בלדה לעוזב משרד | מאת גל פרל פינקל

השבוע סיים "בוגי" יעלון את כהונתו כשר הביטחון והפגין עמוד שדרה מוסרי ● במקומו ימונה אביגדור ליברמן, אזרח, שעשוי, אם יבין את מגבלות הכוח ואת תפקידו האמיתי בממשלה, לחולל שינוי מהותי במערכת.

הנה זה קרה לו שוב. שוב מצא עצמו שר הביטחון יעלון (ממש כבאותם ימים ב-2005) נדחק החוצה מתפקידו משום שהתעקש על ערכיו. בטרם מונה לרמטכ"ל העריך קצין בכיר כי מי שלא התפלח אף פעם לאוטובוס יתקשה להיות רמטכ"ל. יעלון, כנראה הוחמא מן הדברים. החיכוכים שהתגלו בחודשים האחרונים בין שר הביטחון יעלון וראש הממשלה נתניהו הקלו על האחרון להציע לליברמן את התפקיד. שורת התבטאויות ואירועים (החייל היורה, ונאומו של סגן הרמטכ"ל גולן אם להזכיר כמה) שבהן שמר השר על עליונות שלטון החוק, מידתיות וחוקיות הפעלת הכוח והבטחת חופש הביטוי ועצמאות המחשבה של מפקדי צה"ל היוו, ככל הנראה, את הקש ששבר את גב הגמל.

דרך ארוכה קצרה

יעלון כרמטכ"ל בשיחה עם לוחמי גדוד 890, (צילום: דו"צ).

בספרו, "דרך ארוכה קצרה" (הוצאת ידיעות ספרים, 2008), מספר שר הביטחון היוצא, משה "בוגי" יעלון כי הוא בכלל לא התכוון לחתום קבע. "לקראת תום קורס המ"כים הזמין אותי לראיון נחמיה תמרי ז"ל, מפקד פלוגת המ"כים בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח של חטיבת הצנחנים הסדירה (35) וביקש ממני לצאת לקורס קצינים לאחר תקופת פיקוד קצרה כמפקד כיתה. ידעתי לשם מה הוזמנתי, ועוד לפני שהתייצבתי אצלו, כבר היה מנוי וגמור עִמי להשיב בשלילה" (עמוד 43). ואכן, יעלון, סמל מחלקה מוערך בצנחנים, השתחרר עם חבריו לגרעין והשתקע בקיבוץ גרופית. מלחמת יום הכיפורים, בה לחם כאיש במילואים בחטיבתו של דני מט, שכנעה אותו לשוב לשירות צבאי. מאז, בעקבות מפקדו תמרי, שימש בשורת תפקידי מפתח בצה"ל ובהם מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד אוגדת איו"ש וראש אמ"ן.

הקדנציה המוצלחת שלו כרמטכ"ל באינתיפאדה השנייה "קוצרה" (שם יפה להדחה) בהחלטת מופז ושרון על רקע מחלוקת בהקשר לתכנית ההתנתקות מעזה. עם סיום תפקידו בטרם עת לקח יעלון פסק זמן מן החיים הציבוריים במהלכו גיבש משנה מדינית וביטחונית סדורה. עם כניסתו לחיים הפוליטיים שימש כשר לנושאים אסטרטגיים ורק ב-2013, לאחר שצבר ניסיון בכנסת ובממשלה מונה לתפקיד שר הביטחון.

ידיים יציבות על ההגה

יעלון בתרגיל של חטיבת הצנחנים, 2014, (צילום: משהב"ט).

כהונתו במשרד נראית כתשליל של קודמו, אהוד ברק. יעלון שיקם את הקשר שבין המטכ"ל לשר הביטחון, שנפגע במהלך הסכסוך המתוקשר בין השר ברק לרמטכ"ל אשכנזי. הוא גם היה שותפו הבכיר של נתניהו בניהול המערכה בעזה בקיץ 2014, שאף שהיו בה הצלחות הרי שהתארכה יתר על המידה (דווקא ברק ידע לגמור בזמן). שורת צעדים מדודים שנקטו הוא והרמטכ"ל בשטחים סייעה להכיל את האינתיפאדה השלישית ולמנוע ממנה מלהסלים. שימור ושיפור המצב הוא אתגר שהשר החדש ייאלץ להתמודד אתו. בתחום בניין הכוח, חתום יעלון, כשר הממונה, על הרפורמה המקיפה שעורך הרמטכ"ל איזנקוט בצבא – תר"ש גדעון – שנועדה להתאים את צה"ל לאתגרי ההווה והעתיד. מנגד, היו לו גם רגעים פחות מוצלחים ובהם תמיכתו בעמדת החרדים בהקשר לחוק הגיוס וההחלטתו הנואלת על הפרדה בין יהודים לערבים באוטובוסים ביהודה ושומרון (הוא חזר בו כשהבין את משמעויותיה). בנוסף הצליח יעלון להסתכסך עם בכירי הדרג המדיני  האמריקני, שעכשיו עשויים להתגעגע אליו.

כאיש צבא מנוסה צבר יעלון הבנה טובה מאוד של מגבלות הכוח. את העימותים שניהלה ישראל בעשור האחרון כנגד חמאס וחזבאללה הגדיר יעלון, כבר ב-2005, כניסיון להכניס "כפפת אגרוף לשק מלא מסמרים. הוא לא פוגע בהרבה, ורק חוטף אינספור שריטות". בשל כך היה יעלון שמרן בהפעלת העוצמה הצבאית. שמרן מדי, יש שיאמרו (השר בנט, למשל), אבל בוודאי לא פזיז.

הוא עוד ישוב

בכל שנותיו בצבא ובפולטיקה האמין יעלון (שלמד זאת ממפקדיו תמרי וליפקין-שחק) במנהיגות מתוך דוגמה אישית, ולא נרתע מהתמודדות עם אתגרים ומהחלטות שטמנו בחובן ביקורת ציבורית קשה. כך כשהחליט כמח"ט הצנחנים לאסור על ביקורי הורים בחטיבה, משום שהאמין שהם מתערבים בעבודת המפקדים, וכך כשהורה כרמטכ"ל לשלוח כוחות לחילוץ גופות ההרוגים בעזה באסונות הנגמ"שים בעזה תוך סיכון לוחמים נוספים ועבור בהתנגדותו לתכנית ההתנתקות מסיבות עקרוניות (לא בטוח שצדק בכך). כל אחת מאלו היתה בעבורו בחירה בין מה שהגדיר כדרך הנכונה לבין הדרך הנוחה, אך השגויה מוסרית. בוגי כמו בוגי, שמאמין שיש "לנווט לפי מצפן ולא לפי שבשבת", בחר תמיד בערכיו על פני המוצא הקל.

השר יעלון נפרד מפורום מטכ"ל, (צילום: משהב"ט).

"הפורום הזה לא יהיה מובטל בשנים הקרובות", אמר יעלון בנאום הפרידה שלו מן המטה הכללי, "אבל תזכרו: צבא צריך לנצח, אבל צריך להישאר בני אדם". בנאום הפרישה שלו הבטיח יעלון שישוב לזירה הפוליטית. כנווט מוכשר, הצליח לנווט את הכוחות בפיקודו ואת מסלולו הצבאי היישר ליעד הנכסף שהציב לעצמו. לא מן הנמנע שיצליח גם הפעם. בשנת 1985 הופיע טוביה צפיר בקליפ פרודי בשם "עם אחד – שר אחד" בתכנית הבידור "סיבה למסיבה" (בערוץ הראשון כמובן). בקליפ גילם צפיר את דמויותיהם של שמעון פרס, יצחק שמיר, אריאל שרון, דוד לוי, יצחק רבין ורבים נוספים כשהוא שר את הפזמון "עם אחד עם שיר אחד והכיסא לעולם יישאר". התפטרותו של יעלון מלמדת שישנו לפחות שר אחד שהישיבה בכיסא בממשלה אינה נראית בעיניו כיעד בפני עצמו, המבטל את כל הערכים האחרים.

זה שבא

מינויו של אדם שהרקע המקצועי שלו אזרחי לתפקיד שר הביטחון הבא של מדינת ישראל הוא דבר ראוי. זאת, על אף העובדה ששר מכהן יתקשה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה (שר כבר לא יכול לצאת לסמינר כמו בן גוריון). בארצות הברית למשל, גנרל לשעבר אינו יכול לכהן כשר ההגנה משום שלגישתם על מערכת הביטחון צריכה לפקח המערכת האזרחית, שכן היא משרתם אותם ולא להפך. בישראל המצב הפוך. מאמצע שנות השמונים (זולת ארנס ופרץ) מילאו את התפקיד רק יוצאי המערכת, כמעט כולם רמטכ"לים. דוגמה בולטת לכך הוא שאול מופז, אשר כשר ביטחון תפקד למעשה כרמטכ"ל-על משום שטען, בצדק מצדו, שהציבור לא מודד אותו על דבר זולת מניעת פיגועים.

שר הביטחון פרץ והמשקפת שעדשותיה מכוסות, פברואר 2007, (צילום: אפי שריר).

אז נכון, כשמעלים בפני הישראלי הממוצע את הרעיון ששר הביטחון הבא שלו יהיה אזרח, הוא מיד חושב על עמיר פרץ, מלחמת לבנון השנייה ותקרית המשקפת, אבל האמת היא שכבר היו פה כמה שרי ביטחון לא רעים בכלל, שחיילות היא לא הפרק המפואר ביותר בביוגרפיה שלהם (לפרץ למשל, נוטים לשכוח את מבצע "משקל סגולי" בלבנון ואת כיפת ברזל). ראש וראשון להם הוא דוד בן גוריון, שהגיע לתפקיד ללא ניסיון קרבי. למרות זאת הוביל בן גוריון בהצלחה את הקמת המדינה, ובכלל זה צה"ל, וניהל את מלחמת העצמאות ומבצע קדש. מן הצד הימני של המפה ניתן למנות את שר הביטחון משה ארנס, מהנדס אווירונאוטיקה במקצועו, שיזם את הקמת זרוע היבשה.

ח"כ אביגדור ליברמן יתמנה לשר הביטחון.

ח"כ אביגדור ליברמן אינו מגיע למשרה ללא היכרות מוקדמת, גם אם לא מלאה של המערכת. מדובר באדם הבקי היטב בנבכי הסוגיות האסטרטגיות המורכבות של המדינה, אשר שימש בעשור האחרון כחבר בקבינט, בין היתר במבצע צוק איתן, כשר החוץ וכראש ועדת החוץ והביטחון. גם הניסיון לציירו כתלמיד הסובל מהפרעות קשב וריכוז קשות אינו במקומו. ליברמן מגיע מן הצד הימני של המפה הפוליטית (יש שיאמרו ימני קיצוני), אולם הוא בראש ובראשונה פרגמטיסט. התבטאויותיו בעבר אמנם מציירות אותו כמי שעשוי להפעיל כוח רב במקרה של עימות וכמחרר מלחמה. מנגד, בדומה לדונלד טראמפ בארצות הברית, מיצובו כתוקפן נותן לו מנעד פעולות רחב. בתפקידו הנוכחי הוא יצטרך ללמוד שדברים שרואים (ואומרים) משם, לא רואים ובטח לא עושים כשר הביטחון.

הרמטכ"ל איזנקוט, צריך מעליו שר ולא מ"כ, (צילום: דו"צ).

הוא צריך לבוא כמי שמוכן ללמוד, כשהוא יודע שהוא סובל מפערי ידע גדולים מאוד, וכי להפעלת הכוח במאה-21 יש לא פחות מגבלות מאפשרויות. הוא צריך להיות מישהו שמכיר ומוקיר את מערך המילואים, ולזכור בכל פעם שהוא מבקש תוספת תקציבית שהכסף היה אמור ללכת למשרדי החינוך והבריאות. הוא צריך לדעת את כל זה ולחשוב טוב טוב מה באמת צריך. הרמטכ"ל איזנקוט הוא בעל ניסיון רב בפיקוד על כוחות בלחימה ובעבודת המטה הכללי. הוא אינו צריך שר שיהיה בחזקת המ"כ שמעליו. שר הביטחון שדרוש לו, למטכ"ל בראשותו ובעיקר לנו, האזרחים, צריך להיות אדם בעל עמוד שדרה ערכי, יכולת למידה וקבלת החלטות ובסופו של יום לזכור שתפקידו לפקח על המערכת הגדולה הזו באופן שתשרת את האזרחים ולא את אנשיה שלה.