שר ביטחון מי יודע | מאת גל פרל

יום הבחירות קרב ובא וכלל לא ברור מי ישמש כשר הביטחון בכנסת ה-20. אף שישנם כמה מועמדים בעלי רקורד צבאי מוכח ובראשם שר הביטחון יעלון, הפעם, כפי שאמרו בעבר חברי "מונטי פייטון", דרוש למערכת הביטחון משהו אחר לגמרי  – דרוש אזרח (או אזרחית).

הנה מתקרב יום הבחירות וכלל אינו ברור מי ישמש כשר הביטחון בכנסת ה-20. לתפקיד ישנם כמה מועמדים בולטים. ראשית, ישנו השר המכהן מפלגת "הליכוד", רא"ל במיל' משה "בוגי" יעלון, יוצא הצנחנים ורמטכ"ל צה"ל באינתיפאדה השנייה. ממפלגת "כולנו" ישנו האלוף במיל' יואב גלנט, יוצא שייטת 13 ומפקד פיקוד הדרום במבצע "עופרת יצוקה". "המחנה הציוני" הציג מועמד ראוי לא פחות, האלוף במיל' עמוס ידלין, טייס קרב שאף לקח חלק בהפצצת הכור העיראקי ושימש כראש אמ"ן. ידלין גם שימש כראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, גוף אשר השהות בו נתנה בידיו כלים נוספים לצד אלו שרכש בשירות הצבאי.

מופז כרמטכ"ל, (מקור: ויקיפדיה).

מצד אחד, כל השלושה עשו את תקופת הצינון שלהם מחוץ לשירות הציבורי-ביטחוני, מי בעסקים ומי במחקר אקדמי. מצד שני, לא ברור איזה ידע נוסף צברו שם. מי שבילה את כל חייו המקצועיים במערכת שייעודה הפעלת כוח צבאי (ולזכות השלושה יאמר כי שלושתם שירתו בה במיטב היחידות, בחזית הלחימה ובהצטיינות), סביר כי בשעת מבחן יבחר בדרך זו כברירת המחדל שלו. דוגמה בולטת היה שאול מופז שמונה לתפקיד בדיוק חמישה חודשים (ואין די בשלוש שנות צינון כדי שהמצב יהיה שונה) לאחר שסיים את תפקיד הרמטכ"ל, מבלי שהספיק לצבור בתקופה שהיה אזרח, כמעט שום ידע, תובנות ופרספקטיבה שלא היו לו כבר בשירותו הצבאי. ואכן, הרמטכ"ל דאז ושר הביטחון דהיום, "בוגי" יעלון, נהג לומר כי מופז מקבל במלואן את המלצות הצבא מבלי להוסיף להן שום תשומה משלו.

דרוש אזרח

שר הביטחון דאז, עמיר פרץ, מנסה לצפות בתרגיל צבאי ברמת הגולן, מבעד למשקפת שעדשותיה מכוסות, כשלצדו הרמטכ"ל אשכנזי,  2007, (מקור: ויקיפדיה).

למרות כל מה שנכתב לעיל בזכות ניסיונם של יוצאי מערכת הביטחון, ועל אף העובדה שקשה לשר מכהן ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (שר כבר לא יכול לצאת לסמינר כמו בן גוריון) ראוי ששר הביטחון הבא של מדינת ישראל יהיה דווקא מי שעשה את עיקר מסלולו המקצועי באזרחות ולאו דווקא בצבא ובארגונים דומים. אז נכון, כשמעלים בפני הישראלי הממוצע את הרעיון ששר הביטחון הבא שלו יהיה אזרח, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת, כמובן, אחרת לגמרי. קודם כל היו לנו כבר כמה שרי ביטחון, לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם. ראש וראשון בהם הוא האב המייסד, דוד בן גוריון, שהיה אמנם חייל בצבא הבריטי אך עסק בעיקר בענייני מפלגת "פועלי ציון" ולא צבר שום ניסיון קרבי. למרות זאת הוביל בן גוריון בהצלחה את הקמת המדינה, הקים את צה"ל וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש. שמעון פרס, גם הוא לא חייל מצטיין, היה שר הביטחון בעת מבצע אנטבה והיה מהיוזמים והדוחפים לפעולה. מן הצד הימני של המפה ניתן למנות את שר הביטחון משה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה. משה יעלון כתב בשעתו בספרו כי אף שלארנס "לא היתה הבנה בטקטיקה צבאית, והוא לא היה "מחובר" לשטח מבחינת הפרטים הקטנים, אבל הוא בא עם תפיסה אזרחית מובהקת, שהתמודדה בכבוד עם החשיבה הצבאית."

הניסיון שמביאים איתם מועמדים יוצאי מערכת הביטחון הוא חשוב, אך הוא אינו מבטיח חסינות מטעויות. כך למשל, אהוד ברק, מפקד סיירת מעוטר ורמטכ"ל מנוסה בעברו. כשר ביטחון השכיל לנהל שני מבצעים מוצלחים בעזה ואחד (על-פי פרסומים זרים) להשמדת הכור הסורי כמו גם לשמר את הברית האסטרטגית עם ארה"ב, הצליח להסתכסך עם הרמטכ"ל ששירת בפרשייה שעד עתה לא ברור מה בסופה ומי אשם יותר ובמה. מנגד, הקדנציה של יעלון במשרד הביטחון נראית כתשליל של קודמו. המלחמה שניהל בעזה, אף שהיו בה הצלחות, נמשכה יתר על המידה. לצד היחסים הטובים שכונן עם הפיקוד בכיר של צה"ל הצליח יעלון להסתכסך עם הדרג המדיני הבכיר בארה"ב. גם זה וגם זה מחווירים ביחס לשר הביטחון הראשון שהיה יוצא הפיקוד הבכיר של צה"ל, משה דיין, אשר במלחמת יום הכיפורים תפס את תפקידו כמי שמשיא עצות מיניסטריאליות בלבד.

והזוכה הוא…

בכנסת הבאה יהיו כמה מועמדים ראויים שלא פשטו עם בוגי וגלנט על חוף תוניס ואפילו, רחמנא ליצלן, לא ישבו סביב שולחן המטכ"ל. במידה ויהיה זה הימין שירכיב את הממשלה ראוי לשקול את מועמדותם של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. השניים שימשו כשרים בממשלה האחרונה והיו חלק מן הקבינט הביטחוני-מדיני. לשניהם ראייה מפוכחת ונחישות לבצע מהלכים ושינויים. לצד הלוחמנות המעט מוגזמת שהפגין בנט בעניין המנהרות במלחמה האחרונה (פיוז שנשאר לו מהימים ביחידה), הוא ביצע מספר מהלכים חשובים במשרד הכלכלה. אלו מלמדים שהוא עשוי לקיים את השינוי המתבקש במשרד הביטחון הכולל שינוי תקציבי, שינוי מוסדי עמוק וכן שידוד מערכות יסודי בנוגע לזרוע היבשה. מנגד, הוא יצטרך ללמוד שדברים שרואים (ואומרים) משם, לא רואים ובטח לא עושים, מכאן. מה שנכון (אולי) למ"פ במגלן, לא מתאים לשר ביטחון. במידה ויהיה זה גוש השמאל-מרכז הרי ש"במחנה הציוני" ראוי לשקול דווקא את מועמדותה של ציפי ליבני, אשר שימשה כשרת החוץ במלחמת לבנון השנייה, במבצע עופרת יצוקה ועוד. באלו הצליחה להוכיח כי הדיפלומטיה אינה מיותרת וכי גם המהלך המדיני קריטי בדרך להשגת המטרה. גם במלחמה האחרונה בעזה היתה לבני משרי הקבינט שניהל אותה. גם היא ניהלה גופים גדולים וצברה לא מעט שעות עם בכירי המערכת הביטחונית.

יאיר לפיד, מתאים לשמש כשר הביטחון, (מקור: ויקיפדיה).

מועמד נוסף הוא ראש מפלגת "יש עתיד", יאיר לפיד. כראש מפלגה גדולה שגה לפיד שגיאות קשות אולם הוא קיים תהליך למידה מתמשך. הוא צבר ניסיון הן כמנהל מערכת גדולה (בכל זאת שר אוצר) והן בקבינט הביטחוני במלחמה בעזה. יתרונו הגדול הוא ביכולתו ללמוד (גם מטעויות), להפנים ולהחליט. אגב, מי שחושב שלבוגר עיתון "במחנה" חסר את אותו "סכין בין השיניים" שהיה קשור לגלנט על הרגל בצלילות, ראוי שיזכור כי בוגר אחר של השבועון הצה"לי היה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. בלבנון, בסוריה ובעזה עדיין מצטערים שהרגיזו אותו. הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, הוא קצין מנוסה בעל ניסיון רב בפיקוד על כוחות בלחימה ובעבודת המטה הכללי. הוא אינו צריך שר שיהיה בחזקת המ"כ שמעליו. שר הביטחון שדרוש לו ולמטה הכללי בראשותו (ובעיקר לנו, האזרחים)  צריך להיות אדם בעל עמוד שדרה ערכי, יכולת למידה וקבלת החלטות ובסופו של יום לזכור שתפקידו לפקח על המערכת הגדולה הזו באופן שתשרת את האזרחים ולא את אנשיה שלה. הוא צריך להיות מישהו שמבין מהו שירות מילואים "דרך הרגליים", ולזכור בכל פעם שהוא מבקש תוספת תקציבית לרכישת טייסת מטוסי F-35, שהכסף היה אמור ללכת להקטנת מספר התלמידים בכיתות והגדלת מספר חדרי האשפוז. הוא צריך לדעת את כל זה ולחשוב טוב טוב מה באמת צריך. את זה לא יכול לעשות בשר מבשרה של המערכת.