בנט מקבל את תיק הביטחון, הסכנה היא שימשיך לחשוב כמו מ"פ | מאת גל פרל פינקל

מינויו של נפתלי בנט לשר הביטחון עשוי להיות זניח, במידה ותקום ממשלה. אך כל עוד הוא יושב על הכיסא מוטב שישכיל ללמוד את מגבלות הכוח, כי בסופו של יום הוא נושא באחריות הכוללת.

ביום שישי, זמן קצר לפני כניסת השבת, הטיל ראש הממשלה ושר הביטחון בנימין נתניהו פצצה פוליטית, ובישר כי החליט למנות את ח"כ נפתלי בנט, יו"ר סיעת "הימין החדש", לתפקיד שר הביטחון בממשלת המעבר. בנט עשוי לכהן בתפקיד זמן קצר מאוד, אם תוקם ממשלה במהרה, או לחלופין כחצי שנה לפחות אם פניה של ישראל, פעם נוספת, לבחירות.

מאמצע שנות השמונים היו רוב שרי הביטחון, קצינים בכירים לשעבר בצה"ל, ובהם איציק מרדכי, בנימין בן-אליעזר, שאול מופז ומשה יעלון. 

למרות זאת, מינויו של אדם מרקע אזרחי לתפקיד שר הביטחון הבא של מדינת ישראל, הוא מבורך. אף שהשר יתקשה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (הוא הרי לא יוכל לצאת לסמינר כמו בן גוריון), הרי שתפקידו הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות ול"מה שהיה הוא שיהיה". 

רקע אזרחי, עם סכין בין השיניים

כאשר הישראלי הממוצע חושב על כך ששר הביטחון שלו מגיע מרקע אזרחי, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת. האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל שלא הצטיינו כחיילים (לפרץ למשל, נוטים לשכוח את מבצע "משקל סגולי" בלבנון ואת כיפת ברזל), ובוודאי שלא היו מצוידים ברקע בכוחות המיוחדים כמו בנט.

ביניהם ניתן למנות את דוד בן גוריון, שהגיע לתפקיד ללא ניסיון קרבי, והוביל בהצלחה את הקמת המדינה, ובכלל זה צה"ל, וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש, ומשה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה. משה יעלון ציין בשעתו, כי אף שלארנס לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, הוא הגיע לתפקיד מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה היטב עם החשיבה הצבאית.

למרות שבנט, שהשלים מסלול לוחם בסיירת מטכ"ל ושירת כמ"פ ביחידה המובחרת מגלן, מתהדר (בצדק מבחינת העובדות, על הצניעות המתבקשת אפשר להתווכח) בנוצות של קצין נועז יוצא יחידות מובחרות, הרי בסופו של יום כמו שני קודמיו בתפקיד הוא מגיע אליו מרקע אזרחי מובהק. את עיקר ניסיונו המקצועי רכש בעולם העסקי, כיזם היי-טק, ובפוליטיקה.

מגבלות הכוח

כחבר הקבינט במבצע "צוק איתן", היה בנט "הראשון לזהות" את מערך המנהרות של החמאס כאיום חמור. מעלותיו בדיוני הקבינט אז באו לידי ביטוי בנחישות והבקיאות שהפגין, שהזכירו את מפקד הפלוגה במגלן שהיה בצעירותו. חסרונו הגדול גם הוא נובע מהלהיטות שגילה, שמזכירה יותר מ"פ צעיר מאשר שר בכיר בממשלה.

יתכן וההתלהמות שלו בסוגיה תרמה להפיכתה בציבור מאיום טקטי לכדי איום קיומי. הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט נהג לומר שהוא מעריך את להט הקרב של מפקד פלוגה ג', אבל נדרש לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר מזו של המ"פ. ומה שחל על הרמטכ"ל, תקף בוודאי על השר.

בנט יביא אתו לתפקיד (בין שפרק הזמן שימלא אותו יהיה קצר או ארוך) את אותה התלהבות וירידה לפרטים שהביא למשרדי הכלכלה והחינוך, גם הם מסממניו של מפקד פלוגה מוכשר, אך הוא יהיה חייב ללמוד, ומהר, מה ניתן, וחשוב מכך מה לא ניתן, להשיג באמצעות כוח צבאי.

מהרטוריקה של בנט, מאז החל את הקריירה הפוליטית שלו ועד עתה ניתן להסיק שהוא נשאר במידה רבה המ"פ הנועז שהיה, ויש בכך בכדי להטריד. 

בראיון לתוכנית של ינון מגל ובן כספית ב-103FM מתח הח"כ יאיר גולן ביקורת על המינוי. גולן, אלוף במילואים וסגן הרמטכ"ל לשעבר נחשב לקצין לוחמני במיוחד בימיו בצנחנים, כמח"ט הנח"ל ב"חומת מגן" וגם כחבר המטה הכללי. תפיסתו על הפעלת הכוח, כפי שניסח אותה ב"על הפיקוד 2" (הוצאת אמ"ץ תוה"ד, 2015), חוברת שכתב עם סיום תפקידו כאלוף פיקוד הצפון, נשמעת נצית בהרבה מזו של השר החדש. 

במקרה של מערכה, כתב גולן על צה"ל לאמץ "גישה בסיסית התקפית שתכליתה להסיר את האיום על העורף בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. גישה זו גורסת כי האש לעולם תכזיב, וכי גם אש איסטרטגית השפעתה חורגת מתחום הזמן של המערכה הנוכחית. לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16, גם אם מעשית הוא מכונה "תבור". ההכרח לראות את ה"לבן בעיניים" של האויב אינה בגדר חלופה שאולי נממשה (ועדיף שלא), אלא הכרח בל יגונה שאין בלתו, ושאם לא ניישם אותו – חזקה עלינו שניכשל" (עמוד 25). סביר שבנט יסכים עם כל מילה, ולא בלי צדק. 

למרות זאת טען גולן בראיון לכספית ומגל כי מדובר בעיניו במינוי לא טוב. במדינה בריאה, אמר, "הדרג המקצועי שואף למגע, והדרג המדיני יודע לרסן זאת, על בסיס שיקולים רחבים יותר. העובדה שבמדינת ישראל היוצרות התהפכו, היא בעיני תופעה מסוכנת". הדרג המדיני, גם אם בממשלת מעבר, חייב להבין את מגבלות הכוח. 

השר שחושב שהפצ"ר מפחיד מסינוואר

כשר ביטחון, כתב עמוס הראל ב"הארץ", יידרש בנט להתמודד עם מטה כללי שאלופיו מבוגרים ממנו. ליברמן נדרש, אולי, להתמודד עם מבוכה מסוימת במפגש עם המטכ"ל לאור תמיכתו בחייל היורה מחברון, אלאור אזריה.

בנט, שתמך גם הוא באזריה, הודיע במסיבת עיתונאים כי הוא מוטרד מאוד מכך ש"הלוחמים שלנו פוחדים יותר מהפרקליט הצבאי מאשר מיחיא סינוואר". 

אין לצפות שהנושא יעלה במפגש שלו עם האלופים, ובהם הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, אבל אפשר להעריך שהאמון של הפיקוד הבכיר של הצבא בשר הממונה, מתחיל מנקודת שפל של ממש. ואם זה לא מספיק, הרי לא מן הנמנע שהשר החדש יתקשה לגבות את צה"ל בהתנגשות עם תושבי יצהר והתנחלויות אחרות ביהודה ושומרון.

זהו רק שר הביטחון השני שמתחלף בקדנציה של הרמטכ"ל אביב כוכבי, בוודאי לא מקרה קיצון כפי שחווה שאול מופז כרמטכ"ל, ששירת תחת שלושה ראשי ממשלה וחמישה שרי ביטחון. למרות פערי הגיל יש גם נקודות משיקות שיאפשרו להם ליצור יחסי עבודה טובים, ובכלל זה חוויית השירות בלבנון, בנט במגלן וכוכבי בצנחנים, שהיתה מרכזית עבור שניהם, ושאיפת כוכבי לחזק את רוח הלחימה ואת מרכיבי הקטלניות של הצבא, תחומים שבנט קורא כבר שנים לשיפורם.

מה הפערים ביניהם בסוגיות כמו ההתבססות האיראנית בסוריה, או המדיניות מול החמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, רק ימים יגידו.

כובד האחריות

רגע לאחר שיתיישב בכיסא שר הביטחון, ובטרם יפנה ליישם את המדיניות התקפית לה הוא מטיף, מוטב שיאמץ כלל שעליו נוהג לחזור אהוד ברק, שכיהן תקופה ממושכת כשר ביטחון, "סוף מעשה, במחשבה תחילה".

ואולי כדאי שילמד משהו מעוד אחד מקודמיו בתפקיד, שגם הוא הגיע אליו לאחר שנים של שירות בפלמ"ח ובצה"ל, יצחק רבין. אם יש מילה שחוזרת בתיאוריהם של כל מי שזכו לעבוד עם רבין כשר ביטחון, הרי זו המילה אחריות. רבין שקל דברים בכובד ראש, התעמק בנתונים, היסס והתלבט עד שהחליט, ומעולם לא התנער מאחריותו כשר, לאירועים, להחלטות ולאנשים. 

בנאומו בטקס סיום מחזור בפו"ם, ב-1992, אמר רבין כי "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום".

רבים היללו בשבוע שעבר את האופן שבו הודיע רבין כי הוא האחראי היחיד לכישלון הפעולה שביצעה סיירת מטכ"ל במטרה לחלץ את החייל החטוף נחשון וקסמן ב-1994. למרות שחילוץ בני ערובה היה רחוק מתחום הבנתו, ושיכול היה להאשים בכשל את הכוח המבצע, הדרג הפיקודי ומה לא, בחר רבין לקחת אחריות. הוא קיבל את ההחלטה והוא אחראי לתוצאות.

קל מאוד לקבל אחריות להצלחה. קשה יותר לעשות זאת בעקבות כישלון. שר הביטחון בישראל, בניגוד לתפיסתו של אחד החשובים שבהם, אינו יועץ מיניסטריאלי. הוא האחראי.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 10.11.2019)