לחשוב כמו רמטכ"ל | מאת גל פרל פינקל

מהחווה הסינית ועד אנטבה וממלחמת לבנון ועד שחרור שליט – האלוף איילנד משתמש בסיפור קורות חייו כבסיס ללקחים בנושאי פיקוד וחינוך ואסטרטגיה לניהול מלחמה ושלום

• פורסם ב"מקור ראשון"
• 25 במאי 2018

בגיוס אוגוסט 1974 נפל דבר בצנחנים והוחלט לגייס מחזור סדיר ראשון לפלוגת הנ"ט, ה"עורב", של החטיבה. את הטירונות עשה הצוות בפלוגה של גדוד‭ ,890 ‬שעליה פיקד אז סגן צעיר בשם גיורא איילנד. סגן הרמטכ"ל הנוכחי, האלוף אביב כוכבי (שהתגייס לגדוד ב-82'), אמר בשעתו ש"התפתחה בצנחנים אחרי טראומת 73' תרבות ספרטנית, חסרת פרופורציות. התרבות הזו קידשה את הקושי כקושי ואת הלחץ כלחץ ובעצם החמיצה את העניין הכי משמעותי שלימים תיקנו בחטיבה, שהוא הצורך לבנות איתנות ואפקטיביות לחימה". השיטה אז הייתה לשבור את המגויס הטרי ולבנות אותו, בהנחה שיחזיק מעמד, כלוחם. על מאמץ הפירוק וההרכבה של הצוות – ואבא שלי בתוכו – הופקדו המפק"ץ, יגאל סלינגר שהגיע מסיירת צנחנים, ומ"כים בעלי ראש יצירתי לטרטורים ובהם אמאל אסעד, לימים תא"ל. למרות כל זאת, חברי הצוות, שנשארו בקשר עד היום, זוכרים את הטירונות לחיוב, לא מעט בגלל המ"פ שלהם, שבלט כבר אז כבחור חריף ושקול.

לאחרונה פרסם גיורא איילנד, שברבות השנים היה גם אלוף וראש המל"ל, אוטוביוגרפיה, "לא נרדם בלילות" (הוצאת ידיעות ספרים, 2018) שמה. ההערכה הרבה שאבי (שבעקבותיו הלכנו, אחי הצעיר ואני, לצנחנים) רוחש לו הביאה אותי למהר ולקרוא בו. בספר משתמש המחבר בתחנות חייו כפלטפורמה להעברת הלקחים והשיעורים שלמד במעלה הדרך על אודות פיקוד, חינוך, טקטיקה ואסטרטגיה. איילנד, שבצבא היה מאלה המסוגלים גם לרוץ עם סכין בין השיניים וגם לחשוב בעת ובעונה אחת, הוציא מתחת ידו ספר קולח ובהיר, שיעניין את הקורא הישראלי אך מוטב שיגיע גם למקבלי ההחלטות במדינה.

ביקורת עצמית

גיורא איילנד התגייס ב־1970 ובמלחמת יום הכיפורים היה "כבר קצין בצנחנים" (עמ' 20). עוד קודם לכן למד כי מפקד קרבי נדרש "להבין אינטואיטיבית מה האויב עומד לעשות, להעריך נכון את הזמן והמרחב ולמצוא את הפתרון הצבאי הנכון ביותר" (עמ' 17), אבל הקרב בחווה הסינית, שבו לחם לצד מג"ד 890, יצחק מרדכי, היה מבחן קשה במיוחד.

איילנד כתב ספר מרתק, מוטב שייקראו בו מקבלי ההחלטות בישראל, (מקור: סימניה).

המשימה הייתה לפתוח את אחד הצירים אל תעלת סואץ כדי למנוע את ניתוק כוח הצנחנים והשריון שצלח את התעלה לילה קודם. הגדוד נתקל במערך מצרי אדיר, במקום בחוליות הנ"ט הספורות שכנגדן נשלח, וספג 41 הרוגים וכ־110 פצועים. המשימה לא הושלמה, אך בזכות העובדה שהצנחנים ריתקו את תשומת הלב של המערך המצרי אליהם נפתח הציר המקביל לתנועה מסיבית של צה"ל, צליחת התעלה הצליחה והושגה הכרעה בחזית הדרום. הוא עצמו, ששב לגדוד אחרי חילוץ חיילים שנתקעו סמוך לעמדות המצריות, היה בטוח שלאור הנפגעים הרבים הגדוד יהיה בטראומה. להפתעתו, "חזר גדוד 890 והתנער כעוף החול" (עמ' 42) ועוד באותו לילה שב לתפקד כמסגרת לוחמת ולמחרת חצה את התעלה והוסיף להילחם. הקרדיט, כתב, מגיע למג"ד, מרדכי, שכן הוא "האדם היחיד שהיה יכול לנער את מאות החיילים, לארגן מחדש את השורות ולהכניס רוח קרב" (עמ' 48).

כמ"פ השתתף איילנד במבצע אנטבה. הוא, שחשב שמתוכננת פעולה לחטיפת מחבלים בכירים בירדן ובלבנון כקלפי מיקוח במשא ומתן עם חוטפי טיסת אייר פראנס 139, ‬הופתע לגלות ש"המשימה היא לטוס לאוגנדה ולשחרר את החטופים" (עמ' 79). בהקדמה הוא מציין כי יש לו קושי להירדם בלילה, ומכאן שם הספר. והנה, במהלך הטיסה לנמל התעופה אנטבה "המטוס היטלטל, אך בכל זאת ישנתי מצוין" (עמ' 81). בני הערובה הוחזקו בטרמינל הישן שעליו השתלטה סיירת מטכ"ל בפיקוד יוני נתניהו ואילו על הצנחנים, ובהם הכוח שעליו פיקד, הוטל להשתלט על הטרמינל החדש, והם כמעט לא נתקלו בהתנגדות.

החריגה הטרגית היחידה התרחשה כאשר ירה שוטר אוגנדי באחד מחייליו, סורין הרשקו, שהיה לבדו, והותירו משותק לכל חייו. איילנד, שהקפיד בספר להציג את שגיאותיו בכל פרק ואירוע ללא כחל ושרק, ציין שהדבר אירע בשל טעות שלו בשליטה בכוח. לקח אחר שלמד מהמבצע מתייחס לנועזות. "בעת תכנון מבצע החילוץ נשקלו חלופות נוספות, לכאורה מסוכנות פחות מזו שלבסוף נבחרה, אלא שדווקא הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות" (עמ' 84).

נגד עריפת ראשים

למרות שכיהן בשורה של תפקידי מפתח, הרי שאחד התפקידים המשמעותיים ביותר שמילא היה ראש חטיבת (רח"ט) המבצעים של צה"ל. זהו, אולי, תפקיד התא"ל החשוב בצבא, שכן הוא נדרש, כמאמר העצה שנתן לו קודמו בתפקיד, גבי אשכנזי, "לחשוב כמו רמטכ"ל ולפעול כמו קמב"ץ" (עמ' 188). במסגרת תפקידו בחן את הכשלים שהובילו למלחמת יום הכיפורים ומצא כי "הבעיה לא היתה רק המודיעין ואפילו לא הדחייה לרגע האחרון של גיוס המילואים. הבעיה היתה שאת הצבא הסדיר פשוט לא הפעילו כהלכה" (עמ' 30-29).

מפקד שמסוגל לרוץ עם סכין בין השיניים וגם לחשוב בעת ובעונה אחת. גיורא איילנד (מימין) לוחץ יד לעמירם לוין. משמאל: אהוד ברק, (צילום: דו"צ).

צה"ל, במקום להגן ולבלום, חתר להתקיף אף שלא היה ערוך לכך. המחיר היה כבד מנשוא. בנוסף, הזהיר המחבר מפני יכולתו של המוח האנושי להדחיק ולהתעלם מכל עובדה שאינה מתיישבת עם המציאות כפי שהיה רוצה שתהיה. אחדות הדעים במטכ"ל וההיצמדות לקונספציה ב־‭,'73‬ אף שהמודיעין סתר אותה בבירור, הן דוגמה כואבת לכך ולא היחידה.

כמפקד, דגל במתן מרחב פעולה גדול לפקודיו ונהג לומר להם את ה"מה" ולהותיר בידם להחליט "איך". בגישה זו יש סיכון, שכן בהיעדר פיקוח הדוק עלולות להתרחש תקלות, אולם רק כך ניתן להכשיר מפקדים עם "ראש גדול" ואחריות. כמה מהם הפכו לימים למפקדים בולטים בעצמם, ובהם אלוף (מיל') פרופ' ישי בר, ש"היה חייל בפלוגת אוגוסט 74'" (עמוד 94), אלוף יאיר גולן, יוצא פלוגת הנ"ט של הצנחנים שהיה צוער שלו בבה"ד 1, ואת נאומו השנוי במחלוקת בערב יום השואה 2016 שיבח איילנד כ"מעשה אמיץ" (עמוד 182), ונ', לימים בכיר במוסד, שהיה קמב"ץ ומ"פ תחת איילנד, כשפיקד על גדוד 50 של הצנחנים.

כאלוף במילואים תיחקר את חטיפת גלעד שליט ואירוע המרמרה ונמנע, ככל הנראה מתוך אותה תפיסה, מהמלצות הדחה. "אם נדיח קצינים בכל פעם שכשלו מקצועית, נישאר עם צבא בינוני מאוד" (עמ' 378), כתב, ולא בכדי. תרבות עריפת הראשים במקומותינו כבר הפכה רווחת, לעיתים מתוך הנחה, מוטעית לרוב, שהדחת האיש האחראי לכשל תפתור את הבעיה. לרוב הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה.

בניגוד לגישתו, הרי שבצה"ל מאז 1973 הצטמצמו חופש הפעולה של הדרגים הזוטרים והציפיות מהם. ההשלכות השליליות של התופעה ניכרו במלחמת לבנון הראשונה והשנייה. יתרה מכך, כתב, "המוטו של המפקדים במלחמת יום הכיפורים היה: "זה מה יש ועם זה ננצח". מאז הפכו הדברים למורכבים יותר, ומפקדי היחידות החלו לפתח ציפיות מוגזמות כי הבעיות, בין שמדובר במודיעין חסר ובין באמצעים חסרים, ייפתרו על ידי המפקדות הגבוהות" (עמ' 148). בנקודה זו נראה שהמחבר התרפק על העבר שלא בצדק. "זה מה יש ועם זה ננצח" נותר טבוע עמוק במערך הלוחם של צה"ל ובמפקדיו.

לנצח את איראן

איילנד מתח בספר ביקורת על חתירת ישראל לשלום עם סוריה ב־‭1999‬ וב־‭2007‬ וטען כי הדבר דומה לבדיחה על הסנדלר מהעיר חלם שנתפס בגנבה ונידון למוות. הבעיה הייתה שלעיר סנדלר אחד בלבד (ומי יתקן נעליים אם יומת?) ולכן הוחלט להוציא להורג חייט, חף מפשע, שכן בעיר יש שניים. "מאחר שהיה קשה להתקדם עם הפלסטינים במתווה אוסלו, הוחלט לעשות שלום עם מישהו אחר" (עמ' 220). למרות הביקורת שלו על ההסכם שכמעט חתם רה"מ דאז, אהוד ברק, עם הסורים, הוא תיאר את החלטת האחרון לצאת מלבנון בשנת 2000, באופן חד צדדי, כ"חכמה וגם אמיצה" (עמ' 225). בהתאם ליושרה שעליה הקפיד לאורך הספר, ציין שהוא, כראש אמ"ץ, התנגד לה בשעתו וטעה.

ביקורת נוספת מתח איילנד על ניהול מלחמת לבנון השנייה וציין כי בעימות הבא מול חיזבאללה, שנוכח המתיחות בצפון הופך יותר ויותר מוחשי, המערכה "מוכרחה להיות נגד מדינת לבנון" (עמ' 388). לתפיסתו, הדבר עשוי לערער את הלגיטימיות של הארגון בקרב האוכלוסייה הלבנונית, לחזק את ההרתעה וגם לחייב את הקהילה הבינלאומית לפעול להפסקת אש. כדוגמה נתן את הפצצת שכונת הדאחייה במלחמה. "רק אסטרטגיה שתגרום למספר גדול של אירועים מסוג אפקט הדאחייה, וכבר בתחילת המלחמה, תבטיח כי המערכה הבאה תהיה קצרה וישראל תצא ממנה מנצחת" (עמ' 389).

כיום, ובמידה רבה בדומה לתפיסה שהוצגה בספר, צה"ל פועל לאורה של אסטרטגיית צה"ל, שנכתבה ופורסמה לציבור בהנחיית הרמטכ"ל איזנקוט. המסמך, קצר ותמציתי, כנהוג בחטיבת גולני שבה צמח הרמטכ"ל, שם דגש מחודש על מאמץ התמרון היבשתי ונקבע כי בעימות עתידי יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית" הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מסיבית ומדויקת. התקיפה הנרחבת שביצע לאחרונה חיל האוויר כנגד בסיסי איראן בסוריה, תוך ניצול מוצדק (או שמא ייצור) של ההזדמנות לאחר שהאיראנים ירו על מוצבי צה"ל בגולן, היא מימוש תפיסת הרמטכ"ל, כמו גם תפיסתו של איילנד: הפעלת "כוח לא פרופורציונלי" במטרה לייצר הרתעה ולחייב את האויב להתמקד בשיקום ולא בפעילות עוינת. יש לקוות שהאיראנים קיבלו את המסר. שאם לא כן אנו עשויים להידרש ללקחים שהוצגו בספר.