כדורסל מנצחים בהגנה, ומלחמה? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאורך השנים, למרות שמו, היה צה"ל צבא ההתקפה לישראל. אולם על רקע עימותי השנים האחרונות עלתה חשיבות ההתגוננות, הרגל הרביעית בתפיסת הביטחון. אלא שבמלחמות, לא מנצחים בהגנה.

ירי הרקטות מרצועת עזה בלילה שבין שבת לראשון, ולצדו המתיחות בגבול לבנון שנמשכת כבר מעל מאה ימים, ממחישים עד כמה עלתה חשיבות ההגנה בתפיסת הביטחון הישראלית. מאז מלחמת המפרץ הראשונה, וביתר שאת מאז מלחמת לבנון השנייה נוספה ההתגוננות, גם אם באופן לא רשמי, כאחת מארבעת הרגליים של תפיסת הביטחון הישראלית (האחרות היו ונשארו: הרתעה, התרעה והכרעה). 

בהכללה, לעימותים שבהם לחמה מדינת ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה, היו כמה מאפיינים משותפים. למרות שהאויב הורתע ממערכה כוללת זו פרצה (כך למשל, ב־2006 וב־2014), ההתרעה היתה חלקית עד חסרה והכרעה של ממש לא היתה שם.

יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שהיווה מהלך של היפוך קערה שאפשר בהמשך, לאחר שליטה מחדש בשטח ושורה ארוכה של מבצעים ופעולות, את הכרעת טרור המתאבדים ביהודה ושומרון, ומבצע "עופרת יצוקה", שהיה למעשה פעולת גמול בקנה מידה רחב, יזום ומוגבל במהותו. 

בהתחשב בכך שגם במערכות הבאות עשויות להתנהל בהתאם, עברה ישראל להשקיע בהגנה. רק לאחרונה, בעקבות הנחה כי הג'יהאד האסלאמי יבקש לציין את יום השנה לחיסול בהא אבו אל־עטא במבצע "חגורה שחורה", נפרסו סוללות "כיפת ברזל" בכוננות מוגברת בדרום. במקביל, בתרגיל "חץ קטלני" שניהל צה"ל הוקדשו מאמצים רבים לסיכול חדירת הכוחות שדימו את כוח הקומנדו של הארגון, "רדואן", לפשיטות בשטח ישראל.

צה"ל הוא צבא התקפי שנדרש להגנה

הסדרה "שעת נעילה" שמשודרת בכאן 11 מתארת יפה את קרבות הבלימה העזים שבהם לחמו כוחות צה"ל ברמת הגולן (גם אם תחת אילוצי הפקה והצורך לייצר דרמה קולנועית). הסיפור המרכזי בסדרה נסוב סביב מוצב 87 שאותו מאיישים צנחנים ולוחמי שריון, שמבוסס על לחימת השריונרים והצנחנים בפיקוד המ"מ מנחם אנסבכר מגדוד 50, בתל סאקי. 

הסדרה ייחודית בכך שהיא מביאה למסך את הדרמה שהיתה בשעתו שמורה רק לספרי עיון ורומנים, ולא בכדי כתב ב־2012 האלוף (מיל.) גרשון הכהן, קצין שריון ומפקד גיס לשעבר, שהמלחמה "מחכה לשפילברג"

אבל בטרם הסדרה בכל זאת נכתבו כמה ספרים שהמחישו את הכאוס והטלטלה שבימיה הראשונים. אחד מהם הוא ספרו הראשון של הסופר והתסריטאי בני ברבש, "היקיצה הגדולה" (הוצאת כתר, 1982). ברבש, שלחם במלחמה כקצין בחטיבת גולני ונפצע בהיתקלות עם הקומנדו הסורי סמוך למזרעת בית ג'אן, במהלך מתקפת הנגד לשטח סוריה, כתב רומן על השבר הגדול שהותירה המלחמה.

גיבור הספר, אל"מ אלי הנגבי, עבר הסבה לשריון והביא עמו את הגישה "שספג בצנחנים במשך שנים" (עמוד 14). במלחמה הוא פיקד באומץ על חטיבת שריון בקרבות הבלימה הקשים ברמת הגולן, בתנאים בלתי אפשריים. הנגבי מצטייר מהספר כבן דמותו של הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון, שהיה גם הוא צנחן שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 401 שלחמה בסיני. צה"ל, כתב ברבש, לא נערך כראוי להגנה, והנגבי "לא הספיק לקבץ את חטיבתו שפוזרה לכל רוח, לאחות את קרעיה השותתים, להרגיע את חייליו המבוהלים שפניהם האפירו, וכבר שולב בקרבות ההבקעה" (עמוד 6).

אמנם הסבירות שצה"ל יידרש שוב לבלום מאסות של טנקים כמו ב־1973 נמוכה, אולם במלחמה נדרש צה"ל לסכל חדירה של כוחות קומנדו, מתאר שמזכיר את האיום מצד כוחות "רדואן" של חזבאללה ו"נוח'בה" של החמאס. 

בספרו המרתק "אינדיאנים על גבעה 16" (הוצאת משרד הביטחון, 2003), תיאר אביחי בקר, יוצא חטיבת גולני שפיקד במלחמת יום הכיפורים על פלוגה בגדוד 12, תוארו קורותיה (הפעם האמיתיים לגמרי) של פלוגה ג' בגדוד 51 של גולני במלחמה. על הפלוגה פיקד סרן יגאל פסו, חברו למחזור של בקר מהפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה. 

פסו מונה למפקד הפלוגה כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה ונכנס לנעליים הגדולות שהשאיר המפקד הקודם, שמריהו ויניק, שעבר לפקד על סיירת גולני. כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה, ב־9 באוקטובר, סיכלה הפלוגה חדירה של הקומנדו הסורי שנחת במסוקים סמוך לצומת נפח שהיתה צומת דרכים אסטרטגית במרכז רמת הגולן, ובה מוקמה מפקדת אוגדה 36. פסו הוביל כוח מן הפלוגה שהוקפץ לנקודת הנחיתה בנגמ"שים. 

"יותר פרי אלתור מאשר קרב סדור זה היה. הם רצו בין גדרות האבנים תוך ירי והטלת רימונים, כדורים ופצצות RPG שרקו" (עמוד 41). בקרב, ציין בקר, לקח חלק גם "כוח של סיירת מטכ"ל עליו פיקד רס"ן יוני נתניהו. במהלך לחימתם של אלה נהרגו שניים מאנשי היחידה ושבעה נפצעו. עשרות גופות של סורים נותרו פזורות בשטח" (עמוד 43). קשה להעריך מה היה מתרחש ברמה, לו היו מצליחים כוחות הקומנדו לתפוס נקודות מפתח ולהשהות ולעכב את תנועת כוחות צה"ל. 

עבור פסו, כתב בקר, זה היה קו פרשת המים. "הספקות שניקרו אודות כישוריו התחלפו בהערכה עצומה" (עמוד 44). בהמשך המלחמה הוביל פסו את פלוגתו בקרב על החרמון, ונפל במהלך הלחימה על גבעה 16.

אבל למרות שצה"ל נדרש להגן במלחמה הזו, הוא בעיקר ביקש לתקוף, שכן צה"ל הוא צבא התקפי במהותו. הדבר נובע קודם כל מאופיו כצבא מיליציוני. ישראל אינה יכולה לעמוד בעלות הכלכלית הגבוהה של קיום צבא קבע מקצועי גדול, ולכן בנתה את עיקר כוחה הצבאי ככוח מילואים, שמתגייס לתקופה קצרה, בעת חירום. המיליציה מטבעה היא כוח צבאי ארעי שאנשיו הם אזרחים־חיילים השואפים להתגייס למהלכים מהירים בשדה הקרב, כדי לשוב בהקדם לביתם.

לכן חתר צה"ל, ברוב שנות קיומו, להכרעה מהירה. גם במלחמת יום הכיפורים, למרות שהפתרון הצבאי הנכון (בדיעבד) היה להיערך להגנה חתר צה"ל, בעיקר בחזית הדרום, לצאת להתקפה. יתרה מכך, אל"מ (מיל.) ד"ר יעקב חסדאי שפיקד על גדוד בקרב בעיר סואץ, טען לאחר המלחמה שאפילו אם כוחות המילואים היו מגויסים מבעוד מועד, הם לא היו נשלחים לעיבוי ההגנה בסיני וברמת הגולן, כי אם למהלך התקפי. 

"הגנה הורגת"

בגיליון האחרון של כתב העת הצה"לי "בין הקטבים" (אוקטובר, 2020) פרסם אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, מאמר שעסק בהגנה רב־ממדית. במאמרו טען הלוי כי השינויים באופן פעולתם של אויביה של ישראל נבעו מעוצמתה והצלחתה של ישראל בעבר.

לתפיסתו, "חוזקנו הצבאי כצבא מתמרן הוא זה שהפך את אויבנו לצבאות גרילה, מתוך חוסר רצון והעדר יכולת להתמודד מולנו כצבא מול צבא; העליונות שפיתחנו במודיעין ובאש האווירית, הביאו את האויב להסתתר, הם אלה שדחקו אותו למעמקי תת־הקרקע; מערכות ההגנה האקטיביות שפותחו על־ידי מיטב המוחות, הביאו את האויב למסקנה שאש לעורף ישראל לבדה, לא תביא את ההישג המבוקש ולכן הוא החל לפתח יכולות התקפיות קרקעיות לשטחנו" (עמוד 242).

צה"ל, כתב, "צריך להשקיע רבות ביכולותיו ההתקפיות, אך יכולות משמעותיות אלה צריכות להישען על יכולות הגנה חזקות, על־מנת שהישגי ההתקפה לא יקוזזו בהישגי אויב בשטחנו" (עמוד 254). 

הלוי, אשר "פיקד על חטיבת הצנחנים במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'" (עמוד 401), הוא תוצר מובהק של צבא ההתקפה לישראל. והנה כאלוף פיקוד התחזקה אצלו, ובפיקוד הבכיר של הצבא כולו, ההבנה שההתגוננות היא מרכיב קריטי בתפיסת הביטחון. 

השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות, כתב, מאפשר לייצר "עליונות הגנתית, כך נבנה "הגנה הורגת" – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות" (עמוד 254). 

ביולי 2019, בדיון בכנס הרצליה שעסק בשאלה האם ישראל תנצח במלחמה הבאה, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, כי כאשר זו תפרוץ, המענה של צה"ל המבוסס בעיקר על אש מנגד (אווירית בעיקרה), שהספקיה שופרו מאוד שמחוברת למודיעין מדויק, ותמרון מוגבל, אם בכלל, לא יספיק.

גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ולחם בלבנון וביהודה ושומרון, טען שישראל תצטרך "לשנות את הפרדיגמה הצבאית ואת הפרדיגמה המדינית ולעבור למבצע של תמרון רחב היקף שתכליתו להכריע את הכוח הצבאי של האויב. ולהכריע את הכוח הצבאי של האויב זה: אחד, להרוג בו ככל שניתן; שתיים, להרוס את מקסימום האמל"ח שנמצא בידו (אמצעי הלחימה שלו); והדבר השלישי, להרוס את מרב התשתית המבצעית שלו".

צה"ל, אם כן, נדרש לייצר את אותו מערך הגנתי שעליו כתב הלוי, שכולל הגנה ניידת, הרחקה של האזרחים מהחזית, פריסת כוחות בטוחה מאש האויב ושמירה על עתודה, שיאפשר תנאים נוחים יותר לצבא לצאת להתקפה. ובמקביל עליו לשמר ולשפר את עצם היכולתו לתקוף, גם ביבשה.

אחת הקריאות הנפוצות ביותר של מאמן כדורסל לשחקניו בשעת משחק היא "הגנה", שכן הנחה מקובלת היא שבמשחק זה הגנה יעילה היא המפתח לניצחון במשחק. במלחמה לעומת זאת, לא מנצחים בהגנה.

ביידן רואה באיראן סכנה חמורה ויפעל בהתאם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הניסיון לצייר את הנשיא הנבחר ביידן כמי שיאפשר לאיראן להצטייד בנשק גרעיני, תלוש מהמציאות. ובכלל, מוטב לישראל לפעול בשיתוף פעולה עם הממשל החדש, במקום להתנכר לו. הניסיון עם ממשל טראמפ הוכיח שזה יעיל בהרבה.

בסרט הפעולה האמריקני "פיסמייקר" משנת 1997, מנסה ד"ר ג'וליה קלי (אותה מגלמת ניקול קידמן), העומדת בראש צוות למניעת הפצת נשק גרעיני של המועצה לביטחון לאומי, לאתר ולעצור את גנרל קודורוב המושחת מהצבא הרוסי, לאחר ששדד רכבת מסע שהובילה מספר ראשי נפץ גרעינים במחוז צ'ליאבינסק שברוסיה. את ראשי הנפץ תיכנן הגנרל למכור לאיראן. לקלי מסייע קצין הקישור של הצוות לצבא, לוטנט־קולונל תומאס דבו (שגילם ג'ורג' קלוני), יוצא רגימנט הריינג'רס ה־75 והכוחות המיוחדים של צבא היבשה, שיש לו חשבון משלו עם גנרל קודורוב.

באחד מרגעי השיא בסרט מפציר דבו בקלי לאשר לו לצאת עם צוות כוחות מיוחדים לפשיטה בדגסטן במטרה ליירט את המשאית שבה מבריח קודורוב את ראשי הנפץ. קלי, שחוששת שהפשיטה תביא להסלמה עם הרוסים, נוטה שלא לאשר וחוששת שקצין הכוחות המיוחדים מונע מרצונו לסגור חשבון עם קודורוב. "את כבר לא בוושינגטון, את בעולם האמיתי. ובעולם האמיתי ישנו נשק גרעיני בדרך לאיראן, ובין שאת מסכימה אתי ובין שלא, תשיגי לי אישור לפעולה", מטיח בה דבו בתגובה.

עתה, משנבחר ג'וזף ביידן לנשיאות ארצות־הברית, יש מי שמבקש לצייר את המציאות ככזו הדומה לזו שתוארה בסרט. לגישתם, איראן עומדת להשיג נשק גרעיני בכל רגע, והדבר היחיד שמנע זאת היה ביטולו של הסכם הגרעין בידי הנשיא הנוכחי, דונלד טראמפ. בהתאם לכך, נתפס ביידן כפייסן שיאפשר לאיראן לחצות את הסף ולהחזיק בנשק גרעיני.

ההסכם היה פתרון חלקי שעבד

המציאות היא כמובן אחרת לגמרי. איראן אכן חותרת להשגת נשק גרעיני, אך הוא אינו מצוי בהישג ידה. יתרה מכך, ביידן אינו מגיע לתפקיד כטירון בענייני ממשל ומדינאות, כפי שהיה קודמו. הוא מדינאי מנוסה, שמאחוריו ניסיון מקיף בסנאט של מעל שלושה עשורים (שכולל תמיכה מתמשכת ובלתי־מתפשרת בישראל). כסגנו של הנשיא אובמה לקח ביידן חלק בעיצוב הסכם הגרעין כמו גם בהחלטות משמעותיות כמו הפשיטה של הקומנדו הימי (הסילס) שבה חוסל מנהיג אל־קאעדה, אוסאמה בן לאדן ב־2011.

הסכם הגרעין שגיבש בשעתו ממשלו של הנשיא ברק אובמה עם איראן היה "פתרון חלקי". אמנם, איראן לא הפכה לשוודיה והמשיכה לממן טרור וחתרנות ברחבי המזרח התיכון, אך תכנית הגרעין שלה הוחזרה לאחור ואימת הפצצה הוסרה מעל תל־אביב וריאד. האלטרנטיבה, בדמות מלחמה אזורית ופעולות נקם בארה"ב ובאירופה באמצעות משמרות המהפכה, היתה גרועה יותר. 

למרות שההסכם היה רחוק ממושלם, היו לו יתרונות. בראיון לכבוד חג הפסח ב"הארץ" ב־2018 ציין הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, כי ישראל לא זיהתה "הפרות איראניות של ההסכם". אם יהיו שינויים בכוונות של איראן, אמר אז איזנקוט, "נדע עליהן. כרגע ההסכם, על מגרעותיו, עובד. והוא דוחה את מימוש החזון הגרעיני של האיראנים ב־10 עד 15 שנה". מערכת הביטחון, אם כן, ראתה בהסכם יותר נכס מאשר נטל.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, לעומת זאת, התנגד להסכם ופעל לבטלו בכל כלי שעמד לרשותו, בין שבכללי המשחק המקובלים ובין שלא (הנאום בקונגרס, למשל). נתניהו הוא האיש שהוביל, כמו היה באחד מניווטי הבדד הארוכים שכולל מסלול הלוחם בסיירת מטכ"ל, דחף, שכנע, התעמת, סיכן את כל הונו הפוליטי והאשראי המדיני הישראלי בכדי לגרום לממשלו של הנשיא דונלד טראמפ לבטל את ההסכם ב־2018.

טראמפ פעל לפי תחושת בטן, ביידן לא

לאורך כהונתו טראמפ נמנע, כמעט באופן מכוון, ללמוד ביסודיות את האתגרים שמולם ניצב ממשלו. בין שהיה מדובר בהסכם הגרעין, היריבות עם סין או ההחלטה להרוג את מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני, נראה שטראמפ קיבל את ההחלטות על סמך גחמה או תחושת בטן. לעתים זה הצליח, כמו בחיסול סולימאני או בהסכמי השלום והנורמליזציה שיזם לאחרונה בין ישראל לאיחוד ובחריין, אך לעתים מוטב היה להשקיע זמן נוסף בגיבוש אסטרטגיה ובהבנת המציאות הסבוכה לעומקה. 

הוכחה לכך (למי שנזקק לכזו) היא האופן שבו פיטר טראמפ השבוע את מזכיר ההגנה מארק אספר, אף שממילא בתוך פחות משלושה חודשים יושבע נשיא חדש שימנה מזכיר הגנה חדש. גם הסיבות לפיטורין מטרידות ונובעות מהתנגדות אספר להפעלת הצבא לטיפול במחאה כנגד האלימות המשטרתית.

כמו מזכיר ההגנה הראשון שמינה, גנרל הנחתים בדימוס ג'יימס מאטיס, גם אספר, בוגר ווסט פוינט (בן מחזורו של מזכיר המדינה מייק פומפיאו) שפיקד על פלוגה בדיוויזיה המוטסת ה־101 במלחמת המפרץ, היה מינוי מוצלח. במהלך כהונתו חיסלו כוחות מיוחדים מצבא ארצות־הברית את מנהיג דאעש, אבו-בכר אל-בגדאדי, במחוז אידליב שבסוריה. אבל יושרתו והקפדתו על מנהל תקין ודוגמה אישית (שלא כנשיא טראמפ אספר הקפיד לעטות מסיכה על פניו), היו לו, כך מסתבר, לרועץ.

עתה, עם בחירת ביידן שבה ועולה האפשרות שארצות־הברית תחתור לחדש את הסכם הגרעין. ביידן עצמו, במאמר שפרסם בראשית השנה בכתב העת הנחשב "Foreign Affairs" (יחסים בינלאומיים) טען ביידן כי "דיפלומטיה צריכה להיות המכשיר הראשון של הכוח האמריקני". לתפיסת ביידן דיפלומטיה היא לא רק סדרה של לחיצות יד שמצטלמות היטב. הדיפלומטיה "בונה ומטפלת בקשרים ופועלת לזיהוי תחומים בעלי עניין משותף תוך ניהול נקודות סכסוך. זה דורש משמעת, תהליך מדיניות קוהרנטי וצוות אנשי מקצוע מנוסים".

במאמר מתח ביידן ביקורת על החלטת טראמפ לבטל את ההסכם וטען כי הדבר גרם לאיראן "להפעיל מחדש את תוכנית הגרעין שלה ולהיות פרובוקטיבית יותר, מה שמעלה את הסיכון למלחמה הרת אסון נוספת באזור". ביידן ציין אז שאין לו אשליות לגבי המשטר האיראני, שעסק בערעור יציבות התנהגות ברחבי המזרח התיכון, "אבל יש דרך חכמה להתמודד עם האיום שמציבה איראן על האינטרסים שלנו ודרך שמביסה את עצמה–וטראמפ בחר באחרונה".

ביידן הודה במאמר שהריגת סולימאני, "הסירה שחקן מסוכן אך העלתה גם את הסיכוי למעגל אלימות שהולך ומתגבר באזור, וזה הביא את טהראן לעקור את גבולות הגרעין שנקבעו במסגרת הסכם הגרעין". אם ייבחר לנשיא, כתב, יבקש לחדש את ההסכם ולעבוד "עם בעלות בריתנו לחיזוקו ולהרחבתו, תוך דחיפה יעילה יותר נגד הפעילויות מערערות היציבות האחרות של איראן".

אלוף (מיל.) גיורא איילנד, קצין צנחנים וראש המל"ל לשעבר, אמר השבוע בראיון לתוכנית של אריה אלדד ובן כספית ב־103FM, כי בשעתו הנחה ראש הממשלה נתניהו את הגורמים הרלוונטיים בישראל לא לדבר עם נציגי הממשל שעסקו בגיבוש ההסכם.

האמריקאים, כמו ונדי שרמן ממשרד החוץ, שאלו את מקביליהם בישראל אילו הגבלות הם היו רוצים "שנכניס להסכם". בהתאם להנחיית ראש הממשלה נמנעו הישראלים מלהשיב. "את הטעות הזאת נכון לתקן ולא לעשות ברוגז, וקודם כל לדבר עם האמריקאים. עכשיו, יש לא מעט דברים שאפשר לומר אותם ואפשר להתעקש עליהם, ואני חושב שהאמריקאים גם יקשיבו לנו", אמר איילנד. 

איילנד נמנע מלקבוע איזה נשיא יהיה יותר טוב לישראל, אבל ציין שעצם יכולתו של ביידן לשתף פעולה עם מדינות אירופה היא יתרון משמעותי. "כשטראמפ יצא מתוכנית הגרעין הוא עשה את זה לבד, ולכן האפקטיביות היא לא כזו גבוהה". יתכן, אמר איילנד, שיהיה "הסכם יותר טוב, ולפי דעתי יש לנו לא מעט אינפוט שניתן לתת בעניין הזה, ובזה הייתי מתעסק".

החלטות שמחכות לממשלה הבאה, או למלחמה הבאה, מה שיבוא קודם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל הזהיר כי יישום קיצור שירות החובה יפגע באופן משמעותי ביכולתו לעמוד במשימותיו, אבל בינתיים הדרג המדיני נמנע מלהחליט אם ליישם את החוק, שנכנס לתוקפו, או לשנותו. אין בכך בכדי להפתיע, גם בנושאים אחרים, חשובים לא פחות, הוא נמנע מלקבל החלטה.

ביולי האחרון נכנס לתוקפו חוק המקצר את שירות הגברים בצה"ל לגברים בצה"ל יקוצר מ־32 חודשי שירות ל־30 חודשים. החוק הוא חלק מהמתווה שעליו הסכימו משרדי הביטחון והאוצר במסגרת המתווה התקציבי שגובש לתר"ש "גדעון" לפני כחמש שנים.

בצבא מתנגדים לתכנית בטענה כי האתגרים הביטחוניים שנוצרו מחייבים בחינה מחדש של קיצור השירות, בטרם ייווצר לצבא מחסור בכוח אדם, כלומר בחיילי החובה. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא יקבל חיילים מוכשרים לתפקידם לתקופה קצרה מדי.

החלופה הנוכחית היא לקצר את משך הכשרת היסוד, מה שיציב בתפקידים המבצעיים חיילים שהיחס בין משך הזמן שנדרש להכשירם למשך הזמן שהם מבצעים את התפקיד אליו הוכשרו יהיה טוב יותר. מנגד, רמתם המקצועית תהיה ירודה ויהיו להם פערים מקצועיים גדולים.

השבוע התקיים דיון בעניין בוועדת המשנה לכוח אדם של הכנסת. תא"ל אמיר ודמני, ראש חטיבת תכנון ומנהל כוח אדם בצה"ל, הזהיר בדיון שקיצור השירות הנוסף יפגע ביכולת הצבא לעמוד במשימותיו, בהיקף הכוח הנדרש בכלל וללחימה בפרט.

"אמרנו גם שקיצור נוסף יפגע באפקטיביות של ההכשרות ומכאן ברמת המוכנות", אמר ודמני וציין שהתוכנית הרב־שנתית "תנופה", שמוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי, מחייבת סדרי כוחות גדולים יותר מבעבר, הן למערך הלוחם והן למערך הטכנולוגי. "ההחלטה הזו פוגעת בכשירות הצבא בשנים הקרובות ואנו כבר לא יכולים להמתין שתתקבל החלטה רחבה על מודל הגיוס, למרות ההבנה שבראייה ארוכת טווח נכון להסתכל על החבילה הכוללת". 

בינתיים, למרות שהצבא מבקש לשנות את החוק, דבר לא נעשה. הן בכנסת והן בצבא. צה"ל עודנו מתנהל במסלול הכשרה ושירות המותאם ל־32 חודשים, ואילו שר הביטחון בני גנץ טרם גיבש עמדה בנושא.

ח"כ אלופה (מיל.) אורנה ברביבאי, ראשת אכ"א לשעבר, אמרה בדיון כי אין מדובר בסוגיה חדשה ומשום כך, ובהתחשב בעובדה ששר הביטחון הוא גם רמטכ"ל לשעבר, "חייבת להיות לו עמדה ברורה לגבי משמעות אורך השירות". אפשר לקבל את החוק, אמרה, ואת המשמעויות המתחייבות ממנו למשכי ההכשרה, ואפשר לתקן את החוק, "ושתי ההחלטות לגיטימיות". אבל צריך לקבל החלטה.

בינתיים, למרות שעברו שלושה חודשים ממועד כניסת החוק לתוקף, אין החלטה. אין בכך כדי להפתיע. גם בנושאי הרכש, ואף שצה"ל הזהיר כי חלק מהכלים שהוא מפעיל מתיישנים והופכים לא כשירים (מסוקי היסעור ומטוסי התדלוק אם להזכיר שניים מהקריטיים שבהם), נמנע הדרג המדיני מהחלטה. ועדת השרים להצטיידות טרם התכנסה.

התאמת תהליכי הכשרה, כמו גם רכישת, קבלת והטמעת מערכות לחימה או כלי טיס חדשים לוקחים זמן, ולא ברור למה מישהו בדרג המדיני חושב שאפשר לבזבז אותו בוויכוחי סרק פוליטיים או לחלופין בהמתנה לממשל האמריקני הבא (שמחויבותו לישראל תישאר בעינה ללא קשר לזהות הנשיא, טראמפ או ביידן). 

המוכנות למלחמה הבאה, ההצטיידות והגיוס, כל אלה הם כנראה נושאים שאינם נתפסים בעיני הממשלה כקריטיים, ונוכח משבר הקורונה, ניתן להבין זאת. אבל כשבוחנים את קבלת ההחלטות של הממשלה לטיפול במגפה (מה שאפשר, כי מסיבה לא ברורה, כנראה כדי להסתיר את החידלון, הוחלט לסווג את הדיונים כסודיים ל־30 שנים), עולה אותה תמונה של גרירת רגליים, ישיבה על הגדר וחוסר יכולת לקבל החלטות.

ראש החץ קטלני, ושאר הגוף?

המוכנות למלחמה הבאה עמדה במוקד תרגיל "חץ קטלני" שהשלים צה"ל בשבוע שעבר. בתרגיל, שדימה מערכה רב־זירתית והתמקד בעיקר בחזית הצפון, פעל חיל האוויר באופן משמעותי ולצדו פעלו כלל אוגדות צה"ל, במתכונת שלדית בשל מגפת הקורונה.

הכוחות שדימו את חזבאללה ירו אלפי רקטות, ובהן טילים מדויקים וארוכי טווח על מטרות תשתית בישראל, ודימו חדירת כוחות "רדואן" ליישובי גבול הצפון. בנוסף כחלק מהתרחיש נדרש חיל האוויר לפעול במציאות שבה הופלו חלק ממטוסיו. 

במאמר שפרסם בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים" כתב ראש להק אוויר לשעבר, תא"ל (מיל.) אמנון עין־דר, כי בעימותי העתיד לא יוכלו טייסי חיל האוויר לנוע באופן כמעט חופשי מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר 2018, כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס קרב מסוג 16־F וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, גם האויב מודע לעוצמתו של חיל האוויר ויפעל לפגוע בה ולשבש את רציפותו התפקודית באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. נדרשת, כתב עין־דר, "הבנה שנידרש להיאבק על העליונות", והיא אינה מובנת מאליה יותר. 

בתרגיל בלמו תחילה כוחות צה"ל את הכוחות של חזבאללה שחדרו לישראל, ולאחר מכן יזמו התקפה, כוחות מחטיבת הנח"ל ומחטיבת גבעתי, עליהן מפקדים האל"מים ישראל שומר ויצחק כהן (ששניהם צמחו בחטיבות שעליהן הם מפקדים), התאמנו על כיבוש מתחמי חזבאללה, וחטיבת הקומנדו, עליה מפקד אל"מ קובי הלר, יוצא גולני, תרגלה בחרמון לחימה בשטח הררי ותקיפת מרכזי כובד של הארגון.

השאלה היא עד כמה האש המדויקת, האווירית בעיקרה, תספיק. ביולי 1981 ניהל צה"ל עשרה ימי קרב כנגד אש"ף. המחבלים ירו כ־1,230 רקטות ופגזים לעבר יישובי הצפון, ואילו צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובתקיפות אוויריות. יוצא דופן בתגובת צה"ל היה מבצע "צלצל", פשיטה של כוח מחטיבת הצנחנים על מפקדת מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין מדרום ל"מזרעת־אל־מצילה", כחמישה קילומטרים דרומית לשפך הזהרני בלבנון. היתה זו הפעולה הקרקעית היחידה במבצע. 

בספרו "אתי מלבנון" (הוצאת משרד הביטחון, 1990) תיאר אלוף (מיל.) יורם יאיר "יה־יה", שפיקד אז על חטיבת הצנחנים, את הפשיטה. הכוח הוטס במסוקי יסעור והתגנב אל היעד, לאחר שכוח סיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, נתקל במחבל והרג אותו.

"מתחילה הסתערות. צרור ארוך פוגע בכוח של פלוגת החה"ן המסתער על הצריף. חמישה נפגעים, ביניהם אהרל'ה המ"פ. חפ"ק המח"ט, הנמצא במרחק קטן מאחור, מבחין במתרחש ומסתער קדימה במקומם, כשהוא עובר מעל הנפגעים. בהסתערות זו נהרג קצין האג"ם רס"ן יוסי טהר, ונפצע זאביק קצין הקשר. אני מצליח להגיע עד למחבל, היורה מתוך עמדה מוסווית, ולחסל אותו. רופא החטיבה, ד"ר איתן פרידמן, המגיע במרוצה כדי לטפל בנפגעים, נפצע קשה" (עמוד 13), כתב יאיר.

על כוח פלחה"ן צנחנים, שמפקדו נפצע, תפס פיקוד סגן מפקד הפלוגה דאז (ולימים ח"כ) עפר שלח, שגם הרג עם יאיר את המחבל.

יאיר כתב כי: "על אף המספר הרב של הנפגעים ולמרות האש הניתכת מכל עבר מצליח הכוח להשלים את המשימה. הכוח משתלט על בסיס המחבלים ומחסל את יושביו, מפוצץ את המבנים, העמדות וכלי־הנשק" (עמוד 14). תחת אש כבדה חולץ הכוח במסוקים ושב ארצה. 

לאחר הפשיטה ההיא הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שהחזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת שלום הגליל. לאחר סבב הלחימה הודו מפקדי חיל האוויר כי אין בידיהם מענה מיטבי לרקטות קצרות הטווח. מפקדי החיל חזרו על אותה המסקנה גם לאחר מלחמת לבנון השנייה.

יתכן שבתרגיל בשבוע שעבר הצליחו הכוחות לשלב באופן טוב יותר בין תמרון ואש, באופן שהפחית את האש שהמטיר האויב לעבר עורף ישראל. אבל התרגיל היה שלדי, מסיבות מובנות, והסתמך בעיקר על הכוחות הסדירים. ובכלל, לא בטוח שהאויב ישתף פעולה עם התכנית של צה"ל. כשהדרג המדיני נמנע מקבל החלטות על אורך שירות החובה והצטיידות בכלי טיס חדשים, על כשירות מערך המילואים ועל טיב התמרון היבשתי אין מה לדבר. גם אלו, כנראה, יחכו לממשלה הבאה, או למלחמה הבאה. מה שיבוא קודם.

צה"ל מוכרח לשוב ולהשקיע בכוחות המילואים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ההיסטוריה מלמדת שחיילי המילואים הם שמכריעים את הכף בשעת מלחמה. אולם כיום נראה שבצבא מעדיפים להפעיל במערכה צוותי קרב חטיבתיים סדירים בלבד.

בשבוע שעבר חל יום ההוקרה למילואים, שנדחה מל"ג בעומר בשל מגפת הקורונה והסגר הראשון. צה"ל הוא צבא מבוסס מילואים: השירות הסדיר הוא רק ההכשרה לתפקיד שיעשה החייל, בדגש על המשרתים ביחידות הלוחמות, במילואים. המילואים הם גם מודל כלכלי חכם, שמאפשר החזקת כוח גדול לשעת מלחמה.

מבלי להפחית מגבורת הצבא הסדיר, במלחמת יום הכיפורים היו אלה כוחות המילואים שהכריעו את המערכה. דוגמה לכך ניתן לראות בתיאור כיבוש מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים, בידי חטיבת הצנחנים מילואים 317, שמופיע בספרו המצוין של תא"ל (מיל.) אלישיב שמשי "נוע כבר, לכל הרוחות!" (הוצאת מערכות, 2011).

שניים מגדודי החטיבה, עליה פיקד אל"מ חיים נדל, הוטסו במסוקים לשטח הררי קשה לתנועה כדי לכבוש שני יעדים מבוצרים. הייתה זו חטיבה מעולה, שאנשיה התאמנו והיו כשירים לפעולות שכאלה. מפקדי הגדודים, חזי שלח ואלישע שלם, היו מפקדים מנוסים ובמלחמת ששת הימים השתתפו בפשיטה המוטסת של הצנחנים על התותחים המצרים באום־כתף.

תחילה כבש הגדוד בפיקוד שלח את מוצב הפיתולים. למרות שבקרב נהרג אחד הקצינים בפלוגה שלחמה על היעד, "הפלוגה המשיכה בהסתערות, חיסלה את הכוח הסורי במקום" (עמוד 76), וכבשה את המוצב.

לאחר מכן כבש הגדוד בפיקוד שלם את מוצב החרמון הסורי, שהיה נטוש, והוזעק לסייע לחטיבת גולני שתקפה מהחזית את מוצב החרמון הישראלי. במפגן נחישות והקרבה כבשו הגולנצ'יקים את היעד, ועזרת הצנחנים לא נדרשה. בדרכם חזרה למוצב החרמון הסורי נתקלו שלם ולוחמיו, שהיו קרובים לאפיסת כוחות, בחיילים סורים שנסוגו ופגעו ברבים מהם.

שורות הסיכום בפרק מלמדות מה יכול כוח בוגר, מיומן ומאומן להשיג. החטיבה הצליחה בגלל "התכנון הנועז, הביצוע המקצועי ובעיקר איכות הלוחמים והמפקדים ובראשם המח"ט חיים נדל והמג"דים סא"ל חזי שלח וסא"ל אלישע שלם. הצנחנים יצרו מצב שכל כוח צבאי רציני שואף אליו, בו האויב היה מופתע, מפוחד, לא ידע מהיכן יותקף ולכן רוב חייליו ברחו על נפשם" (עמוד 84).

 

אולם, כתב שמשי בצדק, "ככל שצה"ל התעצם, חלה תפנית בדרך הפעלת הכוחות והאש, והגישה הישירה תפסו את מקומם של התמרון והגישה העקיפה ותהליך זה פגע במהירות ובאיכות הביצועים בשדה המערכה" (עמוד 196). טענה זו מתחברת לטענות האלוף (מיל.) יצחק בריק, שכמו שמשי לחם כקצין שריון ב־1973, על פערים במוכנות צבא היבשה ועל הישענות יתר על חיל האוויר.

אמנם בתקופת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, צבא היבשה התאמן הרבה. אבל נראה שצה"ל מעדיף להפעיל במערכה צוותי קרב חטיבתיים סדירים בלבד, ולהשלים להם יכולות באמצעות מילואים (פלוגות מסייעות, צוותי רפואה, לוגיסטיקה ותכנון).

המרחבים הגדולים בלבנון והשטחים האורבניים הצפופים בעזה יחייבו כוחות גדולים יותר (בוודאי במלחמת רב־זירתית). אך צה"ל לא משאיר לעצמו שוליים רחבים מספיק, בדמות די צוותי קרב חטיבתיים כשירים במילואים, למקרה שהמלחמה לא תתנהל (והיא לא תתנהל) כמצופה.

השבוע החל צה"ל בתרגיל "חץ קטלני" שנועד לדמות מלחמה, ובתוכו יתאמנו גם כוחות מילואים. הרמטכ"ל, אביב כוכבי, התעקש לקיים את התרגיל גם נוכח מתיחות בדרום ובצפון ומגפת הקורונה. בשיחה שקיים ערב התרגיל עם מפקדי חטיבת הצנחנים, אותה חטיבה שבה עשה את עיקר שירותו ועליה פיקד, אמר כוכבי, "אי אפשר להביא את ההישג על האויבים שלנו בלי התמרון", והזהיר מפני האשליה שהמערכה הבאה תתרחש בעוד זמן רב. אתם, אמר למפקדים, "תתכוננו שזה יקרה מחר". בדיוק בגלל זה התרגיל חשוב.

בהתאם להנחיית הרמטכ"ל ולמרות האילוצים, על הצבא לשוב ולהשקיע בכוחות מילואים. אחרת, במלחמה הבאה יאלצו האלתור, הגבורה וההקרבה, לחפות על פערים בכשירות.

צה"ל צריך ללמוד מההיסטוריה ולהיות ערוך למלחמה מול חמאס | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אם מדינת ישראל לא רוצה למצוא את עצמה מופתעת בגבול הדרומי, צה"ל צריך להיות ערוך ומוכן למלחמה על אף המגעים לשלום עם חמאס.

השבוע חשף צה"ל באמצעות המכשול ההנדסי בגבול רצועת עזה מנהרת חדירה שחמאס חפרה מעזה לשטח ישראל. איתור המנהרה עלול להגביר את המתיחות בין ישראל לחמאס ומפקד אוגדת עזה, תא"ל נמרוד אלוני, קצין צנחנים שאת עיקר ניסיונו הקרבי צבר בלבנון ובאיו"ש, אמר כי האוגדה "עוסקת כל העת במוכנות למלחמה".

ישראל מבקשת להגיע להסדרה ברצועת עזה, ונוכח מורת הרוח של הציבור הפלסטיני בעזה, גם החמאס. השאלה, כרגיל, היא מה יהיה המחיר. חמאס דורשת הקלות בסגר ושחרור אסירים, וישראל דורשת שחמאס תזנח את דרך ההתנגדות ואת מאמצי ההתעצמות הצבאית. בפועל, חמאס נערכת למלחמה ובישראל הדרג המדיני הנחה את הצבא להיות מוכן לכל אפשרות.

בסוף השבוע שעבר כתב טל לב־רם בעיתון "מעריב", שהרמטכ"ל אביב כוכבי קבע לאחרונה "כי פיקוד הדרום וצה"ל נמצאים בבשלות ובמוכנות גבוהה" למבצע רחב היקף, אם יידרש. לדברי לב-רם יש בקביעה זו "גם אמירה מחייבת", בהתחשב בביצועים הלא מרשימים של צה"ל במבצע "צוק איתן". לפי לב-רם מטרת המערכה לא תהיה כיבוש הרצועה ומיטוט שלטון חמאס, אלא פעולות מהים, האוויר והיבשה כדי "לפגוע בצורה קשה ביכולות של חמאס באמצעות פגיעה בבכירי הארגון, במערך שלו, באמצעי הלחימה, במאגרי התחמושת ובנכסים האסטרטגיים". ובנוסף בצה"ל שואפים לעשות זאת מהר כדי להימנע ממערכה ארוכה נוסח קיץ 2014.

בדרום מול חמאס ובצפון מול חיזבאללה – שם נמשכת המתיחות מעל 90 יום – ישראל מצויה במרחק קצר מהסלמה. המחשה למוראות המלחמה, גם אם זו תהיה שונה לגמרי, התקבלה השבוע עם שידור הסדרה "שעת נעילה" על מלחמת יום הכיפורים ב"כאן 11". הפקה מושקעת הביאה למסך הטלוויזיה את תחושת ההפתעה וההלם כמו גם את קרבות השריון, באופן שתפס את הצופים ונשאר אתם זמן רב לאחר שהפרק הסתיים.

בספרו "עֹז 77" (הוצאת שוקן, 1976) תיאר תא"ל אביגדור קהלני את חוויותיו כמפקד גדוד שריון בחטיבה 7 במלחמת יום הכיפורים. הגדוד שעליו פיקד לחם, בדומה לאותה מחלקת שריון בסדרה שעליה פיקד המ"מ אבירם (עידו ברטל), בקרבות הבלימה בעמק הבכא בתנאי נחיתות וביחסי כוחות בלתי אפשריים.

מול מאות הטנקים הסורים פקד קהלני בקור רוח: "תחנות 'שוטר'. בחזית שלנו, בטווח 500 עד 1500 מטרים, נמצאים טנקי אויב רבים. עלו לעמדות, פתחו באש, סוף!" (עמוד 75). והם, לצד כוחות נוספים, עצרו את הסורים. באירוע אחר תיאר כיצד חילץ "כוח קטן, בפיקוד רס"ן יוני מהצנחנים" (עמוד 180), הכוח היה מסיירת מטכ"ל אבל מפקדו, יוני נתניהו, עבר ליחידה מהצנחנים, את המג"ד הפצוע, יוסי בן־חנן, מתחת לאף של כוחות קומנדו סורים שנעו בשטח.

בספרו המופתי, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2020), תיאר אלוף במיל' גיורא איילד את שחווה כקצין צנחנים צעיר לאחר שלחם בקרב "החווה הסינית" בסיני ושב למקום בו חנה גדודו, גדוד הצנחנים 890, וליקק את פצעיו לאחר שספג 41 הרוגים וכ־110 פצועים בקרב. איילנד, שהיה בטוח שהגדוד גמר את המלחמה, הופתע כשהודיע לו המג"ד, סא"ל איציק מרדכי, כי "הולכים הלילה עוד פעם. זה לא ברור לך?" אז הבין איילנד "שלא מדובר באימון ואפילו לא בפשיטה נועזת בלבנון. מדובר במלחמה, מלחמה של ממש, ובמלחמה אין זמן לרחמים עצמיים. יש משימות לבצע וחייבים להתכונן" (עמוד 42).

במלחמה הבאה, במקום טורי שריון ברמת הגולן ומדבריות סיני צה"ל יפגוש חוליות קומנדו מעל ומתחת לפני הקרקע, בשטחים אורבניים צפופים ואת חילות האוויר המצריים והסוריים יחליף ארסנל רקטות אימתני. אולם כפי שקבע איילנד, חייבים להיות מוכנים.

אין תחתית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

העיתונאי הנטר ס. תומפסון כתב בשעתו על הפחד והתיעוב שחש במהלך הקמפיין שניהל ניקסון לבחירתו מחדש כנשיא ארצות הברית. מוטב היה לשמור את הסופרלטיבים הללו לקמפיין של טראמפ.

בשנת 1972 סיקר העיתונאי האמריקני הנטר ס. תומפסון את מערכת הבחירות לנשיאות ארצות־הברית שבה התמודד הנשיא הרפובליקני המכהן, ריצ'רד ניקסון, על כהונה נוספת, מול הסנאטור הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן. רשמיו של תומפסון ממסע הבחירות, כונסו לספר שכתב, "פחד ותיעוב בנתיב הקמפיין, 1972".

ניקסון הוצג שם כמי שמייצג את כל האפל והאלים באמריקה. מאז זרמו הרבה מים בנהר, ונראה כי תומפסון טעה בגדול. ניקסון היה שקרן ורמאי, ובנוסף גם ריגל אחר יריביו הפוליטיים (ראו ערך "פרשת ווטרגייט", שבגינה התפטר). אבל לצד כל אלו, הוא גם היה נשיא מוכשר ורב הישגים.

בספרו המרתק "ניצחון המערב" (הוצאת שיבולת, 2020) תיאר ההיסטוריון ויקטור דייוויס הנסון, כיצד ניקסון שינה את אופן ניהול המערכה בווייטנאם והפעיל את הכוח בשום שכל.

"הפצצת חג המולד 1972 הייתה רחוקה מלהיות בלתי יעילה וחסרת הבחנה, והיא השיבה את הקומוניסטים לשולחן הדיונים באמצעות השמדת כמה מתקני מפתח בצפון וייטנאם. מבצע ליינבקר 2, כפי שכונה, היה קטלני למכונת המלחמה של האנוי הרבה יותר מאשר מבצע רעם מתגלגל חסר ההבחנה, שנמתחה עליו ביקורת רבה, כמה שנים לפני כן. ב־1965 לא היה לממשל ג'ונסון מושג על מה שהסתכנו בו בווייטנאם, או על כללי העימות הסופיים, אך ב־1971 ממשל ניקסון הבין במדויק את הדילמה האמריקנית" (עמוד 535).

הנסון אמנם הוציא מתחת ידו ספר בעייתי, שבו ירה את החץ (הטענה כי לאורך ההיסטוריה הפגינו צבאות מערביים עליונות מוחלטת בשדה הקרב) ואז סימן את המטרה, תוך שהוא מתעלם מעובדות ורבות שסותרות אותה, אך קביעתו כי ניקסון היה מדינאי מוצלח, נותרה נכונה. 

כנשיא ידע ניקסון "לחתוך הפסדים" ולסיים את מלחמת וייטנאם, והוביל מדיניות חוץ מוצלחת מאוד שכללה את הסכמי סאלט לצמצום נשק גרעיני מול הסובייטים והישגים נוספים. 

לאור זאת, מוטב היה לשמור את הסופרלטיבים על פחד ותיעוב לקמפיין הבחירות של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ ב־2020. אפשר לנהל את הוויכוח העקר בשאלה האם טראמפ טוב או רע לישראל (מוטב לישראלים להתמקד במי שינהיג אותם) ולחלופין לנהל דיון בשאלה המורכבת האם בסופו של יום היתה המדיניות שעיצב ומימש טובה או רעה (אלה הן כמובן הגדרות פשטניות, וכמו בכל דבר התשובה היא תלוי באיזה תחום). 

אין ספק שהיו לו כנשיא גם הישגיםרק במזרח התיכון, למשל, ראוי לציין את הסכמי השלום שיזם בין ישראל, בחריין ואיחוד האמירויות, וכן את חיסולם של מנהיג דאעש, אבו־בכר אל־בגדאדי, ושל מפקד כוח קודס, הגנרל האיראני קאסם סולימאני.

אבל בכל האמור לקמפיין שהוא מנהל בבקשו להיבחר מחדש לנשיאות, דומה שאין תחתית שאליה לא יגיע. רק לאחרונה למשל, טען, כי יתכן ומותו של מנהיג אל־קאעידה, אוסאמה בן לאדן, פוברק בידי ממשל הנשיא ברק אובמה, ב־2011. הנשיא אובמה הורה אז על פשיטה נועזת על מתחם בפקיסטן, שבמהלכה הרגו לוחמי הקומנדו הימי האמריקני, צוות 6, את מי שיזם והוציא לפועל את פיגועי ה־11 בספטמבר 2001.

באקלים הפוליטי של 2020, אין אמת, והכל נתון לפרשנות ולדיון (ולעזאזל העובדות). הנשיא, שהוא גם מפקד הכוחות המזוינים ומכאן שהוא מפקדם של מי שהשתתפו בפשיטה ועודם משרתים בשירות פעיל, יכול להכחיש את עצם קיומה של פעילות שבה סיכנו את חייהם למען ארצם, בטענה כי פוברקה מסיבות פוליטיות.

אדמירל בדימוס ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי שכמפקד פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) פיקד על הפשיטה, אמר בתגובה כי זוהי טענה כה משוגעת עד שאינה ראויה לתגובה וציין שזה "קצת כמו להכחיש את הנחיתה על הירח".

מקרייבן צדק, וזוהי אולי הטענה הכי זניחה מבין שלל טענות בעייתיות באמינותן (בלשון המעטה) שהעלה הנשיא טראמפ במהלך מסע הבחירות. אבל העובדה שהיה מוכן להשמיץ את חייליו (שבארצות־הברית הם פקודיו ממש) מלמדת שזהו בור בלי תחתית.

"יש לך הרבה עזרה, אתה מקשיב לכולם, ואז אתה קובע את המהלך" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צוות הסדרה "הבית הלבן" התאחד לשחזור פרק בסדרה, שמתכתב עם משבר הטילים בקובה, ומלמד משהו על זהות האיש שצריך להיות נשיא ארצות־הברית.

הלילה שודר פרק האיחוד של סדרת המופת שיצר ארון סורקין, "הבית הלבן", שעסקה בנשיאותו של הנשיא הדמוקרטי ג'ד ברטלט (אותו גילם מרטין שין). בפרק משחזרים השחקנים את אחד מפרקי העונה השלישית של הסדרה, "הארטספלד לנדינג".

האיחוד של צוות הסדרה והפקת הפרק היו יוזמה של עמותה שמטרתה היא להגדיל את שיעור המצביעים בבחירות. כיוון שכך, חלק ניכר מעלילת הפרק, שעובד וצולם כמחזה בתיאטרון, נסוב סביב הצבעה שנערכת סמוך לבחירות לנשיאות בעיירה הבדיונית הארטספלד לנדינג, שהצליחה פעם אחר פעם לנבא את זהותו של הזוכה בבחירות. בין מערכות המחזה שולבו קטעים שבהם פנו שחקנים ודמויות מרכזיות בפוליטיקה האמריקנית, ובהן הנשיא לשעבר ביל קלינטון, הגברת הראשונה לשעבר מישל אובמה, והשחקן והמחזאי זוכה פרס הפוליצר (על המחזמר שכתב, "המילטון") לין־מנואל מירנדה, פנו לצופים וקראו להם להצביע.

הפרק נפתח כאשר מודיע ראש הסגל, ליאו מקגארי (בפרק המקורי גילם אותו השחקן ג'ון ספנסר שנפטר סמוך לסיום הסדרה, ולכן גילם אותו הפעם השחקן סטרלינג קיי בראון), לנשיא ברטלט כי לאור ניסוי טילי פטריוט שעורך הצבא של טאיוואן, סין הכריזה על ריכוז כוחות צבא גדולים לתרגיל צבאי. תרגיל שעלול, כפי שאירע במלחמת יום הכיפורים, לשמש כמסווה לפלישה סינית לטאיוואן.

מקגארי, בעברו טייס קרב בחיל האוויר שלחם בווייטנאם, היועצת לביטחון לאומי, ד"ר ננסי מקנאלי, ויו"ר המטות המשולבים, אדמירל פרסי פיצוואלס, ממליצים בתגובה לנשיא לשלוח שתי קבוצות קרב של נושאות מטוסים למצר טאיוואן, בכדי להרתיע את הסינים מפלישה שכזו. ברטלט מקבל את ההמלצה.

המתיחות עם סין מוצגת לצופים כדומה למשחק שחמט, והנשיא אף משחק במהלכה שני משחקי שחמט במקביל עם שניים מאנשי צוותו, סם סיבורן וטובי זיגלר. כשאחד מהם ניסה להבין מהי האסטרטגיה של הנשיא במשבר מול הסינים, ביקש ממנו הנשיא להסתכל "על כל הלוח"

מדוע, שאל סיבורן את ברטלט, להציב את נושאות המטוסים במצר טאיוואן, בעמדה שבה עלול הצבא הסיני לתקוף אותן. האם הן במצר? שאל הנשיא. הן בדרך, השיב סיבורן. "האם זה אותו הדבר", שאל ברטלט. האיום בהצבת כוחות צי אמריקניים בעמדות מהן יוכלו לתקוף את סין, כך התברר, הספיק בכדי שהסינים יסכימו לפשרה מדינית.

"טעויות בחישוב, אי־הבנה והסלמה"

המתיחות עם סין מזכירה במובנים רבים את משבר הטילים בקובה, שהתרחש החודש, לפני 58 שנים בין ברית־המועצות לארצות־הברית. ראשיתו של המשבר ב־16 באוקטובר 1962, כאשר בגיחת צילום אווירית חשפה לביון האמריקני שבקובה נבנים אתרי שיגור טילים קרקע־קרקע המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים.

בספרו המרתק "איך נמנע העימות" (הוצאת עם עובד, 1970) תיאר רוברט "בובי" קנדי כיצד ניהל אחיו הגדול, נשיא ארצות־הברית, ג'ון פ. קנדי, את המשבר. כשנבחר לנשיאות מינה הנשיא קנדי את אחיו, "בובי", לתפקיד התובע הכללי של ארצות־הברית, ומתוקף כך במשבר לקח האח הצעיר חלק בכל הדיונים וישיבות הקבינט. ספרו (שפורסם לאחר שנרצח, בדומה לאחיו, בידי מתנקש בשנת 1968), אם כן, הוא חשוב גם בשל העובדה שלמחבר היתה בנקודת מבט ייחודית על האירועים.

שלא כקודמו בבית הלבן, דווייט אייזנהאואר, שהיה חייל, מפקד ומבכירי המצביאים במלחמת העולם השנייה, הגיע קנדי לנשיאות כפוליטיקאי מנוסה אך כאזרח מובהק. אמנם במהלך מלחמת העולם השנייה שירת קנדי בהצטיינות כקצין צי בדרגת סגן, ואף פיקד באומץ על טרפדת במערכה באוקיינוס השקט, אולם שירות זה כקצין זוטר היה כל הרקע הביטחוני שהיה לו בעת שנבחר לנשיאות.

והנה, מצא עצמו קנדי נדרש לנהל את המדיניות האמריקנית באחד המשברים הביטחוניים החמורים ביותר שבהם עמדה מעודה. חששו העיקרי היה מפני "טעויות בחישוב, אי־הבנה והסלמה מצד אחד, גורמות לתגובת־נגד. שום פעולה נגד יריב חזק אינה נעשית בחלל ריק" (עמוד 75). 

בטרם תקיפה יש למצות חלופות אחרות

בישיבת הקבינט "הגנרל דויד מ. שופ, מפקד חיל־הנחתים, סיכם את הרגשת כולם: "אתה נמצא במצב ביש, אדוני הנשיא". הנשיא ענה מיד: "אתם נמצאים בו יחד אתי". כולם צחקו" (עמוד 23).

אבל למרות ההומור, האווירה היתה מתחוה מאוד. "הגנרל קרטיס לה־מאי, ראש מטה חיל־האויר, טען נמרצות כי הכרחית התקפה צבאית" (עמוד 22). לאורך הקריירה שלו היה לה־מאי הלוחמני, ממנו שאב סטנלי קובריק השראה כשעיצב את דמות הגנרל בסרט הנפלא "דוקטור סטריינג'לאב", מאמין גדול בהפעלת כוח אווירי ובמה שיכול כוח צבאי להשיג. במגבלות הכוח, הוא פחות הכיר. 

יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מקסוול טיילור, שפיקד בשעתו על הדיביזיה המוטסת ה־101 שצנחה מאחורי קווי הגרמנים בנורמנדי במלחמת העולם השנייה, היה מעט מתון יותר, אבל ככלל תבעו הגנרלים מהנשיא כי יורה על תקיפת האתרים בקובה. בשל כך, מתח המחבר ביקורת נוקבת בספר על הראייה הצרה שהפגינו בכירי הצבא, וציין שהנשיא קנדי התאכזב לגלות שמפקדי הצבא "חוץ מן הגנרל טיילור – לא נתנו כנראה דעתם כראוי על המשמעויות המתחייבות מהצעדים שהציעו" (עמוד 72).

למרות תביעת מפקדי הצבא לתקוף הנשיא קנדי ביקש תחילה למצות אופציות אחרות, ובהן מצור ימי, שאפשרו "יותר גמישות ופחות התחייבות מאשר בהתקפה צבאית" (עמוד 23). שכן, הנשיא קנדי הבין כי "אם אנו נבצע מהלומת־אויר נגד קובה, וברית־המועצות תגיב בהתקפה על תורכיה, תהיה נאט"ו כולה מעורבת. ומיד יצטרך הנשיא להחליט אם להשתמש בנשק גרעיני נגד ברית־המועצות, והמין האנושי כולו יימצא בסכנה" (עמוד 58).

לאורך כל המשבר הנשיא נהג כמי שאינו מוטרד מפני הצעד הראשון, כי אם מפני "ההסלמה משני הצדדים אל הצעד הרביעי והחמישי – ולא נגיע אל הששי, משום שלא תהיה עוד נפש חיה לעשות צעד נוסף. עלינו לזכור שאנו עולים על דרך מסוכנת ביותר" (עמוד 59). במפגן מנהיגות ואסטרטגיה מרשים הצליחו הנשיא קנדי וממשלו להביא לפתרון המשבר ולנסיגת הרוסים מקובה. 

למרות שהמתיחות בין ארצות־הברית לסין, שמתכתבת עם "משבר הטילים בקובה" היא החלק המותח בפרק, הרי שבמרכזו עומדים עצם התהליך הדמוקרטי, טיב המועמדים והצורך, בראיית סורקין, שנשיא ארצות־הברית יהיה אדם בעל שיעור קומה. ברטלט למשל, שיצר סורקין, הוא ד"ר לכלכלה זוכה פרס נובל, שהצטייר כאסטרטג מעולה.

בראשית העונה השישית למשל, הוא הוא ביקש ליזום משא ומתן בתיווך אמריקני בקמפ דייוויד בין ישראל לפלסטינים. סמוך למועד קיום השיחות ביצע ארגון טרור פלסטיני פיגוע והרג בכירי ממשל אמריקנים שביקרו ברצועת עזה. הנשיא חיפש מתווה שיאפשר לו מחד גיסא לקיים את השיחות, ומאידך גיסא להגיב באופן נחרץ על הפיגוע. הפתרון שהגה היה יצירתי. בעוד הצדדים מתיישבים לשולחן המשא ומתן, הודיע במסיבת עיתונאים יו"ר המטות המשולבים החדש, הגנרל ניקולס אלכסנדר, יוצא הכוחות המיוחדים של צבא היבשה (בדומה ליו"ר הנוכחי, הגנרל מארק מילי), כי מטוסי קרב של הצי תקפו מחנות אימונים של הארגון בסוריה. הפלסטינים, שהיו מבטלים את בואם לשיחות לו היתה התקיפה מתרחשת בטרם הגעתם, "סונדלו" ונאלצו להישאר.

גם לנבחרת שמקיפה את הנשיא יש משמעות. יוסי לוי, יועץ אסטרטגיה ותקשורת, הסביר בראיון לפודקאסט "פרות קדושות" לפני כחודשיים את ההבדל בין יועץ לעוזר של ראש מדינה. היועץ, הדגיש לוי, הוא מי שיכול לומר למנהיג שהוא טועה, ואף להזהיר אותו "תשמע, אתה הולך לכיוון לא נכון. צריך לעשות ככה ולא ככה". העוזר, להבדיל, הוא מי שהמנהיג יאמר לו "אתה תעשה כך וכך!". השאלות שהוא עשוי לשאול עוזר שכזה הן טכניות בלבד.

איך אתה עושה זאת, שאל סיבורן את הנשיא ברטלט בסוף הפרק. "יש לך הרבה עזרה, אתה מקשיב לכולם, ואז אתה קובע את המהלך", השיב. מי שינצח בבחירות בנובמבר, צריך להיות אדם שיודע, כמו הנשיא קנדי במקרה של משבר הטילים וכמו ברטלט בסדרה, לרכז סביבו קבוצה איכותית מאוד של יועצים, לא עוזרים, להקשיב להם ולהחליט נכון. 

האויבים לא בסגר: גם בקורונה, צה"ל צריך להיערך למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

גם בעת שהתחלואה נוסקת, חיזבאללה וחמאס לא נחות על זרי הדפנה וממשיכות לצבור כוחות ואמל"ח למלחמה הבאה. איש אינו יודע מתי היא תפרוץ, וצה"ל חייב להיערך אליה – גם בעת המגפה, גם בזמן הסגר.

השבוע התחילו שיחות בין ישראל ללבנון על קווי הגבול הימי בין המדינות. אלו הן השיחות המדיניות הישירות הראשונות בין המדינות לאחר כשלושה עשורים, והן אמורות ליישב את המחלוקת ביניהן בנוגע לחיפוש גז טבעי בים. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, קצין צנחנים ששימש כראש המל"ל, כתב ב"ידיעות אחרונות" שזהו תקדים חיובי, שכן "משא ומתן ישיר בנושא אחד יכול להביא גם למשא ומתן בנושאים נוספים. בין מדינות שכנות, גם אם הן אויבות, ישנם גם אינטרסים משותפים, ואני מעריך כי אם נפעל בתבונה נוכל להסדיר גם נושאים נוספים. לא יהיה בקרוב הסכם שלום בין ישראל ולבנון, אך כל נורמליזציה היא דבר חיובי".

במקביל נמשכת המתיחות בין ישראל לחיזבאללה, שהחלה ביולי האחרון כאשר בתקיפה אווירית שיוחסה לישראל בסוריה נהרג פעיל חזבאללה. מאז מהלכים צה"ל וכוחות חזבאללה על חבל דק, שבמהלכן התרחשו מספר תקריות שהיו יכולות להוביל להסלמה. כעת ישנו חשש שחזבאללה תבקש "לפוצץ" את המשא ומתן, באמצעות פיגוע בגבול הצפון, שכן ההסכם עשוי להחליש את המעמד הארגון כ"מגן לבנון". אם האיום מצד ישראל בעיני הלבנונים יפחת, מה תהיה הלגיטימציה של הארגון להוסיף ולשמר כוח צבאי ופוליטי גדול.

על רקע האיום מצד חזבאללה פורסם כי הרמטכ"ל, אביב כוכבי, מתעקש גם נוכח מגפת הקורונה והעליה במספר החולים, גם בצבא, לקיים תרגיל גדול בצפון לשיפור המוכנות למלחמה, גם אם במהלכו יידבקו כאלף חיילים. "אני מודע לסיכונים, אבל אתם צריכים לזכור שאף אחד לא מודיע לנו מתי המלחמה אמורה לפרוץ. אנחנו צריכים לוודא שהמכונה של צה"ל עובדת. נעשה הכל כדי לצמצם את מספר הנדבקים, אבל התרגיל יתקיים", אמר כוכבי.

בראיון ל"הארץ" החודש סיפר תא"ל ירון פינקלמן, שנכנס השבוע לתפקידו כרח"ט המבצעים של צה"ל, על לקחיו ממלחמת לבנון השנייה בה שימש (אחרי תפקיד סמג"ד 890) כראש לשכתו הרמטכ"ל דן חלוץ, וממבצע "עופרת יצוקה", במהלכו פיקד על גדס"ר צנחנים. בתמצית, "תחושה מאוד חזקה של אחריות כמפקד קרבי: זה עליי. ההצלחה תלויה בי", אמר, ולכן יש לשוב לערך הדבקות במשימה לאור המטרה.

כחודש וחצי לפני מבצע "עופרת יצוקה", פיקד פינקלמן על גדס"ר צנחנים במבצע "אתגר כפול", פשיטה על מתחם של החמאס מעבר לגדר ברצועת עזה להשמדת מנהרת חדירה. בפשיטה הרג הכוח בפיקודו מספר פעילים והרס את המנהרה, ובמהלך המבצע, אמר בראיון, "יורים עלינו ואנחנו משיבים אש – ופתאום שומעים צרחות של נשים וילדים. לא ידענו שהם שם. פינינו משם אזרחים פלסטינים פצועים וטיפלנו בהם תוך כדי הלחימה".

בניגוד לשדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים שהחודש מלאו 47 שנים לפריצתה (ובשבוע הבא תעלה הסדרה "שעת נעילה" בכאן 11 והצופים יקבלו המחשה לקרבות הבלימה העזים שבהם לחמו לוחמי ומפקדי השריון של צה"ל ברמת הגולן), הפשיטה ההיא ממחישה עד כמה שדות הקרב שבהם יידרש ללחום צה"ל במערכה הבאה, בין שבלבנון ובין שבעזה, בלב אוכלוסייה האזרחית.

במערכה הבאה, אמר פינקלמן, יידרש "תמרון קרקעי משמעותי בתוך שטחים אורבניים צפופים, שמהם תומטר אש על העורף הישראלי. התפקיד שלנו הוא לדאוג שמהלך כזה יהיה אפקטיבי ורלוונטי, לטעת ביטחון אצל המפקדים מעלינו שיש כאן יכולת אמיתית". כדי שתהיה יכולת כזו, כמאמר הרמטכ"ל, חייבים להתאמן.

מנגד, לצד ההשקעה במוכנות למלחמה הבאה, על הצבא להקדיש יותר תשומות ומשאבים למאבק בקורונה. גם זו משימה לאומית.

הלקח מ־1973 – המלחמה, בהכרח, לא תיראה כמו שאנחנו חושבים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה התפרסמה כתבה על תרגיל חטיבתי שערכה חטיבת מילואים, הראשון זה שלוש שנים. בהתחשב בתפקיד המילואים ב־1973, זוהי אינדיקציה ברורה לכך שתפקיד המילואים השתנה.

בחודש שעבר פורסמה כתבה באתר "וואלה!" שתיארה אימון שערכה חטיבת החי"ר במילואים כרמלי בצאלים. החטיבה, כך נכתב, לא ביצעה אימון חטיבתי זה שלוש שנים. והנה, למרות מגבלות הקורונה, התעקשו מפקדי החטיבה כמו גם גורמים בכירים בצבא, לקיים אימון שכזה.

מפקד החטיבה באימון, אל"מ ארז אלקבץ, יוצא גולני, הודה כי "חייל שלא יורה שלוש שנים הוא בכשירות נמוכה". החיילים הם החטיבה, וכשירותם ללחימה היא כשירותה.

העובדה שחטיבה כמו כרמלי, שבמלחמת לבנון השנייה לחמה בעייתא א־שעב, והפגינה רמת לחימה וכשירות לא מספקות, לא התאמנה שלוש שנים יש בה בכדי ללמד שתפקיד המילואים השתנה מהותית, בוודאי בהשוואה למלחמות העבר כמו מלחמת יום הכיפורים, שפרצה החודש לפני 47 שנים.

אז בלטו חטיבות מילואים כמו חטיבות השריון במילואים 679, עליה פיקד אל"מ אורי אור, ו־179, עליה פיקד אל"מ רן שריג. החטיבות לקחו תחילה חלק בקרבות הבלימה מול הסורים בראשית המלחמה, ולאחר מכן בפריצה למובלעת הסורית ובלחימה כנגד כוחות הצבא העיראקי. בשלהי המערכה הועברה חטיבה 179 לחזית הדרום, צלחה את תעלת סואץ והשתתפה בכיבוש נמל עדביה ובכיתור הארמיה השלישית המצרית. למעשה, את המלחמה הכריעו כוחות המילואים.

תמיד אוקטובר

כאמור, אוקטובר הוא זמן טוב לקרוא על הקשה במלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות. בספרו "על בלימה" (הוצאת ספריית מעריב, 2009) תיאר אבירם ברקאי, את לחימתה של חטיבת השריון הסדירה 188 במלחמת יום הכיפורים, בקרבות הבלימה ברמת הגולן.

ברקאי, שכקצין שריון לחם ונפצע ב־1973 ובהמשך דרכו היה מ"פ טנקים וקצין ניוד בשלדג ובסיירת מטכ"ל, ערך מחקר מעמיק ויסודי וראיין כ־230 מפקדים ולוחמים בחטיבה ומחוצה לה. התוצאה, ספר מתח מרתק על קרבות קשים וגבורתה של חטיבה שבשל הפגיעה הקשה שספגה בשדרת הפיקוד שלה (המח"ט, הסמח"ט וקצין האג"ם נהרגו בימי המלחמה הראשונים) התפרקה למספר כוחות עצמאיים, שפעלו באומץ, אבל בנפרד.

בכנס שנערך בשעתו באוניברסיטת חיפה טען האלוף (מיל.) אמנון רשף, שפיקד במלחמה על חטיבת השריון 14 בקרבות קשים, ובכלל זה בצליחת התעלה, שחלקה של חטיבתו בתהילה (לה היא בהחלט ראויה) הושמט משום שהוא לא עסק "ביחסי ציבור. אנחנו נלחמנו". דומה, שזה מה שאירע גם ל־188, אף שקרבותיה הניבו כמה סיפורים ידועים.

אחד מאלו הוא "כוח צביקה", כוח שריון מאולתר, עליו פיקד סרן צביקה גרינגולד. כשהוא למעשה מפקד על טנקים ספורים ולעתים על טנק אחד, ניהל צביקה לחימה עיקשת מול הסורים. ברקאי ציין כי כלל "לא בטוח שכוח צביקה פוגע בהרבה טנקים, אולי רק בודדים, הרי יש בעיה של ראיית לילה, אבל הירי הבלתי פוסק, מעמדות משתנות, גורם לסורים לחשוב שמולם עומד כוח גדול פי כמה ומונע את פריצתם קדימה, בואכה נפח" (עמוד 290). על גבורתו, עוטר גרינגולד בעיטור הגבורה והפך לסמל. 

אבל כשזה מגיע ללחימת כוחות אחרים, שלחמו לצד החטיבה, ישנם במחקר של ברקאי סדקים ואי־דיוקים. כך למשל, בתיאור ההתקפה השנייה (ברקאי כתב שהיא השלישית) על המתחם הסורי המבוצר בתל שאמס, עליו היו ערוכים שתי פלוגות חי"ר, פלוגת טנקים ופלוגת טילי נ"ט על נגמ"שים.

ההתקפה הקודמת, שבה נפצע מפקד גדוד השריון יוסי בן־חנן (וחולץ על־ידי כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ומוקי בצר), נכשלה. לכן הוחלט לכבוש את התל בהתקפה סדורה יותר בליל ה־13־14 באוקטובר, "שבה גדוד צנחני מילואים יגיע במסוקים לקרבת התל ויכבוש אותו בהתקפה רגלית, בעוד הטנקים ינועו דרך הלג׳ה הקטנה, ישמשו כוח מסייע ובמידת הצורך יעלו וישלימו את המשימה" (עמוד 516).

בפועל, גדוד צנחנים מילואים 567 מחטיבה 317, עליו פיקד סא"ל (מיל.) אלישע שלם, נע על גבי נגמ"שים עד לקרבת התל (ולא במסוקים), פרק מהם וכבש את התל בהתקפת לילה. בעוד כוח השריון של 188 היה בתנועה ליעדיו, מזהה אחד ממפקד הטנקים "את שובלי הנותבים ומבין שכוח הצנחנים כבר בלחימה" (עמוד 517). 

כשמילואים היו מילואים

בספרו "בהם יותר מכול" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) תיאר תא"ל (מיל.) אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון ב־1973, שורה של קרבות גדודיים שהצליחו בעיקר בזכות מפקד הגדוד שלחם בהם. אחד מהם הוא הקרב שניהל הגדוד של סא"ל (מיל.) שלם בתל שאמס.

מפקדי הגדודים בחטיבת הצנחנים מילואים 317 ("עוצבת הנשר"), הסא"לים חזי שלח, אפרים ברנד (שגדודו לחם בחזית הדרום) ואלישע שלם, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים. שלם, ציין שמשי, הספיק בטרם המלחמה "לשמש כמג"ד 15 שנים רצופות" (עמוד 70). 

שלם תכנן לתקוף את התל מכיוון צפון ולכבוש תחילה שטח מפתח ששולט על מרבית התל מבחינה טופוגרפית. הגדוד הכין תכנית סדורה, והתאמן על המודל והנה, זמן קצר לפני הביצוע פקד המח"ט על שלם לשנות את תכניתו ולתקוף מדרום. בתנאים שנוצרו, העיד לימים שלם, לא היו באים אליו בטענות. "שקלתי את המשמעות של כניסה לא מסודרת לקרב מבחינת המחיר בחיי אדם מול ביצוע המשימה. לאחר שבחנתי את כל ההיבטים והנעלמים הרבים שהיו, החלטתי לבצע" (עמוד 72), סיפר. למרות השינוי לא ויתר שלם על הרעיון המרכזי שלו: לכבוש את התל על־ידי תפיסת השטח השולט עליו תחילה.

אש הסיוע הארטילרית הופעלה בטרם הגיע הגדוד ליעד, ושלם וחייליו נאלצו לפעול בלעדיה. "בשעה 2:00 בערך הייתה היתקלות ראשונה עם אויב והכוחות החלו בהסתערות, כל כוח למשימתו. פלוגה ג' טיפסה על התל ממזרח, לעבר השטח השולט שבו הייתה המפקדה הסורית. פלוגה ד' החלה בטיהור התעלה השמאלית, ופלוגה ב' החלה בטיהור התעלה שמעליה, מימין. הפלוגה המסייעת סגרה מרחק וירתה על מטרות מזדמנות" (עמוד 74).

התקפת הלילה שבאה מכמה כיוונים הפתיעה את הסורים והתל נכבש לפני עלות השחר. בקרב ספג הגדוד ארבעה פצועים, ואילו לסורים נהרגו כשישים חיילים ונלקחו בשבי עוד כשלושים.

ביום למחרת הדף גדודו של שלם שתי התקפות־נגד נחושות של הצבא הסורי. אלוף (מיל.) גיורא איילנד, בעצמו קצין צנחנים שפיקד על אגף מבצעים, העריך לימים כי שלם הוא אחד המפקדים הטובים שהיו לצה"ל מאז ומעולם.

בשלהי המלחמה, בלילה שבין ה־21 ל־22 באוקטובר כבשה חטיבת הצנחנים מילואים 317, עליה פיקד אל"מ חיים נדל, את החרמון הסורי, כלומר את מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים. גדודו של שלם, וגדוד הצנחנים 471, בפיקוד סא"ל (מיל.) חזי שלח, הוטסו במסוקי יסעור לשטח בשליטת הסורים, הפתיעו את הקומנדו הסורי, ולאחר קרב שנוהל בקור־רוח ומקצועיות כבשו את המוצבים

תפקידם החדש של כוחות המילואים

יש לציין שחטיבות המילואים של צבא היבשה דאז, היו כשירות, מצוידות, ומיומנות כמעט כמו מקבילותיהן בסדיר. הניסיון המבצעי המצטבר של אנשיהן, בדגש על מפקדי הפלוגות והגדודים, הפך אותן למעשה לטובות יותר.

אולם מאז, הלך והשתנה תפקידם של כוחות המילואים בצבא. אם בעבר, ב־1973 למשל, היווה המערך את עיקר כוח ההכרעה של צה"ל ביבשה, הרי שבמלחמה הבאה אף שעדיין יהיו כמה עוצבות מילואים (ובהן עוצבת "הנשר") שיפעלו כמסגרת קרבית מתמרנת, המילואים לא היו הכוח המכריע אלא מי שתומכים ומשלימים את הצבא הסדיר.

הדבר נובע בעיקר מהפיחות המתמשך (והחיובי) בעצם האיום הקיומי על מדינת ישראל, השינוי בטיב האיומים, והנטייה הכמעט אוטומטית של הצבא לקצץ בתקציב לאימוני המילואים בעת מצוקה תקציבית, שהפכה את הכוחות למקצועיים וכשירים פחות (וכרמלי היא דוגמה בולטת). 

כך למשל, ישנן פלוגות מסייעות וגדוד סיור במילואים בחטיבת בית הספר למ"כים, שכן בשגרה החטיבה היא בית הספר להכשרת מפקדי הכיתות בחיל הרגלים והיחידות המובחרות ובחירום היא חטיבת חי"ר מתמרנת לכל דבר. אין בשיטה דבר חדש. תמיד כללו חטיבות צה"ל הסדירות רכיבים משלימים, כמו צוותי תכנון אופרטיבי וגורמי רפואה, שהיה פחות משתלם ויעיל להחזיק כמערכי קבע, ונדרשו בעיקר בחירום. 

כדי לגשר על הפער במקצועיות, וכן בכדי להתגבר על מחסור הולך וגדל במפקדים איכותיים מקרב אנשי המילואים שרוצים ויכולים (שאלת הפניות, ובעיקר היעדרה היא גורם משמעותי) לפקד על פלוגות וגדודים, גדל בהתמדה מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה (מנמ"ש) כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים. אבל יש מי שחושב שמה שהיה בשעתו פתרון חלקי לבעיית כוח אדם, הוא שיטה מקצועית ונכונה שיש להשית על כלל המערך.

סא"ל (מיל.) ירון בוסקילה, למשל, שכמפקד בסיס אימונים פיקד במינוי משנה על גדוד מילואים באוגדת יהודה ושומרון, טען במאמר שפרסם ב"מערכות" האחרון כי:

"בדילמה שבין הפקדת גדוד בידי מפקד שקל יותר להזדהות איתו בשל היותו איש מילואים, ובין מפקד שקל יותר לנצח איתו בשל היותו איש מקצוע, נכון לדעתי לבחור באופציה השנייה. למעט יוצאי דופן חריגים, הפקדת גדוד המילואים בידי מפקד שהמקצוע הצבאי אינו מרכז עיסוקו מהווה פשרה לא מקצועית, שאין לה מקום בצבא מקצועי השואף לנצח. עם מלוא ההערכה והכבוד לאנשי המילואים המשמשים כמג"דים, בשלה העת להחליפם באופן מדורג ושיטתי בקצינים סדירים, מנוסים ומקצועיים, שיובילו את יחידותיהם במקצועיות לניצחון".

מאמרו של סא"ל (מיל.) בוסקילה עורר תגובת נגד מצד קציני מילואים בדרגי הגדוד והחטיבה. במאמר שחיברו כמה מהם, והתפרסם בכתב העת "בין המערכות", הם טענו כי האתגר הגדול העומד לפתחו של למפקד גדוד מילואים במינוי משני (קצין קבע) הוא היכרותו החלקית והחסרה עם עולם המילואים, ניהול כוח האדם בגדוד מילואים, יכולותיו, פערי הכשירות, סגנון הפיקוד, התכניות האופרטיביות ואפילו רוח ואופי היחידות. לטענתם, למינוי קצין קבע במינוי משני כמפקד גדוד מילואים יש יותר חסרונות מיתרונות.

ההיכרות הקרובה של מפקד שכזה עם הגדוד, ועם כוחות המעטפת בחטיבה ובאוגדה נרכשו בשנים רבות של שירות מילואים, והם מהווים מכפיל כוח. לתפיסתם, ומוטב להקשיב להם, יש "להמשיך ולהשקיע באופן יצירתי בפיתוח מ"פים ומג"דים במילואים, הכשרתם ואימונם, ולזנוח את פתרון המג"דים במנמ"ש, שהוא הפתרון הפחות מקצועי והפחות רצוי מכל הבחינות".

באימון של כרמלי ביקר גם הרמטכ"ל, אביב כוכבי, ששוחח עם מפקדי החטיבה. אחד ממפקדי הפלוגות בחטיבה שאל את כוכבי האם הוא סומך עליהם, שכן הם אינם מתאמנים. לזכותו של הרמטכ"ל, ושלא כנהוג בצה"ל במעמדים שכאלה, הוא לא "מרח" את הקצין, וציין שהוא מלא הערכה לחיילי החטיבה על שהגיעו להתאמן "נוכח המצב בבית, בעבודה ובחברה הישראלית בכלל".

מתארי הלחימה שצה"ל נערך אליהם, אמר כוכבי, כוללים את כוחות המילואים, אך הוא יטיל אותם לקרב רק לאחר שיעברו אימון להעלאת הכשירות. "זה עניין מוסרי", הדגיש.

מנגד, אם יש לקח שכדאי ללמוד מהמלחמה ב־1973 הרי זה שהמלחמה, בהכרח, לא תיראה כמו שאנחנו חושבים שהיא תיראה. אז אולי נדרש ליותר עוצבות מילואים מתמרנות, ולכן מוטב שהאימון החטיבתי הבא של כרמלי ועוצבות נוספות, יתקיים בתדירות גבוהה יותר.

מלחמת עולם בזעיר אנפין | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ניצחון הוא לא רק הישג צבאי בקרב. הכרעה במלחמה היא סך התוצאות ביחס ליעדים, כולל השלכות עתידיות במישור המדיני. תיאור הדרמה הצבאית בספר חדש על מלחמת יום כיפור.

ספרו החדש והמרתק של ד"ר עמירם אזוב, "הכרעה: מי ניצח במלחמת יום הכיפורים?" (הוצאת דביר, 2020), מנתח את הלחימה בחזית הדרום בשלהי המלחמה, ואת המעטפת האסטרטגית, המדינית והמעצמתית שהשפיעה על שני הצדדים. הוא ממשיך למעשה את קודמו "צליחה" (הוצאת דביר, 2011), שבו ניתח אזוב, בעבר חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, את נקודת המפנה בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים.

קרב הצליחה היה, אולי, הקרב הקשה ביותר שלחם צה"ל מעודו. "צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית – לגרום למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש – הושגה. אבל לא תורת הלחימה היא זו שקבעה את גורל הצליחה, אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו – צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים" (עמוד 276).

"צליחה" היה ספר מטלטל, שסיפר את מה שניתן לתאר כדרמה הצבאית המותחת, הגורלית והמרתקת ביותר במלחמות ישראל. אזוב תיאר בו בכישרון רב, את גבורת הלוחמים ומפקדי השדה אל מול פני המלחמה הקשה. מבין הספרים שנכתבו על המלחמה הזאת, רק ספרו של זאב שיף, "רעידת אדמה באוקטובר", והביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב על הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו", משתווים לו באיכותם.

כותרת הספר הנוכחי היא "הכרעה", אך אזוב מציין שזהו "מושג טעון ליבון". הגדרה רחבה יותר מההגדרה המילונית "ניצחון בקרב", מתארת הכרעה צבאית כ"שבירת כוח ההתנגדות של האויב לפעול ביעילות נגדנו". "אולם כבר מעיון ראשון בתוצאות מלחמת יום הכיפורים", טוען אזוב, "נראה שהפירוש במקרה הזה מורכב קצת יותר. המורכבות נובעת מהפער שבין ׳הכרעה צבאית׳ לבין ניצחון במלחמה. ההישג הצבאי, שהוא פועל יוצא מהמצב בשדה הקרב, הוא רק היבט אחד במסכת רחבה יותר של תוצאות המלחמה. בתוצאות מלחמה נשקלות מטרותיה, שעמדו בבסיס מניעיה, מול היעדים שהושגו בסופה, וחשבונה כולל גם את המבט המדיני. ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת" (עמוד 14).

התמונה משתנה

הדרמה הצבאית המותחת נמשכת בתיאורי הקרבות בספר. בלילה שבין 15־16 באוקטובר פיקד האלוף אריק שרון על אוגדה 143 בקרב הצליחה. היה זה הלילה של האלוף שרון, ובו הפגין מי שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ועל אוגדה 38 בקרב המופתי באום־כתף ב־1967, שליטה מרשימה בכוחות ויכולת קריאה נדירה של תמונת הקרב המשתנה. חטיבות השריון 14 ו־600 ביצעו פעולות הבקעה והטעיה כדי לאפשר לחטיבת הצנחנים 247 בפיקוד אל"מ דני מט לצלוח את תעלת סואץ ב"תפר" שבין הארמיות המצריות. באחת וחצי בלילה צלח את התעלה "הגל הראשון של חטיבת הצנחנים, פלוגת החה"ן שסימנה את השטח ולאחר שהשטח סומן צלח גדוד 565 של סא"ל דן זיו שאץ להרחיב את המאחז בגדה המערבית" (עמוד 26).

בימים הבאים שימשה הנקודה שממנה צלחו הכוחות את התעלה, מתחם שכונה "החצר" – כנקודה שאליה התנקזו כלל כוחות אוגדת שרון שביקשו לצלוח את התעלה. הצבא המצרי מצדו זרק על הכוחות ב"חצר" את כל מה שהיה לו. סא"ל עמוס נאמן, מוותיקי הצנחנים שסייע ב"חצר" בהכוונת הכוחות לגדה המערבית של התעלה, כתב לאשתו: "אני יושב עכשיו בנגמ"ש ומטוסי פנטום חגים מעלינו. היום אחה"צ הגיהינום הגיע לשיא. תריסר מיגים תקפו אותנו בנוסף לאש ארטילריה. פצועים לעשרות זועקים סביבך. מכוניות מתפוצצות. אנו משיבים אש תופת. זה היה טירוף, גיהינום של אש, עשן, רסיסים, אנחות, עזרה עילאית לפצוע, עשן צורב, אבק – ומעל לכול חוסר אונים. זו מלחמה איומה שהמצרים נלחמים בה עד החייל האחרון. דעו לכם שהפעם זה רציני, זו מלחמת עולם בזעיר אנפין" (עמוד 17).

לאחר הצלחת צה"ל לבסס ראש גשר בגדה המערבית, נדרש הרמטכ"ל "לנווט את אוניית פיקוד הדרום במים סוערים" (עמוד 72). "המצביא הטוב", כתב בשעתו הרמטכ"ל אביב כוכבי במאמר על דדו, "אינו רק זה המוציא לפועל בהצלחה תוכניות שעליהן שקד ביסודיות. המציאות בשדה הקרב לעולם כאוטית ורצופה שינויים רבים והפתעות. נוכח אלה נדרש המפקד הטוב לזהות את המצב המתהווה, לגבש בזמן מענה מבצעי, מעודכן ורלוונטי ולהוביל לניצחון". כזה היה דדו, שכמפקד צעיר בפלמ"ח בקרב סן־סימון למד כי "כשיורד גשם – נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף", ופעל בהתאם.

לאחר הצליחה יצא צה"ל למהלך הגדול של כיתור הארמיה השלישית, שאכן הכריע את המצרים, אולם לצדו יצא פיקוד הדרום לשורה של מהלכים מהוססים, והתוצאות היו בהתאם. על חטיבת השריון 600, בפיקוד אל"מ טוביה רביב, הוטל לכבוש את מתחם "מיסורי" בו היה ערוך כוח מצרי. גדוד 409, "בפיקוד איש סיירת מטכ"ל לשעבר, רס"ן עוזי בן יצחק" (עמוד 87), חצה את הדיונות, תפס עמדות אש על רכס קטן, "וניהל דו־קרב מול גדוד טנקים מצרי מטווחים של בין 2,000 ל־3,000 מטר" (עמוד 91). הכוח של בן יצחק השמיד כעשרים טנקים מצרים, אבל לאחר ההצלחה זו תמונת הקרב השתנתה.

המצרים היו ערוכים היטב והחטיבה נסוגה כעבור מספר שעות, לאחר שספגה אבדות כבדות. בתום הקרב "המח"ט אסף את הטנקיסטים שזה עתה יצאו מהקרב על 'מיסורי' לשיחת מוטיבציה, כדי לנסות לאייש 12 אנשי צוות לשלושה טנקים לתגבור הכוח המרוסק. הוא הצליח לאייש טנק אחד" (עמוד 96).

קרב מיותר

היו גם כאלה שרק החזרה ללחימה היה בכוחה לחלצם מרוח הנכאים שבה היו שרויים. בגזרת אוגדה 162 פעל גדוד 50 של צנחנים, בפיקוד רס"ן יורם יאיר (ייה). הגדוד "שעבר תלאות קשות בצפון נגד הסורים בימים הראשונים, התייצב לרשות האוגדה והצטרף למשימות הטיהור הסיזיפיות בחיץ החקלאי" (עמוד 158). גדוד הצנחנים הוא אולי היחיד מבין גדודי הצבא שלחם בשתי החזיתות. התעקשות המג"ד להחזירו ללחימה לאחר שנסוג מרמת הגולן סייעה לשיקום רוח הגדוד, שכן הוא פעל היטב בחזית המצרית וכבש יעד אחר יעד.

קרב נוסף שתואר בספר הוא ניסיונה הכושל של אוגדת השריון 162, בפיקוד האלוף אברהם אדן (ברן), לכבוש את העיר סואץ. כאשר סגן מפקד פיקוד הדרום, תא"ל (מיל') אורי בן ארי, הטיל על חברו מהפלמ"ח ברן את המשימה אמר לו: "אנחנו רוצים שתכבוש את סואץ. בתנאי שזה לא סטלינגרד" (עמוד 177). בפועל, כזה בדיוק היה הקרב. חיילי הצבא המצרי שארבו ברחובות ובבתים הפתיעו והסבו לכוחות צה"ל אבידות כבדות.

במהלך הלחימה בסואץ נפצע סרן חזי פנט, שפיקד על כוח חרמ"ש מאולתר בגדוד שריון שמפקדו היה סא"ל נחום זקן. את הפיקוד על הכוח תפס סמל צביקה צור. "דיווחתי למג"ד ש'קודקוד' נפצע וניסיתי לנהל את האש והשליטה בפלוגה. לקחתי אחריות והתחלתי לתפעל את הפלוגה תוך אבטחה עצמית" (עמוד 219), סיפר צור. לאחר הקרב ביקש זקן לפגוש במפקד האלמוני, שהוביל את הכוח בלחימה, והטיל עליו את הפיקוד על הפלוגה. צור ניסה למחות ולומר שאינו קצין, אולם זקן העניק לו דרגת סגן־משנה. לימים הוענק לצור עיטור העוז על גבורתו בקרב.

תא"ל (מיל') ד"ר דב תמרי, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד במלחמה על כוחות שריון כסגן מפקד אוגדה 162, העריך לימים כי "מנקודת מבט צבאית, הקרב על סואץ היה מיותר – הארמיה השלישית הייתה מכותרת. ידענו זאת גם אז" (עמוד 294). לא הייתה, קבע, שום סיבה טקטית זולת הרצון לכבוש סמל משמעותי.

בין הכורסה לצריח

"היסטוריון חייב זהירות בביקורתו. קל לבקר מהכורסה, הרבה יותר קשה להבין את מה שנראה ממרומי הדיונה או ממשקפי האבק של המפקד בצריח" (עמוד 295), כתב אזוב. ניכר בספרו שמדובר במחקר היסטורי מעמיק, שנשען על איסוף ובירור יסודי של העובדות כדי לצמצם ככל שניתן את הפער בין הכורסה לצריח הטנק. העובדות שנאספו בשקדנות גובשו לכדי סיפור חזק ונהיר שתופס את הקורא ואינו מרפה.

"מנקודת מבט צבאית, הישגי צה"ל בארבעת הימים האחרונים למלחמה – כולל קרב סואץ – הביאו אותו אל ספה של הכרעה" (עמוד 343). יכולתו ורצונו של הצבא המצרי להוסיף ולהילחם נשללו ממנו, אך התשובה לשאלה מי ניצח במלחמה, אף שישנה זיקה בינה ובין התוצאות בשדה הקרב, מורכבת יותר. מנקודת מבט מדינית, נשיא מצרים אנואר סאדאת תכנן והוציא לפועל מלחמה מוגבלת בהתאם לאמצעיו, והשיג חלק מיעדיו. מנגד, אף שהשלום לא היה חלק ממטרות המלחמה של ישראל במלחמת יום הכיפורים, השגת שלום עם שכניה הערבים היה אינטרס שלה מאז מלחמת העצמאות.

כחמש שנים לאחר המלחמה נחתם על מדשאות הבית הלבן הסכם השלום בין ישראל למצרים. העובדה שגם בתנאים הקשים שבהם נמצאה ישראל, שלחמה בשתי חזיתות בו־זמנית, עדיין הצליח צה״ל להביס את צבאות סוריה ומצרים, הביאה את סאדאת להכרה כי לא יצליח לנצח את ישראל ולפיכך עליו לבחור בשלום. זהו, מציין אזוב, ניצחונה של ישראל במערכה.