אתוס הלוחם חי וקיים מתמיד | מאת גל פרל

• פורסם בעיתון "ישראל היום"
• 31 ביולי 2014

זר אשר יביט מבחוץ על לחימת צה"ל במבצע צוק איתן יבחין מייד כי בין הפצועים וההרוגים מפקדי חטיבות, גדודים ופלוגות לרוב. רק בחטיבת גולני לבדה נהרג סמג"ד, שלושה מג"דים נפצעו וכן גם המח"ט. את מקומו של מי שנפל נאבקים להחליף שלושה מפקדים. הדבר נכון לא רק לכוחות הסדיר, אלא גם, ואולי ביתר שאת נוכח החיבור החזק יותר להוויה האזרחית, בכוחות המילואים.

גם מי שמותח ביקורת על מימדי המבצע, לא יכול להתעלם מכך שבמבצע זה ניכרת "רוח צה"ל". זוהי הרוח אשר הוליכה את צה"ל לשעותיו היפות ביותר, בקרבות מלחמת העצמאות עת נקבעה הנורמה: "הטוראים לסגת! המפקדים יחפו על הנסיגה!", בפעולות התגמול של הצנחנים בשנות ה־50, שבהן הפך ה"אחריי!" לכלל המוביל את לוחמי ומפקדי צה"ל, ולראשונה נוסחו כללים שעד אז היו בגדר המלצות או רעיונות כלליים של מקצועיות, דוגמה אישית, חתירה למגע והכלל: "לא חוזרים עד שמבצעים!" 

גם במלחמת יום הכיפורים, כאשר נסעו אנשי חטיבת המילואים של הצנחנים למבצע צליחת התעלה בנגמ"שים עמוסים לוחמים לעייפה, הרבה מעבר למה שהתירו הפקודות, בלטה רוח זו וצה"ל המוכה, החבול והפגוע מקרבות הבלימה זרם מערבה, ולא פסק לנוע עד לניצחון הצבאי. וכך במבצעים נוספים, דוגמת אנטבה וחומת מגן, בלטה רוח התנדבות זו.

לאורך השנים נשמעו לא אחת טענות כי הולך ופוחת הדור, וכי בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות בשדה הקרב הפכו המפקדים לאנשי פלזמות השולטים מרחוק ופוגעים באויב בשלט רחוק. בחינה של לחימת כוחות צה"ל בעזה מראה כי לא כך הוא. הלחימה מתנהלת מטווחים קרובים, בין בתים ופירי מנהרות וכנגד אויב נחוש, אשר בניגוד למבצעים קודמים תוקף את הכוחות ברצועה. מפקדי צה"ל מובילים את אנשיהם בקו המגע, משום שכדי להוביל לוחמים, לגבש תמונת מצב באופן בלתי אמצעי ולהשלים את המשימה, יש להיות מלפנים – היכן שמתקיימת הלחימה. אין פירושו של דבר כי מח"ט הוא אחרון הלוחמים בכוח, אולם מקומו של מפקד הוא עם כוחותיו.

אתוס הלוחם בצה"ל, כמאמר האלוף (מיל') גיורא רום, הוא קוד של התנהגות המורכב מאומץ, מחוסר אנוכיות, מנאמנות לחברה ולחברים, מקור רוח, מיושרה ומנכונות לשאת בכל קושי. הקבוצה בחברה הישראלית שמצייתת לקוד זה אינה גדולה. בכל חברה, ותהא זו אמריקנית, שוויצרית או סינית, תמיד היו הנחשונים, הלוחמים המוכנים לשאת בעול, מיעוט. עם זאת, מן הרגע ששירתת ככזה בצה"ל – אתה מחובר לכל החיים. ברגע שיש פעילות, ואפילו לא תיקח בה חלק, אתה יכול להיות בטוח שזה יפגע קרוב לבית ותכיר מישהו מהנופלים. אם לא באופן אישי, אז משום שעשית קורס פיקודי עם בן דודו, או שהיית עם אחיו הגדול במסלול. קבוצה לא גדולה במיוחד, לא זוהרת, תמיד על אותן גבעות – רק בכל פעם פחות אנשים.

בצד הביקורת המוטחת כעת מגורמים שונים בשל "מחדל המנהרות", ה"מחדל" שבהיעדר כלים ממוגנים לכוחות ועוד, ראוי להוקיר את העושים במלאכה, הנאמנים כאז כן עתה לאתוס הלוחם. כי יש על מי לסמוך.

---

הכותב משרת בחטיבת צנחנים מובחרת במילואים ומשמש עוזר מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS