוסקים בענייני הפנים שלהם מאופיינות בצמיחתם של ארגונים לא־מדינתיים חסרי מחויבות כזאת, וכאלה יכולים להיווצר או להתחזק גם בתקופה הנוכחית. בהקשר אחר, אפשר שההתייחסות הדרמטית כל כך בכל המדינות להתפרצות הנגיף תוביל גורמים שונים לתת עדיפות גדולה יותר לפיתוח ולהצטיידות בנשק ביולוגי. ולבסוף, לפחות בישראל ובמדינות המערב – סביר להניח שתהיה הסטת תקציבים לאומיים לשיקום הכלכלה ומערכת הבריאות, על חשבון תקציבי ביטחון ותקציבים לתחומים אזרחיים אחרים

המלצות

ישראל צריכה להיערך למלחמה רב־זירתית ("מלחמת הצפון") כאיום ייחוס עיקרי. מלחמה זו תתאפיין בעצימות גבוהה יותר מהמערכות שניהלה מאז מלחמת לבנון השנייה, הן במובן כמות האש על העורף הישראלי והן במובן חזית הלחימה.

נוכח האתגרים הצפויים לכוח האווירי וכן הצורך לצמצם את האש על העורף במהירות, יש להכין את הכוח היבשתי לתמרון גמיש, אגרסיבי וקטלני לפגיעה בכוחו הצבאי של האויב. במקביל יש לצמצם את פערי הציפיות בציבור לגבי מאפייניה ותוצאותיה האפשריות של המלחמה; ליזום מאמץ מדיני וביטחוני למניעת מלחמה ולמיצוי חלופות אחרות לקידום יעדיה של ישראל בזירה הצפונית. זאת ועוד, נכון לסכם ולתקצב תוכנית רב־שנתית לצה"ל ולהתאימה למגבלות התקציביות המתחייבות מההתמודדות עם ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה, ליישם את תוכנית ההתעצמות במט"ח במסגרת הסיוע האמריקאי, וכן יש להקפיד על הרחקת צה"ל ומערכת הביטחון מהמאבק הפוליטי בישראל.

תא"ל (מיל.) איתי ברון, ראש חטיבת המחקר באמ"ן לשעבר וסגן ראש ראש המכון למחקר. 
גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.

"אם תושפע מהסיכון שמישהו ימות בכל החלטה, תתקשה להיות יעיל" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרון חכם ותמציתי שטח אדמירל מקרייבן, מהבולטים שבמפקדי הכוחות המיוחדים האמריקניים, עשרה שיעורים שרלוונטיים גם למבצעים מיוחדים, גם לחיילים ומפקדים, אבל גם לאזרחים, שמנסים להשלים את מטלות היומיום ולחזור הביתה בשלום.

באחרונה יצא בעברית הספר "סדר את המיטה שלך" מאת אדמירל ויליאם ה. מקרייבן (הוצאת מטאור, 2020), מהבולטים שבמפקדי הכוחות המיוחדים האמריקניים. בשנת 1976, מקרייבן "התגייס ליחידת ׳אריות הים׳, הקומנדו הימי האמריקני, שם שימש לוחם ולאחר מכן מילא שורת תפקידים מבצעיים ופיקד על כמה מהצוותים ביחידה. הוא לחם במלחמת המפרץ ובהמשך פיקד על צוות הלוחמה בטרור הנחשב למעולה שבצוותים" (עמוד 105). 

הוא לקח חלק במאות מבצעים, ובמאי 2011 "היה מתכננו ומפקדו של מבצע 'חנית נפטון' לחיסול הטרוריסט אוסמה בן לאדן, מנהיג אל־קאעידה" (עמוד 105).

הספר, ספרון למעשה, הוא הרחבה של הרצאה שלו, שנשאה את אותה כותרת, שנתן בשנת 2014 בטקס הבוגרים של אוניברסיטת טקסס באוסטין, שהוא עצמו מבוגריה. בהרצאתו מנה מקרייבן לבוגרים הטריים של האוניברסיטה את עשרת השיעורים שלמד בהכשרה הבסיסית של 'אריות הים', שלתפיסתו רלוונטיים לא רק לאנשי צבא, אלא גם לחיים אזרחיים.

אף אחד לא מסוגל להצליח לבד

אחד השיעורים הבולטים, שממחיש את הספר וסגנונו עוסק בסירת הגומי. עם תחילת ההכשרה חולקו כל החניכים לצוותי סירות גומי שמנו שבעה או שמונה חניכים. לא פעם, "אחד מחברי הסירה חלה או נפצע ולא היה מסוגל לתת מעצמו במאת האחוזים" (עמוד 19). לא פעם היה האיש הזה הוא עצמו. אבל בימים האלה, כתב, "חבריי לצוות נענו לאתגר וחתרו חזק יותר" (עמוד 20). הם חיפו עליו, והוא בתורו החזיר טובה ועשה זאת עבור אחרים במצב דומה".

סירת הגומי עזרה לנו להבין שאף אחד מאיתנו לא היה מצליח לעבור את ההכשרה בכוחות עצמו. שום 'אריה ים' לא מסוגל להצליח בקרב לבד. ובהשלכה לחיים האזרחיים, אתה צריך להיעזר באנשים בחייך כדי להתמודד עם זמנים קשים" (עמוד 20), הדגיש מקרייבן.

זה לא הגודל של הכלב בקרב שקובע

דוגמה אחרת נגעה לחשיבות כוח הרצון. כמועמד לגיוס לקומנדו הימי פגש מקרייבן בבסיס בהיפי צנום, מזוקן וארוך שיער, שנראה בעיניו כאדם האחרון שעשוי להיות קשור, איכשהו, ליחידת העילית. והנה, התברר כי היה זה סגן טום נוריס, 'אריה הים' האחרון שקיבל את עיטור הכבוד של הקונגרס על שירותו במלחמת וייטנאם. נוריס "חדר מעבר לקווי האויב לילה אחר לילה כדי להציל מהשבי שני אנשי חיל האוויר שמטוסם נפל" (עמוד 32).

בשנת 1969, כטירון, "נוריס כמעט הודח מההכשרה של 'אריות הים'. אמרו עליו שהוא קטן מדי, רזה מדי ולא חזק מספיק" (עמוד 33). הוא הוכיח לכולם שהם טעו. והפך לאחד הנועזים שבקציני הקומנדו הימי, ולימים גם לאחד ממקימי צוות חילוץ בני־הערובה של הבולשת הפדרלית (ה־.F.B.I).

כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, היה תלוי בחדר המנוחה של החניכים שלט גדול ובו ציטוט של הגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר, שפיקד על כוחות בעלות־הברית במערכה על אירופה במלחמת העולם השנייה. מה שקובע, אמר הגנרל, "אינו בהכרח גודלו של הכלב בקרב, אלא גודלה של רוח הקרב בכלב".

אף שזה נשמע כמו סיסמה חבוטה, הרי שהיא הדגימה לרבים מהחניכים, צנומים וקטנים בגודלם, שמה שקובע בקרב הוא הנחישות לנצח. במהלך הקורס, באימוני הקרב מגע המתישים ובתרגילים, הבנו שאייזנהאואר צדק.

"המעז מנצח"

מקרייבן הדגיש בספר את חשיבות ההעזה. כדוגמה תיאר פשיטה, בשנת 2004, לחילוץ שלושה בני־ערובה שהוחזקו בידי פעילי 'אל־קעידה' במתחם מוקף חומה בפאתי בגדד. "הקולונל הממונה על מבצע ההצלה הודיע לי שהלוחמים ייאלצו לבצע פשיטה מסוכנת לאור יום" (עמוד 56), ויתרה מכך שהתרחיש היחיד שבו לכוח יש סיכוי טוב להצליח כולל הנחתת "שלושה מסוקי 'הוק' שחורים, שיטיסו את כוח התקיפה, באמצע המתחם" (עמוד 57).

מקרייבן אישר את המבצע. המסוקים נחתו במתחם, לאור יום, חשופים לאש אויב. "באמצעות שירותי המעקב יכולתי לראות את המסוקים מגיעים אל המתחם. המסוק הראשון טס בצורה מאוזנת ויציבה ואז, כאשר חצה את הקיר, ירד והתמקם בחצר הקטנה. כוח ההצלה יצא מייד מהמסוק ופרץ אל הבניין" (עמוד 58).

היו אמנם תקלות בפשיטה, אך המיומנות הגבוהה של טייסי המסוקים וצוות הכוחות המיוחדים אפשרה להם להנחית את הכוח בבטחה, להרוג את המחבלים ולחלץ את בני־הערובה. "תוך שלושים דקות כוח ההצלה והשבויים המשוחררים היו בדרכם חזרה אל הביטחון. ההימור השתלם" (עמוד 58).

"חיילים נפצעים. חיילים מתים. אם תושפע מהסיכון שמישהו ימות בכל החלטה שתקבל, תתקשה מאוד להיות יעיל" (עמוד 89), כתב מקרייבן. היכולת של המפקד להעז, על סמך ביטחון ביכולת הכוחות ועל בסיס פתרון מקצועי, היא קריטית.

לאחרונה שודר בתכנית "זמן אמת" החלק השני בסרט מרתק אודות מבצע "יער הנגב", פשיטה שביצעה שייטת 13 על מפקדת חוליית שיגור רקטות בלב צור, במהלך מלחמת לבנון השנייה. היתה זו פשיטה שבוצעה בנוהל קרב קצר, בלבה של עיר במדינת אויב, על סמך מודיעין חסר, במטרה להרוג או לשבות בכיר במערך הרקטות של חזבאללה.

נדבך שלא הוזכר בתחקיר נגע לאישור המבצע. כמו מבצעים מיוחדים אחרים במלחמה, גם הפשיטה הזו היא תוצר של שיתוף פעולה בין יחידות העילית של צה"ל (במקרה הזה השייטת) והצוות שריכז אז תא"ל (לימים אלוף) טל רוסו, יוצא שלדג, שפעל באגף המבצעים, תחת ראש האגף האלוף (ולימים הרמטכ"ל) גדי איזנקוט, יוצא גולני.

השניים האמינו בפעולות שכאלה וחשבו שבכוחן לגרום לחזבאללה לחוש כי גם העורף הלבנוני לא מוגן מפני כוחות צה"ל, שביכולתם לפעול בו קרקעית ולא רק מן האוויר, ולחצו לאשר את המבצע. כמו במקרה שתיאר מקרייבן, המבצע אושר משום שהדרג המדיני והצבאי הבכיר סמך ידיו על הכוח המבצע והאמין שלפעמים צריך להעז. 

הכוח הפושט נחת מן הים, חדר ללב העיר צור והתגנב למבנה שממנו פעלה החולייה. במהלך הפעולה במבנה נחשף הכוח, וניהל לחימה מטווחים קרובים עם פעילי חזבאללה במבנה ומחוצה לו. לאחר שספג נפגעים נסוג הכוח, ונחלץ ברגע האחרון בעיקר בזכות אומץ לבם ומיומנותם של הלוחמים, המפקדים וטייסי המסוקים של חיל האוויר. כעשרה פעילי חזבאללה נהרגו בפעולה. 

בסוף הסרט אמר תא"ל גור שרייבמן, יוצא השייטת ולימים מפקדה שהשתתף בפשיטה, שבעיניו המבצע הצליח, משום שהמטרה לא היתה המפקד הבכיר הספציפי. "כל אחד משלושת האנשים שנהרגו בדירה, גם עליו היינו יוצאים לאותו מבצע. המטרה היתה לעצור את ירי הרקטות, והיחידה הזאת לא ירתה רקטות עד סוף המלחמה", אמר.

ישנו, טען שרייבמן, אפקט נוסף למבצעים שכאלו במלחמה, שיוצרים בקרב האויב תחושת הנרדפות ואי־הביטחון. "להרוג את רוב המטה של אותה יחידה ולחזור הביתה, מבחינתי, זה בדיוק סוג המבצעים שמערערים שיווי משקל של צד שני במלחמה". 

אבל בשביל שזה יצליח נדרשים שני תנאים. ראשית, יש להבין שהמבצעים המיוחדים עשויים לתמוך במאמץ העיקרי במערכה, אך אינם יכולים להחליפו. במאמר שפרסם השבוע בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים" טען המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תא"ל אבי בלוט כי יש לשלב בין השניים.

בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד 101 במבצע "עופרת יצוקה" ועל חטיבת הקומנדו, כתב כי "שילוב של דפוסי פעולה שונים (התמרון הכבד בהתקפה בצד פשיטות קומנדו בהיקף נרחב) במהלך המלחמה יגביר את האפקטיביות של המעשה המלחמתי, ובמקביל יגדיל את אי הוודאות וחדלות המעש בצד האויב".

התנאי השני, והחשוב לא פחות הוא, כמאמר מקרייבן, להעז. בלי הנכונות להסתכן יהיה קשה להגיע להישגים במערכה הבאה.

"טקסט על שינוי, נחישות, והתגברות על קושי"

תרגום ספרו של מקרייבן קלוקל, ולא פעם יצרה המתרגמת בלבול בין מונחים ודרגות (למה לא פשוט לכתוב מסוקי "בלקהוק"?) שפגם בחוויית הקריאה. מנגד, בעיון מעמיק, כשמנכים מהספר את הסיסמאות וקלישאות הקומנדו, מתגלה ספר תמציתי וחכם שכתב מפקד חושב, ובו זיקק מתוך שירותו הצבאי לקחים למפקדים, חיילים ואזרחים באשר הם. לקחים אודות הביטחון העצמי והאיתנות הנדרשים כדי להצליח בחיים באשר הם.

לא בכדי ברשימת המלצות קריאה, שפורסמה בבלוג של אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, המליץ תא"ל (מיל.) ד"ר יגאל אייל "לחלק אותו בקורסי פיקוד בצה"ל, וגם לבעלי תפקידים בכירים יותר, שעומדים בנקודות החלטה הרות גורל וזקוקים לעידוד במקום שאין מי שיעודד אותם".

אייל, קצין צנחנים ושריון ששימש כרמ"ח היסטוריה בצה"ל, כתב שהספרון של מקרייבן "עוסק במבחנים פיזיים ונפשיים, וכיצד ניתן לדעתו להתגבר עליהם. זה טקסט על שינוי, נחישות, התגברות על קושי… עוד אחד… ועוד אחד… עד שתבין שהתגברת; עבודת צוות, ועל השראה מאנשים שלצידך".

צדקת הדרך | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לוחם מוסד מגלה שמה שנדרש ממנו שונה מאוד ממה שייחד אותו כקצין נועז בסיירת, והוא מוטרד משאלת האמצעים המקדשים את המטרה. מותחן יעיל ואמין

יותר ממדינות אחרות, נראה שישראל היא כר פורה לסופרי מתח שבעברם שירות ביטחוני ממושך. אחד הספרים האחרונים שיצאו לאור בסוגה זו הוא "שירת הברבור" (ידיעות ספרים, 2020) מאת מאת טל בר, אשר שירת כשמונה שנים ביחידת עילית במגוון תפקידי לחימה ופיקוד, והינו רב־סרן במילואים.

עלילת הספר נפתחת עם התעוררותו של גיבור הספר דניאל גורדון, שהוא גם המספר, במתקן חקירות תת־קרקעי, סמוך לדמשק. חוקר שבויים סורי נחוש וערמומי מאשים אותו בהיותו סוכן מוסד. טענותיו כי מדובר בטעות בזיהוי וכי הוא סוחר יהלומים קנדי נענים ביד קשה, ולא בלי צדק. אולם הפרק הזה הוא רק "טיזר" שנועד, בהצלחה יש לומר, לתפוס את הקורא ולחברו לעלילה. מכאן עובר המחבר לתאר את שירותו של גורדון בעולם החשאי.

בדומה למחבר, שירת גורדון כמפקד צוות ביחידת עלית בצה"ל במשך שבע שנים, ולאחר שחרורו ביקש להתגייס למוסד. הרקע הקרבי שלו כולל, בין השאר, פשיטה שהשתבשה על בית בטול־כרם שהסתתרה בו חוליית מחבלים, ובמהלכה מצא עצמו גורדון לבדו תחת אש. כבר שם, בתחילת הספר, מתגלה הגיבור כטיפוס קר־רוח בשעת לחץ.

"הרמתי את ראשי מעל החומה וזיהיתי את שני המחבלים שירו לעברי. יריתי לעברם שני כדורים מדויקים, והם נפלו כמו מטרות קופצות במטווחים. החיים נזילים, חשבתי. לרגע קצר כעסתי על כך שנשארו לי אפשרויות כה מעטות להציל את נפשי, על כך שעלי לבחור בין אפשרויות גרועות לגרועות יותר" (עמ'26). כך תיאר הגיבור את הלחימה ואת תחושותיו, והבהיר לקוראים שאין מדובר בעוד דמות נוסח ג'יימס בונד שהורג בלי להניד עפעף ואינו חש דבר. בצה"ל התרשמו מאוד, ולגורדון הוענק צל"ש על גבורתו בקרב.

להיפטר מהריבועים בבטן

אבל מה שנתפס כמרשים בצבא לא עשה רושם על המגייסים במוסד. "עם כל הכבוד, והאמן לי שיש כבוד, יושבים כאן עשרות מועמדים מדי שבוע, כולם מפקדים ביחידות עילית – מטכ"ליסטים, שלדגיסטים, שייטים וטייסים. אני משועמם מסיפורי גבורה ומדורה, תן לי משהו לעבוד איתו. אני לא מחפש כאן את רמבו, אני מחפש את ג'יימס בונד מחופש לוודי אלן. לא מעניין אותי שהצלחת לחלץ את הצוות שלך תחת אש בלבנון, או שהשתתפת באיזה מבצע איסוף מודיעין בסוריה. מעניין אותי שתצליח לשכנע שוטר פריזאי שאתה תייר שמתפעל מאמנות בזמן שאתה עוקב אחרי אחמד מהחיזבאללה" (עמ' 29), אמר לגורדון המראיין, איש מבצעים ותיק במוסד בשם הנרי.

גורדון, כך נראה, הצליח לשכנע את הנרי שלמרות הרקע הלוחמני גם הוא אדם ישר שיודע לשקר ולרמות, או בלשונו של הנרי "סרגל שהוא גם מחוגה" (עמ' 38). הוא עובר מסלול הכשרה תובעני שבמהלכו הוא נדרש לאפסן בארון את מה שלמד בכוחות המיוחדים של צה"ל, וללמוד טכניקות מבצעיות וכישורים חדשות. לא בכדי נאמר לו, ולמגויס נוסף עם רקע דומה, להיפטר מהריבועים בבטן, שכן הם לוחמים במוסד ולא בסיירת מטכ"ל.

עם סיום המסלול נשלח גורדון לבנות את סיפור הכיסוי שלו כיהלומן קנדי, זהות שתשמש אותו בשורה ארוכה של פעולות חשאיות ובהן גם סיכולים ממוקדים של פעילי טרור ובכירים במשטר הסורי. במקביל נאבק גורדון על שלמות נישואיו לאהובתו, נטע, כמו גם בספקות שמתעוררים בו בנוגע לשאלה האם האמצעים מקדשים את המטרה בכל מצב ומשימה.

מפקדיו של גורדון מנסים לשכנע אותו ש"שדות הקרב של המוסד והצבא שונים, ושבניגוד לצבא, המדים של המוסד הם חליפה, אבל השליחות היא אותה שליחות ובשמה של אותה מדינה" (עמ' 96). זוהי קביעה נכונה, אבל כדי שהעיקרון הזה יהיה מקובל על כלל העושים במלאכה חייב לבוא לצידו אמון גדול בין הלוחמים ושולחיהם, בכך שערכיות הפעולה שבשמה הם יוצאים לסכן את חייהם היא גבוהה וחיונית לביטחון המדינה.

הארכת חוזה השכירות

עם הפקפוק הזה בצדקת הדרך ביקשו להתמודד גם ספרים קודמים בסוגה הזאת. למשל בספר המתח המצוין "תיק IVF" (הוצאת ידיעות ספרים, 2014) שכתבו חגי טיומקין ואלדר גלאור. בספר מפעיל ראש אגף המבצעים בשב"כ רוני לרנר, אשר שירת "בסיירת צנחנים" (עמ' 493), את מיכאל מרציאנו, לוחם בסיירת מטכ"ל לשעבר, שחדר לתא טרור של החיזבאללה בלונדון. "התפקיד שלי הוא לא לשרת את האמת ואת הצדק, אלא את הביטחון של קבוצה אחת מסוימת בעולם, שהרבה אנשים רוצים לפגוע בה ואין אף אחד אחר שישמור עליה" (עמ' 298), מסביר לרנר למרציאנו בספר, כשזה מותח ביקורת על השיטות שבהן נוקט השב"כ. "קל להיות מוטרד מזכויות אדם ומזכויות של ערבים ומזכויות של חתולים", ממשיך לרנר, "כל עוד אתה יודע שמישהו אחר מסכן את החיים שלו ועושה את הדברים המלוכלכים בשבילך" (עמ' 298).

בר מצדו מציין בספרו שמה שהפעילות של המוסד משיגה למעשה הוא זמן. הארכה של חוזה השכירות של מדינת ישראל, שאותו ינצלו המדינאים בכדי לייצר עבורה תנאים טובים יותר. השאלה היא האם המטרה שבשמה מופעלים האמצעים נותרה צודקת מחייבת בירור מתמיד, וכמוה השאלה האם הזמן שנקנה בעמל וסיכון רבים מנוצל כיאות.

הספר שכתב בר הוא מותחן יעיל, מהיר וחד, מלא קטעי פעולה אמינים. בישראל נכתבו כבר כמה וכמה מותחנים על אנשי מבצעים שכאלה, שהמוצלח שבהם, שכלל עומק ומורכבויות שאינן מצויות לרוב בשכאלו, הוא "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) שכתב איש המוסד לשעבר מישקה בן־דוד. תיאורים בספר – כמו זה של גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמ' 299), שרכוב על אופנוע, נצמד אל רכב ובידו תת־מקלע מיני־עוזי, "מרסס את היושבים מלפנים" (עמ' 57) ונמלט, מותיר מאחוריו מחבלים הרוגים – מזכירים פעולות במציאות כמו החיסול במלטה מזכ"ל ארגון הג'יהאד האסלאמי פתחי שקאקי ב־1995, וכמו האופן שבו חוסל לאחרונה ראש תכנית הנשק הגרעיני של איראן, מוחסן פח'ריזאדה, בעיירה ליד טהרן. שני החיסולים יוחסו בפרסומים זרים למוסד. גם בר בספרו תיאר אירועים ושיטות פעולה דומות, שהעניקו לו אמינות ותחושה כי הדברים היו יכולים להתרחש במציאות.

מנגד, עולם הריגול, כפי שכתב בר בעצמו, כולל בתוכו אנשים אפורים, חסרי ייחוד שנבלעים בקהל. גיבורים כמו ג'ורג' סמיילי, גיבורו המופלא של הסופר הבריטי הגדול ג'ון לה־קארה – שמת לפני כשלושה שבועות – כאלה שאיש לא היה מאמין שהם למעשה רבי־מרגלים ומפעילי סוכנים בחסד, ודווקא יכולתם לפעול כזיקית היא שעושה אותם לאנשי מבצעים יעילים כל כך.

יש צוותים של ג'יימס בונדיים, אך בנוף הספרותי חסר סיפורם של אותם לוחמים "אפורים" לכאורה ונועזים לא פחות. תרומתם של לוחמי המוסד שהפעילו, למשל, את הסוכן אשרף מרואן, שהיו לו מהלכים בצמרת הממשל המצרי ופרופ' אורי בר־יוסף קבע כי ההתרעה שהעביר ערב מלחמת יום הכיפורים הייתה גורלית ביותר בחשיבותה, וכי בלעדיה היה גיוס המילואים מתחיל רק עם פרוץ המלחמה ורמת הגולן כולה היתה נכבשת בידי הסורים – היתה בעלת חשיבות עליונה. לוחמים כאלה ראויים שייכתבו עליהם ספרים, כי סיפורם בוודאי מרתק לא פחות.

מה אפשר ללמוד ממלחמת הכטב"מים האזרית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המערכה שניהל צבא אזרביז'אן כנגד ארמניה על השליטה מרחב נגורנו־קרבאך טומנת בחובה לקחים שכדאי לישראל להפנים, כי היא עלולה להזדקק להם במערכה בלבנון.

החודש פרסם ד"ר עוזי רובין, שבעבר עמד בראש פרויקט ה"חץ" במשרד הביטחון, מחקר שכותרתו "מלחמת נגורנו־קרבאך השנייה ושדה הקרב העתידי" (הוצאת מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 2020), שניתח את המערכה ואת לקחיה. במחקר טען רובין כי המערכה הייתה אבן דרך בתולדות המלחמות, שכן בה, לראשונה, היו כלי הטיס הבלתי מאוישים (כטב"מים) הגורם שבעזרתו ניצחה אזרביז'אן במלחמה.

רובין, מהמומחים הגדולים בישראל לתחום הטילים, הוא חסיד ותיק של הפעלת אש מנגד. במאמר קודם, ביוני האחרון, הוא טען כי הכלל לפיו "טילים ורקטות לא מנצחים מלחמות" הפך כיום לאנכרוניסטי, וכי לטילים מתקדמים יש יכולת הרס שאינה נופלת מזו של מטוסי הפצצה, ומכאן שבכוחם להכריע מלחמות. זוהי טענה חסרה, במקרה הטוב, שכן הפעלת אש מנגד, ללא מהלכי תמרון משמעותיים, מעולם לא הצליחה להביא להכרעה. למרות זאת הוא נותר דבק בעמדתו. עתה דומה שנוספו לארסנל האמצעים והטיעונים שבהם הוא תומך גם הכטב"מים.

החלטה נועזת שהשתלמה

נגורנו־קרבאך הוא מרחב טריטוריאלי שהיווה במשך שנים סלע מחלוקת בין ארמניה לאזרביז'אן, שכלל גם התנגשויות אלימות. משהחליטו האזרים כי ברצונם לנהל מערכה צבאית בכדי להחיל ריבונות על השטח, הם קיבלו החלטה נועזת על בניין הכוח הצבאי. האזרים השקיעו ברכש צי כטב"מים ובהקמת מערך טילים בליסטיים מדויקים.

אזרביז‘אן רכשה מישראל "כטב"מים משוטטים" מסוג הארופ, שהינם "כטב"מים מתאבדים", הצוללים על מטרותיהם בדומה לטיל. בנוסף, שלושה חודשים לפני המלחמה, רכשה אזרביז‘אן מתורכיה כטב"מים חמושים מסוג באיראקטאר TB2. 

הצבא האזרי תכנן תחילה להשתלט על אזורי השפלה בדרום ולאחר מכן לנוע צפונה במעלה השטח ההררי לעבר מעבר ההרים היחיד המחבר בין נגורנו־קרבאך לבין ארמניה (מסדרון לאצ'ין), ובכך לנתק את המרחב ממנה. כשהחלה המערכה החלה ב־23 בספטמבר מימש הצבא את התכנית, אחת לאחת.

"התקדמות צבא אזרביז‘אן בציר התקיפה העיקרי הייתה איטית למדי ובשבוע הראשון של המלחמה הצליחו יחידותיו להתקדם כ־20 ק"מ בלבד, כנראה עקב התנגדות ארמנית עזה, ונדרשו לו ארבעה שבועות על מנת לכבוש את איזור השפלה הדרומי עד גבולה הבינלאומי של ארמניה ולפנות משם צפונה לעבר מסדרון לאצ'ין" (עמוד 8).

רק לקראת סוף השבוע החמישי ללחימה היו כוחות היבשה האזרים קרובים למעבר ההרים, "ובשבוע האחרון של המלחמה פילסו הכוחות המיוחדים של אזרביז‘אן את דרכם במעלה ההרים וכבשו את העיר האסטרטגית שושה השולטת על צומת הדרכים העיקרי של נגורנו־קרבאך. נראה שהארמנים לחמו בעיקשות מתוך קווי הגנה מבוצרים שהוכנו מראש, אך לא היה ביכולתם לעמוד בפני היתרון המספרי של צבא אזרביז‘אן והמתקפה האווירית המוחצת שלו" (עמוד 8).

ראשית, השמיד הצבא האזרי באמצעות מתקפה משולבת של כטב"מים ולוחמה אלקטרונית את מערך ההגנה האווירית הארמני. לאחר מכן הופעלו הכטב"מים כנגד כוחות השריון והארטילריה והשמידו לפחות 185 טנקים, 89 כלי רכב משוריינים, 182 תותחים, 73 משגרי רקטות, 451 משאיות. 26 סוללות הגנה אווירית ניידות ו־14 מכ"מים של הצבא הארמני.

משהגיעו כוחות היבשה האזרים לטווח תותחים ממסדרון לאצ'ין וירו אש מרגמות אל העיר המרכזית של האזור, סטפאנאקרט, נאלצה ארמניה להסכים להפסקת אש משפילה, שתנאיה הוכתבו בידי רוסיה. בהסכם שנכנס לתוקפו ב־10 בנובמבר, הוכרה ריבונות אזרביז‘אן על שטחי נגורונו־קרבאך. בניגוד לעימותים צבאיים רבים בחמישים השנים האחרונות, הסתיימה המערכה בזמן קצר יחסית ובניצחונה מובהק של אזרביז‘אן. 

מהם הלקחים הנכונים מהמערכה?

מאחר ומדובר באירועים שזה עתה התרחשו, כתב רובין בצדק, מוטב להיות זהיר במסקנות, אך המערכה סיפקה "הצצה לשדה הקרב העתידי שבו ישלטו בכיפה קרוב לוודאי מערכות בלתי מאוישות ו"מלחמות קוסמים" אלקטרוניות. מלחמה זו הוכיחה שוב כי עליונות אווירית הינה תנאי הכרחי לנצחון בקרב היבשה, אך חשפה צורה חדשה של לחימה שהיא חסכונית יותר במשאבים ובאבדות" (עמוד 15).

הגורם העיקרי לניצחון האזרי המרשים, טען רובין, לא היה התמרון הקרקעי. העובדה שלצבא היבשה האזרי נדרשו ארבעה שבועות להתקדמות של כ־100 ק"מ עד לגבול הארמני ושישה שבועות לכיבוש העיר שושה הרחוקה כ־80 ק"מ בלבד מנקודת היציאה של המתקפה האזרית, מלמדת שאין מדובר במלחמת בזק אלא בקרב שחיקה איטי מול התנגדות ארמנית עזה. ומכאן שההכרעה, לתפיסתו, נבעה מהמערכה האווירית המתוחכמת להפליא של חיל האוויר האזרי.

הטענה שאמצעי לחימה חדשים שהופעלו כהלכה מהווים שינוי בדברי ימי המלחמות – אינה דבר חדש, ויש טכנולוגיות שאכן שינו את פני המלחמה. אבק השריפה הביא בימי הביניים לכך שהמבצרים איבדו מערכם, ומכונת הירייה שהופיעה במלחמת האזרחים האמריקנית אפשרה לכוחות הלוחמים לקטול המוני חיילים בשדה הקרב. במלחמת העולם הראשונה הטנק, המטוס והצוללת שינו לחלוטין את הדרך שבה לוחמים, באופן שמומש במלואו בעיקר במלחמת העולם השנייה. בווייטנאם בישר המסוק על יכולתם של הכוחות להיות ניידים וגמישים מבעבר, ובמלחמת המפרץ הראשונה היו אלה הלוויינים, הטילים המונחים ומטוסי החמקן ששינו את פני המערכה.

בהחלט יתכן שהכטב"מים, שהופעלו באופן משמעותי במלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה, הם שינוי נוסף שכזה. אולם, כל השינויים הללו, כפי שהוכח גם במערכה בנגורונו־קרבאך, לא מצאו דרך להחליף את התמרון.

הניצחון במלחמה בין אזרביז‘אן לארמניה היה תוצר ישיר של ההישגים על הקרקע, הגם שאלו התאפשרו בזכות סיוע אווירי (לא מאויש). אין להפחית מחשיבות המערכה האווירית להצלחת המערכה שניהלו האזרים, אך במערכה שתכליתה כיבוש שטח אי־אפשר לבטל את תרומתם המכרעת של כוחות היבשה. הלקח המתבקש, עבור צבאות שמנסים ללמוד מניסיונם של אחרים, הוא דווקא הצורך בלימוד מעמיק של הגורמים שעיכבו את הכוחות המתמרנים, כדי שלא להיקלע לקרב נסיגה והשהייה ממושך.

באשר לעליונות האווירית הרי שהיא יתרון חשוב, אבל היא לא מובטחת, ולעיתים יש צורך לפעול גם כשהיא אינה מוחלטת. במאמר שפרסם בגיליון האחרון של כתב העת הצה"לי "בין הקטבים" (אוקטובר, 2020), כתב ראש להק אוויר לשעבר, תא"ל (מיל.) אמנון עין־דר, כי העליונות האווירית הישראלית במרחב (שמבוססת גם על צי כטב"מים גדול ומתקדם), הפכה מאותגרת בשנים האחרונות. נדרשת, כתב עין־דר, טייס קרב בעברו, "הבנה שנידרש להיאבק על העליונות" (עמוד 60), והיא אינה מובנת מאליה יותר.

חזבאללה נערך על בסיס חסרונותיו

את הלקחים מהמערכה בנגורונו־קרבאך לומדים לא רק בצבאות המערב. גם באיראן ובחזבאללה בחנו את המערכה הזו מקרוב. כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה הובן בחזבאללה כי לא יוכל לפגוש את העליונות הישראלית באוויר וביבשה בכוחות בעלי עוצמה דומה, והפתרון שבחר היה דומה לזה שבו נקט בשעתו נשיא מצרים, אנואר סאדאת, כשתכנן את המערכה ב־1973 בהתאם לחסרונות צבאו.

סאדאת ידע שלא יהיו בידו מטוסי קרב וטנקים (וטייסים ושריונרים) שיוכלו להשתוות לאלו שהיו בידי צה"ל, וגיבש מענים לעליונות הישראלית באוויר וביבשה באמצעות מערכות נ"מ וחוליות ציידי טנקים מצוידות בטילי נ"ט מסוג סאגר. קדם לו בכך הרמטכ"ל משה דיין שתכנן את מלחמת סיני ב־1956 על בסיס מה שצה"ל אינו יכול לעשות ולא בהתאם ליכולותיו.

חזבאללה מצדו הקים בלבנון מתחמים מבוצרים בשטח הררי, בדומה לאלו שהקימו הארמנים, שאמורים לעכב ולרתק אליהם את כוחות צה"ל, במקרה של תמרון לשטח לבנון, ולהפוך את מה שצה"ל מקווה שתהיה מערכה קצרה ויעילה למלחמה ארוכה ומדממת.

לאחרונה פורסם המזכר "המערכה הבאה בצפון" (המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2020), שכתבו סא"ל (מיל.) אורנה מזרחי, יוצאת המטה לביטחון לאומי, תא"ל (מיל.) אודי דקל, ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי בצה"ל לשעבר ומנהל המכון, ותא"ל (מיל.) יובל בזק, יוצא חטיבת גולני המשמש כרמ"ט עוצבת הגליל.

במזכר נכתב שכיום יש בידי חזבאללה, לצד ארסנל גדול של רקטות לא מדויקות, גם "כמה עשרות טילים בעלי יכולת דיוק גבוהה ועשרות רבות של כטב"מים, וצפוי שבשנים הקרובות יימשכו מאמצי חזבאללה ואיראן להגדיל מספר זה" (עמוד 15). במערכה הבאה סביר שחזבאללה יפעיל יכולות אלו וישאף לנהל קרב שחיקה, בדומה לזה שניהלו האזרים כנגד הארמנים. 

המזכר כולל שורת המלצות שיבטיחו היערכות טובה יותר למערכה בצפון. בתחום הצבאי, המליצו השלושה כי בכדי "להשמיד את מרב כוחו הצבאי האיכותי של חזבאללה על צה"ל לקדם את מאמץ "איסוף מטרות ופיתוח יכולות להפעלת אש רב־ממדית ומדויקת להגנה ולהתקפה באוויר וביבשה" (עמוד 65).

התמרון היבשתי, כתבו המחברים, הוא "כלי הגנתי למניעת חדירה של כוחות אויב לשטח ישראל ובד בבד להסרת האיום על העורף, וכן כלי התקפי למיצוי ההישגים – הכרעת כוחו הצבאי של האויב ופגיעה ביכולותיו כדי שיידרש לו שיקום ממושך – ולסיום המלחמה. לפיכך נדרש להיערך לאפשרות הפעלתו, ובה בעת לא להתייחס אליו כאל כורח המציאות ולבחון את קידומו בהתאם לנסיבות. לאור זאת מומלץ להיערך לתמרון קצר, מוגבל ועוצמתי, שיוביל לתוצאות הרצויות בלי להאריך את משך הלחימה" (עמוד 66).

אזרביז‘אן ראתה בכיבוש מרחב נגורונו־קרבאך אינטרס חיוני, והיתה מחויבת למערכה עד לסיומה המוצלח, גם כשהפכה ממושכת ועל אף האבדות. לישראל לעומתה אין עניין או רצון לכבוש שטח לבנוני או לנהל מערכה ממושכת, בעת שהעורף נתון תחת אש. 

לכן התמרון, כשיופעל, חייב להיעשות לצד הפעלת כוח אווירי מוחץ הכולל מטוסים וכטב"מים, שיפגעו (כפי שעשו זאת האזרים) בכוחו הצבאי של האויב, ובעיקר להיות, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, חזק מהיר ואלגנטי.