מלחמת "חרבות ברזל"

"מלחמה היא תהליך שחזרה ממנו אינה אפשרית ללא הודאה בתבוסה" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

"מצעד האיוולת", שכתבה ההיסטוריונית האמריקנית ברברה טוכמן, הוא מספרי ההיסטוריה החשובים שנכתבו, ומסקנותיו נותרו רלוונטיות גם כיום. בעצם, אולי, במיוחד כיום.

הספר "מצעד האיוולת" מאת ההיסטוריונית האמריקנית עטורת השבחים ברברה טוכמן (הוצאת ספרית מעריב, 1986), שעצם שמו הפך למטבע לשון, הוא ספר שקשה לקרוא לאחר ה־7 באוקטובר 2023. טוכמן ביקשה לבדוק מדוע לאורך ההיסטוריה ישנה תופעה חוזרת ונשנית של ממשלים הבוחרים ליישם אסטרטגיה או מדיניות שמצויה בסתירה לאינטרסים שלהם. את התופעה הזו כינתה איוולת.

"על־מנת שתהיה מוגדרת כאיוולת לצורך מחקר זה, על המדיניות הננקטת לעמוד בשלושה תנאים: חובה שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמנה, ולא בראייה שלאחר מעשה" (עמ׳ 12), כתבה. שנית, ציינה טוכמן, "חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה היה אפשר לנקוט" (עמ׳ 12). שלישית, קבעה, המדיניות הנדונה "היא מדיניות של קבוצה, ולא של שליט יחיד, ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד" (עמ׳ 12).

גישה של עליונות

בספר ניתחה טוכמן מספר מקרי בוחן כדי להדגים את טענתה. הראשון שבהם הוא פרשת הסוס הטרויאני במלחמת טרויה. בפרק אחר ניתחה את השחיתות של האפיפיורים בתקופת הרנסאנס. לאחר מכן, בפרק מאלף, בחנה כיצד הובילה מדיניות בריטית שגויה למלחמת העצמאות האמריקנית. סירובם של המלך ג׳ורג׳ השלישי וממשלתו להכיר בדרישת המתיישבים באמריקה כי "אין מיסוי ללא ייצוג", הוביל אותם למרד גלוי. 

הבריטים החלו את המלחמה ב־1776 ביתרון מוחלט על המושבות. אך למרות נחיתות צבא המושבות בפיקוד גנרל ג׳ורג׳ וושינגטון, בנשק, באספקה ובחיילים מאומנים ומושמעים, "היה להם עניין ללחום עבורו, מפקד בעל שיעור־קומה הרואי ורצון בלתי־נלאה, ומפעם לפעם ניצחונות מוגבלים אך מדהימים כמו בטרנטון ובפרינסטון, שעודדום ורוממו את רוחם" (עמ׳ 227).

במלחמת העצמאות האמריקנית הפגינו מנהיגי המושבות ומפקדי הצבא הקונטיננטלי שורה של יכולות ותבונה אסטרטגית, אך בסופו של דבר לא ביכולתם תלתה טרומן את אובדן המושבות באמריקה. הבריטים, קבעה, הפסידו את שליטתם במושבות כי סירבו לראות בתביעתם של המתיישבים ליחס הוגן יותר איום אפשרי.

"הגישה היתה תחושה של עליונות. שהיתה כה דחוסה עד שלא היה אפשר להבקיעה. תחושה מעין זו מובילה להתעלמות מן העולם ומן הזולת, כיוון שהיא מדכאת את הסקרנות" (עמ׳ 241). הציטוט הזה ראוי שיהדהד כי הוא רלוונטי גם לאירועים היסטוריים נוספים.

מתקפה שקעקעה את כל ההערכות

גם הפרק על האיוולת האמריקנית במלחמת וייטנאם היה מקרה בוחן מאיר עיניים. ארצות־הברית, תחת ממשל הנשיא ג׳ון קנדי החלה להיות מעורבת בווייטנאם בשנת 1961, במטרה למנוע את התפשטות הקומוניזם והשפעת ברית־המועצות באסיה. מדיניות זו שהלכה ושאבה עוד ועוד כוחות, התעצמה תחת יורשו, הנשיא לינדון ג'ונסון, ואף תחת ממשל הנשיא ריצ׳רד ניקסון, בטרם סיים את המלחמה בשנת 1973.

גנרל צבא היבשה ג׳יימס גאווין, שקנה את עולמו כמפקד הדיוויזיה המוטסת ה־82 במלחמת העולם השנייה, מתח ביקורת קשה על מדיניות זו בשיאה של המלחמה. גאווין קבע כי "המאמץ שם "מהפנט" אותנו, וכי הכוונה להגדיל את היקף הכוחות בווייטנאם לחצי מיליון איש, מה שיפחית את יכולתנו במקומות אחרים, מצביעה על כך שהממשל איבד כל חוש של פרופורציה. דרום־וייטנאם פשוט לא כל־כך חשובה" (עמ׳ 351). בדיעבד, הוא צדק.

"מלחמה היא תהליך שחזרה ממנו אינה אפשרית ללא הודאה בתבוסה. זו היתה המלכודת שארצות־הברית טמנה לעצמה וצעדה לתוכה. רק בקשיים רבים ובעקבות הצלחה נדירה עשויה הלחימה, כפי שגילו לעיתים קרובות יריבים ששקעו במלחמה עקרה, להסתיים בפשרה. כיוון שהיא אמצעי האחרון של הרס ומוות שאליו פונים, נלווית אל המלחמה מאז ומעולם קביעה נחרצת של צדקתה" (עמ׳ 341).

על מתקפת הטט בינואר 1968, שבמסגרתה תקפו כוחות צבא צפון־וייטנאם והווייט־קונג את הכוחות האמריקנים, כתבה טוכמן: "עצם העובדה כי אויב שנחשב כמתערער, היה מסוגל לאסוף כוח למתקפה כזאת קעקעה את כל ההערכות" (עמ׳ 364). 

אמנם אין במחדל המודיעין בכדי להפחית מיכולת ההתאוששות המרשימה שגילו כוחות הצבא האמריקניים בפיקוד הגנרל ויליאם וסטמורלנד, בקרבות כמו הואה וקה־סאן, אבל ראוי ללמוד ממנה שני לקחים. האחד, שמערכות המודיעין באשר הן, נדרשות לספקנות בריאה. השני נגע לכך שאף שמתקפת הטט היתה כישלון צבאי היא המחישה שלמערכה יש נדבכים חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב ובהם הקרב על התודעה של הצד שכנגד.

ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטט או מתקפת הפתע המצרית ב־1973, להפסיד בשדה הקרב ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. האמריקנים ניצחו בווייטנאם כמעט את כל הקרבות, אבל הפסידו את המלחמה.

טוכמן ציינה כי נדירים המקרים שבהם שליט מודה בכך שמדיניות מסוימת איננה משרתת את האינטרס העצמי ומוכן להסתכן בשינוי שלה ב־180 מעלות. מקרה שכזה, ציינה, אירע לאחר מלחמת יום הכיפורים (ואף שלא כתבה זאת, לא מן הנמנע שהוא תולדה של תוצאותיה), כאשר הנשיא המצרי סאדאת החליט "לנטוש את האיבה העקרה לישראל וחתירתו, למרות זעמם ואיומיהם של שכניו לכונן יחסים מועילים יותר" (עמ׳ 40).

היה זה, הן בסיכון והן ברווח האפשרי, "צעד מכריע, ובהציבו שכל ישר ואומץ־לב תחת המשך עיוור של השלילה הוא מתעלה למעמד עליון ובודד בהיסטוריה, מעמד שהטרגדיה של הרצח לא פגמה בגדולתו" (עמ׳ 41).

בסיום הספר, המליצה המחברת כי "בהיותנו מודעים לכוחם השליט של השאפתנות, השחיתות והרגש, אולי מן הראוי כי בבואנו לבקש שלטון חכם יותר נפנה תחילה למבחן האופי. והמבחן צריך היות אומץ־לב מוסרי" (עמ׳ 406). יש בהמלצה הזו משהו קצת תמים, נוכח טבעו של השלטון, כל שלטון. אבל זו גם אמירה חכמה משום שבעצם הצבת סטנדרט כזה ניתן יהיה להתגבר על חלק מהכשלים שעליהם הצביעה בספר.

כאמור, הקריאה בספר לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" קשה נוכח האיוולת המדינית שבה לקתה ישראל, אבל חיונית. זהו ספר מרתק ומלמד שעסק בטעויות אסטרטגיות ובחשיבותה של אסטרטגיה ברת קיימה, שגם יודעת להציב יעדים ריאליים וגם לבחון את תקפותה, להתגמש ולהתאים עצמה למציאות המשתנה. 

 

"ייחודו הבולט של צה"ל, שהמפקדים הם סוד כוחו": לקחים מ־1982 ו־2023 | מאת גל פרל

רשומה רגילה

עד לאחרונה תמרנו כוחות צה"ל ברצועת עזה. בה בעת צריך להתכונן למלחמה בצפון, אם תבוא. הספר אתי מלבנון יצא לאור לפני למעלה משלושה עשורים, אך את עיקר הלקחים ממנו – קרקע, עצמאות הכוחות, פיקוד משימה (ופיקוד מלפנים) ותחבולה – אפשר לקחת למלחמה ברצועת עזה כדי להצליח במלחמה בלבנון

המציאות האסטרטגית שישראל נתונה בה מאז 7 באוקטובר 2023 טומנת בחובה אפשרות שהמערכה בצפון תהפוך למלחמה. במהלך כל הלחימה ברצועת עזה, שעודנה נמשכת, התנהלה בה בעת מערכה ארוכה ומורכבת בחזית הצפון נגד חזבאללה. זו מערכה שמזכירה במידה מסוימת את ימי רצועת הביטחון בלבנון, כאשר שני הצדדים ערוכים זה מול זה ופועלים כמעט תוך כללים מוסכמים, ועיקר הלחימה נעשית באמצעות אש מנגד וללא תמרון. צה"ל רשם הישגים לא מבוטלים במערכה הזו, ובכלל אלה פגיעה במאות מפעילי הארגון (ובפעילי טרור פלסטינים), בתשתיות, אמל"ח ועוד. אולם אין בכך די, ועל צה"ל לשאול את עצמו (והוא אכן עוסק בבירור יסודי של הסוגיה) אלו לקחים עליו לקחת מהלחימה ברצועת עזה לתמרון אפשרי בלבנון. רשימת לקחים זו ארוכה וחורגת מתחומי מאמר זה, אך לצד הפרדת המוץ מהתבן במסגרת הלמידה המבצעית מהמלחמה בדרום, מוטב לצה"ל לשוב וללמוד מניסיונו המבצעי בלבנון ומהספרים שנכתבו בנושא.

ראשית, המלחמה ברצועת עזה שמה סוף לדיון הארוך שהתקיים בצה"ל זה כשלושה עשורים (כחלק מדיון רחב שהתקיים בצבאות המערב באותה עת) בדבר הרלוונטיות והצורך בתמרון היבשתי. לא פעם נשאלה השאלה האם עדיין נדרש תמרון יבשתי בעידן שבו יש בידי צה"ל תשלובת מודיעין ואש מדויקת ועוצמתית, שבאה לידי ביטוי בשורה של מבצעים ברצועת עזה ובזירות אחרות?

כחצי שנה לפני מלחמת "חרבות ברזל" אמר הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, כי לתמרון יש בראש ובראשונה ערך פסיכולוגי. "עניין של אויב שיודע שהוא יכול לחוש את זחלי ומגפי האויב שלו בשטח שלו. זה דבר מאוד חשוב כדי להרתיע. יש רמת הישגים מסוימת במלחמה שמבלי לתמרן לא ניתן להשיג אותה".[1] התמרון, קבע אז, חייב שני נדבכים נוספים: הראשון, חשיבות האחריות והיוזמה; השני, מה שתיאר כאחד הלקחים המרכזיים שלמד ממלחמת רוסיה־אוקראינה – חשיבותה של רוח הלחימה.[2]

הצורך למוטט את חמאס כתנועה צבאית ושלטונית ברצועת עזה ביטל, לפחות בישראל, את הדיון נוכח יעדי המלחמה – היעד שהוגדר חִייב פעולה קרקעית נרחבת. רק כוחות יבשה המצויים בשטח האויב, צדים אותו, משבשים את פעילותו, מייצרים תחושת נרדפות[3] ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף.

הכוחות המתמרנים, בסדיר ובמילואים, בפיקוד מפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן, שפעלו בצפון הרצועה ובמרכזה, הפגינו כושר לחימה מרשים, פגעו באלפי פעילי חמאס וגא"פ, השמידו תשתיות צבאיות (ובכלל זה מנהרות, מפקדות, מחסני תחמושת ועמדות לחימה), תפסו אמצעי לחימה ועצרו פעילי טרור.[4] נוכח תחושת הדחיפות התגלו כוחות המילואים ביבשה כמכפיל כוח, למרות הזנחה רבת שנים. הניסיון המבצעי, הבגרות ושיקול הדעת, הידע המקצועי והמוטיווציה הרבה, אפשרו להם להדביק את הפערים שבינם ובין הצבא הסדיר, ולא פעם גם להוביל את מאמצי הלחימה.

זוהי אינה קביעה מחקרית גרידא, אלא גם הסתמכות על שראיתי וחוויתי בלחימה, שכן באותה שבת גויס גדוד הצנחנים מילואים שבו אני משרת (697) בעוצבת "חצי האש" (551). כעבור שלושה שבועות כבר לחם הגדוד, בפיקוד סא"ל (מיל') צח אקשטיין, בבית חאנון, בית להיא, אל־עטאטרה ובשכונת שיח' רדואן שבעזה.[5] משיחות עם מפקדי וחיילי מילואים מיחידות נוספות שלקחו חלק בלחימה, ובהם חטיבות 55, 16 ועוד, זו הייתה גם חווית הלחימה שלהם.

העובדה שהתמרון היבשתי הוכח כמענה מבצעי נכון לאתגר בחזית הדרום אין בה כדי ללמד שהוא בהכרח המענה המבצעי המתאים למערכה בצפון.[6] אבל להתכונן צריך. מה גם, כמאמר משפט המיוחס לרמטכ"ל לשעבר, רא"ל רפאל איתן (רפול),[7] שהצרה עם האויב היא שהוא לא מגיע לקפ"ק 2.

ללמוד ולהתכונן למלחמה הבאה

חזבאללה כבר מזמן אינו דומה לארגון הגרילה שבו לחם צה"ל בשנות השהייה בלבנון, או לחלופין לדיוויזיית הקומנדו שנגדה לחם צה"ל ב־2006. מאז מלחמת לבנון השנייה גדל בהיקפו, הצטייד בנשק מתקדם ובארסנל רקטות וטילים (חלקם מדויקים), במשגרי נ"ט, הקים מערכי מנהור ועוד. נוסף על כך, אנשיו רכשו ניסיון מבצעי בלחימה במלחמת האזרחים בסוריה. במאמר שכתב בנושא המליץ תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל "להתייחס לחזבאללה כאל כוח צבאי תקני, בדומה לקומנדו הסורי במלחמת שלום הגליל".[8] מכאן שכדאי ללמוד כיצד לחם צה"ל הן כנגד כוחות גרילה וטרור (מחבלי אש"ף) וכוחות הקומנדו הסורי במלחמה ב־1982.

אמנם מדף הספרים שנכתבו על מלחמת לבנון הראשונה אינו גדול, אך יש כמה רלוונטיים. בלי להמעיט בחשיבות ספרים שכתבו חוקרים ועיתונאים, ודי להזכיר את מלחמת שולל שכתבו זאב שיף ואהוד יערי,[9] הרי שלספרים שכתבו מפקדים יש חשיבות מיוחדת בשל העובדה שלתובנותיהם מתלווה התוקף של מי שהיו שם בגופם, והובילו לוחמים בשדה הקרב.

כמו רוב הצבאות, גם בצה"ל התופעה שבה קצינים בשירות פעיל מפרסמים ספרים על אירועים שהתרחשו בעבר הקרוב אינה שכיחה. דוגמאות בולטות הם עז 77 שכתב תא"ל (מיל') אביגדור קהלני על לחימת גדוד השריון בפיקודו במלחמת יום הכיפורים,[10] ומלחמה ללא אות שכתב תא"ל (מיל') משה תמיר (צ'יקו) על שנותיו בלחימה בלבנון בשורות חטיבת גולני – ספר שכלל אבחנות חשובות וביקורתיות על השהייה בלבנון, הלחימה בחזבאללה והאסטרטגיה שיישם צה"ל במהלכה.[11] אין זה דבר של מה בכך שקצין בכיר בשירות פעיל פרסם ספר, ובו מתח ביקורת על הצבא, ויש בכך להעיד טובות על צה"ל כארגון שמקיים שיח ביקורתי במטרה ללמוד מכשליו כמו מהצלחותיו.

אחד המשובחים בספרים אלה, שלקחיו עשויים להיות רלוונטיים לצה"ל נוכח מלחמה אפשרית בלבנון, הוא ספרו של אלוף (מיל') יורם יאיר (ייה) אתי מלבנון, ובו תיאר את לחימת חטיבת הצנחנים שפיקד עליה במלחמת לבנון הראשונה, למן הנחיתה בשפך האוָלי ועד להגעה לבירות.[12] במובן מסוים עשה לעצמו המחבר חיים קלים, שכן תיאר רק את נתיב הקרבות של החטיבה בשבוע הראשון של המלחמה, אף על פי שאפשר לטעון שנמשכה לפחות עוד שנתיים, אם לא למעלה מזה, עד נסיגת צה"ל במאי 2000. יאיר בחר להתמקד בתיאור שבוע של לחימה – מהנחיתה ועד לבירות – צה"ל לעומת זאת נשאר בלבנון עוד 18 שנים.

ספרו של יאיר עוסק בתמרון יעיל ומפתיע,[13] במפקדי שדה יוזמים ותחבולנים ובכוחות שדבקו במשימתם תוך הפגנה גבוהה של רוח לחימה. בין דפיו ילמד הקורא על הדילמות, השגיאות, ההצלחות, כיצד ביצעה החטיבה קרב משולב רב־חילי ורב־זרועי יעיל וקטלני וכן על האתגרים והקשיים. הספר אמנם מתאר פעולה של כוח שהוטל לעומק שטח האויב, אך לקחיו נכונים גם למתאר שבו מוטל הכוח לחזית.

בהקדמה לספר כתב שר הביטחון דאז, יצחק רבין, כי מלחמת לבנון המחישה שוב את "ייחודו הבולט של צה"ל, שהמפקדים הם סוד כוחו […] [המלחמה] הוכיחה שוב את נחיצותו וחיוניותו של חיל־הרגלים. בעידן המטוסים, הטילים והמחשבים, עדיין אין תחליף לחייל הקובע עובדות בגופו, ברגליו ובשכלו. מדפיו של ספר זה עולה עד כמה חשיבה צבאית מתוחכמת והליכה בדרך הישנה, אך הטובה, של תחבולות המפתיעות את האויב, חוסכת זיעה ודם, ומקנה הישגים צבאיים. במקומות שהטנקים טרם הגיעו אליהם והמטוסים לא הצליחו לחדור לתוכם, רק חייל החי"ר יכול היה לעשות שם את המלאכה, ובהצלחה" (עמ' 7). במובנים רבים היה אפשר לומר זאת על הלחימה שהייתה ועודנה נמשכת ברצועת עזה במסגרת "חרבות ברזל", וכך יהיה גם במלחמה אפשרית בלבנון.

להפתיע את האויב – להופיע במקום שיוציא אותו משיווי־המשקל

משהחליטה הממשלה על היציאה למבצע "שלום הגליל", הוטל על עוצבת האש לנחות בשפך נהר האולי בלבנון. עיקר כוחה של העוצבה היה חטיבת הצנחנים בפיקוד יאיר, שתוגברה בכוחות הנדסה, תותחנים ושריון. הפעולה בעומק לבנון הייתה מפתיעה, ונתנה בידי צה"ל יכולת לתמרן במהירות צפונה לעבר בירות.

ב־6 ביוני 1982 הפליגו לוחמי החטיבה על גבי נחתות טנקים של חיל הים ושטו לכיוון לבנון. החטיבה ביצעה נחיתת סער אמפיבית בשפך האולי. "שלא כמו בספרים, אין זו התקרבות לחוף מבטחים; אנחנו מתקרבים אל הבלתי־בטוח ביותר – אל המלחמה" (עמ' 22).

לאחר הנחיתה התלבט יאיר כיצד לנוע צפונה. "הליכה ישר אל מול עיקר עוצמתו של האויב אינה מנצלת את היתרונות של חטיבה כשלי; אין זו דרך הלחימה האופיינית לצנחנים. עיקר כוחם של הצנחנים הוא ביכולת לאגוף ולהופיע, לעתים בדרך האוויר, לעתים בדרך הים, במקומות המפתיעים ביותר, שבהם אין האויב ערוך לקדם את פניהם. גם הפעם אסור לוותר על העיקרון של השיטה האוגפת, וצריך למצוא דרך קרקעית, קשה ככל שתהיה, להפתיע את האויב – להופיע במקום שיוציא אותו משיווי־המשקל ובכך לגרום להתמוטטות מערכיו" (עמ' 52).

ציר "תיגהוצת" בהרי השוף היה המאתגר יותר ביחס לתנועה בציר החוף. אולם הוא אף היה הציר הפחות צפוי והמפתיע. "מכיוון שמיקומו ודרך פעולתו של האויב הם בגדר חידה, לא נותר לי אלא לבדוק שוב כי קראתי נכון את השטח מתוך המפה, ושהדרך שבחרתי בה להניע את הכוחות על פני שטח זה אכן מאפשרת לכל אחד ממרכיבי הכוח – צנחנים, שריון, תותחנים, הנדסה – להביא לידי ביטוי מרבי את יתרונותיו ובו־בזמן לחפות על חסרונותיו" (עמ' 53).

יאיר לחם בראש הצנחנים במסע קרבות קשה ומפרך (70 ק"מ). על אף שלכאורה הבחירה בציר ההררי הייתה אמורה לעכב את כוחות החטיבה, במבחן התוצאה החלטתו השתלמה והצנחנים היו לכוח הראשון שהגיע לבירות. חלק ניכר מהלחימה הוביל את החטיבה גדוד הסיור בפיקוד סא"ל דורון אלמוג (אברוצקי), שכלל את "שלוש הפלוגות החטיבתיות – הסיירת, החה"ן והנ"ט, על נגמ"שיהן – צ׳ץ המג"ד עם ‏שמונה טנקים וחלק מפלוגת הרפואה החטיבתית" (עמ' 92).[14] בתנועה הובילה הסיירת החטיבתית בפיקוד ישראל זיו, ולצידה המג"ד אלמוג.

"החבר'ה עמוסים לעייפה, והטיפוס בהר קשה ביותר. השכפ"צים מתחת לאפודי הקרב מחממים וגורמים להזעה ולאיבוד נוזלים" (עמ' 73), תיאר יאיר את תנועת גדוד הסיור. יש בכך לקח ברור למערכה הבאה, שבה חייבים הכוחות, בוודאי כוחות החוד והמשמר הקדמי, להיות קלים, גמישים וזריזים נוכח השטח ההררי שבו מאופיינת לבנון. אחרת ייווצר כוח שלא יוכל להילחם ביעילות, שכן יוכרע בשל המשקל הרב שנשא על גבו.[15]

6 ק"מ ממזרח לדאמור נתקל כוח החוד. "תוך כמה שניות נשכחות כל בעיות המים, והסיירת נמצאת בעיצומה של הסתערות. ישראל מסתער עם חלק מן הכוח לאורך השלוחה מלמעלה, ודורון רץ עם חלק מן האנשים לאורך הכביש. תוך כמה דקות מסתיימת ההסתערות: עשרה מחבלים הרוגים, עשרה מחבלים שבויים" (עמ' 73). המים אזלו, אך זיו התעקש: מים גם לשבויים.

זהו סיפור קטן אבל הוא מעט החזיק את המרובה. ראשית, חשיבות הפיקוד מלפנים. לימים כתב אלוף (מיל') אלמוג: "המיקום מלפנים מאפשר בדרך כלל למפקד הטקטי להשיג את המידע הטוב ביותר בזמן הקצר ביותר על מצב האויב, על מצב כוחותינו, על השטח, על מורל הלוחמים ועל מידת עייפותם ועל כל מה שאנו מכנים בהערכת המצב 'גורמים נוספים'. הופעת המפקד לפנים בזמנים קריטיים, כמו רגעי משבר בקרב, גם מאפשרת לו לתת דוגמה ומופת לאנשיו – מה שעשוי לחולל תפנית ולהפיח אנרגיות חדשות בלוחמים ובמפקדים".[16] תובנה מזוקקת זו הוכחה גם במבצעים קודמים ברצועת עזה,[17] גם במלחמה הנוכחית בה ותהיה נכונה בלבנון.

למשל בחצות, בלילה 29/28 באוקטובר 2023, חצו כוחות עוצבת "חצי האש" את גדר הגבול מקיבוץ ארז לרצועת עזה, ונעו רגלית בציר שאורכו כשלושה קילומטרים לבית חאנון. גדוד 697 הוביל את התנועה,[18] כשבחוד נעה פלוגת הטנקים שהוכפפה לו ובראשה המ"פ.[19] עם אור ראשון תקף הגדוד את פאתי השטח הבנוי. הפלס"ר, בפיקוד רס"ן משה לייטר ז"ל, הובילה באגף השמאלי בתנועה מהירה ממבנה למבנה, נתקלה במחבלים ופגעה בהם. באגף הימני נתקלה פלוגה ב' במחבלים במבנה. צוות מהפלוגה וחפ"ק הסמג"ד ירו לעבר המחבלים ובה בעת ירה טנק על המבנה שני פגזים. הגדוד התבסס בפאתי השטח. בכל הקרב הראשון היו המג"ד והמח"ט, אל"ם עידו קס, בנקודה קרובה ובשליטה מלאה בנעשה, ושני מפקדי הפלוגות מלפנים.

שנית, גם נוכח עקת הקרב, המצוקות הלוגיסטיות, הפחד והכעס על האויב לא ויתרו המפקדים והלוחמים על ערכי צה"ל, טוהר הנשק ומוסר לחימה. המג"ד שלי נוהג לומר כי התנהגות ערכית פירושה הנכונות לשלם מחיר, במקרה זה מחסור במים, כדי לקיים את הערכים שבהם צה"ל מאמין. גישה זו גם עולה מהמסרים שאמרו מאז פרוץ המלחמה הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד לכוחות בשטח בדבר הצורך להילחם מבלי לוותר על ערכי המוסר של צה"ל.[20]

בקרב אחר בכפר מתא נערך גדוד מחבלים במארב, אך החוד החטיבתי זיהה זאת מבעוד מועד והוציא לפועל תוכנית תחבולנית.[21] הפלנ"ט וכוח שריון נעו בציר לעבר הכפר, והמג"ד והפלחה"ן נעו על גב השלוחה שמעל למארב. כ־50 מחבלים שנלכדו בין הכוחות נהרגו בקרב וכ־20 נפלו בשבי.

הקרב האחרון של החטיבה לפני ההגעה לבירות היה נגד גדוד קומנדו סורי בכפר שמלאן. מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר דרורי, והרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן (רפול), לחצו על יאיר שיכבוש את הכפר במהירות כדי לאפשר את החבירה לכוחות הפלנגות הנוצריות. "הסיבה ללחץ 'מלמעלה' מובנת לי, אבל באותה מידה ברור לי, שאסור ללחוץ על המפקדים הכפופים לי. עלי להתחשב בדרישות המופנות אלי, ולהכניס כל שינוי אפשרי בתוכנית שיכול לתרום להשלמת המשימה במהירות הרבה יותר. אלא שעלי לשמש כשסתום או וסת המגן על המפקדים שמתחתי" (עמ' 152).

בקרב, כתב, "שני הצדדים, הצנחנים הישראלים מזה וחיילי הקומנדו הסוריים העומדים מולם דומים אתה לצמד מתאגרפים בזירה לפני הישמע הגונג לסיומו של קרב ארוך ושקול ביניהם. שניהם השקיעו את כל כוחם ונתנו כל מה שיכלו כדי לנצח" (עמ' 154). ליאיר היה ברור כי "המנצח יהיה זה שיצליח לגייס את שארית כוחותיו, על אף התשישות והכאב, כדי להנחית מכת אגרוף אחת נוספת, חזקה ומכוונת, שתפיל את יריבו לקרשים ותכריע את הקרב" (עמ' 154).

לכן כשנעצרה התקדמות הפלנ"ט, החליט שהמקום הנכון עבורו להשפיע על הקרב בצורה מיטבית הוא מלפנים. "כדי לדרבן את הלוחמים המותשים למאמץ הכרעה אחרון זה, כדי לסחוט מהם את טיפת הכוח האחרונה שעוד נותרה בהם, הסמח"ט ואני רצים קדימה לראש הטור" (עמ' 154). ההסתערות, כשהמח"ט והסמח"ט בראש, הכריעה את הקרב והתקדמות החטיבה לעבר בירות הובטחה.

רוח הלחימה ולכידות היחידה רתומות בידי מפקדים המובילים מלפנים, הן הסיבה שכוחות שנפגעו והתעייפו הצליחו לעמוד במשימה ולנוע קדימה. בהקשר לכך כתב יאיר כי: "המקצועיות, הארגון, הסדר והמשמעת ביחידה, תהיה רמתם גבוהה ככל שתהיה, אין בהם די כדי להניע את אנשי היחידה לביצוע כל משימה בשעת קרב כשהם עומדים מול סכנת המוות. מפקד שלא יצליח לגבש את יחידתו ולא ישכיל ליצור הזדהות הדדית בין החיילים והמפקדים בזמן מלחמה, לא יעמדו לו וליחידות לא האימונים המקצועיים ולא הסדר והמשמעת שהנהיג בזמן שגרה" (עמ' 83).

כך היה תמיד. בקרב האחרון לפני בירות; בקרבות במערכות שצה"ל לחם בהם מאז; במלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה. רוח הלחימה היא גם הסיבה שגדוד 697, יום לאחר שספג הרוגים ופצועים בבית חאנון ב־10 בנובמבר 2023, התאושש כעוף החול, יצא להתקפה, הרג פעילי חמאס והמשיך לעמוד במשימותיו. אין לרוח הלחימה תחליף וכמו תיבת נוח בונים אותה לפני המבול, באימונים עצימים ומדמי מלחמה של המסגרות (פלוגה, גדוד ומעלה), בין שבתרגילים רב־חיליים ורב־זרועיים (תרגילי אוגדה והתרגיל בקפריסין ביוני 2022 למשל), טיפוח וחינוך המפקדים ליוזמה והתקפיות, חיכוך מלמד ביחידות סדירות, ערבי גיבוש למפקדים והעמקות בנושאי תו"ל, מורשת והיסטוריה ועוד.

לקחים

התמרון שביצעה במלחמת לבנון הראשונה עוצבת האש בעומק לעבר בירות הוא אחד המקרים הבודדים בתולדות מלחמות ישראל לפעולה משולבת מוצלחת בחזית ובעומק. עם זאת, כפי שציין חוקר המחלקה להיסטוריה שאול ברונפלד, "הנחיתה המוצלחת סייעה למיטוט מהיר של ההתנגדות המאורגנת של המחבלים דרומית לאולי, אך לא היה בה כדי לממש איגוף אסטרטגי לעבר בירות. החטיבות כיתרו את בירות רק אחרי הפסקת האש, והן הגיעו אליה רק אחרי קרבות הבקעה קשים".[22]

הספר אתי מלבנון הוא אמנם סיפור קצר ותמציתי, אך הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה ומלא עצות ותובנות טובות למפקדים בכל רמה מהכיתה לחטיבה. מהקריאה בו, בוודאי לאחר הלחימה בעזה, עולים שורה של לקחים חשובים שכוחם יפה גם ללבנון:

קרקע, קרקע ועוד הפעם קרקע. לפני האויב, לפני כל הפרמטרים האחרים שמשפיעים על יכולתה של יחידה צבאית לפעול – נמצא ניתוח השטח. היכולת לגזור מהשטח משמעויות, ובכלל זה שטחי מפתח, השמדה, שטחים שולטים ונשלטים ועוד, היא ראשיתה של כל תוכנית מבצעית. בלבנון, כפי שהדגים יאיר כשהוביל את חטיבתו למהלך אוגף ומפתיע, השטח מאפשר ומאלץ כאחד. השטח ברצועת עזה, שהיה ברובו מישורי וצה"ל נע בו למרחקים קצרים יחסית, אִתגר פחות את הכוחות המתמרנים. לבנון היא משחק אחר לגמרי.

  • "יחד נעמוד לבד". סיסמה זו, שאימץ בשעתו מג"ד צנחנים בצה"ל כמוטו המוביל בגדודו,[23] צריכה לעמוד בשורה של לקחים לנגד עיני הגדודים שיתמרנו בלבנון, כמו גם בעת הלחימה הנוכחית ברצועת עזה. הגדוד הוא מסגרת עצמאית אוטונומית שאינה תלויה ב"אמא חטיבה", ויודע לפעול לבד. גודל השטח והיערכות חזבאללה מחייבים לפעול תוך שמירה על הדדיות בין כוחות, תוך שמירה על עקרון המלחמה של מיצוי הכוח, תוך רתימה של כל גורמי האש והסיוע שאפשר. אולם הגדוד חייב לדעת לפתור את בעיותיו לבד, מכיוון שלנוכח המערכת שחזבאללה יודע להציב מולנו צה"ל הגדול, ואפילו החטיבה, עלולים לא להצליח לספק סיוע.
  • פיקוד משימה הוא לא סיסמה – הוא דרך חיים. במלחמה בעזה חזר צה"ל לגישת פיקוד משימה, וזנח את גישת הפיקוד הפרטני שאפיינה אותו במשך שנים בשל לחצי הבט"ש. בגישה זו למפקד בשטח החופש "לבחור דרכי פעולה בלתי־צפויות במטרה לבצע את המשימה שהוטלה עליו",[24] משום שאם ימתין להוראות לעולם לא יוכל לנצל את ההזדמנויות שצצות במהלכה.[25] כדי שיהיה אפשר לממש פיקוד משימה חייבים להתקיים תרבות ארגונית שכוללת הבנה של כוונת המפקד, גם נוכח המתח בינה ובין משימה נקודתית ודבקות בה; אמון הדדי שמתקיים על בסיס מיומנות מקצועית ותקשורת טובה המבוססת על הבנה משותפת של תורת הלחימה, סובלנות לשגיאות שנעשו ללא כוונת זדון, נטייה מובנית לפעולה ויוזמה, קשר חזק בין סמכות לאחריות.[26]

יתרה מכך, איכותה של יחידה צבאית נמדדת גם במידת הסמכויות, חופש הפעולה ורמת הציפיות שיש מרמות הפיקוד הנמוכות בה. אולם המלחמה יכולה, ואכן גרמה לצה"ל לבחור בגישת פיקוד משימה גם אם מאפיינים אלה לא התקיימו. עוצמת הלחימה, היקפה, הצורך לקבל החלטות בלוח זמנים מהיר וחוסר היכולת של הפיקוד הבכיר להתערב ולשלוט בכל כוח בכל זמן ומקום, שהם חלק בלתי נפרד מטבע המלחמה, חייבו את הפיקוד הבכיר של צה"ל לתת אמון במפקדי השדה ולתת להם חופש פעולה.[27] אלו בתורם הצדיקו את האמון. בלבנון היקף הלחימה הצפוי, המערכת היריבה, האתגר שמציב השטח ואתגרים נוספים הופכים את הדרישה של הבנה טובה של מפקדי המשנה שתי רמות למעלה ורמה מתחת לדרישת סף.

   

  • תחבולה היא לב המקצוע. בכל מערכת אויב יש מרכז כובד ברור (בין שמדובר בשטח שולט, מרכז פו"ש, מבנה מרכזי, רכיב שפגיעה בו מערער את המערכת היריבה ומוציא אותה משיווי משקל). התחבולה בבסיסה היא ניתוח המערכת היריבה, איתור מרכז כובד זה והבנה כיצד לפגוע בו באופן לא צפוי ובמהירות. כך פעלה החטיבה בפיקוד יאיר במלחמת לבנון הראשונה; כך פעל צה"ל ב"חרבות ברזל". לדברי תא"ל (מיל') תמיר, ברצועת עזה פורקה המערכת היריבה באמצעות השילוב שבין מאמץ האש העוצמתית ("מקדם השבירה") – שפגע במנהרות רגע לפני שכוחות היבשה תמרנו לשטח האויב, ושלל מפעילי החמאס את המחסה שבתווך התת־קרקעי – למאמץ התמרון היבשתי שצד והרג את פעילי חמאס שנאלצו להישאר מעל פני הקרקע.[28]
  • האלתור הוא על בסיס המקצוע. יש להיצמד לספרות התורתית ולהוראות המקצועיות בתחום הפו"ש והצק"ח, וכמובן לפנקס הכחול (שכל שנה עם עדכון המהדורה מחליף צבע) המוּכּר והטוב.[29] האלתור, כשהוא נעשה נכון, הוא על בסיס המקצוע (והכל כתוב), ואפשר לומר שהוא למעשה התאמת התו"ל למצב הנתון (האויב, השטח, כוחותינו וכמובן ה־ש'). כאשר הדבר לא נעשה – התוצאות לרוב קשות.

סיכום

עד לאחרונה לחמו כוחותיה של עוצבת האש, בפיקוד תא"ל דן גולדפוס, בח'אן יונס. ב־7 באוקטובר, לחמו בקרבות הבלימה נגד פעילי הנח'בה שתקפו את יישובי עוטף עזה ובסיסי צה"ל בדרום הארץ. בהמשך, מדצמבר 2023 ועד אפריל 2024, פשטו כוחות האוגדה, פגעו בפעילי חמאס, השמידו אמל"ח ותשתיות בקרב משולב, מעל ולפני הקרקע בח'אן יונס ומתחתיה.[30]

בה בעת צריך להתכונן למלחמה הבאה, אם תבוא. ההיערכות הזו מחייבת לשאול שאלות קשות, ובהן מה היה מצב הכשירות של הכוחות, בדגש של כוחות המילואים, לולא הייתה בידי צה"ל האפשרות לנצל זמן להכשרתם? האם בשנים שקדמו למלחמה התאמן צה"ל כהלכה באופן שמדמה היטב את פני המלחמה שתהיה, ומכין את האנשים באופן נכון לאתגרה? בח'אן יונס כבר החל צה"ל ללחום בתת"ק – החלטה שחייבה נכונות ללקיחת סיכונים (בתת"ק נשללים מהכוח רבים מיתרונות צה"ל הרב־חיליים ורב־זרועיים), תעוזה ומיומנות מקצועית. קודם לכן נמנע מכך בכל דרך.

שאלה נוספת נוגעת למשך הלחימה, לדפוסיה ולאופן שבו צה"ל פועל. בעבר דיברו בצה"ל על קיצור משך הלחימה (או לכל הפחות על הוצאת העורף ממעגל הלחימה). במלאת חצי שנה למלחמה אפשר לקבוע שגם זה וגם זה לא קרה. הסוגיה מחייבת חשיבה על המשך המלחמה מבחינת ניהול המלאים וסדרי הכוחות (סדיר ומילואים כאחד), היערכות צה"ל בשטח (ממשל צבאי, הקמת רצועת ביטחון ושאלות נוספות) וכן מאפייניה, שכן ברצועת עזה שינתה חמאס את היערכותה ועברה לנהל מלחמת גרילה; גם צה"ל בתורו צמצם כוחות ועבר לנהל מבצעים התקפיים קטנים בהיקפם.

המלחמה השתנתה מאז החלה, ועברה לשלב השני, בדומה למה שהתרחש ביהודה ושומרון לאחר מבצע "חומת מגן". היא הפכה ל"מלחמת המאסף של צה"ל נגד ההתאוששות של חמאס בתאי השטח שנכבשו, ננטשו, וארגון הטרור חזר לשלוט בהם".[31] גם בשלב זה הוסיף צה"ל ופעל נגד התאוששות זו. דוגמה לכך היא מבצע "ניתוח מקומי" (18 במרס–1 באפריל 2024), שבמסגרתו פשטו כוחות אוגדה 162 על בית החולים שיפאא' בעזה.[32]

גם ברמת הגדוד, בכל יעד שהוטל עלינו לתקוף ישבנו וניתחנו את הדבר כדי לפעול לא רק עם מסה ועיתוי אלא גם בצורה שתבטל כל אפשרות למערכת יריבה מולנו. צריך להניח שחזבאללה יציב מערכת כזו מולנו ולכן גם כאן בלי קיצורי דרך. מחתֵמ"א[33] הייתה ונשארה הגישה המובילה, כי בסופו של יום יש משימה לעמוד בה. קרקע, עצמאות הכוחות, בקיאות בספרות המקצועית, פיקוד משימה (ופיקוד מלפנים) ותחבולה הם בתמצית עיקר הלקחים שיש לקחת הן מספרו של יאיר, והן מהמלחמה ברצועת עזה כדי להצליח במלחמה בלבנון.

המאמר מוקדש לאחיי לנשק מגדוד 697. אלה שייבדלו לחיים, אלה שנפצעו ונאחל להם החלמה מהירה, ומעל לכול אלה שנפלו במערכה: רס"ן (מיל') משה ידידיה לייטר, רס"ם (מיל') יוסף חיים (יוסי) הרשקוביץ, רס"ר (מיל') מתן מאיר, ורס"ר (מיל') סרגיי שמרקין, ושני אנשי צוות הטנק מחטיבה 14 שלחמו עם הגדוד כתף אל כתף ונפלו בעת שלחמו תחת גדוד שכן, רס"ן (מיל') אריה ריין ורס״ר (מיל׳) ניתאי מייזלס זכרם לברכה. מי ייתן ונהיה ראויים לקורבנם.

המחבר מודה לאלוף (מיל') יאיר גולן, אל"ם (מיל') בעז זלמנוביץ, אל"ם ירון סימסולו, אל"ם עידו קס וסא"ל (מיל') אבירם רינג על הערותיהם הטובות למאמר.

הערות שוליים:

[1] הלוי, ה' (2023, 23 במאי). הרצאת הרמטכ"ל בכנס הרצליה. אוניברסיטת רייכמן

[2] שם

[3] מאטיס, ג' ווסט, ב' (2022). אות קריאה: כאוס. משרד הביטחון ומודן, עמ' 122; צה"ל למד בשעתו לא מעט מהניסיון האמריקני בלחימה בערים בעיראק. באנתפאדה השנייה מג"ד 890 דאז, סא"ל אמיר ברעם, אימץ כסיסמת הגדוד משפט שהגו מפקדי חיל הנחתים האמריקני (ככל הנראה מאטיס): "סבלנות, התמדה ולעיתים כדור בין העיניים"

[4] מערכת אתר צה"ל (2023, 7 בנובמבר). הצהרת מפקד פיקוד דרום: "נלחמים בלב העיר עזה, ליבת הטרור, ולא נעצור עד לניצחון". אתר צה"ל

[5] הגדוד הרג, בסיוע טנקים, גורמי סיוע אש ובמגע ישיר כ־150 פעילי חמאס, השמיד תשתיות ואמל״ח אויב ועמד בכל המשימות בצורה מעוררת השתאות. גדוד מילואים במיטבו. זה לא היה בלי מחיר. והמחיר היה יקר. בקרבות נפלו ארבעה מלוחמי הגדוד וכ־60 נפצעו

[6] אורטל, א' (פברואר 2024). מלחמת עזה 2023, והמלחמה שאחריה. מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, עמ' 6–23

[7] קבוצות פקודות שנייה ואחרונה בטרם יציאה למבצע, במסגרתה מתבצעים תיאומים אחרונים בין כלל הכוחות המשתתפים ובה מתחזקת הבקיאות וההבנה של כלל מפקדי המשנה בתוכנית המפקד ובתוכניות הכוחות השכנים. ראו: הפיקוד והשליטה במבצעי כוחות היבשה (אוגוסט 2015). זרוע היבשה, עמ' 137

[8] פינקל, מ' (מאי 2023). תיאום ציפיות: מהו ניצחון במלחמת לבנון הבאה ומהו מחירו. בין הקטבים 39, עמ' 128

[9] שיף, ז' ויערי, א' (1984). מלחמת שולל. שוקן

[10] קהלני, א' (1976). עז 77. שוקן

[11] תמיר, מ' (2005). מלחמה ללא אות. מערכות

[12] יאיר, י' (1990). אתי מלבנון. מערכות

[13] שלח, ע' (2015). האומץ לנצח. ידיעות ספרים, עמ' 173

[14] בנימה אישית, זהו ספר המלחמה הראשון שקראתי (עוד כנער). אבי, אריה פרל, קצין צנחנים שלחם בשורות החטיבה כאיש מילואים ושימש כסגן מפקד פלוגת הרפואה החטיבתית, סירב לספר לי על חוויותיו ממנה. לאחר הקרב בדאמור התפצלה הפלוגה: פלגה אחת, בפיקוד אבי, סופחה לגדוד הסיור החטיבתי, שעליו פיקד אלמוג, ואילו השנייה נשארה עם גוף החטיבה העיקרי. לימים סיפר לי אבא על הנחיתה מהים, על הפחד כשהכוח ספג אש מרגמות, על ארוחה נהדרת שהכינו בקבר שמון בתום הקרב, כיצד דהר עם רופא בג'יפ להציל תינוק לבנוני פצוע (הם "כבשו" לבד בית חולים ומצאו עירוי מתאים), כיצד הדיח מהפלוגה שני רופאים שגילה שבזזו רכוש לבנוני, על הכוח המאולתר שאליו צורף שכבש את ארמון הנשיאות בבירות (וזרקו עליהם אורז), ועל גמר המונדיאל שראה בדירה בעיר. את השאר נאלצתי להשלים מספרו של יאיר

[15] שלח, ע' (2011, 7 בינואר). שאלה כבדת משקל. מעריב

[16] אלמוג, ד' (יוני 2012). מקום המפקד בקרב. מערכות 443, עמ' 29

[17] דרוק, ד' (2022). "הקרב המשולב והמשותף 2014-2006", בתוך: התפתחות הקרב המשולב בצה"ל. (עורך: מ. פינקל). מערכות ומודן, עמ' 297

[18] למעשה, בלילה הראשון נכנס רק חצי מהגדוד בשל חשש מוצדק שבפאתי השטח הבנוי לא יהיו די מבנים ראויים לשהייה לכלל הסד"כ הגדודי. החצי השני חבר בלילה למוחרת

[19] פלוגה מגדוד 8108 שבחטיבת השריון במילואים 679

[20] ברנע, נ' (2024, 16 בפברואר). ביבי לא-לא. ידיעות אחרונות

[21] אלמוג (יוני 2012), עמ' 28

[22] ברונפלד, ש' (2022). הנחיתה בשפך האוולי – "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה". יסודות 3, עמ' 66

[23] פינקלמן, י' (2008, 19 בנובמבר). תחקיר מבצע ״אתגר כפול״ גדס״ר 5135. חטיבה 35

[24] שמיר, א' (2014). פיקוד משימה. מערכות ומודן, עמ' 19

[25] שם, עמ' 51

[26] שם, עמ' 41

[27] תמיר (2005), עמ' 275

[28] ריאיון עם תא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר, כפר דניאל, 19 בפברואר 2024

[29] פנקס כיס שבו ריכוז דגשים והוראות מקצועיות בתחום הפו"ש והתו"ל שניתן לפיקוד הזוטר בצה"ל

[30] גולדפוס, ד' (2024, 13 במרס). הצהרת מפקד עוצבת האש. ח'אן יונס

[31] זיו, י' (2024, 22 במרס). הפעולה בשיפא הייתה יריית הפתיחה של 'מלחמת חרבות ברזל השנייה'. N12

[32] לוי, ש' (2024, 1 באפריל). מחבלים מתאבדים ותיעוד מ־7 באוקטובר: פרטים חדשים על המבצע בשיפא. מאקו

[33] מרכז כובד, נכסים חיוניים, תורפּות, מה יכריע, איך יכריע

ספר לא ראוי לקריאה | מאת גל פרל

רשומה רגילה

מעולם לא כתבתי על ספר את המשפט הזה, אבל למרות שחשוב לכתוב על מתקפת הפתע ב־7 באוקטובר, בתצורתו הנוכחית הספר הזה לא ראוי לקריאה.

הספר "אוגדת עזה נכבשה" מאת אילן כפיר (הוצאת ידיעות ספרים, 2024) ביקש לספר את סיפורה של מלחמת "חרבות ברזל", תוך התמקדות ביום הנורא ב־7 באוקטובר 2023. בספר תיאר כפיר בתמצות רב, תוך הסתמכות כמעט אך ורק על מידע שפורסם בתקשורת, ולא על מחקר יסודי וראיונות, את הדרך למלחמה ואת התקפת הפתע של החמאס. כן תיאר כפיר כיצד הוכרעה אוגדת עזה, וגם את גבורתם של תושבים, לוחמי כיתת כוננות, שוטרים, לוחמי צה"ל ומפקדים שמנעה תבוסה מוחלטת.

כך למשל, תיאר כיצד אלוף (במיל') יאיר גולן, אשר "החל את שירותו בצנחנים, היה אלוף פיקוד וסגן הרמטכ"ל" (עמוד 111), ירד לדרום לחלץ אזרחים מהתופת. כשעיתונאי "הארץ" ניר גונטז' סיפר לו שבנו נמצא במסיבה ברעים השיב: "אני הולך להביא אותו" (עמוד 111). הוא נסע עם רכבו לשטח עד לנקודה שאליה החביר את בנו של גונטז' ואחרים. "גולן חילץ אותם, ובדרך אסף צעירים נוספים" (עמוד 112).

במקרה אחר, הסתפק בתיאור לקוני בהרבה, כשתיאר את עמידת הגבורה של אלוף (במיל') יוסי בכר, תושב קיבוץ בארי, כנגד המחבלים שחדרו לקיבוץ. בכר "מבכירי חטיבת הצנחנים וחבר הקיבוץ, מנהל מולם קרב יחיד. הוא עולה לנקודת תצפית ובכל פעם שהוא מזהה חוליות, הוא יורה לעברן. אמו, שהיתה בממ"ד בשכונת הוותיקים שבקיבוץ, נרצחה" (עמוד 125).

סיפור דרמטי מאותו היום שנקרא כסרט אקשן ודומה שכאילו נכתב בהוליווד הוא סיפורו של אלוף (במיל') נעם תיבון, "שהחל את שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל ובהמשך עשה תפקידי פיקוד בחטיבת הצנחנים" (עמוד 144). כששמעו הוא ואשתו על ההתקפה, יצאו לחלץ את בנם, אמיר, ומשפחתו שהתגוררו בקיבוץ נחל עוז.

בדרך לקיבוץ פגשו תיבון ואשתו בחבר, אלוף (במיל') ישראל זיו. "שניהם הכירו בצנחנים. ישראל מח"ט, נעם מג"ד 202" (עמוד 144). כמו תיבון גם זיו, "מפקד בכיר בצנחנים, בעבר מפקד אוגדת עזה וראש אגף מבצעים במטכ"ל, הגיע בגפו בשבת בבוקר לאזור העוטף. הוא חבר ללוחמים סמוך לאנדרטת "חץ שחור", נפגש עם חברו, אלוף (במיל') נעם תיבון, ומשם המשיך לקיבוץ בארי והחל לחלץ תחת אש משפחות" (עמוד 125).

תיבון חבר ללוחמי מגלן. "בפריצה לקיבוץ הם נתקלים במחבלים ראשונים, הורגים שישה ומתפצלים. נעם ממשיך לכיוון הבית של אמיר. הוא דפק על חלון הממ"ד. "אבא הגיע", צעק. אחת הנכדות זיהתה מיד: זה סבא, זה סבא". נעם חילץ אותם מהמקלט למקום בטוח" (עמוד 145).

הפתעת המלחמה?

בשלהי הספר תיאר כפיר את המתקפה של צה"ל ברצועת עזה, התמרון היבשתי שעליו פיקוד אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן. לדבריו, "המלחמה חשפה את יכולת התמרון ולחימת הגבורה של חטיבות החי"ר בסדיר ובמילואים ואת השילוב המבצעי הטוב עם חיל האוויר, השריון והתותחנים" (עמוד 255).

כפיר תיאר את לחימת החטיבות והאוגדות. כך למשל, ציין כי "על אוגדה 98, אוגדת האש, מפקד תא"ל דן גולדפוס, שהחל את השירות הצבאי שלו בשייטת 13, הגיע לתפקיד סגן מפקד היחידה, ובהמשך פיקד על חטיבת הנח"ל והיה קצין חי"ר וצנחנים ראשי" (עמוד 256). האוגדה בפיקודו לחמה בחאן יונס, וכוחותיה פגעו בפעילי חמאס רבים, השמידו תשתיות טרור ותפסו אמצעי לחימה מעל ומתחת לקרקע. אבל כפיר כמעט שלא תיאר זאת.

את חטיבת הצנחנים והקומנדו 551 – "עוצבת חצי האש", הגדיר כפיר (לא ברור מדוע, ובכלל נראה לי שהתקפת פעילי הנוח'בה ראויה יותר להגדרה הזו) כהפתעת המלחמה. "חטיבת הצנחנים והקומנדו 551 – "עוצבת חצי האש" – היא חטיבת המילואים הרביעית של הצנחנים במילואים. מדובר בחטיבה איכותית עם יוצאי גדס"ר הצנחנים־סיירת, פלחה"ן ועורב, ויוצאי יחידות מיוחדות. החטיבה לחמה בקרבות צפון הרצועה ובבית חאנון, וגדוד ההנדסה שלה, גדוד 8219, לחם בקרבות בדרום הרצועה. מפקדה הוא אל"מ עידו קס, ומפקד הגדס"ר בחטיבה הוא סא"ל איתמר גרוסמן. ב־31 בדצמבר 2023 שוחררו אנשי המילואים של החטיבה. מפקד אוגדה 162, תא"ל איציק כהן, החמיא לחטיבה על ביצועיה במלחמה. בפיצוץ של פיר ממולכד ב־10 בנובמבר נפלו ארבעה לוחמים מגדוד 697 של החטיבה" (עמוד 252).

כמי שלחם בשורותיה כקצין צנחנים אין לי מושג על איזו הפתעה הוא מדבר. החטיבה פעלה היטב (ואני גאה שהייתי חלק ממנה), כפי שהיה צפוי שתפעל לאור העובדה שבשנים שקדמו למלחמה הוכנה אליה היטב.

כפיר, כתב צבאי לשעבר שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את התעלה במלחמת יום הכיפורים, יודע לספר סיפור והספר נקרא בנשימה עצורה, על אף שאת מרבית האירועים הכרתי וידעתי את הסוף (כלומר עד לנקודת יציאת הספר לאור, מהסוף אנחנו רחוקים). אבל גם בספר הזה הוא חוזר (איפה היה העורך????) על אותן תקלות שאפיינו ספרים אחרים שלו. טעויות עובדתיות שקל היה להימנע מהן באמצעות בדיקה פשוטה בגוגל.

כך למשל, קצין 669 שנהרג בשג'עייה היה בן שלי ז"ל (ולא בן שלו), יאיר גולן לא נתקל במחבלים, תא"ל דדו בר־כליפא לא התחיל את שירותו בנח"ל אלא בגולני, סא"ל סהר מחלוף ז"ל היה קצין הקשר של אוגדת עזה (ולא קצין התשאול האוגדתי. אגב מה זה??????).

ניכר שהמחבר ביקש להיות הראשון שהוציא ספר על המלחמה (הוא לא. קצין מחטיבה 551 כבר פרסם ספר וכך גם אחרים). זהו אמנם הספר הראשון שתיאר תיאור שלם של אירועי ה־7 באוקטובר, אבל הטעויות כה רבות עד שקשה לברר את המוץ מהתבן. גם השאלות והביקורת של המחבר חסרות מאוד.

ריבוי הטעויות מצביע על כך שמוטב היה לחכות עם הספר עד לראש השנה לפחות. ולחלופין לתת למישהו שבקי בפרטים לעבור עליו (טעויות בשמות של הרוגים זה דבר שלא יעשה). בקיצור מוטב היה שספר לא היה רואה אור כעת. בתצורתו הנוכחית הוא לא ראוי לקריאה.

"עם הים הקר מאחוריהם, האש המשתוללת לפניהם" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

הרומן "זעקת קרב", שכתב הסופר היהודי־אמריקני ליאון יוריס, תיאר את לחימת גדוד נחתים, "זונות האקסלי", בזירת באוקיאנוס השקט במלחמת־העולם השניה. ספר על נערים שהוטחו אל היורה הרותחת של המלחמה ונאלצו לאלתר, להסתגל ולהתגבר. יוריס, שנשען על נסיונו שלו, הוציא מתחת ידו ספר שקשה להישאר אדיש אליו וקשה עוד יותר להניח מן היד.

"זהו סיפורם של טירונים כושלים, שבאימוני פרך מייסרים נהפכים ל'זונות האקסלי', גדוד העילית בחטיבת הנחתים 6" (מתוך גב הספר).

בגיל שש־עשרה נכנסתי במקרה לראשונה לחנות הספרים "קדמת עדן" ורכשתי את הרומן המלחמה "זעקת הקרב" (הוצאת משרד הביטחון וזמורה־ביתן, 1987) מאת הסופר היהודי־אמריקני ליאון יוריס. בספר תיאר יוריס את קורותיו של גדוד בדיוני בחיל הנחתים האמריקני ("המארינס") בקרבות כנגד היפאנים. הספר, כצפוי, תפס אותי וקראתי אותו מאז פעמים רבות, לפני הגיוס, במהלך השירות בצנחנים ולאחר השחרור. בכל פעם מצאתי את הקריאה בו מפעימה ומהנה.

יוריס, שפרסם במהלך חייו רומנים רבים (שחלקם גם עובדו לסרטים), מוכר לציבור הישראלי בעיקר בזכות הרומן ההיסטורי הידוע "אקסודוס", על ספינת המעפילים המפורסמת. אך בעיני דווקא ספרו הראשון שבהם הוא המוצלח והעמוק שבהם. יתכן שזה נובע מכך שנשען על נסיונו שלו, שכן במלחמה הוא "התנדב לחיל הנחתים וכאלחוטן השתתף בקרבות המרים של גואדאלקאנאל וטאראווה" (מתוך גב הספר).

התוצאה היא עוד ספר על נערים שהוטחו אל היורה הרותחת של המלחמה ונאלצו, כמאמר הנחתים, לאלתר, להסתגל ולהתגבר. אבל רק לכאורה, שכן יוריס הוציא מתחת ידו ספר שקשה להישאר אדיש אליו וקשה עוד יותר להניח מן היד.

"כל איש ואיש הוא רובאי"

גיבור הספר הוא מאק, סמל מחלקה שמאחוריו "שלושים שנה בחיל־הנחתים של ארצות־הברית" (עמוד 7). לדבריו, במהלך השנים שירת, אולי, בחמישים יחידות ותחת כמאה מפקדים. "אבל, מוזר הדבר, בין כולם רק אחד היה בעיני מפקדי באמת ורק על יחידה אחת אני חושב כעל היחידה שלי. האיש הוא סאם האקסלי והיחידה היא הגדוד שהוא פיקד עליו במלחמת־העולם השניה – זונות האקסלי" (עמוד 8).

במלחמת־העולם השניה פיקד מאק על מפקד כיתת האלחוט (קשר) של הגדוד השני שבחטיבה השישית ("השישית המטונפת", כפי שכינה אותה יוריס בספרו) שבדיוויזיית הנחתים השניה, ומתוקף כך היו הוא ואנשיו צמוד למג"ד, האקסלי. אנשי הכיתה, כמו אנשי הגדוד, באו מרקע מגוון ובהם נער "כל־אמריקאי", אינדיאני הבא משמורה, והיספאני עני מסן אנטוניו.

"איני מקל ראש בשום אדם הנושא נשק במלחמה, יהיו מדיו אשר יהיו. אבל במלחמה זו נפל בחלקנו הג'וב הקשה ביותר. כמה פעמים במלחמת־העולם השניה נדרשו כוחות אמריקניים, מלבד הנחתים, להילחם מול עליונות מוחצת, עם הים הקר מאחוריהם, האש המשתוללת לפניהם ושום דבר לצידם מלבד אומץ־הלב, להעבירם את קו־ההסתערות? רק מקרה אחד ויחיד זכור לי מחזית אחרת: קרב באסטון" (עמוד 9).

אז לחמו צנחני הדיוויזייה המוטסת ה־101 של צבא ארצות הברית בקרב נואש, ביחסי כוחות שנטו לטובת הגרמנים ביחס של תשע דיוויזיות שריון כנגד דיוויזייה מוטסת אחת. יחסי כוחות אלו דמו לאלו שבהם לחמו לא פעם הנחתים באוקיאנוס השקט.

תחילה תיאר יוריס כיצד גיבש האקסלי את גדודו, חישל את רוחו והעלה את כושרו לכדי מסגרת לוחמת. "‏בשבועות הבאים למדו בדרך הקשה, בשעות מתישות ארוכות, את מקצועם החדש. למדו כי כל איש ואיש הוא רובאי ועליו לדעת למלא כל תפקיד בגדוד. הם זחלו מתחת ומבעד לתיל דו־סלילי, תרגלו שיפור המהירות בפירוקם והרכבתם של מכשירי־קשר, למדו לבתק בועות־חיכוך, למדו הסוואה, קריאת מפות, הצבת אנטנות, הנחת קווי טלפון, הפעלת מרכז־תקשורת, שידור מורס, תפעול כל כלי־נשק, הטלת רימונים, זחילה בחיפוי אש חיה, תרגולת קרב, קרב־מגע, הטלת סכין" (עמוד 134). האימונים, כתב, היו מפרכים, "וכשלא למדו ולא התאמנו, צעדו במסע" (עמוד 134).

כשייכתב הכל בספר, גואדאלקאנאל תתפוס את המקום הראשון

באוגוסט 1942, "היתה פעולת נחיתה ראשונה נגד היפאנים" (עמוד 260). דיוויזיית הנחתים הראשונה תקפה את כוחות הצבא היפאני בגואדאלקאנאל. "אולי היו מערכות גדולות יותר מגואדאלקאנאל, ויותר עקובות־מדם. אבל כשייכתב הכל בספר, גואדאלקאנאל תתפוס כבר את המקום הראשון" (עמוד 260), כתב יוריס.

"היפאנים הנחיתו חיילי תגבורת לאלפים מעבר לקווי הנחתים שצפו בכך חסרי־אונים. והקרבות, וטינארו מאטאניקאו – ובכל זאת המשיכו הנחתים להחזיק בקווים. גוויות יפאניות נערמו כגזעי־עץ במים, אבל חייליהם המשיכו לזרום. בקרב הנחתים נולד גיבור מדי־רגע" (עמוד 260). בין אלו ניתן למנות את מפקד דיוויזיית הנחתים הראשונה, הגנרל אלכסנדר ואנדרגריפט, המג"דים לואיס "צ'סטי" פולר, מריט "מייק האדום" אדסון, ואוואנס קרלסון, המ"פ ריצ'ארד וואשבורן, סמל המקלעים "מאנילה ג'ון" באסילון ורבים אחרים.

בינואר 1943 הוטל גם הגדוד לגואדאלקאנאל. שם, בלחימה כנגד מערכי האויב היפאני המבוצרים, והתברר עד כמה צדק האקסלי. האימונים התובעניים שעברו השתלמו. האויב היפאני האכזר גילה התנגדות עיקשת. בנוסף, תנאי השטח, ובכלל זה ההרים, הג'ונגל ומזג האוויר הטרופי היו קשים מנשוא. באחד הקטעים המרגשים בספר נחלץ הגדוד כולו לחילוץ שניים מאנשיו, לאחר שיצאו לסיור ונותק עמם הקשר. אחד מן השניים נפצע והשני נדרש לשאת אותו על גבו כאשר היפאנים נושפים בעורפו.

"כאן האקסלי. תורידו עליהם" (עמוד 296), פקד המג"ד על הרתק הגדודי. אש מקלעים נפתחה בכדי לחפות על הנחת במרוצתו, כשהפצוע על גבו. לאחר מכן יצא הגדוד להתקפה בכדי להדוף את היפאנים:

"הג'ונגל נותר שסוע לקרעים אחר ההרעשה. המקלעים חדלו לירות. רק פצצות המרגמות הוסיפו לנחות בנפץ אדיר. מפקד פלוגה־ז', האקדח ביד ימינו, הרים את ידו השמאלית אל פיו והורה לעבר הערוץ למטה. "אחרי! זונות – כאן למעלה אף פעם לא תקבלו את לב־הארגמן. אחרי!"
לאורך גב הרכס התרוממו זונות־האקסלי, ורוביהם במצב הכן. היפאנים הגיבו באש מרושעת.
גלשנו כזרם מן הרכס, רובינו יורים בשצף ופיותינו משמיעים צווחות מקפיאות־דם ושאגות אימים. ההתקפה היתה בעיצומה והצווחות החרישו את האוזניים בעת שצלחנו את הנחל וחדרנו את תוך הג'ונגל" (עמוד 297).

לאחר שובם מהלחימה בגואדאלקאנאל למחנות אימונים בניו זילנד, החליט האקסלי להעביר את גדודו אימון קשה במיוחד. כשרופא הגדוד מחה על כך, השיב לו: "‏אנחנו במלחמה. הבחורים האלה צריכים להיות קשוחים. אני אטרטר אותם ואטרטר את עצמי, אבל אדאג שזאת תהיה היחידה הכי טובה בחיל־הנחתים" (עמוד 406).

אז גם הצטרף לגדוד מפקד פלוגה חדש, קפטן מאקס שפירו, יוצא גדוד הפושטים של קולונל אד קולמן (ניכר שכאן שאב יוריס השראה מגדוד הפושטים השני של הנחתים, בפיקוד הקולונל אוואנס קרלסון). שפירו, יהודי קטן קומה ונועז, עוטר פעמיים בצלב־הצי כשפעל תחת קולמן.

בקרב על גואדאלקאנאל, בנובמבר 1942, סיפר האקסלי לסגנו, "היפאנים לחצו חזק מאוד על הקו של נהר טנרו. הנחיתו תגבורת של אלפי אנשים. ראש־החוף שלנו היה קרוב להתמוטטות. אנשי־הפשיטה של קולמן נחתו במפרץ אאולה, איזה ארבעים מייל ממזרח לראש־החוף. הם זרעו אימים ממש מאחורי קווי האויב, שיבשו את הקשר שלהם, גילחו את האספקה שלהם ועשו בהם טבח עד שכמעט יצאו מדעתם מפחד" (עמוד 421). הפרשה, כך נראה התבססה על הפטרול המפורסם של קרלסון ואנשיו גואדאלקאנאל. גם כמ"פ בגדוד של האקסלי הפך שפירו עד מהרה לדמות דומיננטית. אין זה מקרה שיוריס התעקש שגם מקרב מפקדי הגדוד יהיו גם יהודים.

בהמשך, השתתף הגדוד בקרב על טאראווה. האקסלי ואנשיו נחתו באי באיריקי, והתקדמו לאורך איי האטול תוך טיהורם. בשיאה של הלחימה "שפירו הסתובב בתוך ברד־העופרת שאנן כאילו היה בטיול של יום ראשון בפארק" (עמוד 485). הוא נע בין אנשיו, מרגיע וממקד אותם בלחימה. "היפאנים, אשר עוד לפני רגע תקפו בזעם, נהפכו לצאן־טיבחה גועה. לא עמד בפניהם הכוח בפני שפירו ופלוגה־ו' שלו. הנחתים פרצו לשורותיהם, בודדו אותם שיטתית וקטלו בהם ללא רחמים. השטח נתמלא בהרוגיהם" (עמוד 489).

גם מאק ואנשיו חוו את הלחימה מטווחים קרובים. כיתת הקשר נתקלה בחוליה יפאנית מטווח קרוב. "‏היפאנים ירו עלינו בנשק אוטומטי מטווח אפסי. כולנו השתטחנו וירינו באופן עיוור לתוך הסבך" (עמוד 492). תחילה תפסו מחסה, ולאחר מכן הוביל מאק את אנשיו לקרב. ""עליהם!" זעקתי. הכיתה היתה מאחורי כשפרצנו אל בין השיחים על מנת להרוג" (עמוד 494). הקרב האחרון של הגדוד היה באי סאיפאן, והיה, אולי, הקשה בכולם ומהווה את אחד משיאי הספר.

מפקדים שלנגד עיניהם המשימה

הספר הפך לקלסיקה של ספרות המלחמה גם בצה"ל. כך למשל, הרמטכ"ל, מרדכי "מוטה" גור, תיאר לימים בספרו "פלוגה ד'" (הוצאת מערכות, 1977), כיצד הקצינים בפלוגת הצנחנים עליה פיקד בתקופת פעולות התגמול שאבו השראה מן הספר:

"האימונים המפרכים והיחס אל החיילים גובלים בהתאכזרות. המפקד רואה לנגד עיניו את המשימות הצפויות לגדוד. מנסיונו הוא יודע, שהמאמץ הנדרש מחייל המארינס מול האויב היפאני ובתנאים של זירת האוקיינוס השקט, הוא מעבר למה שמסוגל להעלות בדמיונו חייל, אשר לא טעם את טעמם של אלה. המפקד מבין שבתנאי לחימה קשים, לא היחס האנושי ולא ההבנה לבעיות הפרט יקבעו, אלא חישול הלוחם בגוף ובנפש. להערכתו, לעולם לא יהיו תנאי האימונים דומים בהפתעותיהם, בלחציהם ובקשייהם לתנאי הקרב. לכן אין גבול למה שיש לדרוש מהחייל: לשאת במאמץ, בכאב, בעלבון ובבלתי צפוי. ביסודו של דבר באה בכך לידי ביטוי דאגתו של המפקד לחייליו" (עמוד 33).

אמנות הפיקוד היא לדעת לאזן בין דרישות המשימה המבצעית לבין הדאגה לפרט והטיפול בחיילים. מפקדי המחלקות שלו, כתב גור, "שראו את עיקר תפקידם בביצוע פעולות־קרב, ביכרו להימנות עם הסוג ה'קשוח'" (עמוד 34). זה לא ביטל, ציין, את דאגתם לרווחת אנשיהם.

יוריס סיים את ספרו בציטוט משירו של הסופר האנגלי רוברט לואיס סטיבנסון, שחקוק על קברו בסמואה: "חזר הספן מן הים, הוא חזר, וחזר הצייד מן ההר" (עמוד 532). עכשיו, אחרי השיבה הביתה מהמלחמה בעזה, הדברים שכתב יוריס בספר מקבלים משמעות אחרת והמילים הללו מתאימות במיוחד.

אין תמרון בלי אש | מאת גל פרל

רשומה רגילה

בספר המופת "אנשים מול אש" חקר בריגדיר מרשל את התנהגותם של חיילי החי"ר בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה. לדבריו, היוזמה, התקשורת בין המפקד לאנשיו וביניהם עצמם, והנכונות לירות באויב הם הכלים שבאמצעותם יתגברו על הפחד ויביסו את האויב ואין טובים מהם.

"בקו האש, הרי המגע האנושי הוא המאמץ ידיים רפות ומביא את הרובאים לכלל שימוש נאות בנשקם. לוחם, הטופח לחברו על גבו, עשוי להפוך שפן לאריה. מנת שוקולד בלתי צפויה, שהובאה ברגע מכריע, עלולה להפיח רוח חדשה בגדוד מוכה. באותו אופן, הרי אבדן במגע הזה הוא המשתק אנשים ומחבל בכל פעולה. טול ניצוץ חי ומחיה זה ואיש לא ינוע קדימה נגד אויב" (עמוד 36).

במלחמה חזרתי לספר "אנשים מול אש" שכתב בריגדיר גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל (הוצאת מערכות, 1956). קראתי את הספר כשהייתי בשירות הסדיר בצנחנים (המג"ד המליץ עליו), ומאז שבתי וחזרתי אליו ותמיד מצאתי בו תובנות רלוונטיות לאתגרים שניצבו בפני צה"ל. כך קרה גם במלחמה האחרונה בעזה.

הספר תורגם בשעתו לעברית בידי אל"ם עוזי נרקיס, יוצא הפלמ"ח שלימים הקים את המכללה לביטחון לאומי והיה אלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים. היתה פעם תקופה כזו שקצינים בולטים בצה"ל תרגמו ספרי מופת צבאיים (בין אלו ניתן למנות את תא"ל מנחם "מן" אבירם, לימים מח"ט הצנחנים ומפקד אוגדה, שתרגם את "בריגדיר הרגלים"). זה קורה מאז (אפילו ברמת המלצה לתרום ספרים) פחות ופחות וחבל.

מרשל, ששימש במלחמת העולם השנייה כהיסטוריון קרבי של צבא היבשה האמריקני, הציג בספר את מסקנות מחקרו על התנהגותם של חיילי החי"ר בצבא היבשה האמריקני תחת אש. את מסקנותיו גיבש לאחר שסייר בזירות קרב רבות וראיין מאות חיילים וקצינים מהם גבה עדות על הקרבות בהם השתתפו.

בין הקצינים הללו היה גם קפטן ריצ'רד וינטרס מפקד פלוגה ה' (Easy) המפורסמת מגדוד 2 שברגימנט ה־506 שבדיוויזיה המוטסת ה־101. למחרת הצניחה לנורמנדי, ביוני 1944, פיקד וינטרס על תריסר מלוחמי ומפקדי הפלוגה בפשיטה על סוללת התותחים באחוזת ברקור, שאיימה לפגוע בכוחות הנוחתים בחוף יוטה. הצנחנים בפיקוד וינטרס הרגו כמה מחיילי הסוללה והשמידו את התותחים.

היה זה מבצע מבריק, שבו באו לידי ביטוי מנהיגות קרבית ויוזמה טקטית במיטבם. מרבית המשתתפים בפשיטה עוטרו על אומץ הלב שהפגינו ובהם וינטרס, שעוטר על גבורתו בפשיטה בצלב השירות המצוין (העיטור השני בחשיבותו בצבא האמריקני). למרות הריאיון ועדויות מפקדי הדיוויזיה, הרגימנט והגדוד, מרשל השמיט מספרו על לחימת הכוחות המוטסים בפלישה לנורמנדי, "הם צנחו בלילה", את סיפור לחימת הפלוגה.

בספר הנהדר שתיאר את קורות הפלוגה של וינטרס (שגם אליו חזרתי במלחמה), הוא הודה שכעס על ההשמטה. מרשל תיאר בספר כיצד כוח שמנה 195 לוחמים מגדוד 1 ברגימנט ה־506, השתלט באותו יום על סוללת תותחים בהולדי. וינטרס, העיר כי "עם מספר כזה של חיילים בפלוגה ה' הייתי יכול לכבוש את ברלין!".

"האש היא התרופה"

לתפיסתו של מרשל "כוח־אויר הוא חיוני לקיומה של אומה. אך כוח־אויר שאינו מסתייע בכוחות שדה־הקרב הוא אמצעי צבאי ללא תכלית" (עמוד 30). במלחמה, טען, על הצבא להפעיל את הכוח האווירי לצד כוחות היבשה (אותם כינה כוחות שדה־הקרב). כמאמר הנחתים (חיל שמרשל התעלם ממנו במחקרו, אף שאנשיו הם בעיקרם חי"רניקים), "תמרון בלי אש הוא התאבדות, אש בלי תמרון היא בזבוז".

שדה הקרב, כתב, "הוא המקום אפוף־הבדידות ביותר שבו עלולים אנשים להזדמן יחדיו" (עמוד 38) לכן, קבע, יש "לאמן את החייל כדי רמה גבוהה יותר של אומץ־לב אישי וכושר תפיסת המצב ולטפח בקרבו יזמה עצמית" (עמוד 18). מכאן, שאימון שלא ידמה את שדה הקרב ככל שניתן לא יכין את החיילים לאותה ממלכה, כהגדרת קלאוזביץ, של אי־ודאות ואקראיות.

בנוסף, כתב מרשל, האימון נועד להקנות למפקדים ולחיילים את ההבנה כי "האש היא התרופה" (עמוד 57), ובכוחה לא רק לפגוע באויב אלא גם לסייע ללוחמים להתגבר על הפחד בשעת קרב. "אש בכמות ראויה, הנורית בדייקנות ומקוימת בהתמדה, הריהי דבר נדיר ביותר בקרב. ואף־על־פי־כן מגמתה הסופית של כל תנועה במלחמה, עד ליום הכניעה המוחלטת, תהא להגביר את עצמת־האש ועמדת־האש על חשבון עצמת־האש ועמדת־האש של היריב" (עמוד 59). מסקנתו, אם כן, היא להרבות בירי באימונים ובלחימה.

הם למדו על חשיבות האש, אך לא יכלו להכריח עצמם לפעול בהתאם

הספר שזור בדוגמאות מתוך הקרבות שבהם לחמו יחידות שונות בצבא היבשה במערב אירופה ובאוקיאנוס השקט, אותם תחקר מרשל במהלך המלחמה. בקרבות באי מאקין בנובמבר 1943, למשל, ניהל גדוד מרגימנט החי"ר ה־165 של צבא היבשה האמריקני קרב הגנה על המתחם שתפס במשך כל הלילה מול כוחת עדיפים של הצבא היפני.

"האויב פתח עם דמדומים בחימת־טירוף, בסדרת התקפות "התאבדות" ("באנזאי") וקיים את לחצו כמעט ללא הפוגה, עד שעלה השחר. עמדות המקלעים הקדמיות הותקפו ישירות בחרב ובכידון. רוב ההרג בוצע בטוח קטן מעשרה מטרים. מחצית המקלעים שלנו הוצאו מכל שימוש וכמחצית תופסי שוחות־השועל הקדמיות היו בין ההרוגים או הפצועים. הרוגי האויב כיתרו כל עמדה" (עמוד 49).

בתחקיר גילו מרשל וצוותו כי למרות הלחימה העזה רק 36 מלוחמי הגדוד ירו באויב בכל כלי־הנשק שעמדו לרשותם. במקרה זה, כמו גם במרבית התחקירים שערכו מרשל וצוותו במלחמה, התברר כי רק כ־15% מכלל החיילים בפלוגות ירו בנשקם לעבר האויב. במקרים נדירים עלה שיעור היורים ל־25%.

במקרה אחר סיפר מרשל כי כשבחן את הקרב על ראש החוף "אומהה" במסגרת הפלישה לנורמנדי, גילה כי רק היו "כחמש פלוגות רובאיות שהיו יעילות מבחינה טקטית במך רוב שעות יום הפלישה, הוא ה־6 ביוני 1944. בפלוגות מסוימות אלה, רק חמישית מאנשיהן, בממוצע, ירו בנשקם, תוך כדי ההתקדמות של כל אותו יום, משפת הים ועד לשורת הכפרים הראשונה ביבשת פנימה" (עמוד 61).

ללא אותם לוחמים אשר ירו בנשקם, טען, לא היו גם פלוגות אלו מצליחות להתקדם ולהבקיע את הקו הגרמני ויתכן שהפלישה היתה נכשלת. אמנם, ציין, "מעורפם סייעה בידם עצמת כוחות הים והאויר האדירה ביותר שסייעה אי־פעם בתולדות העולם לצבא פולש" (עמוד 61). אולם, ערכם של "המתכת, התותחים והפגזים של מסיעים רחוקים אלה, לא הגיע, בשעת המשבר לפלוגות־רגלים אלה, אף לערכן של שלוש כיתות מאותה חבורת אנשים קטנה, שיצאו ללחום ברימוניהם וברוביהם" (עמוד 62).

המחבר נמנע מלתלות את ההצלחה בחוף "אומהה" בהצלחת אותן פלוגות אך קבע שבלעדיהן המשימה לא היתה מושגת. מכאן שמאמץ האש מנגד (אוירי, ארטילרי, ימי ועוד) חשוב ומסייע, כפי שהוכח לא פעם גם במלחמה שמנהל צה"ל בימים אלו בעזה, אך הוא אינו יכול להחליף את הכוחות המתמרנים, את אותם "מגפיים על הקרקע". 

מרשל הציג רק מקרה אחד שבו השיגה יעילות אש גבוהה יותר. במהלך הפלישה לנורמנדי, "בהתקפה שלאורך סוללת־הדרך לקאראנטן במשך ליל ה־10 ביוני 1944, נשתרך גדוד אחד מן הרגימנט המוצנח ה־502 לאורך מיצר משולל מחסה לחלוטין, וכל הלילה היו האנשים גלויים כליל לאש מעמדות האויב, שמוקמו לאורך רכס נמוך ממש מולם" (עמוד 64).

המג"ד, לוטננט־קולונל רוברט ג' קול (שנהרג מאוחר יותר במבצע "גן־שוק" בהולנד), צעד הלוך וחזור לאורך שדרת הגדוד. לדבריו, לא מצא כל דרך לאלץ את אנשיו להתמיד בירי. "גם איש אחד מתוך עשרים וחמשה לא הפעיל את נשקו מרצון. לא היה כל מחסה; הם לא יכלו להתחפר. לכן לא יכלו להתגונן אלא אם היו מוסיפים להמטיר אש, אשר היתה מאלצת את האויב להוריד ראשו. הם למדו עקרון זה באימוניהם. כולם ידעוהו כראוי. אך לא יכלו להכריח עצמם לפעול בהתאם לו" (עמוד 65). קול סיפר: "נעתי לאורך הקו, אנה ואנה, ושאגתי – "לכל הרוחות! פתחו באש!" אך לשוא. הם לא ירו אלא כשפיקחתי עליהם, או כשניצב מעליהם קצין אחר" (עמוד 65).

למחרת עם שחר, "הסתער הגדוד על האויב והדפו לאחור מעמדות הירי שלו לאורך הרמה הנמוכה. התפתח קרב שנמשך כל אותו יום; קרב זה הצטיין בלחימה מטוחים קצרים, מאחר שהאויב הגיח חמש פעמים להסתערויות־נגד" (עמוד 65). הגדוד עמד במשימה, אך במחיר כבד. 40% מאנשיו נפגעו. לאורך הלחימה נע שיעור היורים בנשקם בין 25% ל־30%. היה זה שיעור גבוה מכל יחידה אחרת שבחן מרשל.

יוזמה היא משחק סכום-אפס

מרשל כתב בספר כי "השאיפה לסתום את הפער בין האימון והקרב הרי היא למעלה מכושר המצאתו של האדם. כיון שירדנו לעומקה של עובדה זו, שוב אין לנו ברירה אלא למזג את משמעותה עם תבונת־המעשה של האימונים. בעשותנו כן נגיע אולי שוב לאותה מסקנה שאליה מכוונת ההגדרה הסתמית במקצת האומרת ש'גמישות המחשבה' היא התכונה השכלית הרצויה אצל המפקד" (עמוד 100).

לפי הערכה גסה, כתב, "ניתן לומר, כי 60% מאמנות הפיקוד הם הכשרון לראות מראש; ואלו 40% הם הכשרון לחדש בו במקום פתרונות חדשים, לזרוק מאחורי הגב את הרעיון הקודם, שהועמד במבחן ונכשל בכור־הנסיון של המבצעים ולקבוע כללים בהתאם לצרכי הפעולה, תחת לפעול לפי הכללים" (עמוד 100).

במערכה לכיבוש האי בורטון מידי היפנים, ב־1944 תפס סמ"ר פיט דיין, מרגימנט הרגלים ה־17 של צבא היבשה האמריקני, פיקוד על מחלקה והוביל אותה בלחימה. "ידעתי שהם פוחדים, שכן חשתי בעצמי שאני פוחד. אז שאלתי את עצמי מדוע הננו חשים איש בפחד רעהו, ומצאתי כי הדבר בא לנו משום שהמפקדים חדלו לדבר" (עמוד 135), אמר דיין.

אז, סיפר, הבין שהדרך היחידה להחזיר למחלקה את בטחונה היא "להלהיב אותה בדברים, כפי שנעשה הדבר במשחקי הרוגבי. המשכתי בהסתערותי שלי על מקלטי האויב ושוחות־העכביש שלו, אך בהבדל שמעתה החילותי שואג אל האחרים: "הביטו אלי וכזאת עשו. עלו עליהם. הוסיפו לפעול. פקחו עין!" עד מהרה התלכדה המחלקה והחלה לפעול שיטתית. אך אני הוספתי לדבר עד הסוף, כי למדתי משהו חדש: שומה על המנהיגים לדבר, אם רוצים הם להנהיג. אין די בפעולה בלבד. דוגמה דוממת לעולם לא תפיח רוח באנשים" (עמוד 135). דיין עוטר על גבורתו בכוכב הכסף.

אפשר להתווכח עם ממצאיו של מרשל ועם מהימנות מחקרו, אך אין חולק על איכות הניתוח והכתיבה שלו. כל מי שחווה לחימה יודע שבין שהמחקר הכמותני שהוצג בספר מדויק ובין שלא, הרי שחלק ניכר מאבחנותיו נותרו נכונות. היוזמה, התקשורת בין המפקד לאנשיו וביניהם עצמם, והנכונות לירות באויב, קבע, הם הכלים שבאמצעותם יתגברו הלוחמים על הפחד ויביסו את האויב. למרות שעברו מאז שנים רבות לא נמצאו טובים מהם.

"מוֹלוֹן לאבֶּה" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

סטיבן פרספילד כתב רומן היסטורי נהדר על קרב שלחמו הספרטנים בתרמופילי. סיפור על קרב שאירע לפני אלפי שנים, שעוסק בפחד, אומץ, רעות לוחמים, מנהיגות קרבית, אי־ודאות, תחבולה ואלימות. הקריאה בו במלחמה בלב רצועת עזה, המחישה עד כמה הוא נותר רלוונטי, משום שכל אלו נותרו חלק בלתי־נפרד מהלחימה.

"הו הלך, לך הגד ללקדיימונים

כי כאן אנו שוכבים, נאמנים לחוקיהם" (הכתובת שנחקקה על אבן במעבר תרמופילי, עמוד 7).

במלחמה קראתי שוב את הרומן ההיסטורי המצוין "שערי האש" שכתב סטיבן פרספילד (הוצאת ספרית מעריב – הד ארצי, 2003) על לחימת 300 הלוחמים הספרטנים בתרמופילי כנגד הצבא הפרסי העצום בשנת 480 לפנה"ס. עמידת הגבורה של צבא ספרטה (המכונה גם לקדיימון) בתנאי נחיתות בלתי אפשריים סופרה פעמים רבות, בין היתר בספרי היסטוריה, רומנים וסרטי קולנוע.

פרספילד, סופר יהודי אמריקני ששירת בשעתו בחיל הנחתים, כתב ספר שעסק, לכאורה, בקרב שהתרחש לפני 2,500 שנים. אך למעשה, אך סיפור כזה תמיד יעסוק בפחד, אומץ, רעות לוחמים, מנהיגות קרבית, ספקות, אי־ודאות, אי־הבנה ומידע מוטעה. בנוסף, כל סיפור על קרב ידון בטקטיקה, תחבולה, אלימות, אכזריות ורחמים. הקריאה בו במלחמת "חרבות ברזל", בלב רצועת עזה, המחישה עד כמה הוא נותר רלוונטי, משום שכל אלו נותרו חלק בלתי־נפרד מהלחימה.

סיפור הקרב מתואר מפי גיבור הספר, יווני בשם קסאונס, נושא כליו של דיינקס, מפקד מחלקה מהולל בצבא ספרטה. הצבא הפרסי של המלך כסרכסס מנה לפי המסופר כמאה אלף חיילים, ועדיין בחום של אוגוסט, הצליח הצבא היווני לעכב את כוחותיו ולקנות במחיר חייהם זמן יקר לערי המדינה היווניות. 

קסאונס, שהיה הניצול היחיד מהקרב נפל בשבי הפרסים ולבקשת מלך פרס, שרצה להבין כיצד הצליחו מעטים כל כך לגרום לאויב אבידות כה רבות, גלל בפני הפיקוד הפרסי הבכיר את סיפורו. דרך עיניו של קסאונס הקורא נחשף לדרך החיים הספרטנית, האימונים האינסופיים של לוחמיהם, חישול הנפש והחינוך הנוקשה אך גם הרגיש והאוהב. כיצד התגברו על הפחד וכיצד גיבשו תחושת שייכות לעיר המדינה (פוליס) ספרטה שבשמה חיו ומתו. 

"גם זו לטובה, כי נלחם בצל"

הצבא הפרסי האדיר, שכלל בתוכו את משמר "בני האלמוות" (שכונה כך, משום שכאשר נהרג אחד מחייליו, מיד מונה לו מחליף), הגיע למעבר תרמופילי (פירוש השם הוא השערים החמים או שערי האש) כחלק ממסעו לכיבוש יוון כולה. כוח מיוחד בן 300 לוחמים נשלח מספרטה לפגוש באויב בעומק השטח, מאות קילומטרים מעיר המדינה, במטרה לעכב את הצבא הפרסי העצום במעבר הצר.

לקורא הישראלי עשוי המספר 300 להזכיר את "300 המלקקים" שבספר "שופטים". שם תואר כיצד בחר השופט גדעון בן יואש, במעין "גיבוש", 300 מטובי אנשיו לכדי גדוד מובחר שאותו הוביל בפשיטה על מחנה מדיין.

המחבר הכניס בספר דיאלוג בין המלך הספרטני, ליאונידס, לבין אשתו של אחד הלוחמים. ליאונידס סיפר לה כי בחר את 300 אנשיו , "בגלל אומץ הלב שלכן, נשותיהם" (עמוד 372). יש בכך אמת גדולה, שכן התמיכה שמקבלים הלוחמים והלוחמות מהבית, מבני ובנות הזוג היא מכפיל כוח שאין כמותו. 

במהלך מסע הצבא הספרטני לתרמופילי, פגשו גיבורי הספר באדם שסיפר להם כי צפה בחיל המשלוח הפרסי והוא כה עצום ורב עד כי במטח של קשתיו הם מסתירים את השמש. גם זו לטובה, אמר דיינקס בשלווה, "כי נלחם בצל" (עמוד 226).

המלך הספרטני, ליאונידס, הסביר למפקדי המשנה שלו: "אתם המפקדים, אנשיכם נושאים את עיניהם אליכם כדי לפעול על־פי הדוגמה שתיתנו להם" (עמוד 229). גם כאן יש דמיון לסיפורו של השופט גדעון שאמר לאנשיו בפשטות: "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז).

בספר תיאר המחבר, באמצעות פועלו של דיינקס, מפקד המחלקה, את תפקידו של המפקד בדרג הטקטי. זהו תיאור שנשאר נכון מאז ועד עתה, וכנראה יישאר נכון כל עוד יילחמו בני אדם בשדות הקרב: "במשך כל שלבי הקרב – לפני, במשך ואחרי – למנוע מאלה שתחת פיקודו את אובדן השליטה על מוחם; להפיח בהם אומץ לב כאשר הוא מתחיל להידלדל ולבלום את זעמם כאשר הוא מאיים להשתלט על פעולותיהם" (עמוד 117). ועוד לימד דיינקס את אנשיו כי היפוכו של הפחד "הוא האהבה" (עמוד 335). האהבה לאהוביך שבבית כמו גם לאחיך לנשק, שמאפשרת להתגבר על הפחד ולהמשיך קדימה.

"מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים"

בכדי לשפר את מצבם, בנו היוונים, שהקדימו את הפרסים והגיעו לפניהם למעבר, הקימו בו קיר מאבנים, שהצר אותו לכדי פתח של 15 מטרים בלבד. כך, נמנע מהצבא הפרסי לפרוס את כוחותיו ולממש מלוא עוצמתו.

ליאונידס אמר לאנשיו כי "פרשיו וקשתיו של הצבא הפרסי הפכו להיות חסרי חשיבות בגלל תנאי הקרקע. זאת הסיבה שבחרנו את האתר הזה. אין באפשרות האויב להחדיר יותר מתריסר אנשים בו בזמן דרך המעברים הצרים האלה, ולרכז יותר מאלף איש לפני החומה. לנו יש ארבעת אלפים. אנו עולים עליהם ביחס של אחד לארבע". זוהי דוגמה להערכת המצב הנדרשת ממפקדי השדה, שהתוצר שלה מאפשר לכוח לייצר עדיפות מקומית.

בפועל, נמשכה הלחימה שלושה ימים. ביומיים הראשונים היו לחמו לצד הספרטנים בעלי בריתם מערי מדינה נוספות. כ־6,000 יוונים בסך הכל.

המלך הפרסי לא האמין שכוח כה קטן יעז לעמוד בפני צבאו העצום. שליחו אמר לליאונידס, כי כסרכסס אינו חפץ להורגם ומציע להם להיכנע ולמסור לו את כלי נשקם. המלך הספרטני השיב בשתי מילים ביוונית עתיקה, "מוֹלוֹן לאבֶּה" (עמוד 7). בתרגום חופשי – "שיבוא לקחת אותם בעצמו" (עמוד 353). גל אחר גל, שלח המלך הפרסי את חייליו אל תוך הקרב. אך ההופליטים הספרטנים ובעלי בריתם הדפו אותם לאחור.

"הספרטנים היכו בחניתותיהם שוב ושוב ותקעו אותן בפניהם ובגרונותיהם של חיילי האויב" (עמוד 259). קסאונס תיאר למלך הפרסי כיצד הקרב "הפך לטבח, חד וחלק; חיילי מדי הפקירו את גופם כאילו בשרם עצמו היה כלי הנשק שלהם. בתוך דקות כבר היו הספרטנים, וללא ספק גם המקנים והפיליאסים הגם שלא יכולתי לראותם, סחוטים לחלוטים. פשוט מרוב הרג. רק מנעיצות החנית, מההדיפה במגן, משצף הדם הגועש בעורקיהם, ומלבם הפועם בחוזקה בחזה. פני הקרקע היו גבוהים עתה לא מגופות חיילי האויב פזורות פה ושם אלא מערימות ערימות של גוויות. תלים ממש. הרים" (עמוד 259).

כעבור יומיים התגלה לפרסים נתיב אוגף שאיפשר להם להקיף את המעבר ולהופיע מול היוונים בעורפם. משנודע הדבר לליאונידס הוא שיחרר את הלוחמים שאינם ספרטנים, וניצב בראש 300 לוחמיו לקרב האחרון. אמנם הוא ולוחמיו לא שרדו את הקרב, אך בלחימתם ובגבורתם הם גם עיכבו את הפרסים וגם הפכו לסיפור שנישא בפי כל ביוון וסייע לאחד את ערי המדינה המפולגות כנגד האיום.

אגב, למתעניינים בספרטה ומלחמותיה יצא לאור, לפני כשלוש שנים, הספר המצוין "שווים" (הוצאת זרש, 2021) מאת ניל בר (גילוי נאות, חבר), ממייסדי המיזם "היסטוריה גדולה בקטנה", שתיאר אותה בצורה עשירה, מפורטת ומאירת עיניים. בר כתב כי בבוקר לפני יום הקרב האחרון בתרמופילי עודד המלך הספרטני ליאונידס את אנשיו והציע להם ליהנות מארוחת הבוקר שלהם, "כי הערב נסעד בגיהינום" (עמוד 182). הוא צדק בהערכה שלו, אבל כאמור, הוא ולוחמיו קנו זמן יקר לשאר יוון.

שנה מאוחר התנהל הקרב המכריע שבו לחמה ברית של פולייס יווניות בהנהגת ספרטה ואתונה כנגד האימפריה הפרסית במישורי פלטיה. בשיאו של הקרב נהרג מפקד הפרסים, מרדוניוס. המפקד הספרטני פאוסניאס, כתב בר, "זיהה את ההתפתחות הדרמטית הזאת וקרא לעזרת האלים. לאט ובשקט, לצלילי האאולוס, התקדמו הספרטנים אל עבר ההמון הפרסי" (עמוד 218) והכריעו את הקרב.

"שערי האש" היה לרב־מכר וזכה לפופולריות גדולה בחיל הנחתים ובצבא היבשה האמריקניים. גנרל ג'יימס מאטיס, שפיקד על גדוד, חטיבה ודיוויזיה בנחתים, המליץ עליו לא אחת לקצינים צעירים. גם בצה"ל נהוג לחלק אותו ביחידות מובחרות ובחיל הרגלים. 

בשנת 2004 כתב מי שהיה המג"ד שלי בצנחנים, סא"ל אמיר ברעם (לימים סגן הרמטכ"ל), סקירה על הספר לעיתון "במחנה". מדובר, קבע, בספר מרתק "העוסק בתפקידו של המפקד בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". ברעם כתב כי "סיפור הגבורה של הקרב בתרמופילי, הוא סיפור מופת על מנהיגות צבאית וטקטיקה. על כן, נכון למצוא לו מקום של כבוד בארון הספרים של כל מפקד שדה בצה"ל". ואכן הספר, שקדם לו מחקר יסודי, הוא רומן כתוב היטב של סיפור חזק שלא ניתן להניח מהיד, אשר כל מי שהיה פעם בלחימה יימצא אותו רלוונטי.

מה קוראים במלחמה | מאת גל פרל

רשומה רגילה

מה קוראים כשאתה במילואים במלחמה? את מה שמספק גם אסקפיזם, גם פרספקטיבה וגם רעיונות. כך או כך אין לנו את הפריווילגיה לא לקרוא.

אמנם במקור נועדה הרשימה להמליץ על ספרים שקראנו במהלך השנה כולה, אבל המלחמה לקחה הכל. למרות (ואולי בגלל) שאני משרת כקצין בגדוד צנחנים מילואים (חטיבה 551), קראתי במהלכה הרבה, גם במהלך הלחימה. הקריאה סיפקה אסקפיזם, פרספקטיבה וכר שלם של רעיונות. בין היתר קראתי שוב את "מלכוד 22" האלמותי ואת "אות קריאה: כאוס" המופתי שכתב גנרל הנחתים מאטיס. בחרתי להמליץ כאן על הספר המצוין "הלחימה על ארץ־ישראל 1917" מאת ג'ון ד. גריינג'ר (מערכות ומודן, 2012, מאנגלית יגאל אייל), שתיאר את לחימת הבריטים בארץ־ישראל במלחמת העולם הראשונה, והתמקד בקרבות עזה ובאר שבע. את הספר הביאו בשעתו לתרגום מח"ט הצנחנים דאז, אל"ם (כיום אלוף וסגן הרמטכ"ל) אמיר ברעם, והמעבדה התפיסתית של צה"ל.

בהקדמה המרתקת לספר, ציין ברעם (שהיה המג"ד שלי בסדיר) כי הוא ניתח היטב ארבע סוגיות מרכזיות של מעשה המלחמה: "המנהיגות הקרבית ובעיקר זו הנדרשת מן המפקד הבכיר; תורת הלחימה – בעיקר קרבות ההגנה והנסיגה העות'מאניים; הלוגיסטיקה הצבאית ברמת המערכה – בעיקר בחבל הארץ הצחיח שלנו; ולבסוף, נצחיותה של הקרקע – ובעיקר בגזרת עזה, שם נלחמנו בעבר ועודנו עתידים להילחם" (עמ' 9). כתב וצדק.

מי שיקרא בספר, כתב ברעם, יגלה שגם הבריטים לפנינו התמודדו עם "השטח המחורץ וקשיי ההתמצאות בלילות חשוכים, התנגשויות הלחימה הקשות על פאתי השטח הבנוי, הקשיים בשילוב ומיצוי הכוח, היעדר תזמון ואי־עמידה בזמן מבצעי – "ש", נפילה למלכודות פתאים קרקעיות, כיבוש חוזר ונשנה של אותם יעדים, הימנעות מלחימה בלילה ומנגנון פיקוד ושליטה לא סדור – כל אלו ועוד, מזכירים לנו את שההיסטוריה מלמדת אותנו שוב ושוב" (עמ' 12). אין חדש תחת השמש ואתגרים אלו שבו ועמדו בפני צה"ל במלחמה האחרונה, וכמו הבריטים אז, עמדו בהם לוחמי ומפקדי צה"ל בזכות מיומנות מקצועית גבוהה, רוח לחימה ודבקות במשימה לאור המטרה וחשיבה תחבולנית. בקיצור, כמאמר מפקד פיקוד הדרום, אלוף ירון פינקלמן (גם הוא ממפקדי בצנחנים), "המפקדים קובעים את התוצאה".

תקראו ספרים. איך אומר מאטיס, "כל מפקד שטוען כי "הוא עסוק מדי מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, תוך שהוא לומד לפקד בדרך הקשה". אין לנו את הפריווילגיה הזו.