משה יעלון

"הבושה תסייע לנו להתגבר על הפחד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו שב אל"מ אלון מדנס לשכם בימי האינתיפאדה השנייה, ותיאר קרב שעליו פיקד כסמג"ד בצנחנים. הספר טומן בחובו תובנות רבות על פיקוד, דוגמה אישית ולחימה בשטח בנוי ומורכב, אך בעיקר מדגיש הספר את חשיבותה של תחושת האחריות של המפקדים לרמת הביצוע של צה"ל.

הספר "הקרב במוצב הדיסקוטק" (הוצאת כריכה, 2022) שכתב אל"מ (מיל.) אלון מדנס. לכאורה, הספר שכתב עסק באירוע שהתרחש בפברואר 2003, במהלכו תקפו שני מחבלים מארגון "החזית העממית" מוצב של גדוד הצנחנים 202 בעיר שכם, שכונה "הדיסקוטק" משום שבעבר שימש כמועדון לילה פלסטיני. אבל רק לכאורה.

אף שהאירוע המרכזי בספר הוא סיפור הקרב, הרי שבפועל, תוארה בו הלחימה האינטנסיבית שבה היו נתונים אז כוחות צה"ל בכלל וחטיבות החי"ר הסדירות בפרט. מעט מאוד ספרים נכתבו על התקופה, ובודדים בלבד נכתבו בידי אלו שלחמו בה. ומכאן חשיבותו של הספר.

מבצע "חומת מגן" הסתיים רק כשנה קודם לכן ומאז היה הגדוד נתון בתעסוקה מבצעית בלב העיר שכם. מדנס, ששימש אז כסגן מפקד הגדוד, תיאר בספר את השגרה המבצעית, את המעצרים והפשיטות שהתרחשו לילה לילה ביהודה ושומרון, את העומס, הלחץ והפחד.

לא רק במבצעים התקפיים עסקו אז הכוחות. גם המחסומים, הסיורים ושאר הפעולות ההגנתיות שביצעו אז הכוחות הטילו עומס כבד על הלוחמים ועל המסגרות היחידתיות. הלחץ שבידיעה שאם נכשלת, עשויים מחבלים מתאבדים לחדור ללב המדינה ולבצע פיגוע, היה גדול. 

הספר מספק המחשה לדילמות המוסריות שעמן התמודדו מפקדי ולוחמי צה"ל, כתוצאה מן הפעילות בלב האוכלוסייה האזרחית. שירתי אז בצנחנים, בגדוד מקביל, והקריאה בספר החזירה אותי (כפי שאני בטוח שתעשה לשאר בני דורי) לאותם מקומות, מראות וחוויות שתוארו בספר.

מדנס, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, הוא קצין עתיר ניסיון קרבי. לוחם ומפקד בשנות השהייה בלבנון, שפיקד על הפלוגה המסייעת של הגדוד במבצע "חומת מגן", במהלכו כבשו חטיבות גולני והצנחנים את העיר שכם. "עם תחילתה של ההתקפה הובלתי עם מחלקות הסיור והמרגמות של הפלוגה מהלך רגלי שנועד לפתוח את ציר השומרונים עד לשכונת ראס אל־עין, לטהרו מאויב ולאתר בו מכשולים בטרם ייכנסו כוחות הגדוד הממוכנים" (עמוד 127). הוא ולוחמיו נקלעו לקרבות רבים עם המחבלים, חלקם בטווחים קצרים מאוד.

במהלך שירותו נפצע שלוש פעמים ועל האופן שבו פיקד על הפלוגה המסייעת בגדוד 202 במבצע "חומת מגן", עוטר בצל"ש אלוף פיקוד המרכז. בהמשך שירותו שימש בין היתר כמפקד גדוד 101 בחטיבה וכמפקד חטיבה מרחבית בגבול לבנון. את הספר כתב בעת חופשת הפרישה מצה"ל בעודו מתמודד עם מחלת הסרטן (שממנה, למרבה המזל, החלים).

הפעלת הכוח רמסה את בניין הכוח

דווקא אז, בעיצומה של הלחימה החליט מפקד החטיבה דאז, אל"מ אביב כוכבי (לימים הרמטכ"ל), לקיים תרגיל חטיבתי. במשך שנות האינתיפאדה השנייה, כתב המחבר, "ובעיקר מתקופת מבצע חומת מגן ואילך, "הפעלת הכוח" בצבא היבשה רמסה את "בניין הכוח" ודחקה אותו לשוליים" (עמוד 41).

זו, ציין, הייתה אחת הסיבות המרכזיות לתוצאות המאכזבות של כוחות היבשה בלחימה במלחמת לבנון השנייה. כשלוקחים בחשבון את המלחמה שפרצה שלוש שנים אחר כך, "ההתעקשות של המח"ט כוכבי לקיים את התרגיל החטיבתי, הייתה מקצועית, ראויה ומדויקת" (עמוד 41).

אבל התרגיל גם גרם לכך שחלק ניכר ממפקדי הגדוד, ובהם המג"ד, סא"ל מיקי אדלשטיין, ומפקדי הפלוגות, עזבו את הגזרה לשבוע והותירו בה סדר כוחות מצומצם תחת פיקודו של מדנס. למרות היעדרות המפקדים החליט מפקד החטיבה המרחבית שומרון, אל"מ הראל כנפו, שעשה שנים ארוכות בצנחנים, על מבצע מעצרים חטיבתי באותו שבוע. הגישה שלו הייתה ברורה – הטרור לא מתחשב באילוצי גרף התרגילים של צה"ל. 

המונח "ערפל קרב" קיבל משמעות כפולה

באחד הלילות, בעת שהיה בתדריך למבצע שקיים המח"ט, כנפו, קיבל מדנס דיווח על ירי מחבלים על מוצב הדיסקוטק שאותו החזיקה פלוגת החוד הגדודית.

בדיעבד התברר כי שני מחבלים ביקשו לנצל את הערפל ששרר בגזרה ולתקוף את המוצב. אולם השניים קרבו אל המוצב בדיוק כאשר סגן מפקד פלוגת החוד החליט לתרגל את חייליו בתרחיש של התקפת מוצב. הצעקות ותנועות החיילים במוצב גרמו למחבלים לחשוב שהתגלו והם פתחו באש. מן הירי נהרג לוחם, סמ"ר עידן סוזין. בהמשך חילופי האש נהרג מפקד מחלקה בפלוגה, סגן אמיר בן אריה, ונפצעו שני לוחמים. 

מדנס עזב את התדריך ודהר עם רכב החפ"ק שלו לעבר המוצב, כשלמעשה אינו יודע בדיוק מה התרחש. "אותו פלוני שאי שם בהיסטוריה טבע את המונח "ערפל קרב", כנראה נדרש גם הוא להילחם בהר גריזים בזמן ערפל כבד, שכן באותם רגעים המונח "ערפל קרב" קיבל משמעות כפולה" (עמוד 152).

כשנסע בג’יפ הממוגן חש מגוון של תחושות ובהן פחד, צער ותסכול על הנפגעים שהיו ואולי גם יהיו, אך בעיקר תחושת בושה. חשש שמה "יבייש את הפירמה".

עם הגיעו למוצב, כתב, "כשעול הבושה גבר על מועקת הפחד, גמלה בראשי ההחלטה לצאת אל התופת ולחתור למגע עם המחבלים עד לחיסולם" (עמוד 153). הוא ואנשיו פרקו מהג'יפ וחברו לכוח פלוגת החוד במבנה. "החלטתי להוביל את מהלך הטיהור מתוך הבנה שעתה אני הוא מפקד האירוע ושכל האחריות מוטלת על כלפיי" (עמוד 157), הסביר.

מדנס הוביל חולית סריקה קטנה, שכללה את קשרו האישי וקצין נוסף, שהקיפה את המבנה בניסיון לאתר ולהרוג את המחבלים. הכוח נע תוך השלכת רימונים וירי לנקודות חשודות. בעת שטיפס על קורה בכדי לעבור לצדה השני של החומה שהקיפה את המבנה והפרידה בינו לבין מטע עצי זית, נורה לעברו צרור יריות. הכדורים, כתב, "חלפו ממש בסמוך לאוזני השמאלית. ביני לבין הקשר" (עמוד 167).

הקצין שהיה עמו, מ"מ מהפלוגה המסייעת, השיב באש ויתכן שאף פגע במחבל. מדנס השליך רימון נוסף והפעם השהה את השלכתו, כך שלמחבל לא תהיה שהות לגלגל אותו לעברם בטרם הפיצוץ. למזלם, כתב, "הרימון הושלך כראוי ונפל מעברה השני של הגדר. נצמדנו מכווצים לחומת האבן, וכעבור שתי שניות נשמע פיצוץ עז ממש מעלינו" (עמוד 168).

"קדימה לטפס" (עמוד 168), צעק מדנס והשלושה טיפסו על הקורה, כתב, "בהמטירנו אש לחזית" (עמוד 168). המחבל נהרג. בסמוך למוצב נמצאה בוטקה שבה על־פי החשד הסתתר המחבל הנוסף. מדנס והקשר שלו ירו לעברה והשליכו לתוכה רימון. ואכן, שם אותרה גופתו לבסוף. נראה שנהרג בראשית הקרב בידי קלע מפלוגת החוד של הגדוד.

למרות תנאי הפתיחה הקשים, הצליח הכוח בפיקוד מדנס להפוך את הקערה על פיה ולהרוג את המחבלים. עם זאת, כמאמר הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, האירוע היה בחזקת "תאונה שרק חיכתה להתרחש". למרות שמרגע שהחלה הלחימה פעלו הצנחנים למופת, כתב, הרי שלנוכחות הקבועה בלב שכם יש מחיר. האויב לומד את צה"ל, את שגרת כוחותיו, ומזהה בקלות יחסית שינויים כמו צמצומים בהיקף הכוחות. 

ניצחון מרשים בקרב, כשלצידו טרגדיה

הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון, גם הוא קצין צנחנים מנוסה, ביקר בזירת הקרב וסיכם את האירוע במשפט לקוני וקולע: "מדובר בניצחון מרשים בקרב, כשלצידו טרגדיה ואובדן גדולים" (עמוד 189).

בסופו של הספר ניתח המחבר את הקרב ואת השגיאות שאירעו במהלכו. אין לחימה ללא טעויות, על האפס. "יש למחול לכולם על טעויות שנעשו בשדה הקרב – אך אין למחול למי שיסרב ללמוד מטעויות אלה!"(עמוד 216), קבע.

כפי שתיאר ברגעי הקרב הדרמטיים בראייתו, הבושה היא הכוח המשמעותי שמניע מפקדים, בכל הרמות. "כל עוד הבושה מקננת בנפשם של הקברניטים, אזי יש מקום לאופטימיות. הבושה תסייע לנו להתגבר על הפחד מהתמודדות בקרב ומהסתערות. לחלופין, הבושה תדכא את רצונם של הכושלים לאחוז בכיסאם ובתפקידם. ברגע שהמפקדים בצה"ל יאבדו את הבושה, נמצא את עצמנו עם צבא שמסתתר מאחורי יישובי הספר במקום לתמרן בחזיתם" (עמוד 217).

מדנס הוציא מתחת ידו ספר מרתק וכתוב היטב, הטומן בחובו תובנות רבות על פיקוד, דוגמה אישית ולחימה בשטח בנוי ומורכב. אך בעיקר מדגיש הספר את חשיבותה של אותה תחושת אחריות (בושה, כינה זאת מדנס) של המפקדים לרמת הביצוע של צה"ל. בלעדיה לא נצליח כאן במקום הזה.

היוזמה, הדבֵקות במשימה, חדות המחשבה הן שיביאו את הניצחון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסיבות שונות, ובעיקר משום שנמנע מהעיסוק במקומו בהיסטוריה והמרדף אחר הקרדיט, לא זכה הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון להכרה הראויה לו עוד בחייו. הביוגרפיה שנכתבה אודותיו נועדה לתקן זאת.

ישנם מפקדים שאף שפיקדו ולחמו בצמתים מרכזיים, ואף שפיקדו מלפנים, גילו קור רוח, יוזמה ונחישות, רשמו הצלחות נוכח תנאים קשים והובילו שינויים, כמו נדחקו ממקומם הראוי בהיסטוריה ובמורשת הקרב. במקרה של רא"ל בדימוס דן שומרון, הרמטכ"ל ה־13 של צה"ל, זה קרה כי האיש היה פשוט צנוע מדי.

הספר "מנהיגות שקטה" שכתב אל"מ (מיל.) ד"ר זאב דרורי (ידיעות ספרים, 2016) נועד לתקן זאת והוא מהווה ביוגרפיה מקיפה ומעמיקה שמתארת את סיפור חייו של שומרון מילדותו ועד לערוב ימיו. 

שומרון, ששמו שובש בצבא משימרון, נולד וגדל בקיבוץ אשדות יעקב. הוא "התגייס ב־1955 לצנחנים, שם מצא את מקומו הטבעי" (עמוד 38), לחם במלחמת סיני, השתחרר ושב לשירות. כמפקד כוח סיור לחם במלחמת ששת הימים ועוטר על גבורתו בעיטור המופת.

במלחמת ההתשה פיקד על גדוד הצנחנים 890, והוביל את לוחמיו בפעולת כארמה, במרדפים בבקעת הירדן ובפשיטות. לאחר שאחד הסמלים בגדודו, שנכשל שוב ושוב בבחני הכניסה לבית הספר לקצינים, הצטיין כשפיקד על מארב בבקעה שנתקל והרג חמישה מחבלים, דאג שומרון כי יתקבל לקורס. הסמל, לימים רמטכ"ל צה"ל, היה שאול מופז.

"תזכור שהחיילים מסתכלים עלינו"

במלחמת יום הכיפורים הוא פיקד על חטיבת השריון 401 בקרבות הבלימה בסיני. בתום הלילה הראשון למלחמה נותרו בחטיבתו 23 טנקים כשירים ללחימה מתוך כמאה. לימים אמר כי "ההפתעה במלחמת יום כיפור לא היתה בתחום המודיעין אלא בתחום ההכרעה, בתחום התודעה וההבנה" (עמוד 157). 

בבוקר ה־11 באוקטובר פגש במקרה המחבר (שהיה סמג"ד 890), בשומרון שעמד ליד עוקב מים והתגלח מחוץ לחפ"ק הפיקודי בג'בל חשיבה. "אני שחזרתי מפשיטה לילית על חניון טנקים מצרי, נקראתי לדווח בחפ"ק הפיקודי. הייתי מלוכלך, מלא אבק וחול מפעילות הלילה ופני לא ראו תער כבר ימים ארוכים" (עמוד 143). למי יש זמן להתגלח? שאל דרורי את מי שהיה בשעתו המג"ד שלו בצנחנים.

"שמעתי על הפשיטה המוצלחת הלילה, וזה מה שחשוב באמת. אבל תזכור שהחיילים מסתכלים עלינו, ואנחנו חייבים לשמש דוגמה אישית. המראה החיצוני, מעט סדר ומשמעת, הקרנת ביטחון ושליטה במצב, שליטה בקולך גם במצבים קשים, הם שעושים את ההבדל בין ניצחון לכישלון בשדה הקרב!" (עמוד 143), השיב שומרון נחרצות.

בהמשך הוביל שומרון את החטיבה בהצלחה בקרבות שריון, בכיתור הארמייה השלישית וכיבוש נמל עדבייה. פקודיו, ובהם האלוף (מיל.) עמנואל סקל שלחם תחתיו כמג"ד, העידו שהיה מח"ט מעולה.

"אנחנו יוצאים ל־4,000 קילומטר"

לאחר המלחמה מונה לקצח"ר וביולי 1976 הוטל עליו לפקד על הכוח שנשלח לחלץ את בני הערובה באנטבה. שומרון היה האיש שבכוח אישיותו שכנע את הממשלה כי צה"ל יכול לבצע את המשימה, ונשא על כתפיו את מלוא האחריות להצלחתה.

כמפקד כוח הפשיטה, שכלל כוחות מסיירת מטכ"ל וחטיבות הצנחנים וגולני, הבהיר לחייליו לפני ההמראה כי עליהם לזכור "שזכותו של כל יהודי או ישראלי לקבל את הגנת האומה" (עמוד 196). "אנחנו יוצאים ל־4,000 קילומטר, אין שום יחידה או כוח שיוכלו לעזור לנו, אנחנו לבד, אבל אנחנו הכוח הכי חזק בשטח" (עמוד 196), אמר שומרון לאנשיו וצדק. הכוחות נחתו, הפתיעו, הרגו את המחבלים וחילצו את בני הערובה בהצלחה.

אף ששומרון זכה לפרסום רב (בסרטים גילמו את דמותו אריק לביא וצ'רלס ברונסון) ולימים מונה לרמטכ"ל, נראה היה כי לא היה להוט אחר הקרדיט. לימים טען כי מיותר להתווכח על מי עשה מה, משום שהנושא המשמעותי היחיד הוא אופן קבלת ההחלטה על המבצע.

לאחר מכן התעקש (תוך ויתור על קידום לדרגת אלוף) ומונה למפקד אוגדה 162, משום שהאמין כי כדי להתקדם וגם כדי להיות איש מקצוע טוב יותר עליו לפקד על אוגדת שריון.

לאנשיו אמר כי "תוכניות המלחמה שעל גבי הניילון, טובות עד לרגע שבו מתחיל הקרב. על המפקדים לחיות ולחוש את השטח, את נתוני המודיעין והאויב ולפעול בגמישות, בהתאם לתנאים המשתנים. היוזמה, הדבֵקות במשימה, חדות המחשבה, הגמישות ביכולת התמרון ומהירות התגובה של כל מפקד ומפקד הן שיביאו את הניצחון" (עמוד 217). זהו מסר שלמרות הקדמה הטכנולוגית ומערכות השליטה המתקדמות שתומכות את המפקדים, נותר רלוונטי ותקף.

"צבא קטן וחכם"

בשנת 1987, לאחר שהיה מי שניסה להעליל על שומרון ולמנוע את מינוי לרמטכ"ל, בחר שר הביטחון דאז, יצחק רבין, בשומרון, אותו הכיר מאז מבצע אנטבה, כמי שיחליף בתפקיד את הרמטכ"ל משה לוי ("מוישה וחצי"). 

כרמטכ"ל הוביל שומרון את צה"ל בשורה של תהליכי בניין כוח תחת הסיסמה "צבא קטן וחכם". אחד הבולטים שבהם היה ההצטיידות בחימוש המונחה המדויק (חמ"מ) והקמת יחידות הנ"ט מורן ומגלן. עוד מימיו כקצח"ר, האמין שומרון כי "יסוד התנועה – היה ונשאר גורם ההכרעה במלחמה, וזאת על אף התפתחות והתעצמות יסוד האש בשנים האחרונות" (עמוד 211). בשדה הקרב המודרני, קבע, כוחות היבשה צריכים יכולת להפעיל אש מדויקת לטווחים גדולים בהיקף ניכר.

אל"מ (מיל.) בני בית־אור, "שהכיר והעריך את דן עוד מתקופת שירותם המשותף בצנחנים" (עמוד 310), פיקד אז על אגד 214, והיה אחראי על הקמת יחידות החמ"מ של כוחות היבשה. לדבריו, "תמיכתו של דן שומרון בפיתוח מערך החמ"מ בצה"ל תרמה רבות לקיום מערכת מבצעית חשובה זו" (עמוד 311).

יחידות אלו הפכו למכפיל כוח של זרוע היבשה ורשמו הישגים מבצעיים מאז ברצועת הביטחון בלבנון, ובהמשך גם במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים ברצועת עזה.

"עם מי נחיה כאן?"

צה"ל בפיקודו ניצב בפני שורה של אתגרים מבצעיים. הגדול שבהם היה האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בשלהי 1987. אז נדרש צה"ל לראשונה להתמודד עם ההתקוממות העממית הפלסטינית בשטחים. כרמטכ"ל, שומרון הודה שהצבא "אינו יכול לחסל מאבק אלים של אוכלוסייה אזרחית. הצבא יכול להוריד את רמת ההתנגדות והפעילות של ההתקוממות לדרגה נמוכה ביותר" (עמוד 366).

אין בכך כדי לומר שהצבא לא פעל כנגד הטרור במגוון דרכים, חלקן יעילות יותר (ובכלל זה פעולות סיכול ממוקדות) וחלקן פחות, אך שומרון הבין את ההכרח שבשמירה על צביונו המוסרי של צה"ל ואת מגבלות הכוח.

"יש הלוחצים כל הזמן ללכת נגדם בכאסח; אך אני חושב גם על העתיד. על השאלה: עם מי נחיה כאן? אני פועל שלא נשבור את הכלים" (עמוד 371), אמר. זוהי תפיסה שראוי שתעמוד לנגד עיניה של ישראל כל העת, לצד מלחמתה הנחושה בטרור.

בין הבולטים שבמבצעי הלוחמה בטרור הללו ניתן למנות את מבצע "הצגת תכלית", חיסול ח'ליל אל־וזיר (שכונה "אבו גִ'האד"), סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף, בתוניסיה.

המבצע הוטל על סיירת מטכ"ל, שעליה פיקד אז אל"מ משה "בוגי" יעלון, קצין צנחנים שמונה למפקדה שנה קודם לכן והתעקש לפקד על הכוחות בשטח. שומרון, ציין יעלון, "ליווה את המבצע לכל אורך הדרך, מהצגת התוכניות, בתרגולים ובמודל לקראת המבצע" (עמוד 344), וידע, בזכות ניסיונו המבצעי הרב, "לחפש את נקודות התורפה ואת נקודות הכשל" (עמוד 345).

בליל ה־16 באפריל 1988 נחת כוח היחידה, בפיקוד יעלון, מן הים בחוף תוניס, בסיוע שייטת 13, התגנב לביתו של אבו גִ'האד והרגו.

"הרמטכ"ל יכול להחליט אחרת"

בלבנון, הוביל שומרון קו תקיף שכלל שורה של פשיטות ביבשה בחזית ובעומק שטח האויב. בין המבצעים הללו ניתן למנות את מבצע "חוק וסדר", פשיטה שהוביל מח"ט הצנחנים שאול מופז במאי 1988 על בסיס החזבאללה בכפר מיידון שמעבר לרצועת הביטחון. כ־50 פעילי חזבאללה נהרגו במבצע ושלושה מחיילי צה"ל. "הקרב במיידון היה מלחמה של ממש, יחידת הצנחנים שלחמה שם היתה מעולה ולחמה מצוין" (עמוד 349), סיכם שומרון.

פעולה בולטת אחרת, בדצמבר אותה שנה, היתה מבצע "כחול וחום", במסגרתו פשט כוח משולב של השייטת וחטיבת גולני, בפיקוד מח"ט גולני, אל"מ ברוך שפיגל, על מפקדת ארגונו של אחמד ג'יבריל, בעיירה נועיימה, כעשרה קילומטרים מדרום לביירות. על המבצע פיקד האלוף דורון רובין מסטי"ל בלב ים. 

הכוח נחת מן הים ותקף את היעד. כוח סיירת גולני, בפיקוד ארז גרשטיין, שעליו הוטל לתקוף את המבנה העיקרי חשש שנחשף. "הוא פתח ראשון באש על המחבלים. במכת האש הראשונה של לוחמי הסיירת נהרגו בין עשרה ל־13 מחבלים. חיילי הסיירת המשיכו בפעולה, תקפו רכב פיקוד של המחבלים ואת הבונקרים הסמוכים למבנה. כוח נוסף תקף את עמדת הנ"מ שהיתה על גבעה סמוכה, זיהה שני מחבלים, פגע בהם והשמיד את עמדת המקלע" (עמוד 351).

בשל פתיחת כוח הסיירת באש אבד גורם ההפתעה. במקביל ללחימת הסיירת נהרג מפקד כוח נוסף, מג"ד 12, סא"ל אמיר מי־טל (שפיקד קודם לכן על הסיירת), ונפצעו מספר לוחמים. במהלך הפינוי התברר כי ארבעה מלוחמי פלוגת הנ"ט של גולני נעדרים. נוכח אש המחבלים והשחר העולה פקד שומרון על הכוחות בפיקוד שפיגל להתפנות משטח לבנון. הלוחמים שנותרו חולצו מאוחר יותר במסוקים, לאחר שלחמו על חייהם מספר שעות.

אמנם, אמר לימים שומרון, מפקד כוח "חייב לדעת שאסור לו להשאיר חייל בשטח, וכי הוא חייב להתעקש ולהסתכן על מנת לחלצו. אך כאשר ישנו שיקול של סיכון חיילים נוספים וסכנה של הסתבכות צבאית ומדינית, הרמטכ"ל יכול להחליט אחרת, כפי שהיה במקרה הזה" (עמוד 354).

המבצע עצמו היה כפסע מכישלון. בדיעבד נראה כי שורה של ליקויים בהכנת המבצע, ובכלל זה הקמת כוח שהורכב מיחידות שונות שמעולם לא פעלו יחד קודם לכן וחסרו היכרות והבנה משותפים, ותקלות במהלכו הביאו לכך שהסתיים בתוצאות מעורבות. מנגד, ממרחק הזמן, נראה כי הפעולה, על אף כשליה, פגעה קשות בארגונו של ג'יבריל.

בשנתו האחרונה כרמטכ"ל, 1991, פרצה מלחמת המפרץ. שומרון התנגד לכך שישראל תפעל, צבאית, כנגד עיראק בתגובה לירי הסקאדים עליה. הוא הזהיר מפני האפשרות שהפעולה תפגע בקואליציה שגיבשה ארצות הברית, שנשענה, בין השאר, על תמיכת המדינות הערביות.

בנוסף, כמי שהיה בעל ניסיון נרחב בפשיטות ובפעולות בעומק האויב, הטיל שומרון ספק של ממש ביכולת להשיג מודיעין עדכני ונקודתי, וביכולות הלוגיסטיות והמבצעיות של צה"ל באותה עת לתמוך כוח גדול הפועל הרחק מישראל זמן ממושך. ראש הממשלה יצחק שמיר נשען על עמת שומרון כשהחליט שישראל תגלה איפוק ותמנע מתגובה צבאית.

לאחר מלחמת לבנון השנייה נקרא שומרון לבחון את תפקוד המטה הכללי ובראשו הרמטכ"ל דאז, רא"ל דן חלוץ, במהלך המלחמה בחזבאללה. שומרון מתח בדו"ח ביקורת על רמת הכשירות של הנמוכה של הצבא בטרם המלחמה, וקבע "מלחמת לבנון השנייה נוהלה ללא מטרה. כל הקרבות שהתנהלו היו קרבות מקומיים בלי מטרה כוללת".

דרורי הוציא מתחת ידו ספר שמאיר מחדש את דמותו של שומרון, ומציג את תרומתו הרבה לבניין הכוח של צה"ל כמו גם את היותו מפקד נועז וקר רוח. מנגד, דומה שבשם הרצון לתת לשומרון סוף סוף את הקרדיט הראוי, נטה המחבר לסופרלטיבים שספק עם נשוא הספר, שהיה לפי כל העדויות קצין ענייני וצנוע, היה מרגיש בנוח איתם.

גם כך וגם כך הספר משפר, ולו במקצת, את מיצובו של שומרון בהיסטוריה ובזיכרון הציבורי, וראוי שייזכה להכרה הראויה לו.

מה בין המ"פים של 1973 לאלו של 2021? | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות השינוי באופי האיומים וכניסתם של אמצעי לחימה מתקדמים, בסופו של יום פלוגה היא עודנה המסגרת המצויה בלב הלחימה בכל מתאר תמרון יבשתי אפשרי, ומכאן שמפקדה וחייליו יחוו את עקת הקרב, לחצים ואתגרים דומים לאלו שחוו קודמיהם.

בספרו "ולא אשוב עד כלותם" (הוצאת משרד הביטחון, 2005) ניתח תא"ל (מיל') אלישיב שמשי, שעוטר בעיטור המופת על גבורתו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים, את תפקידו המיוחד של מפקד הפלוגה בצה"ל ואת חשיבותו הקריטית לניצחון בקרב. בהקדמה לספר הדגיש הרמטכ"ל רא"ל משה "בוגי" יעלון כי מפקד הפלוגה נדרש "לגלות מקצועיות ואומץ לב ולהוות דוגמה לחייליו" (עמוד 8). יעלון, שפיקד בשעתו על פלס"ר צנחנים במבצע "ליטני", הסכים עם המחבר בקביעה כי "מפקד פלוגה טוב הוא קודם כל מנהיג אמיתי בקרב" (עמוד 8). במחקרו מצא המחבר כי הפלוגה היא "המסגרת הלוחמת המשמעותית ביותר מבחינת הלוחמים, והמ"פ הוא דרג הפיקוד המשפיע ביותר על התנהגותם, על מיצוי כושר לחימתם ועל יכולת עמידתם בלחצי שדה הקרב" (עמוד 9).

בספר נותחו 16 קרבות פלוגתיים שבהם לחמו פלוגות סדירות ופלוגות מילואים מחילות הרגלים, ההנדסה, השריון והתותחנים, ומפקדן נבחן בשלושה פרמטרים: יכולת עמידה בתנאי לחץ; יכולתו להניע את הלוחמים בתנאי לחץ; מבחן הביצוע. את דרג מפקד הפלוגה, כתב המחבר, מייחדים "הפיקוד הישיר על לוחמים, המגע הצמוד לאויב" (עמוד 196), והציפיות ההדדיות של המ"פ מחייליו ושלהם ממנו. כמו כן, קבע המחבר כי את המ"פ מייחדים שלושה תחומים נוספים אחריות ומחויבות; מקצועיות ומשמעת; ומנהיגות בקרב.

לתפיסתו של שמשי, "החשיפה של המ״פ כלוחם הנלחם כמו כל אחד מחייליו, מעמידה אותו במבחן מנהיגותי שונה מזה של מפקדים בכירים ממנו. להתנהגותם האישית של מפקדים בכירים יש משקל זניח. מה שחשוב בדרג שלהם הוא היעילות שבהפעלת המסגרות הלוחמות. לא כן בדרג המ״פ – הוא נדרש לאתגר מנהיגותי, המשלב בו־בזמן פסיכולוגיה וטקטיקה. מבחינה פסיכולוגית, עליו להניע אנשים לפעול בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומבחינה טכנו־טקטית עליו להפעיל פלוגה ככוח לוחם בשדה הקרב. שני הגורמים כרוכים זה בזה ומשפיעים הדדית״ (עמוד 212).

הקריאה בספר מעלה את השאלה מה בין המ"פים של 1973 לאלה של 2021? מה דומה ומה שונה, שהרי חלו שינויים גדולים בטיב האיומים (מצבאות סדירים לצבאות טרור), באמצעי הלחימה המתקדמים. מנגד, בסופו של יום פלוגה היא עודנה המסגרת המצויה בלב הלחימה בכל מתאר תמרון יבשתי אפשרי, ומכאן שמפקדה וחייליו יחוו את עקת הקרב, לחצים ואתגרים דומים לאלו שחוו קודמיהם.

חשיבות הקרב המשולב וארגון המרחב בהגנה

אחד הפרקים בספר תיאר את לחימת פלוגה מגדוד 12 של חטיבת גולני בפיקוד סגן אברהם רונן. המג"ד, סא"ל יעקב שחר, נהרג ביום הרביעי למלחמה בהיתקלות עם קומנדו סורי בבְֻקעתא, והפיקוד הוטל על סגנו, רס"ן ארווין לביא. "הייתי חדש בתפקיד, הרוגע שהוא נטע בי – יותר מזה לא יכולתי לאחל לעצמי", סיפר אחד ממפקדי הפלוגות על לביא. "היכולת שלו לשלוט בנו ולכוון אותנו באמצעות הקשר זאת כבר אמנות. גם כשהוא לא היה לידי, בשיאן של התקפות עלינו, יכולתי לחוש אותו ולשאוב ממנו עידוד".

ב־11 באוקטובר, לאחר בלימת המתקפה הסורית ברמת הגולן, לקח הגדוד חלק במתקפת הנגד של צה"ל לשטח סוריה ולחם בקרבות בגֻ'בתא אל־חשב ובפתיחת הציר לכפר מזרעת בית ג'ן. למחרת נערך הגדוד להגנה סמוך לכפר, 30 ק"מ מפאתי דמשק, ועל פלוגתו של רונן הוטל להגן על צומת ממזרח לכפר. בשל קרבת הכוח לבירה הסורית, הטילו הסורים כוחות ניכרים במטרה להדוף אותו לאחור, ללא הצלחה. עם רדת הלילה נערך קרב ההגנה הראשון והפלוגה נדרשה לבלום התקפת שריון סורית. רונן ביקש מהמג"ד, לביא, שיקצה לו מחלקת טנקים, וכשזו הגיעה הכווין את מפקדה לעבר הטנקים הסוריים. כוח השריון פתח באש, ושני טנקים סורים הושמדו. במקביל נדרש המ"פ להתמודד עם התקפת כוח חי"ר סורי. הוא מיקם מחלקה אחת ברתק, ובחיפויה הסתערה מחלקה שנייה ואנשיה הרגו את החיילים הסורים.

קרב ההגנה הראשון הסתיים בבוקר, ובשאר היום עסק רונן בהיערכות והתארגנות מחדש. "הוא ביקש מהמג״ד טרקטורים, שהחלו לחפור מיד עם הגיעם, עמדות מוגנות לזחל״מים מדרום לכביש״ (עמוד 28). גם לאחר קרב ההגנה השני, ב־14 באוקטובר, שבו נדרשה הפלוגה לטהר בתים בכפר מכוחות חי"ר ונ"ט סוריים, הפיק רונן לקחים. הוא "ביקש מהמג"ד טנק, ובאמצעותו הרס שני בתים ממזרח לכפר – בתים שחסמו את שדה הראייה לחיילי הפלוגה" (עמוד 31).

בקרב הגנה נוסף, למחרת, נדרש רונן להתמודד עם התקפת כוח טנקי טי־62, וכוח חי"ר שנע נסתר דרך החורשות והמטעים הסמוכים לכפר. המ"פ ביקש סיוע מהמג"ד, וזה בתגובה הטיל על כוח שריון שהוכפף לגדוד לבלום את הטנקים הסוריים. במקביל "סגן רונן פרס את הפלוגה בתוך המטעים, ובירי מדויק הצליחו חיילו לפגוע במספר חיילים סורים. לאחר חילופי אש מטווחים קצרים, נסוג הכוח הסורי" (עמוד 33).

חייליו של רונן סמכו עליו ואחד המ"מים העיד כי נתן פקודות ברורות בקור־רוח ושלט במצב. רונן ציין כי: "המג"ד, רס"ן לביא, סייע לי בכל מה שהייתי צריך, כמו טנקים ודחפורים, ואִפשר לי לפעול בשטח לפני הבנתי" (עמוד 34). במהלך הלחימה היו לפלוגה עשרה פצועים ושני הרוגים.

הפרק הדגים שורה של נושאים שעודם רלוונטיים לצה"ל בכל תרחיש לחימה עתידי, ובהם הצורך לשלוט ברזי הקרב המשולב (במקרה זה שריון וחי"ר) וכן ארגון המרחב להגנה לאחר סיום ההתקפה (כפי שאירע לא אחת במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים ברצועת עזה).

חתירה למגע בקרב התקדמות

פרק אחר תיאר את לחימת הפלוגה מגדוד 50 (נח"ל מוצנח) של חטיבת הצנחנים בפיקוד סרן אריה (אריק) מורן (קראוזמן) בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. הגדוד, שהיה ערוך להגנה במוצבים בגזרה הדרומית ברמת הגולן, נסוג ביום השני למלחמה לאחר שספג אבדות כבדות. המג"ד החדש, רס"ן יורם יאיר (יה־יה), תפס פיקוד על הגדוד יום קודם לכן, שעות מספר לפני פרוץ המלחמה, בעקבות פציעת המג"ד הקודם, סא"ל יעקב בנדל, באימון.

לאחר הנסיגה לחץ יאיר על המטכ"ל לצייד את הגדוד ולהחזירו ללחימה, שכן לדבריו ידע "שהשיקום הטוב ביותר של הגדוד זה להחזיר אותו להיות מבצעי". כעשרה ימים לאחר פרוץ הקרבות הוטס הגדוד לחצי־האי סיני. שם קיבל זחל"מים והוכפף לאוגדה 162. ב־21 באוקטובר חצה הגדוד את התעלה, והוטל עליו לטהר את החיץ החקלאי. במהלך הלחימה טיהר הגדוד את השטח מחוליות חי"ר מצרי בשטח מכוסה צמחייה רבה, רובה גידולים חקלאיים. "הצמחייה הקשתה מאוד לשמור קשר עין בין המחלקות והיה חשש מירי של חיילים זה על זה, לכן הורה סרן מורן למ"מים למנות חייל שיהיה בתצפית רצופה לעברו. בכל פעם שהתגלו מחפורות או שטחים חשודים במיוחד, הורה סרן מורן לאחת המחלקות לחפות באש תוך שהוא מקדם מחלקה אחרת לסרוק את השטח" (עמוד 38).

מורן, כמו המג"ד יאיר, עשה את עיקר שירותו בצנחנים ובגדוד (ולימים היה למח"ט גבעתי ולמפקד עוצבת האש), ושימש בתפקיד מ"פ במשך כשנה לפני המלחמה. האתגר שעמד לפניו היה לאושש את הפלוגה שספגה מכה מורלית בשל הנסיגה מרמת הגולן, ולהחזירה ללחימה. כדי לעשות כן, הקפיד להיות בחוד, ראשון לכל סיכון ומפגש עם האויב. "חשתי פחד ועייפות וזה בפירוש לא היה פשוט בשבילי להוביל כל הזמן ראשון את הפלוגה" (עמוד 41), סיפר מורן, "אבל חשתי אחריות רבה לחיי החיילים וידעתי שאני חייב לשמש להם דוגמה אישית" (עמוד 41).

למחרת נעה הפלוגה על־גבי זחל"מים. כשזיהה המ"פ שהציר ממוקש עצר את הטור הפלוגתי. אז נפתחה על שיירת הזחל"מים אש חזקה שירה כוח מצרי שהתבצר ביעד חפור וממוגן. מורן הורה לפרוק מהזחל"מים, מיקם מחלקה אחת ככוח רתק והוביל את שתי המחלקות הנותרות בהסתערות על היעד, במהלכה נפצע מפגיעת כדור במרפק. למרות הפציעה, "מורן המשיך בהסתערות עם הפלוגה כאילו דבר לא קרה, ותוך זמן קצר היעד נכבש ולמעלה מעשרה חיילים מצרים נהרגו בתוך המחפורות" (עמוד 42). במהלך הקרבות היו לפלוגה שלושה פצועים בלבד, בהם המ"פ.

לדברי מורן, המג"ד ״הקרין ביטחון והעלה את מורל הגדוד״ (עמוד 43), ויחד עם מטה הגדוד סייע לו בלחימה. מורן, לדברי שמשי, היה מ"פ מעולה שהצליח לאושש את הפלוגה לאחר הנסיגה מרמת הגולן, ולהוביל אותה בהצלחה בלחימה בקרב התקדמות. מ"מ בפלוגה סיפר כי למורן הייתה ״מנהיגות שקטה. הרגשתי שאכפת לו מהחיילים ושהוא פועל מתוך אחריות לחייהם. המנהיגות שלו באה לידי ביטוי בדוגמה האישית. הוא הוכיח כושר גופני טוב והתגלה כלוחם שדה מעולה״ (עמוד 43).

בקרב לחמה הפלוגה נגד אויב מבוזר שפעל בכוחות קטנים (חוליות קומנדו ונ"ט), בשטח סבוך ורווי עמדות ממוגנות ומוסוות, בדומה לאויב שמולו עשוי צה"ל ללחום במערכה הבאה. הפלוגה ניצחה בכל היתקלות משום שמפקדה חתר למגע, הפעיל את אנשיו ואמצעי הלחימה שברשותו בקור־רוח, שום שכל ומקצועיות וידע לעבוד בתיאום נכון עם הגדוד.

הדרג הפלוגתי הוא שמצוי בלב הקרב

הספר עשיר במפות, כתוב באופן תמציתי, בהיר ונהיר, ומבאר לקורא את שהתרחש בשדה הקרב מנקודת המבט של המ"פ כמו גם של פקודיו. מנגד, נשאלת השאלה מדוע בחר המחבר, שכתב את ספרו במהלך האנתיפאדה השנייה עבור דרג הפיקוד הטקטי בצבא היבשה, להתמקד דווקא בניתוח קרבות בשטחים פתוחים ומבוצרים ממלחמת יום הכיפורים שאין בהם דמיון רב ללחימת צה"ל אז וגם בהמשך, נגד כוחות טרור, גרילה וצבאות טרור?

מפקדי הפלוגות שהובילו לוחמים בארבע השנים שקדמו ליציאת הספר לאור, בפשיטות ומעצרים במחנות הפליטים ביהודה, שומרון ורצועת עזה, פגשו אויב שונה מאוד מזה שפגשו מפקדי הפלוגות במלחמת יום הכיפורים. בניגוד לעבר, האויב פעל באופן מבוזר, בכוחות קטנים ונמנע ככל יכולתו ממגע ישיר. הדבר חל גם על המ"פים שהובילו, שנה מאוחר יותר, פלוגות ללחימה נגד מתחמי חזבאללה בכפרים וב"שמורות הטבע" בדרום לבנון. בכל מלחמת לבנון השנייה למשל, ביצע חזבאללה התקפה מתואמת אחת בלבד, ב־28 ביולי 2006, בעיירה בנת ג'ביל. הכוח המיוחד של חזבאללה תקף כוח מחטיבת הצנחנים בפיקוד המח"ט, חגי מרדכי, שקיבל התרעה מודיעינית ונערך בהתאם. בקרב נהרגו 26 מפעילי הכוח המיוחד, והנותרים נסוגו כלעומת שבאו.

לאויב כיום אין טנקים ומטוסים, ואף שיש ברשותו מרגמות, תותחים, רחפנים ומערכות נ"ט, הרי שאת עיקר האש ימקד דווקא בעורף האזרחי של ישראל. עם זאת, כוחות רצ'ואן של חזבאללה ונֻח'בה של חמאס מלמדים על נכונות האויב למהלכים התקפיים גם ביבשה, שכן הם כוח שמטרתו (בדומה למתקפות הקומנדו הסורי והמצרי ב־1973) לזרוע בלבול, הרס והרג בעורף הישראלי ובמוצבי קו המגע.

יש כמה דברים שנותרו כשהיו. בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל דאז, יעלון, כי "הדרג הפלוגתי הוא שמצוי בלב הקרב, ומכיוון שכך הוא הראשון הנדרש לפגוע ישירות באויב" (עמוד 7). אמנם, כתב שמשי, "גם המג"ד חשוף לאש אויב, אך המ"פ מצוי בתוכה זמן ממושך יותר והוא זה שנתקל ראשון באויב" (עמוד 194). בשנים שחלפו מהמלחמה שופרו יכולות צה"ל באש מנגד ושודרגו הן בדיוק והן בעוצמה (בדגש על אילו של חיל האוויר, אך לא רק) אולם השגת ההכרעה, בין שתהיה באמצעות תפיסת שטח, או כמאמר הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, על־ידי השמדת יכולות ופגיעה ניכרת בכוח הצבאי של האויב, עודנה מחייבת מגע ישיר וקרוב.

בפרק שעסק בלחימת פלוגה בגדוד 17 מחטיבת גולני בניסיון הראשון והכושל לכבוש את החרמון ב־8 באוקטובר 1973, נכתב שהמ"פ, מודי בן־ש"ך, דגל בחתירה למגע ובניצול כל זמן פנוי לאימונים מדמים ככל שניתן את הלחימה, גם בתעסוקה מבצעית. כשאין מודיעין, נהג לומר, "צריך לנתח היטב את השטח ולהעריך מה האויב עלול לעשות" (עמוד 46). למרות השינוי באופי האיומים וכניסתם של אמצעי לחימה מתקדמים, המ"פ ופלוגתו יוסיפו להיות במוקד הלחימה בכל תמרון יבשתי, ומכאן שגישה זו נותרה נכונה.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.
המחבר מבקש להודות לרס"ן (מיל.) צח אקשטיין, סמג"ד בעוצבת "חיצי האש", על הערותיו הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

גנץ עשוי להיות שר ביטחון טוב, בתנאי שלא יתנהג כרמטכ"ל-על | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ממשלת האחדות המסתמנת טומנת בחובה את חזרתו של איש מקצוע, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, למשרד הביטחון. אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לרמטכ"ל-על, אלא למפקח על הצבא מטעם הממשלה. אם אכן יהיה כזה, הוא הוא עשוי להיות שר ביטחון שייזכר.

הסכם הקואליציוני שנחתם בין יו"ר מפלגת "הליכוד" וראש ממשלת המעבר, בנימין נתניהו, ליו"ר מפלגת "כחול לבן", בני גנץ, ובו הוסכם על כינון ממשלת אחדות ל-36 חודשים, מחזיר למשרד הביטחון שר שהרקע שלו הוא צבאי למהדרין. כשר ביטחון עשוי גנץ להיות בשורה של ממש, ובתנאי שישכיל לברוח משתי מלכודות שאליהן נפלו לא מעט קצינים בכירים שכיהנו כשרי ביטחון לפניו.

חשוב לומר מראש, אף שישנו קושי מובנה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה, והשר כבר אינו יכול לצאת לחופשת סמינר כמו בן גוריון בשעתו, עדיף ששר הביטחון יהיה דווקא אדם שהגיע מרקע אזרחי כמו שלושת שרי הביטחון הקודמים, נפתלי בנט, בנימין נתניהו (שהחזיק בתיק כראש ממשלה) ואביגדור ליברמן.

בסופו של יום, וגם בתחילתו, תפקיד שר הביטחון הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות.

מנגד, שר "אזרחי" שכזה אמנם לא יידרש לבקיאות בטקטיקה צבאית, אך הוא יהיה חייב להיות מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שתאתגר את החשיבה הצבאית. את זה קשה לומר שהביאו לפחות שניים מהאזרחים שכיהנו בתפקיד. נתניהו, אף שנמתחה כאן ביקורת רבה על התפיסה שהביא, לפחות גיבש אחת כזו, גם אם בקווים כלליים. 

"בני חותא"

כאמור, שלא כמו שלושת קודמיו בתפקיד, גנץ הוא בשר מבשרה של המערכת. בשנת 1977 התגייס גנץ לצה"ל והתנדב לצנחנים. כשהיה קצין צעיר בגדוד הנח"ל המוצנח, צורף ביוני 1980 לכוח בפיקוד המ"פ שלו, אורי ארליך. הכוח של ארליך היה חלק מנבחרת שגיבש מח"ט הצנחנים, דורון רובין, למבצע "איש דמים".

היתה זו "הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים", נזכר גנץ בראיון שהעניק לעיתון "במחנה".

בשל רעשים ופיצוצים מתוך הבית גנץ וארליך, שזכרו את שהתרחש במבצע "שלכת" שנה קודם לכן (פשיטה בה נהרגו שני מ"פים מהגדוד, לאחר שפיצוץ הביא לקריסת מפקדת מחבלים והם בתוכה), החליטו לנתק מגע. בעוד הכוח התרחק הבית התפוצץ. הפשיטה נחשבה למוצלחת במיוחד, ורובין קבע שהיוותה "קפיצת מדרגה מוראלית ומקצועית של החטיבה… שחזרה עם קדר מפקדים אחר לחלוטין לאחר המבצע". גנץ היה אחד מאותם מפקדים שסומנו כמי שיגיעו רחוק. 

ב-2010 כתב הפרשן הצבאי ולימים ח"כ, עפר שלח, מאמר ב"מעריב", שבו סקר את המועמדים להחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי (לימים שותפו הפוליטי של גנץ). שר הביטחון אהוד ברק רצה אז באלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13, ואילו הרמטכ"ל רצה בפקודו הוותיק מגולני, אלוף פיקוד הצפון גדי איזנקוט. סגן הרמטכ"ל גנץ היה מועמד של פשרה, ובסופה של סאגה פתלתלה גם נבחר לרמטכ"ל. 

שלח, שהכיר את גנץ עוד מהימים שבהם היו קצינים צעירים בצנחנים, כתב שבמסלולו הצבאי "מופיעים כל המרכיבים של רזומה מכובד: מיחידה חטיבתית בצנחנים (פלחה"ן) דרך יחידת שלדג, חטיבת הצנחנים, אוגדת מילואים, יחידת הקישור ללבנון ועד אוגדת איו"ש. דרכו לצמרת דומה מאוד לזו שעשו רמטכ"לים אדומי כומתה לפניו. איך מילא את תפקידיו זה כבר סיפור אחר. כשהיה מח"ט הצנחנים, כינו אותו קציניו מאחורי גבו "בני חותא"; אצל בני תמיד יש זמן, המשימה תחכה. הייתם מצפים שאדם עם סדרה כזו של תפקידים יותיר אחריו שובל של זיכרונות מאירועים שבהם נטל חלק; אצל גנץ, הזיכרון העיקרי הוא איך התקדם הלאה".

שלח אולי החמיר מעט עם גנץ (וסביר שעתה הוא יהיה ביקורתי עוד יותר), אולם גם לאחרים, ששירתו תחתיו בצנחנים או במטה הכללי, הוא אינו זכור כסכינאי, וסגנון הפיקוד שלו נחשב לנוח וסובלני בהרבה.

כתוצאה מן המחאה החברתית של קיץ 2011 נדרש גנץ כרמטכ"ל להתמודד עם קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון, והורה על סגירת חטיבות שריון וטייסות וביטל חלק מן האימונים. בשל הירידה בכשירות נמנע הצבא מלהפעיל מסגרות מילואים במערכה מבצע "צוק איתן".

למרות סגנונו, קשה היה להגדיר אותו כ"צמחוני". צה"ל בהובלתו ביצע מספר חסר תקדים של מבצעים מיוחדים, גלויים וחשאיים, במסגרת תפיסת המערכה שבין המלחמות (מב"מ).

רצועת עזה היתה זירת המערכה העיקרית של כהונתו. מבצע "צוק איתן" היתה המופע העיקרי שלו כרמטכ"ל, והוא נוהל טוב בהרבה ממלחמת לבנון השנייה, לא מעט בזכותו. גנץ פיקד על הצבא בלחימה מורכבת, שבסופה הושמדו מנהרות לחימה, מפקדות ותשתיות חמאס ונפגעו מחבלים רבים.

מנגד, העובדה שהמערכה בקיץ 2014 נוהלה טוב מכפי שנוהלה המלחמה ב-2006, אין בה בכדי ללמד כי צה"ל, בפיקוד גנץ, הגיע אליה מוכן. דו"ח מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על הזנחת כוחות היבשה בטרם העימות, על היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות ועל טיפול לקוי באוכלוסיית עוטף עזה.

גם ועדת בדיקה פנים-צה"לית בראשות מפקד הגיס המטכ"לי דאז, האלוף יוסי בכר, קבעה כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". הפעלת הכוח של צה"ל, קבעה הוועדה, לא היתה אפקטיבית מספיק ולא חתרה לקיצור משך המערכה.

רמטכ"ל-על או מפקח מטעם הממשלה

גנץ מגיע למשרד הביטחון בתקופה מלאת אתגרים, שהבולט שבהם הוא משבר הקורונה. שותפו העיקרי להתמודדות עמם יהיה הרמטכ"ל אביב כוכבי, שכמותו עשה את עיקר שירותו בצנחנים. השניים מכירים היטב, החל מימיהם המשותפים בגדוד 890, כשהיו שניהם בני טיפוחיו של מח"ט הצנחנים דאז, שאול מופז, וכלה במטה הכללי, שם היה כוכבי ראש אמ"ן תחת הרמטכ"ל גנץ.

לפני מספר חודשים השיק כוכבי תכנית רב-שנתית, "תנופה שמה". התכנית שמה דגש רב על לוחמנות וקטלניות, אבל הסתמכה בעיקר על מודיעין מדויק ואש מנגד. נוכח משבר מגפת הקורונה ניתן להעריך שמינויים בכירים ורה-ארגון של המטה הכללי הם כל שיישאר מהתכנית. 

נדרשת חזרה לשולחן השרטוט ותכנית חדשה, כיוון שצה"ל יאלץ בשנים הקרובות להדק את החגורה. כאן עשוי השר החדש לתרום תרומה של ממש ואולי לדאוג שהתכנית שכן תיושם תהיה מאוזנת יותר ולא תשכח בדרך את זרוע היבשה. 

כשהיה רמטכ"ל, תחת שר הביטחון שאול מופז, התלונן משה יעלון כי מופז מתקשה לפעול במגרש הפוליטי ולכן מנסה להיות רמטכ"ל-על, ולהתערב בתחומי האחריות של הרמטכ"ל. זוהי אכן המכשלה העיקרית שעומדת לפני גנץ, שממנה נמנעו בכישרון שרים כמו דיין, רבין ויעלון ואליה נפלו מופז, שרון, מרדכי וברק.

כמי שעשה את עיקר שנותיו בצבא הוא ירגיש שם בבית, אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לעוד דרג פיקודי עליון בצבא זולת הרמטכ"ל, אלא למפקח מטעם הממשלה שיאתגר את המערכת, יעסוק בתקציב, באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון, ולא באיגוף השמאלי של גדוד מגבעתי בפשיטה בעזה.

בעוד כשנה וחצי, אם הסכם הרוטציה אכן יתקיים כלשונו (אם, כמו שאמרו בשעתו הספרטנים לפיליפוס מלך מוקדון, היא מילת המפתח), אמור גנץ להחליף את נתניהו ולהתמנות לראש הממשלה. בצה"ל ישנם תפקידי מעבר שהמכהן בהם משתדל לא "לעשות גלים" ולהסתבך, בשל רצונו להתקדם הלאה. אך למרות הרצון להימנע מתקלות ושגיאות ועל אף האילוצים הפוליטיים, על גנץ להתייחס לתקופתו במשרד הביטחון כאל העיקר ולא כאל שלב בדרך. 

אם יהיה כזה גנץ עשוי להיות שר ביטחון שייזכר. אך אם יעביר את הכהונה בניסיון להתחמק מכל תסבוכת או החלטה קשה על בניין הכוח של צה"ל, הוא יהיה, אולי, צודק לגמרי מבחינה פוליטית, אבל לא יעשה את התפקיד שהוטל עליו.

העם והאמריקנים עם הגולן, הסורים וחזבאללה פחות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הכרת ארצות הברית ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל" היא הישג מדיני חשוב לישראל ולרה"מ נתניהו, אבל לא בטוח שהאופן שבו נעשתה לא יסלים מציאות, שעד כה היתה לגביה הסכמה שבשתיקה.

השבוע נשא מנהיג חזבאללה, השייח' חסן נסראללה, נאום ובו הגיב להכרת הנשיא האמריקני דונלד טראמפ בריבונות ישראל על רמת הגולן. "האפשרות היחידה בפני הסורים להחזיר את הגולן, ושל הלבנונים להחזיר את חוות שבעא ואת ר'גר, והאפשרות היחידה של הפלסטינים לקבל את זכויותיהם הלגיטימיות היא ההתנגדות, וההתנגדות, וההתנגדות", אמר נסראללה. מעבר לגבול, בסוריה ולבנון, קשה להאמין שתהיה סובלנות להכרה בינלאומית ברמה, אותה כבשה ישראל במלחמת ששת הימים (והצליחה לשמור אותה בידיה גם ב-1973 ומאז), כשטח ריבוני ישראלי. הדבר מהווה פתח ותקדים לאפשרות שגם שטחים נוספים ובהם שטח המריבה בגבול עם לבנון בכפר רג'ר, הסכסוך על המים הטריטוריאליים בין ישראל ולבנון וכמובן הגדה המערבית, יוכרו ככאלה. יתרה מכך, מבחינת חזבאללה, שכמאמר הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, "נשמת-אפו היא ההתנגדות", הסכמה להכרה האמריקנית היא ויתור על העיקרון המנחה שלו. בהתחשב בעובדה שחזבאללה ומיליציות שיעיות נוספות הקימו תשתית מבצעית בצד הסורי של הגבול, שתאפשר פעילות כנגד ישראל (כפי שצה"ל חשף החודש, במבצע לוחמת תודעה), ההכרזה של נסראללה היא איום ברור.

בתחילת החודש ביקרו ראשי מפלגת "כחול לבן" בצפון הארץ וסיירו ברמת הגולן ובקריית שמונה. למרות שהארבעה, בני גנץ, משה יעלון, גבי אשכנזי ויאיר לפיד עסקו בעיקר בניסיון לגייס קולות ותומכים, סביר שהצפון מתחבר אצלם בעיקר לחוויות מהשירות הצבאי. הרמטכ"לים לשעבר לחמו שנים ארוכות מעבר לגבול, חלקם מול הסורים, כולם בלבנון, בפשיטות של הצנחנים (יעלון וגנץ) וגולני (אשכנזי), במבצעים ובפעילות ביטחון שוטף. אפילו יאיר לפיד, שהיה כתב צבאי ב"במחנה", בילה (אף שלא כלוחם) זמן ניכר משירותו במוצבים שבלבנון. במהלך הסיור בצפון התייחסו הארבעה לאיומים מצד חזבאללה וסוריה. במסיבת העיתונאים שקיימו הדגיש גנץ כי ישנה "חזית איראנית שיושבת על גבולה של מדינת ישראל. אנחנו נדע לטפל בכל איום, בכל אחת מהזירות, ככל שיידרש", ואילו לפיד מצדו התחייב בשם הארבעה ש"את רמת הגולן לא נחזיר לעולם".

מימין: רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ מציגים את הצו הנשיאותי המכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן, (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ).

והנה מי שדאג לכך שלפיד יעמוד בהתחייבות הוא דווקא רה"מ בנימין נתניהו, שבעבר היה בין אלו שניהלו משא ומתן עם הסורים, במסגרתו נידון ויתור על השליטה ברמה. בשבוע שעבר צייץ נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, במדיום החביב עליו, טוויטר, כי הגיע הזמן שארצו תכיר בריבונות ישראל ברמת הגולן. בביקורו של רה"מ נתניהו השבוע בוושינגטון חתם הנשיא על הצהרה רשמית המכירה בריבונות ישראל על הגולן. גם עבור נתניהו מתקשר הצפון עם מורשת הקרב האישית שלו כ"לוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל", שכוללת מבצע שעליו פיקד לאיסוף מודיעין בסוריה, בתנאי מזג אוויר קשים, שהסתבך, ואת אחד הניסיונות הכושלים לחטוף קצינים סורים ב-72, בו פיקד על כוח חסימה. לא מן הנמנע שרה"מ נזכר באירועים הללו בעת שהנשיא טראמפ חתם על הצו הנשיאותי המכיר ברמת הגולן כ"חלק ממדינת ישראל".

רגע לפני שעלה למטוסו על מנת לשוב לישראל בשל ההסלמה ברצועת עזה, "קיטר" רה"מ באזני העיתונאים על שהם מתמקדים בזירה הדרומית ואינם מקדישים את תשומת הלב הראויה, בעיניו, להישג המדיני שרשם, אף שמדובר בהישג חשוב מאוד. צה"ל כבש את רמת הגולן ב-1967 בכדי לשלול מהסורים שטח ששלט על יישובי צפון הארץ, שממנו פעלו ללא לאות כנגד ישראל. ההכרזה האמריקנית מבטלת (לא לחלוטין) את האפשרות שרמת הגולן, שחיונית כיום להגנת הגבול הצפון-מזרחי של ישראל, תישאר מחוץ לכל משא ומתן אפשרי עם הסורים. 

מהלך חשוב, שנעשה לא נכון

בספרו, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), התייחס אלוף (מיל') גיורא איילנד למשא ומתן שניהל רה"מ אהוד ברק ב-99' עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד (האב), וטען כי למעשה אסור לה לישראל להסכים למתווה של הסדר שלום עם סוריה, לפיו היא מוותרת על שליטתה ברמת הגולן. איילנד, שלחם במלחמת ההתשה ברמה ובהמשך, כמו גנץ, יעלון ואשכנזי, השתתף בפשיטות בלבנון (באחת מהן, והוא מג"ד הצנחנים, צירף לכוח שלו מפקד מחלקה עקשן בשם עפר שלח, כיום מספר 8 ב"כחול לבן"), שימש בעבר בין היתר כראש אגף מבצעים וראש המועצה לביטחון לאומי. בספר הודה שאת תובנותיו גיבש לאחר שפרש מתפקידיו הביטחוניים, אך ציין שעוד לפני כן קיווה שהמשאים ומתנים שניהלו ברק ובהמשך רה"מ אהוד אולמרט עם סוריה לא יבשילו לכדי הסכם שלום שבמסגרתו תוותר ישראל על השטח. 

לגישתו התבסס רה"מ ברק על שש הנחות שגויות. ראשית, שאם הצבא הסורי יניע כוחות לרמת הגולן ישראל תדע על כך בזמן אמת, מה שאינו בהכרח נכון. שנית, כלל לא בטוח שישראל תבין ותפרש נכון תנועת כוחות סורים שמטרתה מלחמה (ב-73', למשל, ישראל לא הבינה את משמעות תנועת כוחות האויב, אף שזיהתה אותה בזמן). שלישית, "ממשלת ישראל תקבל את ההחלטה הנכונה במהירות שיא. הספק: נניח שנזהה את תנועת האויב בזמן וגם נפרש אותה נכונה. עדיין כדי לנוע לתוך רמת הגולן, נידרש להחלטת ממשלה בלתי-הפיכה שמשמעה כניסה לשטח סורי, כלומר פתיחת מלחמה. בשל הזמן שיידרש להחלטה כזאת, הסורים הם שיגיעו ראשונים לקו ההיערכות הנדרש. המגע עם הסורים לא יתחיל אפוא במצב שבו אנו שולטים לתוך סוריה מקו התִלים, אלא הסורים הם שישלטו על התנועה שלנו בשטח נמוך" (עמוד 222).

מימין: האלוף איילנד בתרגיל, (צילום: "במחנה").

ההנחה הרביעית היא שהסורים יקיימו את חלקם בהסכם במשך שנים, ולכן גם תפיסת ישראל את הזמן והמרחב תהיה תקפה למשך זמן רב. אין הכרח שכך יקרה. חמישית, מנגנון הפיקוח הבינלאומי שיאכוף את ההסכם יוכל אמנם לעקוב אחר אמצעי לחימה כגון טנקים ותותחים, אולם הוא פחות יעיל באיתור טילי קרקע-קרקע מתקדמים בעלי טווח גדול ודיוק רב, וטילי נ"ט, שקל יחסית להסתיר אך השפעתם על המערכה הולכת וגוברת. ההנחה השישית היא שפני השטח ברמת הגולן לא ישתנו וצה"ל יוכל לנוע מהר מהירדן ועד קו התלים דרך השטח הפתוח. אך לא מן הנמנע ש"הסורים ימהרו לעשות שני דברים: לבנות עיירות על צירי האורך המובילים מהירדן לעבר רום הגולן ולבנות תעלות רבות לרוחב הגזרה. התירוץ הראשון לכך יהיה הרצון (הלגיטימי) ליישב את הגולן, והשני יהיה שתעלות אלה הן למעשה תעלות השקיה שנועדו לקדם את החקלאות בגולן. שני שינויים אלה – הפיכת שטחי מפתח ברמה לשטח עירוני ויצירת רשת תעלות – ימנעו מישראל את היכולת להניע במהירות את כוחות הצבא שלה ולתפוס את קו התלים לפני הגעת הסורים" (עמוד 223).

קרב על לגיטימציה ומערכה מול איראן

קשה להתווכח עם הטיעונים של איילנד. מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה שערערה את יציבות משטרו של בשאר אל-אסד (הבן), התקבעה בישראל ההבנה שאל לה לוותר על ריבונותה ברמת הגולן, שכן לצד התרחישים ששירטט, התברר שעשויים להתממש תרחישים מטרידים נוספים. סוריה כמעט והפכה למדינה שסועה שהשלטון המרכזי שבה אינו אפקטיבי, ובגבולה הצפון-מזרחי של ישראל תקום "דעאשסטן" או מרחב בעל שם דומה, הנשלט על-ידי ארגון טרור קיצוני. גם כך השתנתה המציאות באופן שמבהיר מדוע אל לה לישראל לוותר על הגולן. בעקבות הסיוע הצבאי שקיבל הנשיא אל-אסד במלחמת האזרחים מאיראן הוא מאפשר לה להקים תשתיות צבאיות בסוריה ולפעול ממנה כנגד ישראל, שמצדה מנהלת מערכה ארוכה, וחשאית ברובה, לסיכול ולמניעת ההתבססות האיראנית בסוריה. דוגמה לכך, ע"פ פרסומים זרים, היא תקיפה נרחבת שביצע חיל האוויר בחאלב בלילה שבין רביעי לחמישי, במהלכה נפגעו מחסני נשק איראניים. לכן, קשה לראות מצב שבו הפיקוד הבכיר של צה"ל ימליץ לראש ממשלה, שממילא יהסס לשקול זאת, לשאת ולתת על הגולן כפי שעשו בשעתו ראש אמ"ן לשעבר, האלוף אורי שגיא, או פקודו הוותיק מגולני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי.

השאלה, אם כן, היא אחרת לגמרי: למה צריך את כל הרעש הזה עכשיו? הגולן בשליטה ישראלית למעלה מחמישים שנה, לאף ישות מדינתית, זולת בהסכמה ישראלית, אין אפשרות להשתלט עליה. זוהי עובדה מוגמרת גם אם לא מדברים עליה. יתרה מכך, ההצהרה של טראמפ, שמצטיירת כאצבע בעין לקהילה הבינלאומית, רק הניעה לפעולה את מערב אירופה, רוסיה, ארצות ערב, איראן וסוריה, המתנגדות למהלך. לא מן הנמנע שההצהרה תגרור מהלך בינלאומי נגדי, בין שיקרה באו"ם או מחוצה לו. הסורים ובני בריתם מאיראן גם עלולים להחליט ל"הטריל" את ישראל בפעולות טרור וגרילה מהצד הסורי של הגבול, ממש כפי שהצהיר נסראללה בנאומו. הצו של הנשיא טראמפ רק יצר עבורם לגיטימציה לפעולה.

בעיני ראשי ממשלה בישראל בקהילה הבינלאומית יש אמנם חברות רבות, אבל רק לאחת מהן יש משקל כבד. "היו אלי פניות רבות מחו"ל נגד הפצצת תשתיות בלבנון", נימק רה"מ דאז, אולמרט, את סירובו לאשר את תקיפת תשתיות במלחמת לבנון השנייה. לחו"ל היה רק פירוש אחד – ארצות הברית. תפיסה זו לא השתנתה, ולא בלי צדק. גב אמריקני, גם עתה, הוא אשראי רב עוצמה. במאמר שפרסם בנושא ב"ישראל היום" כתב האלוף (מיל') ישראל זיו, שכמו איילנד שירת כקצין צנחנים ושימש כראש אגף מבצעים, כי בשל ההכרזה "ישראל תידרש לנהל קרב לגיטימציה לא פשוט, בד בבד עם הגברת המאמץ למניעת ההתבססות האיראנית מהעבר השני של רמת הגולן. ההכרזה האמריקנית תסייע ללא ספק לניהול מאמצים אלה". לכן ההכרה בריבונות ישראל בגולן חשובה וכמעט שמקבעת את המצב כליל, אבל האופן שבו נעשתה, לא באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם ומבלי לגבש הסכמה רחבה של הקהילה הבינלאומית פוגמים בה. לא בטוח שהסכמה שבשתיקה לשליטה הישראלית ברמה, שהיתה המדיניות האמריקנית עד כה, לא היתה מועילה יותר בעת הזו.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 28.03.2019)

 

האיש שלא היה שם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע התפטר מתפקידו שר הביטחון, אביגדור ליברמן, במחאה על סבב לחימה לא מוצלח עם החמאס. השר, שרצה להיות משה ארנס נוסף, מסיים כשהחותם העיקרי שהוא משאיר הוא מינוי הרמטכ"ל הבא. ישראל מצדה, חייבת לשאוף לתוצאה טובה יותר מול החמאס, בטרם הגעה להסדרה.

במאי 2016 נכנס למשרד הביטחון השר החדש, אביגדור ליברמן, והחליף את שר הביטחון משה יעלון. והנה, חלפו שנתיים וחצי וליברמן החליט להתפטר מתפקידו, ימים ספורים לאחר סבב הסלמה קצר עם החמאס, מעשה שטל לב רם ב"מעריב" הגדיר כ"לכל הפחות חוסר אחריות וציניות פוליטית לשמה. אין פרס גדול מזה לחמאס". כתוצאה מכך נקלעה הממשלה לטלטלה וחוסר יציבות, רגע אחרי שהסתיים סבב לחימה בתוצאה לא טובה עבור ישראל. 

חפ"ש מחליף רא"ל

כניסתו של ליברמן לתפקיד נבעה מהמחלוקת שהתגלעה בין השר יעלון לראש הממשלה נתניהו, בנושא מינורי לכאורה, הטיפול בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה. בעוד שראש הממשלה הביע תמיכה בחייל ומשפחתו, בחר יעלון לגבות את מפקדי צה"ל. החייל הפך שולי במחלוקת עמוקה וחשובה בהרבה, שנגעה לעליונות שלטון החוק ולמידתיות וחוקיות הפעלת הכוח הצבאי. יעלו בחר להתפטר והוכיח אז שישנו לפחות שר אחד שהישיבה בכיסא בממשלה אינה נראית בעיניו כיעד בפני עצמו, המבטל את כל הערכים האחרים. במהדורה החדשה של ספרו, "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), כתב יעלון כי "גם בדיעבד וממרחק הזמן אני רואה בפרשת אלאור אזריה כישלון מנהיגותי של ראש הממשלה נתניהו. משר החינוך בנט לא היו לי ציפיות. מליברמן ודאי שלא היו לי. אבל מראש הממשלה היו לי ציפיות, ובמקרה זה התאכזבתי" (עמוד 309). את החלל שנוצר בחר נתניהו למלא באמצעות דיל פוליטי עם מפלגת ישראל ביתנו ומנהיגה, ליברמן, שצידד באופן גלוי באזריה, קיבל את תיק הביטחון. 

השר היוצא, יעלון, השתחרר כסמל "בנח"ל המוצנח" (עמוד 47) ושב לקבע ב-1973, לאחר המלחמה. ב-1988 כבר פיקד על סיירת מטכ"ל בפשיטה לחיסול סגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בתוניס. "בגלל ההתפתחויות השונות שהיו עשויות להתרחש תוך כדי הפעולה, היה לי ברור כי עדיף שאצטרף לכוח ואפקד על המבצע מהשטח. החלטה כזו מחייבת אישור ראש אמ"ן ורמטכ"ל, והאישור אכן ניתן" (עמוד 65), כתב. המבצע המורכב בוצע בהצלחה. בהמשך שימש כרמטכ"ל צה"ל באינתיפאדה השנייה וכשר ביטחון במבצע "צוק איתן". השר הנכנס, לעומת זאת, שירת בצה"ל כמש"ק הגנה מרחבית בחברון ובמילואים שירת ביחידת תותחנים. אף שליברמן שירת כחפ"ש (חייל פשוט) ולא פיקד על אוגדה, הוא הגיע עם היכרות טובה מאוד של המערכת ושל הסוגיות הביטחוניות שעל הפרק. בין היתר שימש כשר החוץ וכחבר בקבינט במערכה בקיץ 2014, וכראש ועדת החוץ והביטחון.

כשהישראלי הממוצע חושב על שר ביטחון שמגיע מרקע אזרחי ולשמו לא נצמדת דרגה בכירה כמו תא"ל או רא"ל במיל', הוא מיד חושב על עמיר פרץ. בעבר, התחברו לאסוציאציה הזו מלחמת לבנון השנייה והתמונה המביכה עם המשקפת. כיום נהנה פרץ גם מקרדיט ציבורי לא מבוטל בשל החלטתו להורות על מבצע "משקל סגולי", השמדת הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה, ובעיקר על שהחליט על פיתוח והצטיידות צה"ל במערכת "כיפת ברזל". האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון טובים מאוד (כשהבולט בהם הוא דוד בן-גוריון), שלא בלטו כחיילים, אך הצליחו להשפיע באופן מהותי על הצבא והמדינה. אמנם, השפעה גדולה מזו של האב המייסד, בן-גוריון, שהקים את מערכת הביטחון ועיצב אותה כרצונו, קשה להשיג אבל היו שרים שלא הסתפקו בתפקידם המסורתי כריבון השטחים ובמינוי הרמטכ"ל, תוך ניצול הארכת כהונתו בשנה נוספת כשוט לשמירתו בתלם.

משה ארנס למשל, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. בכהונתו הראשונה בתפקיד ניצל ארנס את מינוי הרמטכ"ל כאמצעי לכפות על צה"ל את הקמת זרוע היבשה. נראה שליברמן, כמו ארנס בשעתו, שאף לעצב את המערכת שהופקדה בידיו. עם כניסתו לתפקידו אימץ גישה ממלכתית, נמנע מלהתנגש עם הרמטכ"ל איזנקוט בסוגיית החייל היורה, והקפיד לגבות מפקדים שהסתבכו. את הדגש שם על שלושה תחומים: ההכרעה, זרוע היבשה ו"חיל טילים".

רצה ולא יצא: לא הטביע חותם

כבר בהופעתו הראשונה בוועדת חוץ וביטחון הצהיר ליברמן כי "כל עימות חייב להסתיים בהכרעה". למרות שמדובר בשאיפה ראויה, השאלה לאיזו מן הכרעה הוא התכוון נותרה עמומה. האם כיוון בדבריו לכיבוש מלא של עזה ולמיטוט החמאס או ליכולת של ישראל לכפות על הצד השני הפסקת אש על פי תנאיה, כפי שפירש בשעתו יעלון את המושג הכרעה בעימותים בהם לחמה ישראל בשני העשורים האחרונים? לא ברור. השר חזר על חשיבות המושג גם כשהגיעה העת למנות רמטכ"ל והצהיר שייבחר במועמד שידבר איתו "במונחים של הכרעה וניצחון". השר ניהל תהליך ראוי וסדור, שבסופו נבחר מועמד ראוי מאוד, האלוף אביב כוכבי, קצין צנחנים שכיהן כראש אמ"ן, אך נראה שמה שנשאר מההצהרות היא בעיקר עבודת מטה שכתב מועמד אחר לתפקיד, האלוף יאיר גולן. תפיסת הביטחון שכתב גולן, גורסת כי צה"ל חייב לשוב ולחתור להכרעה מול אויבים קטנים דוגמת חמאס, תוך הפעלה נחושה של כוחות היבשה בתמרון קרקעי, אם ברצונו להימנע מלסיימם אחרת ממלחמת לבנון השנייה ו"צוק איתן". למרות שמדובר במסמך מקיף ומנומק, כלל לא ברור אם מערכת הביטחון תאמץ אותו, ומה יחשוב עליה, אם בכלל, השר הבא בתפקיד.

בנושא בניין הכוח הדגיש ליברמן את חשיבותה של זרוע היבשה וציין בראיון שמפקדה "צריך להיות במקום השלישי בהיררכיה של המטכ"ל". למרות שקשה לראות מבנה היררכי שבו מפקד זרוע היבשה ייחשב לבכיר ממקביליו באמ"ן, אמ"ץ וחיל האוויר, שדרוג הזרוע הוא חיוני, וגם עולה בקנה אחד עם התפיסה שכתב גולן. אבל, באופן שהמחיש את מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר, השר לא הצליח לשכנע אף אלוף בולט (רוני נומה, אם להזכיר שם אחד) לקחת על עצמו את התפקיד. במקביל יזם השר הצטיידות רחבת היקף ברקטות, מעין "חיל טילים", שתיתן בידי צה"ל מענה מבצעי מהיר, הרסני ומדויק, כחלופה לחיל האוויר. הצבא מצדו, לא אהב את הרעיון, בשל עלות האחזקה הגבוהה ומשום למהלך עשוי להיות מחיר אלטרנטיבי שיגזול משאבים מכשירות של צבא היבשה המתמרן. לגישת המטכ"ל הדרך היחידה לקצר את משך המלחמה הבאה, בוודאי נוכח האיום החמור על העורף, היא באמצעות תמרון קרקעי מהיר. 

כמו רה"מ נתניהו קיים ליברמן קשרים טובים עם הממשל הרוסי והיה שותף לעיצוב המדיניות ההתקפית של ישראל בחזית הצפון, שבאה לידי ביטוי בשורה ארוכה מאוד של תקיפות חשאיות בסוריה כנגד יעדים איראניים, אוויריות בעיקרן. בחזית הדרום היה המצב שונה. ליברמן היה שותף למדיניות ההכלה והחתירה להסדרה של הממשלה כשלפתע הפך את עורו ודרש לאמץ מדיניות תקיפה יותר. ראש הממשלה חשב אחרת, ובהתחשב בכך שמערכה צבאית עשויה להביא את ישראל בדיוק לאותה נקודה שבה היא נמצאת כעת, ואלמלא האופן שבו הסתיים הסבב האחרון היה בכך מן הצדק. ליברמן מצדו, חש שבכדי לשמר איזושהי מידה של אמינות בקרב בוחריו הוא חייב להתפטר. יתכן וזה הדבר הנכון מבחינתו, אך מוטב היה לחכות שבועיים, ולו רק בכדי לשלול הישג תודעתי מן החמאס.

בסיכומו של יום, ניתן לסכם את כהונתו במשרד כמי שרק עבר בו. המהלך המשפיע היחיד שעשה היה בחירת הרמטכ"ל הבא, כוכבי. זה לא מעט. בסופו של יום המערכת היא האנשים שבה, ובוודאי שזהותו של מפקד הצבא משפיעה עליה באופן מהותי. כך עיצב בן-גוריון את הצבא באמצעות בחירת משה דיין לרמטכ"ל, רגע לפני שסיים את תפקידו ב-1953, וכך עושה, גם אם לא נתכוון לכך, ליברמן שעוזב עכשיו את משרד הביטחון. מנגד, קשה לומר שמדובר בכהונה שתואמת את מודל ארנס ודומיו.

אסטרטגיה שמיישמים בעיתוי הנכון

בסבב ההסלמה האחרון יישם החמאס אסטרטגיה של הליכה על הסף. פעולת הכוח המיוחד של צה"ל בלב עזה, במהלכה נהרגו שבעה פעילי חמאס ובהם מפקד גדוד, רגע אחרי שהושגה הסדרה בין חמאס וישראל, חייבה את הארגון להגיב. אבל אין פירושו של דבר שהחליט "לשבור את הכלים". צפייה בסרטון פגיעת טיל הנ"ט באוטובוס, מלמדת כי הארגון נמנע במכוון מפגיעה בקבוצת חיילים גדולה ופעל באופן מדוד. אף שהחמאס ירה כ-500 רקטות ופגזי מרגמה במהלך הסבב, ניכר כי ניהל את צעדיו בשום שכל. בסבבים שכאלה, בהם שולט הארגון בגובה הלהבות, וקובע את המקום והזמן לעימות, מתקשה צה"ל לפגוע במטרות איכות ובפעילים בכירים, שהקדימו וירדו למחתרת. 

במאמר שפרסם בשעתו אודות מלחמת לבנון השנייה, טען אלוף (מיל') גיורא איילנד כי לצד האפשרויות לנקוט בפעולת תגמול אווירית או קרקעית מוגבלת, הייתה הממשלה יכולה לבחור באפשרות שלישית, לצאת למלחמה. הדוגמה שהציג הייתה ההחלטה על היציאה למלחמת לבנון הראשונה. "הייתה זו החלטה אסטרטגית אשר הופרדה מהרמה הטקטית. ברמה הטקטית החליטה הממשלה לא להוציא את החלטתה לפועל באופן מיידי אלא להמתין להזדמנות. בינתיים במשך שנה שלמה, בין קיץ 1981 לקיץ 1982 התכונן הצבא ביסודיות למערכה", כתב. מדובר במודל שמוטב לאמץ. צה"ל כבר יצא, לפחות פעמיים, למבצעים רחבי היקף ברצועה תוך שהוא נשען על אלמנט ההפתעה בכדי להבטיח פגיעה מוצלחת במטרות איכות ובפעילים בכירים. אסור לישראל לקבל תוצאה לא טובה, כמו זו שבה הסתיים הסבב האחרון. בכדי לשמר את דימויה המרתיע בזירה הדרומית כמו גם בזירות נוספות, על ישראל ליזום, בעיתוי הנוח לה, מבצע קרקעי ואווירי ברצועה, שסופו הסדרה עם החמאס. 

המבצע הזה, אם יצא לפועל, יפול על כתפי השר החדש. ההתפטרות תיכנס לתוקפה במוצאי שבת ורשימת המועמדים להחליף את שר הביטחון ארוכה וכוללת, בין היתר, את הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ (על תקן שר מקצועי שאינו ח"כ) ואת יאיר לפיד, על בסיס דיל פוליטי שיכלול את צירוף מפלגתו לקואליציה. המועמד הבולט הוא שר החינוך נפתלי בנט. אך עד כה נראה שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה ביחידת מגלן, לוחמני אך חסר הכרה במגבלות הכוח. בממשלת ימין הוא עשוי להיות מועמד ראוי לתפקיד, אך רק אם ישכיל להבין מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי. אם יזכה בתפקיד, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון וכמו בנט שירת בסיירת מטכ"ל, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".

האביב הגיע מוקדם השנה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

למרות שזה לקח זמן רב מדי, נראה שלבסוף בחר שר הביטחון לרמטכ"ל ה-22 של צה"ל במועמד שמגיע עם כרטיס עבודה מלא. האלוף כוכבי יידרש להתמודד עם לא מעט אתגרים שמשאיר לו הרמטכ"ל איזנקוט וכדאי, כפי שייעץ פעם למפקדים צעירים, שיישאר תמיד מוטרד.

זה לקח יותר מדי זמן, אבל בסוף החליט שר הביטחון ליברמן על זהות הרמטכ"ל ה-22, ובחר בסגן הרמטכ"ל המכהן, האלוף אביב כוכבי. ניתן להעריך שהמהלך הוא על דעתו של ראש הממשלה נתניהו. שנה לפני שמונה בני גנץ לרמטכ"ל, העריך פרשן צבאי ותיק את סיכוייו להתמנות לתפקיד. הפרשן הימר שבסופו של דבר גנץ יתמנה, וצדק, אבל ציין כי למרות שורת התפקידים שבהם כיהן גנץ בטרם הפך לסגנו של אשכנזי, נשאלת השאלה האם לא רק עבר בהם, מבלי להותיר חותם? אפשר להתווכח עם הביקורת הזו, וגנץ נחשב למג"ד מעולה בצנחנים, כמו גם למח"ט בולט ועוד. אבל מה שבטוח, שאיש אינו יכול להצמיד ביקורת שכזו לכוכבי. מח"ט באיו"ש באינתיפאדה השנייה, מפקד אוגדה בעזה, ואלוף פיקוד צפון, הוא בקי בכל זירות הלחימה האפשריות. בדרך פיקד גם על כוחות מילואים ועמד בראש אגף המודיעין. כל אלו ביחד יוצרים כרטיס עבודה מלא. 

סגן הרמטכ"ל כוכבי בטקס סיום קורס קצינים (צילום: דו"צ).

כוכבי גדל בקריית ביאליק, והיה חניך ב"מחנות העולים" (תחת המדריך טל רוסו) וב-1982 התגייס לצה"ל והתנדב לצנחנים. הוא שובץ בגדוד 890, עליו פיקד אז משה "בוגי" יעלון, והספיק לחוות את שלהי מלחמת לבנון הראשונה כבר במסלול ההכשרה. בספר המסלול של הפלוגה ההיא נכתב עליו שהוא מתאים לפיקוד. לבנון היתה לזירה המרכזית של החצי הראשון של שירותו, שם היה מפקד מחלקה ופלוגה בגדוד. ב-1988 מינה אותו המח"ט דאז, שאול מופז, למפקד פלוגת הנ"ט החטיבתית, ה"עורב". מופז ויעלון היו למפקדים שעיצבו אותו והשפיעו עליו, בצנחנים וגם אחר-כך. צה"ל התמקצע מאז וחלק מהיחידות המובחרות שבו מאוגדות תחת חטיבה אחת, והפלוגות הייעודיות של חטיבות החי"ר גובשו לגדוד סיור אחוד, אולם בשלהי שנות השמונים ביצעו היחידות החטיבתיות מבצעים מיוחדים ופשיטות בלבנון. אחד החיילים בפלוגה, אמיר ברעם, הפך בהמשך למג"ד תחת פיקודו באינתיפאדה השנייה, ומכהן כעת, כאלוף, כמפקד המכללות והגיס הצפוני. כוכבי העריך מאוד את ברעם, עוד מהימים שהיה טירון בפלוגת הנ"ט של הצנחנים, ולא מן הנמנע שיהפוך להיות אחד האלופים המשפיעים במטכ"ל שלו. 

כוכבי שימש כקצין אג"מ של החטיבה ובשנים 1994-1993 פיקד על גדוד הצנחנים 101. עיקר התקופה ההיא זכור מפעילות מבצעית ברצועת הביטחון בלבנון, אבל כוכבי מצא זמן גם לתחרות שהתנהלה בין הגדודים בחטיבה. המתחרה הבולט, שגדודו גם זכה בתואר הגדוד המצטיין 3 פעמים ברציפות, היה מג"ד 202, נועם תיבון, יוצא סיירת מטכ"ל. השניים גם התחרו בהמשך על תפקיד מפקד חטיבת הצנחנים, וכוכבי לקח את הבכורה. בהמשך פיקד על החטיבה המזרחית בלבנון ועל חטיבת צנחנים מובחרת במילואים. התפקיד שבו באמת בלט היה הפיקוד על חטיבת הצנחנים הסדירה במהלך האינתיפאדה השנייה. כשמונה לתפקיד ב-2001 קרא לו הרמטכ"ל מופז לפגישה והסביר לו את ציפיותיו מהחטיבה בה עשה את עיקר שירותו. אתם צריכים להגיע למצב, אמר מופז, "שכל דבר יגידו… כמו בחטיבת הצנחנים". כוכבי, הפנים את המסר. 

התפקיד שעשה אותו

כוכבי כמח"ט הצנחנים, (צילום: דו"צ).

בספרו, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), כתב האלוף (מיל') גיורא איילנד, שבאותה עת כיהן כראש אג"ת, שצה"ל היה נתון באותם ימים בדילמה בנוגע לשאלה האם להמשיך במדיניות ההגנתית או לפעול, באמצעות כניסת כוחות נרחבת, במחנות הפליטים הפלסטינים ביהודה, שומרון ורצועת עזה. אף שלצבא היה מודיעין טוב, שהצדיק זאת, ואפשר הגעה ישירה לפעילי טרור בכירים ולמקומות בהם אוחסנו אמצעי לחימה, היה בפעולה שכזאת סיכון רב. הכוחות יידרשו לפעול בשטח אורבני צפוף, בלב אוכלוסייה אזרחית. "ההחלטה הפורמלית התקבלה ברמת המטכ"ל ואפילו שר הביטחון, אך מי שהוביל לאישור הפעולות היו מפקדי חטיבות החי"ר. צה"ל התברך בעת ההיא בארבעה מח"טים מהטובים שהיו לו אי־פעם: אביב כוכבי מהצנחנים, צ'יקו תמיר מגולני, עימאד פארס מגבעתי ויאיר גולן מהנח"ל. המח"טים, ובעיקר אביב וצ'יקו, שכנעו את מפקד פיקוד המרכז איציק איתן ואת הרמטכ"ל לאשר את הפעולות" (עמוד 274).

כוכבי הוביל את החטיבה בהצלחה בשורה של מבצעי פשיטה שהבולט שבהם היה מבצע "מסע בצבעים", בפברואר 2002, במחנה הפליטים בלטה שבשכם. בנאום הפרידה שלו מהחטיבה, שנה לאחר מכן, סיפר כי המתח לפני הפעולה היה רב, שכן לראשונה מזה עשרות שנים עומדת חטיבה של צה"ל להילחם במחנה פליטים. כשעה לפני שנתן את פקודת ה"פעל" לכוחות, שוחח עמו בטלפון מפקד אוגדת איו"ש, יצחק גרשון, שהעיר לו שאינו נשמע לחוץ. "אני סומך עליהם", ענה לו. בפשיטה תקפו כוחות החטיבה את מחנה הפליטים ממספר כיוונים, ונעו במחנה באופן מאובטח בין מבנים תוך שהם פורצים קירות במעבר מבית לבית. במהלך המבצע נהרג לוחם אחד מסיירת צנחנים ונפגעו מחבלים רבים. כוכבי הוביל את החטיבה גם במבצע "חומת מגן" ובמספר מבצעים לאחר מכן. 

תואם ליפקין-שחק

בהמשך פיקד על עוצבת האש המובחרת ובנובמבר 2004 החליף את מפקד אוגדת עזה שפרש (יש שייאמרו הודח), תא"ל שמואל זכאי, ופיקד עליה במבצעים כנגד תשתיות הטרור הפלסטיני. ביוני 2006, רגע לפני שסיים את תפקידו כמפקד האוגדה, תקפה חוליית קומנדו של החמאס שחדרה דרך מנהרה, טנק של צה"ל על גדר המערכת הרגה שני חיילים ופצעה שלישי. החוליה נמלטה לעזה דרך המנהרה כשבידי אנשיה החייל הרביעי, גלעד שליט. האלוף (מיל') גיורא איילנד, שהוביל את התחקיר הצה"לי אודות האירוע, לא מצא כל דופי בפעילותו של מפקד האוגדה, כוכבי, ונמנע מהמלצות להדחה. כוכבי עצמו פיקד אז על פעולת התגמול של צה"ל בעזה, מבצע "גשמי קיץ", במהלכו הרגו כוחות האוגדה בפיקודו כ-180 מחבלים. במהלך חודש אוגוסט אותה שנה סיים את תפקידו. הפעם היה לו מזל. חודש קודם פרצה מלחמת לבנון השנייה. העובדה שלא היה מעורב בבלגן ששרר בצפון, שהביא לסיומן של לא מעט קריירות צבאיות מבטיחות, רק הפכה אותו לבולט יותר בשכבת הגיל שלו בצבא. 

במאמר באסופה "על המנהיגות הצבאית" (הוצאת משרד הביטחון, 2007) כתב כוכבי, שבספר מוזכר כמי שקודם לכן שימש כמפקד אוגדת עזה "וכמפקד הצנחנים" (עמוד 159), על שבעה כללים למנהיגות ביחידות שדה. הכלל הראשון, כתב, הוא יצירת שותפות ובניית צוות. את הרעיון המבצעי שלאורו נוהלו "לא מעט קרבות מופת לאורך ההיסטוריה פיתחו מפקדים בשיתוף עם פקודיהם. כך קורה בשנים האחרונות בלחימה של צה"ל עם הפלסטינים. מח"ט מעצב תוכנית עם המג"דים שלו ומג"ד עם פקודיו" (עמוד 66). הכלל השני שציין הוא חזון, מדיניות ונהלים, שיהוו את המצפן ואמות המידה שלאורם תפעל היחידה. הכלל השלישי הוא יצירת הזדהות, רתימה ושותפות ואילו הרביעי הוא יצירת שיטה, ניהול בקרה ודרך פעולה. הכלל החמישי, הוא לימוד, ליווי וחניכה. אל למפקד, כתב, להסתפק בהצבעה על הכיוון אליו יש ללכת. "עליו ללמד את פקודיו גם איך עליהם לצעוד" (עמוד 68). הכלל השישי הינו הקפדה על גישה אישית ואנושית והשביעי, שבלעדיו אי-אפשר, הוא דוגמה אישית. המפקד, כתב, חייב להוות דוגמה ומודל לפקודיו. בנימה אישית הכללים הללו זכורים גם לי מימי כמפקד בצנחנים, כשהוא המח"ט, הן כדגשים שלו, לנו המפקדים, והן ככללים שלאורם פעל.

באזכרה במלאת 30 יום לפטירת הרמטכ"ל לשעבר, אמנון לפקין-שחק, ספד לו כוכבי, כראש אמ"ן, והזכיר את יכולתו של המנוח לדחוס תפיסה שלמה "למספר משפטים קצרים, מושחזים, מדוייקים, קולעים ללב העניינים המרכזיים שעל הפרק. דוקרים את העבר ומתעלמים מהטפל". אמנם, כפי שציין אז, הוא הצטרף "לחטיבת הצנחנים שנים רבות" אחרי שליפקין-שחק פיקד עליה, אך לדבריו, שמו נותר "מהדהד, כאילו נתפס בין צמרות האקליפטוסים של בית ליד". כרמטכ"ל היה ליפקין-שחק שונה מאוד מהרמטכ"ל שיחליף כוכבי, והרבה להתעמת עם הדרג המדיני בראשות ראש הממשלה נתניהו. כוכבי, שתמיד נחשב לקצין דעתן, עשוי לפעול באותו אופן, בין היתר בכדי למצב את מעמדו בעיני הציבור בדרך לתחנה הבאה, אבל גם כדי לסגור חשבון על מריטת הנוצות שעבר (שלא לומר זובור) בדרך לתפקיד הנכסף. 

תמיד מוטרד

חלק מהאתגרים שעמם יצטרך כוכבי להתמודד הם ירושה שמשאיר לו הרמטכ"ל איזנקוט. ראשית, יידרש כוכבי להמשיך לשמר את צה"ל כצבא עם ממלכתי, מעל מחלוקות פוליטיות, מבלי שיידרש להתפשר על ערכיו. איזנקוט עמד במבחן הקשה הזה, בפרשיות דוגמת אלאור אזריה, נאום המספריים, העברת ענף תודעה יהודית מן הרבנות הצבאית לאחריות ראש אגף אכ"א ועוד. המחיר היה גבוה (איומים על חיי הרמטכ"ל נוסח: "גדי, גדי תיזהר…" מצד גורמים קיצוניים בימין ועוד). אתגר נוסף שבו עסק הרמטכ"ל לאורך כל כהונתו הוא שיפור כשירותם ומוכנותם של כוחות היבשה לעימות הבא. כוכבי יידרש להמשיך בכך, ובמקביל ליצור אמון רב יותר בקרב הדרג המדיני בתועלת שתצמח מהפעלת תמרון קרקעי. עזה והחזית הצפונית, שתי זירות שמוכרות לו היטב, עתידות להישאר במרכז העיסוק המבצעי של צה"ל גם במהלך כהונתו. 

במאמר שתרם אז לאסופה על המנהיגות הצבאית מנה כוכבי עוד עצה אחת. אם המפקד, כתב אז, "יאמץ לעצמו את הכלל של "כל הזמן מוטרד", הוא יצליח עוד יותר. הוא יבדוק מה עוד לא סגור, מה עוד לא תואם, מה הובן לא נכון ומה יכול לעבור שיפור נוסף. "להיות מוטרד" פירושו להיות ההיפך מזחוח, ההיפך משבע רצון, ולרצות לממש מצוינות" (עמוד 70). עכשיו כוכבי נבחר לרמטכ"ל. הכלל הזה, כדאי שיישב אצלו חזק בראש.

ארנס, שר הביטחון ששבר את המשוואה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

נוכח ההסלמה ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות עדכניות נוספות, ובהן מינוי הרמטכ"ל הבא, ראוי לקרוא את ספרו החדש של שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, ממנו עולים לקחים רלוונטיים.

באחרונה ראתה אור האוטוביוגרפיה הקצרה, "למען ביטחון ישראל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018), שכתב משה ארנס, שר הביטחון לשעבר. ארנס, מהחשובים שבשרי הביטחון שהיו כאן, הגיע לתפקידו, שאותו מילא שלוש פעמים, מרקע אזרחי כמהנדס אווירונאוטיקה. הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר, משה יעלון, ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית. נוכח ההסלמה שמתרחשת כעת בדרום, בין ישראל לחמאס ברצועת עזה כמו גם סוגיות ביטחוניות נוספות, מוטב לקרוא את הספר של ארנס משום שהוא כולל בתוכו לקחים רלוונטיים. 

עם כניסתו לתפקיד, בשנת 1983, ניצל את המנוף האמיתי היחיד שעמד לרשותו – מינוי הרמטכ"ל, בכדי לבצע את המהלך החשוב ביותר שלו כשר ביטחון במטרה לכפות על המערכת שינויים מבניים נחוצים. "כשבישרתי למשה לוי שאני מתכוון למנות אותו לרמטכ"ל, הצבתי בפניו תנאי אחד ויחיד: הקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש). הוא שקל את הדבר לרגע והשיב כי אם הדבר לא יפגע בסמכותם של מפקדי פיקוד הדרום, המרכז והצפון, הוא מסכים. המפח"ש יהיה אחראי על האימונים ועל ההצטיידות של כוחות הקרקע, אבל לא על הפעילות המבצעית שלהם. מקובל עלי, אמרתי לו, הבה נעשה זאת. וכך יצא לדרך השינוי המבני הראשון בצה"ל מאז הקמתו" (עמוד 112). כך, למעשה באה לעולם זרוע היבשה שהמפח"ש הוא הגלגול הראשון שלה. כדאי ללמוד מזה משהו, דווקא עכשיו על רקע ההתמודדות הנוכחית על תפקיד הרמטכ"ל הבא. בניין הכוח הוא אחד משני התחומים העיקריים שעליהם אחראי הרמטכ"ל, השני הוא, כמובן, הפעלתו. סביר שהשר ליברמן, שבעצמו מגיע מרקע אזרחי מובהק, המראיין בימים אלו את המועמדים לתפקיד (המובילים הם האלופים כוכבי וגולן, שכיהנו כסגן הרמטכ"ל) מבקש מהם להציג לו את תכניתם לבניין צה"ל ואת התהליכים שהם מתכוונים להניע במידה וייתמנו למפקד הצבא. אבל כדאי גם שהשר ישתמש במעמד ככלי לעיצוב צה"ל בהתאם לתפיסתו. אחרי הכל הוא אמור להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. 

יש להימנע ממערכה מיותרות

בפעם השנייה שכיהן בתפקיד נדרש ארנס להתמודד עם איום הטילים העיראקי בעת מלחמת המפרץ, ב-1991. כשר ביטחון, דחף אז לפעולה צבאית כנגד עיראק באוויר וביבשה. מפקד חיל האוויר דאז, אלוף אביהו בן נון, מונה לעמוד בראש הכוח האווירי, ואילו על הכוח היבשתי, שכלל כוחות מיוחדים וצנחנים, הופקד האלוף דורון רובין, שפיקד אז המפקדה למשימות מיוחדות (מפקדת העומק בגלגולה הקודם). ארנס כתב בספר כי לפני שאישר את התכניות המבצעיות, פנה "לתת-אלוף נחמיה תמרי, צנחן ותיק שהשתתף בחילוץ בני הערובה באנטבה ומי שהיה אמור לפקד על הכוחות שינחתו במערב עיראק. שאלתי אותו מהי תחושתו לגבי המשימה. הוא לא היסס, ואמר שהוא בטוח בהצלחתה. אישרתי את התכנית" (עמוד 195). תחתיו יועדו לפעול כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד יעלון, ויחידת שלדג, בפיקוד בני גנץ.

ארנס אינו מציין בספר כי הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, גם הוא יוצא הצנחנים שרכש ניסיון בפעולות שכאלו כשפיקד על הכוח הפושט במבצע אנטבה, התנגד לפעולה צבאית וכמוהו ראש אמ"ן באותה עת, האלוף אמנון ליפקין-שחק. הם הזהירו בין היתר מפני פגיעה בקואליציה שנשענה, בין השאר, על תמיכת המדינות הערביות. אבל היה גם שיקול נוסף והוא מידת המוכנות של צה"ל למבצע. עם כל הכבוד לתמרי, שנהרג לימים כאלוף בהתרסקות מסוק, נדיר שקצין קרבי בצה"ל יגיד שאינו יכול לבצע. למרות המוטיבציה והלוחמנות מצד מפקדי הכוחות, בפיקוד הבכיר של צה"ל הטילו ספק של ממש ביכולת להשיג מודיעין עדכני ונקודתי, כמו גם ביכולות הלוגיסטיות ומבצעיות של הצבא, אז, לתמוך כוח גדול יחסית הפועל כה רחוק מישראל במשך זמן ארוך.

נראה שהפעולה שתוכננה היתה "לא אפויה" וטוב שלא יצאה אל הפועל. ארנס משום מה אינו מציין זאת, וממש כמו בנושא מטוס הלביא (שהיה מפעל חייו), פרויקט שהיה גדול על מידותיה של ישראל, הוא בחר להציג את הדברים כאילו ישראל יכולה היתה לפעול בעיראק משל היתה ארצות הברית, מה שבאותה עת פשוט לא היה נכון. הממשלה בראשות יצחק שמיר, כאמור, החליטה נגד התכנית ומדיניות האיפוק הנכונה של ישראל נשמרה עד תום המלחמה. גם כאן ישנו לקח חשוב, בין שארנס כיוון אליו ובין שלא. על הממשלה לצאת למערכה, שתהיה זו ביעד קרוב כמו רצועת עזה או ביעדים שמעבר לאופק, רק כשמטרותיה ברורות, ניתנות להשגה וכאשר לא ניתן להשיגן באמצעים מדיניים.

חשיבה אזרחית שמאתגרת את הצבאית

דוגמה נוספת ליכולתו של ארנס לחשוב מחוץ לקופסה ולהביא אתו גישה אחרת נוגעת להתמודדות עם איום הקטיושות על יישובי אצבע הגליל. הוא כיהן אז בפעם השלישית כשר ביטחון, בין ינואר ליוני ב-1999, וכהרגלו חשב אחרת ממפקדי הצבא. הוא נפגש עם הקצינים שפיקדו אז על הלחימה בצפון, האלוף גבי אשכנזי, והתא"לים מפקדי האוגדות אפי איתם וארז גרשטיין (כולם, אגב, יוצאי גולני). השלושה הציגו לו את "הטקטיקה שהם נוקטים נגד החיזבאללה, והפגינו ביטחון ביכולתם להביס אותו" (עמוד 213). ארנס הסביר להם שלגישתו נוכח העובדה שהארגון מנהל כנגדם מלחמת גרילה בשטחו, ונוכח המגבלות שהציבו על צה"ל הבנות מבצע "ענבי זעם" ורגישות החברה הישראלית לאבידות, הוא חלוק על גישתם וצופה שישראל תיסוג מלבנון בעתיד הקרוב. מנגד, ובניגוד לחשיבה המקובלת, ארנס האמין בגביית מחיר לא פרופורציונאלי מלבנון כולה שיחייב את סוריה, ששלטה אז דה-פקטו בלבנון והפעילה את חיזבאללה, לרסן את הארגון. היוזמה הזו נבלמה בשל הבחירות. נוכח כניסתה של ממשלת ברק נמנע ארנס מלהציע מדיניות שעשויה להסלים את הלחימה בדרום לבנון, רגע לפני שהוא עוזב את תפקידו.

אבל הדברים התפתחו אחרת. רגע לפני שאהוד ברק נכנס לתפקידו כשר ביטחון וראש ממשלה, ירה חיזבאללה רקטות על קרית שמונה והרג שני אזרחים. ארנס, בשבוע האחרון שלו כשר ביטחון יזם את מבצע "רפואה חליפית", שנערך ב-24 ביוני 1999. "באותו לילה התכנס הקבינט הביטחוני, עדיין בראשותו של נתניהו, ואישר את התכניות שלי להרוס שתי תחנות כוח באזור ביירות, את מרכזת הטלפון של העיר וכמה גשרים בדרכים המובילות לדרום לבנון. אחרי שתקיפות האוויר בוצעו, הכריז הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז, שאנחנו מוכנים להרחיב את היקף התקיפות אם ימשיך חיזבאללה לשגר קטיושות לעבר ישראל. אבל ירי הקטיושות נפסק. האסטרטגיה שלנו הצליחה ככל הנראה" (עמוד 214). לימים כתב העיתונאי מנחם הורביץ, כי היה זה אחד משני מהלכים (השני הוא מלחמת לבנון השנייה) שהצליחו להביא לרגיעה בירי ובפעולות האיבה כנגד יישובי הצפון. הסיבה, לתפיסתו, היתה שישראל "שברה את המשוואה המקובלת והפתיעה בתגובה בלתי מידתית, כזאת שאינה מתייחסת לאירוע מסוים בנוסח "צה"ל השיב אש למקורות הירי", אלא מביטה על המצב בכללותו".

הלקח מהיוזמה של ארנס תקף גם לסבב הלחימה הנוכחי בעזה. על ישראל לשבור את המשוואה שהציב חמאס לפיה הוא השולט בגובה הלהבות והיוזם הבלעדי. דפוס פעולה זה אינו יכול, לאורך זמן, להביא לתוצאות חיוביות עבור ישראל ויש לשנותו. יתכן ונדרשים שינויים משמעותיים בעיתוי ובאופן הפעלת הכוח. ישראל כבר למעלה מעשור אינה שואפת, בצדק, למוטט את משטר החמאס. בטרם מבצע "עופרת יצוקה" למשל, סיפר בהרצאה האלוף יאיר גולן, הציגו אלופי המטכ"ל את התכניות האופרטיביות לשר הביטחון דאז, אהוד ברק. באמצע הפרזנטציה עצר אותם השר והבהיר כי אין בכוונתו להשקיע רבות ואין בכוונתו להשיג רבות. "זה רק החמאס. כל שאני רוצה הוא מבצע מוגבל", אמר ברק. המטרה לגישתו, היתה ברורה. הסדרה של היחסים במונחי הרתעה ושקט. זהו עדיין האינטרס הישראלי, אולם הסקאלה להשגת יעדים אלו אינה נעה רק בין כיבוש מלא לבין אי-עשייה או לחלופין תקיפת מבנים ריקים ומצבורי תחמושת.

במידה וסבב הלחימה הנוכחי עם החמאס יסתיים בהסכמה על רגיעה זמנית, כפי שאכן קרה לא אחת בארבעת החודשים האחרונים, יתכן מאוד שעל ישראל ליזום את סבב הלחימה הבא, כפי שנעשה במבצע "עמוד ענן". במבצע יזום שכזה שומה על צה"ל לפעול באופן שונה מבעבר. במאמר שפורסם לאחרונה בביטאון "בין הקטבים" של צה"ל כתב סא"ל צח משה, קצין תותחנים המשמש כראש ענף תורת לחימה במז"י, כי במקום לפעול כנגד אמצעי לחימה ומפקדות על צה"ל למקד את מאמציו "בפגיעה קטלנית בחיילי האויב", או במקרה זה בפעילי החמאס. לתפיסתו צה"ל צריך לאמץ את גישת השחיקה "ולפתח בתוכה 'סבלנות תמרונית' [מונח חדש]. מונח זה מבטא את הצורך להמתין לאויב בסבלנות, לבצע כל שניתן על מנת להוציאו ממחבואו ולהשמידו שניות, ואף פחות מכך, מהרגע שהתגלה".

במינוי חירום שימש סא"ל משה כסגן מפקד חטיבת צנחנים מילואים בפיקוד הדרום, שמיועדת, במקרה של עימות, ללחום ברצועת עזה. אחד ממפקדיו בעבר, אל"מ ערן אוליאל, ציין בראיון שנערך עמו לפני כשנה, בעיצומו של תרגיל חטיבתי, כי אף שאין לזלזל בחמאס ובפעיליו, "צה"ל יכול להתמודד מולם". אך טבעי שאוליאל, קצין צנחנים שמונה השבוע למח"ט כפיר הבא, יביע, כמו תמרי בשעתו מול ארנס, נכונות לבוא במגע עם האויב. אולם התועלת במבצע רחב היקף אינה רבה, בינתיים. ישראל עדיין מעדיפה לפעול מול החמאס, שלו ממשל מרכזי אפקטיבי, על-פני שלל ארגוני טרור חסרי אחריות ריבונית ברצועה. מנגד, בהחלט יתכן שהדרך היחידה להבהיר לחמאס שמוטב שיחתור לרגיעה עם ישראל, הינה באמצעות גביית מחיר של ממש מפעיליו ומנהיגיו, בעיקר באמצעות חיל האוויר ואש מדויקת מנגד. אז, אולי תישבר המשוואה והשקט יחזור לדרום. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 09.08.2018)

במלחמה המודרנית מנצח מי שמחזיק מעמד יותר זמן | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

במאמר שפרסם פרופסור אמריקני הוא טען שבמלחמות המודרניות, למרות יתרונות הטכנולוגיה המתקדמת והברקות המצביאים, מנצח מי שמחזיק מעמד יותר זמן. הבעיה היא שזה נשמע דומה מדי לעימותים שבהם לחמה ישראל בשני העשורים האחרונים.

נחתים אמריקנים בקרב על הואה במלחמת וייטנאם, (צילום: ויקיפדיה).

אתר "אלכסון" פרסם השבוע את מאמרו של פרופסור קת'אל נולן, מרצה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת בוסטון, שנשא את הכותרת "זבנג ורק התחלנו" (ופורסם במקור במגזין "AEON") ועסק בעובדה שמערכות צבאיות הוכרעו בעיקר באמצעות התשה ולאו דווקא על-ידי קרב אחד, משמעותי ככל שיהיה. אף שגנרלים ומדינאים מקווים "שיום מדמם קשה אחד יכול להיות מכריע ולאפשר לנו להימנע מהתשה, שהכול בזים לה כוולגרית מבחינה מוסרית וכנעדרת גבורה גואלת. אנו חוששים למצוא רק חוסר החלטיות וטרגדיה בבוץ של חפירות, ללא התרוממות הרוח והמוסריות, או למצוא רשימות חללים מצטברים על פני שנים של מאמץ ועמידה בקשיים". האמת, טען נולן, אחרת לגמרי. "הניצחון בקרבות חד-צדדיים לא הבטיח ניצחון במלחמה. חניבעל ניצח בקרב קאנאי, נפוליאון באוסטרליץ", אך שניהם הפסידו את במערכה. 

"ברוב המלחמות הגדולות בהיסטוריה המודרנית, המפסידים הפסידו כיוון שהם הפריזו בהערכת המיומנות שלהם ולא הצליחו להתגבר על העומק האסטרטגי של האויב ועל יכולתו לעמוד בקשיים. המנצחים ספגו תבוסה אחר תבוסה, ובכל זאת המשיכו להילחם, תוך שהם מתגברים על ההפתעה הראשונית, על משברים נוראים וגם על הברק והתעוזה של "גאוני" הפיקוד. ההעלאה על נס של גנרלים גאונים מעודדת את האשליה שמלחמות מודרניות יהיו קצרות ושאפשר לנצח בהן במהירות, בעוד שלרוב הן מלחמות התשה ארוכות", כתב. כשקוראים זאת קשה שלא לחשוב על מערכות דוגמת וייטנאם, עיראק ואפגניסטן. מערכות עתירות בנפגעים, חסרות כיוון ומטרות ברורות. במערכות כאלה תמיד באה לידי ביטוי אותה מחלוקת קבועה בין הפוליטיקאים לקציני הצבא. בעוד שהראשונים שואפים לסגת ולמזער נזקים והפסדים, יטענו האחרונים כי מה שעומד כעת בינם לבין הניצחון במערכה הוא מעט יותר – תמיכה מהציבור, משאבים, כוחות נוספים או זמן. כך היה במערכות אלו וגם בחלק מהמערכות שניהל צה"ל, בלבנון ובמקומות נוספים. אף שאת המסקנה של פרופסור נולן לא ניתן להחיל באופן מלא על המערכה ב"צוק איתן", הרי שחלק ממנה מצלצל מוכר. 

צנחנים במבצע "צוק איתן" (צילום: דו"צ).

בקיץ 2014 לחמו כוחות צה"ל 51 ימים ברצועת עזה כנגד כוחות חמאס, אולם למרות שצה"ל והממשלה שידרו לציבור שאוטוטו המערכה תסתיים בניצחון, החמאס הוסיף להילחם וסירב לקבל את הפסקות האש שהוצעו לו. יחסי העוצמה בין ישראל לחמאס נוטים לטובת ישראל באופן כה ברור, עד שהדבר דומה ליחס שבין רכבת משא מרובת קרונות לעומת קורקינט ממונע. ועדיין כוחות החמאס החזיקו מעמד 51 ימים. אין זאת אומרת שישראל הפסידה ב"צוק איתן", אולם כאשר אלו הם יחסי העוצמה מוטב לבדוק מדוע לקח לישראל זמן כה ממושך עד שהצליחה לסיים את העימות על-פי תנאיה. אחד הלקחים, כתב נולן, הוא שכאשר יוצאים למערכה מוטב להיות מודעים לכך שיהיה ממד של התשה, ושחשיבותו עולה על זה של קרב כזה או אחר. יש להבין שהדברים עשויים לקחת זמן ושמי שינצח יהיה לא בהכרח החזק או המבריק אלא הצד שיפגין יותר אורך-רוח וסבלנות. כך הצליחה ישראל לנצח באנתיפאדה השנייה. עוד מעצר, עוד סיכול ממוקד, עוד פשיטה, עוד כתר, עוד סגר עד שבסוף, כמאמר הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, הושגה אותה "צריבה תודעתית" בקרב ההנהגה הפלסטינית כי בפיגועים אין תוחלת והם לא יביאו את ישראל לכדי ויתורים במשא ומתן. התהליך הזה לקח את הזמן שלו עד שהאנתיפאדה דעכה. המועד המדויק עם זאת לא ברור ותלוי את מי שואלים. יש שיגידו שב-2005 עם ההתנתקות ויש, כמו קצין בכיר שפיקד ולחם בשטחים לאחר מכן, שיגידו שב-2007. כך או כך הזמן והנכונות הישראלית להוסיף ולהילחם היו לגורם מכריע יותר מכל פגיעה בבכיר פלסטיני ספציפי או מכל מבצע רחב היקף ופשיטה שביצע צה"ל. 

טהורים עם נשק

"צבא נשען לא רק על כמויות, על ציוד, על נשק, על אימון. אמנם בלי אלה אין צבא, אך אלה בלבד אינם מספיקים. הנשק העיקרי של הצבא הוא כוחו המוסרי", אמר בשעתו ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. הציטוט מופיע בדו"ח שפרסם השבוע מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, שעסק, בין היתר, בטיב ההקפדה על כללי המשפט הבינלאומי במהלך מבצע "צוק איתן". בדו"ח שפרסם קבע שפירא כי צה"ל וכמוהו הקבינט המדיני-ביטחוני השתדלו לפעול בהתאם לאמות המוסר, טוהר הנשק והמשפט הבינלאומי. היכן שהדברים לא תאמו את הפקודות והכללים (כמו במקרה של "נוהל חניבעל" שהפעילה חטיבת גבעתי ברפיח) צה"ל חקר עצמו ביסודיות ולפיכך אין צורך בהתערבות גורמים חיצוניים בינלאומיים דוגמת בית הדין בהאג. לא מן הנמנע שהדו"ח נועד גם למנוע חקירה בינלאומית נוסח דו"ח גולדסטון, אבל קשה לחשוד בשפירא, שכתב דו"ח נוקב אודות הטיפול הכושל באיום המנהרות, שהיה מפרסם דו"ח בחתימתו לו היו פני הדברים שונים בתכלית. 

למרות שלעתים ישנן חריגות, צה"ל מקפיד על מוסר בלחימה יותר מרוב הצבאות במערב. אירועים כאלה ואחרים עשויים לעתים לעוות את המציאות ולגרום למביט מן הצד לחשוב שהם חזות הכל, כאשר זהו כלל לא המצב. מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ אבי בלוט, נדרש לנושא באחרונה בעת שהרצה בתיכון הימלפרב בו למד כנער. בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד בין היתר על החטיבה המרחבית בחברון, נשאל על ידי תלמיד בשם אורן בנוגע לעמדתו בשאלת החייל היורה, אלאור אזריה. המח"ט השיב שצה"ל הטיל על עצמו מסגרת כללים נוקשה ללחימה מתוך רצון לשמור על אמות מוסר וטוהר נשק גבוהים במיוחד. לדברי בלוט, בכל פעם שבצה"ל "חורגים מהכללים שלנו ומראים שיש סדקים באחדות בינינו, וסדקים בעמוד שדרה הערכי, שהוא קצת עקום, האויבים מולנו מחלקים סוכריות בדמשק. וזה אותו הדבר לגבי דוד הנח"לאוי, שהיכה שם איזה פלסטיני, ואותו דבר לגבי אלאור אזריה שירה ירי ללא אישור וללא סמכות, במקום שהוא לא היה נצרך". האתגר המרכזי, אמר וחזר על ססמה שחוקה שנשארה נכונה, "זה איך אנחנו מנצחים ונשארים בני-אדם". 

אל"מ אבי בלוט, מפקד חטיבת הקומנדו, (צילום: דו"צ).

בלוט הביא דוגמה ממבצע "עופרת יצוקה", בו פיקד על גדוד הצנחנים 101. לדבריו, במהלך הלחימה הגדוד שלו "הרג 24 מחבלים בהיתקלויות, בלי קשר לדברים האוויריים. ובאירוע הזה אני ידעתי להגיד בכל אחד, אגב כי צילמנו, הראינו נשק, הראינו מחבל, הראינו שבכל ההיתקלויות שהיו לנו באל־עטטרה ובג'בליה הרגנו את מי שהתכוונו להרוג. ומי שלא התכוונו להרוג אותו – לא הרגנו אותו. ואני חוזר לשאלה שלך, אורן, זו עוצמתנו". באחת ההיתקלויות הללו נפצע בעצמו, מה שככל הנראה לא ערער את אמונתו בצורך לפעול בלחימה באופן כירורגי. 

המסקנה שעולה מהדברים שאמר, מדו"ח המבקר ומהמאמר של נולן היא שהמערכה הבאה של צה"ל עשויה להיות ארוכה מהצפוי ושכדי לנצח בה נידרש לסבלנות וקשיחות, בחזית ובעורף, לא פחות משנזדקק לצבא כשיר ומערכות טכנולוגיות מתקדמות, ושהן יחייבו את צה"ל להוסיף ולשמור על טוהר הנשק והחוק הבינלאומי גם נוכח אויב שמתחבא ומתבצר בלב ריכוזי אוכלוסיה לא-מעורבת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.03.2018)

סוגרים פערים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בצה"ל הוחלט על מינוי תא"ל יניב עשור לראשות חטיבת המבצעים, אבל מוטב לשים לב דווקא למינוי המפתיע של תא"ל אורי גורדין לראש מטה זרוע היבשה, שכן הוא מלמד על הבנה של הצבא את הפערים בהכשרה ובמסלול של מי שעברו מהכוחות המיוחדים ל"צה"ל הגדול".

בצבא החליטו באחרונה על שיבוצם של שני קצינים בדרגת תא"ל לתפקידי מפתח. תא"ל יניב עשור, גולנצ'יק שפיקד על גדוד 51 של החטיבה במלחמת לבנון השנייה ועל אוגדת הבשן בגבול סוריה, מונה לראש חטיבת המבצעים. מדובר, אולי, בתפקיד התא"ל החשוב בצבא, החושף את המכהן בו לקומה האסטרטגית של העיסוק באתגרי המדיניות והביטחון בישראל מחד גיסא וברמה הטקטית הנמוכה ביותר מאידך גיסא. להגדיר את התפקיד כקצין המבצעים של הצבא זה "לשנמך" אותו משמעותית. הכל מגיע לשולחן שלו. כל הפרת סדר באיו"ש (מישהו אמר עאהד תמימי), כל מבצע מיוחד בשיתוף הצבא והמוסד, כל פעילות ביטחון שוטף ובוודאי כל מהלך מתמרן במלחמה. הכל עובר דרכו ודרך החטיבה שלו שהיא מרכז העצבים של הצבא. במקביל החליט הרמטכ"ל איזנקוט, בצעד מפתיע, למנות את תא"ל אורי גורדין, לראש מטה זרוע היבשה, שם יחליף את תא"ל איתי וירוב, קצין צנחנים שפיקד על אוגדת עזה הפורש מצה"ל. מדובר במינוי מפתיע שכן היה צפוי שגורדין יתמנה דווקא לתפקיד שקיבל עשור או לחלופין יכהן כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. יש בכך בכדי ללמד על מגמה חיובית בצבא, שמזהה פערים במסלול ההכשרה והקידום של קציני מפתח, הצפויים לכהן בתפקידים בכירים גם בהמשך, ופועל בכדי לגשר עליהם.

מה שיש לו ומה שאין לו

תא"ל גורדין עשה את עיקר שירותו בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"ל, ואף פיקד עליה. בהמשך פיקד על חטיבת מילואים של הצנחנים ועל חטיבת הנח"ל ב"צוק איתן". החטיבה בפיקודו לחמה בהצלחה בגזרת העיירה בית חאנון, השמידה פירי מנהרות ואמצעי לחימה. בראיון לאחר המבצע ציין שהחטיבה הצליחה לפגוע קשה בכוחות החמאס והג'יהאד אסלאמי פלסטיני בעיירה. לדבריו, מפקד הכוח הפלסטיני במרחב "נס על נפשו. הכוחות המיוחדים של גדוד בית חאנון חוסלו גם הם. בין 150 ל-200 לוחמים נהרגו בבית חאנון. אני חושב שזה די אומר שניצחנו את הגדוד הזה". לצד הכוח שהפעילה החטיבה הדגיש גורדין בשיח מח"טים, שהתקיים בשעתו בכנס של המכון למחקרי ביטחון לאומי, כי גם בלחימה ב"שטחים מרובי אוכלוסיה, שהאויב מנצל אותם לרעה בציניות שלו ובאופן לחימה הלא מוסרי שלו, אנחנו לא צריכים להסיר את המוסר אלא ההיפך – לפעול על-פיו. אני חושב שזה מייצר מורכבויות, אני לא אשקר, אבל זה מורכבויות שאני רוצה שיישארו". לאחר כשנה בלבד כמפקד חטיבת הנח"ל הוא קודם ומונה למפקד עוצבת האש, אוגדת הצנחנים, שם עסק בעיקר בהקמת חטיבת הקומנדו החדשה של צה"ל. 

אף שפיקד על סיירת מטכ"ל הרי שלצבא ה"אמיתי", הנושא בעול הבט"ש בשגרה ומהווה את עיקר הכוח המתמרן במלחמה, הוא נחשף פחות. את כל מסלולו עשה גורדין ביחידות האיכותיות ביותר של הצבא, שבהן חוסרים לוגיסטיים, איכות כוח אדם נמוכה וכשירות לא מספקת כמעט שאינם קיימים. למצער, אלו הם איים של מצוינות בצבא בינוני, כפי שתיאר זאת פעם האלוף (מיל') ישי בר בטרם מלחמת לבנון השנייה. כשנשאל בראיון על-כך שמעולם לא פיקד על גדוד השיב גורדין שאף שהדבר נכון הוא תהה "כמה מאלה שכן עשו תפקיד מג"ד היו מפקדי סיירת מטכ"ל?". אם להתעלם מן הזחיחות שבדברים, היא מצביעה בדיוק על אותו ניתוק מן הצבא שמחוץ ליחידה.

התשובה, אגב, היא לא מעט. יוני נתניהו ובוגי יעלון למשל, היו מפקדי גדודים בטרם שימשו כמפקדי היחידה, זה בשריון וזה ב-890. מה גם שמאחר ועברו ליחידה מהצנחנים סביר שהיו צריכים לגשר על פחות פערים. אחרים שגדלו בה, כמו אהוד ברק, עמירם לוין ושי אביטל, הקפידו לפקד על גדודי שריון בכדי להכיר טוב יותר את צה"ל, על מערכיו המתמרנים. זהו, אם כן, פער מובנה בילקוט השירות שלו. זה לא אסון, מה גם שהוא אינו הקצין הבכיר היחיד שפתח פער כזה. בהחלט אפשר להתגבר על הפער אם כולם, גורדין ודומיו כמו גם המערכת שמעליהם, יכירו בכך ויפעלו (כל העת) כדי לגשר עליו ולשפר את הידע וההבנה שלהם בתחום. אם לא, יהיו בצה"ל, כמו ב-2006, מפקדים נועזים מלאי רצון טוב, שנשענים על כישרון ולא הכשרה ואינם בקיאים די צורכם בתפקיד שעליהם למלא. התפקיד שאליו שובץ הוא ניסיון ראוי לגשר עליו ויאפשר לגורדין להכיר את צה"ל הגדול, האפור והשוחק, על ליקויו וחוסריו בתחום הלוגיסטי, בתחום כוח האדם ובשאר סוגיות בניין הכוח. בצבא שבו שבו ההכשרה לתפקיד מעל לדרג המח"ט היא התפקיד עצמו, מדובר בניסיון קריטי שיקנה לו הבנה עמוקה יותר, אם ירצה יום אחד לפקד על פיקוד מרחבי או על גיס. 

 הנח"ל: בית גידול לפיקוד בכיר

המינוי של גורדין מצביע, שוב, על כך שחטיבת הנח"ל הפכה בשנים האחרונות לבית גידול למפקדים בכירים. כבר באמצע שנות התשעים חל שינוי משמעותי בחטיבה, תולדה של מינוי קצינים איכותיים כמפקדיה. בין אלה ניתן למנות שורה של מפקדים יוצאי הצנחנים, כמו יצחק איתן, אלי אמיתי, יאיר גולן, ורוני נומה, וכאלו שצמחו דווקא ביחידות העילית ובהם טל רוסו (שנחשב כמי שהקפיץ את החטיבה רמה), נועם תיבון, מיקי אדלשטיין ומפקדה הנוכחי, אל"מ דן גולדפוס, יוצא שייטת 13. בראשית האינתיפאדה השנייה למשל, לחמה החטיבה ב-21 מבצעים, חלקם בהיקף קטן וחלקם גדול, בהם "חומת מגן".

החטיבה גם מקפידה למשוך לתוכה קצינים צעירים מהיחידות המיוחדות לתפקיד פיקוד, בהם תא"ל שי אלבז מהקומנדו הימי והאלוף נדב פדן מסיירת מטכ"ל. במקביל היא הפכה ליצואנית של קצינים לאותן יחידות ממש ובהם סא"ל אייל וייס, שנהרג כמפקד דובדבן בתאונה מבצעית, ואל"מ אבי רוזנפלד, שפיקד על שלדג. בנוסף, שניים ממפקדי האוגדות החשובות בצה"ל, איו"ש ועזה, הם יוצאי החטיבה ובמטה הכללי הנוכחי יושבים ארבעה שפיקדו עליה (אם כי רק אחד, אמיר אבולעפיה, גם החל את שירותו בה), יותר ממספר חובשי הכומתות החומות והסגולות. השדרוג שעברה חטיבת הנח"ל לקח זמן רב, אבל את התוצאות רואים בשטח. תהליך דומה התקיים בגבעתי. זהו מודל שכדאי לאמץ גם ליחידות נוספות בצבא ובהן חטיבת כפיר.