"מחר נדפוק אותם" | מאת גל פרל

בספרו "מסכת הפיקוד" ניתח ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן כיצד מצביאים עוטים מסכה שמסתירה מפני אנשיהם את חסרונותיהם ומציגה אותם כמנהיג הדרוש להם. יש מי, קבע, שהפגין הירואיקה מוגזמת, יש מי שגילה גבורה מזויפת, ודווקא אלו שנמנעו מ"לשחק אותה" גיבורים, הצטיינו.

זר שהיה מסתובב בלילות ובשבתות בינות אוהלי החיילים בבסיס הטירונים של הצנחנים בשנת 2002 היה עשוי לראות מראה מוזר: טירון יושב וקורא ספר היסטוריה צבאית שעסק בדמות המצביא דרך ארבעה מצביאים בולטים בהיסטוריה. לא חומר קריאה נפוץ בקרב טירונים בצנחנים ולא בטוח שגם בקרב הקצונה הבכירה. ועדיין אמי, שהיתה בשעתו העורכת הלשונית של המהדורה העברית של הספר, נתנה לי אותו וחשבה שאמצא אותו מעניין. כרגיל, היא צדקה.

אין מי שהיצר התיאטרלי חזק אצלו, כתב ההיסטוריון הבריטי הנודע ג'ון קיגן בספרו "מסכת הפיקוד" (הוצאת דביר, 1993), "כמו אצל מי שאמור להוביל אחרים, תוך סיכון חייהם. מה שידוע לאנשים אודותיו צריך להיות מה שהם מקוים שמצוי בו ודרוש להם. מה שאל להם לדעת על אודותיו, חייב להיות נסתר מהם בכל מחיר" (עמוד 20).

לדבריו, "מנהיגם של אנשים בלחימה יכול להציג את עצמו לפני הנוהים אחריו רק מבעד למסכה שיתקין לעצמו, אבל המסכה צריכה להציג אותו לעיני בני־זמנו ומקומו כמנהיג אותו הם מבקשים ולו הם זקוקים" (עמוד 20). כאמור, קיגן בחר לנתח את מסכת הפיקוד הזו דרך סיפורם של ארבעה מצביאים בולטים בהיסטוריה שהדגימו מנהיגות הירואית, אנטי־הירואית, לא הירואית וגבורה מזויפת. בפרק האחרון ניתח את הפיקוד הפוסט־הירואי שבמחצית השנייה של המאה ה־20 ואת אתגרי המצביאות נוכח הנשק הגרעיני.

מנהיגות אנטי־הירואית

כדוגמה למצביאות אנטי־הירואית הביא המחבר את הגנרל ארתור ולסלי, הלוא הוא הדוכס מוולינגטון. בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט מכלאו שליט צרפת, נפוליאון בונפארטה, אסף סביבו צבא והפך שוב לשליטה של צרפת למשך כשלושה חודשים (שכונה לימים "שלטון מאת הימים"). המעצמות האירופאיות, שהבינו את הסכנה שטמונה בו לשלום העולם, נחלצו מיד לפעולה במטרה להביסו. השיא, כפי שתואר בספר, היה בקרב ווטרלו ביוני אותה שנה.

מול נפוליאון ניצב אז וולינגטון, שהחל את דרכו "כסגן משנה (Ensign) בגדוד הרגלים ה־73" (עמוד 106) ורכש לעצמו מוניטין כמפקד קרבי מעולה בהודו ובחצי־האי האיברי. וולינגטון היה מפקד ריכוזי שהקפיד להימצא סמוך לקו החזית וללחימה, בכדי שיוכל להשפיע על מהלך העניינים.

וולינגטון נמצא תמיד סמוך לקו החזית, ניהל בעצמו את חילותיו ותכנן בקפידה את הקרבות שהביסו את נפוליאון. זהו אחד משני הפרקים המצוינים שבספר (השני עסק בגרנט) שתיאר היטב את סגנון הפיקוד של וולינגטון, חייל של חיילים, ששילב בהצלחה בין הובלת חייליו מלפנים לפיקוד מעמדה שולטת על הגייסות. מרבית זמנו הוא היה מטה של איש אחד (אף שרשמית איושו תפקידי המטה), והקפיד להיות אחראי לתחומי הלוגיסטיקה, המודיעין והמבצעים. הדבר נבע הן משום שקציני המטה היו חסרי ניסיון והכשרה רלוונטיים והן משום אופיו הריכוזי.

וולינגטון נהג להתייצב בקו הקדמי כשהמצב חייב זאת, אם כי בניגוד לאלכסנדר הגדול, שבמנהיגותו ההירואית עסק הפרק הראשון בספר, עשה כן רק כשלהבנתו המצב חייב זאת. גם יריבו נפוליאון נהג כך. בשנת 1796, למשל, בלודי שבצפון איטליה, כשנקלעו כוחותיו למצב קשה מול הצבא האוסטרי, הכריע נפוליאון את הקרב "בהובילו הסתערות כידונים על גשר נהר אדה" (עמוד 120).

נכונות המפקד הצבאי "לעמוד בגופו בין האויב ובין השורות הראשונות של אנשיו, הנושאים את עיניהם אל מופת התנהגותו אל מול הסכנה" (עמוד 120) היא תנאי לפיקוד שדה מוצלח. ועדיין ככלל, וולינגטון העדיף לשלוט מאחור ופיקד מלפנים רק כשנדרש לכך. בקרב ווטרלו הוא בהחלט נדרש לכך, בלשון המעטה, והקרב היה המבחן העליון שלו.

"בשום קרב, לא טרחתי כה הרבה" (עמוד 94), אמר והוסיף, "באלוהים! אינני מאמין שהדבר היה נעשה לולא הייתי שם!" (עמוד 104). היה בכך מן הצדק, שכן דומה שבקרב עצמו נכח בכל מקום, ופיקח מקרוב על כל מהלך.

באחד מרגעי המפתח בקרב, הורה נפוליאון להכניס ללחימה את עתודת המשמר הקיסרי, רגימנט העילית שלו שמעולם לא הובס בקרב. "וולניגטון פקד על חיילי המשמר הבריטי לשכב. כשנכנסו הצרפתים לטווח אש הרובים, הוא פקד: "המשמר, קום. היכון, אש!" המטח הלם בחוד השדרה הצרפתית בעוצמה שהדפה אותו, פיזית, לאחור, כתיאור משקיף. חלק מהצרפתים הספיק להשיב אש, אולם או אז נעו הבריטים קדימה ברובים מכודנים בעוד גדוד הרגלים הקל ה־52 יורה מטחים מן האגף. שדרת המשמר הקיסרי החלה להתפזר מאחור ועד מהרה נמצאה כולה נוהרת על עקביה לנקודת מוצאה" (עמוד 102).

היתה זו המתקפה האחרונה של הצרפתים. לאחריה, הבריטים מן הצד האחד כסדן, והפרוסים בפיקוד בליכר שהגיעו מן האגף ששימשו כפטיש, סגרו על הכוח הצרפתי והביסו אותו, פעם אחת אחרונה.

מנהיגות לא הירואית

את הגנרל יוליסס ס. גרנט, מפקד צבא האיחוד (הצפון) הביא קיגן כדוגמה למצביא לא הירואי. פילוסופיית המלחמה של גרנט היתה פשוטה לכאורה, אבל מקריאת הספר עולה שהוא דבק בה בטוב וברע עד לניצחון. "גלה היכן האויב, תקוף אותו מוקדם ככל שתוכל, הנחת עליו מהלומה כבדה ככל שתוכל, והמשך להתקדם" (עמוד 192), אמר ועשה.

ניכר כי קיגן האמין כי המפקד הבכיר צריך לצמוח מתוך הדרגים, ולבלוט גם ברמות הטקטיות כמפקד שדה, בכדי שיוכל להבין ברגליו את הקשיים של מי שיטיל ללב הקרב. גרנט למשל, הוסמך ב־1843 "לקצונה בחיל־הרגלים" (עמ' 179), ושירת בגדוד הרגלים ה־4. כעבור שלוש שנים לחם במלחמה עם מקסיקו.

בקרב פאלו־אלטו, למרות שהיה מ"פ מפקדה, "נטל את הפיקוד על פלוגה והוביל אותה בהתקפה על האויב" (עמ' 181). הוא זכה בציון־לשבח בקרב על מקסיקו־סיטי, כאשר "במהלך הלחימה על חומות העיר גילה נקודת־שליטה בכנסייה שבאחד הפרברים, הציב הוביצר־קל בצריח הבניין והנחית משם אש על אחד המעוזים של המקסיקנים" (עמ' 181). כעבור שנתיים השתחרר מהצבא כסרן ופנה לעסקים (שבכולם כשל). עם פרוץ מלחמת האזרחים התגייס גרנט לצבא האיחוד ומונה למג"ד חי"ר. בהמשך עלה בסולם הדרגות במהירות למפקד ארמייה.

"כמו וולינגטון, שתמיד עלה על קציניו בניחוש ׳מה בצד השני של הגבעה׳, גם גרנט ניחן בחוש מפותח ביותר של פני־השטח" (עמוד 209), אותה יכולת לקלוט במבט חטוף את האפשרויות הגלומות בשטח ולנצלן לטובתו. 

באפריל 1862, בסוף יום הקרב הראשון בשילה במלחמת האזרחים האמריקנית, ישב מפקד ארמייה מצבא האיחוד (הצפון), הגנרל יוליסס ס. גרנט, בגשם תחת עץ. צבא הקונפדרציה (הדרום) הנחית על צבאו מכה קשה באותו יום והאבדות היו רבות. גנרל ויליאם שרמן, שהיה חברו למחזור בווסט פוינט ופיקד בקרב על דיוויזיה, ניגש אליו וכמו אחרים ביקש להמליץ לו לסגת. השטן עבר עלינו היום, אמר שרמן. גרנט שאף מן הסיגר, הרמץ שהתלקח האיר את פניו. "כן. אבל מחר נדפוק אותם" (עמוד 167), ענה. וכך היה.

הגנרל דייוויד פטראוס, מפקד כוחות הצבא האמריקני בעיראק ב־2007, סיפר בשעתו כי הסיפור עמד לנגד עיניו בימים הקשים שבהם הוביל את יישום אסטרטגיית "הנחשול". בראשית הדרך נתקלה האסטרטגיה, שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה תמורת שיתוף פעולה, בקשיים ולא פעם גבו המחבלים מחיר כבד מכוחותיו. "מחר נדפוק אותם", נהגו הוא ופקודיו לומר. בסופו של דבר האסטרטגיה הביאה לרמה גבוהה יותר, אם כי לא מוחלטת, של יציבות וסדר, שאפשרה את נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה ב־2011.

גם בשילה זה עבד. עוד באותו יום קשה גרנט "הזעיק תגבורות שבואם יכול היה להפוך את מגמת פני הדברים" (עמוד 165). בנוסף "אלת־המזל הטתה חסד לאמיצים. המפקד הדרומי נהרג בהתקפה בגזרה המרכזית ומפקדי־המשנה שלו לא טרחו למנוע בעד גרנט מלסגור את הפרצה שנוצרה בחזיתו" (עמוד 166). כוח תותחנים שהתמקם באגף הנהר זיהה את התקפת צבא הקונפדרציה ושבר אותה באש פגזים. למחרת, בעוד תגבורות צבא האיחוד זורמות לשדה הקרב, גרנט "ריכז כמה גדודים מול גזרה בקו הקונפדרטים, שהבחין כי קרובה היא להיבקע. "ערכתי אותה במבנה־התקפה וצעדתי איתם קדימה… לאחר צעידה לתוך טווח רובים [ההדגשה במקור] נעצרתי והוריתי לכוחות לעבור," כתב. "ניתנה פקודת ׳הסתער׳, שבוצעה תוך שאגות ופריצה קדימה, ואז נשברו חיילי האויב האחרונים" (עמוד 205). 

יש לציין שגרנט לחם במלחמה שבה, לראשונה מזה כ־200 שנים חל שינוי טכנולוגי דרמטי. מלחמת האזרחים האמריקנית היתה, במובנים רבים, המלחמה המודרנית הראשונה, בשל המהפכה התעשייתית, אמצעי התקשורת, גיוס ההמונים ואפילו סיקור המלחמה בתקשורת. גרנט, שפיקד בשיא המלחמה על צבא האיחוד כולו נדרש להפעיל כלים שונים מאלו שלהם נדרש וולינגטון ואפילו אלכסנדר מוקדון. "הוא נזקק לאמצעי־פיקוד אחרים. מה היו אלה? בראש־ובראשונה השדרים הכתובים שהועברו תכופות בטלגרף" (עמוד 206). כלים אחרים היו הרכבות וספינות הנהר שסייעו לו לשנע כוחות ולהעביר אספקה במהירות.

אף שגרנט התקשה לפענח את יריבו הגדול, הגנרל רוברט א. לי מפקד צבא הקונפדרציה, לבסוף "חדר גרנט למוחו, עד כי צפה את מהלכיו בזה אחר זה. הניצחון באפומטוקס היה שכלי לא פחות משהיה חומרי" (עמוד 210). המלחמה היא תמיד גם קרב מוחות בין המצביאים היריבים, אולם קיגן לא סיפר לנו כיצד גרנט עשה זאת, ולכן הטיעון שלו חסר מאוד.

"אני צריך את האיש הזה" (עמוד 204), אמר נשיא ארצות־הברית אברהם לינקולן על גרנט. "הוא לוחם" (עמוד 204). גרנט בלט בין מפקדי צבא האיחוד בנחישותו ובדבקותו במשימה לאור המטרה, כמו גם בשליטתו הווירטואוזית בכוחות בשדה הקרב, אולם הוא סבל ממוניטין (לא בהכרח מוצדק) של שתיין ונחשב לפקוד לא נוח למפקדיו ול"סוס דוהר", כמאמר הרמטכ"ל משה דיין. לפי האגדה אחד מיריביו הלין בפני הנשיא לינקולן שגרנט שתיין. טוב, השיב הנשיא, "ברר לי "איזה סוג וויסקי הוא שותה, כי אני רוצה לשלוח חבית ממנו לכל אחד מהגנרלים שלי". 

צבאות מתקשים להתמודד בשגרה עם קיומם של קצינים יצירתיים, נועזים ופורקי־עול. גם בעת מלחמה קשה לתחום אותם לגבולות גזרה ברורים. כך למשל, התקשו בכירי הצבא האמריקני לרסן את הגנרלים מצבא היבשה האמריקני ג'ורג' ס. פאטון ודאגלס מקארתור, ולימים את גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, ובהתאמה התקשה הפיקוד הבריטי לשלוט במהלכי גנרל אורד צ'ארלס וינגייט. גם בצה"ל ניתן למנות מפקדים שכאלו ובהם האלופים אריאל "אריק" שרון ואביגדור "ינוש" בן־גל, והתא"לים אפי איתם, עימאד פארס ומשה "צ'יקו" תמיר. ועדיין, אין ספק שהם דרושים, משום שכמאמר לינקולן, הם לוחמים והם יודעים ורוצים לנצח.

גבורה מזויפת

כדוגמה למצביאות מזויפת הביא קיגן את מנהיג גרמניה הנאצית, אדולף היטלר, שהיה המפקד העליון של הצבא הגרמני אך הקפיד להימצא במפקדה מרוחקת מן החזית. היה זה "עיוות של גבורה מזויפת" (עמוד 299). קיגן הזהיר בספר מהפיכת צבאות לכאלו המונהגים בידי מטות כללים אחוריים שמנותקים מהחזית.

היטלר הושפע מאוד מניסיונו הקרבי כחייל חי"ר בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה (הוא עוטר על גבורתו במהלכה חמש פעמים), ונטה לזלזל בבכירי מפקדי הצבא שלו שהשתתפו בה כקציני מטה, דוגמת אריך פון מנשטיין. מנגד, הוא קידם במהירות קצינים שלחמו בה בקו הראשון דוגמת ארוין רומל, שהצטיין כמ"פ ומג"ד חי"ר, וגם הביעו הזדהות עם המפלגה הנאצית. אבל בין היות מי חייל אמיץ להבנה רחבה באסטרטגיה, כמו גם בקיאות בטקטיקה של גייסות המרחק רב.

הבנתו הטקטית־מערכתית של היטלר היתה חסרה והיו כשלים מובנים באסטרטגיה שגיבש. הגנרלים המקצועיים שלו ביקשו לא פעם להבהיר לו את מגבלות הכוח. כך למשל, הגנרל פרנץ האלדר, ראש המטה של המפקדה העליונה לכוחות היבשה של הוורמאכט (OKH), אמר לו בשעתו כי הוא "מבקש לנהל שני קרבות עיקריים – הקרב על נהר הדון, ובהמשכו על הוולגה וסטלינגרד, ובו־בזמן כיבוש הקווקז. אחד מן השניים, אמר, כי לשניהם אין די כוחות ובמיוחד אין די שריון. היטלר ביטל את ההתנגדות הזו כמגוחכת" (עמוד 279). האלדר צדק והטעות התבררה כהרת אסון.

הגנרל רומל אמר בשעתו כי "יש להבחין בין העזה טקטית ואופרטיבית לבין משחק־הפקר. מבצע נועז הוא זה אשר יש בו סיכוי להצלחה, ויחד עם זאת הוא משאיר בידי המפקד, גם במקרה של כישלון, כוח המספיק לטיפול בכל מצב שיתהווה. משחק מופקר, לעומת זאת, הוא מבצע אשר לא יוליכך אלא אל אחד מהשניים: אל הניצחון, או אל השמדת כוחותיך אתה". ניכר כי היטלר לא הפנים את השיעור הזה, ובהחלטתו לתקוף את רוסיה הימר על כל הקופה והפסיד.

פיקוד פוסט־הירואי

בספר, שיצא לאור בשלהי המלחמה הקרה, ביקש קיגן לעמוד על כמה מהאתגרים והמורכבויות שעמם מתמודדים מפקדים בעת הנוכחית. לדבריו, "הדילמה של ׳מודיעין־בזמן־אמיתי׳ קשה כיום כפי שהיתה תמיד, ובגלל המהירות היחסית של הכוחות, חשיבותה מכרעת יותר. ומשום שהדילמה לא ניתנת ליישום, אנו חוזרים וניצבים מול הסוגיה הממשית של הפיקוד. השאלה: ׳לפנים תמיד׳, ׳לעיתים׳, או ׳לעולם לא?׳ היא שחייבת לשמש יסוד למבחני המצפוני של כל מפקד" (עמוד 315).

לעיתים, אבחן, "מקומו הראוי של מפקד הוא ליד שולחן־המפות במפקדתו, שם מאפשרים לו השקט והניתוק לבחון כראוי את המידע שסיפק לו המודיעין, הוא יוכל לשקול את האפשרויות ולעצב במחשבתו את קשת התגובות. פעמים אחרות, בהיווצר משבר, מקומו של המפקד הוא בקדמת החזית, שם יראה במו עיניו, יקבל החלטות באופן בלתי־אמצעי ומידי, יעקוב אחר תוצאות יישומן, וישקול את ברירת אפשרויותיו לאור השינויים המתחוללים לנגד עיניו" (עמוד 316). בכל מקרה, קבע, על המפקד חל "ההכרח לשמש דוגמה אישית" (עמוד 316).

קיגן ציין כי צה"ל, כצבא שנקלע לא פעם לעימותים כנגד כוחות עדיפים, הצמיח מפקדים שמאמינים במגע ישיר ובלתי אמצעי עם חייליהם. בבואו לתת פקודה קשה, סיפר בספר אלוף בצה"ל, "אני מעדיף לעשות זאת אישית, כדי שאוכל לראות את עיני החיילים" (עמוד 308). במובנים רבים, זו עדיין תרבות הפיקוד בצה"ל וטוב שכך. 

לדבריו צה"ל, "המודרך על־ידי מסכת ערכים שבמרכזה הציווי 'אחרי', הביס את אויביו הערבים פעם אחר פעם בעקביות שנדמתה לשגרה עד ל־1973, כאשר הצבא המצרי, שמנהיגותו עוצבה מחדש במהפכה פנימית שיישמה אתיקה הרואית, כמעט הצליח להפוך את המתכונת הזאת על פיה" (עמוד 324). יש בדברים רלוונטיות גם למלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה, וגם בה הציווי "אחרי", בכל רמה, הוא שאפשר לצה"ל להפוך את המגמה ולעבור להתקפה.

קיגן הוציא מתחת ידו ספר חשוב שבו תובנות חשובות על פיקוד, מנהיגות צבאית והקשר בין טקטיקה ואסטרטגיה. יש מי, קבע, שהפגין הירואיקה מוגזמת, יש מי שגילה גבורה מזויפת. דווקא אלו שנמנעו מ"לשחק אותה" גיבורים, הפגינו מנהיגות ברגעים קשים, פעלו לאור עקרונות המלחמה ותורת הלחימה וניצלו את השטח והאמצעים לטובתם. בלי ברק ורהב, וגם בלי שהסתכנו באופן אישי שלא לצורך, דווקא הם הצטיינו. אמנות המצביאות, אמר לי פעם מפקד בכיר בצה"ל, היא לתקוף את האויב בתנאים שנוחים לך ורעים לו. זהו הלקח שיש ללמוד מהספר.