צוק איתן – הגרסה הבריטית | מאת גל פרל פינקל

לרוע מזלם של עזה ותושביה, הרצועה היתה שדה מערכה הרבה לפני המאה ה־21. במאמר זה סוקר גל פרל, עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי, את ספרו של ג'ון גריינג'ר, "הלחימה על ארץ ישראל: 1917". אלו אתגרים עמדו בפני הבריטים שניסו לכבוש את עזה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, ומה הדמיון והשוני בינם לבין האתגרים שעמדו ועומדים בפני צה"ל במבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן? ינשוף צבאי־אסטרטגי על רצועת עזה בלהב הקרב, אז והיום.

"ארבע תמות מרכזיות של מעשה המלחמה שזורות כחוט השני לאורך הספר, והן מדגישות בעיות יסוד בניהול קרבות ומלחמות, בכל הזמנים: המנהיגות הקרבית ובעיקר זו הנדרשת מן המפקד הבכיר; תורת הלחימה – בעיקר קרבות ההגנה והנסיגה העות'מאניים; הלוגיסטיקה הצבאית ברמת המערכה – בעיקר בחבל הארץ הצחיח שלנו; ולבסוף, נצחיותה של הקרקע – ובעיקר בגזרת עזה, שם נלחמנו בעבר ועודנו עתידים להילחם" (מתוך הקדמת מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ אמיר ברעם, עמוד 9).

"הלחימה על ארץ ישראל 1917" (הוצאת מודן, 2012) הוא ספר שנכתב בידי ההיסטוריון הצבאי, ג'ון ד. גריינג'ר. הספר מתאר את המערכה הבריטית לכיבושה של ארץ ישראל מידי העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה. הספר, אף כי נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, נקרא בנשימה עצורה. מהלך הקרבות ויכולתו המופלאה של גריינג'ר לתאר את רצף האירועים ולתפוס את דמותם של האישים המרכזיים בדרמה שנתחוללה יוצרים חווית קריאה ייחודית.

מיזם תרגום הספר הוא פרי יוזמת המעבדה התפיסתית באגף המבצעים של צה"ל, בשיתוף עם חטיבת הצנחנים ומפקדה, אל"מ אמיר ברעם (לימים תא"ל). בראיון שערך אתו בשעתו עפר שלח נכתב כי "עזה היא, כמובן, יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה ‭2‬' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה". למען הגילוי הנאות יש לציין שברעם היה המג"ד שלי בצנחנים, והערכתי אותו מאוד.

המטרה שבהוצאת הספר לאור בעברית היא העמקת הידע הצבאי ההיסטורי, כמו גם הידע המבצעי והתפתחותו בקרב קצונת השדה הצעירה בצה"ל. אף שהמערכה השפיעה השפעה עמוקה על האופן שבו עוצבו הישויות הגיאופוליטיות במזרח התיכון למשך המאה העשרים כולה, ישויות המצויות כיום בחלקן בתהליך פרגמנטציה (סוריה, עיראק ולבנון רק לשם הדוגמה ומדינות נוספות עשויות לחוות תהליכים דומים), לא תורגמו (ואף לא פורסמו מחקרי מקור) ספרים רבים אודותיה. המפות המעודכנות שבספר, ובכלל זה תצלומי האוויר ומרשמי הקרב, שאינם רק מאפשרים הבנה יותר טובה את אשר התרחש כי אם גם מחברים את השמות, המקומות והאירועים לשטח כפי שהוא היום.

מנהיגות, שכל ישר ואינטואיציה מבצעית

הספר נפתח בתיאור קרב עזה הראשון והכושל של חיל המשלוח הבריטי, בפיקוד גנרל מאריי. לאחר ההפסד הצורב מונה למפקד הצבא הגנרל אדמונד אלנבי, שלחם קודם בחזית צרפת. ראוי לזכור, ציין גריינג'ר, "שאלנבי קיבל את הפיקוד על צבא מובס ומדוכדך, הסב אותו מקצועית ומוראלית, כדי לנצח ולהביס אויב אימתני ומנצח. נוספו לו כוחות מעבר לאלה שהיו בפיקודו של גנרל מאריי, אולם לא רבים כדי לעשות את השינוי ולהפוך לכוח הכרעה. בנוסף לשינוי המוראלי ולשיקום המבצעי, הייתה זו השיטה שלו כיצד להפעילם – התכנון נעשה באופן המייחד והמיוחד לו" (עמוד 259).

הדבר היה דומה (אם כי לא באותה רמת צורך ומובהקות), למינוי של גבי אשכנזי, יוצא חטיבת גולני, לרמטכ"ל צה"ל לאחר מלחמת לבנון השנייה ולתהליך שיקום כשירות הצבא, רוח הלחימה ומקצועיות המפקדים.

אלנבי, כתב ברעם בהקדמה, ביסס את מנהיגותו על "פיקוד קרבי, המצוי בשדה הקרב, מסייר אותו ובקיא דרך רגליו. לצד גישה מקצועית ונוכחות פיזית מרשימה, אופיינה מנהיגותו של אלנבי ביחס אישי והבנת נפשו של החייל הפשוט, מנהיגות שרתמה את האנשים ושכנעה אותם כי הם מובלים על־ידי האיש הנכון. בדומה למתואר בספר 'מתבוסה לניצחון' של גנרל סלים על המערכה בבורמה במלחמה העולם השנייה, הפך אלנבי את כוחותיו למכונת מלחמה משומנת באמצעות אימונים מפרכים תוך כדי מלחמה, תרגול חוזר ושינוי ארגוני, והביאם לניצחון, בעיקר בזכות מנהיגות אישית סוחפת, שכל ישר ואינטואיציה מבצעית" (עמוד 9).

בראש המגינים על עזה עמד הגנרל הגרמני קרס פון קרסנשטיין. הכוח משסר למרותו היה מיומן, ערוך היטב ומצויד כיאות על־מנת להגן עליה. בספרו עומד גריינג'ר על העובדה כי בסופו של חשבון גילה החייל העות'מאני כישורי שדאות, חיילות וקשיחות בסיסית שעלו על אלו שהפגין החייל הבריטי. נוכח הכישלון הצורב גנרל אלנבי קיים תהליך שיקום וחזרה לכשירות בחיל המשלוח, והחדיר רוח הלחימה במפקדים ובחיילים. בניגוד לקודמו נקט אלנבי בתחבולנות והעזה במקום לתקוף את עזה בחר אלנבי להשקיע את המאמץ העיקרי דווקא בכיבוש באר־שבע, כאשר תקיפת עזה נועדה להטעות את הצבא העות'מאני. המהלך הפתיע את הכוחות העות'מניים ואלו מצידם נקטו בקרב נסיגה והשהייה. קרב שבו הפגינו שוב את יכולתם הקרבית הגבוהה.

נוסף על הספר ראוי להתעכב גם על ההקדמה המצוינת שכתב לספר מח"ט הצנחנים, ברעם, המנתחת את הלקחים ואת הנושאים המרכזיים בהם עוסק הספר, אשר נותרו רלוונטיים לימינו אנו:

"הקרקע 'בוגדנית' והמתעתעת של חבל הבשור, המוכרת לנו מהתרגילים בצאלים, בשילוב מושכל של עמדות לחימה מאוישות במקלעי 'מקסים' גרמניים (MG08) שכיסו שטחי השמדה מטווחים מראש על־ידי תותחים מסוג 'הוצ'קיס' הנגררים על־ידי פרדות – נטרלו את יתרונו של התוקף הבריטי ועשו שמות בלוחמיו. הספר חוזר על הלקח הנצחי שעדיפות טכנולוגית בנשק, חיל נייד ויתרון מספרי של התוקף עלולים להפוך לחסרי משמעות בגלל תנאי הקרקע – הגורם היציב והקבוע ביותר בשדה הקרב. בעוד שכיווני השלוחות, כיווני הזרימה וקווי האגן לא השתנו במשך 95 השנים האחרונות… החליפה התכסית האורבאנית והצפופה של ימינו את 'הבוקאז' העזתי של 1917, של משוכות צבר (סברס) צפופות, ואשר כמו בנורמנדי, נוצל היטב על־ידי המגן" (עמוד 11), כתב ברעם.

אין זה מקרה, ציין מח"ט הצנחנים, שכיווניה וזוויותיה של ההתקפה במבצע 'עופרת יצוקה' היו בדיוק "אותם כיוונים שנבחרו על־ידי הבריטים במערכת עזה הראשונה והשנייה בשנת 1917, ואנחנו הרי עתידים להילחם שם שוב. הספר, אם כן, יעזור לקורא להכיר יותר טוב את הקרקע ולהבין את חשיבותה של הטקטיקה בגזרת לחימה מוכרת" (עמוד 12).

הספר כאמור, יצא בשנת 2012. שנתיים לאחר מכן לחמו כוחות צה"ל, שוב, ברצועת עזה במסגרת מבצע "צוק איתן". אמנם, התמרון הקרקעי במבצע האחרון לא דמה למערכה הקרקעית הקודמת ברצועת עזה, אולם מספר לקחים העולים ממנו כוחם יפה גם עתה. ובהם למשל, השימוש שעושה האויב בשטח (תכסית ותבליט כאחד). ניכר כי הניתוח של ברעם בהקשר למורכבות השטח הבנוי מדויק. דוגמה בולטת לכך מהווה הקרב בו לחמו כוחות מחטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, על מנת לסכל את חטיפת גופתו של סגן הדר גולדין. לקח נוסף נוגע למוכנות הכוחות. על מנת להצליח במערכה נדרש הגנרל אלנבי לשקם ולאמן את חיל המשלוח שבפיקודו. מכאן שחובה לקיים כשירות גבוהה בצבא היבשה. הוא זה הנושא בעיקר הנטל בשעת הלחימה, מצוי בשיא החיכוך עם האויב ומביא להכרעה ולפגיעה קשה בו. לקח זה מקבל משנה תוקף נוכח קריאת הפרק בדו"ח המבקר אודות מצב הליקויים במוכנות מערך המילואים של צה"ל שפורסם לאחרונה.

הקריאה בספר מלמדת כי עזה היתה ונותרה סוגיה סבוכה, שכוחות צבא שונים לאורך ההיסטוריה נדרשו לחשיבה יצירתית על מנת להתמודד עמה בהצלחה.

צליחת התעלה 1917

מרתק לא פחות מן הקרב על עזה הוא קרב צליחת מעברות הירקון, שהתרחש בליל שבין ה־20 ל־21 בדצמבר 1917, בכדי להשתלט על עמדות הצבא הטורקי על רכסי הכורכר מצפון לירקון. המוצבים הטורקיים בח'ירבת חדרה (רמת החייל של היום) ושייח מוניס (רכס האוניברסיטה) שלטו באש ובתצפית על כל העורף הלוגיסטי הבריטי בואכה יפו. הקורא הישראלי הקורא על הקרב לא יכול שלא להעלות בזיכרונו את "מבצע אבירי לב", במהלכו צלחה אוגדת שרון, ובראשה חטיבת הצנחנים "חוד החנית", את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.

"ב־23:00, שתי פלוגות נוספות מגדוד חי"ר קל 7 היילנד, ושני גדודים מלאים, הסקוטי המלכותי 4 והרובאים של הסקוטי 8, חצו את הנהר. פלוגה של גדוד 7 יצאה להתקפת פתע בעוד התורכים ישנים, והשתלטה על העמדות התורכיות השולטות על הנהר; פלוגה שנייה אבטחה את האגף המזרחי, והאחרות התקדמו צפונה, לאחר שכוחות נוספים חצו את הנהר. בחצות, כל חטיבה 156 הייתה מצפון לנהר, ונכבשו כל העמדות התורכיות הסמוכות למעברים. גדוד חי"ר קל 6 היילנד, מחטיבה 157, היה צריך לחצות את שרטון הנהר במקום שעומקו כמטר ועשרים תחת אש ארטילרית, ובשעה 01:30, הגדוד יחד עם גדוד 5 ארגייל סאתרלנד היילנדרס, חצו והמשיכו צפונה, ובשעה 03:30 הם כבשו ללא התנגדות קשה את היעד שלהם בתל א'ריקיה (רכס הכורכר שמעל לחוף תל ברוך)" (עמוד 251).

אותי הדהים לגלות כי הקרב התנהל ממש במרכז תל אביב (בין היתר במקומות בהם אני נוהג לרוץ דוגמת נמל תל אביב וחוף תל ברוך) וכי קרבות משמעותיים במלחמת העולם הראשונה התרחשו לא רק בוורדן, בסום, ובגליפולי אלא ממש כאן. "זה היה מבצע יוצא מהכלל. הוא התבצע על־ידי דיוויזיה במצבת כוחות חסרה, שלא תוגברה לאחר האבדות שספגה בלחימה בהבקעת הקו בעזה, ובעיקר בלחימה בהרים. למרות החסר, הם בוודאי עלו במספרם על אלה של האויב. הקרב הזה נחשב תמיד כמודל לחיקוי וכזה שיש ללמדו, מאחר שהיו בו שילוב מוצלח של עקרונות הלחימה, במודיעין, הפתעה, גמישות ביצוע, הכנות טובות ומתאימות ויעדים בני־השגה. אולם, כנראה, הדבר היוצא הדופן קשור ליכולת המקצועית הגבוהה שהפגינו החיילים והמפקדים" (עמוד 251).

הספר, אף כי נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, נקרא בנשימה עצורה. מהלך הקרבות ויכולתו המופלאה של גריינג'ר לתאר את רצף האירועים ולתפוס את דמותם של האישים המרכזיים בדרמה שנתחוללה יוצרים חווית קריאה ייחודית. יתרה מכך המפות המעודכנות שבספר, ובכלל זה תצלומי האוויר ומרשמי הקרב, שאינם רק מאפשרים הבנה יותר טובה את אשר התרחש, אלא גם מחברים את השמות, המקומות והאירועים לשטח כפי שהוא היום. כאלה הם, ציין ברעם בהקדמה, הן "הדוגמאות המובאות מקרבות עזה הראשון והשני, תל חווילפה (מיקומו של קיבוץ להב, בסמוך לבסיס האימונים של חטיבת הצנחנים), מע'אר" (עמוד 8), כמו גם מקומות נוספים. בקיצור, יש מה ללמוד.

(פורסם במקור כטור אורח בבלוג "הינשוף", 04.01.2015)