מסרים לוחמניים נשמעים טוב, אבל שר אינו מפקד פלוגת קומנדו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בראיון בסוף השבוע שעבר ביקש שר החינוך נפתלי בנט להצטייר כמי שמתכונן להיכנס למשבצת שר הביטחון. בפועל, נראה שהשר נותר במידה רבה המ"פ הנועז מיחידת מגלן שהיה בצעירותו, ונמנע להכיר במגבלות הכוח, לפחות בגלוי. בממשלת ימין בנט הוא בהחלט מועמד ראוי לתפקיד, אך רק אם ישכיל להפנים זאת.

בסוף השבוע שעבר התפרסם במוסף "מעריב" ראיון עם שר החינוך נפתלי בנט שבו הציג את משנתו הביטחונית. בפתח הראיון, שערך עמו ההיסטוריון הצבאי הוותיק, ד"ר אורי מילשטיין, הוצג בנט כמי ששייך לאליטות הפוליטיות, הביטחוניות והחברתיות של ישראל, אשר צמחו ביחידות המובחרות. תחילה, ציין מילשטיין, היו יוצאי הפלמ"ח שעיצבו את מערכת הביטחון ותפיסותיה ובהם משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין, אחריהם הגיעו יוצאי הצנחנים, אריק שרון, רפאל איתן ואמנון ליפקין-שחק ולבסוף סיירת מטכ"ל שממנה יצאו ראשי הממשלה אהוד ברק ובנימין נתניהו. הוא היה יכול לציין גם את שמו של ראש אמ"ץ לשעבר, האלוף ניצן אלון, ששירת ביחידה כלוחם ואף פיקד עליה, ולאחרונה מונה ל"מחזיק תיק" איראן במטה הכללי. לטענתו, בשנים האחרונות הגיעה תורה של האליטה שצמחה במערכים הטכנולוגיים, ובהם ביחידה 8200. בנט, נכתב שם, "שירת גם בסיירת מטכ"ל וגם הצטיין ב"נגזרת" של 8200: ניהול שני סטארט-אפים מצליחים".

בנט, בימיו כקצין ביחידה המובחרת מגלן, (מקור: טוויטר).

כמו בראיונות אחרים, גם הפעם סיפר השר בנט על עברו ביחידה וסיפר כי "הסטנדרטים שם מאוד גבוהים, בכל התחומים. אתה כל הזמן מגביה את הרף, עושה דברים שנראים לא סבירים, כמו ניווט באמצע הלילה עד לרמת דיוק של חצי מטר, בלי GPS. מי שלא מצליח – עף. מרחקי המסעות עצומים: אתה מתחיל מסע של חמישה ק"מ עם חגור פילים, ומסיים טירונות במסע של 120 ק"מ. רצוף. זה נראה בלתי אפשרי ומפחיד". ב-92', לאחר קורס קצינים, עבר בנט ליחידה המובחרת מגלן, עליה פיקד אז טל רוסו (לימים אלוף), ופיקד שם על צוות ופלוגה. "ארבע שנים ביליתי במגלן, בעיקר בדרום לבנון. הפכתי לצייד טילים מדופלם", הוא מעיד על עצמו. מי שחושב שהשר מגזים, מוטב שידבר עם חייליו ומפקדים ששירתו במקביל לו באותה תקופה, שמתארים קצין יצירתי, נועז וממש כמו כותרת הראיון, חותר למגע.

בראיון תיאר במילים ספורות מבצע בלבנון שנמשך שלושה ימים, שבסופו "הרגנו שישה מחבלים וחזרנו הביתה". בעקבות הפעולה שקטה הגזרה לשלושה חודשים. אולם, ציין, כשנמנע צה"ל מפעילות רציפה שכזו חזרו פעילי החיזבאללה לסורם ושבו לתקוף את המוצבים ולארוב לחיילים. שם למד, לדבריו, "שכשאתה בחיכוך התקפי מתמשך, האויב לא מצליח להרים את הראש, להגיב ולאיים עליך". לטענתו, הדרג המדיני והפיקוד הבכיר של צה"ל הפך מאז הנסיגה מלבנון ללוחמני פחות ומהסס יותר, ובעיקר נרתע מפעולות קרקעיות גדולות. לדברי בנט, גם ב"צוק איתן", לפני ארבע שנים, "צה"ל לא רצה להכניס כוחות יבשתיים לרצועה והסתפק בחיל האוויר. בגישה הזאת תמכו שר הביטחון יעלון וכל הקבינט. גם אני לא ששתי להכניס כוחות, אבל לא הציגו לי חלופה בשאלה איך מגינים על תושבי עוטף עזה מפני המנהרות". הוא אכן היה האיש שהעלה את סוגיית המנהרות על "ראש שמחתו" של הקבינט, בין היתר לאחר שנפגש ללא אישור שר הביטחון והרמטכ"ל גנץ עם חברו לשירות במגלן, תא"ל עופר וינטר, שפיקד אז על גבעתי. ממה שנחשף מהדיונים ההם בנט אכן גילה נחישות אך לא מן הנמנע שההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה, בעיני הציבור, מאיום טקטי לאיום אסטרטגי והכניסה את ישראל לעימות שבו לא רצתה ואליו לא היתה ערוכה. 

לאורך הראיון שידר השר מסרים, נכונים כשלעצמם, אודות הצורך לגלות רוח לחימה בעת עימות ועל הישענות היתר של הצבא על פתרונות טכנולוגיים במקום על הגורם האנושי והיוזמה של הכוחות בשטח, אולם ניכר מהם שהוא מוסיף לחשוב בהתאם לעולם המושגים של המ"פ הלוחמני שהיה בצעירותו. כך למשל, בטענתו שצה"ל צריך לפעול כנגד חוליות המעיפות עפיפוני נפץ ובלוני תבערה מרצועת עזה לעבר יישובי העוטף, כפי שפעל בעבר כנגד חוליות שיגור רקטות, תחום שכאמור, התמחה בו בשירותו הצבאי. אף שאין לזלזל בחומרת איום הבלונים והעפיפונים, נראה שבנט מתעלם מכך שהגדלת מספר ההרוגים בצד הפלסטיני עלולה להביא, כפי שהביאה באינתיפאדה השנייה ובימים שקדמו ל"צוק איתן", להסלמה ולעימות רחב היקף, ממנו שואפת ישראל להימנע. הצהרות בדבר הכלה, תגובה מדודה ושקולה ואולי, רחמנא ליצלן, השגת הפסקת אש ארוכת טווח, נשמעות אמנם פחות טוב ממסרים לוחמניים שכאלה, אבל הן ישקפו מדיניות אחראית. בקבינט המדיני ביטחוני נמנעו עד כה מלאמץ את הקו הזה, בעיקר בשל המערכה שמנהלת ישראל כנגד התבססות האיראנים בסוריה והעובדה שאינה זקוקה לחזית נוספת, ובחרו להקשיח את הסגר על רצועת עזה באמצעות סגירה חלקית של מעבר כרם שלום, למעט במקרים של העברת ציוד הומניטרי. מאחר ולא נרשמה מחלוקת פומבית אפשר לנחש שכשצריך להחליט, גם שר החינוך נמנע מן העמדות שהוא מביע בפומבי. 

"28 שנים שרתתי את עמי ומולדתי"

השבוע שיתף בנט בדף הפייסבוק שלו את נאום הפרידה של אל"מ מתן, בן מחזורו בצוות ביחידה (שכמותו גדל בציונות הדתית), מחיל האוויר בו שירת שנים ארוכות כטייס קרב. אף שזה חריג, מתן הוא אינו הראשון מבוגרי היחידה שהתנדב לקורס טיס וגם לא הראשון שהפך למפקד בכיר בחיל האוויר. בין היתר, קדם לו תא"ל (מיל') רז גור אריה, ראש להק כוח אדם בחיל. גור אריה שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל, השתתף במבצע אנטבה, השלים קורס קצינים ושימש כמפקד צוות ופלגה ביחידה בתקופה שבה פיקד עליה נחמיה תמרי. לימים סיפר כי "בתום מבצע מסוים ביחידה, הזמין אותי האלוף (מיל') דוד עברי לטיסה על מטוס פאנטום", טיסה שהפכה לקריירה ארוכה כטייס קרב, במהלכה פיקד בין היתר על בית-הספר לטיסה.

הנאום של מתן כלל רצף זיכרונות מקריירה צבאית בת כמעט שלושה עשורים. כמו בנט בראיון גם מתן תיאר בנאומו את קשיי המסלול המפרך בסיירת מטכ"ל, וכמותו הוא נמנע מלספק פרטים אודות פעולות ספציפיות וסיכם אותן בקצרה. כך למשל תיאר מבצע משנת 1993, בעומק שטח אויב, שבמהלכו אירע "איחור זמנים מטורף. ניצלנו את כל הספיירים וקצת יותר. הרוגים מעייפות. נוחתים בארץ באור יום אחרי לילה מהמפרכים בחיי. תודה לטייסי חיל האוויר". לאחר תקופת השירות ביחידה בחר להתנדב לקורס טיס. במהלך הטירונות בקורס, בחודש מרץ 1994, העירה לו אחת המפקדות על האופן שבו זחל. "זה לא באמת קורה לי אני חושב לעצמי. "בלוב זה עבד" ענה לה ואישש\ הכחיש בכך את אחת האגדות הנפוצות בצבא.

מטוסי F-16 של חיל האוויר, מן הסוג שהטיס אל"מ מתן, (צילום: דו"צ).

כאמור, מתן סיים את הקורס והוכשר כטייס F–16. ביום העצמאות בשנת 2000 היה בעיצומה של ארוחת החג כשהוזעק לתקוף מטרות בלבנון. הוא הטיל "4 פצצות על ציר עגבנייה בג'בל צפי. שעה וחצי אחרי עוד מספיק למנה אחרונה". לכאורה מדובר בתיאור שממחיש את הדיסוננס שחיי טייסי קרב. רגע בבית, רגע בלחימה מעל שטח אויב, ושוב בבית. אבל בפועל, המחשה כה בוטה לנתק של טייסי הקרב מכוחות הקרקע מזמן לא נשמעה כאן. ממש באותו זמן שהו לוחמי צה"ל לוחמים במוצבים בלבנון והיו רחוקים מאוד מלחזור תוך 90 דקות למשפחתם. הנתק הזה היה מוחשי במיוחד במלחמת לבנון השנייה, בה אסרו בכירי חיל האוויר לסכן מטוסים ומסוקים וקבעו שיטוסו במגבלות נוקשות של גובה ומרחק מן האויב (אך גם מן הכוחות שלהם סייעו). מאז תוקנו הדברים וכהמחשה לכך ציטט דובר צה"ל לשעבר, אבי בניהו, בטורו ב"מעריב" בסוף השבוע האחרון את מח"ט הצנחנים אל"ם דאז, הרצי הלוי, שאמר לרמטכ"ל אשכנזי לאחר מבצע "עופרת יצוקה" כי הוא ולוחמיו הריחו "את ריח הזיעה של טייסי מסוקי הקרב, שהעזו והסתכנו עבורנו מעבר למעטפת הביצועים ולמצופה".

במלחמה, ב-2006, הקופץ מלימודים ולקח חלק במבצע "משקל סגולי". בגיחה הראשונה מתוך 45 שביצע באותו קיץ, ב"עשר בלילה. חושך מטורף. מוביל זוג מטוסי סופה בתוך רכבת של מאה מטוסים. הולכים על מערך הטילים של חיזבאללה. "יש good רשאי לפיקל" אומר הנווט". במבצע נרשם אחד מהישגים המלחמה העיקריים – השמדת מערך הטילים ארוכי הטווח של החיזבאללה. שיחה שקיבל במהלכה מחברו לצוות ביחידה, סא"ל עמנואל מורנו, הזכירה לו שלא הכול "כחול". אל תשכח, אמר לו אז מורנו, "שעם כל המבצעים שלנו וההפצצות שלכם, הגיבורים האמיתיים היו החי"רניקים, השריונרים וההנדסה". ברור, הסכים מתן. מורנו עצמו נהרג בשלהי המלחמה, כשפיקד על מבצע חשאי בעומק לבנון. "קברנו אותו במוצאי שבת", כתב מתן. 

את נאומו חתם מתן במשפט שכמעט שאינו נשמע במחוזותינו, "אינני יודע לאן יישאני גורלי, אבל דבר אחד תמיד יישאר שלי. במשך 28 שנים שרתתי את עמי ומולדתי". אף שניתן לשער שהיו לקצין הבכיר סיבות נוספות להישאר שנים ארוכות בשירות קבע, קשה להישאר אדיש ולא להתמלא הערכה לו ולכשמותו, שבוודאי נותרו בשירות מערכת הביטחון. הנאום מרשים עוד יותר כשנזכרים שזהו לא הטקסט הראשון של מתן שהשר בנט משתף בעמוד בפייסבוק שלו. בדצמבר שעבר פרסם מתן, באישור מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין, מאמר בעלון בתי כנסת "מצב הרוח, שבו כתב אודות חשיבות שירות נשים בצה"ל. "אם אתם רוצים לדעת אם מותר או אסור לבנות להתגייס לצבא — לכו תשאלו רב", כתב אז. "אם אתם רוצים לדעת האם צריך בנות איכותיות בצבא, על זה אני יכול לענות. מאוד צריך אותן. איני מדבר על שוויון מגדרי. אני מתייחס לצורך בסיסי בכוח אדם איכותי באינספור תפקידים". במאמר קבע כי נשים המשרתות בתפקידי לחימה בחיל האוויר עושות זאת בהצטיינות ואינן נופלות בדבר מ"חבריהן הגברים". עוד ציין כי כמפקד לא היסס לשבץ טייסות למשימות בשטח אויב. 

בהקשר אחר, ציין אל"מ מתן במאמר, שאף שרצה להוסיף לשרת ולהתקדם, הוחלט בחיל להעדיף אחר על פניו, אותו הגדיר כקצין מצוין שמפקדיו ראו כמתאים ממנו. באופן שסותר לא מעט טענות שעלו מצד גורמים בולטים בציונות הדתית לאחר שתא"ל עופר וינטר לא קודם לתפקיד מפקד אוגדה, כתב מתן כי "לא עברה במוחי ולו לרגע המחשבה שלא נבחרתי בגלל הכיפה שעל ראשי. אני בטוח שהיא לא עניינה אף אחד בזמן דיון השיבוצים". בשיתוף שני הטקסטים שכתב חברו לנשק, מצטייר השר בנט כממלכתי, מתון וכמי שמחזיק בראייה רחבה. אם ילמד את מגבלות הכוח יהווה מועמד של ממש למשרה שאליה הוא חותר. ככלל, מוטב שייצמד למסרים אלו מאשר להצהרות ריקות מן הסוג שהשמיע שר הביטחון הנוכחי לפני שנכנס לתפקידו. גם הוא כבר למד, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 10.07.2018)

 

מודעות פרסומת

הרמטכ"ל הבא חייב להיות ירוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בורסת ההימורים על זהות הרמטכ"ל הבא רועשת וגועשת. בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן צפוי לקבל את ההחלטה על המינוי, כשלאחרונה צץ "מועמד" חדש ומפתיע ברשימה: מפקד חיל האוויר הקודם, אלוף אמיר אשל. למרות שהוא טייס קרב מוערך ומפקד מנוסה, צה"ל חייב רמטכ"ל "ירוק" – כזה שצמח וגדל בזרוע היבשה.

בחודשים הקרובים שר הביטחון ליברמן יחליט מי יהיה הרמטכ"ל הבא ובורסת ההימורים בשיאה. אחד השמות המפתיעים שעלו הוא של אמיר אשל, מפקד חיל האוויר הקודם. במאמר ב"ישראל היום", תא"ל (מיל') אמציה חן, מפקד סיירת שקד לשעבר, פנה לשר ליברמן בבקשה למנות את אשל בטענה שהוא ינחיל לצבא כולו את התרבות של חיל האוויר – המבוססת על "תכנון מפורט, תחקירים והפקת לקחים". למרות שאשל הוא טייס קרב ומפקד מנוסה, הרעיון שגוי מיסודו.

האלוף אשל, אותו הציע חן למנות לרמטכ"ל, (צילום: דו"צ).

יש שיאמרו שההתנגדות למינוי אשל נובעת מתפקודו של הרמטכ"ל ה"כחול" הקודם דני חלוץ במלחמת לבנון השנייה, שנוהלה באופן מהוסס, מוגבל וכושל. אבל אחרי יותר מעשר שנים, מבחן הזמן מלמד אחרת: ישראל שיקמה את ההרתעה מול החיזבאללה ונהנית כיום משקט מוחלט בגבול הלבנוני.

נכון, חלוץ אחראי לביצועים הפושרים – אך גם להצלחה האסטרטגית; הוא בטח לא אחראי לכל הבעיות שהתגלו אז בצה"ל. למבקריו הוא השיב בצדק: "גם מפקד חיל האוויר כרמטכ"ל, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול בשנה אחת לקלקל את כל הקלקולים הללו. אלה קלקולים שנמשכו על פני שנים, אבל אני לא בורח מזה שהם קרו אצלי". הלחץ הציבורי שהופעל עליו גרם לו להתפטר, פשוט כי רבים מאמינים שהדחת הקודקוד תפתור את הבעיה. הם לא מבינים שהבעיה היא כמעט תמיד דווקא מערכתית הרבה יותר מאישית. 

אשל לא מתאים להיות רמטכ"ל לא בגלל תדמית, אלא בגלל טיעונים ענייניים לגמרי. בצה"ל, מפקדי חילות האוויר והים אחראיים על הפעלת הזרוע שבראשה הם עומדים, אך על צבא היבשה מפקד הרמטכ"ל בזמן מלחמה. בני פלד, מפקד חיל האוויר לשעבר, הגדיר את הסיטואציה כ"אבא שיש לו שלוש בנות, רק שהוא נשוי לאחת מהן". לצה"ל היום הסיטואציה הזו מתאימה בהחלט בגלל גודלו והגזרות בהן הוא פועל. מסמך אסטרטגיית צה"ל שפרסם הרמטכ"ל גדי איזנקוט הגדיר זאת במפורש.

ביבשה לומדים "דרך הרגליים"

בהשוואה לכוחות היבשה, חיל האוויר קוסם לדרג המדיני ולמפקדי צה"ל – בעיקר בזכות יכולת התגובה המהירה, החשאיות והגמישות שהוא מפגין. בשביל לדעת להשתמש בו, הרמטכ"ל צריך מומחה אווירי. כשמפעילים כוח יבשתי, לעומת זאת, התוצאות לא ידועות מראש, ודבר אחד ידוע: יהיה מחיר של חיי אדם. החיכוך עם אוכלוסייה זרה והתמרון בשטח אויב דורשים מהרמטכ"ל מומחיות בתחום.

מי שלא צמח בזרוע היבשה לא יכול להכיר את כל החוזקות והחולשות שלה. השלמת פערים, גם אם היא אפשרית, לעולם לא מתקיימת. ההכשרה בזרוע היבשה היא מיליציונית, לעומת ההכשרות המקצועית בזרועות האוויר והים. הכשרה קצרה לתקופה קצרה. מח"טים לומדים את התפקיד "דרך הרגליים".

הדו"ח האחרון של נציב קבילות החיילים רק מחדד למה הרמטכ"ל חייב להיות "ירוק". הנציב, אלוף (מיל') יצחק בריק, תיאר בדו"ח כיצד לחם ב-1973 "בסיני ובמצרים כמ"פ טנקים בגדוד 113", אחד הגדודים שחוו את הלחימה הכי קשה באותה חזית, ונשבע שיעשה הכל "כדי שלא נתפס שוב לא מוכנים". בריק מצא פערים מדאיגים במוכנות למלחמה של יחידות המילואים בצבא היבשה, ואף ביקש במסיבת עיתונאים שלא להשיב לשאלות על המוכנות של צה"ל למלחמה בדרום.

מי שלא בא מזרוע היבשה לא יבין מה יש לו ומה אין לו, מה כשיר ומה מחייב טיפול שורש – וזה בדיוק מה שקרה לרמטכ"ל חלוץ ב-2006. נוסיף למשוואה את האיום על העורף, שידרוש בעימות הבא – כמאמר אלוף יאיר גולן – "להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד", והמסקנה ברורה: הרמטכ"ל העתידי חייב להיות מי שצמח בזרוע היבשה.

מימין: האלופים כוכבי וגולן, עשו מסלול הכשרה מקיף שהכין אותם לתפקיד הרמטכ"ל, (מקור: דו"צ).

כיום יש שני מועמדים ריאליים ומוכשרים מאוד, האלופים יאיר גולן ואביב כוכבי. שניהם עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון. כמפקדי חטיבות הנח"ל והצנחנים באינתיפאדה השנייה, היו שניים מיוזמי הפעולות נגד הטרור הפלסטיני (לצד מקביליהם בגולני ובגבעתי, התא"לים תמיר ופארס, שפרשו מאז מצה"ל) בלב הערים ובמחנות הפליטים הצפופים. הם פיקדו על פשיטות רבות ולחמו במבצע "חומת מגן", המשיכו כמפקדי אוגדות ופיקודים – ואף שירתו כסגן הרמטכ"ל, תחנה קריטית בדרך לתפקיד עצמו. לא צריך לחפש מועמדים אחרים.

(המאמר פורסם במקור בערוץ פז"ם באתר "mako", בתאריך 03.07.2018)

המוהיקני האחרון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הדו"ח האחרון שהוציא מתחת ידו נציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') בריק, הוא מסמך מטריד, ולא פחות ממנו מטריד המסר ששידר בדבר אי-מוכנות צה"ל למלחמה בדרום. בריק שלקחי 73' נותרו צרובים בו, הוא איש יסודי ומקצועי, כדאי להקשיב לו.

השבוע פרסם נציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') יצחק בריק, את הדו"ח האחרון שלו. בשתי הקדנציות שלו בתפקיד, מאז שמונה ב-2008, סירב בריק להגביל את עצמו לעיסוק בתלונות של חיילים אודות מפקדיהם והמערכת הצבאית. בדו"ח מטריד שפרסם לפני שנתיים מצא ליקויים חמורים במצב יחידות מחסני החירום (ימ"חים) של צה"ל ובמערך תומך הלחימה של צה"ל, בדגש על הנגדים. את הדו"ח האחרון שלו בחר לפתוח באזכור החוויה המכוננת של חייו, מלחמת יום הכיפורים. בריק, שעשה את כל שירותו בחיל השריון, מחייל ועד מפקד אוגדה, כתב שב-73' לחם "בסיני ובמצרים לאחר חציית תעלת סואץ, כמ"פ טנקים בגדוד 113", אחד מן הגדודים "שעברו את הלחימה הקשה ביותר". רק הוא ושישה חיילים מהגדוד המקורי הגיעו לסוף מסלול הלחימה של הגדוד, לאחר 19 ימי לחימה רצופים. על פועלו, עוטר בעיטור העוז. המלחמה, כפי שהעיד לימים, הותירה אותו "שרוט חיובי" והוא, שעשה את המלחמה כאיש מילואים, שב לשירות קבע מתוך כוונה לעשות הכול "כדי שלא ניתפס שוב לא מוכנים", כפי שאירע אז. 

הבינוניות חותמת קבע

בריק, בימיו כאלוף בצה"ל, (מקור: אתר חטיבה 14).

גם הפעם בחר לבחון את צה"ל מזווית רחבה בהרבה, והדו"ח שהוציא מתחת ידו ממשיך את הקו של שני קודמיו ומתריע על כך שבחלק מן הדברים חלה החרפה, ולאו דווקא שיפור. הנציב זיהה בעיה במוטיבציה של מפקדים איכותיים להישאר בקבע והעיר כי בצה"ל כיום, "לא תמיד הטובים הם אלה הרוצים להישאר בשירות לאור תחושתם, ולפיה לעיתים הבינוניים הם אלו הנשארים". סיבה נוספת לכך, לשיטתו, היא חוסר הביטחון התעסוקתי הנובע ממודל שירות הקבע הצעיר, שבו ישנה "תחנת יציאה" נוספת מהצבא לאחר 14 שנות שירות לקצין שלא קודם לסא"ל."רבים מהקצינים הצעירים חוששים להסתכן בכך שישוחררו מצה"ל בגיל מבוגר יחסית, ללא רשת הביטחון של הפנסיה, ויהיה עליהם להתחיל בחיים האזרחיים בפער גדול מחבריהם שלא נשארו בצבא הקבע ובזמן הזה פנו לקריירה אזרחית". התוצאה, שמורגשת במיוחד בזרוע היבשה, היא שהמפקדים הטובים עוזבים מיד לאחר שהשלימו תפקידי מפקד מחלקה ופלוגה. הבינוניות נשארת. זה תמיד היה כך. כבר ב-2006 הזהיר האלוף ישי בר כי "צה"ל הוא צבא בינוני עם איים של מצוינות", שמשכו אותו קדימה. מה שבריק מזהיר מפניו הוא שעתה ישנם פחות איים. 

בנוסף התריע בריק מפני העובדה שבקורסי הפיקוד בצבא ובהשלמות לקצונה, בחרו מפקדי הקורס לא פעם לשנות נושאים ותכנים שהועברו לחניכים, לפי ראות עיניהם, "לעתים, ללא אישור מהגורם הבכיר או מהגורם המוסמך, וכן – ללא עמידה בקריטריונים ובנהלים המחייבים". כך, התרשם, בחר כל מפקד קורס שמונה לפעול על-פי הבנתו, כשהוא מוחק בהתנהלות הזו לעתים "לקחים שנבנו שנות דור בדם, ביזע ובדמעות. אין חולק כי לאורך השנים נדרש לבצע שינויים בהתאם לאתגרים החדשים ששדה הקרב מציב בפני צה"ל, אולם טיפוח לרוח לחימה, לרֵעות, לערֵבות הדדית של לוחמים, לגיבוש, ללכידות היחידה ולאחוות לוחמים – כל אלו אינם נושאים שמשתנים לאורך השנים". כשקוראים את הדברים קשה שלא לחשוב על מלחמת לבנון השנייה, והתפיסה השגויה שהובילה את ניהול המלחמה ההיא. 

הסמארטפון מחליף את הפיקוד הישיר

תחום נוסף שבו מצא בריק ליקויים קשים הוא סוגיית השימוש בטלפונים ניידים בצבא. לטענתו השימוש הנפוץ וה"בלתי מושכל" בטלפונים סלולריים בקרב יחידות רבות בצבא, פוגע במנהיגות וביכולת הפיקוד של המפקדים על הכפופים להם. "עוצמתה של המנהיגות ברמות הזוטרות היא בקשר הבלתי אמצעי בין המפקד לבין חייליו, בשיח הישיר, במבט בעיניים ובשפת הגוף. כל אלו ועוד יוצרים את הקִרבה ואת האמון בין המפקד לחייליו", כתב, וה"שיח האלקטרוני" שמתקיים בין המפקדים לחיילים עלול להחליף את השיח הישיר וליצור ניכור. לא מן הנמנע שבריק כיוון לכך שהמיילים והמסרונים מאפשרים למפקדים מחד, ולחיילים מאידך, ריחוק שמצמצם את אי-הנעימות שמתלווה להחלטות מסוימות, כמו ענישה והדחה. 

לוחם גולני בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

הדברים מצטרפים לאמירות שאמר כבר לפני כשש שנים מח"ט גולני דאז, אל"מ אופק בוכריס, לעיתונאי עמוס הראל. בוכריס, שעשה את עיקר שירותו בחטיבה החומה ואף עוטר בצל"ש רמטכ"ל על האופן שבו פיקד על גדוד 51 באינתיפאדה השנייה, אמר אז שישנם מקרים שבהם "המפקדים תובעים פחות ואז רוח הלחימה של החיילים נפגעת. הבעיה היא אצל המפקדים. לא היססתי לסיים תפקיד של מ"פ שפחד לפקד. יש כאן הר לכבוש ומי שלא מסוגל לא יהיה אצלי מפקד, גם אם הוא בחור מצוין". בשיחה אחרת, שהופיעה בספרו של הראל "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) שאל בוכריס את הפרשן הצבאי האם הוא יודע מהי תנועת הנוער הכי פופולרית בישראל. בתשובה, הסיט "את אצבעו משמאל לימין, מחקה את התנועה המשמשת לפתיחת מסך בסמארטפון" (עמוד 110). העובדה שלימים הורשע בוכריס בהתנהגות שאינה הולמת ובבעילה אסורה בהסכמה, הודח מהצבא והורד בדרגה, אינה מבטלת את הניתוח שלו מימיו כמח"ט שמתכתב, כך נראה, אחד לאחד עם הדו"ח של בריק, שמצדו הזהיר גם שהטלפון הנייד עשוי לאפשר לאויב לאכן את כוחות צה"ל בעת עימות ולחשוף את מיקומם, "דבר שעלול להביא לאבדות קשות לכוחותינו." 

מוכנות למלחמה הבאה

בשנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, פועל הצבא לאור התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שעיקרה שידוד מערכות כללי בכוחות היבשה וביצוע רפורמה בכוחות המילואים שלה. בנוסף פרסם הרמטכ"ל את מסמך אסטרטגיית צה"ל שמגדיר את התמרון היבשתי כנדבך מרכזי בפעולת צה"ל בעימות הבא. בשלוש השנים שכיהן כרמטכ"ל, מיצב איזנקוט את כשירות היחידות כערך עליון, גם על חשבון התעצמות ורכש. לפני כשלושה חודשים ציין בהקשר הזה ח"כ עפר שלח, חבר ועדת חוץ וביטחון, בראיון ל"כאן רשת ב'", כי "השנה חטיבות החוד של הצבא יתאמנו כמו שהם התאמנו כשאני הייתי קצין בצנחנים לפני ארבעים שנה. בחצי מהזמן יתאמנו, שזה הישג גדול יחסית למה שהיה מקובל בשנים האחרונות"הרפורמות שמתקיימות בזרוע היבשה הן אכן צעד נדרש בכיוון הנכון, אבל לפי בריק עוד ארוכה הדרך. 

אף שהדו"ח שחיבר לא עסק בכך במישרין, ניכר כי בריק מוטרד מפערים ברמת המוכנות של זרוע היבשה, בדגש על יחידות המילואים שלה. במסיבת העיתונאים שכינס כדי לפרסם את הדו"ח נשאל בריק על-ידי כתב "Ynet" יואב זייתון, אודות רמת המוכנות של צה"ל למלחמה קרובה בדרום. בצעד חריג, ביקש שלא להשיב, מהלך שרק חיזק את התחושה שהמצב פחות מטוב. כשמחברים זאת לחלק מהתבטאויות של מפקדי שדה בכירים בצה"ל בתקשורת השנה, הופכים למודאגים יותר וקשה שלא לחשוב על התבטאויות דומות מ-73', אבל לא רק. "הציפייה שלי היא שבמספר ימים בודדים נכריע גדוד של חמאס", אמר בראיון ל"מעריב" מפקד אוגדה לפני כארבעה חודשים, וציין שאת המחבלים יהרגו "בתוך המנהרות, מרמת חיל האוויר ועד מטען החבלה שהלוחם שלי יזרוק פנימה לתוך הפיר". במערכה בקיץ 2014, אף שעמד מול אויב שהיה חלש ממנו בכל רמה, התקשה צה"ל לייצר את ההכרעה הזו. מוטב, אולי, להיות צנועים יותר, במיוחד לאור העובדה שהמתיחות ברצועת עזה הופכת את הסבב הבא ליותר ויותר מוחשי. 

הרמטכ"ל איזנקוט, בעת טקס הוקרה למערך המילואים השבוע בכנסת, (צילום: דו"צ).

בצה"ל, מיותר לציין, לא ממש אהבו את הביקורת, ולמחרת, בטקס בכנסת לכבוד מערך המילואים של צה"ל, נשמע נאום הרמטכ"ל כאילו נועד להשיב לדו"ח שפרסם הנציב. "במסגרת תר"ש גדעון נעשתה קפיצת מדרגה משמעותית בהבטחת מוכנות צה"ל למלחמה", אמר בנאומו. בחלק מהפרסומים בתקשורת אף נכתב שבכירים בצה"ל רמזו בזהירות שהאיש רואה את הדברים בפריזמה של מלחמת יום כיפורים נוספת, ואילו האיומים השתנו משמעותית. יש בזה משהו, אין כיום כוח שיכול להציב איום של ממש על צוות קרב חטיבתי של צה"ל שנע קדימה, גם אם מספר הטנקים שלו קטן מזה שהיה במלחמות הגדולות. ועדיין, שווה להקשיב לו, ורצוי גם לטפל בליקויים שעליהם הוא מצביע. 

באסופה "מכתבי יוני" (ספרית מעריב, 1978), שבה כינסו בני משפחתו מכתבים שכתב סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה, מופיעים דברים שאמר בטקס הפרידה מגדוד השריון 71 שעליו פיקד. נתניהו, ששירת בצנחנים ובסיירת מטכ"ל עשה לאחר מלחמת יום הכיפורים הסבה לשריון ופיקד על גדוד טנקים ברמת הגולן. בנאומו ציין מספר עקרונות שלדעתו הינם הכרחיים להחזקת מסגרת צבאית. "הייתי רוצה שאנשי הגדוד יסתובבו תמיד קצת מודאגים – שמא יש דבר נוסף שיכולנו להספיק, שיכולנו לשפר ולא עשינו" (עמוד 275), אמר אז לחייליו. כלל זה נכון גם היום. ניכר שהוא מוביל את בריק, כדאי שיוביל גם את צה"ל.

לפני כשנה, הפיקו חבריו של בריק סרט לרגל יום הולדתו השבעים. בסרט נכללה ברכה מאת שר הביטחון ליברמן, שכינה אותו "המוהיקני האחרון". בריק אכן הביא אתו לתפקיד את קולו של דור שחווה, כמאמר האלוף (מיל') יוסי פלד, גם הוא קצין שריון שלחם כמח"ט ב73', את "השבר הגדול במנהיגות הכל יכולה והכל יודעת", שהתגלתה אז במערומיה. הדור הוא נמנע מאז להאמין ש"יהיה בסדר", ובריק ניצל את תפקידו, יש שיגידו ללא סמכות מתאימה, כדי לאלץ את המערכת לטפל במה שלא בסדר, לפני שיהיה מאוחר מדי. כדאי גם לשאול מי יחליף אותו. השר ליברמן מחפש כל העת מקומות שבהם יטביע את חותמו על המערכת. אחד מהם הוא במינוי נציב קבילות חיילים שיהיה דומה ברוחו לבריק, ופחות לקודמיו שהיו נוחים למערכת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 29.06.2018)

IDF promotes officers who think outside the box, but still follow the line | by Gal Perl Finkel

רשומה רגילה

In the end, the argument that the IDF promotes colorless rule-abiding commanders is simply not true

In the two rounds of appointments of generals to positions in the General Staff and of division commanders that Chief of Staff Gadi Eizenkot carried out in the recent year, there was criticism that the IDF preferred officers who sanctify discipline and obey orders at the expense of courage and creativity, and who showed no flexibility in punishing daring officers with creative thinking. Some also claimed that in the promotion of certain officers who did not command brigades and divisions in Lebanon and Gaza, the IDF lost exactly those commanders who think outside the box.

Another claim made is that the IDF does not promote officers from religious Zionism to key positions. These claims were reinforced by the decision of the chief of staff not to appoint Brig.-Gen. Ofer Winter as commander of the division. Winter did most of his service at the head of the column, at the front, and was considered a daring and creative commander. He enlisted in Sayeret Matkal, IDF’s elite unit; after the officers’ course, he moved to the Maglan unit (where he served with Minister Naftali Bennett) and served as a company commander in Lebanon. Winter commanded a battalion in the Givati Brigade in a series of operations in Gaza (he was decorated with a citation and the battalion was awarded the Medal of Distinguished Service for the first time in the IDF).

During Operation Protective Edge, Winter was the commander of the Givati Brigade. At the end of the campaign, a force from the brigade had an encounter with Hamas terrorists in the outskirts of Rafah that cost the lives of two officers and a soldier. The terrorists kidnapped Hadar Goldin’s body and escaped by tunnel. In order to thwart the abduction, Winter (according to the records of the communications network published on the Mako website) ordered "Hannibal Procedure" which was aggressive. The decision was justified, but there was also harsh criticism of the massive fire that he ordered to use, from which many Palestinian civilians who were not involved in terrorism were killed.

For some reason, the majority of those who rose for Winter’s defense chose to ignore the fact that during the period in which he served as the Givati brigade commander, the brigade had a series of disturbing incidents, including the irregularities and mishaps in the Tzabar Battalion, that its commander was Convicted and demoted for sexual misconduct towards a subordinate). Winter, as was published in Walla! Website, was questioned by the MPCID on suspicion of obstructing proceedings in the affair, because the deputy battalion commander came to him with the story only to be rejected and dismissed him from the brigade. In the end, as reported in Haaretz, Chief of Staff Benny Gantz rebuked Winter and wrote him a note in his personal file. It is also reasonable that the IDF commanders did not like the fact that Winter, according to an article published in al-Monitor by Ben Caspit, was apparently the officer who, without permission, informed his comrades-in-arms, Minister Bennett, about the tunnels at the beginning of “Protective edge”. It seems therefore that the decision not to promote him was motivated by practical motives. 

"An officer who sends his subordinates a message that it is possible to violate the laws because the goal justifies it, will create a bad atmosphere in which his subordinates will take the law into their own hands," wrote Itamar Kremer, an ex- Givati officer who serves in reserve as a battalion deputy commander. That message remains true. The claims that the IDF prevents the promotion of religious officers are wrong. Maj.-Gen. (res.) Elazar Stern, who joined the paratroopers in 1974, testified that he was "the only religious platoon leader, the only religious company commander," but since then times have changed. Although there will always be a personal dimension to the considerations for which officers are promoted, the impressive presence of religious officers at every level of command in the IDF proves more than anything that the military does not check what does its field commanders have under the helmet and promotes on the basis of skills and abilities as much as possible.

In the end, the argument that the IDF promotes colorless rule-abiding commanders is simply not true. The current General Staff members are experienced, opinionated and highly professional. Two of its members were my battalion commanders in the Paratroopers and I can testify that they are among the best and most experienced. The units they commanded were always better because of them and they left behind battalions, brigades, and divisions much more prepared for war. 

Among those officers who speak their mind and combine courage and ingenuity while obeying rules and orders are:

• Maj.-Gen. Tamir Heiman, an armored officer who also commanded the Northern Corps and now heads the Intelligence directorate.

• Maj.-Gen. Herzi Halevi, a Paratrooper officer who served as a company commander during the years the IDF fought in Lebanon, and later as the commander of Sayeret Matkal and now commands the Southern Command. Halevi, by the way, comes from a religious background. 

• A key figure in the General Staff is Air Force commander, Maj.-Gen. Norkin, who was the Head of the IAF Operations Department in the second Lebanon War (2006). 

• Generals Nitzan Alon and Nadav Padan, both ex-Sayeret Matkal officers.

• Maj.-Gen. Amir Baram, who spent most of his career in the paratroopers and led the 890 battalion in counter-terrorism operations during the Second Intifada. 

• Baram’s brigade commander in those operations (who was also his company commander when he joined the paratroopers’ anti-tank company), was Aviv Kochavi, now deputy Chief of Staff and a prominent candidate to replace Lt.-Gen. Gadi Eizenkot in January. 

• Another prominent candidate is Maj.-Gen. Yair Golan, also a paratroopers officer who commanded the Nahal Brigade in Operation Defensive Shield. 

General Baram once described Chief of Staff Eizenkot and his deputy Kochavi as commanders who "look for a different direction and would be happy if you challenged them." The IDF knows how to hold on to its creative commanders, even if there were failures during their service, and to promote them. The military is not looking for yes-men, but initiative and courage cannot come at the expense of proper conduct. 

The writer is founder and operator of the blog "In the Crosshairs" on military, security, strategy vision and practice.

(The article was published in "The Jerusalem Post", June 18, 2018)

דתיים או לא, צה"ל מקדם עניינית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע מונו שורה של קצינים לתפקידי מפתח בצה"ל. הדיון הציבורי והתקשורתי התמקד דווקא במי שלא מונה, תא"ל עופר וינטר, והתעלם מהנימוקים העניינים שעמדו לחובתו. בצה"ל 2018 לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה. מחוץ לצבא דווקא כן. 

השבוע התקיים דיון שיבוצים ובו מונו מספר קצינים לתפקידי מפתח בצבא. אל"מ גל שוחמי מפקד חטיבת השריון 188 מונה למפקד אוגדת המפץ, שם יחליף את נדב לוטן, שריונר גם הוא שמונה למפקד בסיס האימונים צאלים. תא"ל עודד בסיוק, קצין שריון מוערך המפקד על עוצבת הפלדה, מונה לראש חטיבת התכנון באגף התכנון. בסבב בלט גם קידומם של יוצאי היחידות המיוחדות. בין היתר מונו אל"מ שלומי בינדר למפקד אוגדת הגליל, ואל"מ גור שרייבמן למפקד אוגדת אדום. בינדר ושרייבמן עשו מסלול מקביל, כאשר הראשון עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, פיקד עליה ב"צוק איתן" ובהמשך היה מח"ט גולני, ואילו השני צמח בקומנדו הימי, עם גיחות קצרות לגבעתי, ולאחר שפיקד על היחידה במערכה בעזה ב-2014 מונה למפקד בית הספר לקצינים, בה"ד 1. עוד הוחלט למנות את מפקד אוגדת הגליל, תא"ל רפי מילוא למפקד המכללה לפיקוד ומטה. מילוא, שכמו שרייבמן עשה מסלול ארוך בשייטת 13, מלוחם ועד למפקדה, מחזיק גם בכרטיס עבודה מלא בזרוע היבשה ושימש כמ"פ, ומג"ד בגולני ומח"ט מילואים (ובאמתחתו גם שני צל"שים). למרות הרקע בחיל הים סביר שמילוא, כמו השר גלנט לפניו, יתמודד בהמשך על תפקידי אלוף "ירוקים במהותם". 

שומרון אל

אל"מ בר, כמח"ט שומרון, (צילום: דו"צ).

מינוי נוסף הוא זה של אל"מ יצחק (איציק) בר. הקריירה של בר, קצין צנחנים שלחם בלבנון ופיקד על גדוד 101 באינתיפאדה השנייה, סטתה מהמסלול לאחר שספג הערה פיקודית מהרמטכ"ל אשכנזי כשכיהן כמח"ט שומרון בעקבות מותם של ארבעה פלסטינים שנורו בניגוד להוראות הפתיחה באש, בשני אירועים שונים. העובדה שבמהלך כהונתו הסתבך עם המתנחלים בוודאי לא סייעה גם להמשך קידומו והוא עבר לפיקוד העורף. עתה מונה בר לראש מטה הפיקוד בדרגת תא"ל. נשאר לחכות ולראות אם הפיקוד יצמיח מתוכו מפקד שעשה בו תפקידי ליבה, או שכמו אמ"ן יוסיף לקבל מפקדים שמוצנחים מבחוץ. שם יש בכך הגיון שכן החיבור בין מפקד שדה שמבין את צרכי הצבא למודיעין, מאפשר התאמה של יכולות החיל למשימות. פיקוד העורף, בדומה לחילות הים והאוויר ובמיוחד לאור האיום הגובר על העורף, הוא מקצוע. בינתיים זה לא קורה.

לא בגלל הכיפה

מי שלא מונה בסבב המינויים הוא תא"ל עופר וינטר, ראש מטה פיקוד המרכז ומח"ט גבעתי לשעבר, שהתמודד על תפקיד מפקד אוגדה גם בסבב המינויים הקודם וגם אז לא מונה. וינטר, בוגר המכינה הקדם צבאית בעלי, עשה את רוב שירותו בראש הטור, היכן שירו ולחמו, ונחשב למפקד נועז ויצירתי. הוא התגייס לסיירת מטכ"ל אך לאחר קורס הקצינים עבר ליחידת מגלן וכמ"פ לקח חלק במבצע "ענבי זעם" בלבנון. משם המשיך לחטיבת גבעתי שבה עשה את עיקר שירותו. הוא פיקד על הסיירת, על גדוד הסיור (שם גם עוטר בצל"ש אלוף ואילו לגדוד הוענק, לראשונה בצה"ל, עיטור המופת) ועל החטיבה כולה ב"צוק איתן". רגע לפני שהסתיימה המערכה, נתקל כוח מהחטיבה בפאתי רפיח. מפקד הסיירת, בניה שראל, נהרג ועמו הלוחם ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין. המחבלים חטפו את גופת גולדין ונמלטו באמצעות מנהרה. במטרה לסכל את החטיפה הפעיל וינטר "נוהל חניבעל" אגרסיבי. אף שקרא נכון את תמונת הקרב, ספג לאחר מכן גם ביקורת קשה על האש המסיבית שהורה להפעיל, ממנה נהרגו אזרחים פלסטינים רבים שלא היו מעורבים בטרור. 

תוצאת תמונה עבור עימאד פארס דן הראל

מימין: אלוף פיקוד דרום דן הראל ומח"ט גבעתי, אל"מ עימאד פארס, (צילום: דו"צ).

מרגע שפורסם כי וינטר לא מונה לתפקיד מפקד אוגדה החלה סערה תקשורתית זוטא. מיד נטען שוינטר לא קודם בשל היותו דתי ובשל אותה פקודת יום שפרסם בטרם "צוק איתן", שבה, מתוך שאיפה לחזק את רוח הלחימה של חייליו, שילב בפקודה יסודות דתיים יהודיים יותר וממלכתיים פחות. ברשתות החברתיות היה כבר מי, כמו ח"כ סמוטריץ', שקרא לו לפשוט מדים שכן "מערכת שלא יודעת להעריך אותו לא ראויה לו". עוד טען סמוטריץ' כי בצה"ל שואפים "להשאיר את שולחן המטכ"ל נקי מכיפות". אחרים, כמו העיתונאי עמית סגל, טענו שהחלטה היתה צפויה ושאינה נוגעת לכך שוינטר הוא קצין חובש כיפה אלא לאופיו. "בדור האחרון הצבא מקפיד להיפטר מהמטען העודף של קצינים שלא הולכים בתלם המקובע והמרובע", צייץ סגל. בשורה של התבטאויות בתקשורת קראו קצינים בכירים ובהם האלופים במילואים עמירם לוין וגרשון הכהן ותא"ל עימאד פארס, לרמטכ"ל לשנות את החלטתו ולמנות את וינטר למפקד אוגדה. פארס, שכמח"ט גבעתי פיקד על וינטר בשורת מבצעים בעזה, ציין שראה "את וינטר תחת אש. הוא מפקד עם ניסיון שאסור לוותר עליו". בדומה לוינטר, גם פארס שהאלוף (מיל') גיורא איילנד הגדיר כמפקד השדה "הטוב האמיץ בדורו", נחשב בשעתו לקצין סוער שנטה להסתבך ונאלץ לפרוש לאחר שהתברר שלא דיווח אמת למפקדיו בנושא שולי.

משום מה בחרו כלל ה"סנגורים" שקמו לקצין, רובם המוחלט שלא מטעמו, להתעלם מכך שבמהלך התקופה בה שימש כמח"ט גבעתי התרחשה בחטיבה סדרת אירועים מטרידה, שכללה את החריגות והתקלות בגדוד צבר, עליו פיקד סא"ל לירן חג'בי (שגם הורשע והורד בדרגה בשל התנהגות בלתי הולמת על רקע מיני כלפי חיילת). וינטר נחקר באזהרה במצ"ח בחשד לשיבוש הליכים בפרשה משום שהסמג"ד של חג'בי התלונן בפניו והוא דחה אותו מכל וכל. הסמג"ד, שחשף את הפרשה, שילם בגינה מחיר אישי קשה. הוא, שהיה קצין מצטיין ששירת ב-669 וביחידות המובחרות של גבעתי, הודח מן החטיבה וקידומו עוכב. ליחס דומה זכו מהמח"ט שני לוחמים בחטיבה שהוטרדו מינית על-ידי המ"מ שלהם. בסופו של דבר רשם הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, לוינטר הערה פיקודית. סביר גם שבמטה הכללי לא אהבו את זה שוינטר היה, ככל הנראה, הקצין שתדרך ללא אישור את השר נפתלי בנט, ששירת אתו ביחידה ובהמשך גם ביחידת מגלן, אודות המנהרות בראשית "צוק איתן". נראה אם כן שההחלטה שלא לקדמו נבעה משיקולים עניינים ואיש לא בחר להתנכל לקצין ממניעים כאלה ואחרים. הגורמים הפוליטיים "עשו סיבוב" על וינטר (בדומה לאופן שבו פעלו "למען" אלאור אזריה בשעתו) וניצלו את סוגית אי-קידומו כקרדום לחפור בו. מוטב היה לו היה מתנער מהם. הרעש התקשורתי ואירועים שעמדו לחובתו לא סייעו לו. גם הצהרות מקורביו שבמידה ולא יקבל פיקוד על אוגדה יפרוש, הזיקו יותר מאשר הועילו.

אין אנשים שאין להם תחליף

בטענות שצה"ל מונע את קידומם של קצינים דתיים אין ממש. אלוף (מיל') אלעזר שטרן שהתגייס לצנחנים ב-74' העיד שהיה "מ"מ דתי לבד, מ"פ דתי לבד", באותה תקופה היה בצה"ל רק מח"ט דתי אחד, יעקב חסדאי, גם הוא מהצנחנים שפיקד על חטיבת בית הספר למ"כים. אבל מאז הזמנים השתנו. תא"ל ב', יוצא יחידת העילית של חיל האוויר שלדג, כתב בעת שלמד במכללה לביטחון לאומי, עבודה שבחנה את שיעור חובשי הכיפה בקרב הקצונה הזוטרה בצבא. השורה התחתונה ידועה – ישנה עלייה תלולה בכמות הקצינים הדתיים. ההסבר לכך נבע, לדעתו, הן כתוצאה מן האינתיפאדה השנייה, שנתפסה אצל רבים בציבור הדתי כ"מאבק לאומי על הבית", והן בשל השינוי ביחס הציונות הדתית לצה"ל. לפי התפיסה החדשה, שנבעה גם מהקמת המכינות הקדם צבאיות ובראשן עלי, שמתחקיר "המקור" ששודר השבוע מצטיירת כגוף עם אג'נדה דתית לאומית קיצונית, סגורה ואליטיסטית, הגיע תורם של הדתיים הלאומיים להוביל את החברה והצבא. את תוצאות השינוי ראה ב' מכלי ראשון, שכן כשעשה מסלול לוחם ביחידת שלדג, היו הוא וכל חבריו לצוות חילוניים, זולת שניים (שבסוף המסלול הסירו את הכיפה). כמעט שני עשורים לאחר מכן, כשפיקד על היחידה, היו כ-40% ממפקדי הצוותים וכ-30% מהמפקדים בדרג הבכיר ביחידה, עם כיפה לראשם. 

בראיון ל"מקור ראשון" אמר בשעתו מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, כי מבחינתו "לא משנה מה יש לחייל על הראש. אני שואל אותם איפה הם גרים מתוך רצון להכיר, לא כדי לברר את מידת הדתיות שלהם. אני לא מוכן לשים סטיגמות על עצמי, וכך גם על אחרים". תמיד יהיה גם ממד אישי לשיקולים שבגינם מקדמים קצינים, אבל הנוכחות המרשימה של הציונות הדתית בכל דרגי הפיקוד כיום מעידה יותר מכל שבצה"ל 2018, ממש כפי שתיאר הלוי (שאשתו צייצה השבוע בטוויטר שבניגוד לטענות דווקא "יש אלוף דתי" סביב שולחן המטכ"ל), לא בודקים מה יש למפקדי השדה מתחת לקסדה, ומקדמים על בסיס ענייני ככל שניתן. 

גם בטענות שצה"ל לא מקדם קצינים לוחמניים שמאתגרים את הדרג שמעליהם אין הרבה. תא"ל (מיל') שמואל זכאי, יוצא גולני שפרש מצה"ל לאחר שנחשד בהדלפה, אמר פעם בראיון ש"קצינים שממלאים טפסים כמו שצריך ובזה יכולתם, לא יהפכו את הכרוב לחמוץ". לטענתו מפקד נדרש להיות יצירתי ואמיץ, ולהיות מסוגל לקבל החלטות ולחשוב באופן לא שגרתי. לדבריו, "כל ניצחון במלחמה זה ניצול הזדמנויות. לעשות צעדים שמוציאים את הצד השני משיווי משקל. את זה בוקים לא יודעים לעשות". צה"ל אינו סובלני כבעבר למפקדים מן הסוג הזה ומספר קצינים בולטים, שאמנם רשמו הישגים מבצעיים מרשימים, נאלצו לפרוש לאחר שהתברר שלא הקפידו על נהלים ומשמעת. אך "קצין שמשדר לפקודיו מסר שאפשר לעבור על החוקים כי "המטרה מקדשת" ישרה אווירה רעה בה פקודיו יעשו דין לעצמם", כתב בנובמבר האחרון בפייסבוק איתמר קרמר, יוצא פלנ"ט גבעתי המשמש במילואים כסמג"ד. המסר הזה נשאר נכון

תא"ל וינטר, בתרגיל בבקעת הירדן, (צילום: דו"צ).

כשמחליטים את מי לקדם תמיד יהיו כאלה שיישארו מאחור. הטענה שבצה"ל מעדיפים מפקדים אפורים וצייתנים מקטינה מיכולתם של הקצינים שכן קודמו, ומתעלמת מנוכחותם וקידומם של מפקדים נועזים למטה הכללי. אחד מהם תיאר בשעתו את הרמטכ"ל וסגנו ככאלה שדווקא "יחפשו לשמוע כיוון אחר, וישמחו אם תאתגר אותם". צה"ל יודע להכיל מפקדים שבילקוט השירות שלהם אירעו תקלות ואף להוסיף ולקדם אותם. בצבא לא מחפשים אומרי הן, אבל היוזמה והאומץ אינם יכולים לבוא על חשבון התנהלות תקינה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.06.2018)

השקט שנשאר, הרעש שעוד יבוא| מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בנאומו השבוע בטקס הזיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה, ציין האלוף סטריק כי ההרתעה שיצרה המלחמה שרירה וקיימת. בפועל, את ההרתעה ההיא תיחזק צה"ל בשורת מבצעים חשאיים והשקט נבע גם מהנוכחות הרוסית ומהעובדה שכשם שחזבאללה חושש מצה"ל, ישראל חוששת מן החזבאללה. העימות הבא יהיה קשה בהרבה. צה"ל מתכונן, גם בחו"ל. 

אלוף פיקוד הצפון, סטריק, בטקס לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, (צילום: דו"צ).

השבוע קיים צה"ל טקס זיכרון לחללי מלחמת לבנון השנייה. בטקס, אמר אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק, כי "כל מי שבוחן בפרספקטיבה של שנים את הישגי המערכה לא יכול שלא להגיע למסקנה אחת: ההרתעה שסיפקה המלחמה אל מול אויבנו – שרירה וקיימת. עוצמתו של צה"ל ניכרה היטב במהלך ימי המערכה המורכבת, והיא ניכרת לא פחות גם תריסר שנים לאחר שהושלמה". בחינה של מצב הסיום של מלחמת לבנון השנייה ממרחק הזמן מצביעה על תמונה מורכבת יותר. צה"ל אמנם הצליח לרשום הישג בתחום ההרתעה כתוצאה ממתקפה אווירית קשה שפגעה בנכסים אסטרטגיים ומסווגים, ובהם המערך הרקטי ארוך הטווח ומרכזי תשתית של החזבאללה, ופעולה קרקעית רחבה שפגעה במאחזי הארגון בדרום לבנון ובמאות מפעיליו. שני המרכיבים יחדיו הביאו ליצירת המרכיב השלישי והוא מנגנון סיום מוסדר אשר לו ערבה הקהילה הבינלאומית. בנוסף, נוכח חזבאללה שהציבור בלבנון מאשים אותו בכך שנאלץ לנוס מדרום המדינה, ושב לבתים שנהרסו במתקפה הקרקעית של צה"ל, וכי למעשה הביא להחרבת רבעים שלמים בביירות.

אך כפי שהצביע האלוף סטריק עצמו, שבמלחמה היה מח"ט גבעתי שבשלהי המלחמה הוקפצה לצפון מרצועת עזה לטובת המבצע הקרקעי האחרון בלבנון, "מאורעות המלחמה, ולא פחות מכך השנים שקדמו לה, חייבו הפקת לקחים מעמיקה ומלאה". המערכה התנהלה ללא הגיון מסדר והמהלכים הצבאיים והמדיניים שהניבו את ההישגים, נעשו כטלאי על טלאי וללא הבנה מלאה של תמונת המערכה. ההרתעה שהשיג צה"ל בגבול הצפון, בלבנון ובסוריה נובעת גם מההרתעה שנוצרה בעקבות האופן שבו פעל ב-2006, שאף שהיה פחות ממספק בסטנדרטים ישראליים, הרי שהספיק בכדי להרתיע את חזבאללה, אבל לא פחות מכך מפעולות החשאיות והגלויות שביצע צה"ל מאז במסגרת המב"מ, המערכה שבין המלחמות, בכדי לתחזק אותה. שורה ארוכה של מבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות שמטרתן לפגוע בהתעצמות חזבאללה ולהביא את צה"ל לעמדת יתרון במקרה שמלחמה תפרוץ. אבל השיטה מחייבת כיול עדין, שכן פעולות מוצלחות מדי שבוצעו במסגרת המב"מ, עשויות לקרב את העימות במקום לדחות אותו. יתרה מכך, השקט בצפון אינו רק פרי הרתעה ישראלית אלא תוצר שנובע גם מהנוכחות של רוסיה בזירה, שפועלת ככוח מרסן (הנשיא פוטין לא ייתן לאף אחד לקלקל לו את המונדיאל), וגם בשל העובדה שחזבאללה הצליח לבסס, באמצעות ארסנל רקטות מדויקות וכבדות משמעותי שצבר, מאזן הרתעה הדדית מול ישראל.

בתמונה הגדולה, אף שמדי פעם נראה כי המתיחות הצפון עומדת לגלוש לכדי עימות של ממש, הרי שכמאמר שייקה על הכנת קפה שחור בסרט "גבעת חלפון", יש מי שדואג "רגע לפני שגולש" להוריד מהאש ולעצור לפני ההידרדרות. המחיר, בין שמדובר בהצהרה כי ישראל תפתח במתקפה "לא פרופורציונלית" בהיקפה על מדינת לבנון ובין שמדובר באיום על העורף הישראלי, ברור לכל הצדדים, ונראה שעלותו גבוהה מתועלתו. מנגד, שיקולים רציונליים שכאלה היו נכונים גם לפני פרוץ העימותים ב-2006 וב-2014 בעזה. גם לנוכחות של המעצמות, רוסיה וארצות הברית, בזירה ככוח מרסן יש מגבלות. ב-1973 למשל, לא מנעה נוכחותן והשפעתן ממדינות האזור לגלוש לעבר מלחמה של ממש. אף שעיקר תשומת הלב בשבועות האחרונים נתונה לעזה ולביטול משחק הידידות עם נבחרת ארגנטינה, מוטב לזכור שהזירה הצפונית נותרה נפיצה ורחוקה מספר מהלכים מוטעים ממלחמה. מלחמת הצפון הראשונה, בה תתמודד ישראל עם חזית גדולה ומורכבת הכוללת את סוריה ולבנון, על הנוכחות האיראנית בהן, תהיה שונה מאוד בעוצמתה ממלחמת לבנון השנייה.

האתגר שבשטח לא מוכר

הצנחנים בדרך לתרגיל לגרמניה, (צילום: דו"צ).

במסגרת שיתופי הפעולה עם צבאות זרים, שלח צה"ל פלוגה מחטיבת הצנחנים לתרגיל "תגובה מהירה" ("Swift Response") שעורכת נאט"ו בהמשך החודש. התרגיל יכלול כוחות מצבא ארה"ב, ובהם חטיבת הצנחנים ה-173 של צבא היבשה, וכן יחידות מהצבא הבריטי, הפולני והאיטלקי, ויתקיים בשטחי גרמניה, פולין ולטביה. צה"ל מקיים מסורת ארוכה של תרגילים משותפים עם צבאות זרים שנערכים בישראל, ובהם תרגיל ההגנה האווירית ג'וניפר קוברה, ואימונים משותפים לחיל הנחתים האמריקני ולכוחות חי"ר של צה"ל, שבהם מחליפים המפקדים ידע וניסיון ורוכשים מיומנויות חדשות. אך לאימון בשטח זר, שאינו מוכר כלל ללוחמים ולמפקדים, אך דומה במאפייניו לשטחים בהם הכוחות עשויים להילחם, יש יתרונות חשובים שבגינם צה"ל לוקח חלק כבר שנים רבות בתמרונים משותפים עם צבאות זרים בחו"ל.

לרוב השתתפו בהם בעיקר חילות האוויר והים ומספר מצומצם של יחידות עילית, או לחלופין קצינים בודדים דוגמת בני גנץ וגדי שמני שעברו הכשרה ב"כומתות הירוקות" ומשה קפלינסקי ומתי הררי שעברו קורס מתקדם למפקדי חיל רגלים בצבא היבשה של ארצות הברית. בשנים האחרונות נראה שהורחבה מעט היריעה וחטיבת הקומנדו החדשה החלה לקיים תרגילים ביוון ובקפריסין. הנחיתה במסוקים, התנועה והניווט בשטח לא מוכר, והלחימה בו, תוך ריחוק מהבית, מייצרים אתגר משמעותי למפקדים ולכוחות ומאפשרים התפתחות של הידע המבצעי ויכולות הלחימה. מפקד יחידת אגוז דאז, סא"ל רועי לוי, אמר על התרגיל בקפריסין כי במהלכו "נחתנו בעומק שטח האויב ואת המשימה קיבלנו במטוס בדרך ליעד. היו לנו בימוי אויב מגוון ולחימה במתארים שונים ורבים". אף שלוי, יוצא פלוגת הנ"ט של חטיבת גולני, הוא קצין מנוסה שהספיק מאז שהתגייס לקחת חלק בלחימה באיו"ש, ברצועת עזה (בה גם נפצע פעמיים, אחת מהן באורח אנוש) ובלבנון ב-2006, גם הוא הודה שהמתארים השונים שכלל התרגיל הצליחו להפתיע ולאתגר אותו.

לוחמי חטיבת הקומנדו בתרגיל בקפריסין, (צילום: דו"צ).

אולם אף שהיא מסגרת צבאית גדולה מיחידת עילית קטנה, הרי שגם חטיבת הקומנדו היא עודנה חלק מהכוחות למבצעים מיוחדים של צה"ל, שביכולתם לתמוך את המאמץ העיקרי במערכה ולא להחליפו. לכן, אף שעלות אימונים אלו עשויה להיות גבוהה, מוטב לפתח מודלים לאימונים משותפים ליחידות היבשה העיקריות של צה"ל בחו"ל. במלחמה מוטל עיקר מאמץ התמרון היבשתי על כוחות אלו, ומטרתם לפגוע פגיעה באויב, לכבוש שטח, לצמצם הירי משטחים שנכבשו לעורף ישראל, לתפוס ולהשמיד תשתיות צבאיות ולפגוע בשרידותו השלטונית של האויב. לכן שליחת פלוגת צנחנים לתרגיל בגרמניה היא בבחינת צעד בכיוון הנכון. אמנם, כוחות מחטיבות שריון יתקשו לקיים אימון שכזה, בשל אילוצים לוגיסטיים ותקציביים, אך לא מן הנמנע שצה"ל יישלח כוחות חי"ר נוספים, בסדרי גודל של גדוד ויותר מכך לאימונים מסוג זה.

הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, נהג לומר בהרצאות כי לצה"ל יש יתרון משמעותי על צבאות מקבילים והוא הידיעה, פחות או יותר, היכן יילחם בעימות עתידי. זה נכון, אולם המלחמה היא גם ממלכת אי הוודאות, כמאמר קלאוזוביץ, ובכדי לחזק את מוכנות הכוחות לאי-ודאות, צה"ל חייב לחזק את יכולתם של הלוחמים והמפקדים להתמודד עם הפתעות ועם הבלתי צפוי. אימונים בשטח לא מוכר, הרחק מהבית, עשויים לתרום לכך משמעותית. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.06.2018)

 

 

עוד יעשו מזה סרט: כוח דלתא נגד "הוואגנרים", ראיון ב"לונדון וקירשנבאום"

וידאו

 

 

ראיון עם גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת" אודות הקרב שניהלו לוחמי כוח דלתא האמריקני בשכירי החרב הרוסים, "כוח ואגנר" ב-7 בפברואר 2018 בדיר א-זור שבסוריה. בתכנית לונדון וקירשנבאום, ערוץ 10, 07.06.2018