מלחמת עולם בזעיר אנפין | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ניצחון הוא לא רק הישג צבאי בקרב. הכרעה במלחמה היא סך התוצאות ביחס ליעדים, כולל השלכות עתידיות במישור המדיני. תיאור הדרמה הצבאית בספר חדש על מלחמת יום כיפור.

ספרו החדש והמרתק של ד"ר עמירם אזוב, "הכרעה: מי ניצח במלחמת יום הכיפורים?" (הוצאת דביר, 2020), מנתח את הלחימה בחזית הדרום בשלהי המלחמה, ואת המעטפת האסטרטגית, המדינית והמעצמתית שהשפיעה על שני הצדדים. הוא ממשיך למעשה את קודמו "צליחה" (הוצאת דביר, 2011), שבו ניתח אזוב, בעבר חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, את נקודת המפנה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים.

קרב הצליחה היה, אולי, הקרב הקשה ביותר שלחם צה"ל מעודו. "צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית – לגרום למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש – הושגה. אבל לא תורת הלחימה היא זו שקבעה את גורל הצליחה, אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו – צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים" (עמוד 276).

"צליחה" היה ספר מטלטל, שסיפר את מה שניתן לתאר כדרמה הצבאית המותחת, הגורלית והמרתקת ביותר במלחמות ישראל. אזוב תיאר בו בכישרון רב, את גבורת הלוחמים ומפקדי השדה אל מול פני המלחמה הקשה. מבין הספרים שנכתבו על המלחמה הזאת, רק ספרו של זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", והביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", משתווים לו באיכותם.

כותרת הספר הנוכחי היא "הכרעה", אך אזוב מציין שזהו "מושג טעון ליבון". הגדרה רחבה יותר מההגדרה המילונית "ניצחון בקרב", מתארת הכרעה צבאית כ"שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו". "אולם כבר מעיון ראשון בתוצאות מלחמת יום הכיפורים", טוען אזוב, "נראה שהפירוש במקרה הזה מורכב קצת יותר. המורכבות נובעת מהפער שבין ׳הכרעה צבאית׳ לבין ניצחון במלחמה. ההישג הצבאי, שהוא פועל יוצא מהמצב בשדה הקרב, הוא רק היבט אחד במסכת רחבה יותר של תוצאות המלחמה. בתוצאות מלחמה נשקלות מטרותיה, שעמדו בבסיס מניעיה, מול היעדים שהושגו בסופה, וחשבונה כולל גם את המבט המדיני. ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת" (עמוד 14).

התמונה משתנה

הדרמה הצבאית המותחת נמשכת בתיאורי הקרבות בספר. בלילה שבין 15־16 באוקטובר פיקד האלוף אריק שרון על אוגדה 143 בקרב הצליחה. היה זה הלילה של האלוף שרון, ובו הפגין מי שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה 38 בקרב המופתי באום־כתף ב־1967, שליטה מרשימה בכוחות ויכולת קריאה נדירה של תמונת הקרב המשתנה. חטיבות השריון 14 ו־600 ביצעו פעולות הבקעה והטעיה כדי לאפשר לחטיבת הצנחנים 247 בפיקוד אל"מ דני מט לצלוח את תעלת סואץ ב"תפר" שבין הארמיות המצריות. באחת וחצי בלילה צלח את התעלה "הגל הראשון של חטיבת הצנחנים, פלוגת החה"ן שסימנה את השטח ולאחר שהשטח סומן צלח גדוד 565 של סא"ל דן זיו שאץ להרחיב את המאחז בגדה המערבית" (עמוד 26).

בימים הבאים שימשה הנקודה שממנה צלחו הכוחות את התעלה, מתחם שכונה "החצר" – כנקודה שאליה התנקזו כלל כוחות אוגדת שרון שביקשו לצלוח את התעלה. הצבא המצרי מצדו זרק על הכוחות ב"חצר" את כל מה שהיה לו. סא"ל עמוס נאמן, מוותיקי הצנחנים שסייע ב"חצר" בהכוונת הכוחות לגדה המערבית של התעלה, כתב לאשתו: "אני יושב עכשיו בנגמ"ש ומטוסי פנטום חגים מעלינו. היום אחה"צ הגיהינום הגיע לשיא. תריסר מיגים תקפו אותנו בנוסף לאש ארטילריה. פצועים לעשרות זועקים סביבך. מכוניות מתפוצצות. אנו משיבים אש תופת. זה היה טירוף, גיהינום של אש, עשן, רסיסים, אנחות, עזרה עילאית לפצוע, עשן צורב, אבק – ומעל לכול חוסר אונים. זו מלחמה איומה שהמצרים נלחמים בה עד החייל האחרון. דעו לכם שהפעם זה רציני, זו מלחמת עולם בזעיר אנפין" (עמוד 17).

לאחר הצלחת צה"ל לבסס ראש גשר בגדה המערבית, נדרש הרמטכ"ל "לנווט את אוניית פיקוד הדרום במים סוערים" (עמוד 72). "המצביא הטוב", כתב בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר על דדו, "אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון". כזה היה דדו, שכמפקד צעיר בפלמ"ח בקרב סן־סימון למד כי "כשיורד גשם – נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף", ופעל בהתאם.

לאחר הצליחה יצא צה"ל למהלך הגדול של כיתור הארמיה השלישית, שאכן הכריע את המצרים, אולם לצדו יצא פיקוד הדרום לשורה של מהלכים מהוססים, והתוצאות היו בהתאם. על חטיבת השריון 600, בפיקוד אל"מ טוביה רביב, הוטל לכבוש את מתחם "מיסורי" בו היה ערוך כוח מצרי. גדוד 409, "בפיקוד איש סיירת מטכ"ל לשעבר, רס"ן עוזי בן יצחק" (עמוד 87), חצה את הדיונות, תפס עמדות אש על רכס קטן, "וניהל דו־קרב מול גדוד טנקים מצרי מטווחים של בין 2,000 ל־3,000 מטר" (עמוד 91). הכוח של בן יצחק השמיד כעשרים טנקים מצרים, אבל לאחר ההצלחה זו תמונת הקרב השתנתה.

המצרים היו ערוכים היטב והחטיבה נסוגה כעבור מספר שעות, לאחר שספגה אבדות כבדות. בתום הקרב "המח"ט אסף את הטנקיסטים שזה עתה יצאו מהקרב על 'מיסורי' לשיחת מוטיבציה, כדי לנסות לאייש 12 אנשי צוות לשלושה טנקים לתגבור הכוח המרוסק. הוא הצליח לאייש טנק אחד" (עמוד 96).

קרב מיותר

היו גם כאלה שרק החזרה ללחימה היה בכוחה לחלצם מרוח הנכאים שבה היו שרויים. בגזרת אוגדה 162 פעל גדוד 50 של צנחנים, בפיקוד רס"ן יורם יאיר (ייה). הגדוד "שעבר תלאות קשות בצפון נגד הסורים בימים הראשונים, התייצב לרשות האוגדה והצטרף למשימות הטיהור הסיזיפיות בחיץ החקלאי" (עמוד 158). גדוד הצנחנים הוא אולי היחיד מבין גדודי הצבא שלחם בשתי החזיתות. התעקשות המג"ד להחזירו ללחימה לאחר שנסוג מרמת הגולן סייעה לשיקום רוח הגדוד, שכן הוא פעל היטב בחזית המצרית וכבש יעד אחר יעד.

קרב נוסף שתואר בספר הוא ניסיונה הכושל של אוגדת השריון 162, בפיקוד האלוף אברהם אדן (ברן), לכבוש את העיר סואץ. כאשר סגן מפקד פיקוד הדרום, תא"ל (מיל') אורי בן ארי, הטיל על חברו מהפלמ"ח ברן את המשימה אמר לו: "אנחנו רוצים שתכבוש את סואץ. בתנאי שזה לא סטלינגרד" (עמוד 177). בפועל, כזה בדיוק היה הקרב. חיילי הצבא המצרי שארבו ברחובות ובבתים הפתיעו והסבו לכוחות צה"ל אבידות כבדות.

במהלך הלחימה בסואץ נפצע סרן חזי פנט, שפיקד על כוח חרמ"ש מאולתר בגדוד שריון שמפקדו היה סא"ל נחום זקן. את הפיקוד על הכוח תפס סמל צביקה צור. "דיווחתי למג"ד ש'קודקוד' נפצע וניסיתי לנהל את האש והשליטה בפלוגה. לקחתי אחריות והתחלתי לתפעל את הפלוגה תוך אבטחה עצמית" (עמוד 219), סיפר צור. לאחר הקרב ביקש זקן לפגוש במפקד האלמוני, שהוביל את הכוח בלחימה, והטיל עליו את הפיקוד על הפלוגה. צור ניסה למחות ולומר שאינו קצין, אולם זקן העניק לו דרגת סגן־משנה. לימים הוענק לצור עיטור העוז על גבורתו בקרב.

תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד במלחמה על כוחות שריון כסגן מפקד אוגדה 162, העריך לימים כי "מנקודת מבט צבאית, הקרב על סואץ היה מיותר – הארמיה השלישית הייתה מכותרת. ידענו זאת גם אז" (עמוד 294). לא הייתה, קבע, שום סיבה טקטית זולת הרצון לכבוש סמל משמעותי.

בין הכורסה לצריח

"היסטוריון חייב זהירות בביקורתו. קל לבקר מהכורסה, הרבה יותר קשה להבין את מה שנראה ממרומי הדיונה או ממשקפי האבק של המפקד בצריח" (עמוד 295), כתב אזוב. ניכר בספרו שמדובר במחקר היסטורי מעמיק, שנשען על איסוף ובירור יסודי של העובדות כדי לצמצם ככל שניתן את הפער בין הכורסה לצריח הטנק. העובדות שנאספו בשקדנות גובשו לכדי סיפור חזק ונהיר שתופס את הקורא ואינו מרפה.

"מנקודת מבט צבאית, הישגי צה"ל בארבעת הימים האחרונים למלחמה – כולל קרב סואץ – הביאו אותו אל ספה של הכרעה" (עמוד 343). יכולתו ורצונו של הצבא המצרי להוסיף ולהילחם נשללו ממנו, אך התשובה לשאלה מי ניצח במלחמה, אף שישנה זיקה בינה ובין התוצאות בשדה הקרב, מורכבת יותר. מנקודת מבט מדינית, נשיא מצרים אנואר סאדאת תכנן והוציא לפועל מלחמה מוגבלת בהתאם לאמצעיו, והשיג חלק מיעדיו. מנגד, אף שהשלום לא היה חלק ממטרות המלחמה של ישראל במלחמת יום הכיפורים, השגת שלום עם שכניה הערבים היה אינטרס שלה מאז מלחמת העצמאות.

כחמש שנים לאחר המלחמה נחתם על מדשאות הבית הלבן הסכם השלום בין ישראל למצרים. העובדה שגם בתנאים הקשים שבהם נמצאה ישראל, שלחמה בשתי חזיתות בו־זמנית, עדיין הצליח צה״ל להביס את צבאות סוריה ומצרים, הביאה את סאדאת להכרה כי לא יצליח לנצח את ישראל ולפיכך עליו לבחור בשלום. זהו, מציין אזוב, ניצחונה של ישראל במערכה.

נסראללה מחכה להזדמנות: חייבים להציב משוואת הרתעה חדשה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בשלב הזה, גם חיזבאללה וגם צה"ל לא מעוניינים בהסלמה אבל נסראללה יודע שזו הנחת העבודה של מערכת הביטחון ומחכה לשעת כושר. חייבים להבהיר לו שזה לא ישתלם.

את דרום לבנון החריד לאחרונה פיצוץ סמוך לכפר עין־קנא במחסן נשק של חיזבאללה, ורמת הדריכות בצפון עלתה, אבל בהינתן שרמת המתיחות בין ישראל לחיזבאללה כבר נמשכת מעל חודשיים יש גבול כמה דרוכה יכולה להיות המערכת, המתוחה מדי ממילא, בלי להתנגש חזיתית.

בסדרת ציוצים שפרסם בטוויטר לפני כשבוע, כתב הפרשן הצבאי של אתר "וואלה", ד"ר אמיר בוחבוט, את רשמיו משיחה שקיים עם שר הביטחון, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ. בהתייחס לאיום של מנהיג חיזבאללה, השייח' חסן נסראללה, להרוג חייל ישראלי, אמר גנץ שהדבר לא יעבור בלי "תגובה משמעותית של צה"ל", אך הודה "שנקודת מתח מתמשכת היא לא טובה".

בראיון ל"ישראל היום" בסוף השבוע שעבר אמר אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, כי למרות ש"דגדג" לו להורות להרוג את החוליה שחדרה בהר דב, עמד לנגד הפיקוד הבכיר של צה"ל היעד האסטרטגי למנוע הסלמה בעת שצפון הארץ עמוס במטיילים ונופשים. שבוע לאחר מכן הרגו כלי טיס של חיל האוויר וכוח מיחידת מגלן חוליית מחבלים שניסתה להטמין מטען חבלה סמוך לגבול ברמת הגולן. "לחוליה הזאת לא רק שלא נתנו לברוח, גם נתתי פקודה להרוג אותם, כי בסוריה יש לנו חופש פעולה הרבה יותר גדול", אמר ברעם. לדבריו, נסראללה מסרב "לרדת מהעץ" משום שהוא רוצה לאותת לישראל שלא תגזים ותשמור על כללי המשחק.

ברעם הוא מפקד מנוסה, שלחם בלבנון מאז שהתגייס לצנחנים בשלהי שנות השמונים ועד לנסיגה בשנת 2000 ובהמשך פיקד על גדוד 890 באינתיפאדה השנייה ועל אוגדת הגליל. לתפיסתו, בטרם יוצאים למערכה, נדרשות לגיטימציה פנימית ובינלאומית, וכן יש לעשות כל מאמץ למנוע הסלמה. אבל כאמור, גם ברעם וגם גנץ, שהיה המח"ט שלו בצנחנים, יודעים שהמתיחות המתמשכת גם היא לא טובה, במיוחד כשמי ששולט בדינמיקה של ההסלמה זה נסראללה.

לכן, כשירו צלפים של החיזבאללה, בחודש שעבר, לעבר כוח צה"ל בגבול (ולא פגעו), הגיב צה"ל באופן נחרץ יותר מאשר בהר דב ותקף מן האוויר עמדות חיזבאללה סמוכות לגבול בלבנון. המסר, אמר ברעם, היה: "איבדת שתי עמדות על ירי בלי נפגעים. ללמדך איך נגיב על ירי עם נפגעים".

חיזבאללה עודנו מורתע מפני מלחמה עם ישראל, בוודאי כיום נוכח המשבר הכלכלי בלבנון, מגפת הקורונה ומאמצי השיקום לאחר הפיצוץ בביירות. צה"ל אמנם לא עמד בציפיות שתלה בו הציבור הישראלי במלחמת לבנון השנייה, אולם המתקפה האווירית קשה שפגעה בנכסיו האסטרטגיים של הארגון בביירות והתמרון היבשתי שפגע במאחזיו בדרום לבנון ובמאות מפעיליו, המחישה את פערי העוצמה בין חיזבאללה לבין ישראל. נסראללה עצמו הודה שלו היה יודע שחטיפת החיילים תוביל למלחמה, לא היה מבצע אותה.

אבל, כאמור, בין אפס מעשה למלחמה יש מנעד רחב של פעולות ולמרות שנסראללה לא רוצה במלחמה הוא ממשיך ללכת על הסף, במעין משחק צ'יקן, אף שהוא יודע שהתוצאה עלולה להיות הסלמה ואף מלחמה. זו דרכו להרתיע את ישראל ולשמר את מעמדו כמגן לבנון.

כמו במלחמה, חיזבאללה משחק על זמן. הזמן פועל כנגד ישראל, שרוצה לחזור לשגרה כמה שיותר מהר, ולטובת חיזבאללה, שיוקרתו עולה ככל שהוא מחזיק זמן רב יותר. ועדיין, נשאלת השאלה איך מסיימים את המתיחות הזו, בלי שתהפוך למערכה ומבלי לוותר על הקווים האדומים של ישראל.

נסראללה לא מאיים בלי לקיים, וככל שזה תלוי בו הוא יבקש להאריך את המתיחות ככל יכולתו, ולבסוף לממש את משוואת ההרתעה שהציב ולפגוע בחייל. כשההסלמה תגיע על צה"ל לנצל אותה. תהיה אז לגיטימציה לפגוע בארגון, ויש לעשות זאת באופן שישרטט לחזבאללה משוואה חדשה שתרתיע את הארגון ותבהיר את כללי המשחק לאורך הגבול.

הרמטכ"ל מינה מח"טים חדשים, וכדאי לשים אליהם לב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע פרסם צה"ל את תוצאות דיון השיבוצים שקיים הרמטכ"ל ובו מונו רוב מפקדי החטיבות הסדירות הבאים. הקורונה, הסכמי השלום, והמתיחות עם חזבאללה דחקו את המינויים הללו מסדר היום הציבורי, אבל כדאי לשים אליהם לב, כי אלו האנשים שעשויים לפקד על חטיבות צה"ל במלחמה.

היו זמנים שבהם סבב מינויים בדרג המח"טים, היה בגדר חדשות של ממש. אבל הזמנים השתנו ויש חדשות דחופות וחשובות יותר. הקורונה, שבהשוואה להתנהלות ממשלת ישראל במהלכה וקבלת ההחלטות שלה מצטיירים מחדלי הממשלה במלחמת יום הכיפורים כזניחים, דחקה כמעט כל נושא אחר מסדר היום, ולא בלי צדק. 

את תשומת הלב הנותרת תופסים הסכמי השלום עם בחריין ואיחוד האמירויות שנחתמו בארצות הברית, המתיחות בצפון עם חזבאללה (שנמשכת כבר כמעט חודשיים), והידיעה שההסלמה בין ישראל לחמאס נמצאת מעבר לפינה. כל אלו הפכו את החדשות אודות הקצינים שימונו למפקדי החטיבות הסדירות של הצבא להרבה פחות בולטות.

ועדיין, כדאי לשים לב לשמות ולמינויים שעליהם הוחלט בדיון השיבוצים שהתקיים השבוע אצל הרמטכ"ל אביב כוכבי, משום שכאשר רוצים לדעת מה חשוב, צריך לבחון היכן משקיעים את הכסף ולא פחות חשוב, את האנשים.

המתיחות עם חזבאללה אולי לא תהפוך הפעם למלחמה של ממש, אבל הסלמה תהיה שם (ומוטב שצה"ל יידע לנצל אותה בכדי לשרטט לחזבאללה משוואת הרתעה חדשה) וכך גם בעזה, כפי שהדגים ירי הרקטות אתמול. בצה"ל, מח"טים יודעים שהאפשרות שיידרשו לפקד על יחידותיהם במערכה היא לא בחזקת מדע בדיוני.

בדיון הוחלט למנות את תא"ל אביעד דגן, שפיקד על טייסות קרב בחיל האוויר ועל מטה מודיעין ואש בפיקוד הצפון, לראש מנהלת הטרנספורמציה הדיגיטלית באגף התקשוב, ואת תא"ל יניב אלאלוף, קצין צנחנים שפיקד על בה"ד 1 וכיום מפקד על אוגדת איו"ש, למפקד המכללה לפיקוד ומטה.

לשלוש מחטיבות השריון הסדירות של צה"ל מונו מפקדים חדשים. אל"מ שגיב דהן, מח"ט שכם לשעבר, ימונה למפקד חטיבת השריון 460, אל"מ רועי סבירסקי, שפיקד במבצע "צוק איתן" על גדוד השריון 74, יפקד על חטיבה 188, ואילו אל"מ יפתח נורקין יפקד על חטיבה 7.

נורקין (בן־דודו של מפקד חיל האוויר הנוכחי) הוא קצין שריון שבאופן חריג עבר הסבה לחיל הרגלים בבסיס האימונים של גולני, פיקד על פלוגת הסיור של חטיבה 7 בלחימה במבצע "עופרת יצוקה", במהלכו פגעו לוחמיו ב־15 מחבלים, ובהמשך על חטיבת אפרים.

אל"מ שרון אסמן, שפיקד על גדוד 931 במבצע "צוק איתן" ועל חטיבת בנימין, מונה למפקד חטיבת הנח"ל, ואל"מ אליעד מאור (מואטי), יוצא דובדבן שפיקד על עוצבת ברעם, מונה למפקד חטיבת גבעתי. 

לחצות את הגדר

אל"מ יהודה ואך, יוצא היחידה המובחרת מגלן שפיקד בהמשך על גדוד בגבעתי יתמנה למפקד בה"ד 1. כמפקד עוצבת חירם בגבול לבנון, כתב ואך מאמר שבו טען כי צה"ל נשען יתר על המידה על גדרות ומכשולים הנדסיים.

"חציית הגדר כאופציה סבירה נעדרת מן השיח הפיקודי. נוצר כיום מחסום תודעתי (פסיכולוגי) לפעול מעבר לה, ופוחתת תחושת האחריות והמסוגלות של המפקדים בכל מה שנעשה מעבר לגדר", קבע ואך.

כשיכנס לתפקידו כמי שאחראי להכשרת הקצינים בצה"ל, יידרש ואך לחנך את הצוערים כך שיוכלו להתגבר על המחסום התודעתי שתיאר.

בנוסף הוחלט למנות את אל"מ י׳, המפקד כיום על סיירת מטכ"ל, למפקד מערך ההתקפה בסייבר באגף המודיעין. י׳ עשה כמעט את כל שירותו ביחידה ולקח חלק בין היתר ב"מבצע חד וחלק" במלחמת לבנון השנייה, אבל נשאלת השאלה האם נכון היה לקדמו שוב דווקא בתוך אגף המודיעין, או שמא ב"צבא הגדול".

לאחרונה הוחלט שמפקד אחר של סיירת מטכ"ל, תא"ל שלומי בינדר, שעשה מסלול דומה לי׳ ופיקד קודם גם על יחידת אגוז וחטיבת גולני, יישאר שנה נוספת בתפקידו כמפקד אוגדת הגליל.

אפשר להניח שהסיבה שבגללה מבקש הצבא לשבץ קצינים כמו בינדר ומפקדים נוספים מהכוחות המיוחדים בתפקידי מפתח בצבא היבשה, נובעת מתחושת המסוגלות ולניסיון שיש למי שפעלו מעבר לקווי האויב ובעיניהם הגדר היא רק גדר, שעוברים, ולא מחסום. בהתחשב בכך, אולי מוטב היה למנות את י׳ דווקא לתפקיד במערך השדה של צה"ל, ולא באגף המודיעין.

הכפירים בליבת הפיקוד

בסבב מונו שלושה בוגרים של חטיבת כפיר למפקדי חטיבות סדירות. הראשון, אל"מ שרון אלטיט, מפקד חטיבת ג'נין לשעבר מונה למפקד חטיבת כפיר.

השני, אל"מ מני ליברטי, שפיקד בעבר על גדוד הסיור של חטיבת הנח"ל, יחליף את אל"מ קובי הלר, יוצא גולני, כמפקד חטיבת הקומנדו. בניגוד לשלושת קודמיו בחטיבה, ליברטי כמעט שלא עבר בה, פרט לתפקיד מ"פ בדובדבן לפני כחמש־עשרה שנים, ולא פיקד על אף אחת מיחידותיה. חטיבת הקומנדו מיועדת לפעול בעומק והפיקוד עליה מחייב היכרות עמוקה עם יכולות יחידותיה. זהו פער שליברטי יהיה חייב לגשר עליו, ומהר.

השלישי, אל"מ יואב ברונר, מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, מונה למח"ט הצנחנים הבא. לראשונה מאז פיקד על החטיבה אלי זעירא, לימים ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, עתיד לפקד על חטיבת הצנחנים קצין שלא החל בה את שירותו. 

אבל למרות שברונר התגייס לגדוד דוכיפת, הרי שאת עיקר תפקידיו כקצין הוא עשה בחטיבה האדומה. לאחר שפיקד על פלוגה בבה"ד 1 המליצו עליו מפקדיו למח"ט הצנחנים יוסי בכר, שקיבל את ההמלצה בשתי ידיים. לאחר שעבר לצנחנים הוא פיקד על פלוגת החוד בגדוד 890 במלחמת לבנון השנייה, על הגדוד כולו במבצע ב"צוק איתן" ועל חטיבת צנחנים מילואים.

במאמר שפרסם לפני כחמש שנים ב"מערכות", בעת ששימש כמפקד בסיס האימונים של החטיבה, כתב כי הוא חש "לעיתים קרובות שאנו דורשים הרבה מאוד מהחיילים שלנו, מקבלים מהם רק חלק מדרישותינו ולא מגיבים על כך. בכך אנחנו בעצם מנציחים את תופעת החפיפניקיות".

ברונר המליץ במאמרו לקיים ביחידות תחקור עומק של אירועים חיוביים ושליליים, על "מתן חיזוק חיובי לפקודים הפועלים ביצירתיות ובנועזות ובמקביל שומרים על ערכי המוסר ועל האמינות", ועל חוסר סובלנות כלפי חריגות מהנורמות.

ההמלצה העיקרית שלו היתה להתמקד באוכלוסיית מפקדי המחלקות, שכן הם מי שזקוקים יותר מכל "לחניכה, לתמיכה וללימוד מעמיק של המשמעת המבצעית ושל הדרכים לאכיפתה ולמימושה. זו האוכלוסייה אשר תשפיע במהלך מבצע כמו "צוק איתן" על כך שיישמרו מרווחים מספיקים בשטחי הכינוס, שיימצא שומר מבצעי ודרוך, ותתקיים שגרה יומיומית המאופיינת בנורמות מבצעיות וערכיות".

בתחילת השנה הסתבך ברונר כשדיבר בגסות ונוקשות לחיילים בחטיבה שבפיקודו. למרות שמוטב היה להתבטא באופן אחר (והוא גם התנצל בהמשך) הסיבה לכך שנזף בחייליו, המשרתים בגזרה נפיצה, נבעה מאותה קפדנות וחוסר סובלנות לחפיפניקיות שבה הוא דוגל. 

כשכוכבי מונה למפקד חטיבת הצנחנים, לפני כעשרים שנה, אמר לו הרמטכ"ל מופז, שהיה אחד המפקדים שעיצבו אותו והשפיעו עליו, בצנחנים וגם אחר־כך, שהוא מצפה שהרמה של החטיבה תהיה כזו שעל כל דבר יגידו "כמו בחטיבת הצנחנים". עכשיו כוכבי הוא הרמטכ"ל, וסביר שברונר יישמע ממנו את אותו המסר בדיוק. 

אי של מצוינות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרם של יוצאי היחידה אמנם אינו חושף את עיקר פעילותה של סיירת מטכ"ל וסובל מכמה אי־דיוקים, אבל תרומתו בתיאור מותח של אירועים שמשום מה נשכחו מהתודעה הציבורית.

בספר המתח המופתי "תותחי נברון" (הוצאת מ. מזרחי, 1957) תיאר אליסטייר מקלין, כיצד נדרש הקפטן קיית מלורי "מיחידת־המדבר ארוכת הטווח" (עמודים 10־11), להוביל במלחמת העולם השנייה צוות למשימה בלתי־אפשרית: להתגנב לאי יווני שבשליטת הנאצים כדי "להשתיק את תותחי נברון" (עמוד 19), כלומר להשמידם. כשקוראים על מבצעי סיירת מטכ"ל קשה שלא לחשוב שהפשיטות שביצעו "בחורינו המצוינים" השאירו אבק למבצעים בדיוניים שכאלה, ולו היה מותר לחשוף אותן הן היו עשויות להוות חומר גלם מצוין לספרי מתח וסרטי פעולה.

זו כנראה הסיבה שבגללה בחרו אבנר שור ואבירם הלוי, שניהם יוצאי היחידה, לכתוב את הספר "סיירת מטכ"ל – המבצעים הגדולים של היחידה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2020). שור עבר מסלול הלוחם בצוות פברואר 1971 שעליו פיקד איתמר סלע, עליו גם כתב את ספרו הראשון, ואילו הלוי, סא"ל במיל', שירת בה שנים ארוכות מלוחם ועד לסגן מפקד היחידה. השניים כבר שיתפו פעולה בעבר בביוגרפיה שכתבו עם טל בשן על מפקד שייטת 13 וחיל הים, אלוף יוחאי בן־נון.

בספרם הנוכחי מתארים המחברים רבות מהפעולות ה"אג"מיות", כלומר הפעולות הקרביות הגלויות שבהן לקחה היחידה חלק מאז היווסדה ב־1957 ועד לאמצע שנות התשעים. על הפעולות הייעודיות של היחידה, שהן עיקר עיסוקה, או פעולות הלחימה שבהן לקחה חלק מאז, ובהן הפשיטות במלחמת לבנון השנייה ולחימתה במבצע "צוק איתן" – לא ציינו המחברים דבר. הסיבה לכך, הם מסבירים, היא כדי "שלא ייחשף שום פרט או מבצע שהיחידה אינה מעוניינת לחשוף" (עמוד 13).

חלק מהמבצעים שמתוארים בספר, כמו פעולת השתלטות על מטוס סבנה ב־1972 או מבצע "אביב נעורים" ב־1973, בו נפל אחיו של אחד המחברים, סגן מפקד סיירת צנחנים אבידע שור, כבר סופרו בעבר פעמים אין ספור. ועדיין הסיפור מרתק בכל פעם מחדש.

מיתוס אנטבה

מי שיקרא את הספר לא יוכל שלא לשים לב לסגנון הכתיבה שמזכיר יותר ספרי מתח משובחים, כמו אלו שכתב מקלין, מאשר ספרי תיעוד ועיון. הסגנון הצ'יזבטי הזה – שנדמה כי הוא נטוע ביחידה גם משום שמייסדה, אברהם ארנן, היה פלמ"חניק גאה – מהנה מאוד והופך את הקריאה לחוויה נעימה. לדברי המחברים הם כתבו כך אף שמדובר במסמך תיעודי, משום שביחידה המציאות עולה על כל דמיון. ייתכן, אך הדיוק ההיסטורי נפגע.

הפרק שעוסק במבצע אנטבה הוא דוגמה בולטת לסדקים שמוטב היה להימנע מהם. על סיירת מטכ"ל פיקד אז סא"ל יוני נתניהו, שהגיע ליחידה "כקצין צעיר ומצטיין מהצנחנים בהמלצת ביבי, אחיו, שכבר שירת כחייל בצוות הלוחמים של עמירם לוין, והיה משוכנע שהשידוך הזה יכול להביא ברכה גדולה גם ליוני וגם ליחידה. וכך היה" (עמוד 200).

אמנם המחברים ציינו את חלקו של אל"מ במיל' מוקי בצר, "מאושיות הצנחנים עטורות התהילה" (עמוד 181), כחבר בולט בצוות התכנון של המבצע, בעוד שמפקד היחידה, יוני, שהה בסיני בהכנות למבצע אחר. אולם, כשהדברים מגיעים לפעולה עצמה, נראה כי חלקו של בצר, מפקד כוח הפריצה, מושמט.

לאחר הנחיתה נתקלה שיירת הרכבים בשני זקיפים מצבא אוגנדה. יוני וגיורא זוסמן שולפים אקדחים עם משתיקי־קול, "פותחים באש אך אינם מצליחים לחסל סופית את השומר האוגנדי" (עמוד 215). לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים, שהפך את הפעולה ל"רועשת" וחשף את הכוח. בתגובה הכוח פרק מהרכבים סמוך לטרמינל הישן בו הוחזקו החטופים והסתער לעברו. בספר נכתב כי במהלך ההסתערות, נעצר בצר לפתע, מבלי להסביר מדוע. יוני שחשש מעיכוב ומחזרה תרחיש אסון מעלות, שינה את כיוון ריצתו והוביל את ההסתערות. שניות מספר לאחר מכן נפגע מירי ממגדל הפיקוח ונהרג.

במאמר שפרסם ב"הארץ" לפני ארבע שנים ציין בצר כי ירה לעבר חייל אוגנדי והרג אותו, לעבר המחבלים שבטרמינל והחטיא, ואז נעצר להחליף מחסנית. בפריצה לטרמינל היה בצר אחד הלוחמים הראשונים שפרצו בעקבות אמיר עופר ומפקדו אמנון פלד, שהרגו כמה מן המחבלים. מן הקהל זינק לעברם אז מחבל נוסף, אולם "עמוס גורן ואני יורים בו, הוא נהרג לפני שהספיק ללחוץ על ההדק", כתב בצר.

בניסיונם הראוי להנציח את יוני עומעם חלקו של בצר, כמו גם של מפקדים נוספים, בהצלחה. לא ברור מדוע, שהרי יש מספיק תהילה לכולם והפרטים ידועים. אבל הדיוק בפרטים מטריד הרבה פחות מכך שבישראל של 2020 ישנו חשש שמבצע אנטבה יהפוך מאתוס – קרי ערך ונורמה שלהם שותפים כלל האזרחים – למיתוס, כלומר מבצע מן האגדות שאיש כבר אינו זוכר, מבצעיו כבר לא בין החיים והנורמה שנקבעה בו נראית לא ריאלית ולא מחייבת.

רבין השתכנע

אירוע אחר שבו בולטת ההשמטה הזו של חלקם של אישים באירועים הוא מבצע "עוקץ ארסי", חטיפת מוצטפא דיראני מביתו שבכפר קסר־נבא שבעומק לבנון, בשנת 1994. על היחידה פיקד אז סא"ל דורון אביטל, שהתגייס במקור לקורס חובלים אבל עבר לגדוד 202 של הצנחנים. במלחמת לבנון הראשונה, "והוא אז כבר מפקד הפלוגה המסייעת, נחת הגדוד, בפיקודו של ישראל (רלי) רמות, ליד נהר האוואלי והחל לנוע רגלית עד לפאתי ביירות. על פי כמה מחייליו, דורון הוביל את הפלוגה שלו באופן מושלם, בביטחון, בחוכמה, ותוך שמירה דקדקנית על חיי חייליו" (עמוד 266).

מדובר במבצע חשוב, שהדגיש את מחויבות צה"ל וישראל כולה לנווט הנעדר רון ארד, שדיראני החזיק בו אז. שעות ספורות לפני המועד המתוכנן התלבט ראש הממשלה יצחק רבין האם לאשר את הפשיטה. לפי אחת הגרסאות הייתה זו נחישותו של ראש אמ"ן דאז, אלוף אורי שגיא, שנחשב לעקשן עוד מימיו כמפקד בגולני, שגרמה לרבין לאשר את המבצע. התעקשות זו נשענה על הביטחון ששידר כלפי מעלה אביטל בדבר יכולתה של היחידה לבצע את המשימה, בעוד שבכירים אחרים שנכחו בישיבה, בוגרי היחידה בעצמם, הציעו לבטלה. אך בספר הותירו המחברים את הסיבה שבגינה אישר רבין את המבצע עמומה.

הפעולה בוצעה בהתאם לתכנון ולאימון המקדים, שביחידה הוא יסודי, מעמיק ומביא בחשבון את התגובות כמעט לכל מקרה אפשרי. הכוח, בפיקודו של אביטל, הוטס במסוקים לעומק לבנון, התגנב לביתו של דיראני, חטף אותו ושב ארצה. בפעולה השתתף נוסף קצין שמסלול השירות שלו דומה לאביטל, הרצי הלוי. כמו אביטל, גם הלוי "הגיע לסיירת מטכ"ל מהצנחנים לאחר שהיה מ"פ בגדוד 101 ומפקד פלוגת עורב החטיבתית" (עמוד 286), וכמותו גם הוא היה לימים למפקד היחידה. בניגוד לאביטל שלאחר שסיים לפקד עליה חש כי עמד באתגר ועשה את שלו, והעדיף לפנות למסלול אקדמי ולהשלים דוקטורט, הלוי נשאר בצבא והוא עתה מפקד פיקוד הדרום.

פשיטה נשכחת בתעלה

התרומה העיקרית של הספר היא בתיאורים מפורטים שהוא מספק לאירועים שמשום מה נשכחו או נעלמו מהתודעה הציבורית. כך פיגוע המיקוח בבית שאן ב־1974, שבו נרצחו ארבעה אזרחים ונהרגו שלושת המחבלים. או מבצע "בן־בליעל" ב־1988, שבמהלכו חטף כוח מהיחידה, בפיקוד פנחס בוכריס, את ג'וואד קצפי, פעיל בכיר בארגון אמל,

פשיטה נשכחת נוספת שכזו, המתוארת במלואה בספר, היא מבצע "בולמוס 3", שהתרחש בלילה שבין ה־10 ל־11 במאי 1969, בעיצומה של מלחמת ההתשה. היתה זו פעולת גמול שבה פעלה היחידה בסיוע שייטת 13. מטרתה, כותבים המחברים, הייתה להראות למצרים שצה"ל יכול לפעול ולפגוע גם בשטחם, בלב מערך ביצורים שבצד המערבי של התעלה.

"מפקד הפעולה הוא עמירם לוין מקיבוץ להבות הבשן, וסגנו הוא שלמה תירוש ממשמר השרון, קיבוצו של אהוד ברק. הכוח בן 13 הלוחמים חוצה את התעלה בסירות ה"מארק 1", קשור לחבלים שמתחו קודם לכן השייטים מגדה אחת לשנייה תוך כדי שחייה חרישית, ומתמקם משני צדי כביש האמנה" (עמוד 68). מפקד אחד מכוחות המארב, עוזי דיין, אז קצין צעיר ולימים מפקד היחידה וסגן הרמטכ"ל, זיהה משאית שנעה על הציר מכיוון צפון ופקד לפתוח באש. "צרורות ארוכים וקצביים קורעים בתקתוק קולני את גלימת השקט המכסה על האזור. הרכב המצרי נפגע" (עמוד 69). שני חיילים מצרים שהיו ברכב נהרגו והכוח שב בשלום, לאחר שהדגים שוב את יכולתו של צה"ל לפעול בגדה המצרית באין מפריע.

זהו, אולי, התפקיד החשוב ביותר של היחידה, כמו גם של יחידות מובחרות נוספות: להוות אי של מצוינות, כהגדרת אחד מטובי מפקדיה, אהוד ברק, שימשוך את הצבא כולו קדימה בכל הנוגע לרוח הלחימה, היוזמה והחתירה למגע.

משחקים על זמן: הסלמה בצפון עשויה להתרחש בכל רגע | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 המצב בגבול הצפון מזכיר מאוד את התקופה שטרם מלחמת לבנון השנייה. בינתיים צה"ל מעריך נכונה את כוונות חיזבאללה ונערך בהתאם. אבל האתגר, כפי שהוכח בשנה שקדמה למלחמה, הוא לעשות זאת לאורך זמן.

בסוף השבוע פורסם שבכוונת חיזבאללה להוציא לפועל פיגוע נקמה בטרם ראש השנה. לפני כחודש וחצי נהרג פעיל של הארגון בסוריה, בתקיפה שיוחסה לישראל. מאז שוררת מתיחות בצפון שבמהלכה ניסה חיזבאללה "לסגור חשבון" עם ישראל בהתאם למשוואה לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה.

צה"ל הדף את כל הניסיונות ובאחרון שבהם, ירי צלפים לעבר כוח צה"ל בגבול, אף תקפו כלי טיס של צה"ל עמדות חיזבאללה סמוכות לגבול בלבנון. מאז יוחסו לישראל עוד שתי תקיפות כנגד בסיסי כוחות איראנים בסוריה בהן היו עשויים להיפגע גם פעילי הארגון, שמהוות איתות למנהיג חיזבאללה, השייח' חסן נצראללה, שהמשוואה שהציב לא מקובלת.

ישנם קווי דמיון בין המתיחות הנוכחית בצפון לבין השנה שקדמה למלחמת לבנון השנייה. אוגדת הגליל, עליה פיקד אז תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, סיכלה אז שורה של ניסיונות חטיפה ותקיפה שערך ארגון הטרור לאורך הגבול.

בין היתר, העריך הירש שחיזבאללה ינסה לחטוף חייל בגזרת הר דב והציב שם כוחות מיחידות מובחרות. בסוף יוני 2005 נתקל שם כוח מיחידת מגלן בחוליית של הארגון, והרג מפקד שטח בכיר. מפקד מגלן דאז, סא"ל אמיר ברעם, יוצא הצנחנים שמפקד כיום על פיקוד הצפון, כתב בתחקיר שלאחר ההתקלות שגם לחיזבאללה "יש פנים ושמות, זה לא שד שיוצא מהקרקע, גם להם האנשים יקרים. פצועים והרוגים קשים להם ביותר". זו אבחנה שנותרה נכונה גם עתה.

גם בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה לסכל ניסיון חטיפה סמוך לכפר עג'ר. כוח צנחנים מגדוד 202, בפיקוד המ"פ אלעד יעקובסון, ביצע הונאה טקטית, שאותה הגה הירש. הכוח מיקם את המארב מחוץ לפילבוקס שבכפר, והציב בו מטרות דמה. מפקד גדוד הצנחנים, סא"ל יניב אללוף (כיום תא"ל ומפקד אוגדת איו"ש), סיפר אז שהכוח זיהה ארבעה מפעילי הכוח המיוחד של חיזבאללה שהתגנבו לכפר ואחד הלוחמים, רב"ט דוד מרקוביץ', "ששמר על קור רוח יוצא דופן, קלע באש מאוד מדויקת על המחבלים והרג אותם".

אבל למרות הדריכות, החשיבה המקדימה והיערכות, ב־12 יולי 2006 הצליחו פעילי חיזבאללה לארוב לסיור של צה"ל, להרוג כמה מאנשיו ולחטוף שני חיילים, מהלך שהוביל לפרוץ מלחמת לבנון השנייה.

בראיון ל"מעריב", בשישי האחרון, סיכם אל"מ רועי לוי, יוצא חטיבת גולני, את כהונתו כמח"ט 300 שהסתיימה בעיצומה של המתיחות הנוכחית. לוי ציין שכאשר חדרה חוליית החיזבאללה להר דב לפני כחודש, הרמטכ"ל אביב כוכבי "קיבל החלטה לא להרוג אותם. בצדק".

ההחלטה נועדה לאפשר להם מוצא מהמשך המתיחות, מוצא שהארגון ככל הנראה בחר שלא לנצל. אמנם, כמאמר לוי, תמיד יהיה מי שימתח ביקורת על החלטות שכאלה, אבל "יש דברים אחרים שרואים מלמעלה. שלא רואים מהרמה הטקטית". מה גם שהמבקרים משוחררים לרוב מנטל האחריות. אבל יתכן גם שהריגת החולייה הייתה מבהירה לארגון שישראל לא תהיה סובלנית לפרובוקציות בגבולה הצפוני, וכדאי להביא גם את זה בחשבון.

עם זאת, קביעת לוי שבצה"ל קוראים את מהלכי חיזבאללה "כמעט כמו ספר פתוח", יש בה כדי להטריד. מוטב לאמץ את הגישה המאוזנת שהציג מפקד הפיקוד, האלוף אמיר ברעם, בראיון ל"הארץ" ביולי האחרון. "הערכת יתר מודיעינית של האויב וכוונותיו גרועה כמו הערכת חסר. אני מסתכל על האיום באופן ריאלי ונערך. המודיעין שלנו טוב, אבל אנחנו מתכוננים גם למצב שבו לא יהיה די מודיעין ונופתע. אני אף פעם לא רגוע: גם אם יהיה לנו את כל המידע, ייתכן שנעריך אותו בצורה שגויה", אמר אז ברעם.

בינתיים צה"ל מעריך נכונה את כוונות חיזבאללה ונערך בהתאם. האתגר, כפי שהוכח בשנה שקדמה למלחמת לבנון השנייה, הוא לעשות זאת לאורך זמן, ואם נכפית הסלמה להפעיל את הכוח נכון.

באוגוסט הזה היה חם, בכל הגזרות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בשני סרטונים תועד לאחרונה צה"ל שלא במיטבו. אבל הסרטונים מספרים רק חלק מהסיפור על הפעלת הכוח, בצפון, ביהודה ושומרון וברצועת עזה, וזה סיפור מורכב בהרבה.

בשבוע שעבר תועד צה"ל בשני סרטונים, שהפכו ויראליים ברשתות החברתיות, ברגעים, שבניגוד לציטוט המפורסם של צ'רצ'יל, לא היו רגעיו היפים ביותר. אבל הסרטונים מספרים רק חלק מהסיפור, שכרגיל כאן, מורכב בהרבה.

בסרטון הראשון, שפורסם ביום חמישי שעבר, צילמו מטיילים ברמת הגולן כיצד מצאו חמישה טנקים מחטיבת שריון של צה"ל כשהם פתוחים, ללא כל השגחה או שמירה, ובפנים ציוד ואמצעי לחימה, מקלעים ומרגמות. 

את הסרטון מיהר להפיץ ברשתות החברתיות נציב קבילות חיילים לשעבר, אלוף (מיל.) יצחק בריק, במסגרת הקמפיין שהוא מנהל זה כשנתיים בנוגע לכשירות הירודה של צבא היבשה.

המסר של בריק, בעצמו קצין שריון שעוטר על גבורתו כמ"פ במלחמת יום הכיפורים, ברור – בצבא שמתייחס ברצינות לכוחות היבשה, טנקים אינם סתם זרוקים בשטח.

בשבוע שעבר במאמר ב"מעריב" מתח בריק ביקורת על "הפרסומים החוזרים ונשנים בכל אמצעי התקשורת על חטיבת הקומנדו ועל יכולותיה", שמציירים לציבור תמונה כאילו הצבא כולו ברמת כשירות גבוהה כחטיבה זו. אף על פי, כתב, "שעיקר הכוח היבשתי נתון בתהליך של הידרדרות חמור".

כוחות היבשה הסדירים של צה"ל אינם מצויים במשבר הכשירות שמתאר בריק, אבל הם הולכים לשם. בהיעדר תקציב ביטחון ומתווה תקציבי לתכנית הרב־שנתית, היכולת של הצבא לאמן ולצייד אותם כראוי נפגעת משמעותית. כשזה מגיע למילואים, הפגיעה תהיה קשה עוד יותר.

צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל אביב כוכבי, אכן מקצה משאבים ככל יכולתו, מקים אוגדה רב־זירתית חדשה ומקיים רה־ארגון בכוחות היבשה שאמור להפוך את כוחות היבשה והתמרון למתאימים וכשירים יותר למשימות במערכה הבאה.

אבל כל זה לא יעבוד בלי מסגרת תקציבית סדורה, שתתמוך תפיסת הפעלה רלוונטית לכוחות היבשה, כזו שיהיו כשירים לבצע בעימות הבא. אחרת המהלכים יישארו בחזקת מילים יפות וכוחות חלולים, ללא אמצעים, כשירות ויכולות של ממש. ואם זה נשמע למישהו כמו הד לימים שקדמו ל־2006, הרי שזה משום שזה בדיוק כך.

הממשלה, שהיתה לאחרונה על סף פירוק והליכה לבחירות עד שמצאה מוצא והחליטה לדחות את דיוני התקציב למועד לא ברור, עסוקה יותר במריבות פנימיות ובפתרון משברים אחרים, כמו תכני התכנית הסטירית "היהודים באים". אין ספק, עוסקים שם בעיקר ולא בטפל. 

גם איפוק הוא כוח

בסרטון השני, שפורסם ביום שישי שעבר, תועדו ילדים פלסטינים מיידים אבנים לעבר לוחמי צה"ל בחברון מטווח קצר, והאחרונים התגוננו באמצעות מגיני פלסטיק וספגו את האבנים מבלי לפעול כנגד הזורקים. 

מח"ט חברון, אל"מ אביחי זפרני, יוצא סיירת גולני, אמר לאחר תחקרי ראשוני של האירוע כי על פניו ומבלי שצפה בסרטון המלא, "ההתנהלות הנראית בסרטון אינה ההתנהגות המצופה מלוחמים בצה"ל שנדרשים למנוע אירועים מסוג זה ולהפעיל כוח לפי שיקול דעת ולפי הוראות הפתיחה באש". התחקיר השלם יוצג לאלוף פיקוד המרכז.

ח"כ בצלאל סמוטריץ' (ימינה) צייץ בטוויטר בתגובה לסרטון כי הוא "מעדיף אלף סרטונים של אלאור אזריה ולא אחד מביש ומסוכן כזה. מי שאימן את החיילים האלה להגיב ככה לא ראוי להיות מפקד עוד יום אחד".

אז נכון, החיילים היו צריכים להגיב באופן נחוש יותר, ולעצור ולו רק לכמה שעות את הזורקים. אבל את הכוח צריך להפעיל בשום שכל, וכן, גם האיפוק עשוי להיות הפתרון הנכון בחלק מהמקרים. ובכלל, כדאי גם לזכור שכאשר ילד זורק אבנים זה בעיקר טרגי

בפעילות המבצעית ביהודה ושומרון, שבה פעולות שיטור ופעילות צבאית שלובות זו בזו באופן כמעט אינטגרלי, אין פתרון בית ספר, וקל להגיד מה נכון ממזגן ותחת הפלורסנט, ולא בחום, עם העייפות, הזיעה והפחד.

ישראל היא מדינה דמוקרטית. כל אחד ואחת יכולים (ואפילו רצוי) למתוח ביקורת. המלחמה, אמר בשעתו ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו, "היא עניין רציני מכדי להשאירו בידי הגנרלים". גם מי שמעולם לא היה לוחם ומפקד, ושירת רק תקופה קצרה כחייל (התגייס רק בגיל 28 לשירות שארך כשנה וחצי), יכול לחלק ציונים למפקדים, ולקבוע מה נכון ולא נכון בלחימה, בהפעלת כוח ובפעילות מבצעית.

אבל אולי היה כדאי להיות זהיר יותר בביקורת, שכן החייל היורה מחברון, שאותו האדיר, שגה מוסרית ומקצועית. המציאות בשטחים אפורה ומציבה את חיילי צה"ל בדילמות מורכבות יומיומיות, אבל את המודל של אזריה אסור לאמץ ואסור לשבח.

אירוע בצפון ייגמר בביירות

האופן שבו מפעילה ישראל את הכוח לא מוגבל לחברון. בזירות אחרות ישראל דווקא מפעילה כוח. אמנם באופן מדוד, אבל כזה שנועד להעביר מסרים.

מנהיג חזבאללה, חסן נצראללה, התייחס בנאומו השבוע למותו של פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש וחצי בתקיפה שיוחסה לישראל. נצראללה קבע כי ישנה משוואה ברורה, שבהתאם לה על "ישראל להבין שברגע שהיא הורגת את אחד מפעילינו, אנחנו נהרוג את אחד מחייליה".

מאז שנהרג אותו פעיל בסוריה, עלתה רמת המתיחות בצפון וחזבאללה אתגר את ישראל במספר מקרים, ובהם חדירת חוליה להר דב לפני כחודש וירי צלפים על כוח צה"ל בשבוע שעבר. 

ח"כ אלוף (מיל.) יאיר גולן (מרצ)קצין צנחנים שלחם שנים ארוכות כנגד החזבאללה בלבנון ופיקד על פיקוד הצפון, אמר השבוע בראיון לתוכנית של ינון מגל ובן כספית ב־103FM, כי יש להבהיר לנצראללה, "שאם יהיה אירוע בצפון זה ייגמר בביירות".

האם התגובה הישראלית צריכה להיות בהכרח מלחמה? לא. אבל סביר שגולן, בדומה לרמטכ"ל גדי איזנקוט בשעתו, גורס שהמענה לתקיפה של חזבאללה, בוודאי לכזו שתפגע באזרחים או חיילים ישראליים, צריך להיות מהלומה לא פרופורציונאלית בעוצמתה, שתפגע בכוחו הצבאי של הארגון.

לא בטוח שבצה"ל אימצו את הגישה שבה דוגלים איזנקוט וגולן, בעבר רמטכ"ל וסגנו, בצפון או בדרום. לישראל אינטרס ברור להימנע מהסלמה ממגוון סיבות ובהן הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, מגפת הקורונה, המשבר הכלכלי וכן בשל שנת הלימודים שנפתחה השבוע.

ועדיין, העובדה שבתגובה לירי צלפי חזבאללה תקף צה"ל בירי טילים ממסוקי קרב וכלי טיס עמדות חזבאללה סמוך לגבול, מלמדת שגם בצה"ל מאמינים במדיניות תגובה שנשארת באותה קטגוריה שבה פעל חזבאללה. בלשון הרחוב, מי שנתן סטירה יחטוף בעיטה.

לישראל יוחסה השבוע תקיפה אווירית בסוריה, בה הותקפו מתקנים צבאיים שבהם הוחזקו אמצעי לחימה באל־כיסווה שמדרום לדמשק. בתקיפה נהרגו, בין היתר, שלושה חיילים בצבא סוריה, בהם קצין במערך ההגנה האווירית, ושבעה פעילים במיליציות פרו־איראניות.

בעקבות המתיחות בצפון עלתה הסברה שאם אכן עמדה ישראל מאחורי התקיפה בה נהרג פעיל חזבאללה בסוריה לפני כחודש וחצי, כלל לא התכוונה להורגו, בשל המשוואה שהציב נצראללה, לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה.

אם ישראל עמדה גם מאחורי התקיפה השבוע, שגם בה היו יכולים (אולי) להיפגע פעילי חזבאללה, יש גם בכך איתות ברור לנצראללה. המשוואות שלו אינן מקובלות על ישראל, וכמאמר גולן, היא מציבה כמה משלה. 

תשלום פרוטקשן לבריון השכונתי

בניגוד למתיחות בצפון, בדרום הושגה רגיעה בין ישראל לחמאס, בסיוע השליח הקטרי, מוחמד אל־עמאדי. ישראל תאפשר לקטר להעביר כספים שחיוניים לחמאס ומענק לטיפול בקורונה, תפתח מחדש את מעבר כרם שלום באופן מלא, ותבטל את ההגבלות על מרחב הדיג. 

כאמור לישראל היה אינטרס מובהק למנוע הסלמה, וחמאס שיחק על זה היטב. ועדיין, הרגיעה מצטיירת כתשלום פרוטקשן לבריון השכונתי (אפילו שמי שמשלם הוא החזק בין הצדדים) ומוטב להימנע מפסטיבלים והצהרות ריקות. 

ישראל ידעה בעבר לייצר חלונות הזדמנות להסדרה ובעיקר להגיע למשא ומתן מעמדת כוח. בנובמבר שעבר, במבצע "חגורה שחורה", תקף צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל כוכבי, ופגע בפעילים (בהם המפקד הבכיר בהא אבו אל־עטא) ובתשתיות של הג'יהאד האסלאמי.

המבצע נתן לדרג המדיני חלון הזדמנות להשיג רגיעה ואולי אפילו הסדרה עם החמאס ברצועת עזה. אף שמדובר במבצע מוגבל, הרי שהוא מהווה מודל לאופן שבו ישראל מפעילה כוח כדי לסייע להשגת יעדים מדיניים.

הפעם, הוכיחו בחמאס שגם לחלש בין הצדדים יכול להיות יתרון אם יידע להפעיל את הכוח בזמן ובאופן המתאים. ההסלמה הבאה עם החמאס נמצאת, כרגיל מעבר לפינה, ומוטב לצפות את בואה ולהכין את המענה מראש, במקום להיגרר ל־19 ימים ולילות של חילופי אש.

חוסר החלטיות ישראלי מעביר את הכדור לידי חמאס וחיזבאללה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 בישראל מבקשים להימנע ממלחמה ועל כן כל התגרות מצד חיזבאללה וחמאס נענית באיפוק מרבי, אם כי לא תוכל להמשיך בדרך זו לאורך זמן.

בזירה הצפונית ישראל משחקת נגד חיזבאללה – יריב מתוחכם – משחק שח מורכב. אמנם מנהיג הארגון, השייח' חסן נסראללה, אינו רוצה במלחמה עם ישראל, וניתן להעריך שחיזבאללה עודנו מורתע ממערכה רחבה. אולם בכל האמור במה שמתחת לסף המלחמה הרי שהמדיניות שמוביל נסראללה מתאפיינת בהליכה על הסף, מתוך הערכה שהמהלכים לא יסלימו לכדי מערכה, ומתוך נכונות להסתכן בה בכדי לרשום הישגים בדעת הקהל בלבנון ולקבע כללי משחק וגבולות מול ישראל.

הצפון מלא במטיילים ונופשים, ישנה מגפת קורונה, ישנו הסכם נורמליזציה שעומד להיחתם עם איחוד האמירויות הערביות ובדרום ישנה התחממות שבמסגרתה תוקפים כוחות צה"ל יעדי חמאס מדי לילה. הדבר האחרון שישראל צריכה הוא התחממות בצפון, ונסראללה יודע זאת היטב.

כחלק מהמתיחות בזירת לבנון שנמשכת כחודש וחצי, ירו בשבוע שעבר צלפי חיזבאללה לעבר כוח צה"ל בסמוך לגבול לבנון, במרחב מנרה. בתגובה ירו כוחות תותחנים עשרות פגזי תאורה ועשן, ולאחר מכן תקפו מסוקי קרב וכלי טיס של צה"ל עמדות תצפית של החיזבאללה הסמוכות לגבול.

נראה כי בתיאום עם הדרג המדיני, הרמטכ"ל אביב כוכבי ואלוף הפיקוד אמיר ברעם החליטו להעלות הילוך. בניגוד לתקרית שבה חדרה חוליית חיזבאללה למרחב הר דב ונמלטה לאחר שזוהתה ונורו לעברה יריות אזהרה, הפעם הגיב צה"ל באש תוך זמן קצר, ותקף יעדי חיזבאללה בלבנון. אף שלא נפגעו בתקיפה פעילי חיזבאללה, המסר ברור – ישראל סיימה להבליג ולהכיל, לא רק בגזרת סוריה (שם חיסלו כוח מיחידת מגלן וכלי טיס חוליה שניסתה להניח מטענים לפני כחודש) אלא גם בגזרת לבנון.

גם בדרום, כאמור, המציאות מתוחה, וברצועת עזה מודעים היטב לסד האילוצים שבו נתונה כעת ישראל. אך למרות שהממשלה אינה רוצה בסבב לחימה נוסף, היא מסרבת להעניק לחמאס את ההקלות, הדרישות והסיוע שהוא מבקש. אם תימנע ישראל מלהעניק לחמאס "גזרים שמנים" ולאפשר את המשך הסיוע הכלכלי מקטאר, היא תיאלץ להפעיל מקל קשה וכואב.

בינתיים הממשלה נמנעת מהכרעות קשות. אבל גם היעדר החלטה הוא החלטה, והדבר משאיר את תושבי עוטף עזה בלא מענה ואת הכדור בצד השני, אצל חמאס. גם בצפון וגם בדרום זה לא חייב להיות כך.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני נכנס רק החודש לתפקידו, וכבר נדרש, כמו מפקד הפיקוד, אלוף הרצי הלוי, להיערך לכך שיצטרך לפקד על האוגדה בימי קרב. אלוני, פקוד ותיק של הלוי מהימים שבהם היה חייל שלו בפלוגת הנ"ט של חטיבת הצנחנים, יודע על בשרו (כמג"ד ב־2006), שהמציאות יכולה להסלים מהר מאוד. גם להלוי, שמנוסה ממנו בזירה הדרומית, השבועות האחרונים עשויים להזכיר סבבי לחימה קודמים. אבל יש להניח שהוא יודע היטב, כמח"ט הצנחנים במבצע "עופרת יצוקה", שהאירועים יכולים להפוך למערכה רחבה יותר שתכלול גם מהלך קרקעי.

בשבוע שעבר ביקר הרמטכ"ל באימון מפקדים של חטיבת הצנחנים. זו החטיבה שלו, בה צמח כחייל ומפקד. המסר העיקרי שלו למפקדים הצעירים היה שמי שקובע זה הם, "המפקדים". המקצועיות שלהם בהפעלת הכוח, זו שינחילו לפקודים, "וכמובן הדוגמה האישית – זה מה שמנצח מלחמות", אמר.

בצפון ובדרום, למרות תקיפות צה"ל, ניכר כי ישראל מבקשת להימנע ממלחמה. אולם לאורך זמן חילופי האש האלה לא יצליחו להישאר על אש קטנה, והם עלולים להסלים למספר ימי קרב, בין בזירה אחת ובין בשתיהן. אז תידרש ישראל לקבלת החלטות מושכלת של הדרג המדיני והפיקוד הבכיר, כדי לראות איך מסיימים אותם בהישגים מבלי להסלים. כי ימי קרב יכולים להימשך ימים ספורים, אבל לפעמים הם נמשכים לכדי מערכה של ממש.

הטנקים נראו "כמו אחרי מלחמה", אך האנשים – פלדה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מתאר אלוף (מיל.) עמנואל סקל את חוויותיו מן השירות בסיני, ובהן לחימתו כמפקד גדוד טנקים במלחמת יום הכיפורים. סיני כבר מזמן לא שלנו, אבל כמה מהלקחים שציין סקל נותרו מהדהדים.

מגפת הקורונה, כך נדמה, אמנם השביתה מערכות רבות, אך בתחום אחד נראה שיצרה פריחה – ספרי צבא וביטחון. כמו פטריות אחרי הגשם יוצאים להם עתה ספרים בתחום, ובהם ספר אודות סיירת מטכ"ל, ספר חדש על ההכרעה במלחמת יום הכיפורים שכתב ד"ר עמירם אזוב, ספר אחד מאת פרופסור אייל זיסר (בהוצאת מערכות) שסקר את מלחמת האזרחים בסוריה, וספר אחר (באותה הוצאה) על המערכה לכיבוש סוריה במלחמת העולם הראשונה. 

לספרים הללו הצטרף הספר "סיני שבלב" (ליאור שרף – הפצות,2020) מאת אלוף (מיל.) עמנואל סקל, שעמד בשעתו בראש מפקדת חילות השדה. בספר תיאר את פרקי שירותו בחצי־האי סיני. סקל עשה את ראשית שירותו בגולני, השתחרר כמפקד מחלקה ובמלחמת ששת הימים לחם כאיש מילואים בפלוגת הסיור שבחטיבה 4.

ביולי 1968, כשהוא כבר אזרח זה שבע שנים, הוא קיבל החלטה "לחזור לשירות צבאי ודווקא לחיל השריון. אין ספק שלתיאורי קרבות השריון במלחמה ויותר מכל לספרו של שבתאי טבת, "חשופים בצריח", היה חלק לא מבוטל בגיבוש ההחלטה" (עמוד 13).

מפקד גייסות השריון, אלוף ישראל טל, אישר את בקשתו והוא עבר הסבה לשריון ושובץ כסמ"פ בחטיבה 7, עליה פיקד אז המח"ט הנוקשה והקפדן אל"מ שמואל גונן, "גורודיש". בחטיבה הכיר סקל רק את הסמח"ט, סא"ל אברהם ברעם, "מימי גולני" (עמוד 16), ואצל המח"ט הוא התחיל "ברגל שמאל". בעקשנות, מקצוענות והתמדה הוא הצליח לזכות גם בהערכת מפקדיו בשריון ומונה למפקד פלוגה בגדוד.

מי יפקיד כיום מבצע כזה בידי סא"ל?

בהמשך מונה למפקד פלוגת הסיור של חטיבה 14. על החטיבה פיקד אז אל"מ ברוך הראל, המכונה "פינקו". הראל, כמו סקל מוסב מגולני, פיקד כסמח"ט על מבצע "רביב" , אחת הפשיטות הבולטות במלחמת ההתשה.

בלילה שבין ה־8ל־9 בספטמבר 1969 צלח בלילה, בסירות גומי, כוח משייטת 13 ומפלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים עליה פיקד עוזי בן יצחק, יוצא סיירת מטכ"ל, ותפס ראש חוף במפרץ סואץ שבשליטת מצרים.

זמן קצר לאחר מכן פרקו בחוף נחתות טנקים כוח פלוגתי, שכלל טנקים ונגמ"שים, עליו פיקד הראל. הכוח נע בשטח המצרי וזרע הרס בדרכו. כ־150 חיילים מצרים נהרגו, והושמדו תחנות מכ"ם, תותחים, טנקים ושתי ספינות טובעו. 

"מי בצה"ל של היום יעז להפקיד פיקוד על מבצע נועז ומורכב כזה בידיו של סגן אלוף…" (עמוד 42), תהה סקל ולא בלי צדק. עם השנים הוזנחה והתנוונה תפיסת ה"פיקוד משימה" בצה"ל, תפיסה שבעבר היתה חלק מרכזי מן האתוס והכוח של צה"ל. כיום, אם יאושר מבצע מורכב שכזה, הוא יופקד בידי קצין בכיר בהרבה, יכלול הרבה יותר כוחות ויהיה הרבה פחות גמיש, יצירתי ונועז.

"זו מלחמה…!"

במאי 1972 מונה למפקד גדוד 52 בחטיבה 14, והוביל אותו במלחמת יום הכיפורים. סקל ניהל קרבות בלימה כנגד חטיבת נחתים מצרית שניסתה לצלוח את התעלה ולבצע איגוף עמוק. סקל לא ידע זאת אז, אבל באחר־הצהריים של היום הראשון למלחמה יתכן ופיקד על התקפת הנגד הצה"לית הראשונה במלחמה.

"פרשתי את נגמ"שי הפלס"ר משני צידי כביש המתלה-ציר "עטיפה" – בעוד הטנקים התקינים שנותרו מפלוגה ב׳, שלי ושל המ"פ המחליף אבי גור, נעו על הכביש. פקדתי "קדימה הסתער!" וחמשת הנגמ"שים ושני הטנקים שטפו באש עזה את הרמפות. המצרים נטשו אותן ונסו מערבה" (עמוד 121), תיאר כיצד הניסו הוא וכוחותיו כוח מצרי שצלח את התעלה ופגע בו. 

בערב היום הראשון למלחמה תוגבר גדודו של סקל תוגבר בפלוגה כ' מגדוד 195 שבחטיבה 401. סקל הכווין אליו את "מוטי פז, מ"פ כ׳, לוחם ומפקד אמיץ שפיקד בהתשה על סיירת הצנחנים הסדירה" (עמוד 150), וביקש שיעלה לטנק שלו. "הדלקתי נורה אדומה בצריח ולחצנו ידיים. "טוב שבאתם," אמרתי והוספתי: "שמע מוטי, זו מלחמה…!" רוצה לומר: לא מלחמת התשה מחודשת" (עמוד 137).

פז, כך נראה, הבין את המסר ועל האופן שבו פיקד על הפלוגה במלחמה הוענק לו עיטור העוז.

למחרת בבוקר עבר הגדוד לפעול תחת פיקוד חטיבה 401, עליה פיקד אל"מ דן שומרון, "צנחן ותיק" (עמוד 252) שעשה הסבה לשריון והיה, כך קבע המחבר, מח"ט מעולה. "אל תסכן כלים, תפוס את הרמפות, תותחנות טווח ארוך ולא להיכנס לטווח של הטילים שלהם…" (עמוד 157), פקד שומרון על סקל, משום שהבין טוב מרבים שכוחות המילואים לא יגיעו במהירות, וכל טנק וצוות חשובים, ובגזרת התעלה אין מישהו אחר שיבלום את המצרים. 

בספר נדרש סקל לסוגיות שונות שהתרחשו בגזרתו, כמו גם בסמוך אליו, ובהן קרב ואדי מבע'וק ב־14 באוקטובר 1973, שבו בלמו כוחות שריון, ארטילריה, חיל אוויר וצנחנים חטיבת שריון מצרית. "גדוד 46 היה במנוחה והוא זה שהוזעק אל ואדי מבע׳וק לסייע לגדוד 202 של הצנחנים" (עמוד 215), כתב.

"לימים, כמו תמיד לאחר קרב מוצלח, ניסה דורון רובין, מג"ד 202, לנכס ליחידתו, ובלבד, את ההצלחה תוך גימוד חלקם של גדוד 46 וכוחות משלימים כמו המחלקה של דנינו, פלוגת "הפקר" ו"כוח אלמוגי" שביצעו את עיקר המלאכה" (עמוד 216). הצנחנים של רובין פעלו באומץ, אבל מוטב היה להיות צנועים ולתאר את חלקם כהווייתו, כמכוויני אש ושריון, ולא כמי שהשמידו חטיבת שריון כמעט לבדם.

בסיום המלחמה, כתב סקל, "הטנקים כצפוי, נראו באמת "כמו אחרי מלחמה"… אנטנות קצוצות, כנפיים קרועות וסימני חבטות פגזים על הצריחים. אך האנשים – פלדה" (עמוד 228). מקריאת הספר עולה שאכן, גם נוכח אויב עדיף ובתנאים קשים, סקל ואנשיו לחמו באומץ במקצוענות ובתבונה, והוא עצמו עוטר בעיטור העוז על גבורתו כמפקד גדוד.

לאחר המלחמה שימש סקל כסגנו של שומרון בחטיבה 401, כמו גם של אהוד ברק, המח"ט הבא. ברק, ששירת בעבר "כמפקד סיירת מטכ"ל" (עמוד 256), הרבה להשתתף באירועים מטכ"ליים ובמשחקי מלחמה ונכח פחות בחטיבה. וסקל ציין בהומור, שאנשי החטיבה נהגו לכנות אותה בשם "400 ואחד תמיד בבית…" (עמוד 257).

בהמשך פיקד סקל על חטיבה 401 בסיני ובתפקידו האחרון בסיני מונה, בשנת 1981, למפקד אוגדה 252, אוגדת סיני, והיה שם כשירו "את הפגז (נכון לומר כדור) הטנק הצה"לי האחרון שנורה בסיני" (עמוד 292), באימונים כמובן. 

ביקורת קטלנית, מעט לא מאוזנת

סקל מתח בספר ביקורת על נושאים שונים, אם כי מאחר וברובם עסק בהרחבה בספרים אחרים שחיבר, עשה זאת באופן תמציתי. הבולט שבהם היה, כצפוי, תפיסת ההפעלה השגויה של צה"ל להגנת סיני. 

תפיסת ההפעלה של צה"ל דאז, הניחה שהצבא הסדיר יבלום (כשם ספרו הראשון של סקל), ויתוגבר בצבא המילואים. אולם ההנחה הזו נסמכה על כך שתהיה לצבא התרעה שתאפשר די זמן לגייס ולהפעיל את כוחות המילואים מראש. בפועל, הדרג המדיני והצבאי הבכיר היה עיוור לסימנים. המילואים לא גויסו בזמן ובראשית המלחמה היה שם הצבא הסדיר לבדו. "הסדיר היה נחוש ולחם באומץ ומקצוענות אך חסר לו כוח להכרעה" (עמוד 169), כתב, אבל הוא הספיק, ולא יכול היה להספיק. 

גם כיום, כפי שכתב השבוע ב"מעריב" חברו לנשק של סקל, אותו החליף כמ"פ בגדוד 77, אלוף (מיל.) יצחק בריק, צה"ל מוסיף להזניח את המילואים, ועבר, בפועל, לתפיסת הסדיר יכריע. תפיסה זו מתאימה למבצעים מוגבלים כמו "עופרת יצוקה" או צוק איתן". בעימותים גדולים יותר היא לא תספיק.

חבל שסקל בחר בספר "לסגור חשבונות" עם כמה ממפקדיו ועם כוחות מקבילים שאינם שם להגן על עצמם. הביקורת, על האופן שבו ניהל את המערכה האלוף גונן, על האופן שבו הציג רובין את קרב וואדי מבע'וק ועל שומרון, שלא סייע לפקודיו להתקדם, מוצדקת. אבל היה מוטב להשמיעה בעודם בחיים.

גם הביקורת שמתח על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", התעלמה מתפקודו במהלך המלחמה. אין מלחמה בלי טעויות, גם אסטרטגיות ומחירן של טעויות במלחמה עלול להיות בחיי אדם. אולם לצד אלו, השכיל דדו לנווט בקור־רוח את צה"ל בקשה שבמלחמותיו מאז 1948, לכדי ניצחון צבאי מוחץ.

אם החליט סקל למתוח ביקורת, מוטב היה להציג את התמונה המלאה, על השגיאות ועל ההצלחות, וגם קצת סלחנות לא היתה מזיקה. 

אבל למרות "סגירת החשבונות", הספר של סקל מרתק. בשפה פשוטה וללא כחל וסרק מוצגות דילמות פיקודיות, לחימה עזה וכוחם של אנשים לעמוד באתגרים, קשיים וסכנות. צה"ל השתנה מאז הימים שנדרש להחזיק ולפעול בסיני, מערכיו, אתגריו ואפילו אויביו אינם כשהיו, אך לקחיו של סקל בדבר חשיבות המקצוענות, הלוגיסטיקה, הדוגמה האישית וכמובן, בדבר הצורך בגיבוש תפיסת הפעלה רלוונטית למתארי העימות נותרו רלוונטיים.

זעם פוליטי: אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

איש השירות החשאי הבריטי עובר לפני פרישה לעבודה נוחה לכאורה, ואז הכול מתהפך. סופר הריגול ג'ון לה־קארה ברומן מתח חדש, שנותן ביטוי גם לתפיסותיו הגיאו־פוליטיות האקטואליות.

ספר חדש מאת המלך הבלתי מעורער של ספרי הריגול, ג'ון לה־קארה, הוא תמיד סיבה לשמחה גדולהלה־קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי לשעבר, תיאר בספריו, אולי טוב מכולם, את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה – המאבק בין ארה"ב ובנות־בריתה לבין בריה"מ וגרורותיה. ספריו אודות קצין המודיעין הבריטי ג'ורג' סמיילי, שהיווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד – נמוך קומה, ממושקף, דובר שפות רבות, נבון מאוד ועקשן גדול – הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד. "הספן השב הביתה מן הים" (עמ' 25), מברך דומיניק טרנץ' ראש תחנת לונדון, את נט, גיבור הספרו, במשפט שמהדהד את כותרת ספרו הטוב והמפורסם ביותר של לה־קארה, "המרגל שחזר מן הכפור".

משלח יד בודד

בלילת הספר החדש "איש שטח" (כנרת זמורה־דביר, 2020), שנכתב בגוף ראשון, מגולל נט, איש השירות החשאי הבריטי, העומד לפני פרישה, את פרשיית הריגול האחרונה שבה היה מעורב. יותר מעשרים שנה, מספר נט לקוראים, "שֵירַתי את מלכתי במסווה דיפלומטי או קונסולרי במוסקבה, בפראג, בבוקרשט, בבודפשט, בטביליסי, בטריאסטה, בהלסינקי, וממש לאחרונה בטאלין, מגייס ומפעיל סוכנים חשאיים מכל גוני הקשת" (עמ' 21).

למעט אשתו, פרודנס המכונה "פְּרוּ", איש מחבריו או מכריו לא ידע במה עסק כל אותם שנים. הוא היה רוצה, למשל, להסביר לבתו, סטפני שלא הצליח לטלפן ולברך אותה ביום הולדתה התשע־עשרה, משום "שישבתי אז בצד האסטוני של הגבול הרוסי בשלג סמיך והתפללתי לאלוהים שהסוכן שלי יצליח לחצות את הקווים מתחת לערימה של קורות עץ מנוסרות" (עמ' 38). או לספר לה על אחד המבצעים החשובים שניהלו הוא וראש מחלקת העיקוב בשירות, פרסי פּרַייס, "שוטר לשעבר כחוש ושתקן בשנות החמישים לחייו. לפני עשר שנים, בסיוע אחת החוליות שלו וסוכן שהפעלתי, גנבנו אבטיפוס של טיל מונחה מביתן התצוגה הרוסי בתערוכת נשק בינלאומית" (עמ' 47). אך אינו יכול.

מקצוע המרגל, הסביר לנו לה־קארה, הוא מקצוע מסוכן שבו, כפי שכתב באחד מספריו, התגובות שלך חייבות להיות מהירות כשל שחקן טניס מקצועי. אבל הוא בעיקר משלח יד בודד מאוד. נט, כאמור, שב הביתה משנים של ניהול מבצעים בנכר, בכפור, ומוטל עליו לנהל את "המקלט", תחנת־משנה זנוחה שכפופה לתחנת לונדון שמנהל טרנץ', ואשר אחראית על כלל פעילות השירות החשאי בלונדון.

איום על העולם התרבותי

נט חש שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. העבודה ב"מקלט" נוחה ומאפשרת לו לבלות זמן איכות עם אשתו, עורכת דין מצליחה לזכויות אדם, ולשחק בדמינטון עם בחור צעיר ותמהוני בשם אד בכל יום שני. נט אינו יודע דבר על אד, זולת שהוא מלא בזעם פוליטי. הוא מתנגד לבקרזיט, וכועס ועל נשיא ארצות־הברית, דונלד טראמפ, המהווה בעיניו "איום וקריאת תיגר על העולם התרבותי כולו" (עמ' 64).

בדיוק אז הכול מתהפך. משפט סתמי שפולט סוכן רוסי רדום שערק למערב, בתחקיר שערך לו נט, גרם לאחרון לחשוד שהרוסים מפעילים סוכן בביון הבריטי, ולפתוח בחקירה. עד מהרה מתברר לו שיריבתו היא לא אחרת מאשר ולנטינה, קצינת איסוף נודעת לשמצה של המרכז המוסקבאי, כפי שלה־קארה מכנה בספריו את המודיעין הרוסי. ולנטינה, הזהיר אותו אחד מסוכניו, "מפעילה סוכנים רדומים. תירדם איתה, לא תתעורר לעולמים" (עמ' 149).

קוראיו הוותיקים של לה־קארה ימצאו בוודאי דמיון בין החקירה שמנהל נט למצוד הבלשי שניהל סמיילי, עקב בצד אגודל, אחר הבוגד בספר "החפרפרת" (הוצאת זמורה ביתן, 1975). למד את העובדות, הסביר סמיילי לעוזרו בספר, ואז "מדוד את הסיפורים כמלבושים" (עמ' 242). וזה בדיוק מה שעושה נט.

האומץ לבגוד בארצי

כמו רבים מגיבורי הספרים שכתב לה־קארה לאחר תום המלחמה הקרה, גם נט יגלה בספר שהמדינה שאותה הוא משרת פועלת בהתאם לאינטרסים קרים ואכזריים כמעט כמו אלו שמניעים את יריבותיה, שאחריהן ריגל כל השנים. בשירותה פועלים גם אנשים מושחתים, שמחפשים רווח אישי וטובת המדינה אינה עומדת לנגד עיניהם.

בספר פורס לה־קארה את תפיסתו שלו אודות המציאות הגיאו־פוליטית האקטואלית. אחד הסוכנים שהפעיל נט בעבר, קולונל בביון הרוסי, הטיף לו מוסר וקשה להתווכח עם טיעוניו. הנשיא טראמפ, אמר הסוכן, פועל בשם פוטין, ועושה עבורו כל מה שהוא לא יכול לעשות בעצמו. הוא פוגע בזכויות אדם, פוגע בנאט"ו, מקבל את תביעת רוסיה לריבונות על קְרים, ובינתיים מהי המדיניות הבריטית כלפי רוסיה? "אתם מקבלים אותנו בברכה אם אנחנו נוכלים מספיק גדולים. אתם מוכרים לנו חצי לונדון. אתם פוכרים ידיים כשאנחנו מרעילים את הבוגדים שלנו ואתם אומרים בבקשה, בבקשה, חברים רוסים יקרים, חִתמו איתנו על הסכמי סחר. בשביל זה סיכנתי את החיים שלי"? שאל הסוכן.

ספרי ריגול מבוססים מטבעם על שאלת הנאמנות. הנאמנות למשפחה, למדינה, לחברים לנשק. תמיד ישנו בוגד, בין שהוא פועל בשירות הטובים למען מטרה נעלה, ובין שהוא עובד עבור הרעים בשם אידיאולוגיה או בצע כסף. גם נט נדרש בסוף לבחור צד. הסופר האנגלי א"מ פורסטר אמר פעם: "אם אצטרך לבחור בין בגידה בארצי לבין בגידה בחבריי, אני מקווה שיהיה לי האומץ לבגוד בארצי". וכמובן, לא נגלה כאן במה בחר.

המלחמה הבאה

אף שבספר הזה חזר לה־קארה לאזור הנוחות שלו וכתב על המודיעין הבריטי שבו שירת, בעבר כבר כתב גם על המודיעין הישראלי והסכסוך הישראלי־פלסטיני. בספרו "המתופפת הקטנה" (הוצאת זמורה ביתן, 1984), שנכתב על רקע מבצע "זעם האל" לחיסול המחבלים שביצעו את טבח הספורטאים במינכן, תיאר כיצד איש המוסד מרטין קורץ מגייס את גדי, איש מבצעים של המוסד שפרש, כדי להפעיל את צ'ארלי, שחקנית תיאטרון בריטית, שתסתנן לתא טרור פלסטיני רצחני. הרקורד המבצעי של גדי נפרס "מפשיטות הלילה הרבות שלו מעבר לירדן" (עמ' 49), בימיו בצנחנים, ועד להפעלת סוכנים בלוב ומעבר לתעלת סואץ, אך למרות קשיחותו אינו יכול שלא להתאהב בצ'ארלי.

לה־קארה סיפק בכתיבתו השראה לרבים מהסופרים בז'אנר, ובהם גם ישראלים שכתבו ספרי מתח משובחים. בין אלה ניתן למנות את תא"ל במיל' יפתח רייכר־עתיר, יוצא הצנחנים שפיקד על מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן, חגי טיומקין, יונתן דה־שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית (שכמו לה־קארה כותב בשם בדוי) שספרו הראשון, "בוגד", היה מעין הומאז' "החפרפרת", ואת מישקה בן־דוד, בעברו בכיר במוסד. ספרו של בן־דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002), מותחן מהמוצלחים שנכתבו כאן, תיאר כיצד מפקד על יחידה מבצעית נדרש לחלץ את אחד מפקודיו שיצא על דעת עצמו להתנקש בפעיל חיזבאללה בכיר, בן דמותו של עימאד מורנייה, בביירות.

מי שאימץ את "המתופפת הקטנה" כתסריט קבוע לספריו הוא סופר המותחנים רבי־המכר דניאל סילבה. גם גיבורו, סוכן המוסד והרסטורטור של יצירות אמנות גבריאל אלון, יוצא יחידה מובחרת בצה"ל שהיה למתנקש הראשי במבצע "זעם האל", נקרא לשוב מפרישה לבקשת ראש המוסד שומרון, ומפעיל – ספר אחר ספר – נשים יפהפיות שמסתננות לארגוני טרור וביון. התרגיל המשומש של סילבה, אף שהוא כותב ספרי מתח נוסחתיים מלאים בדמויות צדקניות בעובי של קרטון, עובד, כמעט תמיד.

בכל פעם שיוצא ספר חדש ללה־קארה, ובמיוחד כשמדובר בספר מוצלח כמו הנוכחי, מתברר שאפשר לכתוב ספרות יפה באמת. כזו שמציגה דמויות ודילמות מורכבות, גם כשהעלילה מתרחשת בעולמם של מרגלים ואנשי מודיעין. ואולי, הסיבה שהספרים שלו מוצלחים כל־כך היא שאנחנו יודעים שהחיים עצמם מורכבים, ויש בהם הרבה יותר גוני אפור מאשר שחור ולבן.

ועוד דבר ביקש לה־קארה לספר לנו, שאפשר להניח שציער אותו מאוד להכיר בו. המלחמה הקרה לא נעלמה עם נפילת הגוש הסובייטי. בספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983) הסביר הגיבור אלק לימאס כי המלחמה הקרה היא "מלחמה לא־נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצומצם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני־אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמ' 185). מקריאת ספרו החדש נראה כי דבר לא השתנה.

הדיאלוג הבוער בין עזה לישראל עלול להסלים במהירות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 עד כה לא נרשמו נפגעים של ממש בקרב שני הצדדים. פרט לנפגעת אחת – תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה.

כבר שבועיים שישראל וחמאס מנהלות דיאלוג בעזרת אמצעי לחימה. חמאס שב לשגר בלוני תבערה ורקטות לעבר יישובי עוטף עזה. לעתים הוא לוקח אחריות על הירי, ולעתים עושים זאת פלגים סוררים, שמאפשרים לו "ללכת עם ולהרגיש בלי".

בתגובה, צה"ל תוקף מן האוויר ובאש טנקים, יעדים של הזרוע הצבאית של חמאס בעזה. זה קורה במקביל לכך שישראל עצרה את הסיוע הכלכלי הקאטרי וצמצמה את מרחב הדיג של תושבי הרצועה. המצרים אמנם ניסו לתווך ולהשיג רגיעה, אולם עד כה לא הצליחו בכך.

אפשר להעריך שהסיבה שבגללה מבקשת ישראל להימנע מהסלמה, ומשתדלת להכיל את הפעולות ההתקפיות של חמאס ככל שניתן, נוגעת להסכם הנורמליזציה שהיא ואיחוד האמירויות הערביות עתידים לחתום בקרוב.

אמנם האמירתים הצהירו שההסכם אינו כרוך בטיב היחסים בין ישראל לפלסטינים, והם מעוניינים בו בשל הצורך בבעלי־ברית מול האיראנים, ורצונם להצטייד במטוסי קרב מתקדמים מסוג 35־F (בין שישראל מתנגדת לעסקה או לא). אבל סבב לחימה ברצועת עזה, שבו עשויים להיפגע גם אזרחים עזתיים, ותמונות של הרס שייגרם כתוצאה מתקיפות צה"ל, עלולים לייצר שינוי בדעת הקהל, או לכל הפחות להקשות על קידום ההסכם לכדי חתימה.

עד כה לא נרשמו נפגעים של ממש בקרב שני הצדדים פרט לנפגעת אחת – שספגה גם את עיקר הפגיעה בימי טרור הבלונים וההפגנות על הגדר – והיא תחושת הביטחון של תושבי עוטף עזה. אין כאן חדש, ואף שכואב להודות בכך, זהו קורבן לגיטימי במארג השיקולים הכולל, בתנאי שהביטחון נשמר.

מפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, ואלוף הפיקוד הרצי הלוי נדרשים בינתיים לחזק את ידי התושבים, לסכל פיגועים ולהיערך להסלמה. השניים מכירים היטב זה את זה, ושניהם יודעים היטב שלמרות רצונה של ישראל להימנע מהסלמה, האירועים הנוכחיים עלולים להתגלגל למערכה רחבה. הצלחת יתר של מי מהצדדים, דוגמת פגיעה של ממש באזרחים בעוטף או תקיפה של חיל האוויר שתפגע במספר פעילי חמאס, תסתום את הגולל על ניסיונות התיווך, ההכלה והחתירה לרגיעה.

ימי הקרב הללו יכולים להיות מבוססים, כמו קודמיהם, על הפעלת אש מדויקת ותקיפות אוויריות, אך הם יכולים לגלוש גם למהלך קרקעי מוגבל, במודל של פשיטות. למהלך שכזה ישנן עלויות בחיי אדם ומשכו ארוך יותר, אך הוא יוצר בקרב האויב תחושת נרדפות. פעולות אלה משיבות את היוזמה לישראל ומאפשרות לה לנתב את הדינמיקה לכיוון הרצוי לה.

עזה היא הזירה שבה הסבירות להפעלת הכוח היבשתי היא הגדולה ביותר. הלחימה תתרחש בתאי שטח בנויים, מאוכלסים בצפיפות, שהאויב נערך בהם והתאים אותם לצרכיו מעל ומתחת לפני הקרקע. אך למרות שהאתגר מורכב ומסובך, בתרחיש של עימות שבו העורף הישראלי מצוי תחת אש של עשרות רקטות ביום, לא ניתן יהיה להסיר את האיום באש לבדה. ומכאן נשאלת השאלה כיצד יש מי שטוען כי "המלחמות הבאות הן מלחמות של חיל האוויר"?

המלחמות הבאות, כמו הקודמות, יהיו מלחמות שבהן ההישגים יהיו תוצאה של הפעלת כוח משולב, אווירי, ימי ויבשתי. אך בעוד שבצה"ל, מפקדי חילות האוויר והים אחראיים על הפעלת הזרוע שבראשה הם עומדים, על צבא היבשה מפקד בזמן מלחמה הרמטכ"ל. מסמך "אסטרטגיית צה"ל" אף הגדיר זאת במפורש.

בכדי להפעיל נכון את חיל האוויר דרוש לרמטכ"ל מומחה אווירי. אך בכדי להפעיל כהלכה את זרוע היבשה, עליו להכיר אותה על בוריה. מי שלא בא מכוחות היבשה לא יידע מה כשיר ומה מחייב טיפול שורש, ולכן גם סגן הרמטכ"ל הבא, בהינתן שאחד משני האלופים שיכהנו בתפקיד יתמנה לרמטכ"ל חייב, בדומה לרמטכ"ל אביב כוכבי (שעשה את עיקר שירותו בצנחנים), להיות "ירוק".