אז למה הוא ירה? מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

טענת ההגנה במשפט החייל היורה מחברון כי חשש מחגורת נפץ, אינה מתיישבת עם הסרט שמתעד את התקרית. גם עדויות האלופים במיל' אינן מספקות הסבר מניח את הדעת לירי.

כרזת הסרט.

כרזת הסרט.

בדרמה המשפטית "פקודה לא חוקית" נשלח כוח מיחידה מובחרת של נחתים לחלץ מן השגרירות האמריקנית בתימן את השגריר ומשפחתו, שכן המון זועם צר על המקום ומאיים לפרוץ פנימה בכוח. כוח החילוץ שנחת ממסוקים בסמוך לשגרירות, פינה את השגריר בבטחה תחת אש. לאחר שנהרגים שלושה מן הנחתים מזהה מפקד הכוח, אותו מגלם סמואל ל. ג'קסון, כי האש מגיעה מתוך ההפגנה עצמה, מצב שלוחמי צה"ל למדו להכיר היטב בראשית האינתיפאדה השנייה (שמכונה "הפרות סדר בנוכחות אמצעי לחימה"). הוא פוקד על אנשיו להשיב באש, למרות הסיכון לאזרחים שאינם חמושים. התוצאות קשות: 83 הרוגים ומאות פצועים. כיאה לדרמה משפטית, עומד המפקד, קולונל מעוטר ולמוד קרבות, למשפט צבאי באשמת רצח שכן לטענת מפקדיו חרג מפקודות הפתיחה באש. בהוליווד, כמו בהוליווד (זהירות ספוילר), זה נגמר בטוב. הרעים באים על עונשם ולטובים שלום. כרגיל, אצלנו, המפיצים עיוותו את שם הסרט בתרגום. לו היו מתרגמים אותו מילולית היה שמו "הוראות פתיחה באש".

הסיפור הזה, בהתאמות למציאות הישראלית העכשווית, הוא בדיוק מה שמנסים לטעון סנגוריו של החייל היורה, אלאור אזריה, העומד למשפט (באשמת הריגה, לא רצח) על שירה במחבל שנורה כשניסה לדקור חייל צה"ל בחברון והיה שרוע על הקרקע. על-פי גרסת החייל, שהגיע למקום עם כוחות התגבורת, הוא חשש שהמחבל נושא עליו מטען ועל כן ירה בו מתוך כוונה למנוע ממנו להפעילו. הבעיה היחידה היא שזה לא מסתדר עם העובדות. כשעה לאחר הירי, ערך מפקד גדוד שמשון, דוד שפירא, תחקיר אירוע ושאל את החייל מדוע ירה. שפירא, שכקצין בצנחנים עוטר בצל"ש על גבורתו בפיגוע בישיבת מרכז הרב, קיבל מאזריה תשובה שונה מאוד מהטיעון המרכזי של סנגוריו. "מי שדקר את החבר שלי צריך למות". זהו. לא חגורת נפץ, לא פעולה של חייל לחוץ בסיטואציה קרבית (יותר או פחות). למרות התחקיר קו ההגנה של הסנגוריה טוען להגנה עצמית, שלא לומר אלטרואיזם, מהסוג ששפירא הפגין כשפרץ לזירת הפיגוע ב-2008.

סכנה ברורה ומיידית?

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

רגע הירי בחברון, כפי שתועד בסרט.

בהקרנה של הסרט "ארץ פצועה" שקיים המכון למחקרי ביטחון לאומי, סיפר ח"כ (ניצב בדימוס) מיקי לוי כיצד, כמפקד מחוז ירושלים, הגיע לזירת אירוע בו לכדו אנשיו מחבל שנשא על גופו חגורת נפץ בלב שכונת מגורים. לאחר שלא נמצאה דרך אחרת להבטיח כי המחבל לא יפעיל את המטען, פקד לוי על שוטר להרוג את המחבל. אולם לוי הדגיש כי פירוש המושג "נטרול" אינו בהכרח וידוא הריגה. "יש לנטרל את הסכנה, ולא את המחבל. כאשר יש כוונה לפגוע וסכנה מוחשית, ברור שיש לירות בשביל להרוג. אבל משחלפה הסכנה, המצב השתנה". העובדה שהאירוע צולם הפכה אותו, כך נראה, למרכזי בהרבה מאירועים אחרים שבהם בוצע ירי חריג, שנוי במחלוקת שאינו בהכרח תואם את ערכי צה"ל. בכדי להשיג זיכוי יידרשו הסנגורים להוכיח שהיה לאזריה יסוד סביר להניח כי המחבל נושא על גופו מטען, דבר שמהווה הצדקה לירי.

מצפייה בסרט נראה כי שאיש מהמעורבים, ובהם כוחות ההצלה, המשטרה והצבא, לא חשש שהמחבל נושא על גופו חגורת נפץ. כשיש חשש כזה, כפי שכתב בהקשר לכך יועז הנדל, אף אחד "לא מסתובב בזירה בנוחות כזאת". מתרחקים ככל שניתן ומחכים לחבלן. האם היה הדבר נבון ובהתאם להוראות הבטיחות? כנראה שלא. אבל כשמנסים להבין מה היה הקו המנחה לפעולות שנקטו הנוכחים בזירה, קשה להאמין שהחשש הזה ישב למישהו מהם בראש. למעשה, עד עכשיו לא ברור מדוע החליט אזריה לירות במחבל הפצוע.

מה שלא לומדים דרך הרגליים…

דיין, בימיו כאלוף פיקוד המרכז, (ציום:: דו"צ9.

דיין, בימיו כאלוף פיקוד המרכז, (צילום: דו"צ).

השבוע העידו בבית המשפט שורת קצינים בכירים ובהם סגן הרמטכ"ל לשעבר עוזי דיין וראש אט"ל דן ביטון. השניים התבטאו בתקשורת ובבית המשפט כנגד עצם קיום המשפט. בעדותו האשים ביטון את מפקדי החייל כי לא הקפידו על נהלים (אולי, אבל למה זה רלוונטי לשאלה האם הירי היה מוצדק) וציין כי לדעתו "במשפט הזה אין אחד שלא משקר". דיין מצידו טען כי למצ"ח אין את היכולת לחקור אירועים מבצעיים. בראיון שנתן באחרונה לרדיו דרום תיאר דיין מקרה שאירע בעת ששימש כמפקד פיקוד המרכז, במהלכו הרגו צנחנים מגדוד 101 שלושה פועלים פלסטינים במחסום תרקומיא. לדבריו, הוא הורה מיד על ועדת חקירה "…לא פצ"ר ולא מצ"ח ולא אף אחד", והחיילים לא נשפטו. דיין אכן גיבה אז את הצנחנים, אבל הוא שכח לציין שעל-פי מסקנות החקירה הרכב, ובו הפועלים הפלסטינים, סטה ככל הנראה עקב תקלה טכנית מהנתיב המותר ופגע במפקד המחסום. חייליו, שחשבו שמדובר בפיגוע דריסה, ירו לעבר המכונית, הרגו שלושה מהנוסעים ופצעו שניים. חששם של החיילים לחייהם היה ברור. החקירה, אגב, כפי שהתובע במשפט לא שכח להזכיר לדיין בעדותו, נוהלה על-ידי מצ"ח. דומה שדיין לא חשב אז שמדובר בחריגה מן הנורמה.

ואולי יש דברים שאפשר ללמוד רק דרך הרגליים. דיין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל (ואף פיקד עליה), שאין לה דבר וחצי דבר עם השירות השוחק בשטחים. גם ביטון, קצין שריון, לא פעל שם מרבית שירותו. נראה שהשניים מפשטים את המצב באמירות כלליות אודות פתיחה באש שמתעלמות מן המציאות בשטח, ואינן מהוות בהכרח צידוק בעבור אזריה (ומנוגדות לערכי צה"ל). דיין, למשל, העיד כי נתן "הוראות להרוג מחבלים בלי קשר לשאלה אם באותו רגע הייתה סכנה". הדילמות הפיקודיות, המוסריות, והערכיות שמולן ניצבים המפקדים והלוחמים בשטחים, מורכבות מכדי שניתן יהיה לסכמן בסלוגן נוסח "מחבלים לא יוצאים חיים".

בסדרת המדע-בדיוני "תיקים באפלה" הופיעה בפתיח, לצד שם הסדרה, האמירה, "האמת נמצאת אי-שם". דומה כי זוהי טענתה של ההגנה במשפט החייל היורה, שאין אמת מוחלטת, ושמה שהתרחש מצוי כנראה בחיבור בין גרסת החייל לגרסת התביעה. יתכן, אבל לא עדויות הקצינים הבכירים במיל' ולא השיח הציבורי המתלהם מספקים הסבר אמין לשאלה מדוע ירה החייל במחבל. בניגוד לטענת הצנחנים בתרקומיא ובניגוד למה שהציגה הוליווד בסרט "פקודה לא חוקית", לא הצליחה ההגנה עד כה לשכנע בטענתה כי מבחינת אזריה היתה באירוע סכנה ברורה ומיידית לחייו. קביעתו של שר הביטחון ליברמן, מתומכיו הבולטים של אזריה, כי מערכת הביטחון תעמוד "לצדו של החייל גם אם הוא טעה", שסותרת את תפיסת הגיבוי והפיקוד הצה"לית שאינה סובלנית למורשעים בפלילים, מלמדת שגם הוא מבין זאת ומנסה לשכנע את החייל ותומכיו כי יש לו רשת ביטחון גם אם יורשע. מה יבינו מזה הרמטכ"ל, המטה הכלי והמפקדים שבשטח, שמלהטים בין לחימה בטרור לבין שמירה על מרקם החיים התקין באיו"ש, זה כבר לסרט אחר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 23.09.2016)

אמת מטרידה\ מאת גל פרל פינקל

מחסום קלנדיה
רשומה רגילה

האלוף במיל' גדי שמני הצהיר לאחרונה שישראל היא אלופת העולם בכיבוש, אבל בעצם הסביר ששליטת צה"ל על 2.5 מיליון פלסטינים מסיטה אותו מהפעילות העיקרית שלו ומקשה עליו "להיערך לאיומים שעליו להתמודד עימם". אמת מטרידה.

שמני בימיו כאלוף פיקוד המרכז, (צילום: דו"צ).

שמני בימיו כאלוף פיקוד המרכז, (צילום: דו"צ).

בערב עיון שהתקיים באחרונה במרכז הבינתחומי הרצליה, אמר האלוף במיל' גדי שמני, אלוף פיקוד המרכז לשעבר, כי "הבאנו את הכיבוש לרמה של אמנות. אנחנו אלופי העולם בכיבוש. הייתי אלוף פיקוד המרכז. אלוף הכיבוש. ואני שואל את עצמנו, זה מה שאנחנו רוצים להיות?" בהמשך דבריו ציין שמני שמאחר ומדינת ישראל לא תסכים לעולם להסדר שלא עונה על דרישותיה הביטחוניות, ואילו הפלסטינים מצידם יוסיפו להתנגד להמשך הכיבוש, הפתרון האפשרי היחיד הוא היפרדות בהסכם מהפלסטינים. לדבריו, מאחר וישראל היא המדינה החזקה באזור, היא יכולה וחייבת לקחת סיכונים מחושבים כדי לשפר את מצבה האסטרטגי. מיד לאחר מכן ספג שמני גינויים מימין ומשמאל. בימין הטילו ספק במניעיו וביושרתו, והיו מי שקראו לו סוכן בשירות גורמים זרים, ואילו בשמאל התקוממו על כך ש"התעורר מאוחר" ושאלו מדוע לא אמר את הדברים בעת שלבש מדים.

הדברים מקוממים מכמה סיבות. ראשית, משום ששמני תמיד נחשב לקצין ישר במיוחד שלא מתחמק גם מאמיתות קשות ("קצין ששריר הקריצה לא עובד בעין שלו," כתב עליו פעם אחד מבני מחזורו בצנחנים). שנית, משום שמשקל השנים הרבות שעשה בשירות המדינה, תמיד בראש הטור ובחזית, גדול מכדי שיבטלו את דבריו כאילו היה אחרון האופורטוניסטים. כמפקד סיירת צנחנים הוא נפצע קל במארב בעומק לבנון. "צעקתי 'נפגעתי'," סיפר לימים, "הורדתי את הקסדה ונגעתי בראש והיה דם, ואז חבר שהיה איתי אמר לי 'זה שטחי'. שמתי שוב את הקסדה, המשכנו להסתער והרגנו חמישה מששת המחבלים שהיו שם, וגם הבאנו איתנו בחזרה את נשק הצלפים שפגע בי". כשפיקד על גדוד בחטיבה נפצע קשה כשרכבו התהפך בסמוך לגדר המערכת בגבול לבנון, אך התעקש לשוב ולפקד על יחידות שדה.

כוח צה"ל במעצר במהלך מבצע "שובו אחים", יוני 2014, (צילום: דו"צ).

כוח צה"ל במהלך מבצע "שובו אחים", יוני 2014, (צילום: דו"צ).

יתרה מכך, ההנחה שהמשרתים בצה"ל בוחרים את משימותיהם, שגויה. כן, שמני אכף את שליטת צה"ל בשטחים. אבל, כאלוף פיקוד המרכז, היה גם אמון על מוכנות אוגדות שלמות ללחימה בלבנון ובסוריה, זירות שבינן לבין הכיבוש אין כל קשר. הצבא שיילחם שם הוא אותו צבא. לא הגון לתמוך בו בלחימה שם, ולגנותו כשהוא מבצע משימות כפויות טובה, בשם הממלכתיות. האמת הקשה, כפי שהגדירה בהרצאתו, היא פשוטה – שליטת צה"ל על אוכלוסייה של 2.5 מיליון אזרחים מסיטה אותו מהפעילות העיקרית שלו. לדבריו, "צה"ל מתקשה להיערך לאיומים שעליו להתמודד עימם. הצבא מאבד מהערכיות ומהכושר שלו והופך לשק חבטות של פוליטיקאים." כך, במשפט אחד, תמצת שמני את המציאות המורכבת בשטחים ואת המחיר הביטחוני שגלום בשליטה בשטחי יהודה ושומרון. בעוד שלכאורה השליטה בשטח מביאה לחיזוק הביטחון מפני איומי הטרור הפלסטיני, הרי שהיא מחלישה את המוכנות לאיומים אחרים.

מותר להתנגד לקו שמציגים שמני ואחרים ולטעון שלא ניתן (ואולי אף לא צריך) לוותר על הריבונות הישראלית באיו"ש, אבל לקבוע שבכירי מערכת הביטחון בדימוס שחושבים אחרת אינם פועלים מתוך אותו מניע ציוני ערכי שבשמו פעלו למען ביטחון ישראל, זו צביעות לשמה. "האיום הפנימי צריך להדאיג אותנו יותר מהאיום החיצוני", ציין לפני שבועיים תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר. היכולת של הפלגים בחברה להקשיב זה לזה, מתוך כבוד הדדי, והבנה שגם אם אין הסכמה הרי שעצם הדיאלוג חשוב, והוא מכפיל כוח שאסור שיאבד. בכירי מערכת הביטחון מבקשים להתריע על מה שהם תופסים כאיומים על החברה שבילו חיים שלמים בהגנה עליה, כדאי שנקשיב להם. האמת שלהם חשובה, גם אם היא לא נעימה לאוזן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 12.09.2016)

שלא ייגמר לי הלילה\ מאת גל פרל פינקל

laila_aroch_cover2
רשומה רגילה

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון הוא מותחן ריגול טוב במיוחד הנקרא בנשימה עצורה ומציג לקוראים שתי דמויות מלאות קסם, שגם החריקות הקלות שבו לא מצליחות להרוס. סביר שתמצאו את עצמכם שרים במהלך הקריאה את השיר "שלא ייגמר לי הלילה".

סמל אגף המודיעין של צה"ל, המכונה "המקסיקני ההפוך".

סמל אגף המודיעין של צה"ל, (מקור: ויקיפדיה).

הספר "לילה ארוך בפריז" מאת דב אלפון (הוצאת זמורה-ביתן, 2016) הוא מותחן ריגול מושלם לחופשה קצרה בחו"ל. האמת, לא בטוח שהוא ישרוד את הטיסה. המתח נבנה מהר והעלילה סוחפת את הקורא ומקשה עליו להינתק מן הספר בטרם יגיע לפתרון התעלומה. הספר נפתח עם חטיפתו של צעיר ישראלי רגע לאחר שנחת בשדה התעופה שארל דה גול. סגן אוריאנה טלמור, קצינת ביטחון צעירה, יפה ומבריקה, במדור המיוחד של 8200 (הידועה בכינויה "שמונה-מאתיים"), מוצאת את עצמה בלב פרשיית ריגול ותככים המתרחשת במקביל בצרפת, ישראל ובמקומות נוספים. לצדה ניצב מפקדו החדש של המדור המיוחד, אלוף-משנה זאב עבאדי, "ערס שרמנטי" (עמוד 86), כהגדרת אוריאנה, אבל הרבה יותר מזה. "יש לפחות שלוש טקטיקות חקירה שקרויות על שמו. והוא אכן גם ידוע כמי שבחר להפתעת הכול להעיד לטובת סרבני 8200" (עמוד 163). לקורא מתברר מהר מאוד שכמו עם עוגיות עבאדי, אחרי הביס הראשון אי אפשר שלא לגמור את כל השקית.

כאשר מתרחשת חטיפה של ישראלי נוסף בפריז, מבינים השניים כי יש הרבה יותר לפרשה מכפי שנראה בתחילה. "יש שתי דרכים להסתיר מידע, למדה אוריאנה בקורס הבסיסי בבה"ד-15. הדרך הראשונה היא להחביא אותו, וזו היתה הדרך המקובלת. נעילת מגירות, הצפנת קבצים, כספות מוסתרות – כל אלה היו בלתי יעילים, כי הם חשפו את עצם קיומו של מידע מוסתר. הדרך השנייה היא להציג את המידע כאילו אינו חשוב כלל, לקבור אותו באוקיינוס של מידע נוסף, משעמם ככל האפשר" (עמוד 33). למרות שמעולם לא נפגשו, חייבים עבאדי ואוריאנה למצוא דרך לשתף פעולה מתחת לרדאר כשמולם ניצבים יחידת קומנדו סינית קטלנית ואיל הימורים מושחת מאוסטרליה שנעזר ביועץ פוליטי מושחת בלשכת ראש הממשלה. לכל אלו מתווסף גם מפקח משטרה צרפתי אחד, ז'ול דפיסיל שמו, אובד עצות, מבולבל ומשעשע שדומה שנוצר בצלמו ובדמותו של המפקח קלוזו.

image_laila_aroch_master1

אלפון הוציא מתחת ידו מותחן ריגול מרתק.

נראה שהספר הוא הראשון בסדרה שתתאר את עלילות אנשי המדור המיוחד, גוף שהמחבר מעיד כי אינו קיים במציאות, יחידת עלית לחקירות וביטחון שדה של אגף המודיעין (אמ"ן), שכפוף ליחידה 8200, בתורה היחידה האמונה על איסוף מודיעין אותות (סיגינט) של אמ"ן, שאף נחשבת לגדולה שביחידות צה"ל. לאחר שורה של תקלות באמ"ן ובגופים מקבילים בעולם, ובהם ה-NSA האמריקני שפרשת אדוארד סנודן פגעה בו אנושות, "הרמטכ"ל החליט על הקמת המדור המיוחד, והמגייסים שלו מיד פנו אליה – חניכה מצטיינת בקורס, חוקרת מצטיינת של המחלקה, עם רצף של פענוחים בתיקים שקצינים אחרים מזמן זנחו" (עמוד 68). עד מהרה מתברר לקורא שאוריאנה היא הרבה יותר מפרצוף יפה. עולם המודיעין זורם בעורקיה מגיל צעיר ואביה, כך קובע ראש מערך האיסוף בחיל, "היה מודל לכל איש מודיעין באמ"ן" (עמוד 54).

יש כמה חריקות, אבל בשוליים

דב אלפון, בעצמו סרן במיל' ב-8200, (מקור: ויקיפדיה).

דב אלפון, בעצמו סרן במיל' ב-8200, (מקור: ויקיפדיה).

זהו ספרו הראשון של אלפון, בעצמו סרן במילואים ביחידה 8200, המשמש כשליח "הארץ" לפריז ומאחוריו קריירה ארוכה כעיתונאי וכעורך, וניכר כי קדם לו תחקיר מעמיק. הספר מתכתב עם שורת פרשיות אקטואליות החל במציאות הגיאופוליטית-ביטחונית של האזור וקשריו של ראש הממשלה עם תורמי בעלי ממון מחו"ל (שלדון מישהו?), עבור בפרשת סנודן וספיחיה וכלה בקשרים ההדוקים שבין קהילת המודיעין האמריקנית לישראלית. אלפון גם מתאר היטב את עולם הביון המודרני, שבו כל תכתובת מיורטת וכל שיחה מוקלטת. אלפון מגלה גם בקיאות מרשימה במאבקי הכוחות בתוככי חיל המודיעין ובצבא בכלל. כך למשל, הוא כותב כי "גורמים רבים באמ"ן הזהירו ש-8200 כבר אינה יחידת איסוף, אלא מעין משק סגור שמייצר בעצמו את כל שרשרת המודיעין" (עמוד 25).

למרות העלילה המותחת והעובדה שקל להישבות בקסמן של שתי הדמויות הראשיות, יש כמה חריקות שצורמות לקורא. ראשית, אף שלא ניתן שלא להתאהב באוריאנה למן הרגע שבו היא מופיעה, החוצפה והבוז שהיא מגלה כלפי סמכות אינם סבירים בעליל. קצינה בדרגת סגן בצה"ל אינה משיבה כך לרל"ש של ראש אמ"ן או לתת-אלוף, ובוודאי שבשיחתה הראשונה עם מפקדה החדש, קצין עטור תהילה והישגים בדרגת אל"מ, תגיד לו, "לך תזדיין, עבאדי" (עמוד 89).

180px-duet_in_beirut

"דואט בביירות", ספר מעט אמין יותר.

לא ניתן להימנע מהשוואה לספרים אחרים בז'אנר שיצאו כאן, ובהם סדרת ספריו של רוני דונביץ' וחלק מספריו של מישקה בן דוד. גיבורו של דונביץ' בספר "עמוק מבפנים" (הוצאת כנרת, 2011), אלכס ברטל, בוגר יחידה מובחרת ו"ראש אגף מבצעים במוסד, הוא האיש שתרצה שיהיה לצדך כשיורים עליך אש תופת" (עמוד 16). גדי, גיבור "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) מאת בן דוד, שירת "כקצין צנחנים" (עמוד 330) ופיקד על "החוליה" של המוסד, צוות נבחר של לוחמי המוסד לפעולות מיוחדות. לעומתם, אף שאנשי 8200, הנבחרים בקפידה, נחשבים למי שמצטיינים באיסוף מודיעיני באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, הרי שהם אינם חוקרים, מנתחי מודיעין ובוודאי שאינם אנשי מבצעים. למרות שעבאדי הוא דמות נהדרת שקל לאהוב, לא ברור מהי ההכשרה שבזכותה הוא מרשה לעצמו לרדוף אחר אנשי קומנדו סינים.

"שלא ייגמר לי הלילה"

אלפון יודע לכתוב, זה ברור. העלילה קופצת מבין הדפים, הדמויות אמינות, על האינטרסים המניעים אותן, משחקי הכוח וגם המציאות בה הן פועלות. מי שמכיר את ההוויה הצבאית בישראל (כמעט כולם) יזהה בבירור את הטיפוסים שמתאר אלפון, ובהם מלחכי הפנכה, הקצינים שחושבים את עצמם בשל חברותם לעולם הסוד, "ניסיון של ג'ובניקים ממודיעין להרגיש לוחמי סיירת" (עמוד 119) וגם את החיילים והמפקדים, גם אם מעטים, שבאמת מתייחסים לתפקידם כאל שליחות. גם הבחירה של אלפון להציג לקוראים חלק מן הדמויות רק באמצעות תפקידן ויהיו אלה היועץ הפוליטי, ראש אמ"ן ואחרים, מוצלחת במיוחד. הדיאלוגים השנונים רק מוסיפים להנאה. כשעבאדי, לדוגמה, מבקש מרון ברק, קב"ט אל על בפריז, את רשימת הנוסעים בטיסה מסרב האחרון בטענה שאסור לחברה לשמור את רשימת הנוסעים אחרי שטיסה נוחתת. "'אני יודע,' ענה עבאדי בפייסנות, "אבל גם אסור לכם להתקין מצלמה סמויה בשדה תעופה זר, והנה תראה אותך'" (עמוד 53).

"שלא ייגמר לי הלילה", שרה להקת הנשמות הטהורות, ואכן הקוראים ימצאו את עצמם מקווים שלא ייגמר להם הלילה הארוך בפריז.

How to win a modern war/ by Gal Perl Finkel

u-s-paratroopers-from-the-82nd-airborne-division-patrol-the-streets-of-the-al-sudeek-district-of-mosul-iraq-in-january-2005
רשומה רגילה

Israel must form a strategy at the state level (not just the military level) based on an understanding of the enemy structure, strengths and weaknesses

When US General David Petraeus, who commanded the successful Surge campaign in Iraq, was a young platoon leader in the army 509th Airborne Battalion, and made parachute jumps all over Europe, he trained with the French paratroopers. Then he read Jean Lartéguy’s novel The Centurions, a realistic novel about the wars France fought in Indochina and Algeria, a book that influenced him greatly. A passage Petraeus particularly liked, in which Lieutenant Marindelle, a French paratrooper, is explaining how the Vietnamese way of war was different from that of the French: “When we make war, we play Belote with thirty-two cards in the pack. But their game is Bridge and they have fifty-two cards: twenty more than we do. Those twenty cards short will always prevent us from getting the better of them. They’ve got nothing to do with traditional warfare, they’re marked with the sign of politics, propaganda, faith, agrarian reform.”

Indeed, since the wars in Indochina, Algeria and Vietnam there has been a dramatic change in the nature of warfare. These wars introduced the “war among the people,” as British General Sir Rupert Smith named it. Instead of wars between states with industrialized armies the Western world finds itself fighting a hybrid adversary. It can be state or non-state, and can act as a proxy for state actors but have independent agendas as well. It’s an enemy that fights among the people rather than on the battlefield, using them for cover, concealment, support and protection. It operates with both conventional and irregular tactics, such as terrorist attacks, indiscriminate violence (by launching rockets on civilian population centers). Western industrialized armies were ill-suited to this new style of warfare. These new wars required armies to develop their counter-insurgency capabilities, strategy and forces.

In his fascinating and important book War from the Ground Up, Emile Simpson, a former captain in the British Army Royal Gurkha Rifles, describe his first combat mission in Afghanistan.

“As an infantry platoon commander in 2007, my first operation was the clearance of the Upper Gereshk Valley, Helmand, in a brigade-level operation. The insurgents were engaged, cleared out, and the mission was achieved. Yet the insurgents would also have claimed it as a victory because they had inflicted some casualties on us, and we did not stay to hold the ground we had cleared. The outcome of the operation in the longer term is debatable since several similar operations in the same area have been mounted since then. Moreover, the ‘meaning’ of the battle for local people was most likely nothing to do with who ‘won’. They would be far more concerned with the battle in terms of their own safety and property.”

This description, which is familiar to anyone who served in the IDF and took part in raids in Lebanon, Gaza or the occupied territories, contains the entire problem. When the narrative of the two sides is on different levels and is shaped by perceptions of reality diametrically opposed, there is substantial difficulty in determining who won.

Simpson argues in his book that the traditional war between states, as defined by Clausewitz, still existed (as proved by Russian President Vladimir Putin’s war in South Ossetia in 2008), but that there is another kind of war, what he calls “armed politics.” While the old wars had two main criteria: polarity – the idea that there are two sides to every conflict – and decisive outcomes, who are the poles in the Syrian civil war? How one can achieve a decisive outcome in such a conflict? Even when the polarity principle is realized, the war is was mostly between an army and a non-state organization that fights among the people. In such conflicts, one side is rarely completely destroyed. All that can be achieved is the imposition of our will on the opponent.

So how does one win these new wars? Israel has found itself fighting such wars since 1982 war in Lebanon. In his recent book Dare to win, MK Ofer Shelah, a former Paratroopers company commander (who was wounded in the First Lebanon War) and a journalist, suggests a different way for the IDF to fight. Before a war, Israel, Shelah writes, “Must analyze and recognize the security doctrine of the enemy. The possibilities to act must be examined according to their ability to undermine it and place him in the same paradigmatic embarrassment we are at today, after the Second Lebanon War or ‘Protective Edge.’ If there is a possibility to achieve that – then, and only then, it is right to use force.”

Victory will be achieved through an integrated and simultaneous campaign in which all efforts: legal, economic, military and political, are intertwined and support each other, unlike to the way it has been done in the past. For example, the political action can’t wait for the fighting to end. In the “war among the people,” the political action must be done in parallel to the fighting.

The IDF strategy, published by IDF Chief of General Staff Gadi Eizenkot, is a step in the right direction, but it’s not enough. Israel must form a strategy at the state level (not just the military level) based on an understanding of the enemy structure, strengths and weaknesses in order to achieve its objectives in the next conflict against Hamas or Hezbollah.

The author is the coordinator of the military and strategic affairs program and cyber-security program at The Institute for National Security Studies (INSS). He is the founder and operator of the blog “In the Crosshairs” on military, security vision, strategy and practice. 

(The article was published in "The Jerusalem Post", September 07, 2016)

מדיניות צבאית אמריקנית טובה יותר\ מאת גל פרל פינקל

800px-thumbnail
רשומה רגילה

הגנרל פטראוס ומייקל אוה'נלון, מציעים להגדיל את היקף הצבא האמריקני ותקציבו ולחזק את המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה אל מול סין ורוסיה. והם גם לא שוכחים לציין שמי שיתעלם משחקנים דוגמת דאעש, סופו שיפגוש בהם מוכן פחות.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים.

הגנרל פטראוס, קורא במאמר להגדלת היקף הצבא ותקציב ההגנה האמריקניים, (מקור: ויקיפדיה).

באחרונה פרסמו הגנרל בדימוס דייוויד פטראוס, בעברו מפקד פיקוד המרכז האמריקני וראש ה-CIA, ומייקל אוה'נלון, עמית מחקר בכיר במכון ברוקינגס, מאמר הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) המנתח את האתגרים הניצבים בפני הכוח הצבאי האמריקני. המאמר, שכותרתו היא "צבאה האדיר של אמריקה וכיצד להופכו לטוב יותר"קורא להגדלת היקף הכוח הצבאי האמריקני וההשקעה בתקציב ההגנה (או לפחות ביטול מגמת הקיצוץ הממושכת), ולהמשך המחויבות האמריקנית לבעלות בריתה על כל המשתמע מכך. אמנם, ניתן לכאורה לסווג את המאמר ככזה הפועל בשירות "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי", מערכת קשרים בין בית המחוקקים, התעשיות הביטחוניות והצבא על זרועותיו השונות כפי שהגדירם בשעתו הנשיא אייזנהאואר, אולם זהות הכותבים וכמה מן הנימוקים שהם מציבים מחייבים התייחסות רצינית יותר.

ליגה משלהם

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים קובעים כבר בפתיחה כי האינטרסים הלאומיים שהכוח הצבאי האמריקני נדרש לתמוך נותרו קבועים: הגנת המולדת, הבטחת שלומם של אזרחי ארצות הברית בחו"ל, במדינה ומחוצה לה, והבטחת ביטחונן של בעלות בריתה של ארצות הברית, הסדר והכלכלה העולמיים. לגישתם אלו מאוימים מצד מעצמות, בדגש על סין ורוסיה, שחקנים לא-מדינתיים קיצוניים כגון אל-קאעדה ודאעש, מדינות סוררות דוגמת איראן וצפון קוריאה, מגיפות והתפתחויות טכנולוגיות שעשויות לפגוע בארצות הברית, בדגש על המרחב הקיברנטי. באופן תמוה השניים לא מתייחסים כמעט לאיום הזה, במיוחד לאור הפרסומים בתקשורת אודות הפריצה האחרונה לשרתי ה-NSA ולמחשבי המפלגה הדמוקרטית, אבל בעיקר נוכח הפעילות ההתקפית האגרסיבית שמנהלים הרוסים במרחב זה כנגד אוקראינה. אם זאת הם מציינים כי כיום הכוחות האמריקניים בכל תחום, החל מלוחמה ימית, יכולות תקיפה כירורגיות, כוח אווירי, מודיעין וסיור וכן במבצעים מיוחדים – משחקים בליגה אחרת בהשוואה לשאר הצבאות.

אף שמצב זה לא צפוי להשתנות בזמן הקרוב, הרי ש-15 שנות לחימה ארוכות וקיצוצים תקציביים משמעותיים שנעשו בחמש השנים האחרונות גבו את מחירם. אין זאת שהכוח הצבאי של ארצות הברית אינו מוכן לקרב, אך הוא סובל מחוסרים בתחום כוח האדם והמשאבים. במאמרם טוענים השניים כי מגמת הקיצוצים מוכרחה להיפסק וכי הצי והצבא קטנים מדי בהיקפם. השניים מצביעים על כך שהמגמה התקציבית הנוכחית מלמדת על כך שמתוכננים קיצוצים נוספים ומציעים להעריך מחדש תכניות הצטיידות יקרות וזוללות משאבים דוגמת מטוס הקרב F-35.

מה משאיר את האמריקנים ערים בלילה

כוח שריון אמריקני בעיראק.

כוח שריון אמריקני בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מוטרדים מהתעצמות סין בתחום הצבאי, אולם טוענים שיש לראות במדיניות הסינית חלק ממשחק שח-מט ארוך יותר ולא כהכנות למלחמה ממשמשת ובאה. על ארה"ב להגיב, אבל לעשות זאת באופן מדוד. המשך תוקפנות סינית בים סין הדרומי תחייב תגובה אבל זו אינה צריכה להיות הפעלה ישירה של כוח. מוטב להדק קשרים ביטחוניים עם מדינות שונות באזור, ואולי להגביר את הנוכחות האמריקנית. דוגמאות למימוש תפיסה זו ניתן למצוא בפריסה המתוכננת של 2,500 נחתים לאוסטרליה והקמת בסיסים בווייטנאם ובפיליפינים.

גורם נוסף שממנו מוטרדים המחברים הינו רוסיה, שהשילוב בין כוח האש העצום שברשותה לשאיפות ההתפשטות של נשיאה, פוטין, הופכות אותה ליריב משמעותי המחייב תשומת לב רבה. מנגד, צריך לשים את התוקפנות הרוסית בפרספקטיבה. צעדיו של פוטין בחצי האי קרים ובסוריה אינם מאיימים על אינטרסים מרכזיים של ברית נאט"ו. מה שנדרש כעת הוא חיזוק המחויבות והנוכחות הצבאית של ארה"ב באירופה. כך למשל, מציעים המחברים פריסת חטיבת שריון אמריקנית בגרמניה והצבת כוח במדינות הבאלטיות במטרה להרתיע את רוסיה שמפרה באופן תדיר את ריבונות מדינות אלו וחודרת לשטחן. השניים גם מציינים את תרומתן של הסנקציות הכלכליות לריסון התוקפנות הרוסית, כמו גם האיראנית (ומייחסים להן את הגעתה למשא ומתן על הסכם הגרעין). לשיטתם בשל כך על מזכירות המדינה ומשרד ההגנה לקיים יותר שיתופי פעולה עם משרדי המשפטים והאוצר.

שדה הקרב השתנה

פטראוס כממ צנחנים

פטראוס כקצין צנחנים צעיר, (מקור: youtube).

מדיניות הגנה רצינית צריכה לקחת בחשבון כי אף שטבע המלחמה אינו משתנה, הרי ששדה הקרב השתנה משמעותית מאז הימים בהם היה סג"מ פטראוס מפקד מחלקה בצוות הקרב הגדודי המוצנח ה-509 של צבא ארצות הברית, אשר נועד לשמש כחי"ר קל ונייד במלחמה אפשרית בין ברית נאט"ו לברית ורשה באירופה. מהפכות צבאיות אמיתיות הן נדירות יחסית, והשינויים מתרחשים בדרך כלל בהדרגה, אך המחברים מצביעים על מהפכה אחת שכזו, כתוצאה מן השילוב שבין כוח אווירי, חימוש מונחה מדויק ומערכות מודיעין עדכני, מעקב וסיור (ISR), שמביאה לשינויים מפליגים באופן שהכוח הצבאי האמריקני מופעל בשדה הקרב. המהפכה הזו, שמקורה בתפיסת קרב אוויר-יבשה המשולב (Air-Land Battle) שפותחה בצבא האמריקני בעיקר לאור לקחי מלחמת יום הכיפורים (צחוק הגורל שהצבא שהטמיע טוב מכולם את לקחי המלחמה ההיא לא לחם בה כלל), מאפשרת להפעיל כוח צבאי ולפגוע בדיוק רב ובו זמנית ביעדים בחזית ובעורף. 

כתוצאה מכך, גורמים בפנטגון, בהובלת שר ההגנה אשטון קרטר, שוקלים קיצוץ תקציבי נוסף. לגישתם בעימות אפשרי עם סין, למשל, על כלל יכולותיה, ובהן טילים בין יבשתיים, צוללות, מטוסי קרב וספינות בזירת האוקיינוס השקט, תוכל ארצות הברית לממש את יתרונה בהפעלת מערכות נשק מתקדמות ומדויקות. פטראוס ואוה'נלון טוענים במאמר כי לקידמה הזו יש גם מגבלות. כדי להפוך תקיפה באמצעות חימוש מונחה מדויק ליעילה, צריך לאתר את המטרות שמסתתרות, בדרך כלל בערים, יערות וג'ונגלים או מתחת לפני קרקע. לוחמת היבשה נותרה גם היא מורכבת במיוחד נוכח העובדה שחלק ניכר ממלחמות ההווה הן כנגד יריבים דוגמת דאעש ואל-קאעדה הפועלים בחסות אוכלוסייה אזרחית, או כנגד יריב המנסה להסוות את הנעשה כפי שעשו הרוסים, שהפעילו באוקראינה "אנשים ירוקים קטנים" שפעלו במדים לא מסומנים.

להכין את הצבא לכל דבר

הצנטוריונים(2)

ספר שהשפיע רבות על פטראוס.

לאחר מלחמות קשות וממושכות באפגניסטן ובעיראק, נשמעה ביקורת כי כוחות היבשה האמריקניים אינם מתאימים למשימות מורכבות החורגות מן הלוחמה הקונבנציונאלית בין צבאות. היו שהזכירו את הניסיון האמריקני הכושל במלחמת וייטנאם. כך למשל קבע מסמך ההנחיות האסטרטגי שפרסם ממשל אובמה ב-2012 כי אף שעל הכוח הצבאי האמריקני לשמר את הידע שנצבר בשנות הלחימה מאז 2001, הרי ש"היקף הצבא אינו צריך עוד להיות כזה המאפשר ניהול מבצעי שימור יציבות ממושכים", דוגמת אלו שניהל הצבא בעיראק ואפגניסטן.

דומה שאין מתאים מפטראוס לחלוק על תפיסה זו. כקצין צנחנים צעיר הושפע מאוד מן הספר "הצנטוריונים" מאת ז`אן לארטגי (הוצאת משרד הביטחון, 1982). ברומן, המתאר את קורותיהם של צנחנים צרפתיים במלחמת בהודו-סין, מסביר הסגן מארינדל לחבריו כי בעוד שהצבא הצרפתי נלחם כאילו היה זה משחק הקלפים באלוט, שבו לשחקן ישנם 32 קלפים, הווייטנאמים "משחקים בריג', ויש להם חמישים-ושנים קלפים" (עמוד 147). על הצבא הצרפתי להבין, חותם מארינדל את הסברו, שמאחר והצד השני מנהל כנגדם מלחמת גרילה דרוש שינוי באופן שבו הוא פועל ולוחם. פטראוס הציג במשך השנים פעמים רבות את הקטע הזה בספר כדוגמה לצורך לחשוב וללחום אחרת, שכן בעוד שהאיום והאפשרות שבלחימה כנגד צבאות סדירים פחת, גדל האיום שמצד כוחות לא סדירים וארגוני טרור וגרילה היברידייים כמו דאעש.

721px-david_petraeus_zafaraniyah

הגנרל פטראוס, בימיו כמפקד הכוחות בעיראק, (מקור: ויקיפדיה).

לאורך הקריירה שלו עסק פטראוס רבות באותו שינוי מחשבתי ובגיבוש מענה מתאים לשינויים בשדה הקרב. הוא פיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101 בראשית הקרבות בעיראק ובהמשך, כמפקד הכוחות במדינה, הוביל את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge) שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה. במאמרם טוענים אוה'נלון ופטראוס כי למרות שהממשל נרתע מלקחת חלק בעימותים מסוג זה "ההיסטוריה מלמדת כי בסופו של דבר הוא ימצא את עצמו עוסק בהם, נשאב לכך בידי האירועים". כדאי, הם מציינים, שהכוחות יהיו ערוכים לכך.

השניים מציינים כי תפיסת ההפעלה של הצבא משנת 2014, "ניצחון בעולם מורכב", מכירה בחוכמה בכך שהצבא הנוכחי והעתידי חייב להיות מסוגל להתמודד עם מנעד רחב של אתגרים אפשריים, ובהם המלחמה בכוחות לא-סדירים. המסמך מתבסס על תפיסות קודמות ובהן "מלחמת שלושת הבלוקים" שהגה מפקד חיל הנחתים לשעבר, הגנרל צ'ארלס קרולאק, שגרסה שכוחות ארה"ב עשויים לספק סיוע אזרחי בחלק אחד של עיר, לשמש ככוח משקיפים לשימור הרגיעה בשני, ולנהל לחימה אינטנסיבית נגד אויב נחוש בחלק השלישי של אותה עיר. בהקשר לכך ראוי לציין את הדיאלוג שמקיים צה"ל עם הכוחות האמריקניים. רק באחרונה ביקר בארצות הברית הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שלו יחסים קרובים עם מקבילו גנרל הנחתים ג'וזף דנפורד (שאף העניק לו עיטור). בפרסומים בתקשורת נכתב כי האמריקנים הביעו עניין רב בתהליכי בניין הכוח שהוא מוביל בצבא, ובתפיסותיו את האופן שבו יש ללחום בארגוני טרור וגרילה.

מסר של מוכנות לפעולה

Donald_Trump_August_19,_2015_(cropped)

דונלד טראמפ, סופג ביקורת במאמר, (מקור: ויקיפדיה).

המחברים מבקרים את הצעתו של המועמד הרפובליקני לנשיאות, דונלד טראמפ (שאינו מוזכר במאמר בשמו), כי על בעלות הברית של ארה"ב לשלם בעבור ההגנה האמריקנית (מה שמוכר בעולם התחתון כ"פרוטקשן") אחרת לא יזכו לה, ומגדירים אותה כשגיאה מסוכנת. על-פי המאמר הוצאות הביטחון של ארה"ב, כ-650 מיליארד דולרים בשנה, הן עכשיו כשלושה אחוזים מהתמ"ג האמריקני. השניים גורסים כי אין מדובר ב"נטל מיותר על כלכלת ארה"ב וזוהי למעשה מציאה בהתחשב בשלום, הביטחון והיציבות הבינלאומיות שהיא מממנת". ארצות הברית נדרשת לכך משום שיש לה מגוון רחב של תחומי אחריות ואינטרסים גלובליים ומשום שעליה לשאוף להרתיע את אויביה ולא רק להסתפק ביכולת לנצחם.

המדיניות שמציעים פטראוס ואוה'נלון היא שקולה וזהירה ומתבססת בעיקר על חיזוק הבריתות והנוכחות ופחות על הפעלת כוח. מסר של מוכנות לפעולה והגנה על מה שמוגדר כאינטרסים חיוניים ועל ערכים אמריקניים. האתגר של הממשל הבא יהיה לבנות את הכוח, לטפל באירועים ולהוסיף ולתחזק את הדומיננטיות של הכוח הצבאי האמריקני בסביבה האסטרטגית המתפתחת. כדאי, אם כן, שהנשיאה (או הנשיא) הבאה של ארצות הברית, תקרא את המאמר בעיון.

 (המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 02.09.2016)

הפוליטיקה החמושה\ מאת גל פרל פינקל

9781922070760 (1)
רשומה רגילה

ספר שכתב אמיל סימפסון, עמית מחקר בהרווארד, הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?) ולשלב בין חוויותיו האישיות מן השירות הצבאי באפגניסטן לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות. בעוד שהרוב מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, סימפסון עושה זאת מלמטה למעלה.

250px-Percy_Fitzwallace

האדמירל בסדרה "הבית הלבן" טען שאינו יכול עוד "להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה".

באחת הסצינות בסדרת הדרמה "הבית הלבן" שואל האדמירל פיצוואלס, ראש המטות המשולבים, את ראש הסגל אם הוא עדיין מצליח להבחין בין תקופת שלום למלחמה. כשהאחרון משיב בשלילה ממשיך האדמירל ומצהיר שגם הוא, מומחה מוביל ללוחמה,שאינו "יודע להבדיל בין זמן שלום לזמן מלחמה". הדיאלוג הקצר תפס יפה-יפה את העמימות שנוצרה בין תקופת שלום ורגיעה יחסית לשעת מלחמה בעת הנוכחית. בחציה השני של המאה העשרים, ובפרט למן שנות התשעים שלה ואילך מוצאות עצמן הדמוקרטיות המערביות (וישראל בתוכן) מנהלות שורה של עימותים צבאיים במצב עמום שאינו רגיעה, אך גם אינו מצב לוחמה מלא. הבעיה שבהגדרת המצב הנידון והפעולה בו יצרה דילמות ומורכבות לכוחות הלוחמים, למדינאים ששלחו אותם ולציבור שממנו הם באים ואליו הם חוזרים. את תסבוכת הזו מנסה לפתור אמיל סימפסון בספרו, "War from the ground up" ("מלחמה מלמטה למעלה", הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2012), דרך ניסיון לשרטט את אופי עימותי ההווה והעתיד.

הקרב על הנארטיב והתודעה

סימפסון שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, שילב בין חוויותיו מן השירות הצבאי לניתוח גיאו-פוליטי ואסטרטגי.

סימפסון, בוגר אוקספורד המשמש כעמית מחקר בהרווארד, שרת שש שנים בצבא הבריטי, בין היתר כמפקד מחלקה בגדוד הראשון של רג'ימנט רובאי גורקה המלכותי (רג'ימנט חיל רגלים קל ונייד שבו משרתים בני שבט הגורקה מנפאל). שירותו כלל שלושה סבבי שירות באפגניסטן. בספרו מתאר סימפסון כיצד "כמפקד מחלקת חי"ר ב-2007, הפעולה הראשונה שבה לקחתי חלק היה מבצע חטיבתי לביעור קיני מחבלים בעמק גרשק העליון, במחוז הלמנד. המחבלים הותקלו, נהדפו, והמשימה בוצעה. אך גם המחבלים טענו גם הם לניצחון משום שגם הם הסבו לנו כמה נפגעים ואנו לא נשארנו להחזיק בשטח שטיהרנו. התוצאה של המבצע בטווח הארוך נתונה לוויכוח מאחר שמספר מבצעים דומים באותו אזור נערכו מאז. יתרה זאת, ה'משמעות' של הקרב בעבור האוכלוסייה המקומית קרוב לוודאי שלא היתה קשורה כלל בשאלה 'מי ניצח'. אותם תטריד הרבה יותר הדאגה לביטחונם האישי ולרכושם" (עמוד 28). תיאור זה, שמוכר כל-כך לכל מי ששירת בצה"ל ולקח חלק בפשיטות בלבנון, בעזה או בשטחים, מכיל בתוכו את הבעיה כולה. כשהנארטיב של שני הצדדים מצוי ברבדים שונים ומתעצב לפי תפיסות מציאות מנוגדות בתכלית, ישנו קושי מהותי לקבוע מי ניצח.

בספרו טוען סימפסון כי המלחמה המסורתית בין מדינות, כפי שהגדיר אותה קלאוזוביץ, עודנה עמנו (שכפי שהוכיח פוטין במלחמה בדרום אוסטיה ב-2008), אבל לצדה הלכה והתפתחה לחימה מסוג נוסף, זו שהוא מכנה "הפולטיקה החמושה". המלחמות של פעם, מציין סימפסון, אופיינו על-ידי שני קריטריונים: הקוטביות – הרעיון שיש שני צדדים לכל עימות, אנחנו והם – והחתירה להכרעה. אך מהם הקטבים במלחמת האזרחים בסוריה? כיצד ניתן להכריע בעימותים שכאלה? גם כשעיקרון הקוטביות כן מתממש, הרי שכנגד מדינה לרוב ניצב ארגון צבאי לא מדינתי הפועל מתוך האוכלוסייה. בעימותים כאלה, נדיר שאחד הצדדים מושמד כליל, או שמתבטלים רצונו ללחום ויכולתו לעשות כן. כל שניתן להשיג הוא לכפות על היריב את רצוננו, ולבטח לא להכריעו.

יתרה מזאת, לטענת סימפסון המלחמות במאה ה-21 הביאו לתובנה שהניצחון במערכה אינו בהכרח הניצחון במלחמה כולה. הניצחון הצבאי הוא ביחס לאויב, אלא שהיות העולם "כפר גלובלי" הביאה למצב שבו ישנם קהלים שחשיבותם עולה בהדרגה על זו של האויב. הקרב על הנארטיב והתודעה של אותם קהלים, בין אם מדובר באזרחים בעורף (תחת אש, כמו בישראל, או מרוחקים כפי שהם בארצות הברית או בריטניה), באוכלוסייה האזרחית בשטח שבו לוחמים או בדעת הקהל העולמית – הוא שונה בתכלית. סימפסון מתאר כיצד מפקד הפלוגה שלו באפגניסטן, מיג'ור שון צ'אנדלר, נמנע במכוון מהפעלת כוח שאינו על טהרת חי"ר (מטוסים, ארטילריה וכו') בכדי שלא לשחק לידי התעמולה של אנשי אל-קאעדה שטענו כי החיילים הבריטיים הם פחדנים המשחקים משחק שאינו הוגן באמצעות לחימה מהאוויר או ממרחק. בשלב מסוים הוא אף הדליף לכפריים כי ביום ובשעה נתונים יתייצבו הוא ותריסר מאנשיו בשדה פתוח, ללא כוחות סיוע, לקרב הוגן עם מחבלי אל-קאעדה. אף שהוא ואנשיו התייצבו למפגש, יריביהם לא באו. הדבר יצר אפקט תודעתי בקרב האוכלוסייה הכפרית שעד אז העריכה את אומץ הלב של לוחמי אל-קאעדה. לאחר המפגש הם נחשבו לפחדנים בעיניהם.

הדיאלוג שמעצב את המערכה

9781922070760

ספרו של סימפסון, מנתח את אופי העימותים המודרניים.

המחבר עוסק גם בחשיבות הדיאלוג בין הדרג הצבאי למדיני. לטענתו, התפיסה על-פיה הדרג המדיני יעצב את האסטרטגיה ואילו הצבא יבצע היא מיושנת ומעולם לא יושמה הלכה למעשה. אף שכפיפות הדרג הצבאי למדיני ברורה, על הצבא לקיים דיאלוג עם הדרג המדיני במטרה לעצב את היעדים האסטרטגיים של המערכה, מתוך הבנה עמוקה את מה ניתן להשיג בכוח צבאי ומה לא ניתן. דברים דומים אמר ב-2012 הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזיבהרצאה אודות מבצע עופרת יצוקה: "אני חושב שאחד הדברים הכי חשובים, החובות שמוטלות על הדרג של המטה הכללי – ובטח על העומד בראשו – בממשק עם הדרג המדיני, זה לעצב נכון את המלחמה ואת המטרות שלה. להיות שותף, ממליץ כמובן, הדרג המדיני מחליט. אני חושב שהדבר הזה, יש לזה השלכת-מפתח על המערכה עצמה ועל התוצאות שלה. זאת חובה כפולה, אני חושב, קודם כל מעצם העובדה שאתה אמור להיות המומחה להפעלת הכוח הצבאי. וזאת חובה, אני חושב, גם פיקודית-מנהיגותית." סימפסון מצטט בספר דיאלוג שהתקיים רגע לפני סיומה של מלחמת וייטנאם, במהלכו הטיח קולונל אמריקני במקבילו הצפון-וייטנאמי כי הצבא האמריקני ניצח אותם בכל קרב. "זה אולי נכון", השיב הווייטנאמי, "אבל גם לא רלוונטי". לכוח הצבאי יש מגבלות ועל–כן בניגוד למלחמות העבר, למאמצים של עוצמה רכה, דיפלומטיה, תודעה, מנהל אזרחי וכלכלה יש תפקיד חשוב בעיצוב המערכה וקביעת תוצאותיה. 

סימפסון הצליח לתפוס יפה את האתגרים של עימותי ההווה (והעתיד?), לשלב בין חוויותיו האישיות כחייל לתובנות אסטרטגיות וגיאו-פוליטיות, ולהוציא מתחת ידו ספר עליו כתב ההיסטוריון הצבאי סר מקס הייסטינגס כי שרים ייטיבו לעשות אם יקראו "לפני שישגרו שוב כוחות לעבר הלא הנודע. הם עשויים אז להבין טוב יותר כמה חמקמקים הם מושגי הניצחון וההפסד בעימותים המודרניים." בעוד שרוב החיבורים בנושא מנתחים את המלחמה ממעוף הציפור, מהווה ספרו של סימפסון ניסיון לנתח את הדברים מלמטה למעלה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור בבלוג "שורטי", המכון למחקרי ביטחון לאומי,  22.08.2016)

מלחמה מהסרטים\ מאת גל פרל פינקל

כניסת כוחות מילואים לדרום לבנון צילום  אביר סולטן דובר צהל, באדיבות ארכיון צהל במשרד הביטחון
רשומה רגילה

סרטו של איתי אנגל ב"עובדה" אודות מלחמת לבנון השנייה הצליח באמצעות גדוד אחד וקרב אחד לספר את סיפורה של המלחמה כולה. נסיונם של מפקדי הגדוד בכתבה, כמו גם נסיונו של הח"כ לשעבר שטבון בספרו, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס".

באחרונה שודר בערוץ 2, במסגרת תכנית התחקירים "עובדה", סרט תעודה על מלחמת לבנון השנייה בו חזר הכתב איתי אנגל לגיבורי כתבה ששידר ב-2006, אודות קרב אחד שניהל גדוד נח"ל במלחמה. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) מתארים עמוס הראל ואבי יששכרוף ביקור שערך תא"ל יאיר גולן, כיום סגן הרמטכ"ל, בחטיבת גולני יום לאחר הקרב הקשה בבינת' ג'בייל. המח"ט, אל"מ תמיר ידעי, תיאר בפניו את סיפור הקרב שלחמו אנשיו בעיירה. כשגולן תהה איזו מטרה אמור המהלך לשרת, השיב ידעי שאינו יודע. לשמע התשובה נדהם גולן. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית," אמר. "אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?"

בדומה לשאלתו של גולן שהצביעה על היעדר אסטרטגיה סדורה בניהול המערכה ב-2006, הצליח אנגל לתפוס באמצעות פשיטה אחת את סיפורה של המערכה כולה. כוחות תוקפים יעדים מבלי להבין איזו מטרה הם משרתים, מנהלים מגע קצר עם האויב וחוזרים הביתה עם הסימן הראשון לנפגעים.

קרב שמספר את סיפור המלחמה כולה

דהן

דהן, במרכז, עם לוחמיו (צילום: דו"צ).

במלחמת לבנון השנייה הצטרף אנגל לפשיטת לילה שביצע גדוד 931 של הנח"ל, עליו פיקד סא"ל אבי דהן, על הכפר חולה. המשימה, כפי שהגדירה המג"ד בתדריך, היתה "להשמיד כמה שיותר מחבלים ולכבוש שטח". דהן דרש מאנשיו לגלות "אגרסיביות במגע הראשון. הרבה אש. אם צריך, מוציאים סכין ודוקרים את המחבל". הכוח נועד לפעול שלושה ימים בשטח לבנון. בפועל, הגדוד תקף מספר בתים ששימשו את פעילי החזבאללה, הרג כמה מהם והשמיד שני משגרי נ"ט. לאחר שנפצעו חמישה לוחמים (בהם מפקד פלוגה) הכוח כולו ביצע "אחורה פנה" ושב לשטח ישראל. לימים העיד ח"כ עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים, כי כשצפה בכתבה לא ראה בה גבורת לוחמים אלא "כוח שלא ביצע את המשימה שלו".

חיילים מגדוד גרניט של חטיבת הנחל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006

לוחמי חטיבת הנח"ל חוזרים מלבנון, אוגוסט 2006.

בהמשך המלחמה, כפי שמתואר בסרטו החדש של אנגל, הוביל דהן את גדודו במבצע "שינוי כיוון 11", האקט האחרון של המלחמה שכלל בתוכו את קרב הסלוקי. על הגדוד הוטל לתקוף את עמדות החזבאלה בכפר ע'נדורייה. במאמר שפרסם ב"מערכות" לאחר המלחמה כתב דהן ש"בקרב העיקש בע'נדורייה, שבו לחם הגדוד מול עשרות מחבלים מבוצרים ונתקל באש מנגד משלושה כיוונים שונים", הגדוד ספג 32 פצועים ושני הרוגים, אולם הפעם, ככל הנראה בשל בהירות המשימה, הדברים נראו אחרת. במאמרו כתב דהן כי "הפיקוד מוכוון המשימה והעובדה שהמ"פים הבינו את שדה הקרב וחתרו למגע יצרו רציפות בלחימה שהביאה לחיסולם של שמונה מחבלים, לכיבוש השטח השולט בכפר ולעמידה במשימה". אפשר להתווכח עם עצם הצורך באותה מתקפה בת 60 שעות, אולם אי אפשר להתווכח עם העובדה שכאשר כוחות פועלים כחלק ממהלך סדור הדברים נראים אחרת.

סרטו החדש של אנגל (כמו גם זה שעשה לפני עשור) הוא עיתונות חוקרת במיטבה המציג היטב את צה"ל גרסת 2006. מלחמת ההתשה הממושכת בטרור הפלסטיני באינתיפאדה השנייה, אף שהיו לו במהלכה הישגים מבצעים מרשימים, גרמה לכך שצה"ל "התקלקל בשטחים", כפי שהגדיר זאת הפרשן המנוח זאב שיף. אולם הכשירות הנמוכה של צבא היבשה ואיכות הלחימה של חזבאללה הם לא יותר מתירוץ להפעלת צה"ל במלחמת לבנון השנייה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. ניהול המערכה הקרקעית כאקט סדור ומוגדר היה מאפשר לצבא, שבחלק מן המקרים כשירות יחידותיו למשימה היתה פחות ממספקת, להציג רמה גבוהה יותר ולהשיג הישגים טובים יותר.

לסדר את העבר ברוורס

982358

ספרו של שטבון, אודות חוויותיו ממלחמת לבנון השנייה.

במסגרת ציון העשור למלחמה פרסם ח"כ לשעבר יוני שטבון את ספרו "תחת אש" (ידיעות ספרים, 2016) אודות חוויותיו מן השירות הצבאי, בדגש על מלחמת לבנון השנייה. ניכר במחבר, ששירת כלוחם ומפקד בחטיבת גולני, כי ערכיו ואמונתו הובילו אותו לשרת היכן שקשה, אך משמעותי. המחבר עוסק לא מעט בשאלה מה מניע חיילים לפעול תחת אש. "המרכיב הראשון הוא הערכים המושרשים בו. הזדהות עם גדול השעה והמשימה היא ביטוי של יסודות ערכיים שירש בבית הוריו, במוסדות החינוך שבהם למד ובתנועת הנוער שבה ספג רעיונות ומחשבות" (עמוד 34). בין ערכים אלו מונה שטבון את ערך הרעות. "המרכיב השני הוא ביטחונו של החייל במפקדו. דמות המפקד, האמור להוביל את חייליו בשדה הקרב, מהווה גורם קריטי. מפקד השולט במקצוע הצבאי וניחן ביכולת קבלת החלטות ראויה, מאפשר לפקודיו לסמוך עליו גם תחת אש" (עמוד 35). תיאורו את הלחימה בבינת' ג'בייל פשוט קופץ מבין הדפים. שטבון, ששימש כקמב"ץ גדוד 51 של גולני בקרב, התעקש לחבור, תחת אש, לפלוגה שנתקלה ולהילחם כתף אל כתף עם לוחמיה. בהמשך אף הכווין אש מסוקי קרב לעבר שני מבנים שישמשו את פעילי החזבאללה. "אני מכווין את המסוק אליהם. טיל ראשון ושני נורים, אני מזהה פגיעה. הנזק מועט, אך הפיצוץ יוצר אפקט של הלם ושקט קצרצר" (עמוד 160).

על האופן שבו לחם בקרב עוטר שטבון בצל"ש הרמטכ"ל. אולם רצונו, כמו גם ניסיונם של מפקדי הנח"ל בכתבה של אנגל לעשות כן, להציג את הדרג הטקטי כמי שפעל היטב בלבנון ובשטחים והוכשל על-ידי הדרגים הבכירים, מנותק מן המציאות ונראה יותר כניסיון "לסדר את העבר ברוורס". שטבון יודע היטב, כתוצאה מן העובדה שלחם במערכה ב-2006, שהמלחמה המבולבלת ההיא נראתה כך בין היתר גם בשל היעדר רוח לחימה, תוקפנות ונחישות בקרב הגייסות כמו גם בקרב חלק מן המפקדים הבכירים.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 22.08.2016)