חופש הפעולה הישראלי לא יפגע, אבל מוטב לפעול בזהירות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

תקיפת חיל האוויר בלטקיה שבמהלכה יירט הנ"מ הסורי מטוס ביון רוסי יצרה מתיחות בין ירושלים למוסקבה, אבל סביר שחופש הפעולה הישראלי לא ייפגע.

בלילה שבין שני לשלישי תקפו מטוסי חיל האוויר מספר יעדים בלטקיה, עיר הנמל הסורית. במהלך התקיפה ירה מערך ההגנה האווירית הסורי מספר טילי נ"מ ואחד מהם פגע והפיל מטוס ביון רוסי מסוג אליושין (Ilyushin Il-18) והרג את 14 אנשי צוותו. הרוסים מצדם מיהרו להאשים את ישראל באחריות לתקרית, שכן ישנו מנגנון תיאום ביטחוני בין המדינות, והתרעה מוקדמת יותר בדבר התקיפה הצפויה היתה מונעת את הימצאות המטוס במרחב. המתיחות עם רוסיה אילצה את ישראל הרשמית להתייחס בפומבי לסוגיה שהיא מקפידה להותיר במרחב העמימות – המערכה שבין המלחמות (מב"מ). 

מימין: מפקד חיל האוויר נורקין ומקבילו הרוסי, (צילום: דו"צ).

רגע לפני כניסת יום הכיפורים ניהלו בכירים בדרג המדיני, ובהם רה"מ נתניהו ושר הביטחון ליברמן, שיחות עם מקביליהם ברוסיה בניסיון להסביר את אשר אירע, ודובר צה"ל אף חשף את תחקיר חיל האוויר אודות הפעולה. לפי ממצאי התחקיר, המטוס הופל בשל ירי נ"מ סורי ובאותה עת כבר היו מטוסי חיל האוויר בשטח ישראל. במטרה להבהיר לרוסים את אי-מעורבותה של ישראל בהפלת המטוס נשלח מפקד חיל האוויר, האלוף עמיקם נורקין, ביום חמישי לרוסיה על-מנת להציג להם את ממצאי התחקיר המלא. נראה כי ישראל נקטה במדיניות דומה לזו של הממשלה בראשות שמעון פרס, שהודיעה לאחר התקרית בה פגעה אש תותחים של צה"ל במתקן האו"ם בכפר כנא שבלבנון במהלך מבצע "ענבי זעם" ב-96'. האש נורתה במטרה לחלץ כוח מגלן בפיקוד נפתלי בנט ופגעה במתקן בשוגג. פרס אמר אז כי "אנחנו מאוד מצטערים, אבל לא מתנצלים".

השאלה עד כמה ישתכנעו הרוסים, והאם ינצלו את התקרית בכדי לקבוע כללי משחק חדשים בצפון, נותרה פתוחה. החלטתם לסגור את המרחב האווירי והימי מקפריסין ועד לחופי סוריה לשבוע, באופן רשמי בעבור תרגיל צבאי, היא רק דוגמה לכך. הקשר ההדוק שמקיים רה"מ נתניהו עם הנשיא פוטין, וכמותו בכירים נוספים בישראל עם עמיתיהם הרוסים הוא חשוב, אבל מדינות אינן מגבשות מדיניות על סמך קשרים טובים אלא על בסיס אינטרסים. רוסיה השקיעה רבות בשמירה על משטר אסד, במטרה להקים לעצמה בסיס פעולה במזרח התיכון. לישראל ישנם אינטרסים משלה בגזרה הצפונית, ובהם מניעת התבססות איראן בסוריה ומניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה, שמתנגשים לא פעם עם האינטרס הרוסי. עד כה גילתה רוסיה הבנה רבה לצרכיה של ישראל, שקיבלה ביטוי כמעט גלוי ב-9 במאי השנה לאחר חזרתו של ראש הממשלה נתניהו ממצעד בכיכר האדומה במוסקבה, לציון יום השנה לניצחון על גרמניה הנאצית, בו נטל חלק כאורחו של פוטין. מזכירו הצבאי הקודם של נתניהו, תא"ל אליעזר טולדנו, סיפר בנאום הפרידה שלו מראש הממשלה, כי עם שובם ארצה הדף צה"ל מתקפת רקטות שירו האיראנים על מוצביו ברמת הגולן, ואז הנחית "עליהם מכה חזקה שבעתיים". פעולת התגמול הזו, מבצע "בית הקלפים", במהלכה תקפו מטוסי חיל האוויר מעל 50 יעדים בשטח סוריה השייכים ומשמשים את כוח קודס האיראני, הוגדרה על ידי טולדנו, קצין צנחנים שאינו נוטה לרגשנות, כאחד משני האירועים המרגשים ביותר בהם נטל חלק במסגרת תפקידו. 

בסוריה שומרים הרוסים על עיקרון "המספיקות הסבירה", שפירושו פריסה והפעלה מינימלית של כוח צבאי, כך שיאפשר קידום מטרות ואינטרסים אסטרטגיים. אין להם כוונה להשקיע יותר משאבים מאלה שכבר ה. ישראל, שנהנית מיתרון הביתיות, בהחלט יכולה לשרטט את הקווים האדומים שלה, כך שייקחו אותם בחשבון וברצינות ויאפשרו לה את חופש הפעולה לשמור עליהם. בהמשך לכך ציין צבי מגן, שגריר ישראל ברוסיה לשעבר וכיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, בראיון ל"ישראל היום" כי בסופו של יום "הרוסים יודעים שישראל יכולה לעשות להם צרות גדולות בסוריה והדבר האחרון שהם צריכים שם זה עימות איתנו. אלה רק חלק מהסיבות מדוע להערכתי השינויים יהיו מינוריים". האירוע המחיש אמנם את פוטנציאל הנפיצות והמורכבות שטומנת בחובה החזית הצפונית, אך סביר שחופש הפעולה ממנו נהנית ישראל בצפון, יימשך. 

עם זאת, עולות מספר תובנות מהאירוע. הראשונה, המובנת מאליה, היא שכאשר שפועלים בהיקף נרחב כזה של תקיפות, כפי שמבצעת ישראל בסוריה, גם כשמשתדלים ליישם מדיניות של "אפס תקלות" תקלות מתרחשות. השנייה, המובנת מאליה גם היא, שמוטב לישראל לנהוג בזהירות מופלגת ולהימנע מ"לעצבן את הדוב", כמאמר הפתגם האמריקני, במיוחד כשמדובר בדוב הרוסי, ולא למתוח את החבל שלא לצורך. התובנה השלישית היא שנוכח הצורך בהיכרות גבוהה עם מורכבות החזית, כמו גם עם מנגנון התיאום עם הרוסים, עליו אחראי סגן הרמטכ"ל, מוטב שלרמטכ"ל הבא יתמנה מי מן המועמדים ששימש בעבר כאלוף פיקוד צפון וכסגן רמטכ"ל. שר הביטחון עדיין יכול להתלבט, ישנם שניים כאלה

המב"מ של פעם

המערכה שבין המלחמות (מב"מ) הפכה לנדבך מרכזי בתקופת כהונתו של הרמטכ"ל איזנקוט, ובתחילת החודש חשף צה"ל כי בשנה וחצי האחרונות בוצעו כ-200 תקיפות כנגד יעדים איראניים בסוריה. אבל למרות שהתפיסה הוסדרה ועוגנה בימי הרמטכ"ל הנוכחי וקודמו, ישראל יישמה אותה גם בעבר, גם אם לא בהיקפים רחבים שכאלה. השבוע נפטר תא"ל (מיל') עמנואל (מנו) שקד, קצין צנחנים וחי"ר ראשי לשעבר, כפי שפעם קראו למפקד חיל הרגלים בצה"ל, שבצה"ל של ראשית שנות השבעים היה האחראי למבצעים המיוחדים, בדומה למפקדת העומק כיום. שקד, יוצא הפלמ"ח, שימש בשנות ה-50 כסמג"ד בגבעתי ולקח חלק ב"מבצע "ירקון", סיור בעומק סיני לבדיקת צירים בטרם מלחמת סיני שעל חלקו בו זכה בעיטור המופת. בהמשך עבר לצנחנים, שם שימש כקצין אג"ם חטיבתי במלחמה ב-56' ולאחר מכן כמפקד גדוד. ב-72' החליף את חברו מהצנחנים, רפאל איתן, כקצח"ר והיה אחראי על החלק הקרקעי במדיניות ה"אופנסיבה זוטא" שגיבשה הממשלה בראשות גולדה מאיר, בתקופה שלאחר טבח הספורטאים במינכן. מדיניות זו קבעה כי צה"ל יפעל כנגד ארגוני הטרור שלא בתגובה לפיגוע, אלא כבמצב מלחמה. "יש אויב, הוא אומר שיש מלחמה, שיאכל את זה", הגדיר זאת הרמטכ"ל דוד אלעזר בשעתו. היתה זו מעין גרסה בוסרית של תפיסת המב"מ. 

תוצאת תמונה עבור עמנואל שקד לע"מ

מימין: סא"ל ליפקין-שחק, סא"ל זיו, תא"ל שקד וסא"ל ברק, (צילום: לע"מ).

במלחמת יום הכיפורים יזם שקד פשיטות בעורף הסורי והמצרי, אבל הוא בעיקר זכור בשל הפעולות שעליהן פיקד בין המלחמות, ובהן הפשיטה בטריפולי ומבצע "אביב נעורים". שנים אחרי תיאר שקד כיצד במהלך ההכנות לפשיטה בביירות, ביקר הרמטכ"ל את כוח הצנחנים שבפיקוד סא"ל אמנון ליפקין-שחק (לימים הרמטכ"ל), שעליו הוטל להרוס את מפקדת החזית העממית, ושאל אם ישנם פערים ובעיות. בתשובה פנה אליו סגן מפקד סיירת צנחנים, סגן אבידע שור, ואמר שישנו "בית צמוד לבית שאנחנו צריכים להרוס, שם גרים אזרחים, נשים, ילדים, זקנים, הכל, אם נשים את כמות חומר הנפץ הזאת לא רק שאנחנו נהרוס את המבנה של המחבלים אלא יש כל הסיכויים ששם יפגעו אזרחים ואני חושב שזה לא נכון". שור הציע להפחית את כמות חומר הנפץ בכדי להפחית את הסיכון לאוכלוסייה האזרחית. הרמטכ"ל מצדו הטיל את ההחלטה לפתחו של שקד, מפקד המבצע, שהחליט בהתאם להצעתו של שור.

בפשיטה תקפו כוחות סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, את בתיהם של שלושה מבכירי פת"ח והרגו אותם. הכוח של ליפקין-שחק הסתבך. כוח החוד, שור ומספר לוחמים, פתח באש והרג את הזקיפים בחזית המפקדה, אך מיד לאחר מכן נפתחה עליהם אש מאחור. מחבלים ברכב עם מקלע, שהכוח לא ידע על קיומו, פגע בהם, הרג את שור ולוחם נוסף ופצע לוחם שלישי. ליפקין-שחק, ששמר על קור-רוחו, החליט להמשיך במשימה נוכח התנאים הקשים ולימים סיפר כי מיד לאחר שנחשף הכוח "התחילו חילופי אש וזריקת רימונים גם מהקומות הגבוהות של הבניין. ירינו אל הבניין והשתלטנו על תחתיתו, והאש משם נפסקה". במקביל לפינוי הפצועים וההרוגים הכין הכוח את בניין המפקדה לפיצוץ ונסוג תחת אש. הבניין נהרס, וכתוצאה מכך נהרגו עשרות מחבלים. לבניין הסמוך לא נגרם נזק. גם אז הרוסים לא גילו אהדה יתרה למדיניות הישראלית, ובעיתון פראבדה אף תוארו הכוחות הפושטים כ"גנגסטרים". אבל גינויים לחוד וחופש פעולה לחוד. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.09.2018)

מודעות פרסומת

סטריק .vs בריק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

אלוף פיקוד הצפון הצהיר לאחרונה שבמקרה ותפרוץ מלחמה בצפון, "אויבינו ימצאו אותנו נחושים, חדים ומדויקים מתמיד". גם הרמטכ"ל שלח לקבינט מסמך ברוח זו. נציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') יצחק בריק, לעומת זאת, טוען שממש לא, ויצא למסע צלב אישי במטרה לוודא שהליקויים יתוקנו. השאלה – מי צודק?

בתחילת החודש, בוועידת המשפיעים 2018 של ערוץ 2, ראיין רוני דניאל, את אלוף פיקוד הצפון, יואל סטריק. כשפירט את האתגרים עמם מתמודד הפיקוד, הודה האלוף שאמנם האיום מצד מדינות, סוריה ולבנון, פחת באופן ניכר, אך לחלל שהתרוקן נכנסה "קואליציה של גורמים עוינים, בתיאום ובהנהגת איראן" שמציבה איום חמור על העורף. לשאלה האם התחממות בגזרה אחת, סוריה למשל, תוביל להתחממות גם בלבנון, השיב סטריק כי זירת הצפון היא זירה מתואמת מאוד, בהובלה איראנית, ובעצם אישש את ההנחה.

"אנחנו פועלים כל לילה"

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט ואלוף פיקוד הצפון סטריק בתרגיל, (צילום:דו"צ).

בסוריה תיאר האלוף, הצליח בשאר אסד להשתלט מחדש על ארצו ולייצב את משטרו כתוצאה מתרומתם של מספר שחקנים מרכזיים: "הרוסים, בעיקר עם כוח אווירי. האיראנים, בעיקר עם כוחות זולים מאוד על הקרקע", והחזבאללה. אף שהוא סירב להתייחס לשאלתו של דניאל אודות תקיפות כאלו ואחרות המיוחסות לצה"ל, הבהיר האלוף שלישראל יש מספר אינטרסים בצפון. הראשון שבהם, הוא מניעת התבססות איראנית בסוריה, והשני הוא מניעת הגעת אמצעי לחימה מתקדמים לידי חזבאללה, שעשויים לאתגר את חופש הפעולה של צה"ל ולהציב איום חמור עוד יותר על האוכלוסייה האזרחית בישראל. "וכדי להשיג את האינטרסים האלה אנחנו פועלים כל לילה", אמר. 

דוגמה לפעולה שכזו, על-פי פרסומים זרים, עשויה להיות התקיפה שבוצעה בשבת בלילה במהלכה הושמד משלוח נשק איראני שנחת בשדה התעופה הבינלאומי של דמשק. בתחילת החודש חשף צה"ל כי בסך הכל בוצעו כ-200 תקיפות כנגד יעדים איראנים בסוריה. בראיון ל"הארץ" אמר מפקד חיל האוויר הקודם, אלוף (מיל') אמיר אשלכי ישראל השכילה לעשות זאת מבלי לדרדר את האזור למלחמה, אולם, כפי שאמר רוני דניאל, מתישהו זה ישתנה. אז יידרש צה"ל לעבור מפעולה בחתימה נמוכה לפעולה גלויה בהיקף רחב, למלחמה של ממש. 

רוני דניאל הוא פרשן צבאי ותיק, שמכיר את הצבא לפני ולפנים, ראשית, מהפוזיציה של מי ששירת בנח"ל ולחם כמ"מ ב-67' וכמ"פ במלחמת ההתשה ואף היה מג"ד במילואים, ושנית, של מי שמסקר את התחום הצבאי כמעט חמישה עשורים. כמראיין, הוא השתדל להקשות על האלוף בסוגיות כמו חומרת האיום ויכולות האויב שמשתפרות (חזבאללה למשל, רכש ניסיון מבצעי רב בסוריה), ובעיקר בנוגע למוכנות צה"ל ליום פקודה. התשובות, למצער, במיוחד נוכח העובדה שהשנה מציינים 45 שנים למלחמת יום הכיפורים, נשמעו כהד להצהרות אלופי המטכ"ל בשנה שקדמה לאוקטובר 1973. סטריק העיר ביובש, אם כי בצדק, שהמלחמה הבאה אמנם לא תהיה סימפטית, אך בניגוד לעבר, לא תכלול איום קיומי על ישראל. לדבריו, מאז 2006, צה"ל התעצם ואם "זה יגיע לכדי מפגש, האירגון ירגיש את נחת זרוענו, וזאת לא תהיה מלחמת לבנון השנייה, אלא, אני מקווה, מלחמת הצפון האחרונה". רק היה חסר שיגיד ש"נשבור להם את העצמות" בנוסח הרמטכ"ל אלעזר ודי. 

סטריק עשה את רוב שירותו בחטיבת גבעתי, אליה עבר כמ"פ מהצנחנים, ופיקד עליה במלחמת לבנון השנייה. בהשוואה למוכנות הצבא אז, אמר האלוף, "היכולות שלנו במקום אחר. אני יצאתי למלחמה כשלא ביצעתי אף תרח"ט אחד עם חטיבתי. נכון, פיקדתי על מבצעים. החטיבות שלנו היום מוקפות ביכולות של מטה כללי, שתומך בהן. ביכולות אש אחרות, ביכולות מודיעין אחרות, ביכולות תקשוב אחרות ובעיקר רוח ומוכנות גבוהה, פי-כמה ביחס ל-2006". הוא ציין שאין לדעת אם תפרוץ מלחמה, "אבל אם נדרש לזה, אויבינו ימצאו אותנו נחושים, חדים ומדויקים מתמיד". 

"הידרדרות חמורה ביכולתו של צה"ל"

צילום: דוברות משרד הביטחון

מימין: שר הביטחון ליברמן מקבל את הדו"ח השנתי מנציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') בריק, (צילום: דוברות משרד הביטחון).

כאמור, הראיון של האלוף היה צפוי ונצמד לדף המסרים הקבוע של הצבא. השאלה היא עד כמה הוא הוא נכון. בחודשים האחרונים נראה שנציב קבילות החיילים היוצא, אלוף (מיל') יצחק בריק, פתח במתקפה על טענות הצבא בנוגע למוכנותו למערכה הבאה וטען שישנם פערים של ממש בכשירות זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר ושלמפקדים איכותיים אין רצון להישאר בקבע. אבל בריק, שכמפקד פלוגת שריון לחם בסיני במלחמת יום הכיפורים, לא עצר עם פרסום הדו"ח השנתי שלו ביוני האחרון. באוגוסט שיגר בריק מכתב, בן עשרות עמודים, לפיקוד הבכיר של צה"ל ולחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שבו התריע מפני שורה של תהליכים שהשילוב ביניהם "הוביל להידרדרות חמורה ביכולתו של צה"ל למלא את משימותיו ומשום כך גם נפגעה מוכנותו למלחמה". הצבא בתורו, לא קיבל את טענות הנציב, וטען בין השאר שאין לו יכולת לבחון ולבדוק את הליקויים שעליהם הוא מצביע (שלא לדבר על מנדט לעשות כן). הרמטכ"ל איזנקוט שלח בתגובה מכתב משלו לשרים החברים בקבינט המדיני-ביטחוני ולחברי ועדת החוץ והביטחון ובו קבע כי "צה"ל נמצא בכשירות גבוהה ומוכנות גבוהה למלחמה ביחס לכל תרחיש האיום והייחוס". 

לרמטכ"ל יש על מה להסתמך, שכן בתקופת כהונתו נערכה רפורמה של ממש בזרוע היבשה (ובמערך המילואים) וכשירות היחידות הוגדרה בעדיפות גבוהה, גם על חשבון התעצמות ורכש. תחת פיקודו מתאמנות החטיבות במודל של 17 שבועות אימונים ולאחריהם 17 שבועות תעסוקה מבצעית, ומתקיים תהליך לשדרוג יכולות צוותי הקרב החטיבתיים, כך שיפעלו באופן רב-חילי, מתואם ומסונכרן יותר. בנוסף הוקמה חטיבת הקומנדו, שמשדרגת את יכולת צה"ל לפעול באופן משמעותי על הקרקע בעומק. בהקשר האחרון, ראוי להעיר, לפעולה בעומק עשויה להיות משמעות קריטית בעימות מול אויב גמיש ומבוזר, דוגמת חזבאללה, הפועל מלב אוכלוסייה אזרחית. 

במאמר שכתב בשעתו ב"ישראל היום" המחיש האלוף (מיל') עוזי דיין, את האפשרויות של פעולה בעומק האויב, כשתיאר כיצד הוטל עליו במהלך מלחמת יום הכיפורים, כמ"פ בסיירת מטכ"ל, לפשוט על סוללות תותחים בעומק המערך הסורי. "הפשיטות חייבו חציית שדות מוקשים, ניווט מדויק דרך מערך סורי צפוף ומשתנה, התגנבות שקטה ליעד, השמדה מהירה וחזרה בשלום בתוך המערך הסורי העצבני בעקבות התקיפה. בקיצור, מה שידענו לעשות הכי טוב. אחרי שאתה מסתנן דרך המולת הקרב של הקו הראשון אתה פוגש את השקט והביטחון שבעורף האויב". בלילה הראשון לא איתר הכוח בפיקודו את הסוללה, שכנראה דילגה, ואנשיו שבו עייפים ומתוסכלים לקווי צה"ל. "בלילה הבא הגענו בשקט עד הסוללה שבתזמון מצוין (לנו) פתחה באש תותחים, מה שאיפשר להגיע עד החיילים הסורים, שעד היום לא יודעים מהיכן בא להם מותם". חטיבת הקומנדו, תאפשר לצה"ל לעשות זאת בהיקף רחב בהרבה.

אבל למרות זאת האלוף בריק מסרב לוותר. העשן הלבן לא יצא גם לאחר מפגש טעון בינו לבין פורום המטה הכללי. חברי ועדת חוץ וביטחון כבר הצהירו שהוועדה מתכוונת להתעמק במסמכיו ובטענותיו של בריק. לדברי אחד מהם, הח"כ אל"מ (מיל'), מוטי יוגב, יוצא סיירת שקד שפיקד בעבר על יחידת מגלן, האחריות לבחינת הפער בין שני הדו"חות על מוכנות צה"ל, זה של הנציב וזה שפרסם הרמטכ"ל, נחה על "כתפי הקבינט וועדת החוץ והביטחון". בריק מצדו הציע למנות ועדה בראשות שופט בית משפט עליון בדימוס, שתבחן את מוכנות הצבא. מעין הליך בוררות. אבל מוטב לא לעצור את הנשימה בציפייה להקמת ועדה שכזו. 

מוכנים או לא?

לא מן הנמנע גם ששני הצדדים צודקים. צה"ל כיום אכן מאומן ובעל יכולות אש ומודיעין ברמה גבוהה מאוד, ומנגד התהליכים שמפניהם הזהיר המפקד הוותיק, אינם בבחינת דמיונות שווא. בריק ציטט במכתבו מפקד חטיבה בפיקוד הצפון שאמר ש"צה"ל נכשל בהשארת הטובים", בוודאי לשירות קבע ארוך טווח. באוקטובר 1973 היה צה"ל, כפי שלמד בריק על בשרו, "צבא מופתע אך יעיל", ככותרת מאמר שכתב אלוף (מיל') אורי שמחוני. ההצלחה נבעה אמנם מכשירותן הגבוהה של היחידות, אך בעיקר בשל איכותם של המפקדים. גם בעימות הבא, כתב שמחוני, שבמלחמה שימש כקצין אג"ם פיקוד הצפון, המפקדים הם אלה ש"יקבעו את התוצאה הסופית". האמת הזאת, צריך לומר, ברורה למטכ"ל ממש כפי שהיא ברורה לבריק. השאלה שמונחת לפתחם היא כיצד לשמר את המפקדים האיכותיים בצבא. כדאי שיימצאו לה פתרון לפני שהמלחמה הבאה תפרוץ. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 17.09.2018)

אנשים בצל נחשפים בתקשורת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחרונה פורסמה שורת כתבות מחמיאות על ראשי קהילת המודיעין, אך אלו "מאתרגות" את המודיעין שלא לצורך ותולות בו ציפיות לא ריאליות. מוטב שאנשיו ישובו למרחב החשאי שבו הם רגילים לפעול ולהימנע מחשיפת יתר. בצה"ל, בינתיים, מדברים על חשיבות זרוע היבשה אבל מפקד חדש טרם נמצא לה.

בשבועות האחרונים התפרסמו שורת כתבות מחמיאות אודות ראשי שני ארגוני המודיעין (ולא מן הנמנע שבקרוב תתפרסם אחת שתתאר את כהונתו של ראש אמ"ן, תמיר היימן). אחת הכתבות תיארה את כהונת ראש השב"כ, נדב ארגמן, קצין ביחידה מובחרת באמ"ן בעברו שהתגייס ב-1983 ליחידה המבצעית של השב"כ ושימש במגוון תפקידי מטה ופיקוד, בעיקר בתחום המכונה "לא-ערבי". דגש רב הושם בכתבה על ההסכם לשיתוף פעולה שגיבש ארגמן, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקידו כראש השב"כ, עם ראש אמ"ן דאז, הרצי הלוי.

בשתי כתבות נוספות תוארה כהונתו של ראש המוסד, יוסי כהן, כמוצלחת במיוחד. כהן, שגדל בירושלים, עשה את שירות החובה שלו בצנחנים וזמן קצר לאחר שחרורו התגייס למוסד לקורס קציני איסוף (הכינוי המקצועי למפעילי סוכנים), מצטייר מהכתבה כמקצוען אמיתי שהוביל מספר רב של מבצעי מודיעין וסיכול, בעיקר כנגד איראן. זה לא הזיק, במהלך ההתמודדות על ראשות הארגון כמו גם במהלך כהונתו, שכהן נהנה מחיבור הדוק ומאמונו של ראש הממשלה נתניהו, שאליו הוא כפוף באופן ישיר. 

תוצאת תמונה עבור יוסי כהן לע"מ

ראש המוסד, יוסי כהן, מצטייר מהכתבות כמקצוען שמצוי בעיצומה של כהונה מוצלחת, (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ).

כהן עצמו, בצעד חריג של ראש מוסד מכהן, נשא ב-2017 נאום פומבי בכנס לזכר ראש המוסד המנוח, האלוף מאיר דגן, שערך המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה, בו תיאר את האתגרים מולם ניצב הארגוןבנאומו אמר כהן שלא יוכל לפרט את משימות המוסד אך ניתן לציין "סיכול פעילות טרור נגד ישראליים ויהודים בחו"ל. יש לו למוסד, בנוסף, משימות שמטרתן סיוע לצה"ל במלחמות העכשווית או במלחמתו העתידית. הבאת מודיעין על תכניות צבאיות של האויב, על מערכות הנשק שלו ועל כוונות מנהיגיו כלפינו. יש מקרים בהם מסייע צה"ל למוסד במשימותיו. אלה גם אלה הן משימות שנועדו להגן על מדינת ישראל ואזרחיה". עוד אמר אז כהן ש"אנחנו מחויבים להיות מעורים באזור כולו, ללמוד אותו, להבין אותו, להיות עם יד על הדופק, לקשור בו קשרים, לזהות איומים אם אלה ירימו את ראשם, אבל גם לזהות הזדמנויות, לשיתופי פעולה, להבנות, גם, ומעל לכל לשלום. גם אנחנו צריכים ללמוד לפעול באמצעות אסטרטגיות היברידיות ולשלב בתבונה בין הפעלת אמצעים קשים ואמצעים רכים. להיות חדים וממוקדים. לחפש הזדמנויות לשיתוף פעולה. לייצר בריתות. לזהות אינטרסים משותפים. לדעת לפעול בעולם שבו יש שחקנים שהם עמיתים בנושא מסוים, ולעתים יריבים בנושאים אחרים". את אופי הפעילות של המוסד תיאר כתמהיל: "מבצעים, ומהלכים גדולים וארוכי טווח, משובצים במבצעים מהירים ואפקטיביים". והוסיף שממפקדו, מאיר דגן, למד "שגם רצף של מבצעים טקטיים מייצרים אסטרטגיה. אנחנו עושים גם וגם". 

בכתבה שפרסם בן כספית אודות כהן ב"מעריב" היתה, כצפוי, התייחסות למבצע המרשים של השגת הארכיון של תכנית הגרעין האיראנית, אבל גם למבצעים נוספים שמלמדים על אותו רצף מבצעים טקטיים אליו התייחס כהן. אחד מהם, על-פי פרסומים זרים, היה חיסולו של ד"ר עזיז אסבר, מדען סורי בכיר שעמד בראש מחלקה במרכז הסורי למחקרים מדעיים המופקדת על מחקר ופיתוח הטילים הבליסטיים והרקטות. המרכז, הותקף מספר פעמים מן האוויר, בתקיפות שיוחסו גם הן לישראל, "אבל הרמז לא הובן, מה שגרם לד"ר אסבר להפוך לבן מוות", כתב כספית. ד"ר אסבר, שנחשב מקורב לנשיא בשאר אסד ושמתוקף תפקידו קיים קשרים הדוקים עם מדענים איראנים וצפון קוריאנים, נהרג באוגוסט האחרון, כשפיצוץ שאירע במכוניתו, סמוך, לחאמה שבמערב סוריה, גבה את חייו ואת חיי נהגו.

גם ארגמן וגם כהן הצטיירו מהכתבה כמי שמובלים את ארגוניהם, בהם השלימו מסלול שירות מלא ככל שניתן, בשום שכל, תעוזה, עורמה ויכולת מרשימה מאוד. נוכח החשיבות הגוברת, בעשור האחרון, שיש למערכה שבין המלחמות (מב"מ) שמתנהלת בחשאי, גדל חלקה של קהילת המודיעין, במבצעי איסוף מידע, סיכול וגם בפעולות מיוחדות מסוגים שונים, בחתימה נמוכה, מתחת לרדאר. אולם עתה, ערב יום הכיפורים, מוטב להיזכר בדברים שאמר האלוף (מיל') אלי זעירא לסופר אבירם ברקאי ופורסמו בספרו של ברקאי, "משק כנפי הטעות" (הוצאת המרכז למורשת המודיעין, 2014). בספר עימת המחבר, שלחם במלחמת יום הכיפורים כקצין שריון, את זעירא, שכיהן כראש אמ"ן ב-1973 ונחשב לאבי המחדל המודיעיני שבגינו נפתחה המלחמה בהפתעה גמורה, עם האמיתות הקשות, ובעיקר עם השאלה "איך לא ידענו"? תשובתו של זעירא, שגם את כהונתו בטרם המלחמה היללו ושיבחו בתקשורת ומחוצה לה, ראוי שתהדהד: "בעיני הקברניטים אמ"ן היה כמו אתרוג. ואני שואל, למה עשיתם מאמ"ן אתרוג? הרי הוא לא אתרוג. ולמה הוא לא? כי ההיסטוריה של האתרוג הזה, מוכיחה שהוא אף פעם לא יכול להתריע. אם היו לומדים את ההיסטוריה היו רואים שאין לזה סיכוי. אתם, שהסתכלתם עליו ויצרתם מארג ציפיות לא ריאלי, אתם נכשלתם" (עמוד 152).

ואכן, כפי שציין זעירא, בישראל יש נטייה להאדיר את חשיבות המודיעין ולא בלי צדק. במרחב שמשתנה תדיר, ולצד ההזדמנויות אותן ציין כהן, צצים חדשות לבקרים איומים חדשים כל העת, אך טבעי הוא שהדרג המדיני ירצה בכלי שהוא מעבר למצפן ומפה ודומה יותר למעין אורקל מדלפי. נביא יותר מאשר מעריך. אולם דווקא משום כך, אסור, כמאמר זעירא, "לאתרג" את המודיעין ולתלות בו ציפיות גבוהות מדי, כפי שכתבות מפרגנות שכאלה אודות היכולות המרשימות של הארגונים, על "בחורינו המצוינים" (והם באמת כאלו), עלולות ליצור. מוטב לקברניטים, כמו לציבור, להבין מה באמת יכולה קהילת המודיעין להשיג, בין שבהתמודדות עם איומים ובין, כדברי כהן עצמו, שביצירת וניצול הזדמנויות. אחרת, כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה וב"צוק איתן" ישאלו בציבור, כמו גם הפוליטיקאים, האם היתה לנו התרעה ומה ידענו? מוטב לשאול, מראש, מה אנחנו מבינים מהמודיעין? מה ברצון מדינת ישראל להשיג וכיצד המודיעין יכול לבאר לדרג המדיני את התמונה ולפעול בחשאי כדי לסייע בהשגת האינטרסים המדיניים. ועוד דבר שכמעט תמיד היה ברור, ועתה נראה שהשתנה מעט. "אדם בצל" (הוצאת מטר, 2006) הוא שמה של האוטוביוגרפיה שכתב ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, ולא בכדי שכן שם פועלים שירותי המודיעין, כשהתקשורת יכולה בעיקר לנחש האם עמדו מאחורי פעולה כזו או אחרת. אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אמר פעם השופט האמריקני ברנדייס, אבל פעולות הביון החשאיות מוטב שיעשו במחשכים, ויישארו שם.

 מפקדים בולטים, הולכים הביתה

בשבוע שעבר הועלה תא"ל מוטי ברוך לדרגת אלוף והחליף את האלוף יוסי בכרמפקד הגיס המטכ"לי ובית-הספר לפיקוד, שליטה ומטה מבצעי בזרוע היבשה. זו הפעם השלישית שהשניים מחליפים זה את זה. בכר וברוך, עשו את תחילת שירותם בגדודי הצנחנים ועשו כמעט כל תפקיד אפשרי בחטיבה האדומה. בכר פיקד על הסיירת החטיבתית ורשם רצף מארבים מוצלח בלבנון, במהלכו הרגו הוא ואנשיו 21 מחבלי חזבאללה וארגונים אחרים, בלי אף נפגע לכוחות צה"ל. ברוך החליף אותו בפיקוד על הסיירת וב-1997 נפצע בהתקלות עם מחבלי חזבאללה במבצע "מרכבות האלים" במרחב זליא ויחמור אל-בקע, 8 ק"מ מצפון לרצועת הביטחון שבלבנון. בנוסף לברוך נפצעו מספר לוחמים ונהרגו שלושה, ערן שמיר, סגנו בסיירת, והלוחמים רן מזומן וזאב זומרפלד. כמה שבועות לאחר מכן עלה רכב המחבלים על המטענים שהטמין הכוח בציר, וארבעה מחבלים, בהם בכיר בחזבאללה, נהרגו. 

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט, האלופים בכר וברוך, והשר ליברמן, (צילום: דו"צ).

בהמשך פיקד בכר על גדוד 101 שהיה נתון במשבר קשה, הצליח לשקם אותו ויזם סדרת מארבים שבה הרגו לוחמיו חמישה מחבלים. משם עבר לפקד על יחידת מגלן. רגע לפני הנסיגה מלבנון פיקד ברוך על גדוד 890 ולאחר מכן החליף שוב את בכר כמפקד מגלן, והוביל אותה במבצע "חומת מגן". לתפקיד מפקד הגיס המטכ"לי הגיע בכר לאחר שפיקד על חטיבת הצנחנים הסדירה ועל אוגדת עזה. ברוך שהחליף אותו, שימש כרמ"ח מבצעים באגף המבצעים, כמח"ט הנח"ל (ומאז למרות עברו האדום הולך עם הכומתה הירוקה), כמפקד אוגדת הפלדה וכראש חטיבת התורה וההדרכה. עזיבתו של בכר, שאמנם השלים קדנציה כפולה בתפקידו אך יכול היה להיות מועמד מתאים לפיקוד על זרוע היבשה, משאירה לרמטכ"ל הבא מעט מועמדים לפקד על הזרוע.

בראיון שהעניק לאחרונה שר הביטחון אביגדור ליברמן ל"ידיעות אחרונות", הוא ציין שזרוע היבשה חייבת להשתדרג, וש"מפקד זרוע היבשה צריך להיות במקום השלישי בהיררכיה של המטכ"ל. היום, כשיש סבב מינויים, כולם רוצים להיות ראש אמ"ן ואלופי פיקוד. אף אחד לא רוצה להיות מפקד זרוע היבשה". בין המפקדים שסירבו ניתן למנות גם את האלוף (מיל') רוני נומה ומפקד הזרוע, האלוף קובי ברק, אשר דחה את סיום כהונתו עד לאחר שיתמנה רמטכ"ל חדש. למרות הסתירות בהצהרה, שכן קשה לראות מצב שבו מפקד זרוע היבשה יהיה שלישי בחשיבותו במטה הכללי ולצד זה גם החלטת השר להקים מעין "חיל טילים" שעשויה לקצץ במשאבי הזרוע, השר צודק. נראה שגם הרמטכ"ל, גדי איזנקוט, רואה חשיבות רבה לזרוע. בראיון חג שהעניק לשני לוחמים מגדס"ר צנחנים (בו חשף גם את האימוג'י החביב עליו), קבע הרמטכ"ל ש"ניצחון במלחמה יבוא רק באמצעות תמרון של כוחות קרקע שכובשים שטח ומכריעים אויב". הקביעה נכונה, אבל הכנת ובניית הכוח הקרקעי מחייבת מפקד מתאים, וכרגע אין כזה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 12.09.2018)

 

Between fire and maneuver, or a combination of the two | by Gal Perl Finkel

רשומה רגילה

The damage to the enemy’s military power is achieved on land by ground forces

While Israel has invested considerably in air power and maintains its relative advantage in this field – beginning with Operation Moked in the Six Day War and more intensively in the last three decades – its enemies chose a cheap and foolish solution, but one that reduces the gap.

The first to understand this was Syrian President Hafez Assad. It was a lesson from the first Lebanon war, during which the Israel Air Force destroyed about a third of the Syrian Air Force and severely damaged its anti-aircraft forces. The Syrian president reduced and cut down the air force, which he himself commanded years earlier, and invested in acquiring a large-scale arsenal of rockets that pose a real threat to Israel’s population centers.

In the years preceding the civil war in Syria, Assad succeeded in creating a balance of deterrence against Israel. It was clear that Syria would attack Tel Aviv with precision rockets and heavy warheads, while Israel would send its planes to attack the Syrian capital. Assad received the proof that he was right during the Iraqi missile attack in the Gulf War. Israel was more or less helpless in the face of a threat on its population centers.

Hezbollah and Hamas, each according to its capabilities, also adopted the method and also have obtained an arsenal of rockets aimed directly at Israeli population centers. Also important are the Iranians, who are working to establish a similar arsenal that will threaten Israel from Syria.

In a lecture at the INSS annual conference in January 2014, the head of the Military Intelligence Directorate at the time and now the leading candidate for the post of chief of staff, Maj.-Gen. Aviv Kochavi, said the IDF defined the period as an "era of fire." He emphasized, "There are many more missiles and rockets aimed from deep enemy territory to deep into Israel’s territory. They are much more distributed. They are much more accurate. They are much more lethal. We are talking about around 170,000 rockets and missiles that threaten the State of Israel."

Part of this change can be seen in the decision of the IDF to acquire a variety of rockets of varying ranges, from 30 km. to 150 km. Over the past two decades, the Artillery Corps has become increasingly sophisticated and technologically advanced. Media reports indicate that Defense Minister Avigdor Liberman intends to establish a kind of "rocket corps."

An Israeli response to the rocket arsenal that its enemies have established will provide the IDF with a rapid, destructive and precise operational response, which is economical in relation to its air response, and eliminates the need to endanger pilots in missions above enemy territory. In future confrontations, air force pilots will be unable to operate almost freely over enemy territory. It seems that the minister wants it to be that in such a case the IDF will not remain without a real alternative.

Under Chief of Staff Lt.-Gen. Gadi Eisenkot, the IDF has invested considerable resources in improving the capabilities of its ground forces and reserves. However there is another cost for such a significant investment in standoff firepower capabilities (Israel already invests huge sums in the IAF and in tightening the connection between current intelligence and precision munitions). Every investment in a particular field comes at the expense of non-investment in another field. When one buys an airplane, he sometimes gives up buying a tank, and when one buy planes and rocket launchers, he might harm the level of readiness of ground forces.

Thus, the IDF may find itself in a future campaign in a situation in which it relies almost exclusively on its capabilities in standoff firepower from the air, sea and land. The next campaign may be a standoff-firepower confrontation between the IDF and the enemy. Such wars, as demonstrated by the German blitz on London and the thousands of bombing raids carried out by the Allies over German cities during World War II, did not shorten the war or make real achievements. The British did not surrender, they only became more determined, as did the Germans.

At a recent conference of the Institute for Counter-Terrorism at the Interdisciplinary Center in Herzliya, former deputy chief of staff, Maj.-Gen. Yair Golan, noted that there is a deep conceptual gap regarding the use of military force in recent confrontations, which led to the public’s disappointment with the way it ended, without a clear Israeli victory. Golan stated, "Anyone who has ever dealt in this field of warfare can understand that this belief that wars can be won only with the help of accurate intelligence and precise fire is a problematic assumption. In fact, I would say, it reduces the art of war to the level of technicians. And since the techs never won wars, it is reasonable to assume that they will never win wars."

Golan, who is also a candidate to become the next chief of staff, said the IDF should be built so that when Israel chooses, "We will hit our enemies with a hard and decisive blow. And when I say hitting our enemies, it’s hitting their fighting ability."

In his view, the assumption that harming infrastructure and the civilian population can bring the enemy to despair is wrong. "If we want relatively short wars, and if we want to bring the enemy to surrender, or to ask for a cessation of hostilities, we must first and foremost hit his military strength and his fighting ability," he said.

The meaning is an attack on the enemy’s operatives, whether they are soldiers or terrorists. The only way to do this, certainly in view of the serious threat to the home front, is through the old Ben-Gurion approach of transferring the war to enemy territory, and for this, the IDF must maneuver, and quickly.

The operation of ground forces is an expensive move, which includes the risk of casualties. In his lecture in 2014, Maj.-Gen. Kochavi – who, like Golan did his service in the Paratroopers Brigade and fought in Lebanon, Judea and Samaria – said that the maneuver “is not going to be simpler." According to him, in almost every village in Lebanon, forces will operate mainly in urban areas where there are "dozens of rockets, launchers and bombs – all modern weapons, not improvisations.

Therefore, it is already a semi-military organization, not a terrorist organization in the classic sense of the term. And, he said, "Maneuvering in this space becomes much more challenging."

Nevertheless, Kochavi said that Israel has "a basic interest in shortening the duration of the war." This has never been achieved by standoff firepower. Significant firepower must support IDF land forces. But in the end, as Israeli governments have learned in all the confrontations, from "Defensive Shield" to ,Protective Edge," the damage to the enemy’s military power is achieved on land by ground forces.

The writer is founder and operator of the blog "In the Crosshairs" on military, security, strategy vision and practice.

(The article was published in "The Jerusalem Post", September 06, 2018)

בין האש לתמרון, או שילוב של השניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

כמו אויביה של ישראל, גם צה"ל החל להצטייד ברקטות מדויקות במטרה לחזק את יכולות הפעלת האש שלו. אבל לכל דבר יש מחיר אלטרנטיבי. כשקונים רקטות לא קונים טנק ופוגעים בכשירות התמרון הקרקעי, שלפי האלופים גולן וכוכבי, הוא הדרך היחידה לקצר את משך המלחמה הבאה.

באחרונה יצא לאור גיליון 17-16 של כתב העת "בין הקטבים", מבית מרכז דדו לחשיבה צבאית של צה"ל, שמוקדש לנושא כוחות היבשה, הפעולה ביבשה ואתגריה. בפתח הגיליון מצטט אל"מ ערן אורטל, ראש צוות החשיבה של המרכז, את אהוד ברק, שכסגן רמטכ"ל תהה "האם יתכן שהנהגה צבאית טובה או מעולה, בחושיה המלאים כשהיא לא תחת לחצים של אש, תבצע טעויות שיפוט עיקריות ותחמיץ הזדמנות בכניסה לשינויים מתחייבים". לתפיסתו, בהחלט כן וההיסטוריה של פיתוח מערכות נשק ואמצעי לחימה הוכיחה זאת לא אחת.

חיילי הצבא הגרמני חוצים את נהר המז בפלישה לצרפת, 1940, (מקור: ויקיפדיה).

דוגמה בוטה למקרה כזה, שמובאת במאמר, היא התמוטטות הגנרל הצרפתי אלפונס ז'ורז', שב-1940 פיקד על כוחות צרפת, בלגיה ובריטניה, נוכח הבשורות על המתקפה הצבא הגרמני. "המערכה על צרפת" כתב אורטל, "הייתה אחד מאותם רגעים בהיסטוריה הצבאית שבהם כוח עדיף בכמות ובציוד (צרפת ובריטניה) הובס על ידי כוח שניחן בדבר מה נוסף – תפיסה מהפכנית". לטענת אורטל המיקוד ביבשה טבעי לצה"ל, שכן עיקר כוחו ומורשתו מצויים שם. אך המעבר ממערכות שבהן לוחמים על שטח למערכות שהמרכיב העיקרי בהן הוא הפעלת אש מנגד, הפך את התמרון היבשתי, שיהיה בעבר במרכז התפיסה הישראלית למלחמה, לעניין שנוי במחלוקת. 

מה שאסד האב הבין

בעוד שישראל, החל מ"מבצע מוקד" במלחמת ששת הימים וביתר שאת בשלושת העשורים האחרונים, שמה דגש משמעותי על כוח אווירי ושימור יתרונה היחסי בתחום זה במרחב, בחרו אויביה בפתרון זול ו"טיפש" אמנם, אך כזה שמצמצם את הפער. הראשון להבין זאת היה הנשיא הסורי חאפז אסד. כלקח ממלחמת לבנון הראשונה, במהלכה השמיד חיל האוויר הישראלי כשליש מחיל האוויר הסורי פגע קשות במערך הנ"מ שלו, צמצם וקיצץ הנשיא הסורי את חיל האוויר, עליו פיקד בעצמו שנים קודם, והקים מערך רקטי רחב היקף שמציב איום של ממש על מרכזי האוכלוסייה של ישראל. בשנים שקדמו למלחמת האזרחים בסוריה הצליח אסד האב, ולאחריו בנו בשאר, לייצר מול ישראל מאזן הרתעה, שכן היה ברור שסוריה תתקוף ברקטות מדויקות ובעלות ראשי נפץ כבד את תל-אביב וגוש דן ואילו ישראל תשלח את מטוסיה לעבר הבירה הסורית. הלחימה ברמת הגולן, גם אם תתקיים תהיה, בניגוד ל-73', בעלת חשיבות משנית עד בטלה לגמרי בהקשר לתוצאות המלחמה. את ההוכחה שצדק, קיבל אסד האב בעת מתקפת הטילים העיראקית במלחמת המפרץ. ישראל עמדה אז, פחות או יותר, חסרת אונים מול אמצעי שפגע במרכזי האוכלוסייה שלה. חזבאללה וחמאס אימצו גם הם, כל אחד לפי יכולתו, את השיטה וגם מחזיקים במערך רקטות המכוון היישר למרכזי אוכלוסייה ישראלים. אחרונים, אך חשובים, הם האיראנים, שפועלים להקים מערך דומה, שיאיים על ישראל מסוריה.

בהרצאה בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בינואר 2014 אמר ראש אמ"ן דאז וכיום המועמד המוביל לתפקיד הרמטכ"ל הבא, אלוף אביב כוכבי, כי בצה"ל מגדירים את התקופה כ"עידן האש" על שום כמות הרקטות שמאיימות על ישראל. אבל זו לא רק הכמות, הדגיש האלוף, "אלא העובדה שיש הרבה יותר טילים ורקטות מהעומק לעומק, הם הרבה יותר מבוזרים, הם הרבה יותר מדויקים, הם הרבה יותר קטלניים. אנחנו מדברים על היקפים של 170 אלף, 170 אלף רקטות וטילים שמאיימות על מדינת ישראל". כוכבי ציין אז אמנם שהמספר היה גבוה יותר אולם כתוצאה מהלחימה בסוריה, "וגם, בין היתר, כתוצאה מהפעילות בעמוד ענן, המספר ירד. אבל הוא עוד יעלה". למעשה, אמר, לראשונה מזה עשורים רבים "לאויב יש יכולת להנחית כמויות של חימוש לא מבוטלות על ערי ישראל". 

מערכת רומח שנרכשה מתעש בעבר (צילום: דובר צה"ל) (צילום: דובר צה

משגר רקטות מסוג "רומח" שנקלט כבר בחיל התותחנים, (צילום: דו"צ).

חלק מהשינוי הזה ניתן לראות בהחלטת צה"ל, שנחשפה השבועלהצטייד במגוון רקטות לטווחים שונים בכמות ניכרת. מדובר ברקטות בעלות דיוק רב וטווח משתנה שנע בין 30 ל-150 קילומטרים, ובהן רקטת הרומח שכבר נקלטה בחיל התותחנים. החיל שהופך בשני העשורים האחרונים ליותר ויותר מדויק ומתקדם טכנולוגית (ומשנה את מיקודו, במידה מסוימת, מפגזים לרקטות, שלהן דיוק רב וטווח משתנה). מפרסומים בתקשורת עולה שההחלטה על הרכש נוגעת לכוונת שר הביטחון, אביגדור ליברמן, להקים בצה"ל מעין "חיל טילים". תשובה ישראלית לארסנל הרקטי שהעמידו מול ישראל תחילה סוריה, ולאחריה כאמור, חזבאללה וחמאס, שתיתן בידי צה"ל מענה מבצעי מהיר, הרסני ומדויק, שהינו חסכוני ביחס למענה האווירי, ומבטל את הצורך לסכן טייסים במשימה בשטח אויב. בעימותי העתיד לא יוכלו טייסי חיל האוויר לנוע באופן כמעט חופשי מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר האחרון, כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס F-16I וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, גם האויב מודע לעוצמתו של חיל האוויר ויפעל לפגוע בה ולשבש את רציפותו התפקודית באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. נראה שהשר רוצה שבמקרה כזה לא יישאר צה"ל ללא חלופה של ממש.

מה העלות האלטרנטיבית?

תחת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, צה"ל השקיע משאבים רבים בכדי לשפר את כשירות צבא היבשה ומערך המילואים שלו. רק באחרונה הושלם ניסוי שקיימה זרוע היבשה במסגרתו נבחן צוות הקרב החטיבתי גדעון, עליו פיקד מפקד חטיבת השריון 7, אל"מ רומן גופמן. תחת מפקדת החטיבה אוגדו שני גדודי שריון, גדוד 13 של גולני וגדוד הנדסה. המטרה, לדברי גופמן, היתה להביא את הכוח המשולב "לידי ביטוי בנקודה מתואמת ומסונכרנת אחת, בה תתקיים התנגשות בין כוחותינו לאויב". אולם להשקעה כה ניכרת ביכולות אש מנגד (ישראל ממילא משקיעה תקציבי עתק בחיל האוויר ובהידוק החבור שבין מודיעין עדכני לחימוש מדויק) יש עלות אלטרנטיבית. כל השקעה בתחום מסוים מגיעה על חשבון אי-השקעה בתחום אחר. כשקונים מטוס, מוותרים לעתים על רכישת טנק, וכשקונים גם מטוסים וגם משגרי רקטות, וגם, כפי שהכריז ראש הממשלה נתניהו, מתכננים להקצות מיליארדים לרכש מערכות מיגון מטילים, עשויים לוותר על רמת הכשירות של צבא היבשה המתמרן. 

כך עשוי צה"ל למצוא את עצמו במערכה עתידית במצב שהוא נסמך, רובו ככולו, על יכולותיו באש, מהאוויר, הים והיבשה. כשגם כך נראה שהממשלה, ובעיקר ראש הממשלה נתניהו, אינם מאמינים בפוטנציאל שטמון במהלך קרקעי, בין היתר משום שבין שיצליח ויבין שייכשל יהיו בו כמעט בוודאות נפגעים, נראית המערכה הבאה ככזו שבה ייכתשו מערכי האש של צה"ל ושל האויב אלה את אלה. מערכות שכאלה, כפי שהוכיחו הבליץ הגרמני על לונדון ואלפי גיחות ההפצצה שביצעו בתגובה בעלות הברית מעל ערי גרמניה במלחמת העולם השנייה, לא קיצרו את המלחמה ולא השיגו הישגים של ממש. הבריטים לא נכנעו, ורק הפכו נחושים יותר, וכך גם הגרמנים. 

בכנס של המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה שהתקיים היום (שני), ציין סגן הרמטכ"ל לשעבר, האלוף יאיר גולן, שלדעתו ישנו פער תפיסתי עמוק בנוגע להפעלת הכוח הצבאי בעימותים האחרונים, שהביא לאותה תחושת "חמיצות" שחש הציבור ביחס לאופן שבו הסתיימו, ללא ניצחון ישראלי ברור. הביטוי המובהק להפעלה זו, לגישתו, הוא "תפיסה שבמרכזה עומדת הפעלת כוח מבוססת מודיעין ואש. מודיעין מדויק ואש מדויקת. ואני רוצה לומר בהקשר הזה, שכל מי שאי-פעם עסק בתחום הזה של לחימה יכול להבין שהסברה הזאת שניתן לנצח מלחמות אך רק בעזרת מודיעין מדויק ואש מדויקת היא הנחה בעייתית. היא למעשה, הייתי אומר, מדרדרת את אומנות המלחמה לרמה של טכנאות. ומכיוון שהטכנאות אף פעם לא ניצחה מלחמות, סביר להניח שהיא גם אף פעם לא תנצח מלחמות". 

שר הביטחון משה בוגי יעלון בגבול הצפון עם סגן הרמטכ"ל האלוף יאיר גולן, מפקד פיקוד הצפון אביב כוכבי ומ

מימין: האלוף כוכבי, שר הביטחון דאז יעלון, והאלוף גולן, (צילום: דו"צ).

גולן, גם הוא מועמד לתפקיד הרמטכ"ל הבא, ציין שיש לבנות את כוחו של צה"ל כך שכאשר ישראל תבחר "נדע להכות באויבנו מכה קשה ונחרצת. וכשאני אומר להכות באויבינו, זה להכות בכושר הלחימה שלהם". לתפיסתו, ההנחה שניתן על-ידי פגיעה בתשתיות ובאוכלוסייה אזרחית להביא את האויב לכדי ייאוש, הינה חסרת בסיס. "אם רוצים מלחמות קצרות יחסית, ואם רוצים להביא את האויב להיכנע, או לבקש הפסקת לחימה, צריך בראש ובראשונה להכות את כוחו הצבאי. את כושר הלחימה שלו". מדובר למעשה בפגיעה בפעיליו, בין שיהיו אלה חיילים או פעילי חמאס וחזבאללה. הדרך היחידה לעשות זאת, בוודאי נוכח האיום החמור על העורף, היא באמצעות הגישה הבן-גוריונית הוותיקה של העברת המלחמה לשטחו של האויב, ולשם כך צה"ל חייב לתמרן, ומהר

מהלך קרקעי מתמרן הוא מהלך יקר. הוא כולל בתוכו סיכון שיהיו נפגעים בקרב הכוחות ועלותו גבוהה. באותה הרצאה ב-2014 ציין האלוף כוכבי, שכמו גולן עשה את שירותו בחטיבת הצנחנים, ולחם בלבנון ובאיו"ש, כי לכוחות היבשה "התמרון לא הולך להיות יותר פשוט". לדבריו, כמעט בכל כפר וכפר בלבנון, והכוחות יפעלו בעיקר במרחבים אורבניים, ישנם "עשרות רקטות, משגרים, מטענים, והכל אמל"ח מודרני, לא אלתורים. לכן זה כבר ארגון סמי-צבאי, ולא ארגון טרור במובן הקלאסי של המושג. והתמרון במרחב הזה, הוא הופך להיות הרבה יותר מאתגר". ולמרות זאת, אמר כוכבי שלישראל יש "אינטרס בסיסי לקצר את משך המלחמה". את זה לא השיגה מעולם הפעלת אש, משמעותית ככל שתהיה. האש יכולה לתמוך את התמרון, אבל בסופו של דבר, ואת זה כבר גילו ממשלות ישראל בכל העימותים שמ"חומת מגן" ועד ל"צוק איתן", את הפגיעה בכוח הצבאי של האויב משיגים על הקרקע באמצעות כוחות היבשה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.09.2018)

הרמטכ"ל הבא? שיהיה יפה וישתוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ה"עליהום" על האלוף יאיר גולן הוא בבחינת חציית קו אדום אבל החלק המטריד באמת הוא השיח הציבורי הרדוד אודות מינוי הרמטכ"ל. לציבור לא אכפת מעמדות המועמדים בסוגיות מהותיות והוא רק רוצה רמטכ"ל שיהיה גיבור ושתקן. 

האלוף גולן בבה"ד 1, (צילום: דו"צ).

ה"עליהום" התקשורתי שעשה ארגון הימין הפוליטי "אם תרצו", שרתם לעניין 100 משפחות שכולות, כנגד סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, היה מקומם. הניסיון לטנף כך על קצין בכיר, שהקדיש כמעט ארבעים שנים לצבא ולמדינה בגלל איזה נאום שנשא, ולטעון שבגינו אסור למנותו לרמטכ"ל, הוא בבחינת חציית קו אדום. היה גם מי שמצא הקלטה של גולן משיחה שבה הסביר את חשיבות טוהר הנשק למכינה קדם צבאית מלפני יותר מעשור, ובחר להציגו כמי שמפקיר את חיי חייליו. מכך שלגולן נרשמה הערה פיקודית, כיוון שהתעלם מהאיסור של בג"ץ על קיום "נוהל שכן" בכדי להבטיח את שלום חייליו, בחרו תוקפיו להתעלם. עוד "הגדיל לעשות" מנכ"ל הארגון, מתן פלג, שהשווה את גולן למרשל פטן, ראש ממשלת וישי הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים, אבל הדיון התקשורתי, שבמסגרתו יצאה שורה של אישי ציבור בכירים להגנת גולן ובתוכה שר הביטחון אביגדור ליברמן, רק המחיש עד כמה רדוד השיח הציבורי בישראל אודות הסוגיה הקרדינלית של מינוי הרמטכ"ל

הרמטכ"ל נבחר על-ידי שר הביטחון, ואת בחירתו מאשררים תחילה ראש הממשלה ואז הממשלה כולה. למרות זאת, מקפיד לרוב השר הממנה להיות קשוב לרחשי הציבור וחריג שייבחר במועמד שאינו בקונצנזוס. יוצאי הדופן היו בחירת השר שאול מופז במפקד חיל האוויר לשעבר, דן חלוץ, על-פני גבי אשכנזי (שהחליף, בתפנית מפתיעה, את חלוץ ב-2007) וקודם לכן, מינויו של מופז עצמו על-ידי שר הביטחון יצחק מרדכי, שבחר לסגור חשבון ישן שלו עם סגן הרמטכ"ל והמועמד הבולט דאז, מתן וילנאי, מימיהם בצנחנים.

הרמטכ"ל בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, הוא, אולי, האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה. בהקדמה לספר שיצא לאחרונה, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), מאת תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בין–תחומית של צה"ל, כתב הרמטכ"ל גדי איזנקוט, כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה-רבתי; וראייה על-זרועית, אופרטיבית" (עמוד 9). כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הוא גם היועץ להפעלת הכוח ובניינו, וגם מפקד הצבא במערכה כולה וקבלן הביצוע להחלטות הממשלה ולבניין הצבא. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ גרס שיש בתפקיד "פיקוד וניהול, בניין כוח והפעלתו, הבנה תקציבית…. הבנה מדינית… דמות תקשורתית וחברתית…שחובותיו לא רק מול הממונים עליו אלא מול הציבור כולו…" (עמוד 18). אמנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שתמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה, ולא פחות מכך בדו"ח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התכנית הרב-שנתית גדעון, אותה יזם איזנקוט. לפי הדו"ח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, פשוט בגלל שהרמטכ"ל המליץ עליה. 

בספר הציע פינקל (אין קרבה משפחתית), בעברו מפקד חטיבת שריון, הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה), ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני" (עמוד 20). לגישתו, אחראי הרמטכ"ל, גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעת והכוונת התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות, שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. 

לאן יקחו את צה"ל?

למרות הרעש התקשורתי, שני המועמדים הבולטים לתפקיד הרמטכ"ל הם האלופים אביב כוכבי ויאיר גולן. השניים עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון, שם התבגרו, כהגדרת אחד מהם, ופיקדו על חטיבות הצנחנים והנח"ל באינתיפאדה השנייה ועל אוגדות בלחימה ברצועת עזה ואיו"ש. מאחוריהם מגוון תפקידי מטה חשובים, בין היתר בחטיבת המבצעים של הצבא, כמו גם שירות כסגן רמטכ"ל, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא. שני המועמדים האחרים, קצינים מרשימים שניהם, מגיעים להתמודדות כשילקוט השירות שלהם חסר. האחד, ניצן אלון, עשה את שירותו בכוחות המיוחדים, בדגש על סיירת מטכ"ל, ואף שנחשב לקצין חריף מחשבה הרי שלא פיקד על גדוד, חטיבה סדירה ואוגדה מתמרנת. בצבא שבו ההכשרה היא דרך התפקידים שאתה ממלא, זה הופך אותו למי שהגיע לדרגת אלוף עם פערי ידע גדולים. השני, אייל זמיר, אמנם עשה קריירה ארוכה כקצין שריון בכל גזרות הלחימה, אולם מאחוריו, כמו אלון, רק שני תפקידי אלוף כאשר אחד מהם הוא מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. 

השיח הציבורי והתקשורתי שנגע להתמודדות התמקד כמעט תמיד בדיון שנשמע כמו הפסקה שמופיעה מעל. דיון ברקע של המתמודדים, באילו קרבות לחמו ופיקדו, האם יש בארונם שלדים (שלא לומר פאשלות) וזהו. כמעט אף פעם לא נידונה השאלה האם מסלולם הצבאי של המתמודדים היה מגוון דיו כך שרכשו במהלכו כלים נוספים? מבלי לזלזל בכך שחיוני שהמועמדים לפקד על הצבא יגיעו מליבת הקרביות ושיצטיינו גם בשדה הקרב, הרמטכ"ל, מפאת תפקידו, נדרש לניסיון וסל יכולות מגוון, שאינו כולל רק את ה"סכין בין השיניים". השאלה החשובה ביותר, שבוודאי נידונה בראיונות שמקיים שר הביטחון עם המתמודדים, אך לציבור אין מושג בנוגע לתשובות עליה, היא לאן מתכננים המועמדים לקחת את צה"ל במידה ויתמנו לרמטכ"ל. נסו לשאול את עצמכם מהי עמדת המתמודדים בסוגיות כמו שירות נשים בצה"ל, וביחידות קרביות ומעורבות בפרט, טוהר הנשק ומוסר לחימה, אגב פרשת אלאור אזריה, מבנה צה"ל, משך ומודל השירות (צבא מקצועי, כן או לא?), וכמובן, איך לא, מה תפיסתו את אופן הפעלת הצבא במקרה של עימות.

הרמטכ"ל הנוכחי למשל, שם דגש רב על חשיבות זרוע היבשה והתמרון היבשתי בעימות עתידי, בצפון ובדרום, והשקיע משאבים רבים בהפיכת כוחות היבשה למאומנים ויעילים יותר. צוות קרב החטיבתי הרב-חילי החדש, הקמת חטיבת הקומנדו ורפורמה נרחבת במערך המילואים הן דוגמאות בולטות לתהליכים שאותם יזם. במכתב ששלח לאחרונה נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל.) יצחק בריק, נמתחה ביקורת על מצב כוח האדם בצבא, על היעדר המוטיבציה של מפקדים איכותיים להישאר ועל מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר (כדוגמה לכך, ציין, איש מבין האלופים שהוצע להם לא הסכים לפקד עליה). מוטב להתייחס לביקורתו ברצינות, שכן צה"ל יקר לבריק, שנצרב בלקחי המלחמה בה לחם ב-73'. אך למרות המכתב החריף, לא ניתן להתעלם מכך שאיזנקוט קיים שורה של מהלכים משמעותיים במטרה לחזק את זרוע היבשה. 

סגן הרמטכ״ל הבא: אלוף אביב כוכבי

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט וסגנו, האלוף כוכבי, (צילום דו"צ).

אלה הן שאלות מהותיות ובציבור לא עוסקים בהן כלל. אחד המועמדים היה מח"ט שלי בצנחנים, והוא מפקד יוצא דופן באיכותו, אבל מה ידוע לנו על עמדותיו בסוגיות הללו? אנחנו גם לא שואלים. בחודש יוני האחרון קיים בית הספר להיסטוריה ע"ש פרופסור צבי יעבץ שבאוניברסיטת תל אביב, כנס בנושא "התקשורת והיסטוריה בהתהוות". בכנס שוחחו פרופסור אביעד קליינברג וד"ר יעל שטרנהל עם ח"כ עפר שלח, ממפלגת "יש עתיד", שמתח ביקורת על השיח הציבורי הרדוד בנושאי ביטחון. שלח סיפר כי הוא עוסק במערכת הביטחונית ובצבאיות כמקצוע שנים רבות, תחילה כעיתונאי, וכיום כח"כ החבר בוועדת חוץ וביטחון. לתוצרי העבודה שלו כיום "אין קליינטים". השיח, לדבריו, אודות צה"ל ומערכות הביטחון הוא שטחי ולציבור "אין שום עניין בפרקטיקה של מה שאתם מקדישים בשבילו את השנים הכי טובות שלכם ושל הילדים שלכם", כמו גם משאבים, כספים ותמיכה חריגה בעוצמתה ביחס למערכות אחרות בממשל. היטיב לנסח זאת בשעתו שר הביטחון, שאול מופז (שהיה המג"ד שלו בצנחנים), שהסביר לשלח, אז פרשן צבאי, כי למרות שהוא מסכים עם רבות מהצעותיו החשובות אודות בניין הכוח של צה"ל, "מה שעם ישראל רוצה זה שלא יהיו פיגועים. על זה הוא יבחן אותי". זה תקף גם לגבי הרמטכ"ל, וזה לא צריך להיות כך. 

המתקפה הפרועה ושלוחת הרסן על האלוף גולן היא אינה בבחינת מהלך פרסונלי, אלא תופעה רחבה בהרבה. עומד מפקד בכיר בצה"ל ופורש בשורה נרחבת של ראיונות והרצאות שקיים למן הרגע שהגיע לתפקיד אלוף את תפיסת עולמו הערכית והמקצועית, החל ממסרים לציבור כי יידרש לגלות חוסן במידה ויהיה תחת אש טילים, כשהיה אלוף פיקוד העורף, ועד לזיהוי תהליכים מטרידים בחברה, בנאומו ערב יום השואה לפני שנתיים. כמעט אף אחד אחר מן האלופים המתמודדים לא עשה זאת זולתו. אחד מהם, למשל, לא התראיין מאז שהיה תא"ל. ולא בכדי. אפשר לנחש שהבין שמוטב לא להסתבך בפליטות פה מיותרות שיביאו ציבור, שגם כך לא מחבב חריגות מה"בון-טון" של מפלגת השלטון, לרדוף אותו.

בשיח הציבורי של היום, כשאפשר לצייר את האלוף עמי אילון, שכקצין צעיר בקומנדו הימי עוטר בעיטור הגבורה בעבור האומץ שהפגין בפשיטה על האי גרין, כבוגד על שהשתתף בהפגנה כנגד חוק הלאום, מוטב לשתוק. העובדה שכמעט איש מהמועמדים לא התבטא בנושאים שהוצגו קודם לכן מלמדת שהם הבינו את המסר. תשתקו ותהיו אמיצים. בלי נאומים על מוסר, דוגמת "נאום המספריים" שהביא לגל גינויים על הרמטכ"ל, בלי הסברים מפורטים על הצורך והחשיבות שבשירות שיוויוני לנשים בכל יחידה שאפשר (הרי לא תרצו להסתבך עם רבנים). בקיצור, בלי להביע עמדה. בארצות הברית מקיימים חברי ועדת הסנאט לשירותים המזוינים שימוע, שרובו פומבי ומשודר באינטרנט, לכל מועמד לתפקיד מפקד פיקוד וראש מטות משולבים וחוקרים אותו בנוגע לעמדותיו בכל סוגיה ונושא עד שיוצא עשן לבן. אצלנו? לא. אבל החלק המטריד באמת, הוא שגם לא אכפת לנו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.08.2018)

ארנס, שר הביטחון ששבר את המשוואה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נוכח ההסלמה ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות עדכניות נוספות, ובהן מינוי הרמטכ"ל הבא, ראוי לקרוא את ספרו החדש של שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, ממנו עולים לקחים רלוונטיים.

באחרונה ראתה אור האוטוביוגרפיה הקצרה, "למען ביטחון ישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), שכתב משה ארנס, שר הביטחון לשעבר. ארנס, מהחשובים שבשרי הביטחון שהיו כאן, הגיע לתפקידו, שאותו מילא שלוש פעמים, מרקע אזרחי כמהנדס אווירונאוטיקה. הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, משה יעלון, ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. נוכח ההסלמה שמתרחשת כעת בדרום, בין ישראל לחמאס ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות נוספות, מוטב לקרוא את הספר של ארנס משום שהוא כולל בתוכו לקחים רלוונטיים. 

למען ביטחון ישראל - סיפור חיים / משה ארנס

ספרו של ארנס, שר ביטחון מהחשובים שהיו כאן, (מקור: אתר סימניה).

עם כניסתו לתפקיד, בשנת 1983, ניצל את המנוף האמיתי היחיד שעמד לרשותו – מינוי הרמטכ"ל, בכדי לבצע את המהלך החשוב ביותר שלו כשר ביטחון במטרה לכפות על המערכת שינויים מבניים נחוצים. "כשבישרתי למשה לוי שאני מתכוון למנות אותו לרמטכ"ל, הצבתי בפניו תנאי אחד ויחיד: הקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש). הוא שקל את הדבר לרגע והשיב כי אם הדבר לא יפגע בסמכותם של מפקדי פיקוד הדרום, המרכז והצפון, הוא מסכים. המפח"ש יהיה אחראי על האימונים ועל ההצטיידות של כוחות הקרקע, אבל לא על הפעילות המבצעית שלהם. מקובל עלי, אמרתי לו, הבה נעשה זאת. וכך יצא לדרך השינוי המבני הראשון בצה"ל מאז הקמתו" (עמוד 112). כך, למעשה באה לעולם זרוע היבשה שהמפח"ש הוא הגלגול הראשון שלה. כדאי ללמוד מזה משהו, דווקא עכשיו על רקע ההתמודדות הנוכחית על תפקיד הרמטכ"ל הבא. בניין הכוח הוא אחד משני התחומים העיקריים שעליהם אחראי הרמטכ"ל, השני הוא, כמובן, הפעלתו. סביר שהשר ליברמן, שבעצמו מגיע מרקע אזרחי מובהק, המראיין בימים אלו את המועמדים לתפקיד (המובילים הם האלופים כוכבי וגולן, שכיהנו כסגן הרמטכ"ל) מבקש מהם להציג לו את תכניתם לבניין צה"ל ואת התהליכים שהם מתכוונים להניע במידה וייתמנו למפקד הצבא. אבל כדאי גם שהשר ישתמש במעמד ככלי לעיצוב צה"ל בהתאם לתפיסתו. אחרי הכל הוא אמור להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. 

יש להימנע ממערכה מיותרות

בפעם השנייה שכיהן בתפקיד נדרש ארנס להתמודד עם איום הטילים העיראקי בעת מלחמת המפרץ, ב-1991. כשר ביטחון, דחף אז לפעולה צבאית כנגד עיראק באוויר וביבשה. מפקד חיל האוויר דאז, אלוף אביהו בן נון, מונה לעמוד בראש הכוח האווירי, ואילו על הכוח היבשתי, שכלל כוחות מיוחדים וצנחנים, הופקד האלוף דורון רובין, שפיקד אז המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הקודם). ארנס כתב בספר כי לפני שאישר את התכניות המבצעיות, פנה "לתת-אלוף נחמיה תמרי, צנחן ותיק שהשתתף בחילוץ בני הערובה באנטבה ומי שהיה אמור לפקד על הכוחות שינחתו במערב עיראק. שאלתי אותו מהי תחושתו לגבי המשימה. הוא לא היסס, ואמר שהוא בטוח בהצלחתה. אישרתי את התכנית" (עמוד 195). תחתיו יועדו לפעול כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד יעלון, ויחידת שלדג, בפיקוד בני גנץ.

ארנס אינו מציין בספר כי הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, גם הוא יוצא הצנחנים שרכש ניסיון בפעולות שכאלו כשפיקד על הכוח הפושט במבצע אנטבה, התנגד לפעולה צבאית וכמוהו ראש אמ"ן באותה עת, האלוף אמנון ליפקין-שחק. הם הזהירו בין היתר מפני פגיעה בקואליציה שנשענה, בין השאר, על תמיכת המדינות הערביות. אבל היה גם שיקול נוסף והוא מידת המוכנות של צה"ל למבצע. עם כל הכבוד לתמרי, שנהרג לימים כאלוף בהתרסקות מסוק, נדיר שקצין קרבי בצה"ל יגיד שאינו יכול לבצע. למרות המוטיבציה והלוחמנות מצד מפקדי הכוחות, בפיקוד הבכיר של צה"ל הטילו ספק של ממש ביכולת להשיג מודיעין עדכני ונקודתי, כמו גם ביכולות הלוגיסטיות ומבצעיות של הצבא, אז, לתמוך כוח גדול יחסית הפועל כה רחוק מישראל במשך זמן ארוך.

נראה שהפעולה שתוכננה היתה "לא אפויה" וטוב שלא יצאה אל הפועל. ארנס משום מה אינו מציין זאת, וממש כמו בנושא מטוס הלביא (שהיה מפעל חייו), פרויקט שהיה גדול על מידותיה של ישראל, הוא בחר להציג את הדברים כאילו ישראל יכולה היתה לפעול בעיראק משל היתה ארצות הברית, מה שבאותה עת פשוט לא היה נכון. הממשלה בראשות יצחק שמיר, כאמור, החליטה נגד התכנית ומדיניות האיפוק הנכונה של ישראל נשמרה עד תום המלחמה. גם כאן ישנו לקח חשוב, בין שארנס כיוון אליו ובין שלא. על הממשלה לצאת למערכה, שתהיה זו ביעד קרוב כמו רצועת עזה או ביעדים שמעבר לאופק, רק כשמטרותיה ברורות, ניתנות להשגה וכאשר לא ניתן להשיגן באמצעים מדיניים.

חשיבה אזרחית שמאתגרת את הצבאית

מטוסי חיל האוויר בתרגיל "רד פלאג" בארצות הברית, ספטמבר 2015

מטוסי קרב מסוג F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

דוגמה נוספת ליכולתו של ארנס לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא אתו גישה אחרת נוגעת להתמודדות עם איום הקטיושות על יישובי אצבע הגליל. הוא כיהן אז בפעם השלישית כשר ביטחון, בין ינואר ליוני ב-1999, וכהרגלו חשב אחרת ממפקדי הצבא. הוא נפגש עם הקצינים שפיקדו אז על הלחימה בצפון, האלוף גבי אשכנזי, והתא"לים מפקדי האוגדות אפי איתם וארז גרשטיין (כולם, אגב, יוצאי גולני). השלושה הציגו לו את "הטקטיקה שהם נוקטים נגד החיזבאללה, והפגינו ביטחון ביכולתם להביס אותו" (עמוד 213). ארנס הסביר להם שלגישתו נוכח העובדה שהארגון מנהל כנגדם מלחמת גרילה בשטחו, ונוכח המגבלות שהציבו על צה"ל הבנות מבצע "ענבי זעם" ורגישות החברה הישראלית לאבידות, הוא חלוק על גישתם וצופה שישראל תיסוג מלבנון בעתיד הקרוב. מנגד, ובניגוד לחשיבה המקובלת, ארנס האמין בגביית מחיר לא פרופורציונאלי מלבנון כולה שיחייב את סוריה, ששלטה אז דה-פקטו בלבנון והפעילה את חיזבאללה, לרסן את הארגון. היוזמה הזו נבלמה בשל הבחירות. נוכח כניסתה של ממשלת ברק נמנע ארנס מלהציע מדיניות שעשויה להסלים את הלחימה בדרום לבנון, רגע לפני שהוא עוזב את תפקידו.

אבל הדברים התפתחו אחרת. רגע לפני שאהוד ברק נכנס לתפקידו כשר ביטחון וראש ממשלה, ירה חיזבאללה רקטות על קרית שמונה והרג שני אזרחים. ארנס, בשבוע האחרון שלו כשר ביטחון יזם את מבצע "רפואה חליפית", שנערך ב-24 ביוני 1999. "באותו לילה התכנס הקבינט הביטחוני, עדיין בראשותו של נתניהו, ואישר את התכניות שלי להרוס שתי תחנות כוח באזור ביירות, את מרכזת הטלפון של העיר וכמה גשרים בדרכים המובילות לדרום לבנון. אחרי שתקיפות האוויר בוצעו, הכריז הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, שאנחנו מוכנים להרחיב את היקף התקיפות אם ימשיך חיזבאללה לשגר קטיושות לעבר ישראל. אבל ירי הקטיושות נפסק. האסטרטגיה שלנו הצליחה ככל הנראה" (עמוד 214). לימים כתב העיתונאי מנחם הורביץ, כי היה זה אחד משני מהלכים (השני הוא מלחמת לבנון השנייה) שהצליחו להביא לרגיעה בירי ובפעולות האיבה כנגד יישובי הצפון. הסיבה, לתפיסתו, היתה שישראל "שברה את המשוואה המקובלת והפתיעה בתגובה בלתי מידתית, כזאת שאינה מתייחסת לאירוע מסוים בנוסח "צה"ל השיב אש למקורות הירי", אלא מביטה על המצב בכללותו".

הלקח מהיוזמה של ארנס תקף גם לסבב הלחימה הנוכחי בעזה. על ישראל לשבור את המשוואה שהציב חמאס לפיה הוא השולט בגובה הלהבות והיוזם הבלעדי. דפוס פעולה זה אינו יכול, לאורך זמן, להביא לתוצאות חיוביות עבור ישראל ויש לשנותו. יתכן ונדרשים שינויים משמעותיים בעיתוי ובאופן הפעלת הכוח. ישראל כבר למעלה מעשור אינה שואפת, בצדק, למוטט את משטר החמאס. בטרם מבצע "עופרת יצוקה" למשל, סיפר בהרצאה האלוף יאיר גולן, הציגו אלופי המטכ"ל את התכניות האופרטיביות לשר הביטחון דאז, אהוד ברק. באמצע הפרזנטציה עצר אותם השר והבהיר כי אין בכוונתו להשקיע רבות ואין בכוונתו להשיג רבות. "זה רק החמאס. כל שאני רוצה הוא מבצע מוגבל", אמר ברק. המטרה לגישתו, היתה ברורה. הסדרה של היחסים במונחי הרתעה ושקט. זהו עדיין האינטרס הישראלי, אולם הסקאלה להשגת יעדים אלו אינה נעה רק בין כיבוש מלא לבין אי-עשייה או לחלופין תקיפת מבנים ריקים ומצבורי תחמושת.

המח"ט אוליאל בתרגיל. "המטרה הכללית - ליטול את יכולות האויב מכל הבחינות". צילום: דובר צה"ל

משמאל: אל"מ אוליאל בתרגיל, (צילום: דו"צ).

במידה וסבב הלחימה הנוכחי עם החמאס יסתיים בהסכמה על רגיעה זמנית, כפי שאכן קרה לא אחת בארבעת החודשים האחרונים, יתכן מאוד שעל ישראל ליזום את סבב הלחימה הבא, כפי שנעשה במבצע "עמוד ענן". במבצע יזום שכזה שומה על צה"ל לפעול באופן שונה מבעבר. במאמר שפורסם לאחרונה בביטאון "בין הקטבים" של צה"ל כתב סא"ל צח משה, קצין תותחנים המשמש כראש ענף תורת לחימה במז"י, כי במקום לפעול כנגד אמצעי לחימה ומפקדות על צה"ל למקד את מאמציו "בפגיעה קטלנית בחיילי האויב", או במקרה זה בפעילי החמאס. לתפיסתו צה"ל צריך לאמץ את גישת השחיקה "ולפתח בתוכה 'סבלנות תמרונית' [מונח חדש]. מונח זה מבטא את הצורך להמתין לאויב בסבלנות, לבצע כל שניתן על מנת להוציאו ממחבואו ולהשמידו שניות, ואף פחות מכך, מהרגע שהתגלה".

במינוי חירום שימש סא"ל משה כסגן מפקד חטיבת צנחנים מילואים בפיקוד הדרום, שמיועדת, במקרה של עימות, ללחום ברצועת עזה. אחד ממפקדיו בעבר, אל"מ ערן אוליאל, ציין בראיון שנערך עמו לפני כשנה, בעיצומו של תרגיל חטיבתי, כי אף שאין לזלזל בחמאס ובפעיליו, "צה"ל יכול להתמודד מולם". אך טבעי שאוליאל, קצין צנחנים שמונה השבוע למח"ט כפיר הבא, יביע, כמו תמרי בשעתו מול ארנס, נכונות לבוא במגע עם האויב. אולם התועלת במבצע רחב היקף אינה רבה, בינתיים. ישראל עדיין מעדיפה לפעול מול החמאס, שלו ממשל מרכזי אפקטיבי, על-פני שלל ארגוני טרור חסרי אחריות ריבונית ברצועה. מנגד, בהחלט יתכן שהדרך היחידה להבהיר לחמאס שמוטב שיחתור לרגיעה עם ישראל, הינה באמצעות גביית מחיר של ממש מפעיליו ומנהיגיו, בעיקר באמצעות חיל האוויר ואש מדויקת מנגד. אז, אולי תישבר המשוואה והשקט יחזור לדרום. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.08.2018)