תרחיש האימים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש מציב מישקה בן דוד את ישראל בסכנת השמדה. כמו בספרים דומים גורל המדינה מוטל על כתפי יחידים ונראה שאפילו בספרות צבא היבשה לא כשיר דיו בכדי לנצח.

מימין: הרמטכ"ל גנץ בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בשלהי 2013 נשא הרמטכ"ל דאז בני גנץ נאום באוניברסיטת בר-אילן וניסה לשרטט כיצד עשויה להיראות המלחמה בשנת 2025. לדבריו, הרמטכ"ל יתעורר, "אחרי מספר לא רב של שעות שינה, מטלפון בארבע בבוקר של הרל"ש", שיעדכן אותו באירוע שיוביל לפרוץ המערכה. זה עשוי להיות טיל מדויק אל עבר בניין המטכ"ל בתל-אביב, או מתקפת סייבר על תשתיות קריטיות. "היא יכולה להפתח במנהרת תופת שתביא לקריסת גן ילדים או בהסתערות המון על ישוב סמוך גדר". אפשרות אחרת שהציג היא תקיפת סיור של צה"ל ברמת הגולן וחטיפת שלושה חיילים (אחד מהם מג"ד) בידי ארגון טרור.

הפיגוע בגבול, אמר אז, יבעיר את כל גבולותיה של ישראל עד כדי פריצת מערכה רב-זירתית מיידית. "כתוצאה מתגובה ישראלית כלשהיא, חזבאללה יחל לשגר מטחי טילים אל עבר ישובי הגליל, ובמקביל יחלו כוחות מאותו הארגון לבצע ניסיונות חדירה אל יישובי הגולן. רמת הדיוק של הטילים תעלה מאוד, ואם יבחר חזבאללה לפגוע במטרה נקודתית, כמעט בכל שטח מדינת ישראל, הוא ידע לעשות זאת. מטחים דומים ישוגרו גם לכיוון אילת על ידי ארגון אחר הפועל במתואם עם חזבאללה, או כל מי שיבחר להצטרף לחגיגה. במקביל, יעשו את דרכם מאות פעילי חמאס אל מחסום ארז או אל עבר החטיבה הצפונית בעזה". לצד כל אלו תתקיים גם מערכה קיברנטית שאת השלכותיה יחושו הן המערכות הצבאיות והן האזרחיות, בחזית ובעורף. מלחמה זו, הדגיש, תשודר בזמן אמת בתקשורת וכל חריגה של צה"ל שתביא לפגיעה באזרחים, תגרור מהלכי דה-לגיטימציה. קל היה לפטור את דבריו של גנץ בטענה שמדובר בהפחדה הקבועה של הצבא בטרם דיוני התקציב, אך נראה שהרמטכ"ל התכוון ברצינות שזהו תרחיש ריאלי, שיש להיערך אליו.

מלחמת יום הדין

ספרו של בן דוד מציב את ישראל בסכנת השמדה, (מקור: סימניה).

ספר המתח החדש של מישקה בן דוד, "הכריש" (הוצאת תכלת, 2017) מציג מציאות דיסטופית שמתכתבת כמעט אחד לאחד עם התרחיש שתיאר גנץ בנאומו. בן דוד, אשר שירת ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד, הוא כותב מוכשר שכבר הוציא מתחת ידו כמה ספרי מתח. בספרו החדש ישראל לוחמת את מה שניתן לתאר כמלחמתה הצודקת ביותר אי-פעם, אך גם הנואשת ביותר. הספר נפתח ב-2022 רגע לפני מהשלמת משא ומתן על הסדר שלום אזור כולל. והנה רגע לפני שהשלום פורץ, פרצו לוחמי יחידת המנהרות של החמאס לקיבוץ כפר עזה, טבחו בתושביו והתבצרו באחד הבתים כשברשותם בני-ערובה. במקביל המון פלסטיני זועם פרץ את מחסום ארז ומאיים על אשקלון. מכאן מתחילה דינמיקה של הסלמה והמזרח התיכון נסחף למלחמה כוללת כנגד ישראל שמזכירה את הימים הקשים של מלחמת העצמאות ומלחמת יום הכיפורים

במאמר אודות הספר, כתב הסופר יונתן דה שליט כי תיאוריו המפורטים של המחבר, "נקראים לעתים כמו סקירה טכנית, עיתונאית במהותה", אך הדבר מחזק את תחושת הריאליזם של העלילה. הקורא חש שבידיו עיתון המתאר את קרבות יום האתמול בעזה או בלבנון. כך למשל, "לוחמי גדוד הסיור של גבעתי שהובילו את הכוחות נקלעו ברפיח לקרבות פנים אל פנים עם אנשי חמאס שיצאו ממנהרות חפורות ומוסוות היטב. עד שהגיעו ראשוני הכוחות לים דווח על כעשרים נפגעים לאנשי החטיבה, ובהם שניים מלוחמי הגדס"ר שכנראה נחטפו למנהרות החמאס. נוהל חניבעל החדש הופעל, גדוד תותחנים נכנס לפעולה מהירה ורפיח שוב עלתה בלהבות" (עמוד 163). ממש כשם שהיה בקיץ 2014.

בצעד מפתיע האמריקנים מסרבים לסייע לישראל ונוקטים קו מדיני כמעט עוין. נוכח המצב מגיע ראש הממשלה, איש מפלגת מרכז, לכלל ייאוש ומכריז כי "הושלם המהפך בכל האמור ליחסו של העולם אלינו. נצטרך לראות אם צה"ל יוכל לחלץ אותנו מהמצב – כרגע זה כל מה שיש לנו להישען עליו" (עמוד 182). היעדר התמיכה האמריקני מצטייר בעיני הרוסים כאישור לפעולה והם מנצלים את סוללות טילי הנ"מ המתקדמות שלהם שבסוריה כדי להגביל את פעילות חיל האוויר, ומשמידים באמצעות טילי שיוט את בסיסי טייסות ה-F-35 שלו, בהן תלה החיל את יהבו. וכאילו זה לא מספיק, פותחים האיראנים במתקפה גרעינית על ישראל.

הכל תלוי בכריש

מפקד הצוללת אח"י רהב מביט בפריסקופ, (צילום: דו"צ).

ניכר שהמחבר ארג את העלילה כך שישראל תימצא על סף תהום, כאשר קצרה ידם של צבא היבשה וחיל האוויר מלהושיע והכל תלוי באח"י כריש, צוללת חדישה של חיל הים, הנושאת טילים גרעיניים. על הכריש מפקד אל"מ ירון גל, קצין מצטיין ונועז. "בים הוא היה אבי הצוללת והם כולם בניו. זו היתה משפחה פטריארכלית מאוד: במשך כמעט עשרים שנה כמפקד בים, ירון מעולם לא הרים את קולו ומעולם לא שמע "לא". לא רק בגלל המשמעת המבצעית הגבוהה כל כך על כל כלי שיט, אלא גם מפני שפקודותיו והוראותיו היו שקולות ואחראיות, ומפני שיחסו אל חייליו היה ישר וישיר, וחף משיקולים זרים" (עמוד 31). אך כאשר נקטע הקשר בין הצוללת לפיקוד העליון של צה"ל הופך העול שעל כתפיו לכבד במיוחד. העימות בנושא השימוש בנשק הגרעיני בין ירון, השואף לממש את יכולות הכריש, לבין סגנו, שמתעקש שיש לפעול בהתאם לפקודה המפורטת שקיבלו ולא מקבל פרשנויות מקלות שלה, הוא לבו של הספר. השניים מתמודדים עם דילמה נוראה – האם להפעיל נשק גרעיני כנגד אויביה של ישראל בטהראן, בקהיר וכן גם במוסקבה, שלה היבטים מוסריים ומבצעיים גם יחד. 

בן דוד עוסק בספריו לא מעט בשאלה האם זה מוסרי לקחת חיים, (מקור: ויקיפדיה).

כבר בספר המתח הראשון שכתב בן דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002), הוא עסק לא מעט בדילמות המוסריות שנובעות הכורח לקחת חיים בשם ביטחון המדינה. בספר, ממותחני הריגול היותר מוצלחים שנכתבו כאן, מתדרך הגיבור, גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמוד 299), את אחד מלוחמיו העתיד להתנקש במפקד יחידת פיגועי חו"ל של חזבאללה. אם החלטת לקחת עליך את המשימה, מסביר גדי לפקודו, "אתה צריך לקחת בחשבון שמשהו ישתבש. לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם על בסיס שאני קורא לו מוסרי. אז תזכור את המדינה, את הפיגועים שיהיו אם לא תירה. ואחר כך תזכור שההחלטה מה לעשות במצב החדש שנוצר היא שלך ושלך בלבד. והיא נובעת מכל מה שאתה: לוחם, ישראלי, אכפתניק, הגיוני, נגיד אבל בעיקר בן אדם" (עמוד 322). אבל אז היה מדובר על לקיחת חייו של אדם אחד, ואילו בספרו החדש מתמודד בן דוד עם השאלות שמעלה נשק להשמדה המונית, ומתי צריך (ואם בכלל) לעשות בו שימוש. 

האמינות של הספר גבוהה גם כשהמחבר מוליך את גיבוריו ואת ישראל כולה אל תוך עימות גרעיני, וניכר כי לספר קדם מחקר מעמיק. בין היתר נעזר המחבר במותחן הקלאסי "המרדף אחר אוקטובר האדום", ספרו הראשון של טום קלנסי בו הופיע לראשונה גיבורו הקבוע ג'ק ראיין, איש הנחתים וה-CIA. אמנם, הסבירות שכלל הכוחות, ובהם ארצות-הברית, ישתפו פעולה כנגד ישראל נמוכה, אך מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, שבה ישראל מוגבלת ביכולתה לפעול בצפון בשל הנוכחות הרוסית בסוריה היא בהחלט תרחיש אפשרי.

גם בספרים זרוע היבשה צריכה שדרוג

נראה שבאחרונה ישנה פריחה בתחום ספרי המתח שמתארים מציאות גיאופוליטית הרסנית, בה ישראל מגיעה קרוב מאוד לסף השמדה. בשנה שעברה פורסם "גיבור" מאת אריק צ'רניאק שתיאר תרחיש דומה (כפי שציין בן דוד באפילוג של ספרו). הספר היה הצלחה גדולה וגם בצבא היו מי שראו בתרחיש שתיאר מציאות שיכולה, במגבלות מסוימות, להתממש. אבל אפילו בספרי המתח צבא היבשה אינו כשיר דיו בכדי לנצח במערכה, וגורלה תלוי בכלי טיס ושיט. זה לא מקרי, שכן נראה שמאז מלחמת יום הכיפורים, בה הכריע צבא היבשה את המערכה כולה, מצוי צה"ל באיזו מבוכה קשה בנוגע לכוחות היבשה שלו. יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שבו אמנם הופעל תמרון קרקעי גדול אבל למרחק קצר וכנגד אויב לא מאורגן ומוחלש, וכן מבצע "עופרת יצוקה", שבו היה תמרון אוגדתי מוגבל מאוד.

בספרו של בן דוד תופס אמנם שדה הקרב היבשתי מקום נרחב, בלבנון, עזה ואיו"ש, אך כוחות היבשה אינם מצליחים לבלום את התוקפים, לנהל בהצלחה כנגדם קרב משולב, ולהכריע באף זירה. יתרה מזו, נכונות הדרג המדיני בספר להפעיל מהלכים שכאלו אינה גבוהה. "ראש הממשלה ושר הביטחון עיכבו את האישור לפעולה, גם בגלל הסיכון הרב וגם כדי שלא להציג את ישראל כתוקפן במערכה זו" (עמוד 164). רק כתוצאה מפעולות אח"י כריש ישנו שינוי של ממש במערכה, שמביא לכמה מהלכים קרקעיים משמעותיים יותר. אבל כאמור, עם אויביה של ישראל שמאיימים עליה בספר בעיקר בשדה הקרב היבשתי, מתמודד צה"ל בהצלחה דווקא באמצעות פלטפורמות שאינן יבשתיות. 

כוחות חטיבה 7 באימון ברמת הגולן, (צילום: דו”צ).

אותה בעיה שניתן גם לכנות כ"מבוכת היבשה" עמדה גם בלב כנס שקיים שבוע שעבר מכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים בנוגע למוכנות צה"ל למלחמה הבאה. בהרצאה שנשא בכנס סגן הרמטכ"ל הקודם, האלוף יאיר גולן, הוא טען שבמערכה הבאה על ישראל לנצל את יתרון הא-סימטריה שיש בינה לבין חזבאללה, שכן בניגוד לארגוני הטרור ההיברידיים דוגמת חזבאללה וחמאס, צה"ל מסוגל "להפעיל את הכוח על כל מערכי האויב בו בזמן – זה המפתח לניצחון מהיר". גולן, קצין צנחנים ששימש כמח"ט הנח"ל, שלח במלחמת לבנון השנייה מכתב לרמטכ"ל חלוץ בו הציע לפתוח במבצע קרקעי רחב היקף. הצעה שלא התקבלה. אולם, על-מנת להביא להישגים מהירים במערכה קבע גולן בהרצאתו, כמו בהמשך לדברים שכתב ב-2006 לרמטכ"ל, יש "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי ביותר. אי אפשר לנצח מלחמות רק על ידי הפעלת אש. זה כלל אקסיומטי. פשוט אי אפשר". בספרות המתח ישראל יכולה להרשות לעצמה צבא יבשה כושל שמבצע מהלכים מהוססים וחלקיים, מה גם שהסופר תמיד יכול להסיר את האיום באמצעות עוז ליבו של איזה "ירון זהבי" או נשק מתוחכם. במציאות, בעימות הבא, אסור לגמגם.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.01.2018)

מודעות פרסומת

סוגרים פערים \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בצה"ל הוחלט על מינוי תא"ל יניב עשור לראשות חטיבת המבצעים, אבל מוטב לשים לב דווקא למינוי המפתיע של תא"ל אורי גורדין לראש מטה זרוע היבשה, שכן הוא מלמד על הבנה של הצבא את הפערים בהכשרה ובמסלול של מי שעברו מהכוחות המיוחדים ל"צה"ל הגדול". 

תא"ל יניב עשור, מונה לראש חטיבת המבצעים של צה"ל, (צילום: דו"צ).

בצבא החליטו באחרונה על שיבוצם של שני קצינים בדרגת תא"ל לתפקידי מפתח. תא"ל יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת הבשן בגבול סוריה, מונה לראש חטיבת המבצעים. מדובר, אולי, בתפקיד התא"ל החשוב בצבא, החושף את המכהן בו לקומה האסטרטגית של העיסוק באתגרי המדיניות והביטחון בישראל מחד גיסא וברמה הטקטית הנמוכה ביותר מאידך גיסא. להגדיר את התפקיד כקצין המבצעים של הצבא זה "לשנמך" אותו משמעותית. הכל מגיע לשולחן שלו. כל הפרת סדר באיו"ש (מישהו אמר עאהד תמימי), כל מבצע מיוחד בשיתוף הצבא והמוסד, כל פעילות ביטחון שוטף ובוודאי כל מהלך מתמרן במלחמה. הכל עובר דרכו ודרך החטיבה שלו שהיא מרכז העצבים של הצבא. במקביל החליט הרמטכ"ל איזנקוט, בצעד מפתיע, למנות אתה תא"ל אורי גורדין, לראש מטה זרוע היבשה, שם יחליף את תא"ל איתי וירוב, קצין צנחנים שפיקד על אוגדת עזה הפורש מצה"ל. מדובר במינוי מפתיע שכן היה צפוי שגורדין יתמנה דווקא לתפקיד שקיבל עשור או לחלופין יכהן כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. יש בכך בכדי ללמד על מגמה חיובית בצבא, שמזהה פערים במסלול ההכשרה והקידום של קציני מפתח, הצפויים לכהן בתפקידים בכירים גם בהמשך, ופועל בכדי לגשר עליהם.

מה שיש לו ומה שאין לו

תא"ל גורדין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"לואף פיקד עליה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים של הצנחנים ועל חטיבת הנח"ל ב"צוק איתן". החטיבה בפיקודו לחמה בהצלחה בגזרת העיירה בית חאנון, השמידה פירי מנהרות ואמצעי לחימה. בראיון לאחר המבצע ציין שהחטיבה הצליחה לפגוע קשה בכוחות החמאס והג'יהאד אסלאמי פלסטיני בעיירה. לדבריו, מפקד הכוח הפלסטיני במרחב "נס על נפשו. הכוחות המיוחדים של גדוד בית חאנון חוסלו גם הם. בין 150 ל-200 לוחמים נהרגו בבית חאנון. אני חושב שזה די אומר שניצחנו את הגדוד הזה". לצד הכוח שהפעילה החטיבה הדגיש גורדין בשיח מח"טים, שהתקיים בשעתו בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, כי גם בלחימה ב"שטחים מרובי אוכלוסיה, שהאויב מנצל אותם לרעה בציניות שלו ובאופן לחימה הלא מוסרי שלו, אנחנו לא צריכים להסיר את המוסר אלא ההיפך – לפעול על-פיו. אני חושב שזה מייצר מורכבויות, אני לא אשקר, אבל זה מורכבויות שאני רוצה שיישארו". לאחר כשנה בלבד כמפקד חטיבת הנח"ל הוא קודם ומונה למפקד עוצבת האש, אוגדת הצנחנים, שם עסק בעיקר בהקמת חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל. 

משמאל: תא"ל גורדין כמח"ט הנח"ל במבצע "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

אף שפיקד על סיירת מטכ"ל הרי שלצבא ה"אמיתי", הנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן במלחמה, הוא נחשף פחות. את כל מסלולו עשה גורדין ביחידות האיכותיות ביותר של הצבא, שבהן חוסרים לוגיסטיים, איכות כוח אדם נמוכה וכשירות לא מספקת כמעט שאינם קיימים. למצער, אלו הם איים של מצוינות בצבא בינוני, כפי שתיאר זאת פעם האלוף (מיל') ישי בר בטרם מלחמת לבנון השנייה. כשנשאל בראיון על-כך שמעולם לא פיקד על גדוד השיב גורדין שאף שהדבר נכון הוא תהה "כמה מאלה שכן עשו תפקיד מג"ד היו מפקדי סיירת מטכ"ל?". אם להתעלם מן הזחיחות שבדברים, היא מצביעה בדיוק על אותו ניתוק מן הצבא שמחוץ ליחידה.

התשובה, אגב, היא לא מעט. יוני נתניהו ובוגי יעלון למשל, היו מפקדי גדודים בטרם שימשו כמפקדי היחידה, זה בשריון וזה ב-890. מה גם שמאחר ועברו ליחידה מהצנחנים סביר שהיו צריכים לגשר על פחות פערים. אחרים שגדלו בה, כמו אהוד ברק, עמירם לוין ושי אביטל, הקפידו לפקד על גדודי שריון בכדי להכיר טוב יותר את צה"ל, על מערכיו המתמרנים. זהו, אם כן, פער מובנה בילקוט השירות שלו. זה לא אסון, מה גם שהוא אינו הקצין הבכיר היחיד שפתח פער כזה. בהחלט אפשר להתגבר על הפער אם כולם, גורדין ודומיו כמו גם המערכת שמעליהם, יכירו בכך ויפעלו (כל העת) כדי לגשר עליו ולשפר את הידע וההבנה שלהם בתחום. אם לא, יהיו בצה"ל, כמו ב-2006, מפקדים נועזים מלאי רצון טוב, שנשענים על כישרון ולא הכשרה ואינם בקיאים די צורכם בתפקיד שעליהם למלא. התפקיד שאליו שובץ הוא ניסיון ראוי לגשר עליו ויאפשר לגורדין להכיר את צה"ל הגדול, האפור והשוחק, על ליקויו וחוסריו בתחום הלוגיסטי, בתחום כוח האדם ובשאר סוגיות בניין הכוח. בצבא שבו שבו ההכשרה לתפקיד מעל לדרג המח"ט היא התפקיד עצמו, מדובר בניסיון קריטי שיקנה לו הבנה עמוקה יותר, אם ירצה יום אחד לפקד על פיקוד מרחבי או על גיס. 

 הנח"ל: בית גידול לפיקוד בכיר

האלוף (מיל') רוסו כמח"ט הנח"ל, נחשב למי שהעלה את החטיבה רמה, (צילום: דו"צ).

המינוי של גורדין מצביע, שוב, על כך שחטיבת הנח"ל הפכה בשנים האחרונות לבית גידול למפקדים בכירים. כבר באמצע שנות התשעים חל שינוי משמעותי בחטיבה, תולדה של מינוי קצינים איכותיים כמפקדיה. בין אלה ניתן למנות שורה של מפקדים יוצאי הצנחנים, כמו יצחק איתן, אלי אמיתי, יאיר גולן, ורוני נומה, וכאלו שצמחו דווקא ביחידות העילית ובהם טל רוסו (שנחשב כמי שהקפיץ את החטיבה רמה), נועם תיבון, מיקי אדלשטיין ומפקדה הנוכחי, אל"מ דן גולדפוס, יוצא שייטת 13. בראשית האינתיפאדה השנייה למשל, לחמה החטיבה ב-21 מבצעים, חלקם בהיקף קטן וחלקם גדול, בהם "חומת מגן".

החטיבה גם מקפידה למשוך לתוכה קצינים צעירים מהיחידות המיוחדות לתפקיד פיקוד, בהם תא"ל שי אלבז מהקומנדו הימי והאלוף נדב פדן מסיירת מטכ"ל. במקביל היא הפכה ליצואנית של קצינים לאותן יחידות ממש ובהם סא"ל אייל וייס, שנהרג כמפקד דובדבן בתאונה מבצעית, ואל"מ אבי רוזנפלד, שפיקד על שלדג. בנוסף, שניים ממפקדי האוגדות החשובות בצה"ל, איו"ש ועזה, הם יוצאי החטיבה ובמטה הכללי הנוכחי יושבים ארבעה שפיקדו עליה (אם כי רק אחד, אמיר אבולעפיה, גם החל את שירותו בה), יותר ממספר חובשי הכומתות החומות והסגולות. השדרוג שעברה חטיבת הנח"ל לקח זמן רב, אבל את התוצאות רואים בשטח. תהליך דומה התקיים בגבעתי. זהו מודל שכדאי לאמץ גם ליחידות נוספות בצבא ובהן חטיבת כפיר

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 25.12.2017)

דרוך ונצור: צה"ל פועל להשגת רגיעה באיו"ש ובעזה, לא בטוח שיצליח בכך \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בעוד שביהודה ושומרון צה"ל מצליח, לרוב, להכיל את האירועים ולמנוע הסלמה, נראה שבדרום הוא מתקשה להגיע לאותה תוצאה. למרות שלשני הצדדים, ישראל וחמאס, אין אינטרס אמיתי בהסלמה רבתי כלל לא בטוח שיצליחו להימנע מכך.

מנהרת החדירה של חמאס שהושמדה השבוע בקרבת קיבוץ נירים, (צילום: דו"צ)

בעוד שבצפון ישנה רגיעה זמנית במתיחות הרי שבדרום העניינים מתחממים, ומהר. מאז הכריז הנשיא טראמפ בשבוע שעבר כי ארצות הברית מכירה בירושלים כבירת ישראל החלו, מי שמוגדרים במערכת הביטחון כ"ארגונים פלסטינים סוררים", לירות רקטות מרצועת עזה לעבר ישובי הדרום. מאז מבצע "צוק איתן" רואה ישראל בחמאס כמי שאחראי לאכוף את הפסקת האש, והארגון אכן מקפיד על-פי רוב לאכוף אותה. הפעם, בחר לאפשר את הירי. במקביל נחשף כי השב"כ עצר חוליית פעילי חמאס שתכננה לחטוף חייל צה"ל או אזרח ישראלי באיו"ש. פיגוע שכזה, לו היה מצליח, היה כמעט בהכרח מביא להסלמה משמעותית ולעימות רחב היקף עם החמאס בעזה. עצם ההנחייה על הוצאת פיגוע שכזה אל הפועל מעידה על מוכנות הארגון לכך.

מנהרת החדירה שהשמיד צה"ל השבוע, שראשיתה בחאן יונס וסופה היה עשוי להיות בקיבוץ נירים, מלמדת שבארגון משתדלים לשמור על האופציות פתוחות, לפחות עד השלמת המכשול ההנדסי שמקים צה"ל. הפעם, שלא כמו לאחר השמדת מנהרת החדירה של הג'יהאד האסלאמי לפני כחודש, השכילו במערכת הביטחון ובדרג הפוליטי להימנע מהצהרות מתלהמות שיגרו את החמאס לפעולת תגמול. אולם שלילת נשק המנהרות מן החמאס עשויה לחייב את הארגון להפעיל את אלו שנותרו ברשותו, כמו גם יכולות נוספות, בטרם יאבד אותן כליל. ניכר כי הצבא עושה מאמצים גדולים להגיב באופן מדוד על הירי הרקטי ולאותת לחמאס כי באם יימשך, תוחרף התגובה באופן דרמטי. מנגד, כלל לא ברור מה יהיה אופי התגובה של ישראל מאחר ואין לה אינטרס להיכנס בעת הזו למבצע מוגבל בנוסח קיץ 2014, אך גם אין בכוונתה למוטט את שלטון החמאס ברצועה.

להרגיע את השטח

מימין: הרמטכ"ל מופז באינתיפאדה השנייה, (צילום: דו"צ).

ביהודה ושומרון לעומת זאת יש סימנים של רגיעה. הכרזת הנשיא טראמפ הציתה גל אלימות ביהודה ושומרון, כמו גם ברצועת עזה. אבל כשבוחנים את תגובת צה"ל והמשטרה להפגנות האלימות אי-אפשר להתעלם מכך שכמה מלקחי האינתיפאדה השנייה הופנמו היטב. צרוב בטראומת הנסיגה מלבנון, החליט אז הפיקוד הבכיר של צה"ל בראשות הרמטכ"ל שאול מופז להפעיל כוח רב בתגובה להסלמה שפרצה באותם ימים. ההיגיון שמאחורי ההחלטה היה להבהיר לפלסטינים את מחירו של כל יום לחימה. כל ניסיון השתלטות על צומת, כל הפגנה מלווה בירי, כל מעשה אלימות שהוא יסתיים בנפגעים פלסטינים. וכך אכן היה. כל יום הסתיים בכ-8 הרוגים פלסטינים. הלוויותיהם הפכו גם הן להפגנות, שכללו גם הן ירי לעבר עמדות צה"ל בצמתים מרכזיות (צומת נצרים ברצועת עזה וצומת איו"ש שסמוכה לרמאללה). לוחמי צה"ל השיבו באש, וכך יום אחר יום, הפך גל האלימות לכדי מערכה של ממש, קשה בהרבה מכל עימות שבא אחריה.

מופז אף סיפר באותם ימים על שיחה טלפונית שקיים עם ראש הביטחון המסכל ברצועה, מוחמד דחלאן, שזעם על כך שבקרב הפלסטינים נרשמו נפגעים כה רבים "ואצלכם כל כך מעט". אף שאין בכך בכדי להפחית מאחריות הפלסטינים לגל האלימות שלימים הפך לאינתיפאדה השנייה, הרי שהנפגעים הרבים שספגו מנעו כל אפשרות לעצור את ההידרדרות. הפלסטינים, כתבו לימים עפר שלח ורביב דרוקר בספרם "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), היו כאותו "מהמר, המכפיל את סכום ההימור רק כדי שיוכל לקום בכבוד מן השולחן" (עמוד 54). כיום, נראה כי היה מי שהקפיד להבהיר לחיילים כי זולת איום ישיר על חייהם, החלק החשוב ביותר ברובה הוא דווקא הנצרה. כמות ההרוגים שנרשמה בצד הפלסטיני היתה מועטה בהתאמה.

מימין: מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ניב, והרמטכ"ל איזנקוט, (צילום: דו"צ).

זה לא מפתיע כשבוחנים מיהי הנבחרת שמובילה את הצבא בהתמודדות הזו. הרמטכ"ל איזנקוט שימש, בראשית האינתיפאדה השנייה, כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה ברק ובהמשך שימש כמפקד אוגדת איו"ש. מפקד פיקוד המרכז, האלוף רוני נומה, ומפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ערן ניב, שימשו אז כמפקדי גדודים (נומה בצנחנים וניב בנח"ל) ובהמשך פיקדו על חטיבות מרחביות. שם למדו כי ביכולת של צה"ל לפעול באופן ממוקד שמבדיל בין הטרור לאוכלוסייה, טמון המפתח להרגעת השטח. במקום כתרים וסגרים הופעלו כוחות מיוחדים, מסוערבים, ובוצעו פעולות מעצר כירורגיות שנשענו על מודיעין מדויק.

פיגוע הדקירה בירושלים, היה קטליזטור אפשרי להידרדרות, ונראה כי גם הפעם זיהו בצה"ל את המוקש ובחרו בתגובות מדודות בשטח. מוקש נוסף טמון במה שכונה בשעתו בצה"ל "הרב"ט האסטרטגי" (מושג שהושאל מחיל הנחתים האמריקני), שבהחלטה נמהרת או שגויה עלול להצית את השטח. דוגמה להחלטה כזאת היא המקרה של לוחם מחטיבת כפיר שירה בנער פלסטיני שהתקרב אליו בסמוך לכפר סלפית, משום שחשב שיש בכוונתו לדקור אותו. הפלסטיני לא היה חמוש ונראה שהלוחם טעה בשיקול הדעת. מנגד, אלו שמבקרים את החייל מתעלמים מכך שהוא נדרש להכריע האם ניצב בפניו איום או לא, תוך שניות. דילמות שכאלו התחדדו לאחר פרשת אלאור אזריה, אולם נראה כי בניגוד לטענות שנשמעו מימין, הפרשה לא "סירסה" את חיילי צה"ל ולא מנעה מהם להגיב באירועי טרור.

פרשה אחרת, חמורה פחות, היא זו שבה תועד מ"כ בגבעתי גונב פירות מדוכן בחברון. על החייל נגזרו 20 ימי מחבוש וכן הדחה מתפקידי פיקוד, אבל אירועים שכאלה מציגים את צה"ל כאותו כוח כובש וקלגס, כפי שארגונים דוגמת "שוברים שתיקה" מנסים לתארו. אמת. מעולם לא התקיימה אותה אולימפיאדה מוסרית, כתב פעם עמוס הראל"והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק", בביקורת על הקביעה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. אך צה"ל מצליח, על-פי רוב, לשמור על דמותו המוסרית וערכיו גם נוכח חיכוך מתמיד עם האוכלוסייה הפלסטינית ולחימה בטרור. הטיפול המהיר של צה"ל בפרשות שכאלה הוא מרכיב נוסף ביכולת להרגיע את השטח ולמנוע את ההתפרצות האלימה הבאה.

אלוף (מיל') פתח נצרה

אלוף במיל' עמירם לוין במסיבת הניצחון של אבי גבאי, (מקור: ויקיפדיה).

בצה"ל, אם כן, מקפידים על נשק נצור, אבל בפוליטיקה הרבה פחות. בראיון שנתן השבוע ל"מעריב" שחרר האלוף (מיל') עמירם לוין כל רסן. בראיון אמנם המליץ לוין להגיע להסכם עם הפלסטינים ולאפשר להם להקים מדינה, אך באותה נשימה איים כי במידה וההנהגה פלסטינית תסרב, או לחלופין תפר את ההסכמים, "נקרע לה את הצורה"מאז שנכנס לזירה הפוליטית מקפיד לוין, ששואף להתמקם כ"ביטחוניסט" של "המחנה הציוני", להתבטא כמעט בכל שבוע בסוגיות ביטחוניות שונות. לפני שבועיים המליץ במאמר ב"ידיעות אחרונות" לנקוט קו ניצי מול סוריה ואיראן בצפון. לעתים הפוליטיקאי לוין עושה זאת בשום שכל ולעתים משתחררת לו אמירה בוטה, שמזכירה בסגנון את האלוף שהיה, אבל לא בתחכום. לא הכל צריך להגיד, ולא הכל נכון. ובכלל, האם הוא באמת מאמין שניתן יהיה לגרש את הפלסטינים לירדן, כפי שאיים, בעקבות עימות נוסף באיו"ש? ודאי שלממלכה הירדנית יהיה מה להגיד בנידון, כמו גם לדעת הקהל הבינלאומית. 

בנוסף טען השבוע לוין, שעשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, כי יש להחזיר לצה"ל את "המחץ והקשיחות. במלחמות האחרונות הוא לא מצליח לזוז. החיילים פחות אמיצים? המפקדים פחות טובים? לא. זו השפעה של השליטה בעם אחר. אתה הופך מנמר לחזיר. אצל נמר המבט מחפש מטרות והרגליים שריריות כדי לזנק ברגע המתאים. החזיר נהיה שמן, הרגליים קצרות והראש תקוע באדמה. לא רואה מטר קדימה. המשימה היא לא להחזיר את החיילים הביתה בשלום, אלא להרוג את האויב". נראה שלוין מכוון את עיקר הביקורת לצבא היבשה, שנטל הפעילות בשטחים נופל בעיקר על כתפי אנשיו.

נגמ"ש נמ"ר של חטיבת גולני בתרגיל, (מקור: דו"צ).

ואכן, כשבוחנים את המערכות שבהם לחם צה"ל ברצועת עזה ובלבנון בשנים האחרונות, נראה שצבא היבשה איבד בעשורים האחרונים את הזריזות, הקשיחות והכשירות שהפגין במערכות ששת הימים ויום הכיפורים, וכן את היצירתיות והתעוזה שהפגין באינתיפאדה השנייה. ב"צוק איתן" קיבלה הכשירות הנמוכה הזו ביטוי של ממש. הצבא, שנמנע זה כעשור מהכנסת כוחות מילואים ללחימה, גייס אותם בעיקר כדי להחליף בקווים את החטיבות הסדירות, על-מנת שאלו יעברו ללחום ברצועת עזה. כוחות המילואים שכן הופעלו, פעלו במסגרות קטנות, של פלוגה וגדוד, תחת חטיבה סדירה. אף מסגרת מילואים לא פעלה בעזה תחת מפְקדה עצמאית. לחטיבות הסדירות לקח לא מעט זמן להיאסף ולהיערך לפעולה ברצועה. הצורך של חטיבת גולני, למשל, לשנע את נגמ"שי הנמ"ר הכבדים שלה מן הצפון לדרום עיכב עוד יותר את מוכנותה ללחימה. הפעלת כוחות היבשה של צה"ל במבצע, אם כן, היתה שבלונית, מאולתרת וחסרת מעוף.

ועדיין, לוין עושה לעצמו הנחות. ראשית, כמו לא מעט אלופים במיל', בוגרי המלחמות הגדולות, שתהו לאורך השנים לאן נעלם צה"ל הטוב והמוכר בו שירתו, לוין מתעלם מהשינוי התהומי בטיב האיומים. מכוח שאיים על כוחות צה"ל בשדה הקרב השקיעו אויביה של ישראל את עיקר עוצמתם באיום על העורף. גם היותם ארגונים היברידיים, הבנויים באופן מבוזר ומשלבים בין טרור, גרילה וצבא סדיר, מקשה על הזיהוי והפגיעה במרכזי הכובד שלהם ועל הכרעתם. חזבאללה (וחמאס) של העת הנוכחית שונה מהותית מארגון הגרילה הקטן בו לחם לוין כאלוף פיקוד הצפון. שלישית, השליטה של צה"ל בשטחי הגדה המערבית היא לא עניין שניתן לבטלו במחי יד או פעולה פוליטית יחידה. יתרה מכך, כלל לא בטוח שישראל יכולה להרשות לעצמה לוותר על אחיזה ביטחונית איתנה בשטחים, עם ובלי ההתנחלויות. שלישית, אין בדברים חידוש גדול ובצבא מודעים אליו עד כאב, ופועלים לצמצם את הפערים ככל שניתן.

בשלוש השנים האחרונות פועל צה"ל במטרה לחזק את זרוע היבשה. בהובלת הרמטכ"ל איזנקוט, שבשלהי ימיו של לוין בפיקוד הצפון כיהן כמח"ט גולני, השיק הצבא את התכנית הרב-שנתית "גדעון" שעיקרה שידוד מערכות כללי בזרוע היבשה, ואת אסטרטגיית צה"ל שמגדירה את התמרון היבשתי כנדבך מרכזי בפעולת צה"ל בעימות הבא. ניכר כי בצה"ל ישנה הבנה שבמערכה הבאה יידרשו כוחותיו לפעול מהר בחזית ובעומק בכדי להשיג פגיעה משמעותית באויב. ההסלמה שאליה חותר כעת החמאס, עשויה להביא את הרפורמה הזו לכדי מבחן של ממש.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.12.2017)

משבר מוטיבציה בגיוס לשירות קרבי \ מאת גבי סיבוני וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מתמודד עם תהליך רב-שנים של ירידה במוטיבציית הגיוס ליחידות השדה, שהנתונים שנחשפו לאחרונה ממחישים את עומקו. בצל ההשקעה בתהליך האיתור ובאופן התגמול בטווח הארוך למתגייסים ליחידות מיוחדות וטכנולוגיות, קופחו במובן זה היחידות שמהוות את ליבת צבא היבשה. כדי להתמודד עם האתגר צה"ל נדרש לבנות תפיסת כוח אדם שלמה, שאינה רק עניינם של אנשי משאבי האנוש המקצועיים בצבא. תפיסה זו צריכה להיות מפותחת מתוך ראיה מבצעית רחבה ולהיות מובלת על ידי הפיקוד הבכיר ביותר בצה"ל. הטיפול במשבר המוטיבציה נמצא אמנם באחריות הצבא, אך מדובר גם באתגר חברתי מהמעלה הראשונה.

באחרונה נחשף בתקשורת כי חלה ירידה משמעותית במוטיבציה לגיוס ליחידות הקרביות של צה"ל. הצבא לא ממהר לחשוף נתונים של ממש, אך פורסם כי במחזור גיוס נובמבר 2017 נרשמה ירידה ניכרת במוטיבציה לגיוס בעיקר ליחידות השדה, ובהן חילות האיסוף הקרבי, השריון, הנדסה ותותחנים. מפקד בכיר אף ציין כי צה"ל מייחס את הירידה במוטיבציה לרגיעה הביטחונית כמו גם לכך "שהנוער שואל היום שוב ושוב "מה יוצא לי" מהשירות הצבאי".

אבחנתו של המפקד הבכיר שצוטט מדויקת חלקית בלבד. הירידה במוטיבציה לשרת ביחידות השדה אינה בעיה נקודתית, שאותה ניתן לייחס לרגיעה הביטחונית, אלא היא תוצאה של תהליך רב שנים במהלכו השתנו משמעותית מאפייני השירות בצה"ל והגיוס לשירות. התפתחות הטכנולוגיה והשימוש הנרחב (יש אומרים המוגזם) שצה"ל עושה בה הסיטו את מרכז הכובד של הגיוס מיחידות השדה הלוחמות ליחידות המיוחדות ולמשרתים במערכים הטכנולוגיים.

באופן שיטתי ומובנה, תהליך הגיוס לצה"ל נותן עדיפות למתגייסים ליחידות המיוחדות, לקורסי הטייס, החובלים, ולמתגייסים ליחידות הטכנולוגיות ואגף המודיעין. אלה נהנים מגישה לכוח האדם האיכותי ביותר שאותו מעמידה מדינת ישראל לרשות צה"ל. תהליך איתור כוח האדם ליחידות המודיעין היוקרתיות מתחיל כבר בתיכון באמצעות מערך שיווק מתוחכם, כמו גם הבטחה כי בצבא ירכשו המתגייסים מקצוע וכישורים שישמשו אותם גם באזרחות, בין שבהייטק ובין שבתחומים נוספים. מכאן שיש צדק בטענה כי הנוער שואל איזו תועלת יפיק מהשירות הצבאי. בוגרי היחידות הטכנולוגיות ואנשי הסייבר מבטיחים לעצמם יתרון בבניית עתידם המקצועי לאחר השחרור. די להתבונן בכנסים של בוגרי 8200 כדי לראות עד כמה לבוגרים אלה יתרון משמעותי מול חבריהם ביחידות השדה.

במרחב התחרותי הזה מנסות להתמודד, לא בהצלחה רבה, יחידות השדה של צה"ל. אלה נאלצות להסתפק במי שלא "יורטו" בתהליך מיון כוח האדם האיכותי ליחידות המיוחדות, לקורסים היוקרתיים ולמערך הטכנולוגי והמודיעיני. מערך השדה אינו יכול להבטיח למתגייסים יתרונות דומים. לעומת זאת, הפניה למתגייסים נסמכת על מוטיבציה, דימויים וערכים.

תהליך הגיוס לצה"ל עבר שינויים מרחיקי לכת בעשרות השנים האחרונות. תחילה צה"ל מיין את כוח האדם לפי צרכיו, כשלמתגייסים הייתה השפעה קלושה על קביעת היחידה בה הם ישרתו. גם מערך ההתנדבות לא היה מפותח כל כך באותן שנים. ואולם, עם התפתחות השיח בנושא זכויות הפרט החל צה"ל לתת אפשרות רבה יותר למתגייס להשפיע על גיוסו תוך ניסיון לרצות את המתגייסים (ולעיתים גם את הוריהם התובעניים). על רקע ההתפתחות הטכנולוגית העצומה והיתרונות שהיא מציעה למתגייסים, מצא עצמו צה"ל בפני ירידה הדרגתית באיכות כוח האדם המתגייס ליחידות השדה. יתכן שהצבא הלך צעד אחד יותר מדי – דרוש לו כוח אדם איכותי ולא רק כמותי ביחידותיו, גם ביחידות מושכות פחות, דוגמת השריון, שבשנים האחרונות סובל מבעיות דימוי ומוטיבציה של ממש.

המגמה הגיעה לשיא בגיוס נובמבר 2016, כאשר 86 מתגייסים אשר שובצו כלוחמים בחיל השריון סירבו להתפנות מן הבקו"ם ולהתגייס לחיל. הצבא טיפל באירוע בנחרצות וביעילות. מחצית מן הסרבנים נשלחו למעצר בבקו"ם ואילו השאר נשלחו למאסר בכלא הצבאי לתקופות מאסר שנעו בין ארבעה לעשרים ימים. במקביל החל הצבא במהלך לשיפור תדמית החייל בעיני המתגייסים, שכלל חשיפה ניכרת בתקשורת של הפעילות המבצעית של כוחות שריון וראיונות עם מפקדים בכירים, איתור מקדים של מועמדים לגיוס לחיל והבטחת הגעתם לשירות בו, וכן שיחות שקיימו מפקדים בחיל עם תלמידי תיכון בטרם גיוס.

הבעיה אינה נוגעת רק לאיכות ולמוטיבציה של המתגייסים לחילות השדה, אלא מקרינה על איכות הפיקוד של צה"ל. מוסכמה אוניברסלית היא, שיחידות השדה הנן ספק שדרת הפיקוד המרכזית של צבאות בכלל ושל צה"ל בפרט. תופעה זו נובעת מטבע המלחמה והמרכזיות של הלחימה היבשתית בה. היעדר כוח אדם איכותי מספיק ביחידות יביא בהכרח ליצירת מפקדים פחות טובים ומקצועיים. כבר עתה ניתן לזהות את התופעה ואת הניסיון לתת לה מענה בדמות מעבר של מפקדים מהיחידות המיוחדות האיכותיות ליחידות השדה במטרה לשפר את רמתו ואת רמת המפקדים בו מחד גיסא, וכן כדי לאפשר לאותם מפקדים אופק קידום פיקודי.

כבר בהיותו מפקד עוצבת הגליל הזהיר האלוף הרצי הלוי מפני הקצאת כוח האדם האיכותי בעדיפות לתפקידי מודיעין וסייבר, העשוי לגרום לכך שצה"ל עלול יהיה למצוא את עצמו בעתיד עם מפקדי פלוגות וחטיבות פחות טובים. בהמשך לכך ציין בשעתו ראש אמ"ן דאז, האלוף אביב כוכבי, כי צה"ל יידרש בעתיד לפתח "מסלולים משולבים, למשל של קצין בחי"ר שיעבור הסבה ויהפוך לאיש מודיעין אחרי תפקיד מ"פ". זאת, בדומה לאופן שבו משלב הצבא קצינים מצבא היבשה בכוחות המיוחדים, ולחלופין מהכוחות המיוחדים בחטיבות החי"ר. דוגמה לכך היא המסלול שעבר הלוי עצמו, מהצנחנים ליחידות של אגף המודיעין ובחזרה.

צה"ל מושתת על עיקרון צבא העם ובשל כך נהנה מהעובדה שהוא מקבל לשורותיו, בניגוד לצבאות מקצועיים מערביים אחרים, גם את עידית הפוטנציאל האנושי של אזרחי המדינה. הפנייתם בעיקר למערכים הטכנולוגיים וליחידות המיוחדות לא תוכל לספק לו ולמדינת ישראל את הביטחון הנדרש. בעת מבחן יידרשו יחידות השדה של צה"ל, יחד עם יכולות האש והמודיעין, לספק את כוח המחץ להכרעת האויב בזמן הקצר ביתר.

נדמה שבשנים האחרונות החלו מפקדי צה"ל להפנים את עומק הבעיה ולנסות לפעול לתיקונה. באחרונה פורסם כי צה"ל יתגמל במגוון אמצעים את המשרתים ביחידות השדה, אולם אין די בכך. צה"ל נדרש לבנות תפיסת כוח אדם שלמה, המתמודדת עם מגוון נושאי יסוד. ביניהם: חלוקה מאוזנת של איכויות המתגייסים לצרכים השונים של צה"ל, צמצום מערך המיון ליחידות המיוחדות, בחינת מודל פיתוח מפקדים, ועוד. פיתוח תפיסת כוח האדם של צה"ל אינה רק עניינם של אנשי משאבי האנוש המקצועיים בצבא. תפיסה זו צריכה להיות מפותחת מתוך ראיה מבצעית רחבה ולהיות מובלת על ידי הפיקוד הבכיר ביותר בצה"ל.

הטיפול במשבר המוטיבציה נמצא אמנם באחריות הצבא, אך מדובר גם באתגר חברתי מהמעלה הראשונה. לישראל נכונו עוד אתגרים ביטחוניים רבים. הצורך בחינוך בני הנוער למערכת ערכים, שאף שאינה מבטלת את הרצון במימוש עצמי היא מקנה תפיסת עולם הרואה בנתינה, בהתנדבות ובהקרבה ערכים חשובים, נותר חיוני לקיומה וביטחונה של המדינה.

ד"ר אל"מ (מיל') גבי סיבוני, מפקד סיירת גולני לשעבר וראש תכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי, ה-INSS. גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS.

(המאמר פורסם במקור כ"מבט על" גיליון 997, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 11.12.2017)

מתכוננים עם הפנים צפונה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל מגביר את המוכנות למלחמה במתאר צפוני, כשברקע ישנה מתיחות גוברת בין ישראל לאיראן שמתנהלת "על אש קטנה". לא בטוח שהיא תישאר כזו.

הכוחות המיוחדים של צה"ל באימון בקפריסין, (צילום: דו"צ).

השבוע קיים צה"ל שורה של תרגילים בישראל ומחוצה לה, שמטרתם הגברת המוכנות למלחמה. בקפריסין, התאמנו הכוחות המיוחדים של צה"ל במתווה הררי, שמדמה היטב את תוואי השטח הלבנוני. התרגיל השבוע, שכלל גם מסוקי סער ומטוסי קרב של חיל האוויר, היה גדול בהיקפו מאלו שבוצעו בעבר והוא מצטרף לשורה של תרגילים שביצעה חטיבת הקומנדו בכרתים ובקפריסין בשנה האחרונה. האימון בשטחים שאינם מוכרים, הדומים לאלו שבהם עשויים כוחות צה"ל לפעול, חיוני מאין כמותו. שטחי האימונים בישראל מוגבלים בהיקפם. כמעט אין מי, ביחידות השדה בסדיר ובמילואים, שלא מכיר היטב את שטחי האש של צאלים, אליקים ורמת הגולן. הנחיתה במסוקים, התנועה והניווט בשטח לא מוכר זר, מרוחק (ללא "גזלן" על כל גבעה שנייה), והמגע עם כוחות המדמים אויב, הופכים את התרגילים הללו לאתגר משמעותי למפקדים וללוחמים. "חוץ מאש אויב – הכוחות חוו את האתגרים הדומים ביותר למלחמה", הגדיר זאת קצין בכיר, וכיוון בעיקר למוכנות המנטלית לקשיים ואי-הוודאות הכרוכים בלחימה.

לא רק ברוח, אלא גם בחומר חל שידרוג ביכולות. השבוע הודיע דובר צה"ל כי טייסת מטוסי האדיר, ה-F-35, הפכה למבצעית. נוכח יכולותיו הטכנולוגיות והחמקניות של המטוס מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית ביכולות חיל האוויר לפעול בטווחים רחוקים וגם מול מערכי הגנה אווירית מתקדמים מאוד. מפקד חיל האוויר, עמיקם נורקין, ציין באיגרת שפרסם כי זוהי תקופה בה "חיל האוויר פועל מבצעית בהיקף נרחב במספר חזיתות, בתוך מזרח תיכון משתנה ומתעצב". אף שנורקין לא פירט כיצד פעילות מבצעית זו באה לידי ביטוי, הרי שקודמו בתפקיד, האלוף אמיר אשל, ציין בראיון הפרישה שלו כי בתקופת כהונתו ביצעה ישראל כמאה תקיפות לסיכול התעצמות, גם בחזית הצפון.

טייסת ה-F-35 הפכה למבצעית, (צילום: דו"צ).

בשבועיים האחרונים, על-פי פרסומים זרים, תקפו מטוסי חיל האוויר פעמיים בסוריה. היעד לתקיפה הראשונה היה בסיס צבאי איראני מדרום לדמשק, שהיה בשלבי הקמה. הדברים מתחברים לשורה של הצהרות מפי בכירי הדרג המדיני והצבאי באחרונה, בנוגע להתבססות הצבאית האיראנית בסוריה. בראיון שהעניק הרמטכ"ל איזנקוט לאתר הסעודי "אילאף", הזהיר כי ישראל העבירה בנושא מסרים גלויים "וגם באופן שקט וחשאי שאנחנו לא נקבל התבססות איראנית בסוריה באופן כללי – ובמיוחד את הריכוז שלהם ממערב לכביש דמשק-סוידא. אנו לא נרשה שום נוכחות איראנית, הזהרנו אותם מבניית מפעלים או בסיסים צבאיים ואנו לא נרשה זאת"אף שלא ברור מהו היעד שהותקף 72 שעות לאחר מכן, סביר שגם כאן מדובר בפעולה שנועדה למניעת יכולות מאיראן ושלוחתה, חזבאללה, במרחב הסורי. העובדה שתקיפת הבסיס האיראני בוצעה בטרם הושלמה בנייתו ובטרם הוצבו בו אנשי צבא איראניים, משאירים את המערכה "על אש קטנה", כפי שהגדיר פעם תא"ל ארז גרשטיין, את שהיית צה"ל בלבנון (מערכה שגבתה את חייו). לא בטוח שהיא תישאר כזו.

"חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה"

מפקד חיל החתים רוברט בארו, הסתייג מן התוכנית לחילוץ בני הערובה.

מפקד חיל הנחתים בארו, קבע כי, "חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה".

עם ובלי קשר למתיחות בצפון, קיימה השבוע אוגדת הגליל תרגיל פתע למערך התחזוקה והלוגיסטיקה של האוגדה, שדימה עימות בזירת לבנון. מפקד חיל הנחתים האמריקני בשנות השמונים, הגנרל רוברט בארו, היה האיש שטבע את האמירה לפיה "חובבנים עוסקים בטקטיקה ואילו מקצוענים בלוגיסטיקה". בארו, שימש כמפקד פלוגת רובאים בדיוויזיית הנחתים הראשונה במלחמת קוריאה בנחיתה באינצ'ון. בהמשך המלחמה, בקרב על מאגר צ'ואסין, כותרה דיוויזיית הנחתים ומצאה עצמה משוללת אספקה וסיוע בחורף הקוריאני הקשה, ונאלצה לפרוץ בעצמה מתוך הכיתור. בארו שפיקד על פלוגתו בקרבות הפריצה והחילוץ (ועוטר בצלב הצי על גבורתו), ידע על מה הוא מדבר. כל האומץ והתעוזה לא יעזרו אם לכוחות לא יהיו די דלק, מזון ותחמושת. במלחמת לבנון השנייה התגלו קשיים חמורים במערכים הלוגיסטיים של הצבא. במחסני החירום היו חוסרים, ליחידות היה חסר ציוד מתאים והצבא התקשה לספק את כוחותיו בשטח. מאז עסק צה"ל רבות בשיפור המערכים, יחידות מחסני החירום ואיכותו וכמותו של הציוד המצוי ברשות היחידות.

באימון שהתקיים השבוע הוקפצו מן הבית מאות חייליים מן המערך תומך הלחימה של האוגדה ונדרשו לשנע במהירות ציוד וכלי רכב רבים לשטח ובהמשך להחזיר לכשירות אמצעי לחימה שמנהלת התרגיל קבעה שנפגעו, ובהם טנקים, נגמ"שים ותותחים. קצין הטכנולוגיה והאחזקה הראשי, תא"ל מישל ינקו, ציין בשיחה עם כתבים כי זהו תרגיל שונה במתכונתו מאלו שבוצעו לפניו, וכי תרגיל בהיקף שכזה לא נעשה בצה"ל כ-25 שנה. בתרגיל נבחנה לראשונה תפיסת ההפעלה בחירום החדשה של הצבא, "אחזקה אחרת", שכללה הקמת אגד אחזקה ארצי, ומעבר לשני דרגי תיקון לאמצעי לחימה ביבשה. מטרת התפיסה לדברי תא"ל ינקו היא "שיפור זמינות אמצעי הלחימה וחיזוק הקצה המבצעי". קיומו של האימון מלמד שאזהרתו של נציב קבילות חיילים, האלוף (מיל') יצחק בריק, בדו"ח האחרון שהוציא אודות ליקויים ביחידות מחסני החירום לא נפלה על אוזניים ערלות.

מימין: תא"ל רפי מילוא, מפקד אוגדת הגליל, ושר הביטחון אביגדור ליברמן בביקורו בצפון, (צילום אריאל חרמוני, משהב"ט).

האוגדה, עליה מפקד תא"ל רפי מילוא, יוצא שייטת 13, היא אוגדת הקו שאחראית על המענה הראשוני עם פרוץ עימות בלבנון. יכולתה לעבור "מאפס למאה" במהירות, ולפגוע בפעילי חזבאללה בקרבת הגבול בטרם יצליחו אלה לבצע פיגוע או לחדור ליישובים בישראל, היא מרכיב חיוני ביכולתה של ישראל להכיל אירועים בגזרה ולסיים אותם בטרם יסלימו לכדי עימות רחב היקף. כך למשל, ב-21 בנובמבר 2005 הצליחו כוחות האוגדה, בפיקוד תא"ל גל הירש, לסכל פיגוע חטיפה שניסו לבצע לוחמי הכוח המיוחד של חזבאללה. מילוא, שפיקד אז על גדוד בגולני, לקח חלק בלחימה, פגע במספר פעילים בארגון ואף עוטר בצל"ש אלוף. כחצי שנה מאוחר יותר, ב-12 ביולי 2006, הצליחו פעילי חזבאללה לחטוף שני חיילי צה"ל. הפעם לא הצליחו כוחות האוגדה לסכל את הפיגוע והדבר הוביל למלחמת לבנון השנייה. 

את המלחמה מכינים מראש

בכנס שקיימה לפני כחודש מפלגת "יש עתיד" אודות תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל תיאר אלוף פיקוד העורף לשעבר, יצחק "ג'רי" גרשון את פני העימות הבא. האלוף (מיל') גרשון, קצין צנחנים ששימש בתפקיד במלחמת לבנון השנייה, טען כי העורף ישראלי יספוג למעלה מאלף רקטות וטילים ביממה, מאות נפגעים, תשתיות חיוניות ישותקו ופגיעה קשה בשגרת החיים. לדבריו, "בניגוד לעבר שני הצדדים ינסו, בכוונה, לקצר את משך המלחמה ושני הצדדים ייגררו, לפי דעתי, לעימות ארוך מהתכנון", בשל כמות הנפגעים בשני הצדדים שתחייב אותם להוסיף ולגבות מחיר מהצד השני. 

ההיסטוריון היווני תוקידידיס, ציטט את מלך ספרטה שהזהיר מפני יציאה למלחמות ללא הכנה, שכן הדבר משהה את קיצן, (מקור: ויקיפדיה).

בספר ההיסטוריה הקלאסי, "תולדות מלחמת פילופוניס"(הוצאת מוסד ביאליק, 2015), אודות המלחמה הממושכת בין ספרטה לאתונה, מצטט תוקידידיס את ארכידאמוס מלך ספרטה שהזהיר את אסיפת העם מפני המלחמה בטרם פרצה. אל תתביישו בשהיות ובדחיות, אמר אז המלך לאנשיו, שכן אם "תיחפזו למלחמה תשהו את קיצה, שעל כן פתחתם בה ללא כל הכנה" (עמוד 41). ניכר כי צה"ל מוסיף להיערך למערכה אפשרית בצפון, אולם שלא כמו העימות האחרון ב-2006 הפעם מדובר בחזית גדולה ומורכבת בהרבה, הכוללת הן את סוריה והן את לבנון (על הנוכחות האיראנית בהן). בעימות שכזה כלל לא ברור מה תהיה עמדת רוסיה, שמסרבת לפעול להרחקת איראן מסוריה, אף שהיתה הראשונה להכיר בירושלים כבירת ישראל. המעורבות הפוחתת של בעלת בריתה האסטרטגית של ישראל, ארצות הברית, במזרח התיכון מלמדת שישראל עשויה להתייצב לבדה מול כוחות גדולים בהרבה מבעבר. הכרת הממשל האמריקני בירושלים כבירת ישראל אינה מלמדת על נכונותו, כפי שאירע במלחמת יום הכיפורים, להתעמת עם הרוסים לטובת האינטרס הישראלי. המערכה הבאה, אם כן, מחייבת הכנה ממושכת והגדרה ברורה של האינטרסים, המהלכים הצבאיים והלא צבאיים שיש להפעיל במשולב, ומצב הסיום הרצוי. אם אלה לא יוכנו מראש, היא עשויה להפוך לעימות המגומגם והממושך, אותו תיאר גרשון, שמנוגד לכל אינטרס ישראלי.  

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.12.2017)

לא אפורים, מקצוענים: המשמעת לא מפריעה להצלחת צה"ל אלא גורמת לה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמה קצינים בכירים פרשו בשנים האחרונות מהצבא בעקבות עבירות משמעת שוליות, והמבקרים טענו כי צה"ל דווקא זקוק למפקדים ש"חושבים מחוץ לקופסה". אבל ההקפדה על הפקודות חשובה גם בשדה הקרב, ומפקד טוב הוא מפקד שמהווה דוגמה.

לפני כחודשיים נחקר במצ"ח תת-אלוף מרדכי כהנא, קצין איסוף קרבי ראשי, לאחר שנחשף כי החזיק במכולה כמה אמצעי לחימה ופריטים נוספים בניגוד לפקודות הצבא. לאחר שהושעה לשבועיים ביקש כהנא לפרוש מצה"ל והרמטכ"ל איזנקוט אישר את בקשתו. פרישתו בשל עבירת משמעת, לאחר שעשה את עיקר שירותו בראש הטור – פיקד על סיירת גולני במבצע חומת מגן, על יחידת אגוז במלחמת לבנון השנייה ועל חטיבה במבצע צוק איתן – הכניסה את שמו לרשימת המפקדים הבכירים שפרשו מצה"ל על רקע עבירה שולית, למרות שהצטיינו בשדה הקרב. ברשימה הזו נמצאים גם התא"לים מחטיבת גולני שמואל זכאי ומשה "צ'יקו" תמיר, עימאד פארס מגבעתי ואחרים.

בעקבות הפרשה ועל רקע רמיזות על עיכוב קידומם של קצינים נוספים שהסתבכו בפרשיות דומות, הופיעו באחרונה בתקשורת טענות כי צה"ל מקדש משמעת והקפדה על פקודות על חשבון אומץ לב ויצירתיות, ואינו מגלה גמישות בענישה.

תת אלוף מרכדי כהנא (דובר צה"ל)

חשב מחוץ לקופסה? תא"ל כהנא, (צילום: דובר צה"ל).

במאמר שפרסם עו"ד אלוף-משנה (במיל') אבי עמירם, מ"פ בצנחנים לשעבר, טען כי לצה"ל "אין את הלוקסוס לוותר על מפקדים מזן זה משום כשל כזה או אחר ובלבד שמחננו יהא טהור". ביקורת דומה נשמעה לאחרונה על סבב המינויים במטה הכללי, שבמסגרתו קודמו כמה קצינים לעמדות מפתח במטכ"ל, ובהם ראשות אגף המודיעין. היה מי שטען שבקידום קצינים מסוימים, שלא פיקדו על חטיבות ואוגדות בלבנון ובעזה, מפסיד צה"ל קצינים נועזים שחושבים מחוץ לקופסה. הביקורת הלכה צעד אחד רחוק יותר, ואף קבעה כי המגמה הזו הפכה את המטכ"ל לכזה שחבריו הם "קצינים אפורים בחאקי".

ראשית, היו לנו כבר מטות כלליים בוהקים ואפילו צבעוניים, וזה לא בהכרח הוכיח את עצמו. המטכ"ל של ערב אוקטובר 1973 כלל קצינים דעתנים, עם פרופיל תקשורתי גבוה ונערצים על הכל. במבחן המלחמה, כשדרג מפקדי השדה – מהלוחם ועד האוגדונר – חילץ ניצחון צבאי משיני תבוסה, וכששר בממשלה, חיים בר לב, נשלח כדי לעשות סדר בפיקוד הדרום, היה ברור כי ההרכב הצבעוני לא צלח בתפקידו.

אריאל שרון וחיים בר לב בחזית הדרום במהלך מלחמת יום הכיפורים (AP , Israel Government Press Office/HO)

השר נשלח לעשות סדר. בר לב עם אריאל שרון במלחמת יום הכיפורים, (צילום: אי-פי).

שנית, אלוף (במיל') יעקב עמידרור כתב פעם כי "נוטים לסכם תפקיד כ'טוב', אם במהלכו לא היו למפקד כישלונות, ואם המפקד והמערכות שתחת פיקודו עמדו במבחני היומיום הקשים והמתישים". אבל לשיטתו, המערכת צריכה לקדם את אלה שהפגינו עמידה קפדנית בפקודות ובנהלים, "יכולת חשיבה, הבנה בטקטיקה, יכולת לתכנן בחוכמה ולבצע בתחבולות, ולהגיע לרמת אימון גבוהה של יחידתו, יכולתו של המפקד להוכיח כי המערכת שהוא עומד בראשה טובה באופן משמעותי מזו שקיבל מקודמו, הן בכל הקשור להכנות למלחמה, והן בכל הקשור לתפקוד ולארגון השוטף". מספר הקרקפות על החגורה של קצין אינו מדד לקידום.

המשמעת היא אמצעי להשגת הצלחה מבצעית

יתרה מכך, הזנחת המשמעת המנהלתית מובילה תמיד לפגיעה בזו המבצעית. אחד ממפקדי חטיבת גולני בעבר, שהוביל אותה לתוצאות מבצעיות מרשימות מאוד בלבנון ונחשב לאחד הנועזים שבמפקדיה, לא נהג לעסוק במשמעת. "יש כאלה", אמר, "שמתעקשים להכניס את הידיים לתוך החרא ומחפשים את הבטון שמתחתיו". המצטיינים לא עוסקים בכך, אמר, כי הם יודעים שאין שם כלום. מחליפו, שאמנם קיבל ממנו חטיבה ברמת כשירות מבצעית גבוהה, גילה שבחטיבה מבדילים בין משמעת מבצעית למנהלתית. כך למשל גילה המפקד החדש הפרה חמורה של משמעת מבצעית בעת מארב בלבנון, "שהייתה המשך ישיר לתקלות חמורות שהיו בצוות ההוא לפני העלייה לתעסוקה", והביאה למותו של לוחם בחטיבה. בשל כך יזם, שלא כקודמו, מהלך מוצלח של טיפול שורש בנורמות פסולות בנושא לוחמים צעירים-ותיקים בפלוגות הרובאיות ובמשמעת המבצעית והמנהלתית. למרות ההקפדה על המשמעת והפקודות, חיסלה החטיבה בפיקודו כ-40 מחבלים בלבנון. המשמעת, אם כן, אינה מפריעה להצלחה המבצעית, אלא מהווה אמצעי להשגתה.

מי שלא עושה לא טועה, ואני כמפקד טעיתי וכשלתי לא מעט, אך תמיד השתדלתי שלפחות בתחום הדוגמה האישית, ברמת ה"נאה דורש, נאה מקיים", אצא בסדר. כולנו בני אדם, ולא תמיד הצלחתי, אבל תמיד ניסיתי. שנים מאוחר יותר סיפר לי מפקד כיתה צעיר ששירת באותו הגדוד שבו שירתתי בסדיר, כי במהלך שבוע שדאות אכלו הוא וחבריו בסתר אוכל השייך לסגל, בעוד שעל הטירונים אסרו לעשות כן. "כשתעמוד מול החיילים שלך הם יידעו מה עשית", אמרתי לו אז בכעס. "חיילים תמיד יודעים. איך תדרוש מהם דבר אז, כשהם כבר יודעים שאתה אומר דבר אחד ועושה דבר אחר?" ואם חובת הדוגמה האישית תקפה למפקדים צעירים, מה נדרוש ממפקדים בכירים?

הטענה לגבי המפקדים האפורים פשוט לא נכונה. במטה הכללי הנוכחי מכהנים קצינים מנוסים, דעתנים ובעיקר מקצועיים מאוד. לפיקוד הדרום יגיע הרצי הלוי, שמכיר את הזירה מימיו כמח"ט צנחנים במבצע עופרת יצוקה, אחרי שצבר ניסיון משמעותי באמ"ן. למרכז יגיע נדב פדן, שפיקד על דובדבן ועל חטיבת עציון באינתיפאדה השנייה. בנוסף, שניים מהקצינים שקודמו בסבב האחרון, תא"ל ואלוף, היו מג"דים שלי בצנחנים, ואני יכול להעיד שאין טובים ומנוסים מהם. היחידות שעליהן פיקדו תמיד היו טובות יותר בזכותם, והם השאירו לבאים אחריהם גדודים, חטיבות ואוגדות מוכנות בהרבה למלחמה. אפורים הם לא. מקצוענים – כן.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 01.12.2017)

אש (לא) ידידותית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מנתח קצין מילואים בכיר את תופעת האש הידידותית, שאינה ידידותית כלל. בראיון אודות ספרו הוא קובע: הדו"צ הוא חלק מהלחימה. צריך לפעול לצמצם זאת אבל העיקר – לא לתת לזה לפגוע באפקטיביות של הכוח הלוחם.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון, 2006, (צילום: צחי זקס, ויקיפדיה).

במהלך הקרבות במלחמת לבנון השנייה, לחם גדוד מחטיבת צנחנים מילואים "הנשר", בפיקוד סא"ל נמרוד רגב, בכפר רב-א-תלתין והשתלט על מספר בתים. בשעת בוקר מוקדמת זיהתה הפלוגה של פישמן דמות באחד הבתים הסמוכים, כשהיא יושבת עם הגב לכוח ומפעילה מכשיר קשר. אף שהמ"פ הורה לצלף להיערך לירי במטרה להרוג את הדמות, עדיין קינן בו החשש שמה מדובר בכוח שכן מהפלוגה שבפיקוד ארז. בשל הספק, ביקש פישמן מארז כי כלל לוחמיו יורידו קסדות וישובו לחבוש אותן, ירימו את יד ימין ושמאל לסירוגין וכיוצא בזה, בעוד הצלף ממתין לאישור ירי. "לאחר כשעה החליט פישמן לבצע ירי – כדור אחד בראש. ארז דיווח שאיש אצלו לא נפגע. פישמן נע לעבר הבית שבו נפגע החשוד" (עמוד 280). לאחר מעשה סיפר כי גם כשעמד מעל הגופה לא היה משוכנע מעל לכל ספק כי אין מדובר בחייל צה"ל. רק כשהפך אותו על גבו נרגע, שכן היה זה לוחם חזבאללה. הסיפור הזה שמופיע בספר חדש בשם "חדל אש, צה"ל, צה"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2017) מאת אל"מ (מיל') בועז עמידרור, שפיקד על החטיבה בקרבות ב-2006, ממחיש את מורכבות הלחימה בשדה הקרב המודרני ואת אחד האיומים המרכזיים לכוחות צה"ל בלחימה – צה"ל, או ליתר דיוק אש ידידותית

הרוגי החטיבה מקטיושה אחת ואש ידידותית

חטיבת הצנחנים במילואים "הנשר" לחמה ב-2006 בתשעה כפרים. אל"מ (מיל') עמוס בריזל, מפקד גדוד בחטיבה שפעל במלחמה תחת עמידרור, אמר שהאחרון הכין היטב את החטיבה ללחימה בטרם המלחמה והוביל אותה בהצלחה בכל משימותיה. 15 מלוחמי החטיבה נהרגו במלחמה. שנים–עשר מהם נהרגו כאשר קטיושה פגעה בפלוגת מפקדה של אחד הגדודים שהתמקמה בסמוך לבית העלמין של כפר גלעדי. שלושה לוחמים נוספים נהרגו בשלושה אירועי ירי דו-צדדי (דו"צ). החטיבה ספגה כמאה פצועים, אך הרוגיה בלחימה היו רק מאירועי הירי של כוחותינו על כוחותינו. אף שבמהלך הקרבות השמידו כוחות החטיבה אמצעי לחימה והרגו מחבלים רבים, כמעט דבר מזה לא התפרסם בתקשורת. בראיון שערכתי עם עמידרור לרגל יציאת הספר, שאלתי אותו כיצד זה שההצלחות נעלמו וכל מה שנותר הוא אירוע הקטיושה ותמונתו של מ"פ בחטיבה, תומר בוהדנה, שצולם מסמן "וי" של ניצחון לאחר שנפצע קשה בכפר מרכבה. הוא מצדו מסביר שבניגוד ליחידות מילואים אחרות, חייליו לא חזרו מן המלחמה ממורמרים ומלאי טענות. את הקרדיט לכך הוא מייחס לרוח החטיבה ולאנשיה. הוא גם מעיר בצניעות, שהמחבלים שבהם לחמו לא היו ערוכים בהיקף ובעוצמה שפגשו לוחמי גולני וחטיבת הצנחנים הסדירה בבינת' ג'בייל ובמארון א-ראס

הספר הוא מסמך מקיף וחשוב, (מקור: סימניה).

העובדה שבלחימה עצמה איבד חיילים רק מאש צה"ל לא נתנה לו מנוח והוא החל לחקור את תופעת האש הידידותית לעומק. עמידרור, ששירת 27 שנים בצה"ל, במגוון תפקידי מטה ופיקוד בשורות חטיבת הצנחנים, שימש לאחר המלחמה נספח זרוע היבשה של צה"ל בארצות הברית. התפקיד אפשר לו ללמוד כיצד הנושא נתפס בצבאות זרים, ובדגש על הצבא האמריקני. לאורך השנים התרחשו בצה"ל אירועי ירי כוחותינו על כוחותינו רבים, אך משום מה איש לא חקר לעומק את התופעה. תחילה, סיפר, חשב לגבש את הידע שצבר לכדי סדרת מאמרים או לחלופין לעבודת דוקטורט (החשש שיכונה ד"ר דו"צ הניא אותו מכך). לבסוף בחר לכתוב ספר. שיחה עם חברו לנשק, האלוף יוסי בכר, גרמה לו להבין שהספר צריך לפנות לדרג מפקדי הפלוגות במערך השדה של צה"ל, שכן זהו "הדרג הפיקודי שבו מתרכז ניהול המגע עם האויב" (עמוד 18). לא מעט פרקים בספר מסתיימים ומתחילים בפנייה ישירה למפקד הפלוגה הקורא בספר.

קללה שמלווה את המלחמה

הספר שכתב הינו מסמך מקיף שכולל התייחסות כמעט לכל היבט של התופעה, הרקע ההיסטורי שלה, הסיבות להתרחשותה כמו גם הצעות כיצד לצמצם את נוכחותה בקרב כוחות צה"ל. במחקרו מבהיר המחבר כי סוגיית האש הידידותית מלווה כקללה את הכוחות הלוחמים בכלל הקרבות משחר ההיסטוריה, ותמשיך ללוותם. אחת הדוגמאות ההיסטוריות המרתקות שמופיעות בספר ומדגימות יותר מכל את הבלאגן וערפל הקרב, היא זו של הקרב בקרנסבס שבמערב רומניה, שהתרחש בשנת 1788 במסגרת המלחמה הטורקית-אוסטרית. אנשי כוח חי"ר מן הצבא האוסטרי שנתקל במחנה של כוח סיור שכן, ביקשו מחבריהם הסיירים מעט מן האלכוהול שהיה ברשותם. האחרונים סירבו ובמהלך הוויכוח, הופיע כוח פרשים אוסטרי שזוהה בטעות ככוח טורקי, בין היתר משום שהצבא הורכב מעמים שונים, איטלקים, סלאבים, אוסטרים ועוד. ריבוי השפות גרם לכך שצעקת עצור, "Halt", נשמעה כמו "אללה, אללה". עקב הבלבול הורה קצין בכיר על ירי ארטילרי לעבר המחנה. כעבור יומיים הגיעו לשם כוחות טורקיים, שלא נכחו כלל באירוע, ומצא וכ-10,000 הרוגים ופצועים.

במרכז: הרמטכ"ל אשכנזי מבקר את כוחות חטיבת גבעתי בעזה במהלך "עופרת יצוקה", (צילום: דובר צה"ל).

צה"ל כאמור, אינו פטור מקללה זו, ובשל היותו צבא המבוסס על שירות חובה ולא צבא מקצועי בהגדרתו, הוא חשוף לה אף יותר. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר מפקד זרוע היבשה דאז, האלוף בני גנץ, כי "סביבת הלחימה מורכבת ותהפוך להיות מורכבת יותר, דבר המגביר את פוטנציאל הדו"צ" (עמוד 27). במערכה הבאה, מבצע "עופרת יצוקה", נהרגו 11 לוחמים. שלושה מהם כתוצאה מפגיעת פגז טנק של צה"ל במבנה בו התמקם חפ"ק מח"ט גולני. באירוע נפצעו גם 29 לוחמים ובהם מפקד החטיבה, אבי פלדשלמרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה בעזה. האם המבצע היה מוסיף להיחשב כמוצלח, תוהה עמידרור, לו היו נמנים בסופו כארבעים חללים מירי כוחותינו על כוחותינו? האם הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שלדברי עמידרור הביע עניין רב בספר, וקבע כי מדובר ב"ספר חובה למפקד הפלוגה"היה נחשב אז למי ששיקם את צה"ל לאחר 2006? הדבר היחיד שהשתנה מאז, מציין עמידרור, הוא קטלניות אמצעי הלחימה. לו היה אירוע דו"צ שכזה מתרחש במבצע "צוק איתן" היו נהרגים כלל החיילים בבית, משום שהפגז שנורה הוא קטלני בהרבה מזה שבו השתמש צה"ל ב-2009. 

למה זה קורה?

"כל אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו הוא ייחודי ואין אירוע זהה לו, אף שיש דומים לו. ממש כשם שאין קרב אחד זהה למשנהו", אומר עמידרור. לחימה היא סיטואציה מלחיצה, שבה פועלים הלוחמים בתנאי אי-ודאות, כשלרוב, תמונת הקרב שברשותם חלקית ולא ברורה. לו היו מראים בסרטי קולנוע קרב כפי שהוא באמת, הוא אומר, היה הצופה רואה רק עשן, או חייילים מאחורי מחסה, שומעים יריות ואינם מזהים במשך זמן רב מהיכן יורים עליהם. זוהי הסיבה שרוב החוקרים בצבאות בעולם, גורסים כי בכל פעם שהתרחש אירוע של דו"צ התברר שהיה קיים פער בהבנת "המודעות המצבית" של הכוחות המעורבים בו. כלומר, הבנת הכוחות: היכן הם נמצאים, איפה ממוקמים הכוחות השכנים ביחס אליהם והיכן נמצא האויב, היא המפתח לפתרון.

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בחודש שעבר נשא שר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הרצאה אודות מנהיגות צבאית במאה ה-21 בטקס הענקת הפרס על-שם יצחק שדה לספרות צבאית. יעלון ביקש להמחיש לקהל עד כמה התקדם צה"ל מבחינה טכנולוגית. לשם כך תיאר יעלון כיצד בראשית מלחמת לבנון הראשונה הוטל עליו כמפקד כוח בסיירת מטכ"ל לפעול כנגד כוח קומנדו סורי במרחב שכונה "המיוערת". המודיעין לגבי היעד ניתן להם לפנות בוקר, רגע לפני הכניסה ללבנון. היה זה תצלום אוויר מפוענח עדכני ככל שניתן, אבל לדבריו, אודות "האויב שהיה שם אתמול בעשר בבוקר. כשכוחותינו נכנסו לעזה ב"צוק איתן", לכוחות היה מודיעין של מה קורה עכשיו". השינוי, אינו נובע רק מן הקידמה אלא משום שהאויב הפך דינמי יותר.

ב-1982 כוח אויב שהתמקם בנקודה מסוימת יום קודם, היה עשוי בהחלט להישאר שם למחרת. כיום, מחבל שיופיע בבית בלב עזה הוא בבחינת "מטרת חטף", רגע הוא שם ורגע כבר לא. הדבר, מציין עמידרור, יוצר לחץ נוסף על הלוחמים לפעול מהר, לעתים על בסיס מידע חלקי. בספר מציג עמידרור אירוע שבו היה מעורב אחד מגדודי חטיבת הצנחנים במילואים שעליה פיקד במלחמת לבנון השנייה. "בעת לחימת גדוד הסיור ברחובות הכפר אל-עודייסה זיהתה תצפית של פלוגת הסיור מתחתיה שבעה לוחמים עם מדים, אפודים ופק"לים רצים. כיוון תנועתן של שבע הדמויות היה עם כיוון תנועת הכוחות ואולם לא במיקום ובתזמון המוכרים, אף שציוד הלחימה של החוליה נראה ציוד מצ'וקמק לא פתח הכוח באש. לפתע זיהה אחד הצלפים כי אחת הדמויות נועלת נעלי פומה אדומות בוהקות. הספק הוסר מבחינתו והוא ירה ופגע בבעל הנעליים האדומות, והמחבל נהרג. מסקנה: אל תצאו לקרב מצ'וקמקים" (עמוד 129). האירוע ההוא נגמר במזל גדול. לא פעם זה נגמר אחרת. באירוע אחר ספר, שהדגים את אותה המורכבות שאתה מתמודדים הכוחות, תואר כיצד, במהלך מבצע "חומת מגן", זיהה קלע בגדוד צנחנים סדיר דמות בחלון בית ונאלץ להחליט תוך שבריר שנייה אם לירות או לא. הוא ירה והרג קצין צה"ל בדרגת רב-סרן.

אין פתרון קסם, זולת השגת המשימה

בספר פירט המחבר שורה של תופעות שעשויות להתרחש ביחידה שחוותה אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ובהם אובדן אמון במנהיגות מפקדי היחידה, בשרשרת הפיקוד שמעליה ובכוחות סיוע ובכוחות שכנים; אי-שמירה על ערך החתירה למגע עם האויב וזהירות מוגזמת. למעשה, מציין עמידרור, הסכנה האמיתית של אירועים אלו הם בכך שהם פוגעים באפקטיביות של הכוח. אבל תופעות אלו אינן מחויבות מציאות. כך למשל ציין, ספג אחד הגדודים בחטיבה, עליו פיקד נמרוד רגב, מספר רב של נפגעים בשני אירועים קשים: פגיעת הקטיושה בפלוגת המפקדה בכפר גלעדי ומקרה של ירי כוחותינו על כוחותינו שבו נהרג לוחם ונפצעו 12 נוספים. עם זאת, ציין עמידרור בגאווה, "לחימת הגדוד ויכולתו למלא משימות רבות נוספות לא נפגעו. רוח הלחימה, המקצועיות והמנהיגות של המג״ד ושל סגנו, מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות, בצד לכידות הגדוד, הם שעשו את ההבדל" (עמוד 51).

גנרל ג'יימס מאטיס, גרס שאין פתרון טכנולוגי לתופעת הדו"צ, (מקור: ויקיפדיה).

אין לתופעת האש הידידותית פתרון קסם טכנולוגי. בספר מופיעה קביעתו של גנרל חיל הנחתים האמריקני, ג'יימס מאטיס (לימים שר ההגנה), כי לא ניתן לפתור את "בעיית הזיהוי הקרבי עם טכנולוגיה לבדה. בכל פעם שמתרחש ירי כוחותינו על כוחותינו, יש אדם – גורם אנושי – ששגה. התשובה היא ביחידות מגובשות ומאומנות היטב" (עמוד 149). כמו מאטיס, גם עמידרור אינו חסיד של הטכנולוגיה, ואף מזהיר מפני הישענות יתר עליה. אימונים, הטמעת לקחים (בהקשר לכך מלין עמידרור כי צה"ל אינו מיטיב לשמר את הידע ותחקירי האירועים בקרב היחידות) והשארתם של מפקדים בעלי ניסיון, שחוו אירועי דו"צ במערכת ובצבא הם הפתרון. בשיחה עמו הדגיש עמידרור שצה"ל דווקא יודע לשמר ואף לקדם מפקדים שתחת פיקודם התרחש אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו, ובתנאי שלא התרשלו ("במלחמות", הוא אומר, "לא טועים רק אלו שלא היו שם"). רק בסבב המינויים שהתקיים השבוע קודם לאלוף קצין שפיקד על גדוד צנחנים ב"חומת מגן", באירוע הדו"צ שהוזכר קודם לכן. הוא לא התרשל וניתן להעריך שבעקבות האירוע הוא ושכמותו צרובים במודעות לנושא, ומטיפים לזהירות, לצד הצורך לחתור למגע עם האויב. שכן, המסר העיקרי של עמידרור הוא שאסור שהדו"צ והחשש ממנו יפגע באפקטיביות המבצעית ויאט עד יסרס את הכוח. "דווקא השגת המשימה, מהר ככל שניתן, היא שתצמצם את כמות הנפגעים, וכתוצאה מכך גם את מספר נפגעי הדו"צ".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.11.2017)