"רק קדימה בא בחשבון" | מאת גל פרל

לאורך כל שירותו סגן הרמטכ"ל אלוף יקותיאל אדם, הקצין הבכיר ביותר בצה"ל שנהרג בשדה הקרב, פיקד ולחם מלפנים, ניצב בצמתי החלטות קריטיות, רשם הישגים והוביל שינויים. ספר חדש אודותיו ביקש למצב מחדש את פועלו החשוב בהיסטוריה ובזיכרון הציבורי.

• פורסם באתר "נוריתה"
• 15 בספטמבר 2023

על חלק ממפקדי צה"ל הבולטים יש ספרים לרוב. על חלקם, אף יותר מאחד. אחרים, כמאמר צ'רצ'יל, כתבו על עצמם בעצמם בניסיון להבטיח שההיסטוריה תזכור אותם לחיוב. ועדיין ישנם רבים שפועלם, אף שפיקדו ולחמו מלפנים, ניצבו בצמתי החלטות קריטיות, רשמו הישגים והובילו שינויים, טרם תואר בספר.

בשנים האחרונות יצאו כמה ספרים שכאלו, בין שנכתבו בידי המפקדים עצמם או אודותיהם. בין הספרים הללו ניתן למנות את "רבע לשמונה" על אלוף מוטי הוד, מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים, "מנהיגות שקטה", על הרמטכ"ל דן שומרון, וספרים נוספים. 

הספר "קותי" שכתב העיתונאי יניב מגל (הוצאת מטר, 2023), על סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יקותיאל אדם (קותי), שנפל במלחמת לבנון הראשונה, הוא ספר במתכונת דומה, על המפקד הבכיר ביותר בצה"ל שנהרג בשדה הקרב.

"זה תלוי בנו המפקדים"

אדם, יליד 1927, נולד וגדל בתל אביב למשפחה ממוצא קווקזי. מגיל 15 היה חבר בארגון ההגנה, ועבר במסגרתו הכשרה כלוחם, קורס מ"כים וקורס סיירים. בהמשך עבר קורס מפקדי מחלקות בג'וערה. במלחמת העצמאות "הוא משתתף בקרבות רבים – הקרב בחירבת ירדה, כיבוש מירון וגוש חלב. מבצע חירם בצפון ומבצע עשר המכות בדרום, הוא מבצע יואב, שנועד לפרוץ את הדרך לנגב ולדחוק ממנו את הצבא המצרי. הוא משמש שם קצין הסיורים של חטיבת גבעתי וחטיבה 7" (עמוד 10).

בשנים 1958־1960 פיקד אדם על גדוד 12 בגולני. לאחר מכן הוצב בבית הספר לחי"ר שעליו פיקד אז אל"ם אריק שרון, שקודם לכן פיקד על יחידה 101 והצנחנים. "בפעולות התגמול אריק חינך את לוחמיו לחתור למגע עם האויב" (עמוד 38). שרון לימד שם את אדם פרק בהילכות פיקוד, ואפילו לא היה הספר מאיר מחדש וממצב נכון יותר את מקומו של אדם בהיסטוריה (הוא כן) עדיין טוב שיצא הספר, בשל פרסום המסה הזו של שרון.

"נכון, החייל קיבל פקודה, אבל הוא בסך הכול בן אדם, אשר נולד לחיות והוא רוצה לחיות. למה ימות? הימים של קידוש השם חלפו. בעד המולדת לרוץ מול הכדורים, זה יפה בשביל אגדות, אבל לא בשביל לחיות. זה תלוי בנו המפקדים" (עמוד 39), אמר לו שרון.

איך משכנעים את פקודיך לבטוח בך? שאל שרון והשיב בעצמו: "אם בחיי היום־יום תדאג להם באמת. אם ישתכנעו שאתה רוצה בטובתם ואתה עושה הכול לשם כך. אם תאמן אותם הרבה וקשה, ברצינות ובתנאים של אש. אם תוכיח להם שמלחמה זה עניין של ראש ושל ידע וכי בפיקודך לא יעמוד בפניהם איש" (עמוד 40). 

אם תעשה כל זאת, אמר, "או אז, במלחמה צודקת, כאשר כל אחד יודע שעליו לעשות כמיטב יכולתו – וכי יש סיכוי שהוא יצא מכך בשלום, כי הוא סומך עליך ומאמין לך, וכי אתה מסתער בראשו – הוא יקום אל תוך האש וינצח" (עמוד 40). יותר מ־60 שנים חלפו מאז אמר שרון את האמיתות הללו לפקודו והן נותרו נכונות היום ממש כמו אז.

"השעות הגדולות הן הקשות ביותר לאומה"

ערב מלחמת ששת הימים, פיקד אדם על חטיבת החי"ר 99 שהיתה חלק מאוגדה 38 שבפיקוד שרון. על האוגדה הוטל לכבוש את המערך המצרי המבוצר באֻם כּאתף. "השעות הגדולות הן הקשות ביותר לאומה. העם מלכד ומתנדב. כבמטה קסם נעלמו אותם גילויי אנוכיות, חומרניות וציניות. ואנו הלוחמים הנושמים את האבק ולועסים את אדמת הלס, יודעים כי לאומה אין לאן לסגת. רק קדימה בא בחשבון" (עמוד 51), כתב אז. 

שרון החליט לתקוף את המערך המצרי בלילה משום ש"אין המצרים אוהבים להילחם בלילה, ואין הם נהנים מקרב פנים אל פנים – ואנו מתמחים בשניהם" (עמוד 53). הקרב שתכנן חייב תיאום ושליטה ברמה שכמעט ולא נראתה אז בצה"ל, ונשען על תחבולה, הפתעה ומיצוי הכוח. 

החטיבה בפיקוד אדם ערכה מסע מפרך בן 14 קילומטרים בחולות ובדיונות במטרה לתקוף את המערך המבוצר מהכיוון הלא צפוי. במהלך התנועה אל היעד, כתב מגל, הבחין אדם "במסוקים המטיסים את הצנחנים של דני מט לפשיטה על כוחות הארטילריה של האויב" (עמוד 59). הצנחנים הפתיעו את המצרים והצליחו לפגוע במספר סוללות ארטילריה מצריות.

במקביל, כפי שהעריך שרון, חטיבה 99 עברה בנתיב שהמצרים העריכו כבלתי עביר, ונערכה להתקפה על אֻם כּאתף. לימים הסביר אדם כי בהתקפה, "מקומו של המח"ט הוא בראש. הוא שצריך לתת פקודה, זו אחריות אישית שלא ניתן להעבירה לאף אחד אחר" (עמוד 59).

הקרב בתעלות החל. "החיילים מסתערים בנחשולים, חוליית הטיהור לא חוסכת בתחמושת והאויב מגלה התנגדות. קרב אכזרי מתנהל על המוצב. רובי העוזי יורקים אש, הכול מתנהל במהירות הבזק" (עמוד 65). המשימה בוצעה באופן מופתי והקרב הוכרע.

עם גולני בהתשה ובחרמון

במלחמת ההתשה פיקד על חטיבת גולני וגיבש אסטרטגיה שמטרתה להציב אותה בשורה הראשונה של יחידות צה"ל. הוא החליט להשקיע במפקדים. כך למשל, הצליח לשכנע את אילן בירן, שעמד לסיים "שירות משמעותי בסיירת שקד כלוחם וכקצין" (עמוד 72) לעבור לחטיבה ולשרת בה כסגן מפקד פלוגה. בירן, לימים אלוף פיקוד המרכז, שירת בחטיבה כמ"פ, סמג"ד במלחמת יום הכיפורים, מג"ד ומח"ט.

דוגמה אחרת, שחבל שלא הוזכרה בספר, היתה החיבור לפנימייה הצבאית לפיקוד. אדם ביקר תכופות את חניכי הפנימייה, הזמינם לביקורים בחטיבה, ולאלו שנענו לאתגר והתגייסו אליה בנה הכשרה ייחודית שכללה פרק הכשרה בסיירת שבסופו חדירה מעבר לירדן. הוא ראה למרחוק וצדק. ב־1973 היו 12 מתוך 16 מפקדי הפלוגות בחטיבה בוגרי הפנימייה הצבאית ולצדם גם מג"ד, קמ"ן ועוד.

אבל אדם לא עצר שם, וחיזק את החיבור של החטיבה לעשייה המבצעית. אורי שגיא, לימים מפקד החטיבה וראש אמ"ן, היה אז מפקד הסיירת. לו ולאנשיו היתה אז "קלחת של מבצעים מעבר לגבול. יותר מ־150 פעולות של מיקושים ומלכודים, חטיפות, מארבי אלמנת קש, בדיקות מעברי הירדן, פשיטות על בסיסי מחבלים מעבר לגבול וגם תקיפות יוצאות דופן על מוצבים ירדניים" (עמוד 79).

לאחר מכן מונה לראש מטה פיקוד הצפון, ובתפנית מפתיעה הושאל למוסד ועמד בראש אגף "צומת", האגף להפעלת סוכנים. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב לצבא ושימש שוב כראש מטה הפיקוד שבראשו עמד אז אלוף יצחק חופי (חקה). בשלהי המלחמה מונה לפקד על מבצע "קינוח" לכיבוש רכסי החרמון הישראלי והסורי, ועמד בראש מעין מפקדת אוגדה שניהלה את הקרב.

על חטיבת גולני הוטל לכבוש מחדש את מוצב החרמון הישראלי (משימה שמפקדה, אמיר דרורי, דרש מאדם להתחייב שתוטל על החטיבה לאחר כישלון הניסיון הראשון), ואילו על חטיבת צנחנים מילואים 317, עליה פיקד אל"ם חיים נדל, הוטל לכבוש המוצבים הסורים שבחלק הסורי של רכס החרמון. הצנחנים הוטסו במסוקים והונחתו ברכס החרמון הסורי בעוד שלוחמי גולני הפעילו בהר ותקפו את אותו חזיתית.

הצנחנים פעלו במקצועיות ותוך מיצוי התחבולה והסיוע הארטילרי. ואכן לאורך הקרב "אצל הצנחנים ניתן להתרשם דווקא שהעניינים מתקדמים ביתר קלות. "חזי (שלח, מג"ד 471) מסיים כעת את כיבוש המוצב האחרון שלו," מדווח דקה לפני 23:30, וכן ש"אלישע (שלם, מג"ד 567) התקדם ונערך לקראת תקיפת המוצב הסורי" (עמוד 103). 

במקביל, דיווח מח"ט גולני, דרורי, "זה הולך קשה, אבל נשתדל שיהיה בסדר" (עמוד 105). עד מהרה נפצעו הוא ומג"ד 51, יודק'ה פלד, וניהול הקרב החטיבתי הוטל על שכם קצין האג"ם החטיבתי, יואב גולן, "שגדל בסיירת שקד" (עמוד 107). 

מגל כתב כי במהלך הקרב אמר לאדם אל"ם יהודה רשף, "אף שהוא איש הצנחנים" (עמ' 110), כי: "אסור לך בשלב הזה להוציא את הניצחון מידי גולני. בוודאי שמעת שיש גם 'אחי גונבי התהילה'. גולני חייב לצאת מנצח מהקרב הזה, אחרי שנפגע כל כך קשה ועשה כמעט את כל העבודה" (עמ' 110). יש בדברים ממש, משום שלו גולני לא היו "גומרים את העבודה", הדבר היה עשוי לרסק את רוח החטיבה. במקום זאת, למרות המחיר הכבד, הקרב נותר במורשת הקרב כהמחשה לרוחה הבלתי־נשברת ולדבקות במשימה של החטיבה החומה.

ואכן, "לאחר שיואב מוודא שאין עוד לוחמי גולני בגבעה 17, שטח המפתח שעליו התבצר הקומנדו הסורי, מופעלת ארטילריה כבדה על הגבעה ועל מוצב החרמון, מהלך שנוסף לקרב העיקש שמנהלים לוחמי גולני בפיקוד יועד זליבנסקי בגבעה 16, מכריע את הכוחות הסוריים ואת הקרב" (עמ' 111). החרמון נכבש מחדש.

לאחר הקרב ביקר אדם את לוחמי גולני ונשאל מדוע הכומתה תמיד לראשו? בצעירותו, השיב, הורה לו המח"ט: "הסתפר או שתחבוש כומתה" (עמוד 114). הוא לא הסתפר. "האם זה סמל מסחרי? כן, יכול להיות" (עמוד 114), סיכם.

חשב נועז וראה למרחוק

כששימש כראש אג"ם, בראשית 1976, ביקש לשוחח עמו רס"ן מוקי בצר, יוצא סיירת צנחנים, "המפקד מסיירת מטכ"ל, איש המבצעים בעורף האויב" (עמוד 125). לבצר היה רעיון: "לקחת אנשי מילואים של סיירת מטכ"ל ולהכשירם שיתקפו יעדים שיתרמו באמת למאמץ של צה"ל – שדות תעופה, טילי קרקע־אוויר, טילי קרקע־קרקע, מפקדות וכיוצא באלה" (עמוד 126).

השם שבחר בצר ליחידה נגזר ככל הנראה "מציטוטו של דייוויד סטרלינג, מקים יחידת הקומנדו ה־SAS הבריטית, שאמר כי יחידתו תרד על האויב כמו שלדג שעט על טרפו" (עמוד 126). לאורך כל הפרזנטציה של בצר אדם שתק. לבסוף אמר שלוש מילים: "תחשוב על עיראק" (עמוד 127). כלומר, לא רק שזהו רעיון טוב, שיסייע לשפר את מוכנות הצבא לפעולה ביעדים רחוקים במיוחד.

כשנחטף ביוני 1976 מטוס אייר פראנס לאנטבה, היה זה אדם שהורה "להקים צוות תכנון לבדיקת היתכנות למבצע, כדי שבמידה ויידרש יהיה ניתן לבצעו" (עמוד 138). כמפקד המבצע נבחר קצין צנחנים וחי"ר ראשי דאז, תא"ל דן שומרון, אשר "השתתף בפעולות כצנחן ובקרבות נואשים כשריונר (עמוד 169). אדם הורה לו: "דן, עכשיו קיבלת אישור לביצוע" (עמוד 150), כלומר, אל תטריד עצמך באישורים ושל דרג כזה או אחר, מבחינתך תתכונן לביצוע. 

שומרון גיבש כוח שכלל כוח השתלטו מסיירת מטכ"ל, בפיקוד סא"ל יוני נתניהו, צנחנים בפיקוד המח"ט, אל"ם מתן וילנאי (שהיה גם סגנו של שומרון), וכוח גולני בפיקוד המח"ט, אל"ם אורי שגיא. "לאחר שהכוחות נוחתים באנטבה, לוחמי סיירת מטכ"ל שועטים לבצע את ההשתלטות על בית הנתיבות שבו החוטפים ובני הערובה, ומחסלים את המחבלים בחילופי יריות קצרים. אז הם מזדרזים להעלות את האנשים ששחררו לאחד המטוסים" (עמוד 152).

המבצע, אחד הנועזים והמרוחקים שביצע צה"ל, הושלם בהצלחה. חלקו של אדם בו מוכר בעיקר להיסטוריונים וחובבי מורשת הקרב. עוד ציין מגל שהיתה לו תרומה חשובה לתכנון מבצע תקיפת הכור העיראקי ב־1981. 

מגל, שכתב בשעתו את הספר "סרוגים בקנה" על השתלבות הציונות הדתית בצה"ל וביחד עם אלוף (מיל.) מתן וילנאי את ספרו האוטוביוגרפי המצוין של האחרון, "ידעתי את ארצי", יודע לספר סיפור מרתק, שקשה להניח מן היד.

מנגד, כפי שקורה לא פעם בספרים שכאלה, בניסיון להשיב מעט מן הקרדיט מצטייר אדם כמי שעשה הכל ונכח בכל פרט להנפת דגל הדיו, ובכל זאת היו באירועים הללו עוד יוזמים ואבות רבים. ובכלל קשה להאמין שאדם שהתקדם בצבא עקב בצד אגודל מחייל ועד לסגן רמטכ"ל מבלי לזכות בהערכה ובקרדיט על פועלו. זה פשוט לא הדרך שבה קורים הדברים. הציבור הישראלי כבר מזמן לא סוגד לגנרלים, וטוב שכך. מנגד, פועלו החשוב מוכר היטב לאלו העוסקים בהיסטוריה צבאית וביטחון לאומי.

אף שניכר שלספר קדם מחקר מקיף, נפלו בו טעויות שאפשר היה להימנע מהן. כך למשל, אל"ם (מיל.) אמנון בירן, קצין מודיעין יוצא הצנחנים, שימש בעת מבצע אנטבה כקמ"ן קצח"ר ולא כקמ"ן היחידה כפי שנכתב בספר (תפקיד שביצע בעבר, בין היתר במבצע "אביב נעורים"). גם כך וגם כך הספר משפר, ולו במקצת, את מיצובו של אדם בהיסטוריה ובזיכרון הציבורי, וטוב שכך.

"שדה הקרב אינו סולח על שגיאות" | מאת גל פרל פינקל

הביוגרפיה המצוינת שכתב גנרל הנחתים ג'ים מאטיס הוא סיפורו של מי שבכל רמה, ממ"מ ועד למזכיר ההגנה, לחם, פיקד וקיבל החלטות מתחתית הטקטיקה ועד למרומי האסטרטגיה. תובנותיו ולקחיו החכמים רלוונטיים לכל מי שעוסק במקצוע הצבאי, משום שכפי שקבע "שדה הקרב אינו סולח על שגיאות".

• פורסם באתר "נוריתה"
• 28 במאי 2022

החודש יצא "אות קריאה "כאוס"" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2022), הספר המצוין שכתב גנרל הנחתים בדימוס ומזכיר ההגנה האמריקני לשעבר, ג'ים מאטיס, בסיוע פרנסיס "בינג" ווסט סופר וקצין נחתים לשעבר שלחם בווייטנאם.

ניכר שזהו ספרו של מפקד קרבי מעולה שבו תיאר את מסלול השירות שלו בנחתים ממפקד מחלקה ועד למפקד פיקוד המרכז האמריקני ובהמשך כמזכיר ההגנה בממשל טראמפ. הוא השכיל לשלב בו תובנות מן המסד הטקטי ועד לטפח האסטרטגי, בנוסף ללקחים על מנהיגות, פיקוד והובלת אנשים.

מאטיס הוא מפקד חושב ולומד, ומהקריאה בספר ניכר הדגש שהוא שם, בדומה לגנרל פאטון בשעתו, על חובת המפקד לקרוא וללמוד היסטוריה צבאית, והרבה. "כל מפקד שטוען כי "הוא עסוק מדי מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, תוך שהוא לומד לפקד בדרך הקשה" (עמוד 54), קבע. 

תבוסתן או נחת אבל לא שניהם

ב־1972, לאחר לימודיו בקולג׳ הוסמך מאטיס, שהתגייס לעתודה האקדמית, כסג"מ בחיל־הנחתים. ככוח ימי, כתב, "הנחתים מאורגנים לעלות על סיפון אוניות ולנחות בחופים עוינים" (עמוד 24).

לאחר מכן עבר "שבעה חודשים באימון בסיסי בקוונטיקו. חריג בין כל הזרועות, מכשיר חיל־נחתים את כל אחד מקציניו קודם כל כקצין חי"ר" (עמוד 22). בהמשך יעבור כל נחת, במידה ולא ימשיך במסלול פיקוד בחי"ר, הכשרה בבית ספר מקצועי ויהפוך לטייס, לקצין לוגיסטיקה, או לתפקיד מקצועי אחר. אבל לפני כל אלה, ציטט את אחת מאמרות השפר של החיל, "כל נחת הוא בראש ובראשונה רובאי" (עמוד 22). 

יתרה מכך, כתב, החיל מלמד את קציניו הצעירים שכל דבר שיעשו במהלך שרותם, לא משנה באיזו דרגה או תפקיד, "משפיע על הטוראי בקצה התוקף את האויב" (עמוד 23).

בתום הכשרתו כקצין חי"ר הוצב מאטיס כמפקד מחלקה בגדוד. אחד המ"פים חנך אותו בהכוונת אש סיוע וארטילריה. בתרגיל האחרון החונך נתן למאטיס לפעול באופן עצמאי לחלוטין. האש שהכווין פגעה היישר במטרה. המסר היה ברור: "תן אמון בכפופים לך לאחר שאימנת אותם" (עמוד 26).

כבר כמ"מ ומ"פ גיבש לעצמו מאטיס מספר כללי אצבע למנהיגות. "הראשון הוא יכולת (competence): הצטיין ביסודות; אל תחפף בעבודתך – עליך לשלוט בה – וזה תקף בכל רמה ככל שאתה מתקדם" (עמוד 27). נתח את עצמך זהה חולשות ושפר אותן. "תרגל שוב ושוב. הלוחמים שלך בונים עליך" (עמוד 27). זכור, כתב, "כקצין אתה צריך לנצח רק בקרב אחד – לזכות בלב חייליך. זכה בליבם, והם ינצחו את הקרבות הבאים" (עמוד 28).

כשפיקד על לשכת גיוס של הנחתים יזם שורת תהליכים כדי להעלות את אחוזי הגיוס במרחב שעליו היה אחראי. אף שהרפורמה שהנהיג הצליחה היא חייבה את פקודיו לעבוד יותר. אחד מהם התלונן על יום העבודה הארוך וסירב לקחת על עצמו נטל נוסף. "אתה יכול להיות תבוסתן או שאתה יכול להיות נחת, אבל אתה לא יכול להיות שניהם" (עמוד 33), השיב מאטיס וסיים את הקריירה של האיש בחיל.

מבצעים מתנהלים במהירות האמון

ב־1990 מונה למג"ד חי"ר בנחתים. הוא חש מלא מרץ ומוכן לתפקיד. "התמחיתי בהפעלת תמרון ואש ובמבצעים אמפיביים – הבסיס לכל קצין נחתים" (עמוד 35). למלחמת המפרץ הוקפץ הגדוד מאימון שאפשר למאטיס להכיר את אנשיו ולדעת "איזה מפקד יתאים לאיזו משימה" (עמוד 37). לדבריו, "המפתח להכנה למי שטרם חווה קרב היה הדמיה. המטרה הייתה להבטיח שכל לוחם "נלחם", נפשית ופיזית, עשרות פעמים לפני שאי פעם ירה את הכדור הראשון שלו בקרב" (עמוד 42).

על גדודו הוטל לפרוץ את מערך המוצבים העיראקי. המח"ט שלו ייעץ לו: "אל תיתקע בהתקפה אפילו פעם אחת. אם דבר אחד אינו עובד, שנה לדבר אחר; החלף כל הזמן הילוכים, אל תאבד מומנטום. אלתר" (עמוד 40). יש בגישה דמיון לקביעתו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, יוצא גולני, לפיה את התמרון יש לבצע "במקסימום כוח, מינימום זמן, רצוי גם עם הרבה מאוד תחבולה".

מאטיס, ברוח מפקדו ונוכח ההערכה שבפריצה יפגעו כמחצית מחיילי הגדוד, דרש מקציניו שתכנית האש לתחילת המתקפה תהיה קטלנית במיוחד. לאחר שהאש תופעל על היעדים, אמר, "אני רוצה שהכל ימות, כולל התולעים" (עמוד 42). 

ב־24 בפברואר 1991 החלה המתקפה הקרקעית. לאחר שהארטילריה והסיוע האווירי פגעו ברצועת ההגנה העיראקית הראשונה וכוחות נחתים הבקיעו את קו המוצבים, הוטל על גדוד הנחתים של מאטיס, צוות קרב גדודי שכלל כוחות חי"ר על גבי נגמ"שים ושריון, להבקיע דרך רצועת ההגנה השנייה. "באימונים הפריצה המהירה ביותר ארכה 21 דקות. בקרב הנוכחי עשינו זאת ב־11 – החזרות הבלתי נלאות השתלמו" (עמוד 46).

בהמשך הלחימה, כתב, העביר את השליטה על הגדוד לקצין מטה, "על מנת שאעבור לפקד מלפנים על ההתקפה הגדודית" (עמוד 241). הוא עשה כן משום שהבין שאף שהמקום הטוב ביותר לשלוט ממנו, כמאמר תא"ל גיא חזות, קצין צנחנים, בשעתו בהרצאה לצוערי בה"ד 1, הוא מאחור, הרי ש"המקום הטוב ביותר לפקד הוא מלפנים". האתגר הוא במציאת האיזון הנכון בין השניים. היעד, מיותר לציין, נכבש במהירות בסיוע אש מטוסי קרב.

במהלך קרב ההתקדמות חלף צוות הקרב הגדודי דרך מחצבה. מאטיס, המג"ד, היה עם הכוח הקדמי בשדרה הגדודית, כאשר לפתע מצא עצמו תחת אש טנקים ומקלעים שירו כוחות צבא עיראקי שהיו ערוכים בחזית. במקביל, פלוגה עיראקית של חי"ר ממוכן, שהיתה מוסווית במחצבה, תקפה את הרכבים האחרונים בשיירה, פלוגת המפקדה. העובדה שמ"פ המפקדה, סגן ג'ף הוקס ורב־סמל קנדל האף, בוגר מלחמת וייטנאם, אימנו את כל אנשי הפלוגה, חובשי התאג"ד, הטבחים, הנהגים, החבלנים, הפקידים, ומכונאי הרכב, ללחום כלוחמי חי"ר השתלמה.

"הם פגעו ברכב אויב בזמן שהמרגמות שלנו ירו בו־זמנית לדרום ולצפון על האויב שבמחצבה וזה שבחזיתנו. ככל שהעיראקים הגיחו, טבחים וחבלנים הגיבו במרץ עם מקלעים ועם מטולי רקטות נגד טנקים שנטרלו את כלי הרכב העיראקיים" (עמוד 48). הקרב הסתיים בתוך 12 דקות.

לאחר הקרב שאל המח"ט את מאטיס מה למד. "שנינו ידענו שהנחתים שלי חילצו אותי במחצבה" (עמוד 49), כתב מאטיס, והשיב שלמד. טוב, ענה המח"ט והלך. המסר היה ברור.

לאחר הפיגוע במגדלי התאומים מאטיס פיקד על "כוח משימה 58", שהוטס במסוקים מספינות הצי באוקיינוס ההודי לאפגניסטן כדי לפתוח חזית נוספת לעבר קנדהאר. "כל דור נלחם בכלים שעיצבו הדורות שקדמו לו. כך היה לי ב־2001 ארגז כלים שלא היה ניתן להעלות על הדעת במלחמות קודמות. כמה מפקדים ופוליטיקאים עדיין דמיינו את הנחיתה באיוו ג'ימה כשדיברו על נחיתה מהים. ברגע שאדמירל מור הצביע במפה על אפגניסטן המרוחקת מאות מיל מכל חוף, ידעתי שאוכל נחות שם עם אלפי נחתים" (עמוד 73). 

לדבריו, "מההתחלה ועד הסוף נדרשו לצוות שלנו מהצי, מהנחתים, מהצבא, מהכוחות המיוחדים וממשרד החוץ 28 ימים בלבד לעבד, לתכנן, לרתום ולבצע את הפלישה לאפגניסטן" (עמוד 76). מבצעים, כתב, "מתנהלים במהירות האמון" (עמוד 155).

זהו לקח שכוחו יפה תמיד, בכל האמור בתיאום בין כוחות, זרועות וחילות. בנוסף, אף שרוח הלחימה ונחישות הגייסות יהיו תמיד הרכיב המשמעותי ביותר, הכשירות המקצועית קובעת חלק מהותי מהיכולת לבצע, והדבר מקבל משנה תוקף בכל האמור בכוחות יבשה. כמאמר ביטוי רווח בצה"ל, "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". מי שרוצה לבצע במחיר נמוך יחסית, מוטב שישקיע בכשירות ובאימון הכוחות.

הבנה משותפת של "למה, ומדוע"

את ספרו חילק מאטיס לשלושה חלקים: הראשון עסק בחוויותיו בעת שפיקד באופן ישיר על חיילים, השני במצביאות ומנהיגות והשלישי באסטרטגיה.

בפקודה, קבע, "המידע הקריטי זו 'הכַּוָּנַה' |המטרה| שלך המסתכמת בביטוי "על מנת"" (עמוד 56). היכולת של מפקד להבהיר אותה לפקודיו היא שתאפשר להם לפעול בעצמאות מתואמת, המבוססת "על הבנה משותפת של "למה, ומדוע" של המשימה, והיא המפתח שמאפשר תעוזה" (עמוד 56).

בכל האמור באסטרטגיה הוא התרשם מאוד מהאופן שבו במלחמת המפרץ הגדיר הנשיא ג'ורג' בוש האב, ששירת בשעתו כטייס קרב בצי במלחמת העולם השנייה, "מצב סיום ברור ומוגבל והשתמש בדיפלומטיה להקים קואליציה שכללה בעלות ברית שמעולם לא נלחמו לצידנו בעבר. הוא הקשיב לנקודות מבט מנוגדות והנחה את ההכנות בלי להעליב או למדר אף בעל עניין, אך בלי לוותר כהוא זה על מטרתו האסטרטגית" (עמוד 50).

תחת הנהגתו החכמה, כתב, "לא הייתה משימה שסבלה מ"התרחבות זוחלת", משימה שהתרחבה עד שיצאה משליטה" (עמוד 50). זהו, ציין, כלל שארצות הברית לא הקפידה לשמור עליו בעתיד.

הספר שהוציא מתחת ידו (כאמור, בסיוע ווסט) הוא מסמך מרתק, כתוב היטב (שתורגם כהלכה בידי אורן האס), מלא לקחים רלוונטיים ותובנות למפקדים בכל דרג.

מאטיס שהוביל גדוד נחתים, כוח משימה ואוגדה לקרבות בעיראק ואפגניסטן (ושוב בעיראק), שינן לעצמו כל העת כי "שדה הקרב אינו סולח על שגיאות" (עמוד 102) ופעל בהתאם. ספר נקי מהתייפייפות וחירטוטים של מי שהבין את השינויים באופי הלחימה אך ידע שטבע המלחמה לא השתנה.

היוזמה, הדבֵקות במשימה, חדות המחשבה הן שיביאו את הניצחון | מאת גל פרל פינקל

מסיבות שונות, ובעיקר משום שנמנע מהעיסוק במקומו בהיסטוריה והמרדף אחר הקרדיט, לא זכה הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון להכרה הראויה לו עוד בחייו. הביוגרפיה שנכתבה אודותיו נועדה לתקן זאת.

• פורסם באתר "סימניה"
• 23 במאי 2022

ישנם מפקדים שאף שפיקדו ולחמו בצמתים מרכזיים, ואף שפיקדו מלפנים, גילו קור רוח, יוזמה ונחישות, רשמו הצלחות נוכח תנאים קשים והובילו שינויים, כמו נדחקו ממקומם הראוי בהיסטוריה ובמורשת הקרב. במקרה של רא"ל בדימוס דן שומרון, הרמטכ"ל ה־13 של צה"ל, זה קרה כי האיש היה פשוט צנוע מדי.

הספר "מנהיגות שקטה" שכתב אל"מ (מיל.) ד"ר זאב דרורי (ידיעות ספרים, 2016) נועד לתקן זאת והוא מהווה ביוגרפיה מקיפה ומעמיקה שמתארת את סיפור חייו של שומרון מילדותו ועד לערוב ימיו. 

שומרון, ששמו שובש בצבא משימרון, נולד וגדל בקיבוץ אשדות יעקב. הוא "התגייס ב־1955 לצנחנים, שם מצא את מקומו הטבעי" (עמוד 38), לחם במלחמת סיני, השתחרר ושב לשירות. כמפקד כוח סיור לחם במלחמת ששת הימים ועוטר על גבורתו בעיטור המופת.

במלחמת ההתשה פיקד על גדוד הצנחנים 890, והוביל את לוחמיו בפעולת כארמה, במרדפים בבקעת הירדן ובפשיטות. לאחר שאחד הסמלים בגדודו, שנכשל שוב ושוב בבחני הכניסה לבית הספר לקצינים, הצטיין כשפיקד על מארב בבקעה שנתקל והרג חמישה מחבלים, דאג שומרון כי יתקבל לקורס. הסמל, לימים רמטכ"ל צה"ל, היה שאול מופז.

"תזכור שהחיילים מסתכלים עלינו"

במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על חטיבת השריון 401 בקרבות הבלימה בסיני. בתום הלילה הראשון למלחמה נותרו בחטיבתו 23 טנקים כשירים ללחימה מתוך כמאה. לימים אמר כי "ההפתעה במלחמת יום כיפור לא היתה בתחום המודיעין אלא בתחום ההכרעה, בתחום התודעה וההבנה" (עמוד 157). 

בבוקר ה־11 באוקטובר פגש במקרה המחבר (שהיה סמג"ד 890), בשומרון שעמד ליד עוקב מים והתגלח מחוץ לחפ"ק הפיקודי בג'בל חשיבה. "אני שחזרתי מפשיטה לילית על חניון טנקים מצרי, נקראתי לדווח בחפ"ק הפיקודי. הייתי מלוכלך, מלא אבק וחול מפעילות הלילה ופני לא ראו תער כבר ימים ארוכים" (עמוד 143). למי יש זמן להתגלח? שאל דרורי את מי שהיה בשעתו המג"ד שלו בצנחנים.

"שמעתי על הפשיטה המוצלחת הלילה, וזה מה שחשוב באמת. אבל תזכור שהחיילים מסתכלים עלינו, ואנחנו חייבים לשמש דוגמה אישית. המראה החיצוני, מעט סדר ומשמעת, הקרנת ביטחון ושליטה במצב, שליטה בקולך גם במצבים קשים, הם שעושים את ההבדל בין ניצחון לכישלון בשדה הקרב!" (עמוד 143), השיב שומרון נחרצות.

בהמשך הוביל שומרון את החטיבה בהצלחה בקרבות שריון, בכיתור הארמייה השלישית וכיבוש נמל עדבייה. פקודיו, ובהם האלוף (מיל.) עמנואל סקל שלחם תחתיו כמג"ד, העידו שהיה מח"ט מעולה.

"אנחנו יוצאים ל־4,000 קילומטר"

לאחר המלחמה מונה לקצח"ר וביולי 1976 הוטל עליו לפקד על הכוח שנשלח לחלץ את בני הערובה באנטבה. שומרון היה האיש שבכוח אישיותו שכנע את הממשלה כי צה"ל יכול לבצע את המשימה, ונשא על כתפיו את מלוא האחריות להצלחתה.

כמפקד כוח הפשיטה, שכלל כוחות מסיירת מטכ"ל וחטיבות הצנחנים וגולני, הבהיר לחייליו לפני ההמראה כי עליהם לזכור "שזכותו של כל יהודי או ישראלי לקבל את הגנת האומה" (עמוד 196). "אנחנו יוצאים ל־4,000 קילומטר, אין שום יחידה או כוח שיוכלו לעזור לנו, אנחנו לבד, אבל אנחנו הכוח הכי חזק בשטח" (עמוד 196), אמר שומרון לאנשיו וצדק. הכוחות נחתו, הפתיעו, הרגו את המחבלים וחילצו את בני הערובה בהצלחה.

אף ששומרון זכה לפרסום רב (בסרטים גילמו את דמותו אריק לביא וצ'רלס ברונסון) ולימים מונה לרמטכ"ל, נראה היה כי לא היה להוט אחר הקרדיט. לימים טען כי מיותר להתווכח על מי עשה מה, משום שהנושא המשמעותי היחיד הוא אופן קבלת ההחלטה על המבצע.

לאחר מכן התעקש (תוך ויתור על קידום לדרגת אלוף) ומונה למפקד אוגדה 162, משום שהאמין כי כדי להתקדם וגם כדי להיות איש מקצוע טוב יותר עליו לפקד על אוגדת שריון.

לאנשיו אמר כי "תוכניות המלחמה שעל גבי הניילון, טובות עד לרגע שבו מתחיל הקרב. על המפקדים לחיות ולחוש את השטח, את נתוני המודיעין והאויב ולפעול בגמישות, בהתאם לתנאים המשתנים. היוזמה, הדבֵקות במשימה, חדות המחשבה, הגמישות ביכולת התמרון ומהירות התגובה של כל מפקד ומפקד הן שיביאו את הניצחון" (עמוד 217). זהו מסר שלמרות הקדמה הטכנולוגית ומערכות השליטה המתקדמות שתומכות את המפקדים, נותר רלוונטי ותקף.

"צבא קטן וחכם"

בשנת 1987, לאחר שהיה מי שניסה להעליל על שומרון ולמנוע את מינוי לרמטכ"ל, בחר שר הביטחון דאז, יצחק רבין, בשומרון, אותו הכיר מאז מבצע אנטבה, כמי שיחליף בתפקיד את הרמטכ"ל משה לוי ("מוישה וחצי"). 

כרמטכ"ל הוביל שומרון את צה"ל בשורה של תהליכי בניין כוח תחת הסיסמה "צבא קטן וחכם". אחד הבולטים שבהם היה ההצטיידות בחימוש המונחה המדויק (חמ"מ) והקמת יחידות הנ"ט מורן ומגלן. עוד מימיו כקצח"ר, האמין שומרון כי "יסוד התנועה – היה ונשאר גורם ההכרעה במלחמה, וזאת על אף התפתחות והתעצמות יסוד האש בשנים האחרונות" (עמוד 211). בשדה הקרב המודרני, קבע, כוחות היבשה צריכים יכולת להפעיל אש מדויקת לטווחים גדולים בהיקף ניכר.

אל"מ (מיל.) בני בית־אור, "שהכיר והעריך את דן עוד מתקופת שירותם המשותף בצנחנים" (עמוד 310), פיקד אז על אגד 214, והיה אחראי על הקמת יחידות החמ"מ של כוחות היבשה. לדבריו, "תמיכתו של דן שומרון בפיתוח מערך החמ"מ בצה"ל תרמה רבות לקיום מערכת מבצעית חשובה זו" (עמוד 311).

יחידות אלו הפכו למכפיל כוח של זרוע היבשה ורשמו הישגים מבצעיים מאז ברצועת הביטחון בלבנון, ובהמשך גם במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים ברצועת עזה.

"עם מי נחיה כאן?"

צה"ל בפיקודו ניצב בפני שורה של אתגרים מבצעיים. הגדול שבהם היה האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בשלהי 1987. אז נדרש צה"ל לראשונה להתמודד עם ההתקוממות העממית הפלסטינית בשטחים. כרמטכ"ל, שומרון הודה שהצבא "אינו יכול לחסל מאבק אלים של אוכלוסייה אזרחית. הצבא יכול להוריד את רמת ההתנגדות והפעילות של ההתקוממות לדרגה נמוכה ביותר" (עמוד 366).

אין בכך כדי לומר שהצבא לא פעל כנגד הטרור במגוון דרכים, חלקן יעילות יותר (ובכלל זה פעולות סיכול ממוקדות) וחלקן פחות, אך שומרון הבין את ההכרח שבשמירה על צביונו המוסרי של צה"ל ואת מגבלות הכוח.

"יש הלוחצים כל הזמן ללכת נגדם בכאסח; אך אני חושב גם על העתיד. על השאלה: עם מי נחיה כאן? אני פועל שלא נשבור את הכלים" (עמוד 371), אמר. זוהי תפיסה שראוי שתעמוד לנגד עיניה של ישראל כל העת, לצד מלחמתה הנחושה בטרור.

בין הבולטים שבמבצעי הלוחמה בטרור הללו ניתן למנות את מבצע "הצגת תכלית", חיסול ח'ליל אל־וזיר (שכונה "אבו גִ'האד"), סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף, בתוניסיה.

המבצע הוטל על סיירת מטכ"ל, שעליה פיקד אז אל"מ משה "בוגי" יעלון, קצין צנחנים שמונה למפקדה שנה קודם לכן והתעקש לפקד על הכוחות בשטח. שומרון, ציין יעלון, "ליווה את המבצע לכל אורך הדרך, מהצגת התוכניות, בתרגולים ובמודל לקראת המבצע" (עמוד 344), וידע, בזכות ניסיונו המבצעי הרב, "לחפש את נקודות התורפה ואת נקודות הכשל" (עמוד 345).

בליל ה־16 באפריל 1988 נחת כוח היחידה, בפיקוד יעלון, מן הים בחוף תוניס, בסיוע שייטת 13, התגנב לביתו של אבו גִ'האד והרגו.

"הרמטכ"ל יכול להחליט אחרת"

בלבנון, הוביל שומרון קו תקיף שכלל שורה של פשיטות ביבשה בחזית ובעומק שטח האויב. בין המבצעים הללו ניתן למנות את מבצע "חוק וסדר", פשיטה שהוביל מח"ט הצנחנים שאול מופז במאי 1988 על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שמעבר לרצועת הביטחון. כ־50 פעילי חזבאללה נהרגו במבצע ושלושה מחיילי צה"ל. "הקרב במיידון היה מלחמה של ממש, יחידת הצנחנים שלחמה שם היתה מעולה ולחמה מצוין" (עמוד 349), סיכם שומרון.

פעולה בולטת אחרת, בדצמבר אותה שנה, היתה מבצע "כחול וחום", במסגרתו פשט כוח משולב של השייטת וחטיבת גולני, בפיקוד מח"ט גולני, אל"מ ברוך שפיגל, על מפקדת ארגונו של אחמד ג'יבריל, בעיירה נועיימה, כעשרה קילומטרים מדרום לביירות. על המבצע פיקד האלוף דורון רובין מסטי"ל בלב ים. 

הכוח נחת מן הים ותקף את היעד. כוח סיירת גולני, בפיקוד ארז גרשטיין, שעליו הוטל לתקוף את המבנה העיקרי חשש שנחשף. "הוא פתח ראשון באש על המחבלים. במכת האש הראשונה של לוחמי הסיירת נהרגו בין עשרה ל־13 מחבלים. חיילי הסיירת המשיכו בפעולה, תקפו רכב פיקוד של המחבלים ואת הבונקרים הסמוכים למבנה. כוח נוסף תקף את עמדת הנ"מ שהיתה על גבעה סמוכה, זיהה שני מחבלים, פגע בהם והשמיד את עמדת המקלע" (עמוד 351).

בשל פתיחת כוח הסיירת באש אבד גורם ההפתעה. במקביל ללחימת הסיירת נהרג מפקד כוח נוסף, מג"ד 12, סא"ל אמיר מי־טל (שפיקד קודם לכן על הסיירת), ונפצעו מספר לוחמים. במהלך הפינוי התברר כי ארבעה מלוחמי פלוגת הנ"ט של גולני נעדרים. נוכח אש המחבלים והשחר העולה פקד שומרון על הכוחות בפיקוד שפיגל להתפנות משטח לבנון. הלוחמים שנותרו חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

אמנם, אמר לימים שומרון, מפקד כוח "חייב לדעת שאסור לו להשאיר חייל בשטח, וכי הוא חייב להתעקש ולהסתכן על מנת לחלצו. אך כאשר ישנו שיקול של סיכון חיילים נוספים וסכנה של הסתבכות צבאית ומדינית, הרמטכ"ל יכול להחליט אחרת, כפי שהיה במקרה הזה" (עמוד 354).

המבצע עצמו היה כפסע מכישלון. בדיעבד נראה כי שורה של ליקויים בהכנת המבצע, ובכלל זה הקמת כוח שהורכב מיחידות שונות שמעולם לא פעלו יחד קודם לכן וחסרו היכרות והבנה משותפים, ותקלות במהלכו הביאו לכך שהסתיים בתוצאות מעורבות. מנגד, ממרחק הזמן, נראה כי הפעולה, על אף כשליה, פגעה קשות בארגונו של ג'יבריל.

בשנתו האחרונה כרמטכ"ל, 1991, פרצה מלחמת המפרץ. שומרון התנגד לכך שישראל תפעל, צבאית, כנגד עיראק בתגובה לירי הסקאדים עליה. הוא הזהיר מפני האפשרות שהפעולה תפגע בקואליציה שגיבשה ארצות הברית, שנשענה, בין השאר, על תמיכת המדינות הערביות.

בנוסף, כמי שהיה בעל ניסיון נרחב בפשיטות ובפעולות בעומק האויב, הטיל שומרון ספק של ממש ביכולת להשיג מודיעין עדכני ונקודתי, וביכולות הלוגיסטיות והמבצעיות של צה"ל באותה עת לתמוך כוח גדול הפועל הרחק מישראל זמן ממושך. ראש הממשלה יצחק שמיר נשען על עמת שומרון כשהחליט שישראל תגלה איפוק ותמנע מתגובה צבאית.

לאחר מלחמת לבנון השנייה נקרא שומרון לבחון את תפקוד המטה הכללי ובראשו הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, במהלך המלחמה בחזבאללה. שומרון מתח בדו"ח ביקורת על רמת הכשירות של הנמוכה של הצבא בטרם המלחמה, וקבע "מלחמת לבנון השנייה נוהלה ללא מטרה. כל הקרבות שהתנהלו היו קרבות מקומיים בלי מטרה כוללת".

דרורי הוציא מתחת ידו ספר שמאיר מחדש את דמותו של שומרון, ומציג את תרומתו הרבה לבניין הכוח של צה"ל כמו גם את היותו מפקד נועז וקר רוח. מנגד, דומה שבשם הרצון לתת לשומרון סוף סוף את הקרדיט הראוי, נטה המחבר לסופרלטיבים שספק עם נשוא הספר, שהיה לפי כל העדויות קצין ענייני וצנוע, היה מרגיש בנוח איתם.

גם כך וגם כך הספר משפר, ולו במקצת, את מיצובו של שומרון בהיסטוריה ובזיכרון הציבורי, וראוי שייזכה להכרה הראויה לו.

"חודש המלחמה" – החזרה הגנרלית של צה"ל למלחמה הבאה, ראיון ב"פודקאסטרטגי"

 

חוקר המכון גל פרל פינקל מסביר את העיתוי והמשמעויות של "חודש המלחמה" אליו נערך צה"ל – תרגיל ראשון מסוגו המדמה מלחמה רב זירתית ורב-ממדית. ב"פודקאסטרטגי", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 29 באפריל 2021.

"לרמטכ"ל יש שני מבחנים: אחד – הפעלת הכוח, שני – בניין הכוח" | מאת גל פרל פינקל

רמטכ"ל במלחמה נדרש לפעול בשיח קרוב עם הדרג המדיני, לעצב ולגבש אסטרטגיה, לשלוט בטקטיקה ולהשפיע בנקודות הכובד, וכמעט להיות בכל מקום כל הזמן. 

• פורסם ב"מרכז למלחמת יום הכיפורים"
• 24 בפברואר 2021

במסגרת סדרת המפגשים שהינה שיתוף הפעולה בין המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והמרכז למלחמת יום הכיפורים, התראיין שר החוץ והרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, בפרק שעסק בסוגיית רמטכ"ל במלחמה, ותיאר את האתגרים שעמם התמודד כרמטכ"ל בדגש על מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה, שהוא דוגמה לסוג המערכות שבהן לוחם צה"ל כיום.

מלחמת יום הכיפורים, סיפר אשכנזי, פרצה בעת שהיה צוער בקורס קציני חי"ר בבה"ד 1. "לשם נשלחתי מחטיבת גולני. ציפיתי לסיים את הקורס ולקבל את המחלקה שלי. לצורך כך הלכתי לקורס, גם כבוגר הפנימייה הצבאית".

במסגרת בה"ד 1, אמר, "ירדנו לדרום, למעברים. ומשם הצטרפנו למאמץ הלחימה, עד אחרי הצליחה, כגדוד של בית־הספר לקצינים, במסגרת הקרבות שהיו עם חטיבה 14, ואחרי זה בחיץ החקלאי. קצת לפני סוף המלחמה החזירו אותנו מהר לבה"ד 1 על־מנת שנסיים. צה"ל היה חסר במפקדים".

כשנשאל על לקחיו מן המלחמה, הודה כי הלקחים הם תולדה של הבנה שהתפתחה אצלו במעלה השירות הצבאי. "חזרתי כל פעם לחוויה המעצבת הזאת כלוחם", סיפר.

לקח ראשון נגע למודיעין. כרמטכ"ל שאל עצמו כל הזמן איך הוא מונע מצב שהוא מופתע, ומשמר צניעות בהערכה, פתיחות לביקורת והיערכות מול כוונות אויב.

שם גם למד "את החשיבות של כושר הלחימה". כל מי שהיה במלחמה, ציין, "הבין שמה שעשה את ההבדל באמת, זה היחידות הלוחמות. בסופו של דבר, הדרג הטקטי חיפה על הכישלונות של פתיחת המלחמה".

לדבריו, שם רכש את "ההבנה הזו של חשיבות המשימה, שהאחריות לגורל המלחמה הזו באמת מונח על הכתפיים שלך. היכולת המקצועית, הנחישות, ההקרבה". החובה שלנו כמפקדים, אמר, היא "לוודא שאלה מתחתינו יצליחו". כרמטכ"ל, סיפר, נהג להדגיש ליחידות את חשיבות המוכנות ואמר לחיילים באופן ישיר "שהצבא נמצא באחד משני מצבים: או שהוא מתכונן למלחמה, או שהוא נלחם ומנצח".

יש לכך חשיבות, הדגיש, "גם במובן יותר עמוק. במובן של המורל, של היכולת לבצע. של האמון והמסוגלות של האנשים ביכולת שלהם לבצע את המשימה. זה נבנה על ידי פיקוד נכון ואינסוף אימונים"

לקח נוסף שלמד מהמלחמה היה "החשיבות של המילואים. אני אומר את זה גם היום. אם יהיה אירוע גדול בכמה חזיתות, הצבא הסדיר שגדל משמעותית מאז מלחמת יום הכיפורים, וטוב שכך, לא יוכל לבצע לבד את המשימות. ובאמת עיקר עוצמתו של הצבא, אגב גם באוויר לא רק ביבשה, זה באמת כוח המילואים שלנו. ולכן חשוב שכל רמטכ"ל ומטה כללי יוודא שהמילואים כשירים, מוכנים, מאומנים ויודעים לבצע את המשימות שלהם. זה גם מאגר ענק של ניסיון קרבי, של ניסיון מבצעי, של שכל ישר, של אחריות. וכל זמן שאנחנו נתמודד ביותר מזירה אחת, ביותר מחזית אחת, אנחנו נזדקק לצבא המילואים".

מרוץ נגד הזמן

מאז שסיים את קורס הקצינים עבר אשכנזי מסלול שלם ומקיף שכלל שורה של תפקידי פיקוד בחטיבת גולני ובהם מ"פ במבצע אנטבה, סמג"ד במבצע ליטני (שם גם נפצע מאש מחבלים), מג"ד בפשיטות בלבנון וסמח"ט במלחמת לבנון הראשונה. בהמשך היה למח"ט גולני ולקצין אג"ם פיקוד הצפון, למפקד אוגדה ומפקד יק"ל, ולאחר מכן שירת כרח"ט מבצעים, אלוף פיקוד צפון וסגן רמטכ"ל.

ב־2005 פרש מצה"ל לאחר שלא מונה לרמטכ"ל, אולם כשנתיים לאחר מכן, בפברואר 2007, לאחר מלחמת לבנון השנייה, שב לצה"ל ומונה לרמטכ"ל ונדרש לשקם את צה"ל לאור כשלי המלחמה.

לדבריו, בגלל המלחמה "נפגע האמון והביטחון בין החברה לבין הצבא, נפגע הביטחון העצמי של היחידות בתוך הצבא. היתה ביקורת מאוד גדולה על התוצאות ועל הביצועים, והצבא היה עם פערים מאוד גדולים גם בכל מה שקשור למוכנות למלחמה, לאימונים, וגם במובן של מלאים".

שיקום הצבא, אמר, "היה כרוך בלהכניס את הצבא למשטר מאוד אינטנסיבי, גם של אימונים, של הצטיידות, של ארגון, של תפיסות לחימה מעודכנות, של גיבוש תכניות מבצעיות, של החזרה של הביטחון והמסוגלות של היחידות ביכולת שלהן לבצע. מהדברים הבסיסיים ביותר של שיתופי פעולה, של הפעלת כוח, של ידע מקצועי. כולל שאלות שעלו דרך המלחמה של מיקום מפקדים, עם כל הטכנולוגיה שהיתה". בהקשר הזה אשכנזי דרש מרמת מפקדי החטיבות ומטה לשוב ולפקד מלפנים בלחימה, ואכן עשו כן במבצע "עופרת יצוקה".

"אבל לקושי הזה התלווה עוד קושי", הודה. חודש אחרי שנכנס לתפקידו הציגו לו ראשי אמ"ן והמוסד דאז, אלוף עמוס ידלין ואלוף (מיל.) מאיר דגן, מידע מודיעיני לפיו הסורים מקימים כור גרעיני פלוטוגני במזרח סוריה. אשכנזי ציין שהופתע מאוד, אך שהיה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה". רק חצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה ניצבה ישראל נוכח הסכנה שתפרוץ מלחמה קשה בהרבה כנגד סוריה, שכוללת איום חמור בהרבה על העורף האזרחי.

הבעיה היתה פערי הזמנים. "אני זוכר שאני הולך לאימונים, אחרי שהחזרנו את הצבא למשטר אימונים מאוד אינטנסיבי, אני זוכר שאני הולך לתרגילי חטיבה בלילה, ואני רואה שאנשים פעם ראשונה עושים את זה. כמובן שהם עשו את זה יותר מפעם אחת אז הם גם רכשו את האמון וכולי. אבל זה גם לקח זמן, ואני הייתי במרוץ של הזמן. זאת אומרת, במובן של מצד אחד להתכונן לטפל בכור, מצד שני לגמור להכין את הצבא".

אגף המודיעין, סיפר, גיבש הערכה כי אם ישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית, ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יכיל את האירוע ויימנע מתגובה.

"אני זוכר", סיפר, "שהיינו ב'בור' וחיל האוויר תקף, ושמענו את המילה 'אריזונה' (מילת הקוד שפירושה שהכור הושמד, גפ"פ) כולם שמחו. אני מאותו רגע התחלתי להיות דרוך, כי לא היה לי ספק שחיל האוויר יבצע את המשימה. אבל הייתי דרוך מאוד. אני זוכר שאני משקיף על תל־אביב מהקומה ה־14, עיר שמתעוררת לה, לפנות בוקר. אני שואל את עצמי האם לא נתעורר עוד מעט עם 'צבע אדום' ואיזה סקאדים שעפים לכאן. אבל ככל שנקף הזמן הבנו שכנראה הצלחנו. אסד מכחיש והאיום הזה חלף". 

חיזוק תחושת המסוגלות של המפקדים

בראשית כהונתו כרמטכ"ל, יצא צה"ל לפשיטות רבות ברצועת עזה, לאחר שרק שנה קודם לכן חווה לחימה יבשתית לא פשוטה, ובחלקה לא מוצלחת. פשיטות אלו נדרשו, לדבריו, בשל הצורך "לטפל בפעילות חבלנית שהיתה מהצד השני של הגדר", ובכלל זה ירי תדיר של קסאמים על העיר שדרות ויישובים נוספים. "לא היה לנו 'כיפת ברזל', לא היתה לנו תשובה טובה, והיינו צריכים לבצע פעילות כנגד הדבר הזה, בשביל להחזיר את הביטחון".

בראיון עבר סיפר אשכנזי על פשיטה שלו כמ"פ בגולני בלבנון, הראשונה שעליה פיקד כמ"פ, ואמר שלאחריה, אף שלא קרה בה שום דבר דרמטי, חש שעמד במבחן הגדול שלו כמפקד, הובלת חיילים בלחימה. ואכן, תחושת המסוגלות והביטחון של המפקדים והלוחמים נרכשים באמצעות אימונים, הכשרות, וניסיון מבצעי. גם הפעם, ציין, "הדבר הזה תרם למסוגלות וגם לביטחון העצמי של המפקדים".

לדבריו, ב־2007 צה"ל עוד לא היה מוכן למבצע רחב היקף בעזה, בשל פערים בכשירות, אימונים ומלאים. בנוסף, "כרמטכ"ל אתה צריך גם לדרג את האיומים ואת הקדימויות, ואני נתתי תעדוף לכור הסורי באופן טבעי, ולאפשרות שתתלקח הזירה הצפונית. משזה לא קרה, אז באמת הכנו באופן יותר מעשי את המבצע".

עד אז, אמר, "הדרך לטפל באיום בעזה היתה דרך סדרה של פשיטות, והיו באמת סדרה ארוכה של פשיטות שעשינו שם. אני חושב שצ'יקו (תא"ל משה תמיר, גפ"פ) היה אז מפקד האוגדה, יואב גלנט אלוף הפיקוד. באמת עשו את זה בצורה מקצועית. זה נתן תשובה מסוימת אבל לא מספקת". לכן, אמר נדרש מבצע "עופרת יצוקה".

"הרמטכ"ל אחראי על זירת המלחמה"

בדצמבר 2008 הסלים העימות עם החמאס. זה הגיע, ציין, למצב שנדרש פינוי של אוכלוסיית שדרות לכל מיני ערי אוהלים, שהיתה תחת ירי בלתי־נסבל של קסאמים. "והיה ברור לי שנדרשת פעולה רחבת היקף על־מנת לפגוע בחמאס, לגבות ממנו מחיר, להחזיר ההרתעה למקומה וגם את המצב הביטחוני"

הפעולה שתוכננה, אמר, "היתה צריכה להיות מבוססת על תפיסה מבצעית של מהלומה אווירית ופעולה קרקעית. והחלק של הפעולה הקרקעית הרגשתי שהוא כבר בשל. באמת הכנו אותו באופן ארוך, כבר מ… כל 2008. אני זוכר שאחרי שגיבשנו את התפיסה, היחידות, החטיבות, ממש התאמנו בדרום, בצאלים. מי שהוביל את התהליך הזה זה מפקד האוגדה, צ'יקו. וממש בנינו סרגל של הכנות, וכשהרגשנו שאנחנו מוכנים אז פעלנו". 

קדם למבצע דיאלוג ארוך ויסודי עם הדרג המדיני. לדבריו, השיח הזה חיוני, שכן "הקבינט לא מתכנס קבוע לדיונים. זה תפקיד שלנו לוודא שהוא מתכנס. אנחנו צריכים שם להסביר, לתווך בין מה אפשר להשיג ומה אי־אפשר להשיג". שם, אמר עוצבו מטרות המבצע שעיקרן פגיעה קשה בחמאס ושיפור המציאות הביטחונית. 

זהו תפקיד הרמטכ"ל, אמר, "כמתווך בין הצבא לבין הדרג המדיני, כמעצב את זירת המבצעים, וגם מסתכל על זירת המלחמה. שזה התפקיד של הרמטכ"ל. הרמטכ"ל הוא היחידי האחראי על זירת המלחמה". כדוגמה הזכיר אשכנזי כיצד במהלך המבצע דיווח לו אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט (לימים הרמטכ"ל), כי ארגון פלסטיני המסונף לחמאס ירה קטיושות על נהריה, ונפצעו מספר אזרחים.

הרמטכ"ל, אמר, "צריך לדעת לנהל את המאמצים האלה באופן נכון. וזה כבר מהתחום של האסטרטגיה". העובדה שלא נהרגו אזרחים (היו מספר פצועים) כתוצאה מהירי, אפשרה לישראל להגיב בירי ארטילרי ולהכיל את האירוע. אחרת, עלולה היתה להיפתח חזית נוספת.

השיח עם הדרג המדיני, אמר, הוא "חובה של הרמטכ"ל, משום ששם הוא יוצר את התנאים, את ההבנה, את התיאום, הן לגבי ההישג, הן לגבי מצבי הסיום, הן לגבי מנגנוני הסיום, אבל הוא עושה עוד דבר – הוא מבטיח את התנאים להצלחת המשימה. ופה, אני אומר לך, זה אחד הדברים הכי חשובים שהרמטכ"ל צריך לזכור, כי החוזה בסופו של דבר, מה שאני קורא החוזה האמיתי של הרמטכ"ל, הוא על המשימות שמוטלות על צה"ל והאנשים שנתנו לו לבצע אותן. ואתה צריך לראות שאתה באמת עם הדרג המדיני באמת מייצר את התנאים האלה".

אשכנזי ציין שהדיאלוג עם הדרג המדיני היה טוב. דוגמה לכך היתה מהלך הפתיחה של המבצע. "אני ביססתי את 'עופרת יצוקה', מבחינת התפיסה המבצעית, על מהלך פתיחה של מהלומה מפתיעה באש. 'עופות דורסים' קראנו לזה, של חיל האוויר. כי אני חושב שמול אויב כזה אתה חייב להתחיל בהישג מאוד גבוה. קשה להביא אותו אחרי זה, בהמשך. והתנאי הוא הפתעה".

הממשלה החליטה על יציאה לפעולה, אך בשל הדלפות כי המבצע עומד להתחיל ביקש אשכנזי משרי הממשלה לדחות את הפעולה, כי הרעיון המבצעי שפותח אותה לא יכול להתממש. החמאס, שעקב אחר הפרסומים בתקשורת הישראלית, פינה את פעיליו מהעמדות והמפקדות למרחבים מוגנים. "אבל בגלל שעשינו סדרה של דיונים, ובגלל שהם הבינו את הרעיון המבצעי, הם נתנו לי אישור מאוד חריג. הם הסכימו לקבל את הבקשה שלי שאנחנו נפתח ביום שנוכל להביא את ההישג".

צה"ל ביצע שורה של פעולות הונאה, ובכלל זה אישר לחיילים לצאת הביתה, וכאשר המודיעין זיהה, בשבת בבוקר (27 בדצמבר 2008), כי פעילי החמאס שבו לאייש את העמדות. ואז, אמר, "באמת פתחנו, וזה מה שהביא את ההישג". 

במקביל לתקיפות חיל האוויר גויסו כוחות המילואים, וצה"ל החל לרכז ולהכין את כוחות היבשה לשלב הקרקעי של המבצע. הדבר נובע, הסביר, "מהאופן שבו אני חושב שאני חושב שאנחנו צריכים לפעול אל מול סוג של אויב כזה. זה נובע מתפיסה. אני חושב שעם כל החשיבות שיש לאש המדויקת, למהלומה האווירית, אי־אפשר שבארגז הכלים של צה"ל, בתנאים של מדינת ישראל, אי־אפשר שלא יהיה לנו גם בארגז הכלים את המרכיב של היכולת של התמרון הקרקעי".

"מול אויב כמו חזבאללה, מול אויב כמו חמאס, הצורך להביא הישג משמעותי בפרק זמן מאוד מאוד קצר, הציווי הזה של קיצור משך המלחמה, רק התעצם כתוצאה מהאיום על העורף, מחייב להפעיל מהלך קרקעי מכריע", אמר.

לכן, אמר, "הכנו את המהלך הזה. הכנו אותו עם החטיבות הסדירות ומכיוון שחשבנו שהיקף הפעולה הוא כזה שמצריך גם חטיבות מילואים, גם הן הוכנסו לתכנית. הם התאמנו". כעבור שישה ימים מפתיחת המבצע, ולאחר שבעקבות תנאי מזג אוויר נדחה המהלך ביממה, "הכנסנו את המהלך הקרקעי שבעצם היה פירוק מרכז וצפון הרצועה על־ידי החדרה של צח"מים, של צוותי־קרב חטיבתיים, שישה, מכמה כיוונים, באופן שמערער את תפיסת ההגנה של חמאס שהיתה ברורה לנו אז". 

בהקשר הזה הזכיר אשכנזי את הפשיטות שקדמו למבצע. לדבריו, "רבים מהמפקדים שהובילו את הכוחות הכירו את הקרקע, את השטח, את האויב מאותן פעילויות שהם עשו עוד קודם. דבר שתרם לביטחון שלהם. בין אם זה חטיבה 35 (חטיבת הצנחנים הסדירה, גפ"פ) שהלכה לאורך החוף, או גבעתי שנכנסה מהדרום, או גולני שנכנסו דרך שג'אעיה, או 401 שחצתה את הרצועה, וכן הלאה וכן הלאה. ובמובן הזה, אני חושב שהפתיחה של המהלומה באש והכנסת הכוח הקרקעי באמת הביאה להישג". לתפיסתו, צה"ל פגע קשות בחמאס והמבצע היה מוצלח.

"אני ראיתי את החטיבות האלה בהכנות שלהן, נכחתי בתרגילים שלהם, באופן אישי הלכתי לראות אותן כשהם התכוננו מול השטח האורבני. והיה לי ביטחון מלא בביצוע. אני גם פגשתי את כל המג"דים לפני הכניסה, לוודא שאנחנו מתואמים מבחינת הציפיות, והיה לי ביטחון מוחלט שהם יבצעו את המשימה".

אתגרי צה"ל 2021

כשנשאל על אתגרי העת הנוכחית השיב אשכנזי שצה"ל "הוא צבא שמתמודד כמעט על כל מנעד האיומים שיש", ובכלל הזה האיום מצד צבא סדיר, שפחת במידת מה, העימות הא־סימטרי כנגד ארגוני טרור כמו גם מול חמאס וחזבאללה ("שזה כבר צבא", אמר), "וכמובן האיום הבלתי־קונבנציונאלי".

לדבריו, יש לבנות את הצבא "באופן שיהיה רובוסטי ויהיה עם יכולות שיוכלו להתמודד עם מנעד האפשרויות. הדברים אמורים הן לגבי חיל האוויר, הן לגבי היבשה, כמובן חיל הים, אבל בעיקר גם לעניין המודיעין. האיום המידי שלנו, התרחיש שאליו צריך להתכונן, זה כמובן הזירה הצפונית, הצירוף של חזבאללה ומה שמתהווה בסוריה".

בנוסף, הדגיש, נדרשת לצה"ל יכולת של זרוע ארוכה. "זאת יכולת ליבה, גנרית, שצריכה להיות. לא רק בגלל איראן. במזרח התיכון צה"ל פעל רחוק ממדינת ישראל להסרת איומים, ולכן בארגז הכלים של צה"ל, במיוחד בחיל האוויר, צריכה להיות יכולת של זרוע ארוכה".

"אתה שואל אותי, בגדול, לרמטכ"ל יש שני מבחנים, אם נפשט את זה, אחד – הפעלת הכוח, שני – בניין הכוח. בתחום הפעלת הכוח המבחן העליון זה כמובן המלחמה. צריך לנצח בה. זה מאוד ברור", אמר.

בתחום בניין הכוח, ציין, הרמטכ"ל נדרש "לבנות לצה"ל יכולות שהוא ככל הנראה, ברוב המקרים, גם לא ייהנה מהן, אבל הוא בונה את זה קדימה. כי האופן שבו אנחנו בונים את הכוח הוא ארוך טווח. ורמטכ"ל מחליט על תכניות של בניין כוח, כנגזרת מתפיסה מבצעית. אנחנו מנסים להבין, לתאר, את המציאות ואת הסביבה המבצעית שתהיה בעוד כמה שנים ואליה לבנות כוח רלוונטי. זאת אמנות לא פשוטה".

ניכר, אם כן, כי רמטכ"ל במלחמה נדרש לפעול בשיח קרוב עם הדרג המדיני, לעצב ולגבש אסטרטגיה, לשלוט בטקטיקה ולהשפיע בנקודות הכובד, וכמעט להיות בכל מקום כל הזמן.

המלחמה נגמרה מזמן, המחקר ההיסטורי (והקרב על האמת) עודנו בעיצומו | מאת גל פרל פינקל

למרות שיש מי שחושב שנשכחה, מלחמת יום הכיפורים עודנה נוכחת בשיח ובזיכרון הציבורי. נוכחות שבאה לידי ביטוי הן בספרים והמחקרים אודותיה, שכמה מהם מתפרסמים כל שנה, והן בוויכוח החשוב באמת, על מוכנותו צה"ל למלחמה הבאה, וכיצד תראה.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 7 באוקטובר 2019

בראיון שהתפרסם בסוף השבוע האחרון ב"ישראל היום" סיפר רמי סווט, קצין שריון שלחם במלחמת יום הכיפורים ושכל את אחיו, כי הוא עמל עם חבריו לנשק להקים את "המרכז למלחמת יום הכיפורים", עמותה להנצחת וחקר המלחמה ולהנחלת מורשתה. כשנשאל בידי המראיין, יואב לימור, מדוע נדרש מרכז שכזה ומדוע כעת, השיב שהמלחמה היתה "האירוע המכונן ביותר בתולדות המדינה מאז עצמאותה", והנה היא עברה ונשכחה כאילו היתה "אפיזודה זניחה בתולדות מדינת ישראל".

המרכז הוא יוזמה מבורכת, אבל הקביעה שהמלחמה נשכחה מן הלב תלושה מן המציאות. למרות שהזיכרון הישראלי קצר, מלחמת יום הכיפורים היא בגדר חריגה בתודעה הציבורית.

הסיבה לכך ברורה – היתה זו הפעם האחרונה שמערכה צבאית השפיעה על כל רחוב ובית בישראל. מאות אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים, גויסו ללחום בה, ואלפי הנופלים ורבבות הפצועים הגיעו מכל חלקי המדינה.

כשזה מגיע למחקר ולספרות המלחמה ממש לא נגמרה. כל שנה מתפרסמים כמה ספרים וסיפורים חדשים אודותיה, חלקם תורמים למחקר ההיסטורי וחלקם תורמים בעיקר לחיזוק המיתוס של המלחמה.

זה סיפור טוב, אבל זו לא היסטוריה

דוגמה לספר מהסוג השני, שיצא לאור החודש, הוא "תחנות שקמה, מי נשאר? עבור" מאת אילן כפיר ודני דור (ידיעות ספרים, 2019). הספר מתאר את נתיב הקרבות של גדס"ר 87, גדוד הסיור המשוריין של אוגדה 143, שעליה פיקד האלוף אריק שרון.

הדמות המרכזית בספר היא זו של רס"ן יואב ברום, "קצין בסיירת גולני שעשה הסבה לשריון" (עמוד 44), שמונה לפקד על הגדוד לאחר שמפקדו נהרג בראשית המלחמה. סיור שערך הגדוד בפיקודו איתר את ה"תפר" שבין שתי הארמיות המצריות, מעין מסדרון לתעלה שלא היה בשליטת אף כוח מצרי, שדרכו יוכל צה"ל להעביר כוחות ולצלוח את התעלה. 

עטיפת ספרם של כפיר ודור, בה נראה גדוד הסיור 87 בדרכו למבצע "אבירי לב", (מקור: אתר סימניה).

לפני היציאה למבצע "אבירי לב", קרב ההבקעה והצליחה בליל 16 באוקטובר, אמר ברום לאנשיו משפט אחד: "תילחמו באומץ, בנחישות. אל תוותרו. כל הזמן קדימה" (עמוד 80). מבצע צליחת התעלה עליו פיקד שרון, היה אולי המהלך הדרמטי ביותר במלחמה. במבצע סבוך שעליו שלט שרון ביצעו שלוש חטיבות השריון של האוגדה מספר מהלכי הטעיה והבקעה במקביל, בכדי לאפשר את הגעתם של הצנחנים לגדת תעלת סואץ דרך אותו "תפר" שאיתרו ברום ואנשיו. הגדוד שימש כמשמר הקדמי של חטיבת השריון 14 בקרב הצליחה, והטנקים שלו אבטחו את תנועת חטיבת הצנחנים מילואים בפיקוד דני מט, שנועדה לצלוח ראשונה את התעלה ולהקים את ראש הגשר. 

"בשעה 01:22, כמעט שלוש וחצי שעות לאחר שעת ה"שין", הגיעו הצנחנים של דני מט לשפת התעלה, ושש סירות גומי ראשונות ועליהן לוחמי פלוגת החה"ן, יורדים לתעלה. תשע דקות לאחר מכן נשמעה ברשת הקשר מילת הקוד "אקאפולקו": אנחנו בגדה המערבית. היהודים הראשונים בצדה המערבי של תעלת סואץ. "למשמע מילת הקוד הרגשתי צמרמורת. זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיי", סיפר לימים מפקד חטיבה 14, אמנון רשף" (עמוד 100). התיאור הזה מרגש גם 46 שנים אחרי, ומקבל משנה תוקף עובדתי שכן כצנחן במילואים היה אחד ממחברי הספר, כפיר, בכוח שצלח ראשון את התעלה.

בבוקר כבר צלחו הטנקים ומשם קצרה הדרך, שכללה קרבות קשים למהלכי הסיום המכריעים בחזית הדרום ובהם כיתור הארמייה המצרית השלישית.

ברום נהרג בקרב. 45 מלוחמי הגדוד נפלו במלחמה והגדוד פסק מלתפקד כיחידה לוחמת לאחר אותו לילה, אבל בלחימתם אפשרו אנשיו את צליחת התעלה, שהביאה להכרעת המלחמה בחזית הדרום. לאחר מותו הועלה ברום לדרגת סא"ל והוענק לו עיטור העוז, שנוסף על צל"ש המח"ט שקיבל על לחימתו כקצין צעיר בפשיטה של גולני על המוצבים הסוריים בנוקייב. 

הספר קריא מאוד. דור וכפיר, עיתונאי וסופר ותיק, יודעים לספר סיפור. אבל הספר מלא באי-דיוקים ובחזרתיות על טקסטים. עודד מגידו כתב על ספר אחר שכתבו השניים במאמר ביקורת ב"הארץ", שהוא "הוא ספר מלחמה פופולרי, לטוב ולרע. אפשר לקרוא אותו ולקבל תמונה כללית המתארת פחות או יותר את אירועי המערכה. בשום אופן אין לראות בו מקור מהימן לאירועים אלה". הדברים תקפים גם כאן (כך למשל, שמואל ארד לא היה במלחמה סמג"ד גדוד הצנחנים 202, כי אם מפקד כוח צנחנים עצמאי בן שתי פלוגות סדירות).

מנגד, בציבור הישראלי, ובפרט בקרב מי שטרם חצה את גיל הארבעים, נתפסת המלחמה כבור שחור שמסתכם ב"הופתענו בגלל המודיעין שלא ידע, התאוששנו, וניצחנו במחיר כבד". בהתחשב בכך, טוב שגם ספרים שכאלה, מלאי הירואיקה ונעדרי ביקורת (בספר הנ"ל, אין אפילו מילת ביקורת על המבנה העקום של הגדוד, שהסמג"ד לא מוגדר בו כממלא מקום מג"ד כי הוא מהסיור ולא מהשריון), יוצאים לרוב, ובלבד שיקראו אותם.

ספר שהיה רעידת אדמה של ממש

ולמרות שלא הכל נחשף, ולא הכל נחקר עד תום נותר ספר אחד אודות המלחמה מעל כולם – "רעידת אדמה באוקטובר" (הוצאת זמורה-ביתן, מודן, 1974), שכתב הפרשן הצבאי הוותיק זאב שיף. הספר יצא לאור שנה לאחר המלחמה, לפני 45 שנים ונותר יוצא דופן בעומקו, בניתוחיו ובאופן הצגת הסיפור השלם של המלחמה. רק הביוגרפיה שכתב חנוך ברטוב אודות דדו, הרמטכ"ל דוד אלעזר שפיקד על צה"ל במהלכה, וספרו של ד"ר עמירם אזוב אודות קרב הצליחה משתווים אליו באיכותם.

מאז פורסמו מסקנות ועדת אגרנט, נחשפו עדויות רבות, הצנזורה הסירה את הלוט והסיווג מעל מסמכים רבים, והתמונה אודות המלחמה התבהרה מאוד. ועדיין, מסקנותיו של שיף, שכתובות באופן החד והנוקב שייחד אותו, עמדו במבחן הזמן. 

שיף, היה אחד מטובי הפרשנים הצבאיים שהיו כאן, (מקור: צילום מסך).

המחבר, זאב שיף, היה אחד הפרשנים הצבאיים המוכשרים והחשובים בתולדות המדינה. הוא שירת כקצין ביחידה לתפקידים מיוחדים (הפעלת סוכנים) של חיל מודיעין בשנות ה-50 המוקדמות, ולאחר מכן הפך לכתב ולפרשן הצבאי של "הארץ". בקשריו ויכולת הניתוח שלו, כמו גם היכרותו עם הקצונה הבכירה ויחידות הצבא, לא היו לו מתחרים מימי בן גוריון ודיין ועד לימי ברק, מופז ואשכנזי.

בהקדמה לספר כתב שיף כי אינו סבור ש"עתונאים זכאים להיות שופטים לאלה שמונו לפקד על מערכות ישראל. גם העתונות בישראל, להוציא קולות בודדים, דיברה בלשון דומה לזו שנשמעה בצה"ל ובמשרד הביטחון" (עמוד 9). בשל כך, ציין, נמנע בספר ככל האפשר מלהיות שופט ולחלק ציונים. את זה הוא משאיר להיסטוריונים.

הוא עצמו, אגב, נמנה לדבריו החל מיוני 1973 על אותו מיעוט שהעז לחלוק על אשליית "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". עתונאי אחר, ששיף אינו מזכיר, הוא הפרשן הצבאי של "מעריב", יעקב ארז, שהרקע שלו כמ"פ בגולני וקשריו הענפים בכל דרגי הצבא, מהשדה ועד למטה, סייעו גם לו לראות את הדברים נכוחה.

ארז ניסה להביא את הדברים לכדי פרסום אולם הצנזורה פסלה את רוב רובה של הידיעה שהביא, בדבר פריסה מדאיגה של הצבא המצרי בסדרי כוחות גדולים בתעלת סואץ.

הטעות היסודית

אחת העדויות שמופיעות בראשית הספר, שגורמי ההערכה במודיעין הישראלי לא השכילו להבין את משמעותה, נוגעת לדברים שנשיא מצרים, אנואר סאדאת, אמר בראיון שהעניק במארס 1973 לשבועון ניוזוויק. 

במרכז: נשיא מצרים, סאדאת, מבקר במטכ"ל המצרים במלחמה, (מקור: ויקיפדיה).

סאדאת אמר אז "כי המהלכים האחרונים במלחמת וייטנאם הם דוגמא לו. שם איבד וייטקונג במתקפת הטאט הגדולה כ-45 אלף איש. מתקפה זו היתה כישלון צבאי אולם גם נקודת תפנית פוליטית לטובת וייטקונג. משחזר הסכסוך לקיפאון, פתח צבא צפון-וייטנאם במתקפה כוללת. במתקפה זו – הסביר סאדאת לעיתונאי – איבדו הצפוניים למעלה מ-70 אלף איש ולא זכו בפיסת קרקע. בכל זאת נצחו. האמריקאים החליטו לחדול מהמלחמה. והנה עתה הם בתהליך הנסיגה. מהלך זה קוסם לנשיא מצריים וברי שגם הוא חותר להשגת מטרות פוליטיות ולערעור המצב בשביל לגרום לנסיגת ישראל" (עמוד 24).

הדברים נחתו בישראל על אוזניים ערלות, ואילו סאדאת מימש תכנית זו אחת לאחת. ניכר כי "המודיעין ראה את האילנות אך לא את היער" (עמוד 61). אך למרות החמצה זו, הבהיר שיף, המודיעין עשוי לטעות ואין זו הטעות החמורה מכל. "טעות המודיעין בין ראש השנה ליום כיפור אינה אלא תאונה, ותהיה חמורה ככל שתהיה. היתה טעות יסודית, קשה יותר מאשר התאונה הזאת. הטעות בהערכת יחסי הכוחות" (עמוד 243).

ישראל הותקפה בו זמנית מצפון ומדרום, כך שנדרשה לפצל את משאביה, הן באוויר, תחום שהיווה עבורה מכפיל כוח של ממש, והן ביבשה. 

צפה את האיום על העורף 

אבל לא תיאור הקרבות, המאלף, הופך את ספרו של שיף לחשוב, אלא העובדה שעמד על חולשות צה"ל וזיהה אל נכון את האתגרים בעימותי העתיד. 

שיף צפה כי במלחמה הבאה יגדל האיום על העורף, שלאחר מלחמת העצמאות ועד 1973 היה מוגן ומבודד באופן יחסי. על ישראל, כתב, "להתכונן למלחמה מסוג אחר. בניגוד לעבר אין היא יכולה למצוא את המענה לאיום הערבי בחיזוק האלמנטים ההתקפיים של צה"ל ולא די גם בחיזוק כוחות הנ"מ שלה. עליה לחזק את ההגנה הפאסיבית הרבה יותר משעשתה בעבר. לתת כיסוי מלא וטוב יותר לאוכלוסיה. אחרת תהיה ישראל חשופה לאיומים וסחיטות, מנהיגותה תתקשה לקבל החלטות וגם מוראל הגייסות ייפגע" (עמוד 251). מאז, האיום על העורף רק גדל.

בנוסף מתח שיף ביקורת על הפעלת הכוחות המיוחדים במלחמה וקבע כי "הצנחנים והסיירות לחמו, באומץ רב, אך בדרך כלל ליד השריון וכסיוע לשריון. הם הופעלו כחיל רגלים מעולה, אך לא כיחידות קומאנדו ופשיטה. מבחינה זו איכזב צה"ל" (עמוד 142). כשבוחנים את המבצעים המיוחדים שביצע צה"ל במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן", קשה להעריך שצה"ל הפנים מאז את הלקח.

דוגמה לפוטנציאל שהיה טמון בפשיטות מסוג זה היא "מבצע כותונת" כנגד חיל המשלוח העיראקי כמאה קילומטר מצפון-מזרח לדמשק, עליו פיקד שאול מופז. 

הפשיטה הוטלה על "אנשי סיירת של חטיבת הצנחנים הסדירה. מעמידים לרשותם הליקופטר אחד, ועם חשיכה הוא חודר בטיסה נמוכה לשטח הסורי. הבעיה היא ניווט מדויק, בחשיכה המוחלטת עד למטרה. תחילה מפוצצים את הגשר הגדול, שאיש אינו שומר עליו. כנראה, אין הסורים דרוכים לפשיטות בעומק שטחם. ליבם נתון יותר לחוף – שם ריתקו שתי חטיבות צבא. לאחר הפיצוץ מתרכזים אנשי הסיירת במארב ליד הריסות הגשר. תוך שעה קלה מתחילות להתרכז בקרבת הגשר מכוניות צבאיות. זוהי שיירה של הצבא העיראקי, המכילה בעיקר מובילי טנקים. עכשיו מגיע תורה של השיירה. אש עזה נפתחת לעברה, ורבים מכלי הרכב נפגעים" (עמוד 151). הפגיעה בגשר עיכבה את הגעת חיל המשלוח העיראקי, שכלל 16,000 חיילים ו-250 טנקים, לרמת הגולן.

למחרת חזרו מופז ואנשיו על הביצוע, בגבול סוריה-עיראק, וכמעט ונלכדו. הם נחלצו בזכות קור הרוח שהפגינו הלוחמים ומפקדם וכן ובזכות האומץ של טייס המסוק, יובל אפרת, שהסתכן וחילץ אותם. 

למרות המחדלים והטעויות, שיף התעקש, בצדק, להזכיר לקורא ש"אותו הפיקוד שנכשל בהכנת הצבא ובתפיסה האסטרטגית, גילה כשרון צבאי לאחר שלב הבלימה במלחמה. כושר ההתאוששות של צה"ל מעיד על רמתו המבצעית הגבוהה של צבא זה ועל יכולתו של הפיקוד, וביחוד על הפיקוד הזוטר, להסתגל למצבים חדשים. לחימת החיילים היתה נועזת ואמיצה. צה"ל הצליח לשבור, בשלב שני, מלחמת-בזק של צבאות ערב. אחרי כן פיתח את מיתקפותיו בשתי החזיתות והגיע להשגים מרשימים בשדה הקרב אף שתקף, כמו תמיד, בכוחות קטנים ביחס" (עמודים 245-244).

כיצד תראה המלחמה הבאה?

אבל אחרי כל השבחים ששיף וכפיר ודור קושרים לצה"ל וליכולתו להתאושש ולנצח, נשאלת השאלה האם צה"ל של היום טוב כמו הצבא ההוא שניצח בשדות הקרב של 1973 כנגד כל הסיכויים?

מימין: מג"ד 51, סא"ל תהילה, והרמטכ"ל כוכבי, סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה, (צילום: דו"צ).

בשבוע שעבר סייר הרמטכ"ל אביב כוכבי בגבול רצועת עזה וביקר בגדוד 51, עליו מפקד סא"ל אפרים תהילה. ב-1973 לחם הגדוד בשני הקרבות הקשים לכיבוש החרמון, זה שנכשל וזה שבו כבשה גולני את החרמון, במחיר כבד. ב"חומת מגן" לחם הגדוד בג'נין ובשכם, ובמלחמת לבנון השנייה בקרב המפורסם בעיירה בינת' ג'בייל. אין הרבה יחידות עם מורשת קרב מפוארת כמו הגדוד הזה. לתהילה עצמו, יוצא יחידת אגוז, הוענק פעמיים צל"ש על אומץ הלב שהפגין בלחימה ברצועת עזה.

בביקור בחן הרמטכ"ל את מוכנות הגדוד להתמודדות עם חדירות המחבלים וההפגנות הסמוכות לגדר. צה"ל מתמודד עם אלו, בסך הכל, בהצלחה כבר זמן מה, אולם בכל האמור בזרוע היבשה שלו, והגדוד אינו יוצא מן הכלל, התגלו פערים לא מבוטלים במוכנות ובכשירות. חולשה נוספת נוגעת לפיקוד הזוטר שבשל אילוצי הבט"ש מגדל מפקדים עם "ראש קטן", שפועלים באקלים תרבותי שבו יש לבקש אישור לכל מהלך. 

ספר נוסף שיצא לאחרונה אודות המלחמה, "חמוטל ומכשיר לא בידינו" (הוצאת כנרת זמורה-דביר, 2019) שכתב עודד מגידו, עוסק בשאלה זו במרומז. הספר הוא מחקר מקיף ויסודי שערך מגידו, שלחם במלחמה בחזית הדרום כמ"פ שריון ובהמשך שימש כמג"ד, אודות ניסיונות צה"ל (תשעה במספר) לכבוש מתחם מצרי, שכונה במפת הקוד כ"חמוטל-מכשיר".

כל הניסיונות נכשלו, 61 חיילי צה"ל נהרגו במהלך הקרבות על המתחם, כמאה נפצעו ושישה נפלו בשבי. "עלינו על "חמוטל" ששים אלי קרב, גיבורי "חשופים בצריח", עם כל עודף הביטחון העצמי של השריון הישראלי, מבלי שהיה לנו שמץ של מושג שה"משחק" הפעם הוא משחק חדש, אחר לגמרי" (עמודים 125-124), כתב מגידו ותפס במשפט אחד את סיפורה של המלחמה כולה.

אבל למרות המחקר החשוב, שווה להתעכב בעיקר על פסקת הסיום שכתב פרופסור יואב גלבר בהקדמה לספר. בהקדמה ציין כי ספרו של מגידו מתפרסם בתקופה שבה מתנהל שיח ציבורי ער על מוכנותו של צה"ל למלחמה.

גלבר, קצין צנחנים שלחם במלחמה כמ"פ בגדוד 890 לאחר קרבות החווה הסינית, כיוון בכך לוויכוח הפומבי שניהלו נציב קבילות חיילים הקודם, אלוף (מיל') יצחק בריק (שלחם ב-1973 כמ"פ שריון וזכה בעיטור העוז), והרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט על מצב הכשירות של צה"ל.

למעשה, כתב גלבר, "הדיון הוא על דמותה של המלחמה העתידית. צה"ל מוכן היטב למלחמה חדשנית, המבוססת על עוצמה טכנולוגית, אווירית וימית ועל כוחות מיוחדים, ואינה נזקקת למסות של כוחות יבשתיים רגילים. מבקריו של הצבא טוענים שהוא אינו מוכן למלחמה קונוונציונלית מן הסוג הישן, והשאלה שלאיש אין תשובה מבוססת עליה היא אם תם זמנן של מלחמות מן הסוג הזה" (עמוד 10).

יתכן, אם כן, שלא תהיה עוד מלחמה כמו מלחמת יום הכיפורים, שבה צבאות סדירים מתנגשים זה בזה הרחק ממרכזי האוכלוסיה. אולם האפשרות למלחמה ביותר מחזית אחת עודנה סבירה, ובמערכה כזו יזדקק צה"ל למסה גדולה של כוחות מתמרנים. השאלה האם הצבא ערוך לכך מוטלת לפתחם של הרמטכ"ל כוכבי ואלופיו. יש לקוות שכן.

עוד יעשו מזה סרט: כוח דלתא נגד "הוואגנרים", ראיון ב"לונדון וקירשנבאום"

 

 

ראיון עם גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת" אודות הקרב שניהלו לוחמי כוח דלתא האמריקני בשכירי החרב הרוסים, "כוח ואגנר" ב-7 בפברואר 2018 בדיר א-זור שבסוריה. בתכנית לונדון וקירשנבאום, ערוץ 10, 07.06.2018

והרי התחזית: הקיץ הזה יהיה חם, אולי אף מהרגיל לעונה | מאת גל פרל פינקל

אם היתה זו ישראל, על-פי פרסומים זרים, שתקפה את הבסיס האיראני דרומית לדמשק, יתכן ודחתה בכך פעולת גמול איראנית, אך הגבירה את המוטיבציה לבצעה. פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עלולה להיות הגפרור שיצית את המתיחות בצפון לכדי התלקחות של ממש. גם בדרום מתוח, אבל מרוב עיסוק באיראן ההודנה שהציע החמאס עוברת מעל הראש של ההנהגה בישראל.

זה כבר הפך לדבר שבשגרה. יעד כלשהו בסוריה הותקף וישראל שנתפסת כמי שעמדה מאחורי התקיפה, נמנעה מלקחת אחריות. הפעם (שלישי בלילה) היה זה אתר בו הוצבו טילי קרקע-קרקע בבסיס צבאי באל-כיסווה, דרומית לדמשק, המשמש את הצבא האיראני והמיליציות השיעיות שהוא מפעיל בסוריה. התקיפה, בה נהרגו לפחות שמונה איראנים, התרחשה על רקע אזהרות שפרסם דובר צה"ל על כוונה איראנית לבצע פעולת גמול בעקבות תקיפות קודמות שבהן הואשמה ישראל, ב-T-4 ובחמה, באמצעות ירי טילים על בסיסי צה"ל ברמת הגולן. בצבא הגבירו אתמול כוננות ברמת הגולן, ביצעו פריסה מוגברת של מערכות "כיפת ברזל", הורו לרשויות בגולן לפתוח מקלטים ואף גייסו אנשי מילואים באמ"ן, פיקוד העורף ומערך ההגנה האווירית. 

ישראל, כאמור, נמנעה מלקחת אחריות, אבל המתיחות בצפון עלתה מדרגה נוספת. אם היתה זו אכן מתקפת מנע בסוריה, שנועדה לסכל את פעולת הגמול האיראנית, יתכן שדחתה את המועד, אבל מספר הנפגעים האיראנים שגדל מתקיפה לתקיפה מגביר את נחישותה לבצע אותה. בהערכה שסיפק צה"ל לקבינט המדיני-ביטחוני בראשית השבוע נותר התרחיש של מלחמה יזומה מצד איראן בסבירות נמוכה, אולם האפשרות שאירוע מתגלגל, פיגוע מוצלח מדי או פעולה מוצלחת של צה"ל יהיה קטליזטור לעימות נותרה בסבירות גבוהה.

מטוס F-16 של חיל האוויר. החיל מהווה מרכיב משמעותי במב"מ, (מקור: דו"צ).

בסוריה, כמו בזירות אחרות, מיישמת ישראל את תפיסת המב"מ (המערכה שבין המערכות). זוהי מערכה של ממש, המתרחשת בין סבבי העימות הכוללת בתוכה את כל אותן פעולות חשאיות לאיסוף מודיעין ולביצוע משימות תקיפה נקודתיות, אשר מצויות "מתחת לרדאר" אולם ביצוען הכרחי כדי לסכל פעולות טרור, למנוע את התעצמותם של היריבים ובכדי לדחות ככל שניתן את המערכה הגלויה והרחבה. אם תרצו זו הנסיעה שבין התאונות, כפי שכינה זאת פעם קצין בכיר בצה"ל. על-פי פרסומים זרים, פעולות כאלה נעשו בסודאן בעת מבצע "עופרת יצוקה" ולאחריו, במטרה לפגוע בפעילי טרור בכירים ובהם עימאד מורנייה, כדי לסכל ולעכב את תכנית הגרעין האיראנית, וכן נגד משלוחי נשק בסוריה שיועדו לחזבאללה. ישראל, כמאמר מפקד חיל האוויר היוצא, אלוף (מיל') אמיר אשל, סיכלה את התעצמות חזבאללה באמצעות כמאה תקיפות שביצעה. ההישג, ציין, אינו רק בפגיעה באמצעי הלחימה, אלא גם בכך שהדבר נעשה מבלי "לדרדר את מדינת ישראל למלחמות".

זהו הישג של ממש, אך המב"מ יצאה מזמן, בעצם חשיפתה כאסטרטגיה, מתחום העמימות ופעולות שיתכן ובוצעו במסגרתה עשויות לקרב את העימות במקום לדחות אותו. התפיסה, היעילה כשלעצמה, מחייבת כיול עדין כל העת שכן סף המלחמה מתרחק ומתקרב בין היתר בשל התקיפות הללו. מה גם שלעתים זהו קו בלתי נראה שהחוצים אותו אינם יודעים שעשו כן. 

פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עלולה להוביל למלחמה

כשמגיע מגיע. ולראש הממשלה בנימין נתניהו מגיע. הוא האיש שהוביל, כמו היה באחד מניווטי הבדד הארוכים שבסיום מסלול הלוחם בסיירת מטכ"ל (לפי הביוגרפיה שכתב אודותיו בן כספית נדרש נתניהו לחניכה צמודה ממפקדו, עמירם לוין, שלקח על עצמו את העניין כפרויקט אישי), דחף, שכנע, התעמת, סיכן את כל הונו הפוליטי והאשראי המדיני הישראלי בכדי לגרום לזה לקרות, והנה הוא הצליח. "איראן היא המדינה המובילה במימון הטרור. היא מייצאת טילים מסוכנים, מעודדת התנגשויות ברחבי המזרח התיכון ותומכת בנציגויות טרור כמו חזבאללה, חמאס, טליבאן ואל-קאעידה. הם רצחו מאות אנשי שירות אמריקאים, חטפו ועינו אזרחים אמריקאים ושדדו את כספי האזרחים שלהם. אך הפעולה המסוכנת ביותר שביצעו היא מאמציהם להשגת נשק גרעיני", אמר הערב (שלישי) נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כשהודיע על פרישת ארצו מהסכם הגרעין עם איראן ועל חידוש הסנקציות הכלכליות כנגדה, שיהיו הקשות ביותר שבכוחה של ארצות הברית להטיל.

רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ. נראה שהיחסים בין המנהיגים והמדינות שבו להיות הדוקים כבעבר, (צילום: קובי גדעון, לע"מ).

בנאומו התייחס הנשיא לא פעם לכך שאיראן היא אומה סוררת, אך לא הציג ראיות של ממש בדבר הפרת הסכם הגרעין. בהקשר הזה ראוי לציין שבראיון לכבוד חג הפסח ב"הארץ" ציין הרמטכ"ל איזנקוט כי ישראל לא מזהה כעת "הפרות איראניות של ההסכם". איזנקוט גם ציין אז כי "אם יהיו שינויים בכוונות של איראן, נדע עליהן. כרגע ההסכם, על מגרעותיו, עובד. והוא דוחה את מימוש החזון הגרעיני של האיראנים ב–10 עד 15 שנה". איראן היא אכן מדינה שמנחה, יוזמת ומפעילה ארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון אך היא, כך נראה, גם מדינה שמקיימת את ההסכם שעליו חתמה. איראן, ציין הנשיא בנאומו, הודיעה שלא תהיה תיתן ידה להסכם אחר, וזה בסדר. לו הוא היה בנעליהם כנראה שהיה מצהיר דברים דומים. אבל הסנקציות יכריחו את איראן לבקש הסכם אחר, וזה יהיה ההסכם הנכון.

טראמפ אמנם היה זה שהכריז על הפרישה אבל הנאום נשמע כאילו יצא מפיו של ראש הממשלה נתניהו, מה שמעיד על רמת התיאום והקרבה הן בין המנהיגים והן בין המדינות. טראמפ אף ציין שדבריו נשענים על ההישג הדרמטי של המוסד, שהבריח מטהרן כמות אדירה של מידע ממה שניתן להגדיר כארכיון הגרעיני האיראני, אותו חשף נתניהו שבוע קודם. המידע הוכיח שאיראן אכן היתה בעיצומה של תכנית לפיתוח נשק גרעיני בטרם החתימה על הסכם הגרעין עם המעצמות, תכנית אותה הכחישה אך דבר קיומה היה ידוע לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א).

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט בהערכת מצב עם מפקדים ברמת הגולן לאור האיום בפעולת גמול איראנית, (מקור: דו"צ).

אבל לצד ההישג המדיני המרשים, שעשוי, לגרום לאיראנים לחשוש ממה שראש הממשלה לשעבר אהוד ברק הגדיר כ"אי-צפיות של טראמפ", כלומר היותו בלתי צפוי בעליל, ובכלל זה מתקיפה אמריקנית במקרה של חתירה שלהם לפצצה גרעינית, כדאי להיות גם קצת מודאגים. מלחמות כמעט אף פעם אינן פורצות בחלל ריק, כך סתם. לרוב קדמה להן מתיחות ארוכה, חצייה של סף פעולות אלימות וכן גורמים כלכליים ומדיניים שהביאו להסלמה. בשנה שקדמה ל"צוק איתן", למשל, מצא עצמו החמאס דחוק לפינה. צבא מצרים בפקודת א-סיסי סגר את המנהרות לרצועת עזה – עורק ההספקה הראשי לרצועה. ישראל מצדה התנגדה לתשלום משכורות לאנשי החמאס באמצעות קטאר. המחנק הכלכלי שבו מצא את עצמו החמאס בשל אובדן הרווחים ממיסוי ההברחות לצד המחסור באמצעי לחימה מוברחים הביא אותו לכלל ייאוש. מבצע "שובו אחים" שביצע צה"ל בגדה המערבית בניסיון לאתר את הנערים שחטפה חוליית חמאס כבר היה בגדר גפרור שהצית את ההסלמה.

יש מי שאומרים שהנשיא האמריקני הנוכחי מבין שבמזרח התיכון מבינים ומעריכים רק כוח. כדאי לזכור שזהו המצב, למעשה, בכל העולם ולא מן הנמנע שגם האיראנים יבקשו להזכיר שהם כוח שיש להתחשב בו. לא מן הנמנע שהמתיחות בצפון, שגם כך גוברת, לצד החלטת ארצות הברית לפרוש מהסכם הגרעין ופתיחת השגרירות האמריקנית בירושלים, יביאו להסלמה של ממש. את המחיר תגבה איראן ראשית מישראל ורק אחר כך מידידתה החזקה שמעבר לים. בנאום שנשא לאחר נאום הפרישה של טראמפ מן ההסכם, הזהיר ראש הממשלה נתניהו את האיראנים ובני בריתם מלפעול כנגד וציין ש"הצבא מוכן". יש לקוות שכן. אבל לצד הנחישות לפעול כדאי לזכור שהמלחמה הבאה בצפון לא תהיה דומה לקודמתה, כי אם, כפי שהזהיר בשעתו אלוף פיקוד העורף דאז, אייל אייזנברג, עצימה בהרבה, ומה שנראה לעיתים לדרג המדיני כאפשרי וישים בדיונים שקדמו לעימות, נראה אחרת לגמרי כשהמערכה מתרחשת. 

האם ישראל חוששת מהסדר עם החמאס ממלחמה? 

מימין: האלוף (מיל') שגיא עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (מקור: ויקיפדיה).

בהרצאה שנשא ב-2011 באוניברסיטת תל אביב לרגל פרסום ספרו, "היד שקפאה", אודות המשא ומתן הכושל עם סוריה שניהל מטעם ממשלת ברק, אמר האלוף מיל' אורי שגיא כי "זה כישלון, בעיני, בעל משמעות אסטרטגית שאינו נופל מכישלון במערכה צבאית". בהמשך לכך תהה אז שגיא, בעברו מח"ט גולני וראש אמ"ן, מדוע זה שבישראל כישלונות של מהלכים מדיניים לא נחקרים באותם מסרקות ברזל שבהם אנחנו בוחנים כישלונות צבאיים, למרות שהדעת נותנת שכישלון שכזה מקדם את בוא המלחמה? באותם ימים, שקדמו למלחמת האזרחים עם סוריה, ניסח שגיא בספרו את השאלה (שלא לומר כתב אישום), האם ישראל מפחדת משלום עם סוריה יותר מאשר ממלחמה איתה. האפשרות של הסדר מדיני עם הסורים נראית היום בגדר פנטזיה, אבל מה עם החמאס?

השבוע פורסם שלאור המשבר ההומניטרי ברצועת עזה והבידוד המדיני העבירה הנהגת החמאס לישראל מסר לפיו תשקול משא ומתן עמה שמטרתו, הסדר הפסקת אש ארוך טווח. עמדת החמאס בפתיחת מו"מ שכזה נותרה עמומה, גם דרישותיה של ישראל בו אינן ידועות, אך מוטב למצות אותו ולא לתת לא לחמוק, גם אם תשומת הלב של ההנהגה בישראל נתונה רובה ככולה לאיראן, ולו משום שהוא עשוי למנוע את העימות הקרב ובא. בהיעדר פתרון אחר עשויים בחמאס להחליט שעימות הוא הדרך הטובה ביותר, לא משום שביכולתם להשיג בו הישגים צבאיים של ממש, אלא בשל יוזמות השיקום הבינלאומיות שלאחריו. זה אף פעם לא רעיון טוב לדחוק אנשים אל הקיר, כשאין להם דרך נסיגה הם נוטים ללכת קדימה, ובכל הכוח.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.05.2018)

במדינה יש שבטים, בצה"ל מוטב שלא יהיו | מאת גל פרל פינקל

ביום העצמאות, למרות המסרים המאחדים היה גם מי שבחר לפלג באמצעות כרוזי נאצה כנגד מח"ט שומרון. הביקור בהר הרצל ביום הזיכרון המחיש, יותר מתמיד, שהמחיר ששילמו הנופלים נועד כדי שנחיה פה יחד לבטח. מי שמנכס לעצמו את צה"ל, או לחלופין אוהד אותו רק שנוח, עושה להם עוול.

• פורסם ב"דבר ראשון"
• 21 באפריל 2018

הכרזה כנגד מח"ט שומרון, גלעד עמית, (מקור: טוויטר).

יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל היה, ככלות הכל ולמרות רעשי רקע שקדמו לו, יום חג של ממש שהדגיש את המאחד והמחבר בין חלקי העם. למרות זאת, בשוליים היה מי שבחר לתלות כרזות נאצה כנגד מפקד חטיבת שומרון, אל"מ גלעד עמית, בהן נטען כי הוא "יורה ביהודים" ומתנכל להתיישבות. ברקע עמד פינוי מבנה לא חוקי בסוף השבוע שעבר, במאחז ראש יוסף שסמוך לאיתמר. בשל התנגדות התושבים במקום נאלצו חיילי החטיבה המרחבית לירות באוויר, מה שהלהיט את הרוחות והביא, ככל הנראה, לתליית הכרזות ברחבי השומרון. מספר חשודים נעצרו (ושוחררו כעבור מספר שעות) אבל הגיבוי לעמית, יוצא פלס"ר שריון שהצטיין כסמג"ד בנח"ל במלחמת לבנון השנייה, נעצר עד כה במערכת הביטחון. הרמטכ"ל איזנקוט גינה מיד את האירוע, וציין שצר לו "שכך בחרו גורמים קיצוניים לציין את יום העצמאות ה-70 למדינה, אותם גורמים פועלים כנגד מי שמגן עליהם לילות כימים". לפוליטיקאים זה לקח יותר זמן. השר ליברמן פרסם שעות מאוחר יותר הודעת גינוי. האחרים, ובהם ראש הממשלה, שר החינוך, שרת המשפטים והשר לביטחון פנים, נותרו, נכון לזמן כתיבת הדברים, בשתיקתם.

עמית הוא לא המח"ט הראשון שחוטף אש מהמתנחלים בגזרת שכם. כך למשל, ב-2014 בעת שסיור שערך בהתנחלות יצהר, גילה המח"ט דאז, אל"מ יואב ירום, כי צמיגי הגי'פ שלו נוקבו בידי המתיישבים. אז דווקא הזדרז השר בנט לגנות את האירוע ופרסם בפייסבוק פוסט בו כתב לתושבי יצהר כי אינו יודע "מי אתם ומה אתם חושבים שאתם. אינכם ראויים ללוחמים כאלה, והם אינם ראויים לכם. יש מדינה אחת, צבא אחד, ומי שרוצה להקים פלנגות כנגד החיילים שמגינים עליו, שומט את הקרקע מתחת לישיבתנו כאן. הוא ולא אחר". למרות הגינוי האירוע חזר על עצמו שלושה חודשים לאחר מכן ושוב נוקבו צמיגי הג'יפ של ירום, יוצא סיירת גולני שנפצע פעמיים במהלך שירותו הצבאי ובאחת מהן איבד את כף רגלו. אירועים כאלה לא נעצרים בדרג המח"ט ובמרוצת השנים התנכלה ההתיישבות בשטחים גם למפקדי אוגדת איו"ש כמו ניצן אלון ולאלופי פיקוד מרכז כמו גדי שמני. הפעם, נוכח הכרזות כנגד המח"ט, שמר השר בנט, על שתיקה. אולי העדיף להתמקד בהכנות לפרס ישראל ולהדגשת מסר של אחדות ופיוס. מי שיפקיר את צה"ל לבדו במערכה מול הקיצוניים, שלא ייתמם בהמשך.

והזמן חלף

יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא תמיד קשה. הוא מתחיל ערב קודם לכן, כשהשירים הכי יפים בעברית מתנגנים ברדיו ואתה נותר עם המחשבות והשאלות: מה היה אילו? ואיך הם היו היום? מה היו חושבים על מי שהפכת להיות? "הוא נשאר בן עשרים, והזמן חלף…" כתב עלי מוהר על חברו לשירות בצנחנים, יורם ביאלר, שנהרג. בעבורי, ככל שאנחנו מתבגרים הופך הביקור השנתי בהר הרצל לקשה יותר. אירועים כמו סיום התואר, נישואין ואבהות כמו מגבירים את ההבנה כמה הם החמיצו.

סגן מתניה צנוירט טען שחיילים מחנכים "ברגליים, בחוץ עם המפקדים".

בצפירה בבוקר עמדתי, כמו כל שנה בשנים האחרונות, סמוך לקברו של הסמ"פ שלי בצנחנים, סגן מתניה צנוירט ז"ל. הוא, שהגיע לפלוגה אחרי שהיה מפקד מחלקה בפלוגת החוד (את המסלול עשה בסיירת צנחנים), היה שונה מאוד מן המפקדים שהיו לנו בטירונות. כמי שבא מפלוגה ותיקה הוא לא הקפיד במיוחד על "דיסטאנס" והסביר פנים לכל חייל. אני, בעיקר זוכר אותו מחייך. לאן שלא הלך הלך חיוכו עימו, אפילו לבונקר הפלוגתי, עליו היה אחראי מתוקף תפקידו. ועוד זיכרון ממנו נגע לתרגיל מחלקה בשטח אש בבקעת הירדן, והוא שימש בו בקר וחונך. בסיום התרגיל, שנגמר כמובן בנסיגה ארוכה ומרובת פצועים מדומים, הוא נתן לנו מספר דגשים מקצועיים והזכיר את ההיתקלות המפורסמת של סיירת צנחנים בלבנון ב-99' בה נהרגו מפקד הסיירת, איתן בלחסן, ושני קצינים נוספים. "ואת איתן היה צורך בארבעה אנשים כדי להוציא מן הוואדי", סיפר לנו מתניה, וכולנו הבטנו בו במן יראה שכזו. פתאום נפלה עלינו ההבנה שאלה עלולים להיות אנחנו, בפעם הבאה, באיזה ואדי שכוח אל, תחת אש עם פצועים. אז, אני חושב, הבנתי אולי בפעם הראשונה שהשירות בקרבי הוא עניין רציני ולא משחק.

הוא היה מפקד מעולה וגם מחנך, ולתקופה קצרה, בעת שהתחלף מפקד הפלוגה שלנו באמצע המסלול, היה גם המ"פ בפועל. ביוני 2003, שבוע לפני שהפלוגה סיימה מסלול, כשכבר הייתי מפקד כיתה בעצמי בפלוגת טירונים, בישר לי חברי על מותו בתאונה. באחת האזכרות סיפר הסמג"ד דאז, אליעזר טולדנו (לימים מח"ט הצנחנים ב"צוק איתן" והמזכיר הצבאי של ראש הממשלה), שמתניה היה "עצמאי מאוד, ובעיקר ידע לקבל אחריות" ועוד ציין שהיה "זריז ומהיר בביצוע. הוא היה נווט טוב וקלע טוב – פרקים חשובים במסכת החיילות, ובעיקר בפיקוד". במהלך תעסוקה מבצעית בטול-כרם, סיפר, הוא נדרש לטפל בתלונת מש"קיות הת"ש והחינוך של הגדוד על שהמ"פ וסגנו לא מתייחסים לבקשותיהן וטוענים ש"בשביל חינוך ות"ש יש מפקדים, ושהכי כדאי שלא נפריע". הוא זימן אליו את מתניה לבירור והנחה אותו ואת המ"פ לעבוד בשיתוף עם המש"קיות, שאכן עושות עבודה חשובה. מתניה, שהיה תחילה נבוך, חייך לבסוף (תמיד, כאמור, היה חיוך נסוך על פניו) ושאל בעדינות את הסמג"ד, "חינוך זה הסברות וסקירות כתובות של מש"קית חינוך? חינוך זה ברגליים, בחוץ עם המפקדים". הוא באמת היה כזה מפקד.

"קודם כל אדם"

הספר נועד להמחיש את תרומתם של בני הציונות הדתית לצה"ל, (מקור: סימניה).

בחלקה שבה הוא קבור, קבורים לא מעט שמות, שעבור בני דורי שחוו את המלחמה הסיזיפית וחסרת השם שכונתה "האנתיפאדה השנייה", מסמלים את הלחימה ההיא ובהם הראל מרמלשטיין מהשייטת, פיני כהן וחגי לב מסיירת גבעתי. חלקם, כמו מתניה, הם בני הציונות הדתית. ספר חדש שיצא באחרונה, "כיפה סרוגה נשק בהצלב" מאת אילן כפיר ודני דור (ידיעות ספרים, 2017), נועד להמחיש את תרומת מגזר זה לצה"ל. הספר עושה זאת באמצעות סיפורם של 18 לוחמים ומפקדים בולטים שנפלו בפעילות מבצעית. כולם בנים למשפחות דתיות, חלק ניכר מהם עוטר לאחר מותם בצל"ש.

אחד הפרקים בספר הוא זה אודות רב-סרן רועי קליין, שנפל כסגן מפקד גדוד 51 של גולני, בקרב בינת' ג'בייל, במהלכו נזרק רימון יד לעבר הכוח בפיקודו וקליין זינק עליו, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג והציל בכך את חיי חייליו. לאחר מותו עוטר בעיטור העוז על גבורתו. קליין, בוגר מכינת עלי, "התנדב לצנחנים והגיע לעורב צנחנים, פלוגת הנ"ט" (עמוד 177). באותה עת הוחלט בצה"ל להקים את יחידת אגוז, יחידה ייעודית ללחימה בחזבאללה, והצוות בו שירת הועבר לאגוז ונדרש להחליף את הכומתה האדומה של הצנחנים בחומה של גולני. הצוות התמרמר ומחה בפני מפקד אגוז, קצין השייטת ארז צוקרמן. קליין חשב אחרת ואמר לצוות ולצוקרמן, "אנחנו הגענו מהצנחנים, אבל אנחנו לא התגייסנו לצנחנים. התגייסנו לצה"ל, התגייסנו למען עם ישראל, ואם עם ישראל זקוק לכך שנהיה כאן – אנחנו נהיה כאן" (עמוד 178).

את ההקדמה לספר כתב שר החינוך נפתלי בנט, ראש מפלגת הבית היהודי. עבורו הספר אינו רק אסופת סיפורים אודות גיבורים מן הציונות הדתית. הפרק הראשון בספר, נוגע בו אישית שכן הוא עוסק בסא"ל "עמנואל מורנו, בן צוות שלי בסיירת מטכ"ל" (עמוד 7), שהיה חברו הקרוב. בהקדמה הדגיש בנט כי "גבורה היא תכונה שצריך לבנות. בכלל, מרבית התכונות הראויות אינן מולדות, אלא ניתנות לבנייה וטיפוח" (עמוד 9), וציין כי למרות סיפורי הגבורה שבספר, "אל יגבה לבבנו. ספר זה אמנם מתמקד בבני הציונות הדתית, אך מובן מאליו שגבורה אינה נחלה של זרם מסוים, דתיים, חילונים או חרדים" (עמוד 7).

הקריאה בספר מרתקת. דור וכפיר, עיתונאי וסופר ותיק שמכיר את התחום הצבאי גם כמי שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את תעלת סואץ, בחטיבה של דני מט, יודעים לספר סיפור. אולם התזה של הספר מציגה את בני הציונות הדתית ככאלה שהיו מוכנים להקריב יותר למען העם והארץ מכפי שהיו מוכנים בני ובנות מגזרים אחרים. נכון, ישנה נוכחות משמעותית בשלושת העשורים האחרונים של ציבור זה בקרב הקצונה הקרבית של צה"ל, בדגש על חי"ר ויחידות מיוחדות. אבל התיזה שהציג בשעתו הרב הצבאי הראשי תא"ל רונצקי, לפיה "אין ספק שקצין דתי נלחם יותר טוב מחילוני", אינה עומדת במבחן המציאות. כששאל פרשן צבאי את הרבצ"ר, שהיה בעצמו קצין צנחנים ומ"פ בסיירת שקד, כיצד זה מסתדר עם הכישלון במלחמת לבנון השנייה, בה היה מספר הקצינים הדתיים היה גבוה מאי פעם? הוא לא ידע להסביר. במבצע "צוק איתן" היתה נוכחות הציונות הדתית בקרב הקצונה הבכירה בולטת עוד יותר והתוצאות נשארו רחוקות מלהשביע רצון. גם הבחירה להציג רק חיילים ומפקדים שנפלו, שגויה. ישראל היא מדינה שמקדשת את החיים ולא את המוות, כמו כמה מהארגונים שכנגדם לוחם צה"ל. מוטב היה לבחור גם (לא רק) סיפורים אודות דמויות מופת שעודן מהלכות בינינו. 

רס"ן נדב מילוא, טען שבעבר היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל, (מקור: דו"צ).

פרק נוסף בספר נוגע בדמותו של רב-סרן נדב מלוא, מפקד פלוגת ההנדסה של הצנחנים שנפל ב-97' בלבנון. מלוא, שנהג לומר כי "צנחן הוא זה שהוא קודם כל אדם ורק אחר כך חייל" (עמוד 55), נחשב למפקד מיוחד ואין כמעט שנה ששמו לא נזכר בטורי ההספדים של מפקדים יוצאי החטיבה. אבל הקריאה אודותיו, במיוחד השבוע, הזכירה לי דווקא אמירה אחרת שלו, שאינה מופיעה בספר. העיתונאי נחום ברנע מתאר בספרו, "ימי נתניהו" (הוצאת זמורה ביתן, 1999), כיצד ירד בשעתו לשטחי האש בבקעת הירדן, אותם שטחי אש בהם חנך אותנו מתניה, ושוחח עם מלוא, אז מ"פ פלוגת מסלול בגדוד 101. זה האחרון, כך התברר, התבייש אז מנסיבות הזמן ומכך שפעם דברים היו מובנים מאליהם ועתה הם אינם כאלה. מה למשל? שאל ברנע. "פעם היה ברור שיהודי לא מרים יד על שוטר או חייל" (עמוד 306). הזמנים בהחלט השתנו. מחוץ לצבא ישראל מפולגת כל העת לשבטים מסוגים שונים: החרדים, החילונים, הדתיים-לאומיים ועוד. זר שיסייר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל ויביט במצבות לא ידע מי דתי, מי חלוני, מי האמין בשלמות הארץ ומי בפשרה טריטוריאלית. שם, כולם שבט אחד. אולי כדאי לזכור את זה גם בנוגע לחיים. בנאום הפרישה שלו מצה"ל כסגן רמטכ"ל (כלומר רגע לפני שמונה לרמטכ"ל), אמר בני גנץ, כי הוא מוצא את עצמו "בזמן האחרון חושב בעיקר על החברים שלנו שנפלו. על מה האנשים הללו נהרגו והאם אנחנו עדיין ראויים להם?" זו שאלה שאנחנו, שנשארנו, צריכים לשאול עצמנו כל העת.

בחזרה אל הכפור | מאת גל פרל פינקל

ג'ון לה-קארה הוציא ספר חדש, המציג מזווית אחרת את ספרו "המרגל שחזר מן הכפור", אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב. בספר תוהה הסופר הבריטי (סוכן חשאי לשעבר בעצמו), האם האמצעים ששימשו את המערב בכדי לנצח במלחמה הקרה הצדיקו את המטרה?

• פורסם באתר "דבר ראשון"
• 20 בפברואר 2018

יושב לו סוכן חשאי בדימוס, שמאחוריו עשרות מבצעי ריגול מורכבים במלחמה הקרה, מול באני, היועץ המשפטי של השירות (מי לעזאזל קורא לעצמו באני?) ומורט את שיערות ראשו. מה, הם לא יודעים שהמבצע ההוא, מלפני כמעט 60 שנה, הצליח? 

דיוויד קורנוול, הוא ג'ון לה קארה, (מקור: ויקיפדיה).

הבשורה על ספר חדש מאת הכהן הגדול של ספרות הריגול, ג'ון לה-קארה (ששמו האמיתי הוא דיוויד קורנוול), שמתאר עלילה חדשה שגיבורה הוא רב-המרגלים "הגוץ הממושקף והמודאג תמיד ג'ורג' סמיילי" (עמוד 13), שמחה אותי מאוד. בספריו תיאר הסופר, בעצמו איש השירות החשאי הבריטי, אולי טוב מכולם, את עולם הביון במלחמה הקרה – המאבק בין ארצות הברית ובנות-בריתה לבין ברית המועצות וגרורותיה. בספריו, הוצגו המרגלים כאנשים רגילים, אפורים, העובדים בארגון ממשלתי בירוקרטי, מסואב ומנוכר. ההיפך הגמור מגיבוריו של רוברט לדלום ובהם המתנקש ג'ייסון בורן, שתמיד לובשים טוקסידו, חמושים באקדחים עם משתיקי-קול ומיישמים היטב את שיעור ה"שלוף – דרוך –תירה" שלמדו. אין זה אומר שהספרים שכתב היו גרועים, להיפך. בביקורת שהתפרסמה ב"וושינגטון פוסט" על אחד מספריו של לדלום נכתב שמדובר ב"ספר מחורבן עד כדי כך שנשארתי ער כל הלילה כדי לגמור אותו". הספרים הללו הציגו את עולם הריגול כזוהר וכעימות בין טובים ורעים, ומחבריהם כתבו מותחנים. לה-קארה, כדברי אלוף (מיל') שהיה מיודד עמו, הוא סופר של ממש.

לה-קארה, כתב הסופר והמתרגם יונתן דה שליט (איש מודיעין אף הוא) בהקדמה לאוטוביוגרפיה שפרסם הסופר הבריטי בשנה שעברה, "הבהיר לנו שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל". והנה, הכנופייה הישנה רוכבת שוב. סמיילי, גווילם, לימאס, קונטרול וגם ביל היידון הזכור לשמצה ועוד ועוד. 

אמת שברירית

סמיילי וגווילם חוזרים, (מקור: הוצאת כנרת).

ספרו החדש "מורשת של מרגלים" (הוצאת כנרת, 2018), מתמקד הפעם באחת מדמויות המשנה בטרילוגיית קארלה הנודעת של לה-קארה (על שם יריבו הגדול של סמיילי במרכז המוסקבאי). גיבור הספר, אם כן, הוא פיטר גווילם, פעם נערו ושותפו של סמיילי בשירות החשאי הבריטי, וכיום מרגל מזדקן שנהנה מפרישתו בחווה מבודדת בבריטני. סמיילי, ש"היה ראש השירות בעשר השנים הכי קרות של המלחמה הקרה" (עמוד 29), הוא שגייס את גווילם בשעתו, כשהציע לו "להצטרף אלינו על בסיס קבוע יותר. אנשים שעובדים בשבילנו בחוץ לא תמיד משתלבים בפנים. אבל במקרה שלך אנחנו חושבים שיש סיכוי. אנחנו לא משלמים הרבה, והקריירה בדרך כלל קטועה. אבל אנחנו כן מרגישים שזה תפקיד חשוב, כל עוד מתמקדים במטרה ופחות באמצעים" (עמוד 14). הוא עבר הכשרה בבית הספר של השירות ("החממה"ׂ, כפי שכינה זאת בספריו) שבסאראט והיה לקצין איסוף. 

גווילם הוא מהגיבוריו הזכורים לטוב של לה-קארה, מעין נער-פוסטר מוכשר ואולי הגיבור היחיד שלו שמזכיר במשהו את גיבורו של איאן פלמינג, ג'יימס בונד. בשעתו הפעיל גווילם סוכנים בצפון-אפריקה הצרפתית, תפקיד שנחשב למסוכן מאוד. הכיסוי שלו, בדומה לזה של המחבר, "נשרף", סוכניו נתלו והוא "קורקע", ונעשה לאחראי על יחידת המתנקשים של השירות, המכונה "ציידי-הגולגולות". בפרספקטיבה על אותם ימים מעיר גווילם ש"בחממה שבסאראט לא לימדו הגנה עצמית אלא מגוון דרכים להרוג, אחדות מהן בשקט, אחרות קצת פחות, אבל הגנה עצמית לא הופיעה בתפריט" (עמוד 112). עתה נקרא גווילם הקשיש ללונדון בכדי לספק לבאני, היועץ המשפטי של השירות ולא של גווילם (כפי שהוא מתעקש להבהיר), הסבר על תפקידו "במבצע הונאה בריטי, שם-קוד מערבולת, שתוכנן נגד שירות הביון המזרח-גרמני (השטאזי) בשלהי שנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה העשרים, והוביל למותם של הסוכן החשאי הבריטי הטוב ביותר שהכרתי מימי, ושל אישה חפה מפשע שלמענה הוא הקריב את חייו" (עמוד 7). 

בניין השירות החשאי הבריטי בלונדון, (מקור: ויקיפדיה).

גווילם שב ללונדון, ואז מבהיר לנו לה-קארה, באמצעותו, מה דעתו על המטה החדש והגרנדיוזי של השירות החשאי הבריטי, ועל הדרך מספק לנו פלאשבק לימי המלחמה הקרה. "צריך להיות מרגל מהדור הישן כדי להבין את הסלידה שתקפה אותי למחרת בארבע אחר הצהריים, כששילמתי לנהג המונית והתחלתי להעפיל במעלה שביל הבטון המוביל למטה החדש והראוותני של השירות. הייתם צריכים להיות אני בשיא קריירת הריגול שלי, כשחזרתי עייף כמו כלב ממוצב שכוח-אל של האימפריה – הסובייטית בדרך כלל, או אחת החברות בה. הגעתם היישר מנמל התעופה של לונדון באוטובוס, ואז נסעתם בתחתית לכיכר קיימברידג'. צוות ההפקה המתין לתחקר אתכם. עליתם בחמש מדרגות מטונפות אל מפתן הזוועה הוויקטוריאנית המכונה ה"מטה", ה"משרד", או פשוט ה"כיכר". והגעתם הביתה" (עמוד 19). עד מהרה מגלה גווילם כי בשירות בגלגולו הנוכחי עובדים אנשים ש"לא ידעו את יוסף" ואין להם מושג איך ניצחו הוא וחבריו בעימות הקטלני ההוא, שהיום מכונה המאבק הבין-גושי אך עבורם היה עניין של חיים ומוות, כשהם פועלים לבדם בארצות יעד. 

מבצעי מודיעין שפעם נחשבו להצלחה גדולה, נבחנים בעיניים של מי שהתרגלו לבחון כל דבר בכלים משפטיים ומוטרדים בעיקר מכך שהשירות יהיה חשוף לתביעה. על גווילם לבאר להם מדוע נשלח הסוכן אלק לימאס למזרח גרמניה. כשמתכננים מבצע, מצטט גווילם את הכלל שטבע לימאס בנוגע למבצעים, "צריך להביא בחשבון כל דרך שבה השירות עלול לדפוק אותך, ולחכות לדרך היחידה שלא חשבת עליה, אבל הם כן חשבו" (עמוד 137). לימאס אכן נדפק, כהוגן, בידי אנשיו שלו. עכשיו, אחרי כל השנים שעברו, חייב גווילם לוודא שהוא לא יהיה השעיר לעזאזל שישלם על כך. כי מישהו חייב לשלם. 

המטרה מצדיקה את האמצעים?

כרזת הסרט, "המרגל שחזר מן הכפור", בכיכובו של ריצ'ארד ברטון, (מקור: ויקיפדיה).

לימאס הוא, כאמור, גיבור הספר "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), אולי ספר הריגול הטוב ביותר שנכתב, והמבצע שנדרש גווילם להסביר, "מערבולת", הוא בעצם סיפור המעשה בספר ההוא, שהפך את לה-קארה לסופר בעל שם בינלאומי. לימאס, גבר נמוך וחסון ממוצא אירי, הינו איש מבצעים מנוסה ומיומן שלחם במלחמת העולם השנייה בשורות מנהלת המבצעים המיוחדים (SOE) ושימש בראשית שנות השישים כראש "תחנת ברלין". הוא שב לבריטניה לאחר שכל הסוכנים שהפעיל נלכדו או נרצחו על-ידי השטאזי, שירות הריגול הנגדי של גרמניה המזרחית, ונאלץ לפרוש מן השירות. "בסופו של דבר, הם אמרו, ברלין היתה כישלון זה שנים, ומישהו היה צריך לשלם את המחיר. מלבד זה, הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).

אך למעשה לימאס לא פרש כי אם נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר. עליו לחצות מעבר למסך הברזל ולהפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. המבצע ההוא מסתבך ולימאס מגלה שכל האמצעים כשרים בכדי להשיג ולהצדיק את המטרה. בפרספקטיבה מאוחרת בספרו החדש, נראה שהסופר (שלחם במלחמה הקרה בעצמו) לעתים אינו בטוח בכך. אף שהספר החדש אינו מוצלח כפי שהיו אלו שכתב בשנות השישים והשבעים, הרי שגם כאשר לה-קארה בינוני הוא טוב בהרבה מכותבי מותחני הריגול. 

בספר שכתב אז, ב-63', שם לה-קארה את הציטוט הידוע של ג'ורג' אורוול בפי ראש השירות החשאי דאז, קונטרול, שמסביר ללימאס כי "אנו עושים מעשים לא-נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19). בעצם, אמר לנו לה-קארה כבר אז, הביון המערבי לא היה חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמציו לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם כפי שהיו אנשיו רוצים לחשוב.