אש (לא) ידידותית \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר חדש מנתח קצין מילואים בכיר את תופעת האש הידידותית, שאינה ידידותית כלל. בראיון אודות ספרו הוא קובע: הדו"צ הוא חלק מהלחימה. צריך לפעול לצמצם זאת אבל העיקר – לא לתת לזה לפגוע באפקטיביות של הכוח הלוחם.

גדוד צנחנים במילואים בכניסה ללבנון, 2006, (צילום: צחי זקס, ויקיפדיה).

במהלך הקרבות במלחמת לבנון השנייה, לחם גדוד מחטיבת צנחנים מילואים "הנשר", בפיקוד סא"ל נמרוד רגב, בכפר רב-א-תלתין והשתלט על מספר בתים. בשעת בוקר מוקדמת זיהתה הפלוגה של פישמן דמות באחד הבתים הסמוכים, כשהיא יושבת עם הגב לכוח ומפעילה מכשיר קשר. אף שהמ"פ הורה לצלף להיערך לירי במטרה להרוג את הדמות, עדיין קינן בו החשש שמה מדובר בכוח שכן מהפלוגה שבפיקוד ארז. בשל הספק, ביקש פישמן מארז כי כלל לוחמיו יורידו קסדות וישובו לחבוש אותן, ירימו את יד ימין ושמאל לסירוגין וכיוצא בזה, בעוד הצלף ממתין לאישור ירי. "לאחר כשעה החליט פישמן לבצע ירי – כדור אחד בראש. ארז דיווח שאיש אצלו לא נפגע. פישמן נע לעבר הבית שבו נפגע החשוד" (עמוד 280). לאחר מעשה סיפר כי גם כשעמד מעל הגופה לא היה משוכנע מעל לכל ספק כי אין מדובר בחייל צה"ל. רק כשהפך אותו על גבו נרגע, שכן היה זה לוחם חזבאללה. הסיפור הזה שמופיע בספר חדש בשם "חדל אש, צה"ל, צה"ל" (הוצאת מודן ומערכות, 2017) מאת אל"מ (מיל') בועז עמידרור, שפיקד על החטיבה בקרבות ב-2006, ממחיש את מורכבות הלחימה בשדה הקרב המודרני ואת אחד האיומים המרכזיים לכוחות צה"ל בלחימה – צה"ל, או ליתר דיוק אש ידידותית

הרוגי החטיבה מקטיושה אחת ואש ידידותית

חטיבת הצנחנים במילואים "הנשר" לחמה ב-2006 בתשעה כפרים. אל"מ (מיל') עמוס בריזל, מפקד גדוד בחטיבה שפעל במלחמה תחת עמידרור, אמר שהאחרון הכין היטב את החטיבה ללחימה בטרם המלחמה והוביל אותה בהצלחה בכל משימותיה. 15 מלוחמי החטיבה נהרגו במלחמה. שנים–עשר מהם נהרגו כאשר קטיושה פגעה בפלוגת מפקדה של אחד הגדודים שהתמקמה בסמוך לבית העלמין של כפר גלעדי. שלושה לוחמים נוספים נהרגו בשלושה אירועי ירי דו-צדדי (דו"צ). החטיבה ספגה כמאה פצועים, אך הרוגיה בלחימה היו רק מאירועי הירי של כוחותינו על כוחותינו. אף שבמהלך הקרבות השמידו כוחות החטיבה אמצעי לחימה והרגו מחבלים רבים, כמעט דבר מזה לא התפרסם בתקשורת. בראיון שערכתי עם עמידרור לרגל יציאת הספר, שאלתי אותו כיצד זה שההצלחות נעלמו וכל מה שנותר הוא אירוע הקטיושה ותמונתו של מ"פ בחטיבה, תומר בוהדנה, שצולם מסמן "וי" של ניצחון לאחר שנפצע קשה בכפר מרכבה. הוא מצדו מסביר שבניגוד ליחידות מילואים אחרות, חייליו לא חזרו מן המלחמה ממורמרים ומלאי טענות. את הקרדיט לכך הוא מייחס לרוח החטיבה ולאנשיה. הוא גם מעיר בצניעות, שהמחבלים שבהם לחמו לא היו ערוכים בהיקף ובעוצמה שפגשו לוחמי גולני וחטיבת הצנחנים הסדירה בבינת' ג'בייל ובמארון א-ראס

הספר הוא מסמך מקיף וחשוב, (מקור: סימניה).

העובדה שבלחימה עצמה איבד חיילים רק מאש צה"ל לא נתנה לו מנוח והוא החל לחקור את תופעת האש הידידותית לעומק. עמידרור, ששירת 27 שנים בצה"ל, במגוון תפקידי מטה ופיקוד בשורות חטיבת הצנחנים, שימש לאחר המלחמה נספח זרוע היבשה של צה"ל בארצות הברית. התפקיד אפשר לו ללמוד כיצד הנושא נתפס בצבאות זרים, ובדגש על הצבא האמריקני. לאורך השנים התרחשו בצה"ל אירועי ירי כוחותינו על כוחותינו רבים, אך משום מה איש לא חקר לעומק את התופעה. תחילה, סיפר, חשב לגבש את הידע שצבר לכדי סדרת מאמרים או לחלופין לעבודת דוקטורט (החשש שיכונה ד"ר דו"צ הניא אותו מכך). לבסוף בחר לכתוב ספר. שיחה עם חברו לנשק, האלוף יוסי בכר, גרמה לו להבין שהספר צריך לפנות לדרג מפקדי הפלוגות במערך השדה של צה"ל, שכן זהו "הדרג הפיקודי שבו מתרכז ניהול המגע עם האויב" (עמוד 18). לא מעט פרקים בספר מסתיימים ומתחילים בפנייה ישירה למפקד הפלוגה הקורא בספר.

קללה שמלווה את המלחמה

הספר שכתב הינו מסמך מקיף שכולל התייחסות כמעט לכל היבט של התופעה, הרקע ההיסטורי שלה, הסיבות להתרחשותה כמו גם הצעות כיצד לצמצם את נוכחותה בקרב כוחות צה"ל. במחקרו מבהיר המחבר כי סוגיית האש הידידותית מלווה כקללה את הכוחות הלוחמים בכלל הקרבות משחר ההיסטוריה, ותמשיך ללוותם. אחת הדוגמאות ההיסטוריות המרתקות שמופיעות בספר ומדגימות יותר מכל את הבלאגן וערפל הקרב, היא זו של הקרב בקרנסבס שבמערב רומניה, שהתרחש בשנת 1788 במסגרת המלחמה הטורקית-אוסטרית. אנשי כוח חי"ר מן הצבא האוסטרי שנתקל במחנה של כוח סיור שכן, ביקשו מחבריהם הסיירים מעט מן האלכוהול שהיה ברשותם. האחרונים סירבו ובמהלך הוויכוח, הופיע כוח פרשים אוסטרי שזוהה בטעות ככוח טורקי, בין היתר משום שהצבא הורכב מעמים שונים, איטלקים, סלאבים, אוסטרים ועוד. ריבוי השפות גרם לכך שצעקת עצור, "Halt", נשמעה כמו "אללה, אללה". עקב הבלבול הורה קצין בכיר על ירי ארטילרי לעבר המחנה. כעבור יומיים הגיעו לשם כוחות טורקיים, שלא נכחו כלל באירוע, ומצא וכ-10,000 הרוגים ופצועים.

במרכז: הרמטכ"ל אשכנזי מבקר את כוחות חטיבת גבעתי בעזה במהלך "עופרת יצוקה", (צילום: דובר צה"ל).

צה"ל כאמור, אינו פטור מקללה זו, ובשל היותו צבא המבוסס על שירות חובה ולא צבא מקצועי בהגדרתו, הוא חשוף לה אף יותר. לאחר מלחמת לבנון השנייה אמר מפקד זרוע היבשה דאז, האלוף בני גנץ, כי "סביבת הלחימה מורכבת ותהפוך להיות מורכבת יותר, דבר המגביר את פוטנציאל הדו"צ" (עמוד 27). במערכה הבאה, מבצע "עופרת יצוקה", נהרגו 11 לוחמים. שלושה מהם כתוצאה מפגיעת פגז טנק של צה"ל במבנה בו התמקם חפ"ק מח"ט גולני. באירוע נפצעו גם 29 לוחמים ובהם מפקד החטיבה, אבי פלדשלמרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה בעזה. האם המבצע היה מוסיף להיחשב כמוצלח, תוהה עמידרור, לו היו נמנים בסופו כארבעים חללים מירי כוחותינו על כוחותינו? האם הרמטכ"ל גבי אשכנזי (שלדברי עמידרור הביע עניין רב בספר, וקבע כי מדובר ב"ספר חובה למפקד הפלוגה"היה נחשב אז למי ששיקם את צה"ל לאחר 2006? הדבר היחיד שהשתנה מאז, מציין עמידרור, הוא קטלניות אמצעי הלחימה. לו היה אירוע דו"צ שכזה מתרחש במבצע "צוק איתן" היו נהרגים כלל החיילים בבית, משום שהפגז שנורה הוא קטלני בהרבה מזה שבו השתמש צה"ל ב-2009. 

למה זה קורה?

"כל אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו הוא ייחודי ואין אירוע זהה לו, אף שיש דומים לו. ממש כשם שאין קרב אחד זהה למשנהו", אומר עמידרור. לחימה היא סיטואציה מלחיצה, שבה פועלים הלוחמים בתנאי אי-ודאות, כשלרוב, תמונת הקרב שברשותם חלקית ולא ברורה. לו היו מראים בסרטי קולנוע קרב כפי שהוא באמת, הוא אומר, היה הצופה רואה רק עשן, או חייילים מאחורי מחסה, שומעים יריות ואינם מזהים במשך זמן רב מהיכן יורים עליהם. זוהי הסיבה שרוב החוקרים בצבאות בעולם, גורסים כי בכל פעם שהתרחש אירוע של דו"צ התברר שהיה קיים פער בהבנת "המודעות המצבית" של הכוחות המעורבים בו. כלומר, הבנת הכוחות: היכן הם נמצאים, איפה ממוקמים הכוחות השכנים ביחס אליהם והיכן נמצא האויב, היא המפתח לפתרון.

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

בחודש שעבר נשא שר הביטחון לשעבר, משה (בוגי) יעלון, הרצאה אודות מנהיגות צבאית במאה ה-21 בטקס הענקת הפרס על-שם יצחק שדה לספרות צבאית. יעלון ביקש להמחיש לקהל עד כמה התקדם צה"ל מבחינה טכנולוגית. לשם כך תיאר יעלון כיצד בראשית מלחמת לבנון הראשונה הוטל עליו כמפקד כוח בסיירת מטכ"ל לפעול כנגד כוח קומנדו סורי במרחב שכונה "המיוערת". המודיעין לגבי היעד ניתן להם לפנות בוקר, רגע לפני הכניסה ללבנון. היה זה תצלום אוויר מפוענח עדכני ככל שניתן, אבל לדבריו, אודות "האויב שהיה שם אתמול בעשר בבוקר. כשכוחותינו נכנסו לעזה ב"צוק איתן", לכוחות היה מודיעין של מה קורה עכשיו". השינוי, אינו נובע רק מן הקידמה אלא משום שהאויב הפך דינמי יותר.

ב-1982 כוח אויב שהתמקם בנקודה מסוימת יום קודם, היה עשוי בהחלט להישאר שם למחרת. כיום, מחבל שיופיע בבית בלב עזה הוא בבחינת "מטרת חטף", רגע הוא שם ורגע כבר לא. הדבר, מציין עמידרור, יוצר לחץ נוסף על הלוחמים לפעול מהר, לעתים על בסיס מידע חלקי. בספר מציג עמידרור אירוע שבו היה מעורב אחד מגדודי חטיבת הצנחנים במילואים שעליה פיקד במלחמת לבנון השנייה. "בעת לחימת גדוד הסיור ברחובות הכפר אל-עודייסה זיהתה תצפית של פלוגת הסיור מתחתיה שבעה לוחמים עם מדים, אפודים ופק"לים רצים. כיוון תנועתן של שבע הדמויות היה עם כיוון תנועת הכוחות ואולם לא במיקום ובתזמון המוכרים, אף שציוד הלחימה של החוליה נראה ציוד מצ'וקמק לא פתח הכוח באש. לפתע זיהה אחד הצלפים כי אחת הדמויות נועלת נעלי פומה אדומות בוהקות. הספק הוסר מבחינתו והוא ירה ופגע בבעל הנעליים האדומות, והמחבל נהרג. מסקנה: אל תצאו לקרב מצ'וקמקים" (עמוד 129). האירוע ההוא נגמר במזל גדול. לא פעם זה נגמר אחרת. באירוע אחר ספר, שהדגים את אותה המורכבות שאתה מתמודדים הכוחות, תואר כיצד, במהלך מבצע "חומת מגן", זיהה קלע בגדוד צנחנים סדיר דמות בחלון בית ונאלץ להחליט תוך שבריר שנייה אם לירות או לא. הוא ירה והרג קצין צה"ל בדרגת רב-סרן.

אין פתרון קסם, זולת השגת המשימה

בספר פירט המחבר שורה של תופעות שעשויות להתרחש ביחידה שחוותה אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו ובהם אובדן אמון במנהיגות מפקדי היחידה, בשרשרת הפיקוד שמעליה ובכוחות סיוע ובכוחות שכנים; אי-שמירה על ערך החתירה למגע עם האויב וזהירות מוגזמת. למעשה, מציין עמידרור, הסכנה האמיתית של אירועים אלו הם בכך שהם פוגעים באפקטיביות של הכוח. אבל תופעות אלו אינן מחויבות מציאות. כך למשל ציין, ספג אחד הגדודים בחטיבה, עליו פיקד נמרוד רגב, מספר רב של נפגעים בשני אירועים קשים: פגיעת הקטיושה בפלוגת המפקדה בכפר גלעדי ומקרה של ירי כוחותינו על כוחותינו שבו נהרג לוחם ונפצעו 12 נוספים. עם זאת, ציין עמידרור בגאווה, "לחימת הגדוד ויכולתו למלא משימות רבות נוספות לא נפגעו. רוח הלחימה, המקצועיות והמנהיגות של המג״ד ושל סגנו, מטה הגדוד ומפקדי הפלוגות, בצד לכידות הגדוד, הם שעשו את ההבדל" (עמוד 51).

גנרל ג'יימס מאטיס, גרס שאין פתרון טכנולוגי לתופעת הדו"צ, (מקור: ויקיפדיה).

אין לתופעת האש הידידותית פתרון קסם טכנולוגי. בספר מופיעה קביעתו של גנרל חיל הנחתים האמריקני, ג'יימס מאטיס (לימים שר ההגנה), כי לא ניתן לפתור את "בעיית הזיהוי הקרבי עם טכנולוגיה לבדה. בכל פעם שמתרחש ירי כוחותינו על כוחותינו, יש אדם – גורם אנושי – ששגה. התשובה היא ביחידות מגובשות ומאומנות היטב" (עמוד 149). כמו מאטיס, גם עמידרור אינו חסיד של הטכנולוגיה, ואף מזהיר מפני הישענות יתר עליה. אימונים, הטמעת לקחים (בהקשר לכך מלין עמידרור כי צה"ל אינו מיטיב לשמר את הידע ותחקירי האירועים בקרב היחידות) והשארתם של מפקדים בעלי ניסיון, שחוו אירועי דו"צ במערכת ובצבא הם הפתרון. בשיחה עמו הדגיש עמידרור שצה"ל דווקא יודע לשמר ואף לקדם מפקדים שתחת פיקודם התרחש אירוע ירי כוחותינו על כוחותינו, ובתנאי שלא התרשלו ("במלחמות", הוא אומר, "לא טועים רק אלו שלא היו שם"). רק בסבב המינויים שהתקיים השבוע קודם לאלוף קצין שפיקד על גדוד צנחנים ב"חומת מגן", באירוע הדו"צ שהוזכר קודם לכן. הוא לא התרשל וניתן להעריך שבעקבות האירוע הוא ושכמותו צרובים במודעות לנושא, ומטיפים לזהירות, לצד הצורך לחתור למגע עם האויב. שכן, המסר העיקרי של עמידרור הוא שאסור שהדו"צ והחשש ממנו יפגע באפקטיביות המבצעית ויאט עד יסרס את הכוח. "דווקא השגת המשימה, מהר ככל שניתן, היא שתצמצם את כמות הנפגעים, וכתוצאה מכך גם את מספר נפגעי הדו"צ".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 18.11.2017)
מודעות פרסומת

Alexander the Great Would Not Have Been Perplexed / by Gabi Siboni, Yuval Bazak & Gal Perl Finkel

רשומה רגילה

When US Secretary of Defense General James Mattis was the commander of the 1st Marine Division, he remarked that if Alexander the Great found himself on a modern battlefield, he "would not be in the least bit perplexed," because in spite of the changes in the nature of warfare in modern times, the principles remain the same. In contrast, due to the weakening of military thinking in the IDF, which was unable to cope with the changes that occurred in the battlefield and failed to formulate an updated doctrine, solutions involving standoff fire were preferred over maneuvers. The last time that the IDF operated according to its traditional security concept and took the fighting to the enemy's territory was during Operation Defensive Shield and the series of incursions into the heart of Palestinian towns that followed. The question that needs to be asked today is, therefore, not whether maneuvers are still a central foundation of Israel's security concept, but rather which maneuvers the IDF needs in order to deal with the security challenges before it.

War is above all a human-social phenomenon, and as such its principles remain, and will apparently remain for the foreseeable future, faithful to the unchanging nature of human beings. Based on this understanding, former Marine Corps General James Mattis, currently US Secretary of Defense, emailed his officers when he was the commander of the 1st Marine Division, before the division left for operational duties in Iraq. In reply to those who claimed that the nature of war had fundamentally changed and the tactics were wholly new, Mattis said: "Not really. Alexander the Great would not be in the least bit perplexed by the enemy that we face right now in Iraq".

Similarly, we can ask if in 1967 or 1973 Arik Sharon had faced the challenges of the Second Lebanon War with his battalion, would he have been perplexed? Or in other words, would the change in warfare have been as dramatic as the theorists of the post-modern school try to argue? Have there indeed been changes in the nature of warfare that make the experience to be gained from past wars superfluous and irrelevant, or are changes a case of another development, deriving from a specific context, and requiring the adaptation of old but solid principles to a reality that is different, sometimes extremely so, from the reality in which these principles were defined.

While human nature remains fixed and dictates universal principles, the changing environment demands adaptation of implementation, sometimes in far reaching ways. This is apparently the most significant challenge in the world of warfare – how to adapt fixed principles to changing circumstances.

One of the founding principles of the security concept of the State of Israel was the principle of taking the war to the enemy’s territory. This led to the establishment of the strike force and embrace of the maneuvers approach, which sought to seize the initiative and penetrate deep into enemy territory in order to subdue the enemy as quickly as possible. Over a few years, the IDF developed impressive maneuvering capabilities, which led to victories on the battlefield and undermined the enemies’ belief in their ability to realize their strategic goal – the conquest and destruction of the State of Israel.

Conservatives remain faithful to traditional templates that ultimately blow up in the first encounter with the new reality, while others create new templates that are not anchored in the universal principles. Both types are destined to fail.

Since the end of the 1970s, the enemies of Israel have adopted new approaches to achieve their goal of eliminating the Zionist project. At the same time, the IDF has changed its tactics to adjust to the emerging reality, which included an almost complete abandonment of the maneuvers approach that had characterized its spirit and action, as a new belief took shape that this approach was no longer suitable for the "new wars." Is this correct?

This paper contends that it is not a change in the nature of warfare that has led to the preference for standoff fire over maneuvers. Rather, it is the weakening of military thinking, which has not managed to deal with the changes in the nature of the battlefield and not shaped a new doctrine to confront the new challenges, based on the principles of the security concept. As a result, maneuver has been neglected, and emphasis has shifted to technology-based concepts of fire.

Doctrine as a Formative Element

War is a social phenomenon, and as such it mirrors features of the period, the spirit of the times, the perception of the threat, social mobilization, national resources, available technologies, and so on. Of course, war is also influenced by the balance of power between the enemies, knowledge of the other side, development of strategic and operational perceptions, and the processes of building forces. All these mean that no war is the same as any other.

That is also the reason why above all war is a deeply intellectual challenge. The element of surprise likewise plays a central role, because surprise undermines confidence in perceptions and causes embarrassment, confusion, disorientation, and eventually, defeat. That is what happened to the French facing the Germans at the start of World War II, that is what happened to the IDF at the start of the Yom Kippur War, when its perceptions regarding air superiority and defenses against attack were shattered before the eyes of military and civilian leaders; that was also the position of Arab countries facing the surprise of the Six Day War. The inability to function was not only due to physical failures, but above all, to the gap between expectations of how war would develop and the way in which it actually developed.

Since the 1980s, the IDF has not managed to develop a doctrinal response that is suited to the fundamentals of the security concept and simultaneously deals with the new challenges of the battlefield. Meanwhile, maneuvering has dwindled and been replaced by fire and intelligence capabilities based on technology. In an article dealing with the challenges of force buildup in the IDF, a senior commander argued that the attempt of the IDF, in response to changes in the nature of war, "to avoid fighting on land, ultimately led to longer and less effective wars. We continue to strengthen our ‘healthy leg’ – the ability to assemble and counter attack, and are amazed that we can’t get rid of the ‘limp’ coming from the leg dealing with overland maneuvers."

However, thinking based on ruses must be strengthened, along with the approach that direct contact and rapid and aggressive maneuvering into enemy territory is the key to a decisive victory on the battlefield.

In the Yom Kippur War, after 48 hours of confusion, the IDF ground forces managed to recover and regroup, on the basis of a clear doctrine, well trained troops, and an experienced command array. To be sure, the fact that both the Egyptians and the Syrians decided to halt their offensives contributed to the ability of the IDF to regain its composure, seize the initiative, and turn the situation around in spite of the difficult opening conditions and the surprise that undermined the confidence of the decision makers. Even though it is seared into our consciousness as a failure, the Yom Kippur War was actually an impressive military victory, the outcome of a security concept and doctrine that were shaped during the 1950s and refined by means of developing military thinking and drawing on vast amounts of accumulated experience.

In 2000, the IDF was fighting the Palestinians with no suitable doctrine and without the capability of dealing with the challenges created by the conflict. The result was that for a year and a half the Palestinians controlled events, while the IDF and the security system had no effective response. Determined political leadership and the initiatives of field commanders led the security establishment, including the IDF, to shift the existing perceptions of leverage and erosion, and to formulate an approach of decisive victory based on recapturing territory and taking the initiative. The IDF demonstrated that with the help of rapid maneuvers that it utilized in Operation Defensive Shield and the transfer of the fighting to enemy territory – fundamentals of the doctrine that developed during 1950s and 1960s – it was possible to overcome the Palestinians and create the conditions for defeating terror, even in conflicts with completely different features. These military moves provided the infrastructure for a dramatic improvement in the security of the Israeli population, and later for economic growth and the creation of conditions for political moves. In Judea and Samaria, the IDF returned to the idea of maneuvers within enemy territory, albeit maneuvers completely different from those of other wars, and it led to a huge achievement that has still not been replicated in any other arena of war in the world.

In the Gaza Strip, on the other hand, the IDF continued the concept of using standoff fire, mainly out of a sense that terror could be contained by the security fence. When Ben Gurion spent time in London during the blitz, he came to the conclusion that people are not broken by bombing; the attempt to prove otherwise always collapses in the face of reality. However, in Gaza this approach failed. While terror from Judea and Samaria, which constituted an acute strategic problem, was reduced dramatically, the threat from the direction of Gaza grew stronger. Nonetheless, this is the same war, with the same enemy, the same society, and the same international arena. The main difference between the two arenas lay in the decision to adopt the paradigm of decisive victory in Judea and Samaria while maintaining the paradigm of containment in Gaza. The results are clear to this day.

There are two traditional concepts for fighting an enemy that use guerilla and terror methods – counter warfare that includes accurate remote fire, and the direct contact approach, which seeks direct combat with the enemy on its territory. Using the counter warfare tactic ensures operational gains but has many limitations: first, the duration of technological advantage is limited, and the enemy will find ways to overcome it; second, counter warfare glorifies opposition, because the frequent use of smart weapon systems creates "a platform for glorifying the stone in the hand of a child against a helicopter, and the improvised explosive device against an airplane"; third, the collateral damage caused by counter action includes killing and injuring innocent civilians alongside the terrorists. Alternatively, the direct contact approach requires moving the fighting to the enemy’s territory, high speed movement and fire, and a high rate of incursions, while pursuing secret activity, utilizing surprise, and minimizing collateral damage.

The difference between these operational perceptions is also expressed in the commander’s dimension. In the counter warfare approach, commanders of operations are located in remote technology centers, while in the direct contact approach, the commander has "direct, unmediated contact with the ground forces in the operational space".

Over many years, beginning in the years when the IDF was present in the security zone, in a slow, ongoing process, the IDF began to abandon the fundamental elements of its doctrine. Ground maneuvers, which were the heart of the strike force, lost their centrality, and even more so, began to lose their defensive nature. It was only in 2006 that this trend was formally articulated in an official IDF document. The operational approach published that year by the General Staff stated that the nature of war had changed and it was necessary to adopt a new approach, centering on fire based on intelligence. Ground maneuvers were given only a secondary role in this perception. Keshet, the long term plan devised by General Staff divisions, reflected this approach and prompted a sharp cutback in the capabilities and battle order of the ground forces, including dismantling the regimental headquarters. The Second Lebanon War, which broke out a few months later, forced the IDF to reconsider this route. Indeed, every doctrine is the result of the military leader’s decision.

A doctrinaire approach is almost never the only choice; in most cases it is chosen by the military leader. It is certainly possible to imagine that under a different leadership, the wars between Israel and the Arab countries in the early years of the state would have been conducted differently. The decisive victory approach propounded by Ben Gurion was not the outcome of a factual situation that could lead to only one definitive outcome, but mainly the result of a leadership decision by Ben Gurion, who spent much time studying the security problems predicted for the State of Israel, and who understood that protracted wars, such as the War of Independence, with the heavy price it exacted from the newborn state, would work against the essential interests of the Zionist project.

Moreover, the War of Independence fought first by the pre-state Jewish settlement (yishuv) and later the state, had features that were entirely different from those around which Ben Gurion designed his security approach and the doctrine he later formulated. His understanding that the coming wars would be essentially different and that the IDF had to be built as a professional army with an offensive doctrine was at the core of the argument between him and the former Haganah fighters. In other words, the choice in the decisive victory approach adopted by Ben Gurion was not the necessary conclusion or the “natural” choice in view of the given factual situation at the end of the 1940s and start of the 1950s – far from it. Few at that time saw the whole picture as it took shape in Ben Gurion’s head. The dynamics of the security mechanisms pushed in quite different directions.

Military Thinking at the Heart of Warfare

War changes its face all the time. The winner is the first one to understand the singular features of future wars and acquire the ability to change in order to operate effectively in these conditions. The phenomenon of preparing for the wars of the past is familiar, and usually derives from conservatism and stagnant thinking. There are few military leaders who are able to look beyond the fog and decipher the signs of the future battlefield. The rarest among them are those who are prepared to use their weight to shatter paradigms that are no longer valid and replace them with a new foundation.

In its early days Israeli military thinking drew from three main sources. The first was British military thinking brought by veterans of the Jewish Brigade in World War II, whose approach to the military trade was based on professional methodology. The second was the extensive battle experience accumulated by Haganah commanders before and during the War of Independence. They emphasized the special spirit of its military arm, the Palmach, and tended to reject the idea of professionalization and establishment in the transition from yishuv to state. The third was the extensive universal experience acquired during the Second World War, for example, the idea of the blitzkrieg, which was translated into the Israeli strike force based, and not by chance, on an air force and mobile ground forces whose purpose was to take the fighting quickly deep into the enemy’s territory. In addition, the process of training senior commanders in overseas military colleges constituted an important factor in the development of Israeli thinking, and served as the basis for its professional and intellectual development.

Since the Six Day War, and even more so after the Yom Kippur War, Israeli thinking has undergone a transformation, moving more and more toward the American way of thinking – toward an approach based on technology. The American approach of erosion or exhaustion 14 was the complete opposite of the Israeli maneuvers approach that was dominant until the early 1980s. The idea that it was possible to erode the enemy’s capabilities based on technological advantages and superior power, thus leading to its defeat, is the typical American approach, but it was completely unsuitable for the IDF, because of the required patience, the element of international legitimacy that provides the necessary freedom of activity to implement this approach, and the ongoing threat to the civilian front. The attempts to develop a pattern of technology-based erosion, a pattern that the IDF began to adopt in the early 1990s, was destined to fail. The IDF attempt to retain this approach, which was from the start completely contrary to its proven security concept, is the core of the problem, and not the change in the battlefield.

The art of war is a slippery profession. It involves enormous danger as well as elements of honor, prestige, human life, and national interests. These are what have made outstanding military leaders into admired heroes and condemned the failures to eternal shame. Military leadership demands a deep understanding of the history of war, the lessons learned from battles, and the principles and rules derived from them. It also requires the ability to conceptualize, imagine, and create; the skill to analyze developments on the battlefield in order to prepare the troops for a future war whose features will be completely different from those of previous wars; and a deep understanding that the battlefield will continuously change and surprise those who are not properly prepared for it. Above all, supreme military leadership demands courage when preparing an army for battle and leading the troops when it occurs. Courage demands difficult decisions, the ability to adopt new approaches, and patterns of action, in order to adjust the army and its ways of thinking to future challenges.

Development in the IDF

Over the last two decades the conventional threat against Israel posed by the militaries of Arab countries has declined, but the sub-conventional threat from military organizations such as Hamas, Hezbollah, and other terror organizations has increased. The risk of a wide ranging invasion of Israel has become almost anachronistic, but the threat from non-state military organizations, which have acquired considerable high trajectory weapon systems, has grown. This change requires Israel to develop the ability to deal with conventional – classic military – threats; sub-conventional threats from military organizations and terror groups; unconventional military threats – nuclear, biological and chemical weapons; and cyber threats – damage to computer systems and communications. Notwithstanding the change in the threats, there is a greater disconnect between the IDF General Staff and force buildup processes, which for the General Staff have turned into a collection of projects initiated by the respective branches. At the same time, the General Command HQ, which was always in charge of the ground forces, “handed over the reins” to the ground forces command and later to the ground forces.

These processes, along with hesitant operation of ground forces in conflicts fought by the IDF in the last thirty years, have created a sense among decision makers that the IDF ground forces are less relevant than the air force and intelligence to current and future battlefield challenges. While the IDF has invested more and more in these elements, the fitness of the ground forces for extensive maneuvers on the fighting front and deep in enemy territory has been weakened, and this includes the fitness of the reserve ground forces, which were once the backbone of IDF maneuvering.

In its early years, the IDF benefited from the intellectual input of veterans of the British army, who laid the groundwork for theories of warfare and training, and from an officer class with extensive battle experience in war, but over the years it has gradually lost this support that formed the core of its quality. As its knowledge of doctrine declined, the IDF turned more and more outwards, to industry, to find technology-based solutions, while neglecting to “develop its intellectual element.” As this aspect eroded, the IDF found itself without sufficient doctrinal knowledge on which it could base its response to the growing challenges. At the tactical level, IDF officers still received orderly training and accumulated some experience on the limited conflict battlefield, but it was clear that there were widening and deepening gaps in the higher levels of strategic and operative thinking that are mainly responsible for the development of concepts that shape IDF force buildup as well as the approaches to its utilization. The technological dominance that has gradually taken hold at the expense of doctrinal quality has led to a dramatic increase in investments in pinpoint fire and intelligence, alongside ongoing investment in ground maneuvers. The deficiencies of this perception were striking during the Second Lebanon War.

When Gadi Eisenkot was named Chief of Staff in 2015, this trend began to change, and considerable emphasis was placed on ground maneuvers as the IDF’s main tool to defeat the enemy. Although the divide between the General Staff and the ground forces staff was not yet bridged, in early 2017 the IDF decided that General Command HQ would formulate the ground maneuvers approach and thus direct the building of ground strength (which would be continued by the ground forces arm). This decision in fact returned the General Staff to the role of commander of the ground forces, which had been denied to it for many years. This is an important step toward a solution, but there is still a long way to go to the required amendment.

Conclusion

It is not any change in the nature of war that led to the neglect of ground maneuvers, nor changes in society, but doctrinal weakening that caused the growing reliance on technology, at the expense of the art of war. Since the 1980s, the IDF has tried time after time to operate according to the erosion approach while making use of leverage, an approach that is strikingly opposed to the security concept that sought to shorten wars by achieving a quick decisive result based on taking the fighting to enemy territory, and maneuvering quickly deep into this territory. Time after time the IDF ends its campaigns with a sense of a missed opportunity, and time after time it returns to the approach of strengthening intelligence and fire in order to improve its performance in the next round of fighting. From functioning as the decisive element, ground maneuvers have become something used hesitantly and in small doses, if at all, usually at a fairly late stage and for limited tasks. It is a vicious cycle: as the expectations of the maneuvering forces decrease, so does their fitness to perform, and perhaps more than anything, the spirit that characterized it – the spirit of galloping horses – is gradually evaporating.

The only time in the last 30 years that the IDF operated according to the security concept of the State of Israel and took the fighting into the territory of the Palestinian Authority was during Operation Defensive Shield, when the forces of the Central Command and "the lawn mower" that followed, in the form of a long series of incursions into Palestinian towns, managed to contain terror and create the conditions for achieving its strategic goals.

Thus it was not war that changed its character, but rather it was a decision, very likely an unconscious one, of the security establishment. The question therefore that has to be asked now is not whether maneuvers are still relevant as the foundation of Israel’s security concept, but what maneuvers are required by the IDF, and what is their ability to deal with the security challenges that Israel confronts.

The great military leaders understood people, what motivates them, what frightens them, what breaks them, and what makes them rise above themselves. These were and remain the foundations on which they waged war. The more the leaders can rise above the tactical level that is influenced by changes in the environment and technology, to the operative and strategic level that is mainly influenced by the awareness of human beings, the more the art of war becomes dominant. In this they can express genius, and the dominance of military leadership that knows how to turn deep understandings into winning patterns of warfare. Alexander the Great was a genius who fully understood the art of war.

Notwithstanding the time that has passed, the advanced technology, and the changes and upheavals that have occurred in the nature of campaigns since the days of Alexander the Great, ultimately the same principles that guided him, that obliged him to study war as a profession, to use stratagems, to recognize the importance of the territory, to know how to get the most out of it, and the need to have direct contact with the enemy remain as relevant as they were in his time. Indeed, it seems that if he faced the challenges of the present-day battlefield, equipped with ancient principles and his military genius, Alexander would need some time to study the unique features of the modern battlefield, but he would likely not be perplexed.

Dr. (Col. res.) Gabi Siboni is head of the Military and Strategic A!airs Program at
INSS. Col. (res.) Yuval Bazak is the commander of the IDF Concept Laboratory.
Gal Perl Finkel is the coordinator of the Military and Strategic Afairs Program
at INSS. 

(The article was originally published as an "Strategic Assessment" , Volume 20, No. 3, October 2017. Please refer to the original publication for the End Notes) 

אלכסנדר הגדול לא היה מתבלבל \ מאת גבי סיבוני, יובל בזק וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

כשהיה הגנרל מאטיס מפקד אוגדת הנחתים בצבא האמריקאי, הוא טען כי "אילו נקלע עכשיו אלכסנדר הגדול לשדה קרב מודרני, הוא לא היה מופתע ולא היה מתבלבל", שכן למרות השינוי באופי המלחמה בעת המודרנית, נותרו עקרונותיה כשהיו. ואולם, בשל היחלשותה של המחשבה הצבאית בצה"ל, שלא השכילה להתמודד עם השינויים שהתחוללו במאפייניו של שדה הקרב ולא עיצבה דוקטרינה עדכנית, הועדפו פתרונות של אש מנגד על פני התמרון. הפעם האחרונה שצה"ל פעל על פי תורת הביטחון והעביר את הלחימה לשטח האויב הייתה במבצע 'חומת מגן' ובשורת הפשיטות ללב הערים הפלסטיניות שלאחריו. לפיכך, השאלה שצריכה להישאל היום איננה אם התמרון עדיין רלוונטי כיסוד מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אלא איזה תמרון נדרש לצה"ל כדי שיוכל להתמודד כהלכה עם האתגרים הביטחוניים העומדים לפתחנו.

מבוא

המלחמה היא לפני הכול ומעל הכול תופעה אנושית־חברתית, וככזאת עקרונותיה נותרו, וככל הנראה גם ייוותרו בטווח הנראה לעין נאמנים לטבעם של בני האנוש, שאינו משתנה. מתוך הבנה זו שלח גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, לימים שר ההגנה של ארצות־הברית, מייל לקציניו בטרם יציאת האוגדה שבפיקודו לתעסוקה מבצעית בעיראק, ובו טען כי "אילו נקלע עכשיו אלכסנדר הגדול לשדה קרב מודרני, הוא לא היה מופתע ולא היה מתבלבל".

מזווית אחרת אפשר לשאול: אילו עמד אריק שרון עם אוגדתו ב־1967 או ב־1973 אל מול האתגרים של מלחמת לבנון השנייה, האם הוא היה מתבלבל? או במילים אחרות, האם השינוי במלחמה היה כל כך דרמטי, כפי שמנסים לשכנע תאורטיקנים מאסכולה פוסט מודרניסטית? האם אכן התרחשו שינויים בטבע המלחמה, המייתרים את הניסיון של מלחמות העבר והופכים את ניסיון העבר ללא רלוונטי, או שמא מדובר בעוד התפתחות הנובעת מההקשר הספציפי, ודורשת התאמה של עקרונות ישנים וטובים למציאות השונה, לעתים באופן קיצוני, מזו שמולה נקבעו עקרונות אלה.

בעוד טבע האדם נותר קבוע ומכתיב עקרונות אוניברסליים, הסביבה המשתנה מחייבת יישום מותאם, לעתים באופן מרחיק לכת. זהו כנראה האתגר המשמעותי ביותר בעולם המלחמה — איך להתאים עקרונות קבועים לסביבות משתנות. השמרנים נותרים נאמנים לתבניות המסורתיות אשר סופן להתנפץ במפגש הראשון עם המציאות החדשה, ויש המייצרים תבניות חדשות שאינן מעוגנות בעקרונות האוניברסליים. אלה גם אלה סופן להיכשל.

אחד מהיסודות המכוננים של תפיסת הביטחון של מדינת ישראל היה עקרון העברת המלחמה לשטחו של האויב. עיקרון זה הוביל לבנייתו של כוח המחץ ולבחירה בגישת התמרון, ששאפה ליטול את היוזמה ולתמרן לעומק שטחו של האויב כדי להכריעו במהירות האפשרית. במשך שנים אחדות פיתח צה"ל יכולת תמרון מרשימה, שהובילה לניצחונות בשדה הקרב ולערעור תחושתם של האויבים שביכולתם לממש את מטרתם האסטרטגית — השמדת מדינת ישראל באמצעות כיבושה. מאז סוף שנות השבעים אימצו אויביה של מדינת ישראל גישות חדשות על מנת להמשיך לחתור למימוש מטרותיהם ולחיסולו של הפרויקט הציוני. בד בבד שינה גם צה"ל את דרכי פעולתו לצורך התאמתן למציאות המתהווה, ובתוך כך זנח כמעט לחלוטין את גישת התמרון שאפיינה את רוחו ואת עקרונות פעולתו, מתוך אמונה שהלכה ונקבעה כי גישה זו כבר איננה מתאימה ל"מלחמות החדשות". האומנם?

מאמר זה יציג את הטענה כי לא השינוי באופי המלחמות הוביל להעדפת האש מנגד על התמרון, אלא הייתה זו היחלשותה של המחשבה הצבאית, שלא השכילה להתמודד עם השינויים שהתחוללו במאפייניו של שדה הקרב ולא עיצבה דוקטרינה חדשה שתתמודד עם האתגרים שהציב שדה קרב זה, בהתאם לעקרונות תפיסת הביטחון. תחת זאת נזנח התמרון וכובד המשקל הועבר לתפיסות אש מבוססות טכנולוגיה.

הדוקטרינה כמעצב מרכזי

מלחמה היא תופעה חברתית וככזו היא מהווה בבואה של מאפייני התקופה, של רוח הזמן, תפיסת האיום, התגייסות החברה, משאבי האומה, טכנולוגיה זמינה ועוד. המלחמה מושפעת כמובן גם מיחסי הכוחות בין האויבים, מהמצב התודעתי ביחס לצד האחר, מתפיסות אסטרטגיות ואופרטיביות שמתפתחות ומתהליכי בניין כוח. כל אלו גורמים לכך שמלחמה אחת אינה דומה לאחרת.

זוהי גם הסיבה לכך שמעל הכול מלחמה היא אתגר אינטלקטואלי גדול. רכיב ההפתעה תופס בו מקום מרכזי משום שהפתעה מערערת את הביטחון בתפיסות הקיימות וגורמת מבוכה, בלבול ואובדן דרך, ובהמשך — הכרעה. כך קרה לצרפתים שעמדו מול הגרמנים בתחילת מלחמת העולם השנייה, כך אירע לצה״ל בתחילת מלחמת יום הכיפורים, כאשר תפיסותיו בנושא העליונות האווירית והמגננה ההתקפית התפרקו לעיני המנהיגות הצבאית והאזרחית. כך עמדו גם מדינות ערב מול הפתעת ששת הימים. חוסר התפקוד לא נבע רק מכשלים פיזיים אלא מעל הכול — מהפער שנוצר בין ציפיותיהם לאופן שבו תתפתח המלחמה לבין אופן התפתחותה בפועל.

מאז שנות השמונים לא השכיל צה"ל לפתח מענה דוקטרינרי ההולם את יסודות תפיסת הביטחון, ובה בעת הוא מתמודד עם האתגרים החדשים של שדה הקרב. תחת זאת שחק צה"ל את התמרון והמיר אותו ביכולות אש ומודיעין מבוססות טכנולוגיה. במאמר שעסק באתגרי בניין הכוח בצה"ל טען מפקד בכיר כי הניסיון של צה"ל — כמענה לשינויים באופי המלחמות — "להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו — יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא יש לשוב ולחזק את נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי". יש לשוב ולחזק את החשיבה התחבולנית ואת התפיסה הגורסת כי מגע ישיר ותמרון מהיר ואגרסיבי לשטח האויב הם המפתח להשגת הכרעה בשדה הקרב.

במלחמת יום הכיפורים, אחרי 48 שעות של מבוכה שבו כוחות היבשה של צה"ל וארגנו מחדש את שורותיהם על בסיס דוקטרינה ברורה, כוחות מאומנים ושדרת פיקוד מנוסה. מובן שהעובדה שהן המצרים והן הסורים נעצרו, כתוצאה מהחלטותיהם שלהם, תרמה ליכולת של צה"ל להתעשת, ליטול את היוזמה ולהפוך את הקערה על פיה למרות תנאי הפתיחה הקשים, ולמרות ההפתעה שערערה את ביטחונם של מקבלי ההחלטות. הגם שמלחמת יום הכיפורים נצרבה בתודעתנו ככישלון, היה בה ניצחון צבאי מרשים שהוא תוצר של תפיסת ביטחון ודוקטרינה שעוצבו בשנות החמישים, והלכו והשתכללו באמצעות פיתוח המחשבה הצבאית והניסיון הרב שנצבר.

ללחימה עם הפלסטינים בתחילת שנת 2000 נכנס צה"ל ללא דוקטרינה מתאימה וללא יכולות שיאפשרו לו להתמודד עם אתגרי העימות. התוצאה הייתה שבמשך שנה ומחצה היו אלו הפלסטינים שהובילו את ההתרחשויות, מבלי שהיה לצה"ל ולמערכות הביטחון מענה אפקטיבי. מנהיגות מדינית נחושה ויוזמות של מפקדי שדה הובילו את מערכת הביטחון ובתוכה צה"ל לשנות את תפיסת המנופים והשחיקה ששררה בתחילת העימות, ולגבש תפיסה של הכרעה שהתבססה על כיבוש מחודש של השטח ונטילת היוזמה. צה"ל הוכיח כי באמצעות תמרון מהיר, כפי שביצע במבצע 'חומת מגן', והעברת המלחמה לשטח האויב לפי יסודות הדוקטרינה שהתפתחה בשנות החמישים והשישים, ניתן להכריע את הפלסטינים וליצור את התנאים להביס את הטרור ולנצחו, גם בעימות שמאפייניו שונים לחלוטין. מהלכים צבאיים אלו היוו את התשתית לשיפור דרמטי של ביטחון תושבי ישראל, ובהמשך לצמיחה כלכלית וליצירתם של תנאים לצעדים מדיניים. ביהודה ושומרון שב צה"ל לרעיון של תמרון בתוך שטח האויב. היה זה תמרון שונה לחלוטין מזה שבמלחמות אחרות, והוא הביא הישג עצום שעד היום לא שוחזר באף זירה אחרת בעולם.

ברצועת עזה, לעומת זאת, המשיך צה"ל בתפיסה של הפעלת אש מנגד, בעיקר מתוך תחושה שניתן להכיל את הטרור על בסיס הגדר. בן־גוריון הגיע למסקנה כי עם לא נשבר תחת הפצצות כששהה בלונדון בזמן הבליץ במלחמת העולם השנייה, והניסיון להוכיח אחרת מתנפץ מול המציאות פעם אחר פעם. גישה זו נכשלה. הטרור מיהודה ושומרון שהיווה בעיה אסטרטגית אקוטית צומצם באופן דרמטי, אולם האיום מכיוון רצועת עזה גבר והתעצם. הנה כי כן, המלחמה היא אותה מלחמה, האויב הוא אותו אויב, החברה היא אותה חברה וגם הזירה הבינלאומית זהה. ההבדל המרכזי בין שתי הזירות היה בהחלטה לאמץ פרדיגמה של הכרעה ביהודה ושומרון מול שימורה של פרדיגמת ההכלה בעזה, והתוצאות ניכרות עד היום.

בלחימה נגד אויב המשתמש בשיטות של גרילה וטרור עומדות שתי תפיסות מסורתיות זו מול זו — לחימה מנגד הכוללת הפעלת אש מדויקת מרחוק, ותפיסת המגע הישיר, החותרת למגע קרבי ישיר עם האויב בשטח שלו. הפעלתה של תפיסת הלחימה מנגד מבטיחה הישגים מבצעיים טקטיים, אך יש לה מגבלות רבות: ראשית, פרק הזמן של העדיפות הטכנולוגית מוגבל, והיריב ימצא דרכים לצמצם אותו; שנית, לחימה מנגד מאדירה את התנגדות, משום שהשימוש התדיר במערכות הנשק מתוחכמות יוצר "מצע להאדרה של האבן ביד הילדים מול המסוק, והמטען המאולתר מול המטוס", שלישית, הנזק האגבי שיוצרת הפעולה מנגד, הכולל לצד פגיעה בפעילי טרור רבים פגיעה באזרחים בלתי מעורבים. לחלופין, גישת המגע הישיר מחייבת העברת הלחימה לשטח האויב, תנועה ואש בקצב גבוה, קיום פשיטות בספיקה גבוהה תוך מימוש פעילות חשאית, ניצול גורם ההפתעה ומזעור נזק אגבי.

השוני בין תפיסות מבצעיות אלה מתבטא גם בממד הפיקודי. בתפיסת הלחימה מנגד ממוקם הפיקוד המבצעי במרכזים טכנולוגיים מרוחקים, ואילו בתפיסת המגע הישיר הפיקוד הוא "ישיר ובלתי אמצעי של מפקד כוחות הקרקע על מרחב המבצעים".

במשך שנים רבות, החל בתקופת שהייתו של צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון ובתהליך איטי ומתמשך, נטש צה"ל בהדרגה את יסודותיו הדוקטרינריים. התמרון היבשתי שהיה לבו של כוח המחץ איבד מכושרו ויותר מכך, הלך ואיבד את ביטחונו. רק בשנת 2006 ניתנה למגמה זו גושפנקה במסמך רשמי של צה"ל. תפיסת ההפעלה שפורסמה בשנה זו על ידי המטה הכללי גרסה כי טבע המלחמות השתנה, וכי נדרש לאמץ גישה חדשה שבמרכזה האש מבוססת המודיעין. לתמרון היבשתי ניתן בתפיסה זו תפקיד משני בלבד. התוכנית הרב־שנתית 'קשת' שעליה עמלו אגפי המטכ"ל ביטאה גישה זו ופנתה לקיצוץ חד ביכולות ובסדר כוחות היבשה, בכלל זה פירוקן של מפקדות הגייסות. מלחמת לבנון השנייה שפרצה מספר חודשים לאחר מכן חייבה את צה"ל לחשב מסלול מחדש. הנה כי כן, כל דוקטרינה היא פרי בחירתו של המצביא.

גישה דוקטרינרית כמעט לעולם אינה עומדת כברירה היחידה, היא לרוב פרי בחירתו של מצביא. ניתן בהחלט לשער שתחת מנהיגות שונה, המלחמות שניהלה מדינת ישראל עם מדינות ערב בראשית ימיה היו מתנהלות באופן שונה. גישת ההכרעה מבית מדרשו של בן־גוריון לא הייתה תולדה של מצב נתונים עובדתי המוביל לחלופה אחת בלתי ניתנת לערעור, אלא בעיקר פרי החלטה מנהיגותית של בן־ גוריון, שהקדיש זמן רב ללימוד בעיות הביטחון הצפויות למדינת ישראל, והבין כי מלחמות ארוכות דוגמת מלחמת העצמאות, על המחירים העצומים שהיא תבעה מהמדינה שנולדה זה מקרוב, יפעלו נגד האינטרסים החיוניים של המפעל הציוני.

זאת ועוד, מלחמת העצמאות שאליה נקלע היישוב ובהמשך — המדינה הייתה בעלת מאפיינים שונים לחלוטין מאלו שאליהם כיוון בן־גוריון את תפיסת הביטחון ואת הדוקטרינה שעוצבה בהמשכו. הבנתו כי המלחמות הבאות יהיו שונות בתכלית וכי צה"ל נדרש להיבנות כצבא מקצועי עם דוקטרינה אופנסיבית עמדו בלב לבו של הוויכוח בינו לבין יוצאי ה'הגנה'. כלומר, הבחירה בגישה הכרעתית שאותה אימץ בן־גוריון לא רק שלא הייתה מסקנה מתבקשת ובחירה "טבעית" לנוכח מציאות עובדתית נתונה שהתקיימה בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים, אלא רחוק מכך. מעטים ראו באותה תקופה את התמונה שהחלה להתעצב בראשו של בן־גוריון. הדינמיקה שהתקיימה במנגנוני הביטחון דחפה לכיוונים אחרים לגמרי.

מחשבה צבאית בלב מעשה המלחמה

המלחמה משנה את פניה כל העת. המנצח הוא זה שמשכיל להבין ראשון את המאפיינים הייחודיים של המלחמות העתידיות ומסגל יכולת השתנות בכדי לפעול ביעילות בתנאים אלו. התופעה של התכוננות למלחמות העבר היא תופעה מוכרת, ונובעת בדרך כלל משמרנות ומקיפאון מחשבת.

מעטים הם המצביאים המצליחים לצפות אל מעבר לערפל ולפענח את צפונותיו של שדה הקרב העתידי, נדירים מתוכם הם אלו המוכנים לשים את כל כובד משקלם כדי לנפץ פרדיגמות שתקפותן חלפה ולבנות מסד חדש תחתן.

המחשבה הצבאית הישראלית ינקה בראשית ימיה משלושה מקורות עיקריים: הראשון — החשיבה הצבאית הבריטית שהביאו עמם בעיקר יוצאי הבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, אשר גישתם לצבא כמקצוע הייתה מבוססת על מתודולוגיה פרופסיונלית. השני — הניסיון הקרבי הרב שצברו מפקדי ההגנה בקרבות מלחמת העצמאות ובתקופות שקדמו לה. אלו שמו את הדגש על הרוח המיוחדת של הפלמ"ח ונטו לדחות את רעיון ההתמקצעות וההתמסדות במעבר מיישוב למדינה. המקור השלישי היה הניסיון האוניברסלי הרב שנצבר במהלך מלחמת העולם השנייה, ממנה לדוגמה נשאב רעיון (בליצקריג) ש"עבר גיור" ומתוכו צמח כוח המחץ הישראלי שהתבסס, לא במקרה, על חיל האוויר וכוחות יבשה ניידים המיועדים להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב ולפרוץ לעומק שטחו. נוסף על אלו היווה תהליך הכשרת המפקדים הבכירים במכללות צבאיות בחו"ל נדבך מהותי בפיתוח המחשבה הצבאית הישראלית, ששימש בסיס לפיתוח המסד המקצועי־אינטלקטואלי.

מאז מלחמת ששת הימים, וביתר שאת לאחר מלחמת יום הכיפורים, עברה המחשבה הצבאית הישראלית תהליך מתמשך של שינוי, תוך שהיא מאמצת יותר ויותר את קו המחשבה והגישות האמריקאיות — גישות מבוססות טכנולוגיה. גישת השחיקה. האמריקאית עמדה בניגוד גמור לגישת התמרון הישראלית ששלטה עד תחילת שנות השמונים. המחשבה שניתן לשחוק את יכולות האויב — בהתבסס על יתרונות הטכנולוגיה ועוצמה עדיפה ולהביא לכניעתו — היא גישה אמריקאית טיפוסית, אלא שהיא לא התאימה כלל לצה״ל, לא מבחינת אורך הנשימה הנדרש, לא במרכיב הלגיטימציה הבינלאומית שמאפשרת את חופש הפעולה הנדרש ליישומה של גישה זו, וודאי לא ברמת האיום המתמשך על העורף. הניסיונות לפתח דפוס של מערכות שוחקות מבוססות טכנולוגיה, שאותו החל לאמץ צה"ל בראשית שנות התשעים, נועד מראש לכישלון. הניסיון של צה"ל להמשיך לדבוק בגישה זו, שעמדה מראשיתה בניגוד מוחלט לתפיסת הביטחון, הוא לב לבה של הבעיה, ולא השינוי של שדה הקרב.

אומנות המלחמה היא מקצוע חמקמק. כרוך בו סיכון עצום ועל כפות המאזניים מונחים כבוד, יוקרה, חיי אדם ואינטרסים לאומיים. הם אלה שהפכו את המצביאים הדגולים לנערצים והוקיעו את הנכשלים לדראון עולם. מצביאות דורשת הכרה והבנה מעמיקה בהיסטוריה של המלחמות, בלקחי הקרבות ובעקרונות והכללים שעוצבו בעטיים. היא דורשת גם יכולת הפשטה, דמיון, יצירתיות והבנת ההתפתחויות של שדה הקרב כדי להכין את הגייסות למלחמה שתתרחש בעתיד, ומאפייניה יהיו שונים לחלוטין מאלה של המלחמות הקודמות. נדרשת הבנה מעמיקה כי שדה הקרב ישנה תמיד את פניו, ולעולם יפתיע מחדש את מי שלא נערך אליו כראוי. אבל מעל הכול דורשת מצביאות עילאית אומץ לב בהכנת צבא לקרב ובהובלת הגייסות בעת התרחשותו. אומץ לב כזה מצריך הכרעות קשות ואימוץ גישות ודפוסי פעולה חדשים, כדי להתאים את הצבא ואת דפוסי המחשבה שלו לאתגרים העתידיים.

ההתפתחות בצה"ל

בשני העשורים האחרונים פחת האיום הקונוונציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, ובמקביל עלה האיום התת־קונוונציונלי מצד ארגונים צבאיים, ובהם חמאס, חזבאללה וארגוני טרור נוספים. סכנת הפלישה רחבת ההיקף לישראל נעשתה אנכרוניסטית כמעט, אך גבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא־מדינתיים, שלהם מערכי נשק תלול מסלול בהיקף ניכר. שינוי זה מחייב את ישראל לפתח יכולת להתמודד עם איום קונוונציונלי — איום צבאי קלאסי; איום תת־קונוונציונלי — מצד ארגונים צבאיים וארגוני טרור; איום בלתי קונוונציונלי — נשק גרעיני, ביולוגי וכימי; איום קיברנטי — פגיעה במערכות מחשבים ותקשורת. למרות השינוי באיומים גבר הנתק בין המטה הכללי של צה"ל לבין תהליכי בניין כוח, שהפכו בעבור המטה הכללי לאסופה של פרויקטים שיזמו הזרועות וגופי בניין הכוח. במקביל המפקדה הכללית, שהייתה תמיד מפקדת הפעלת כוחות היבשה, "מסרה את המקל" לידי מפקדת חילות השדה, ובהמשך לזרוע היבשה.

תהליכים אלו, לצד הפעלה מהוססת של כוחות יבשה בעימותים שבהם לחם צה"ל בשלושים השנים האחרונות, יצרו תחושה בקרב מקבלי החלטות כי הכוח היבשתי של צה"ל רלוונטי פחות לאתגרי שדה הקרב בהווה ובעתיד, לעומת כוחות האוויר והמודיעין. בעוד צה"ל השקיע עוד ועוד בכוחות אלו, הלכה ונפגעה כשירותם של כוחות היבשה לבצע תמרון רחב היקף בחזית ובעומק, ובתוך כך כשירותו של מערך המילואים היבשתי, שהיווה את עמוד התווך של התמרון הצה"לי. 

צה"ל, שנהנה בשנותיו הראשונות מזרוע אינטלקטואלית של יוצאי צבא בריטניה בעיקר, אשר הניחה את המסד לתורות הלחימה ולמערך ההדרכה, ומקצונה עתירת ניסיון קרבי במלחמות, הלך ואיבד במהלך השנים את המשענת העיקרית שהיוותה את ליבת איכותו. ככל שפחת הידע הדוקטרינרי פנה צה"ל יותר ויותר החוצה אל התעשיות השונות, כדי למצוא מענה המבוסס על פתרונות טכנולוגיים, תוך שהוא ומזניח את "פיתוח האונה האינטלקטואלית". ככל שזו הלכה ונשחקה מצא עצמו צה"ל ללא ידע דוקטרינרי מספק, שעליו ניתן לבסס את המענה לאתגרים שהלכו והתפתחו. גם אם ברמה הטקטית עוד זכו קציני צה"ל להכשרה מסודרת וצברו ניסיון מסוים בשדות הלחימה של העימות המוגבל, ניכרו פערים הולכים ומעמיקים ברמות החשיבה הגבוהות — האסטרטגית והאופרטיבית — שאחראיות בעיקר לפיתוח התפיסות המעצבות את בניין כוחו של צה"ל ואת הגישות להפעלתו. הדומיננטיות הטכנולוגית שהלכה וקנתה לה אחיזה על חשבון האיכות הדוקטרינרית הובילה לעלייה דרמטית בהשקעות באש מדויקת ובמודיעין, ולהזנחה מתמשכת בתמרון היבשתי. ליקוייה של תפיסה זו התבלטו במהלך מלחמת לבנון השנייה (2006).

כשנכנס הרמטכ"ל גדי איזנקוט לתפקידו בשנת 2015, חל שינוי במגמה זו והושם דגש ניכר על התמרון היבשתי ככלי ההכרעה העיקרי של צה"ל. אף שהנתק בין המטה הכללי לנושא היבשה טרם תוקן, בתחילת 2017 נקבע בצה"ל כי המפקדה הכללית היא זו שתגבש את תפיסת התמרון היבשתי, ובכך תכווין את בניין הכוח ביבשה (שימשיך להתבצע על ידי זרוע היבשה). החלטה זו מחזירה למעשה את המפקדה הכללית לתפקידה כמפקדת כוחות היבשה — דבר שממנו נמנעה במשך שנים רבות. זהו צעד חשוב בדרך לפתרון, אך עוד ארוכה הדרך לתיקון הנדרש.

סיכום

לא השינוי בטבע המלחמות הוא זה שהוביל להזנחת התמרון היבשתי, גם לא השינוי שחל בחברה, אלא היחלשות דוקטרינרית שהובילה להסתמכות הולכת וגוברת על טכנולוגיה, על חשבון אומנות המלחמה. מאז שנות השמונים ניסה צה"ל פעם אחר פעם לפעול בגישה של שחיקה תוך הפעלת מנופים. גישה זו נוגדת באופן בולט את תפיסת הביטחון, ששאפה לקצר את המלחמות על ידי שאיפה להכרעה מהירה באמצעות העברת המלחמה לשטחו של האויב, ותמרון מהיר לעומק שטחו. פעם אחר פעם מסיים צה"ל את המבצעים הללו בתחושת החמצה, ופעם אחר פעם פונה מחדש לחזק את המודיעין ואת האש כדי לנסות לשפר את ביצועיהם בעימות הבא. התמרון היבשתי הפך מהגורם המכריע לגורם שמשתמשים בו בהססנות ובמשורה, אם בכלל, בדרך כלל בשלבים מאוחרים יחסית, ולמשימות מצומצמות בהיקפן. המעגל פועל כך שככל שמנמיכים את הציפיות מהכוחות המתמרנים, כך יורד גם כושר הביצוע שלהם, ואולי יותר מכול הולכת ומתפוגגת הרוח שאפיינה את התמרון היבשתי — רוחם של הסוסים הדוהרים.

בפעם היחידה בשלושים השנים האחרונות שצה"ל פעל על פי תורת הביטחון של מדינת ישראל והעביר את המלחמה לשטחי הרשות הפלסטינית — במסגרת מבצע 'חומת מגן' שביצעו כוחות פיקוד המרכז 20 ו'מכסחת הדשא' שהופעלה אחריו בשורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות — הוא הצליח למגר את הטרור וליצור את התנאים להשגת מטרותיו האסטרטגיות.

הנה כי כן, לא המלחמה היא זו ששינתה את טבעה אלא הייתה זו בחירתה — קרוב לוודאי שלא מדעת — של מערכת הביטחון. השאלה שצריכה להישאל כיום לפיכך אינה אם התמרון עדיין רלוונטי כיסוד מרכזי בתפיסת הביטחון של מדינת ישראל, אלא איזה תמרון נדרש לצה"ל, ומהם הכישורים והיכולות הנדרשים לו כדי שיוכל להתמודד כהלכה עם האתגרים הביטחוניים העומדים לפתחנו.

המצביאים הגדולים הבינו באנשים — מה מניע אותם, מה מפחיד אותם, מה שובר אותם ומה גורם להם להתעלות מעל ליכולותיהם. אלה היו ונותרו היסודות שמהם עשויה המלחמה. ככל שעולים מהרמה הטקטית, המושפעת משינויים של הסביבה והטכנולוגיה, לרמה האופרטיבית והאסטרטגית המושפעת בעיקר מתודעתם של בני אנוש, הופכת אומנות המלחמה לדומיננטית הרבה יותר. שם באה לידי ביטוי הגאונות, שם גם מצויה עליונותה של המצביאות, היודעת להפוך תובנות עמוקות לתבניות מלחמתיות מנצחות. אלכסנדר הגדול היה גאון שהבין היטב את אומנות המלחמה.

למרות הזמן שחלף, הטכנולוגיה המתקדמת והשינויים והתהפוכות שהתרחשו באופי המערכות מאז ימי אלכסנדר הגדול ועד עתה, הרי בסיכומו של דבר, אותם עקרונות שהנחו אותו ושחייבו ללמוד את המלחמה כמקצוע, לפעול באופן תחבולני, להכיר בחשיבותו של השטח, לדעת להפיק ממנו את המרב והצורך לבוא במגע ישיר עם האויב — כל אלה נותרו רלוונטיים כפי שהיו בימיו. אכן, נראה שגם אילו ניצב אלכסנדר הגדול מול אתגרי שדה הקרב הנוכחי, מצויד בעקרונות עתיקי יומין ובגאונותו הצבאית, היה נדרש לו פרק זמן ללימוד המאפיינים הייחודיים של שדה הקרב המודרני, אבל קרוב לוודאי שהוא לא היה מתבלבל.

ד"ר, אל"ם במיל' גבי סיבוני הוא ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
אל"ם במיל' יובל בזק הוא מפקד המעבדה התפיסתית של צה"ל.
גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי.
(המאמר פורסם במקור בכתב העת של המכון למחקרי ביטחון לאומי, "עדכן אסטרטגי", כרך 20, גיליון 3, אוקטובר 2017. הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)

כוננות ספיגה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

פעולות הסיכול של ישראל בדרום ובצפון, רגע לפני החורף, מכניסות את צה"ל לכוננות ספיגה, כשבמקביל הסיבוב שעשה השר בנט על צה"ל מגביר את המתיחות ומלמד שהשר ממשיך לחשוב כמו מ"פ ולא כמו חבר קבינט.

"מלחמות כבר לא קורות בחורף" כמאמר הקלישאה, אבל הנה, רגע לפני שהחורף הגיע, עלה סף המתיחות באזור, הן בצפון והן בדרום. ביום שני השמיד צה"ל מנהרת חדירה אשר חדרה לשטח ישראל מאזור חאן-יונס. בתקיפה נהרגו, ככל הנראה, כ-14 פעילי ארגון הג'יהאד האסלאמי וחמאס, בהם מח"ט גזרה וסגנו. לאחר מכן הודיע דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, כי מטרת המבצע היתה מנהרת החדירה ולא מחבלי הג'יהאד האיסלאמי שנהרגו. המסר שניסה מנליס, בעברו קצין המודיעין של סיירת צנחנים בלבנון ובהמשך קמ"ן אוגדת עזה במבצע עמוד ענן, להעביר לחמאס היה ברור. פניה של ישראל אינם להסלמה. המנהרה היתה בבחינת פרובוקציה והפרה של הפסקת האש מאז "צוק איתן". אלו שחפרו אותה התחייבו בראשם. לאחר הריסתה עברה האחריות להמשך הרגיעה לפלסטינים. ישראל מצדה, תנצור את האש. בהמשך לכך הזהיר הרמטכ"ל איזנקוט, לאחר הערכת מצב באוגדת עזה, כי "כל תגובה או פגיעה בריבונות הישראלית תענה בנחישות ובאופן נחרץ וברור"אף שנוכח הפיוס בינו לבין הרשות הפלסטינית אין לחמאס כעת אינטרס בעימות עם ישראל, הרי שהג'יהאד האסלאמי עשוי לנסות להגיב, בין שבירי רקטות, בין שבפיגוע על גדר המערכת ברצועה, ובין שבאמצעות תאי הטרור של הארגון ביהודה ושומרון.

תא"ל מנליס, שידר מסר ברור לחמאס כי פני ישראל אינם להסלמה אך לא התנצל, (מקור: ויקיפדיה).

ביום רביעי בלילה (על-פי פרסומים זרים) תקף צה"ל מחסן נשק של חזבאללה בלב סוריה. הסורים, לפי הדיווחים, ירו טילי נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר ששהו בשמי לבנון. לאחר ירי נ"מ שבוצע על מטוסי חיל האוויר בסוריה בחודש שעבר, נקבעה מדיניות על-פיה ירי נ"מ סורי על מטוסי צה"ל לא יוותר בלא תגובה. בהמשך לכך חיל האוויר אכן תקף והשמיד מכ"ם של סוללה סורית שירתה לעברו, אולם עד כה לא דווח על פעולת תגמול דומה. הסורים מצדם גם פנו לאו"ם בכדי להזהיר שהמשך תקיפות ישראליות בשטחם יביא להסלמה. תקיפה זו מצטרפת לשורה ארוכה של תקיפות שביצעה ישראל מתחת לרדאר, במטרה למנוע התעצמות של חזבאללה וגורמים נוספים בצפון. אף ששיטת פעולה זו, המכונה בצה"ל המערכה שבין המערכות, מאפשרת לישראל לפעול במרחב ההכחשה, הרי שאף שהיא "מנמיכה את גובה הלהבה" היא יוצרת צבר לא מבוטל של "חומרי בערה". בסוף יגיע פיצוץ. בעקבות התקפת ארגון ג'בהת א-נוסרה על הכפר הדרוזי חד'ר שברמת הגולן הסורית, 3 ק"מ מהגבול עם ישראל, הבוקר (שישי) שיגר דובר צה"ל מסר לפיו הצבא "ערוך ומוכן לסייע לתושבי הכפר וימנע פגיעה או כיבוש של הכפר מתוך מחויבות לאוכלוסייה הדרוזית". גם התערבות זו בנעשה בסוריה ודאי אינה תורמת להרגעת המתיחות. בשתי הגזרות הצבא מגביר את המוכנות ואיתה מושג מימי השהייה בלבנון, "כוננות ספיגה".

עלה לו לראש

מתוך דף הפייסבוק של השר בנט, (מקור: פייסבוק).

בעקבות הבהרת דובר צה"ל שמטרת הפעולה ברצועה לא היתה פגיעה בפעיל ג'יהאד איסלאמי כזה או אחר, אלא מנהרת החדירה, בחר שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני נפתלי בנט, כפי שעשה גם בעבר, לעוות את המסרים של דובר צה"ל ולטעון כאילו הצבא התנצל על מות המחבלים. בנט "עשה סיבוב" על צה"ל ועל שרי הממשלה שנהגו הפעם באחריות ונמנעו מהתבטאויות מתלהמות. בשורה של ראיונות בתקשורת, פוסטים בפייסבוק וציוצים בטוויטר הדגיש בנט את המסר שאין להתנצל על הרג מחבלים. "בשונה משרים מסוימים", אמר בנט, "שרק מאיימים יומם ולילה ולא נגעו, ולא חצו קו ולא החזיקו רובה פיקדתי על פעולות רבות, בהן חיסול מחבלי חזבאללה בלבנון בצורה מאוד מוצלחת". בנט אכן שירת בסיירת מטכ"ל ונחשב למפקד פלגה נועז ומצטיין ביחידת מגלן. בפוסט בפייסבוק התגאה (בצדק) בתמונת בקבוק שמפניה שקיבל מאלוף פיקוד הצפון יצחק מרדכי, מנהג ישן ומוכר בפיקוד, בעבור חיסול חוליית מחבלים בלבנון. עוד ציין בנט בראיון כי ניסו לסתום לו את הפה גם בצוק איתן וזה כמעט עלה בחיי אדם. בנט אכן היה האיש שהעלה לראשונה את סוגיית המנהרות ב"צוק איתן". אולם בדיוני הקבינט התנהל בנט באופן שהזכיר יותר את המ"פ שהיה, בבקיאות והנחישות שגילה, מאשר שר בכיר בממשלה המבין את מגבלות הכוח. יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. אף שמבחינה אסטרטגית מוטב יהיה לאפשר לג'יהאד האסלאמי "לרדת מהעץ", בחר בנט בפעולה שאולי תניב לו רווח פוליטי כשהוא מאגף מימין את הממשלה, אבל עשויה לגרות את הארגון לתגובה.

בספר "לוויית לבן" (הוצאת גלורי, 2007) שיתף האלוף (מיל') אורי שמחוני את הקוראים בתחנות חייו, בדעותיו ובמפגשיו עם דמויות מפתח בתולדות המדינה. שמחוני, קצין צנחנים שפיקד על סיירת אגוז בלחימה בפתחלנד בראשית שנות השבעים, ציין בספר כי ממש כפי שאירע מאוחר יותר לבנט עת שימש כמ"מ ומ"פ, נהג אלוף פיקוד הצפון דאז, מוטה גור, "להעניק לאגוז בקבוק שמפניה זולה עבור כל מחבל שהרגנו. קיבלנו יותר מ-70 כאלה תחת פיקודי. לא פתחנו אף אחד. אי אפשר היה לשתות את זה, היה לזה טעם של שתן" (עמוד 140). נראה שהפעם השתן עלה למישהו לראש…

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.11.2017)

דברים שאמרתי בטקס פרס יצחק שדה לספרות צבאית, תשע"ז – 2017

וידאו

אתמול הוענק פרס פרס יצחק שדה לספרות צבאית, תשע"ז – 2017. חבר השופטים כלל את יו"ר הוועדה, הפרופסור דינה פורת, תא"ל (מיל') יעקב אבן ואני. בפרס הראשון זכה ד"ר תא"ל (מיל') ערן דולב עבור ספרו "אלונקה על גב גמל". את הפרס השני קיבלו במשותף אל"מ (מיל') מוקי בצר על ספרו "חייל חשאי" והעיתונאי מתי פרידמן על ספרו "דלעת". להלן הדברים שאמרתי מטעם חבר השופטים בטקס בבואנו לנמק את בחירתנו להעניק את הפרס למתי פרידמן.

ברכות לזוכים.

30.10.2017

 

הפוך גוטה: ישראל מקרבת את המערכה בצפון במקום להרחיקה \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שפרסם השבוע האלוף (מיל') עמירם לוין, הזהיר כי הממשלה גוררת את ישראל למלחמה. מוטב לשמוע לעצתו ולנהל מדיניות מושכלת ואחראית בגבול הצפון. מוטב יהיה לדבר פחות ולעשות יותר. 

השבוע פרסם האלוף (מיל') עמירם לוין מאמר ב"ידיעות אחרונות" בו טען שהממשלה מדרדרת את ישראל למלחמה בחזית הצפון. "תגובות צבאיות מדודות מלוות בדיפלומטיה שקטה מול השחקנים בזירה הצפונית הן המעשה הנכון. בעיקר כשהן מכוונות למניעת התעצמות חיזבאללה ולא ישירות נגד איראן וסוריה. אך כשהן מלוות בהתלהמויות ובהצהרות פופוליסטיות הן הופכות למסוכנות", כתב. מי שירצה להתעלם מתמרור האזהרה שבמאמר יוכל לעשות זאת משורה של נימוקים. הראשון שבהם הוא שלוין, שהתפקד למפלגת העבודה ותומך באבי גבאי, שואף לנגח את הממשלה. גם העובדה שבשש השנים האחרונות ניהלה ישראל מדיניות אחראית ומושכלת בזירה הצפונית, כשהיא מקפידה לשמור על האינטרסים שלה מבלי להיגרר למערכה, הופכת את הביקורת שלו למוגזמת. ניתן גם לפטור את לוין כסבא קשיש, שעתידו בעברו. נכון שדור של קצינים קרביים ראה בו מנטור נערץ, בהם גם השר נפתלי בנט ותא"ל משה "צ'יקו" תמיר, אבל הם כבר מזמן לא בצה"ל. עם שכבת הפיקוד הבכירה של צה"ל ההיכרות שלו פחותה. תא"לים כמו מרדכי כהנא, שהסתבך השבוע בפרשת המכולה, ועופר וינטר, ששמו שורבב כמועמד לתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה (אף שלמעשה מתמודדים עליו קצינים אחרים), היו קצינים צעירים בגולני ובמגלן כשלוין פיקד על פיקוד הצפון, ולשכבת המפקדים שמתחתם הוא כמעט בגדר זר. גם מפת האיומים בצפון השתנתה דרמטית מאז ימיו בצבא ובמוסד. חזבאללה מבוצר היטב ב-160 כפרים שיעים בדרום לבנון, ואילו בסוריה השיג אסד שליטה על כ-80 אחוזים משטחה של סוריה כשהוא נהנה מסיוע רוסי ואיראני צמוד. איראן אף חותרת לבסס נוכחות צבאית בקרבת הגבול עם ישראל, יוזמה שמהווה בעיני ישראל איום חמור.

מימין: לוין, כאלוף פיקוד הצפון, ורה"מ נתניהו, (צילום: משה מילנר, לע"מ).

אבל התייחסות כזו עושה עוול לאיש ולטיעוניו. לוין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, בין היתר כמפקד הצוות של ראש הממשלה נתניהו, ונחשב לאחד הבולטים שבמפקדיה. למרות שבתיק השירות שלו יש שמות כמו "אביב נעורים" וכיבוש החרמון הסורידווקא סיפור ממלחמת לבנון הראשונה בה פיקד על גדוד השריון 74 ממחיש את גישתו התחבולנית והיצירתית. לאחר שכוח צה"ל נכשל בניסיון לכבוש את הכפר סיל, שהיווה צומת דרכים מרכזי, הציע לוין לפרוץ לכפר ממזרח ולתקוף את הכוח הסורי בעורפו. במהלך הלילה פרץ כוח הנדסה נתיב עוקף בהר בהתאם לציר שסימן לוין, שאף בעצמו נהג באחד מדחפורי הדי-9. הכוח, שכלל את גדודו של לוין וכוח גולני, הפתיע את הסורים מעורפם וכבש את הכפר. על האופן בו פיקד על גדודו בקרב עוטר לוין בצל"ש אלוףבאמצע שנות התשעים שימש כמפקד פיקוד הצפון ונחשב (לצד הרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק) למי ששינה את פני המערכה בלבנון כנגד החזבאללה, והוביל בפיקוד קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. צה"ל נחל באותם ימים שורה של הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון. כמעט כל מי ששירת לצדו מלא שבחים לאומץ לבו, ליושרתו ולבקיאות שלו בטקטיקה ובאסטרטגיה.

ממשלת ה"גם וגם"

במאמר שפרסם השבוע ב"הארץ" טען רמי לבני כי המחלוקת המכוננת בפוליטיקה הישראלית כבר איננה בעיקרה בין השמאל לימין כי אם בין אנשי ה"או-או" ואנשי ה"גם וגם". לבני תיאר את אנשי ה"או-או" כמי שדוגלים בהכרעות ורואים את החיים כשורת צמתים, שמחייבים בחירה ברורה בין חלופות. "המורשת הרעיונית והמנטלית שלהם היא סדרת הבחירות החותכות, שתבעה ההיסטוריה היהודית". לעומתם אנשי ה"גם וגם", לשיטת לבני, גורסים ש"מותר להסס, להתלבט, לפסוח על שני הסעיפים. מותר ליטול קצת מפה וקצת משם, למצות את הטוב שבכל אחת מהדרכים". כשנדרש לבחור מי משתי התפיסות צודקת קבע לבני "שבדברים האלה אין אמצע. אף שיש הגורסים, שזה לא שחור ולבן".

מאמרו של לבני והמאמר שכתב לוין, שלכאורה אינם קשורים, מתחברים יחדיו במסקנה שהם מעלים, אודות מדיניות ה"גם וגם" החדשה של ממשלת ישראל. מדיניות זו באה לידי גם בפעילות חשאית למניעת התעצמות חזבאללה (כפי שחשף לאחרונה מפקד חיל האוויר לשעבר, אמיר אשל), וגם בהצהרות מתלהמות ואיומים כנגד אסד, איראן ונסראללה. כך ייחס שר הביטחון ליברמן לחזבאללה אחריות לירי על רמת הגולן בשבוע שעבר, בניגוד לדעת הצבא, וראש הממשלה נתניהו הזהיר ואיים על המשטר הסורי. מדיניות גלויה ובוטה שכזו עשויה לחייב את הצד השני בתגובה של ממש. 

ירי טיל תמוז של חיל התותחנים באימון, (צילום: ירדן מן, אתר זרוע היבשה).

למרות הקסם שבפסיחה על שני הסעיפים, נראה כי אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ישראל לא תוכל, לאורך זמן להמשיך לבצע פעולות סיכול ומניעה מתחת לראדר בזירה הצפונית, אם ימשיכו מנהיגיה במקביל לאיים, להזהיר ולשגר מסרים מתלהמים לעבר אויביה. גם בצד השני יש צרכים פנימיים, לחצים פוליטיים מבית ודעת קהל שיש לרצות. לוין ציין במאמרו כי בהחלט יתכן והירי שבוצע מסוריה לעבר רמת הגולן בסוף השבוע שעבר אינו בבחינת זליגה כי אם "תגובה סורית מדודה להתקפות המוצדקות של חיל האוויר בשטחה. גם המענה המהיר של צה"ל נכון. אבל מנהיגות חכמה ושקולה לא צריכה להוסיף מילים מתלהמות על האש". לגישתו, טילי התמוז של צה"ל, שהשמידו בשבוע שעבר שלושה תותחים השייכים לכוחות המשטר הסורי, מעבירים את המסר גם בלי לדברמוטב אם כן, לשוב לגישת ה"או-או", או כמאמר שמאי הזקן, "אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.10.2017)

מרביצים לך, תחזיר \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ישראל שידרה השבוע מסר לסוריה שמקורו בחצר בית-ספר, על-פיו לא תסכים לפגיעה בחופש הפעולה שלה ולא תאפשר זליגת ירי לשטחה. הסורים קיבלו את המסר, בינתיים. 

באחד הלילות בשנתי האחרונה בסדיר, לפני יותר מעשור, השתתפתי במבצע שמטרתו מעצר מבוקש בשטחים. בעוד הכוח סוגר על המבנה ועוצר את המבוקש נפתחה עלינו אש, כנראה מאקדח, ממרחק של כ-400 מטרים או יותר. היתה זו, עבורי, הפעם הראשונה שירו עלי. אבל בשל העובדה שהיה מדובר בירי לא אפקטיבי, לא התרגשנו יותר מדי ופשוט שיפרנו עמדה למחסה קרוב, אבל אחד מחברי דווקא התרגש, וקפץ ראש היישר לתוך שיח. לקח זמן עד שמצאנו אותו. לאחר המטח הראשוני היורה נמלט ולא שמענו ממנו יותר. זמן קצר אחר כך, כשהמבוקש בידנו, הסתלקנו גם אנחנו. בתחקיר המחלקתי הערנו למפקד המחלקה שלנו שזה לא בסדר שלא השבנו אש. כוח צה"ל שיורים עליו, אמרנו לו, חייב להשיב אש. כמו בחצר בית-הספר, מי שלא מחזיר מזמין עוד. זה פוגע בהרתעה. המ"מ, לא התרגש מהביקורת, שיבח אותנו על המעצר שעבר חלק ושלח אותנו לישון. לזכותו יאמר שבפעילויות שבאו בהמשך יישם את הלקח.

טיל SA-5 מהדגם שנורה על מטוס חיל האוויר, (צילום: חיל האוויר האמריקני).

חשבתי על הסיפור הזה השבוע בעקבות התקרית במהלכה שיגרה סוללת נ"מ הסורית טיל מסוג SA-5 לעבר מטוס F-16 של חיל האוויר, בעת שביצע גיחה מעל לבנון. שעתיים לאחר מכן תקפו מטוסי קרב של החיל את הסוללה, 50 ק"מ ממזרח לדמשק, והשמידו את מכ"ם בקרת האש שלה. התגובה המידית והמדודה אותתה לסורים כי ישראל לא תאפשר פגיעה בחופש הפעולה שלה במרחב וכי ירי על כוחות צה"ל לא יישאר ללא תגובה. כמאמר ראש הממשלה נתניהו"המדיניות שלנו ברורה, מי שמנסה לפגוע בנו אנחנו פוגעים בו"העובדה שתקיפה בוצעה במהלך ביקורו של שר ההגנה הרוסי בישראל, מצביעה על האפשרות שהאיתות נועד גם אליו. למרות שסוריה פרסמה לאחר מכן הצהרה לוחמנית נוספת, ניתן להניח שבסיבוב הזה המסר הובהר וההרתעה חזרה על כנה. בעקבות מספר מקרים של נפילות פגזים ברמת הגולן בסוף השבוע, צה"ל השמיד שלושה תותחים השייכים לכוחות המשטר הסורי. גם כאן המסר ברור. ישראל לא תאפשר ירי לשטחה ועל כוחותיה. אבל הרתעה היא עניין מורכב וחמקמק, שמחייב תחזוקה שוטפת.

"דבר ברכות אך אחוז במקל גדול"

באופן שיטתי, מחושב ואכזרי הצליח נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, להשיב לעצמו בסיוע רוסיה, איראן וחזבאללה כ-80% מן הריבונות שלו על סוריה כולה. בחינה של ההערכות שפורסמו בתקשורת לפני כשנה, מלמדת כי הפרשנים העריכו שבתום מלחמת האזרחים סוריה תתפצל למספר סוריות, והנה, שוב, נראה שהיה מי שמיהר להספיד את אסד מוקדם מדי. אחד החלקים הבודדים שנותרו שלא בשליטתו הוא רמת הגולן הסורית. שם עדיין ישנם כוחות מורדים, מארגונים שונים שמחזיקים מעמד. כשעיקר שטחי המדינה בשליטתו, ניתן להעריך בביטחון כי אסד ישלים את ההשתלטות גם על החלקים שמוחזקים בידי כוחות מורדים, אולם סוריה שלאחר המלחמה לא תהיה אותה סוריה. הנוכחות הרוסית במרחב, שתומכת את אסד, לא צפויה באמת להיעלם ואיראן חותרת לבסס נוכחות צבאית בקרבת הגבול עם ישראל, יוזמה שמהווה בעיני ישראל איום חמור.

ישראל מתמודדת עם המצב בסוריה באמצעות שימוש בעוצמה רכה ועוצמה קשה, מושגים שהגדיר הפרופסור האמריקני ג'וזף ניי. העוצמה הקשה, סך היכולות של מדינה לממש את מטרותיה באמצעות כוח צבאי ואמצעי כפייה אחרים, באה לידי ביטוי בעיקר בכוחות צה"ל. כיום מחזיק צה"ל ברמת הגולן אוגדה מרחבית בפיקוד תא"ל יניב עשור, איש גולני. זה לא תמיד היה כך. מאז מלחמת יום הכיפורים ועד שנת 2014 שימשה עוצבת השריון הסדירה געש, הן כאוגדה מתמרנת והן כאוגדה מרחבית האחראית על רמת הגולן. עם פרוץ מלחמת האזרחים הסורית, החלו "טפטופים" ו"זליגות" של ירי תלול מסלול מסוריה לישראל נוסף על נוכחות מוגברת של פעילי חזבאללה, אנשי צבא איראניים ופעילי ג'יהאד עולמי, הורה הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, על שינוי בהיערכות צה"ל ברמה. עוצבת געש הפכה לאוגדת הכרעה רב-זירתית והאחריות לגזרה הוטלה על אוגדת הבשן המרחבית, לה כפופה עוצבת הגולן חטיבה מרחבית, וחטיבות חי"ר ושריון במילואים.

מימין: אל"מ חירם, תא"ל עשור ואל"מ ג' בטקס חילופי מפקדי עוצבת הגולן, (צילום: דו"צ).

כשהמענה ל"זליגות" והנפילות ממלחמת האזרחים לא נעשה מן האוויר, האחריות לו מוטלת על החטיבה, כפי שנעשה לאחרונה באמצעות טילי תמוז מדויקים שירה כוח תותחנים. על החטיבה מפקד אל"מ ברק חירם, יוצא יחידת אגוז שעוטר בצל"ש על פועלו במלחמת לבנון השנייה. אז פיקד על פלגה ביחידה שנשלחה לסייע לכוח סיירת גולני שנתקל בפעילי חזבאללה בקרבת הכפר חדתא. חירם וחייליו איגפו את המחבלים והרגו אותם. במהלך ההיתקלות נפצע מרסיס בעינו, אך התעקש להישאר בשטח עד הלילה ולא להתפנות כדי שלא לחשוף את כוח החילוץ. חירם נכנס לתפקידו בספטמבר 2016, והחליף את אל"מ ג', יוצא שלדג שפיקד קודם על סיירת מטכ"ל. חודשיים לאחר מכן התרחש אירוע חריג בגזרה. חוליית מחבלים מ"שוהדא אל-ירמוק", ארגון המסונף למדינה האסלאמית, זיהה כוח מגדוד הסיור של חטיבת גולני ששהה במארב בוואדי סירח'אן, סמוך לגדר המערכת בשטח הנמצא בשליטת ישראל, ופתח לעברו באש מנשק קל ומרגמות. כוח צה"ל השיב באש וכלי טיס ובהמשך השמיד כלי טיס של חיל האוויר את רכב החוליה. שמונה מחבלים נהרגו אז, במה שהיה הקרב היחידי של צה"ל עם כוחות המדינה האסלאמית.

העוצמה הרכה שמפעילה ישראל באה לידי ביטוי באמצעות מנהלת "שכנות טובה", האמונה על מתן סיוע אזרחי לתושבים סורים שנפגעו ממלחמת האזרחים בסוריה. המנהלת הוקמה לפני מעט יותר משנה ביוזמת שורת קצינים בפיקוד צפון, ובהם תא"ל עשור, שראו במצב הנוכחי כר פורה להפעלת עוצמה רכה, שפירושה יכולתה של מדינה לגייס תמיכה ממדינות, ארגונים או אוכלוסיות באמצעות דיפלומטיה, הסכמי סחר וכלכלה, וכן באמצעות סוכני תרבות המפיצים את ערכיה ודמותה של המדינה. המנהלת, בפיקוד סא"ל יוצא יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים, ביצעה מעל 110 מבצעי סיוע מסוגים שונים בתחומי הרפואה, התשתית והסיוע האזרחי. בין היתר הוכנסו לישראל מאות ילדים לקבלת טיפול רפואי, העברת מעל ל-360 טון מזון, 55 טון ביגוד חם, כ-450,000 ליטר דלק ועוד שורה של פעולות בנושאים שונים. יש במנהלת ממד שמזכיר את אסטרטגיית "הלבבות והמוחות" שהפעילו האמריקנים בווייטנאם בשעתו, במסגרתה פעלו כוחות ה-CIA והכומתות הירוקות (הכוחות המיוחדים של צבא היבשה), במשימות סיוע ופיתוח תשתית לאוכלוסייה הכפרית בדרום וייטנאם, במטרה לקנות את תמיכתם ולמנוע מהם מהפוך לבסיסי פעילות עבור הווייטקונג. דוגמה קרובה יותר היא זו של צד"ל בלבנון. בשני המקרים גילו הצבאות שהכוח המקומי שהקימו אינו מספיק ונאלצו לפרוס בשטח כוחות צבא גדולים. הפעם, אין בכוונת צה"ל להקים צד"ל נוסף, גרסת סוריה. המניע כפול – מוסרי וביטחוני. לצד המשבר ההומניטרי שמתחולל בסוריה, הסיוע מאפשר להפחית את העוינות כלפי ישראל בצד השני של הגבול.

ישראל, אם כן, מיישמת ברמת הגולן את הכלל שטבע בשעתו הנשיא האמריקני טדי רוזוולט לפיו בדיפלומטיה, "דבר ברכות אך אחוז במקל גדול". כשאפשר, ישראל שוכרת, לא קונה ובוודאי שרק עד שאסד ישתלט מחדש על המרחב, את נאמנות האוכלוסייה שבקרבת הגבול. אלה שלא מעוניינים בכך יפגשו את צה"ל, על הגדר ומעבר לה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.10.2017)