זה לא הפרסונה זה ההליך | מאת גל פרל פינקל

ביטול מועמדתו של גל הירש לתפקיד המפכ"ל מלמדת כי זה לא הפרסונה אלא ההליך שדרוש תיקון. הבחירה בסגן ראש השב"כ לתפקיד, אף שהיא מתבקשת, מוכיחה זאת.

ההודעה על ביטול מועמדותו של תא"ל במיל' גל הירש למשרת המפכ"ל ה-18 של משטרת ישראל פורסמה עם צאת יום הכיפורים. זמן קצר לאחריה הודיע השר גלעד ארדן על מועמדו החדש לתפקיד, סגן ראש השב"כ רוני אלשיך. עקשנותו של ארדן למנות לתפקיד מועמד המגיע מחוץ לארגון ראויה לציון. שורת הפרשיות שבצמרת המשטרה מעידות על הצורך הזה לבדן, אולם גם מן הבחינה הרוחבית הארגון זקוק לניעור רציני או לפחות לבדק בית. הירש, אף שצמח בצבא ונעדר את הרקע המקצועי הנדרש לתפקיד, היה עשוי לחולל (ביטוי שהירש, כמפקד בה"ד 1, אהב במיוחד בבואו להגדיר את מהות הקצין) בכוח אישיותו את המהפך הנדרש.

מנגד, בחירתו החפוזה והמגושמת משהו של ארדן בתא"ל השנוי-במחלוקת, יצרה מחול שדים מיותר. נראה שארדן השתהה יתר על המידה בבחירת אדם לתפקיד השוטר מספר 1 וכשבחר בו לבסוף היה זה ללא מחשבה תחילה. לו היה עושה כן, ספק אם היה בוחר בהירש. אין בקביעה זו בכדי להעיד על הירש או בכדי ללמד שמלחמת לבנון השנייה, בה לחם באומץ, רלוונטית לסוגיה. העניין הוא פשוט. שיטור הוא מקצוע והירש אינו שוטר. הירש, שככל הנראה ביקש להתמנות לתפקיד, הן בשל רצונו לנקות את תדמיתו מן הכתם שדבק בה לאחר מלחמת לבנון השנייה והן מתוך תחושה שמדובר בסוגיה בעלת חשיבות לאומית, עבר בתקופה האחרונה "זובור" נוסף, דומה לזה שעבר ב-2006.

חזית אחידה (אך לא משותפת) ובהם בכירי המשטרה לשעבר, הורים שכולים ופקודים ומפקדים מימי המלחמה בלבנון ב–2006, התגבשה כדי לסכל את המינוי. מן האוב עלו פרשיות ישנות ובהן עסקאות בגאורגיה, חוזה ללא מכרז בעיריית ראשון לציון וכמובן דו"ח אלמוג על חטיפת רגב וגולדווסר. אף שהאלוף במיל' דורון אלמוג ציין כי מסקנות הדו"ח נותרו בעינן, הרי שהירש, לאחר שערער על כך בהצלחה לא נפסל לתפקידי פיקוד. מה גם שאלמוג עצמו (בעבר מפקדו של הירש בצנחנים) שאף בעיקר לזעזע באמצעות הדו"ח את צה"ל שלאחר המלחמה ולהביא להתפטרות הרמטכ"ל חלוץ. כל אלו יחדיו הביאו לכך שלא ניתן היה "להכשיר" את מינוי הירש בזמן סביר.

השופט יעקב טירקל העומד בראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה.

כך או כך מינויו של הירש לא נכשל בגלל הפרסונה אלא בגלל ההליך הקלוקל למינוי בכירים בשירות המדינה הקיים בישראל. ההליך כולל לכאורה רק את בחירת השר הממנה ואת ועדת טירקל הבוחנת את כשרותם והתאמתם לתפקיד של מועמדים למספר תפקידים בכירים בשירות המדינה ובהם הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה, ראש המוסד, ראש השב"כ, נציב בתי הסוהר, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד בנק ישראל.

בפועל, כפי שהתברר בניסיון הכושל למנות את האלוף יואב גלנט לרמטכ"ל ואת פרופסור יעקב פרנקל לנגיד בנק ישראל, לאחר בחירת השר את המועמד רק מתחילה נבירה חסרת פשרות בעברו. נראה כי נדרשת רפורמה משמעותית באופן שבו מתבצעת הבחירה לתפקידים אלו. ניתן למשל להציג בפני הוועדה את שמות המועמדים כולם, בטרם יבחר השר (או ראש הממשלה) את המועמד המועדף עליו. כך יגובש פול מועמדים "כשרים" ולא יצוצו להם שפנים שלאחר הבחירה.

ניתן גם להביא בפני ועדה זו את נציגיהם של ציבורים שונים שלהם התנגדות לבחירה, אשר יפרטו את הסיבות להתנגדותם בטרם ייבחר המועמד. הדבר יאפשר הן את השמירה על שמם הטוב של משרתי ציבור שלהם קריירה ארוכה, והן את יכולתה של הרשות המבצעת (הממשלה) לבחור את ראשי הארגונים הכפופים לה מבלי שאלו ייפסלו לאחר מכן. את ההליך הזה יש גם לתחום בזמן, כך שלא ייגרר יתר על המידה. רצוי שרפורמה זו תתבצע בטרם יגיע המועד למנות את ראש השב"כ (בעוד 8 חודשים) וראש המוסד הבאים (בתוך פחות משנה).

סגן ראש השב"כ רוני אלשיך (מימין) והאלוף יצחק איתן.

ומילה על המועמד הנוכחי לתפקיד המפכ"ל רוני אלשיך. כמו הירש הוא צמח בצנחנים, וכמפקדה היוצא של פלוגת ההנדסה החטיבתית הוביל כוח מן הפלוגה בפעולת מיידון שבלבנון (על כוח אחר מן הפלוגה פיקד הירש). לאחר מכן שימש כסמג"ד בחטיבה. בתום תפקיד זה פרש מצה"ל והתגייס לשב"כ. הוא שימש כרכז ובמספר תפקידי פיקוד ומטה ובהם ראש תת-מרחב שומרון, ראש מרחב דרום, האחראי על רצועת עזה וסגן ראש השירות. הוא נחשב בצבא ובשב"כ למפקד נועז, יצירתי והגון. הסבירות שהבחירה בו תצלח את המשוכות בהן כשל הירש גבוהה. בעיקר משום שבניגוד אליו אלשיך נהנה, כנראה בצדק, מהילת בחורינו המצוינים הפועלים בחשאי ועל כן הביקורת עליו, במידה וקיימת, חסויה.

זה לא "מפכ"ל נולד" | מאת גל פרל פינקל

פרשת המינוי של תא"ל (במיל') גל הירש למפכ"ל המשטרה נהפכה לסערה ציבורית של ממש. כוחות גדולים ובהם בכירי המשטרה לשעבר, הורים שכולים ופקודים ומפקדים מימי המלחמה בלבנון ב–2006 חברו כולם כדי לסכל את המינוי.

הירש (במרכז), בימיו כמפקד פלוגת ההנדסה של חטיבת הצנחנים.

הירש הוא אכן קצין שנוי במחלוקת. לוחם ומפקד עטור הישגים משנים של שירות בצנחנים אשר פיקד על פלוגה בפעולת מיידון ועל יחידת שלדג במבצע "ענבי זעם". במלחמת לבנון השנייה פיקד על אוגדת הגליל. אף על פי שעומדת לחובתו פרשת החטיפה שבגינה פרצה המלחמה, וגם שורת פקודות בשפה גבוהה שלא הובנו או לא בוצעו כהלכה, במלחמה המבולבלת היה הירש למפקד האוגדה היוזם והלוחמני ביותר, ואוגדתו השלימה בה את עיקר משימותיה.

לאחר המלחמה עבר הירש "זובור" ציבורי, כפי שלא ספג שום מפקד אוגדה שלחם במלחמות ישראל. ולא שלא היו כשלים בעבר; בשל"ג הסתבכה אוגדת קהלני בקרב הבופור ואוגדת ירון בטבח בסברה ושתילה (שלא לדבר על אוגדתו של גיורא לב בסולטאן יעקב). גם במבצע חומת מגן (שהירש הוא מהוגיו ומפקדיו) הסתבכה אוגדתו של אייל שליין בקרב בג'נין. והנה, לא קמה צעקה ציבורית לפטרם ולהוקיעם בראש חוצות.

שאלת ההתאמה של הירש לתפקיד היא שאלה מקצועית ברזי תחום השיטור, כמו בנוגע ליכולתו, כמי שבא מבחוץ, להוביל את המשטרה לרפורמה מקיפה. זהו דיון שעל השר גלעד ארדן והממשלה לנהל. הפיכת בחירת המפכ"ל למעין תחרות "מפכ"ל נולד", שבה לציבור יש זכות בחירה, היא בגדר פארסה. עוד רגע נשלח הודעות SMS עם שם המועמד החביב עלינו.

אפשר להתווכח עם מידת התאמתו של הירש לתפקיד. שכן גנרל אינו שוטר. מה גם, שהמגרעות של הירש, ויש כמה, עשויות להיות לו לרועץ. אבל הוויכוח אינו יכול, וגם לא צריך, למנוע מן השר לבחור במועמד המתאים בעיניו למפכ"ל. סיכול המינוי, בשלב זה, יהפוך את הדרג המבצע, הממשלה, לחסרי יכולת להוביל ולהנהיג.

טקס סיום קורס קצינים בבה"ד 1.

בנימה אישית, יש בוודאי טובים ממני ללמד סניגוריה על הירש, שכן הייתי פקודו רק זמן קצר בבה"ד 1, כצוער מן הצנחנים שהודח על ידו במהלך הקורס. הוא זכור לי כמפקד מרשים, שחינך אותנו לקחת יוזמה, להוות דוגמה אישית לפקודינו ולנוע קדימה כל העת. כך עשה הוא במלחמה. מן הבחינה הערכית־המנהיגותית הירש מועמד ראוי. יש לאפשר לרשות המבצעת לעבוד ולבחור את מנהלי הגופים המקצועיים כראות עיניה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור באתר "הארץ", 03.09.2015)

קאמבק או Fallback | מאת גל פרל פינקל

מינוי תא"ל במיל' גל הירש למפכ"ל עשוי להיות בדיוק מה שהמשטרה זקוקה לו. מנגד, אין לו כמעט שום ניסיון בעבודת המשטרה העיקרית, האפורה השוחקת, וכגודל הציפייה מן הקאמבק עשויה להיות גודל האכזבה.

אתמול הודיע השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, על מינויו הצפוי של תא"ל במיל' גל הירש לתפקיד המפכ"ל ה-18 של משטרת ישראל. נראה כי ארדן, פוליטיקאי מוכשר שזכה לשבחים על כהונותיו כשר לאיכות הסביבה והתקשורת (וגם כשהתפטר מתפקיד השר להגנת העורף חסר השיניים), קיבל תחת ידיו ארגון מוכה שסבל ממספר פרשיות מביכות וכושלות בשנים האחרונות (פינטו, רונאל פישר ומצעד הגאווה בירושלים אם למנות רק כמה).

הצורך לשקם את הארגון והרצון במועמד שיקרין גם על השר הממונה, בדומה לאופן שמינוי האלוף במיל' גבי אשכנזי לרמטכ"ל ה-19 של צה"ל הקרין על שר הביטחון פרץ, הם שהביאו לבחירה בהירש. אולם הצנחת מועמד מבחוץ מעידה יותר מכל על מצבה הקשה של המשטרה שכן אחד המדדים לבריאותו של ארגון הוא היכולת להצמיח את מנהליו ומפקדיו מתוך השורות.

הירש, על כל פנים, לא יהיה המפכ"ל הראשון שמוצנח לארגון מבחוץ. ב-1980 מונה האלוף הרצל שפיר לתפקיד. הוא שימש בו רק כשנה (והספיק להשיק את התר"ש הראשונה של המשטרה) ופוטר על רקע חילוקי דעות עם שר המשטרה, יוסף בורג. בשנת 90' מונה למפכ"ל יעקב טרנר, טייס קרב ותא"ל בחיל האוויר, אשר שירת קודם לכן בשני תפקידי ניצב.

המאוכזבים

מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, ניצב זהר דביר.

ביציע המאוכזבים ניתן למנות את שלושת הניצבים שהתמודדו על התפקיד: בנצי סאו, יורם הלוי וזהר דביר. כל השלושה שירתו בארגון שנים ארוכות והצטיינו לכל אורך שירותם. מנגד, בחינה מעמיקה של תיקי השירות שלהם תגלה כי סאו עשה את עיקר שירותו במשמר הגבול, דביר, שהתגייס למשטרה לאחר מסלול פיקוד בגולני (בין היתר כמפקד הסיירת), והלוי, יוצא הצנחנים, צמחו בימ"מ (ואף פיקדו עליה), יחידת עילית למלחמה בטרור, מהטובות בעולם, שאין לה כמעט דבר עם עבודת משטרה טהורה ובכלל זה חקירות, סיור, שיטור תנועה ועוד.

לאור המינוי הודיע סאו כי הוא שוקל לפרוש. שני הניצבים האחרים הודיעו שאין בכוונתם לפרוש, אולם בעוד הלוי מחה על מינוי מועמד חיצוני קיבל דביר את המינוי בהבנה. סביר כי השניים ישמשו בזה אחר זה כסגניו של הירש במשטרה. כאן עשויה להיות בעיה נוספת שכן להירש דרוש לצידו סגן מנוסה שלו מסלול שירות הדומה לניצבים מן העבר, דוגמת יואב סגלוביץ', אילן פרנקו ומשה מזרחי, שצמחו במערכי המשטרה האפורים והשוחקים שהינם לב ליבה של עבודת השיטור. דביר והלוי, כאמור, אינם כאלה.

המועמד

הירש (יושב משמאל) כמפקד צוות בסיירת צנחנים.

הירש, יליד 1964, שירת בסיירת צנחנים כלוחם וכמפקד צוות. מאוחר יותר כתב בספרו כי "הסיירת היתה גורם משמעותי מאוד בתהליך הפיכתי למפקד, וממנה לקחתי את הגישה הספרטנית, "יש ספק – אין ספק", את המקצוענות, את הנחישות והקשיחות ללא גבולות, ואת הידיעה שאין משימה שלא אוכל לבצעה, כי הדברים תלויים בעיקר בי" (עמוד 24). כמפקד פלוגה בחטיבה לחם בפעולת מיידון ב-88'.

בעת שפיקד על יחידת שלדג הוביל הירש מבצע בעומק לבנון במהלכו כיבה את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. המבצע הושלם בהצלחה והירש זכה לנזיפה מהרמטכ"ל ליפקין-שחק אך גם לשבחים על אומץ הלב. להגנתו טען בספרו כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). בשל שינויים שביצע ביחידה וסגנון הפיקוד שלו (חיבתו לדברי פאתוס, ציטוטים מן התנ"ך והשירה העברית, ידועה) נדרש הירש להתמודד עם מחאת אנשי מילואים ביחידה שגבלה במרד. הוא זכה לגיבוי והיחידה בפיקודו זכתה להישגים ובהם צל"ש הרמטכ"ל במבצע "ענבי זעם".

באינתיפאדה השנייה שימש כמפקד חטיבת בנימין וכקצין האג"ם של פיקוד המרכז (והיה ממתכנני ויוזמי מבצע חומת מגן) ופיקד על בה"ד 1. במלחמת לבנון השנייה פיקד על אוגדת הגליל. חטיפת החיילים, רגב וגולדווסר, אירעה בגזרתו והוא ספג על כך ביקורת קשה בתקשורת ובצבא פנימה כבר בימי המלחמה הראשונים. הרמטכ"ל חלוץ שקל לא פעם להחליפו אולם נמנע מכך בלחץ מפקדיו הישירים של הירש. כתוצאה מכך נאלץ הירש, שאוגדתו נשאה בעיקר נטל הלחימה, ללחום בשתי חזיתות: מצד אחד בחזבאללה ומצד שני בגורמים שונים שניסו להדיחו.

הרמטכ"ל חלוץ עם תא"ל גל הירש בביקור שערך בחפ"ק אוגדת הגליל בעת המלחמה.

הירש ניזוק קשות מן המלחמה (בעיקר בשל אחריותו לחטיפה) אף שהיה אולי המפקד היוזם והלוחם ביותר בדרג הטקטי. לאחר המלחמה מונה האלוף במיל' דורון אלמוג, מפקדו בעבר בצנחנים, לחקור את אירוע החטיפה. אלמוג, ככל הנראה בעיקר במטרה לזעזע את צה"ל ולהביא להתפטרות הרמטכ"ל חלוץ, הוציא תחת ידו דו"ח קטלני שתלה בהירש אחריות ישירה לחטיפה וקבע כי הסיור שהותקף יצא למשימה "כמעט כמו לטיול".

הירש בתגובה בחר להתפטר מצה"ל. לאחר שפרש פנה לעסקים (ייעוץ ביטחוני בעיקרו) ופרסם ספר אודות שירותו הצבאי, בדגש על המלחמה. באחרונה זכה הירש לזיכוי שבדיעבד על פעולותיו במלחמת לבנון השנייה מידי השופטים וינוגרד וחשין. בנוסף זכה הירש למחמאות על האופן בו פיקד על אוגדתו במלחמה מצד הרמטכ"ל איזנקוט.

האתגרים שעל הפרק

משטרת ישראל זקוקה כעת לשלושה דברים על מנת לנער מעצמה את תדמית הארגון הכושל שדבקה בה. ראשית, השגת תקציבים בסדרי גודל שונים מאלו שהיו בעבר. בדיונים על תקציב הביטחון נוהגים קציני צה"ל להביא את המשטרה כדוגמה לארגון שסובל ממצוקת תקציב ועל כן מתקשה לתפקד. בשעתו קבע אלוף במיל' כי אפשר לדעת אם מתכוונים למשהו ברצינות על-פי חלוקת הכסף ושיבוץ האנשים לתפקידים. המשטרה חשובה, יש לתקצב אותה בהתאם. דרושים תקנים, ציוד ויכולות חדשות. שנית, הדימוי. המשטרה צריכה לשכנע את הציבור (ובכך עשוי להיות להירש תפקיד מפתח) כי היא חשובה לביטחונו ממש כמו צה"ל והשב"כ. שלישית, גאוות יחידה. על השר והמפכ"ל להצליח להשיב את אמון השוטרים במשטרה. אמון שנשבר בפרשיות השונות כמו גם בעצם "ייבוא" מפקח כללי מבחוץ.

כלל לא בטוח שניסיונו של הירש בלחימה בטרור ובגרילה בלבנון ובגדה המערבית רלוונטי להובלת המאבק בפשיעה המאורגנת, תאונות הדרכים, המאבק במסתננים ועוד. ניסיונו של הירש בעבודת שיטור מסתכם בימיו כמפקד גדוד הצנחנים 202 בשכם באינתיפאדה הראשונה וכמח"ט בנימין בשנייה. בשני המקרים נאבק בטרור הפלסטיני. מאבק זה אינו דומה כלל ועיקר למאבק בפשיעה, לא בכלים שיש ברשות השוטרים ולא בסמכותם להפעילם. כמפקד בית הספר לקצינים נהג הירש לומר לצוערי הקורס כי חייבת להיות להם כקצינים וכמפקדים מטרה שלאורה יובילו את המסגרות שעליהן יפקדו. עוד אמר כי "הערכים קובעים את התוצאה." נוכח חוסר ניסיונו בתחום כמו גם בעיות בליבת הארגון עשוי הירש לגלות שכוונות טובות ואמונה בצדקת הדרך אינן מספיקות.