מינוי תא"ל במיל' גל הירש למפכ"ל עשוי להיות בדיוק מה שהמשטרה זקוקה לו. מנגד, אין לו כמעט שום ניסיון בעבודת המשטרה העיקרית, האפורה השוחקת, וכגודל הציפייה מן הקאמבק עשויה להיות גודל האכזבה.
אתמול הודיע השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, על מינויו הצפוי של תא"ל במיל' גל הירש לתפקיד המפכ"ל ה-18 של משטרת ישראל. נראה כי ארדן, פוליטיקאי מוכשר שזכה לשבחים על כהונותיו כשר לאיכות הסביבה והתקשורת (וגם כשהתפטר מתפקיד השר להגנת העורף חסר השיניים), קיבל תחת ידיו ארגון מוכה שסבל ממספר פרשיות מביכות וכושלות בשנים האחרונות (פינטו, רונאל פישר ומצעד הגאווה בירושלים אם למנות רק כמה).
הצורך לשקם את הארגון והרצון במועמד שיקרין גם על השר הממונה, בדומה לאופן שמינוי האלוף במיל' גבי אשכנזי לרמטכ"ל ה-19 של צה"ל הקרין על שר הביטחון פרץ, הם שהביאו לבחירה בהירש. אולם הצנחת מועמד מבחוץ מעידה יותר מכל על מצבה הקשה של המשטרה שכן אחד המדדים לבריאותו של ארגון הוא היכולת להצמיח את מנהליו ומפקדיו מתוך השורות.
הירש, על כל פנים, לא יהיה המפכ"ל הראשון שמוצנח לארגון מבחוץ. ב-1980 מונה האלוף הרצל שפיר לתפקיד. הוא שימש בו רק כשנה (והספיק להשיק את התר"ש הראשונה של המשטרה) ופוטר על רקע חילוקי דעות עם שר המשטרה, יוסף בורג. בשנת 90' מונה למפכ"ל יעקב טרנר, טייס קרב ותא"ל בחיל האוויר, אשר שירת קודם לכן בשני תפקידי ניצב.
המאוכזבים
מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, ניצב זהר דביר.
ביציע המאוכזבים ניתן למנות את שלושת הניצבים שהתמודדו על התפקיד: בנצי סאו, יורם הלוי וזהר דביר. כל השלושה שירתו בארגון שנים ארוכות והצטיינו לכל אורך שירותם. מנגד, בחינה מעמיקה של תיקי השירות שלהם תגלה כי סאו עשה את עיקר שירותו במשמר הגבול, דביר, שהתגייס למשטרה לאחר מסלול פיקוד בגולני (בין היתר כמפקד הסיירת), והלוי, יוצא הצנחנים, צמחו בימ"מ (ואף פיקדו עליה), יחידת עילית למלחמה בטרור, מהטובות בעולם, שאין לה כמעט דבר עם עבודת משטרה טהורה ובכלל זה חקירות, סיור, שיטור תנועה ועוד.
לאור המינוי הודיע סאו כי הוא שוקל לפרוש. שני הניצבים האחרים הודיעו שאין בכוונתם לפרוש, אולם בעוד הלוי מחה על מינוי מועמד חיצוני קיבל דביר את המינוי בהבנה. סביר כי השניים ישמשו בזה אחר זה כסגניו של הירש במשטרה. כאן עשויה להיות בעיה נוספת שכן להירש דרוש לצידו סגן מנוסה שלו מסלול שירות הדומה לניצבים מן העבר, דוגמת יואב סגלוביץ', אילן פרנקו ומשה מזרחי, שצמחו במערכי המשטרה האפורים והשוחקים שהינם לב ליבה של עבודת השיטור. דביר והלוי, כאמור, אינם כאלה.
המועמד
הירש (יושב משמאל) כמפקד צוות בסיירת צנחנים.
הירש, יליד 1964, שירת בסיירת צנחנים כלוחם וכמפקד צוות. מאוחר יותר כתב בספרו כי "הסיירת היתה גורם משמעותי מאוד בתהליך הפיכתי למפקד, וממנה לקחתי את הגישה הספרטנית, "יש ספק – אין ספק", את המקצוענות, את הנחישות והקשיחות ללא גבולות, ואת הידיעה שאין משימה שלא אוכל לבצעה, כי הדברים תלויים בעיקר בי" (עמוד 24). כמפקד פלוגה בחטיבה לחם בפעולת מיידון ב-88'.
בעת שפיקד על יחידת שלדג הוביל הירש מבצע בעומק לבנון במהלכו כיבה את מכשיר הקשר בכדי למנוע ממפקדיו להורות על נסיגה. המבצע הושלם בהצלחה והירש זכה לנזיפה מהרמטכ"ל ליפקין-שחק אך גם לשבחים על אומץ הלב. להגנתו טען בספרו כי "התוכנית תמיד תשתנה, כך חונכתי במשך שנים בצנחנים, כך אנחנו מחנכים ב'שלדג'. לאלתר, להעז, לדבוק במשימה" (עמוד 93). בשל שינויים שביצע ביחידה וסגנון הפיקוד שלו (חיבתו לדברי פאתוס, ציטוטים מן התנ"ך והשירה העברית, ידועה) נדרש הירש להתמודד עם מחאת אנשי מילואים ביחידה שגבלה במרד. הוא זכה לגיבוי והיחידה בפיקודו זכתה להישגים ובהם צל"ש הרמטכ"ל במבצע "ענבי זעם".
באינתיפאדה השנייה שימש כמפקד חטיבת בנימין וכקצין האג"ם של פיקוד המרכז (והיה ממתכנני ויוזמי מבצע חומת מגן) ופיקד על בה"ד 1. במלחמת לבנון השנייה פיקד על אוגדת הגליל. חטיפת החיילים, רגב וגולדווסר, אירעה בגזרתו והוא ספג על כך ביקורת קשה בתקשורת ובצבא פנימה כבר בימי המלחמה הראשונים. הרמטכ"ל חלוץ שקל לא פעם להחליפו אולם נמנע מכך בלחץ מפקדיו הישירים של הירש. כתוצאה מכך נאלץ הירש, שאוגדתו נשאה בעיקר נטל הלחימה, ללחום בשתי חזיתות: מצד אחד בחזבאללה ומצד שני בגורמים שונים שניסו להדיחו.
הרמטכ"ל חלוץ עם תא"ל גל הירש בביקור שערך בחפ"ק אוגדת הגליל בעת המלחמה.
הירש ניזוק קשות מן המלחמה (בעיקר בשל אחריותו לחטיפה) אף שהיה אולי המפקד היוזם והלוחם ביותר בדרג הטקטי. לאחר המלחמה מונה האלוף במיל' דורון אלמוג, מפקדו בעבר בצנחנים, לחקור את אירוע החטיפה. אלמוג, ככל הנראה בעיקר במטרה לזעזע את צה"ל ולהביא להתפטרות הרמטכ"ל חלוץ, הוציא תחת ידו דו"ח קטלני שתלה בהירש אחריות ישירה לחטיפה וקבע כי הסיור שהותקף יצא למשימה "כמעט כמו לטיול".
הירש בתגובה בחר להתפטר מצה"ל. לאחר שפרש פנה לעסקים (ייעוץ ביטחוני בעיקרו) ופרסם ספר אודות שירותו הצבאי, בדגש על המלחמה. באחרונה זכה הירש לזיכוי שבדיעבד על פעולותיו במלחמת לבנון השנייה מידי השופטים וינוגרד וחשין. בנוסף זכה הירש למחמאות על האופן בו פיקד על אוגדתו במלחמה מצד הרמטכ"ל איזנקוט.
האתגרים שעל הפרק
משטרת ישראל זקוקה כעת לשלושה דברים על מנת לנער מעצמה את תדמית הארגון הכושל שדבקה בה. ראשית, השגת תקציבים בסדרי גודל שונים מאלו שהיו בעבר. בדיונים על תקציב הביטחון נוהגים קציני צה"ל להביא את המשטרה כדוגמה לארגון שסובל ממצוקת תקציב ועל כן מתקשה לתפקד. בשעתו קבע אלוף במיל' כי אפשר לדעת אם מתכוונים למשהו ברצינות על-פי חלוקת הכסף ושיבוץ האנשים לתפקידים. המשטרה חשובה, יש לתקצב אותה בהתאם. דרושים תקנים, ציוד ויכולות חדשות. שנית, הדימוי. המשטרה צריכה לשכנע את הציבור (ובכך עשוי להיות להירש תפקיד מפתח) כי היא חשובה לביטחונו ממש כמו צה"ל והשב"כ. שלישית, גאוות יחידה. על השר והמפכ"ל להצליח להשיב את אמון השוטרים במשטרה. אמון שנשבר בפרשיות השונות כמו גם בעצם "ייבוא" מפקח כללי מבחוץ.
כלל לא בטוח שניסיונו של הירש בלחימה בטרור ובגרילה בלבנון ובגדה המערבית רלוונטי להובלת המאבק בפשיעה המאורגנת, תאונות הדרכים, המאבק במסתננים ועוד. ניסיונו של הירש בעבודת שיטור מסתכם בימיו כמפקד גדוד הצנחנים 202 בשכם באינתיפאדה הראשונה וכמח"ט בנימין בשנייה. בשני המקרים נאבק בטרור הפלסטיני. מאבק זה אינו דומה כלל ועיקר למאבק בפשיעה, לא בכלים שיש ברשות השוטרים ולא בסמכותם להפעילם. כמפקד בית הספר לקצינים נהג הירש לומר לצוערי הקורס כי חייבת להיות להם כקצינים וכמפקדים מטרה שלאורה יובילו את המסגרות שעליהן יפקדו. עוד אמר כי "הערכים קובעים את התוצאה." נוכח חוסר ניסיונו בתחום כמו גם בעיות בליבת הארגון עשוי הירש לגלות שכוונות טובות ואמונה בצדקת הדרך אינן מספיקות.
על הכוונת 
מאכזב או לא – לא הייתי בוטח באף אחד מהניצבים במשטרה לאור האירועים האחרונים.
אין לי חיבה גדולה לגל הירש (בלשון המעטה), אבל בשנתיים האחרונות המשטרה יותר דומה לארגון פשע מארגון שתפקידו להלחם בפשע