לאורך כל שירותו סגן הרמטכ"ל אלוף יקותיאל אדם, הקצין הבכיר ביותר בצה"ל שנהרג בשדה הקרב, פיקד ולחם מלפנים, ניצב בצמתי החלטות קריטיות, רשם הישגים והוביל שינויים. ספר חדש אודותיו ביקש למצב מחדש את פועלו החשוב בהיסטוריה ובזיכרון הציבורי.
- פורסם באתר "נוריתה"
- 15 בספטמבר 2023
על חלק ממפקדי צה"ל הבולטים יש ספרים לרוב. על חלקם, אף יותר מאחד. אחרים, כמאמר צ'רצ'יל, כתבו על עצמם בעצמם בניסיון להבטיח שההיסטוריה תזכור אותם לחיוב. ועדיין ישנם רבים שפועלם, אף שפיקדו ולחמו מלפנים, ניצבו בצמתי החלטות קריטיות, רשמו הישגים והובילו שינויים, טרם תואר בספר.
בשנים האחרונות יצאו כמה ספרים שכאלו, בין שנכתבו בידי המפקדים עצמם או אודותיהם. בין הספרים הללו ניתן למנות את "רבע לשמונה" על אלוף מוטי הוד, מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים, "מנהיגות שקטה", על הרמטכ"ל דן שומרון, וספרים נוספים.
הספר "קותי" שכתב העיתונאי יניב מגל (הוצאת מטר, 2023), על סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יקותיאל אדם (קותי), שנפל במלחמת לבנון הראשונה, הוא ספר במתכונת דומה, על המפקד הבכיר ביותר בצה"ל שנהרג בשדה הקרב.
"זה תלוי בנו המפקדים"
אדם, יליד 1927, נולד וגדל בתל אביב למשפחה ממוצא קווקזי. מגיל 15 היה חבר בארגון ההגנה, ועבר במסגרתו הכשרה כלוחם, קורס מ"כים וקורס סיירים. בהמשך עבר קורס מפקדי מחלקות בג'וערה. במלחמת העצמאות "הוא משתתף בקרבות רבים – הקרב בחירבת ירדה, כיבוש מירון וגוש חלב. מבצע חירם בצפון ומבצע עשר המכות בדרום, הוא מבצע יואב, שנועד לפרוץ את הדרך לנגב ולדחוק ממנו את הצבא המצרי. הוא משמש שם קצין הסיורים של חטיבת גבעתי וחטיבה 7" (עמוד 10).
בשנים 1958־1960 פיקד אדם על גדוד 12 בגולני. לאחר מכן הוצב בבית הספר לחי"ר שעליו פיקד אז אל"ם אריק שרון, שקודם לכן פיקד על יחידה 101 והצנחנים. "בפעולות התגמול אריק חינך את לוחמיו לחתור למגע עם האויב" (עמוד 38). שרון לימד שם את אדם פרק בהילכות פיקוד, ואפילו לא היה הספר מאיר מחדש וממצב נכון יותר את מקומו של אדם בהיסטוריה (הוא כן) עדיין טוב שיצא הספר, בשל פרסום המסה הזו של שרון.
"נכון, החייל קיבל פקודה, אבל הוא בסך הכול בן אדם, אשר נולד לחיות והוא רוצה לחיות. למה ימות? הימים של קידוש השם חלפו. בעד המולדת לרוץ מול הכדורים, זה יפה בשביל אגדות, אבל לא בשביל לחיות. זה תלוי בנו המפקדים" (עמוד 39), אמר לו שרון.
איך משכנעים את פקודיך לבטוח בך? שאל שרון והשיב בעצמו: "אם בחיי היום־יום תדאג להם באמת. אם ישתכנעו שאתה רוצה בטובתם ואתה עושה הכול לשם כך. אם תאמן אותם הרבה וקשה, ברצינות ובתנאים של אש. אם תוכיח להם שמלחמה זה עניין של ראש ושל ידע וכי בפיקודך לא יעמוד בפניהם איש" (עמוד 40).
אם תעשה כל זאת, אמר, "או אז, במלחמה צודקת, כאשר כל אחד יודע שעליו לעשות כמיטב יכולתו – וכי יש סיכוי שהוא יצא מכך בשלום, כי הוא סומך עליך ומאמין לך, וכי אתה מסתער בראשו – הוא יקום אל תוך האש וינצח" (עמוד 40). יותר מ־60 שנים חלפו מאז אמר שרון את האמיתות הללו לפקודו והן נותרו נכונות היום ממש כמו אז.
"השעות הגדולות הן הקשות ביותר לאומה"
ערב מלחמת ששת הימים, פיקד אדם על חטיבת החי"ר 99 שהיתה חלק מאוגדה 38 שבפיקוד שרון. על האוגדה הוטל לכבוש את המערך המצרי המבוצר באֻם כּאתף. "השעות הגדולות הן הקשות ביותר לאומה. העם מלכד ומתנדב. כבמטה קסם נעלמו אותם גילויי אנוכיות, חומרניות וציניות. ואנו הלוחמים הנושמים את האבק ולועסים את אדמת הלס, יודעים כי לאומה אין לאן לסגת. רק קדימה בא בחשבון" (עמוד 51), כתב אז.
שרון החליט לתקוף את המערך המצרי בלילה משום ש"אין המצרים אוהבים להילחם בלילה, ואין הם נהנים מקרב פנים אל פנים – ואנו מתמחים בשניהם" (עמוד 53). הקרב שתכנן חייב תיאום ושליטה ברמה שכמעט ולא נראתה אז בצה"ל, ונשען על תחבולה, הפתעה ומיצוי הכוח.
החטיבה בפיקוד אדם ערכה מסע מפרך בן 14 קילומטרים בחולות ובדיונות במטרה לתקוף את המערך המבוצר מהכיוון הלא צפוי. במהלך התנועה אל היעד, כתב מגל, הבחין אדם "במסוקים המטיסים את הצנחנים של דני מט לפשיטה על כוחות הארטילריה של האויב" (עמוד 59). הצנחנים הפתיעו את המצרים והצליחו לפגוע במספר סוללות ארטילריה מצריות.
במקביל, כפי שהעריך שרון, חטיבה 99 עברה בנתיב שהמצרים העריכו כבלתי עביר, ונערכה להתקפה על אֻם כּאתף. לימים הסביר אדם כי בהתקפה, "מקומו של המח"ט הוא בראש. הוא שצריך לתת פקודה, זו אחריות אישית שלא ניתן להעבירה לאף אחד אחר" (עמוד 59).
הקרב בתעלות החל. "החיילים מסתערים בנחשולים, חוליית הטיהור לא חוסכת בתחמושת והאויב מגלה התנגדות. קרב אכזרי מתנהל על המוצב. רובי העוזי יורקים אש, הכול מתנהל במהירות הבזק" (עמוד 65). המשימה בוצעה באופן מופתי והקרב הוכרע.
עם גולני בהתשה ובחרמון
במלחמת ההתשה פיקד על חטיבת גולני וגיבש אסטרטגיה שמטרתה להציב אותה בשורה הראשונה של יחידות צה"ל. הוא החליט להשקיע במפקדים. כך למשל, הצליח לשכנע את אילן בירן, שעמד לסיים "שירות משמעותי בסיירת שקד כלוחם וכקצין" (עמוד 72) לעבור לחטיבה ולשרת בה כסגן מפקד פלוגה. בירן, לימים אלוף פיקוד המרכז, שירת בחטיבה כמ"פ, סמג"ד במלחמת יום הכיפורים, מג"ד ומח"ט.
דוגמה אחרת, שחבל שלא הוזכרה בספר, היתה החיבור לפנימייה הצבאית לפיקוד. אדם ביקר תכופות את חניכי הפנימייה, הזמינם לביקורים בחטיבה, ולאלו שנענו לאתגר והתגייסו אליה בנה הכשרה ייחודית שכללה פרק הכשרה בסיירת שבסופו חדירה מעבר לירדן. הוא ראה למרחוק וצדק. ב־1973 היו 12 מתוך 16 מפקדי הפלוגות בחטיבה בוגרי הפנימייה הצבאית ולצדם גם מג"ד, קמ"ן ועוד.
אבל אדם לא עצר שם, וחיזק את החיבור של החטיבה לעשייה המבצעית. אורי שגיא, לימים מפקד החטיבה וראש אמ"ן, היה אז מפקד הסיירת. לו ולאנשיו היתה אז "קלחת של מבצעים מעבר לגבול. יותר מ־150 פעולות של מיקושים ומלכודים, חטיפות, מארבי אלמנת קש, בדיקות מעברי הירדן, פשיטות על בסיסי מחבלים מעבר לגבול וגם תקיפות יוצאות דופן על מוצבים ירדניים" (עמוד 79).
לאחר מכן מונה לראש מטה פיקוד הצפון, ובתפנית מפתיעה הושאל למוסד ועמד בראש אגף "צומת", האגף להפעלת סוכנים. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב לצבא ושימש שוב כראש מטה הפיקוד שבראשו עמד אז אלוף יצחק חופי (חקה). בשלהי המלחמה מונה לפקד על מבצע "קינוח" לכיבוש רכסי החרמון הישראלי והסורי, ועמד בראש מעין מפקדת אוגדה שניהלה את הקרב.
על חטיבת גולני הוטל לכבוש מחדש את מוצב החרמון הישראלי (משימה שמפקדה, אמיר דרורי, דרש מאדם להתחייב שתוטל על החטיבה לאחר כישלון הניסיון הראשון), ואילו על חטיבת צנחנים מילואים 317, עליה פיקד אל"ם חיים נדל, הוטל לכבוש המוצבים הסורים שבחלק הסורי של רכס החרמון. הצנחנים הוטסו במסוקים והונחתו ברכס החרמון הסורי בעוד שלוחמי גולני הפעילו בהר ותקפו את אותו חזיתית.
הצנחנים פעלו במקצועיות ותוך מיצוי התחבולה והסיוע הארטילרי. ואכן לאורך הקרב "אצל הצנחנים ניתן להתרשם דווקא שהעניינים מתקדמים ביתר קלות. "חזי (שלח, מג"ד 471) מסיים כעת את כיבוש המוצב האחרון שלו," מדווח דקה לפני 23:30, וכן ש"אלישע (שלם, מג"ד 567) התקדם ונערך לקראת תקיפת המוצב הסורי" (עמוד 103).
במקביל, דיווח מח"ט גולני, דרורי, "זה הולך קשה, אבל נשתדל שיהיה בסדר" (עמוד 105). עד מהרה נפצעו הוא ומג"ד 51, יודק'ה פלד, וניהול הקרב החטיבתי הוטל על שכם קצין האג"ם החטיבתי, יואב גולן, "שגדל בסיירת שקד" (עמוד 107).
מגל כתב כי במהלך הקרב אמר לאדם אל"ם יהודה רשף, "אף שהוא איש הצנחנים" (עמ' 110), כי: "אסור לך בשלב הזה להוציא את הניצחון מידי גולני. בוודאי שמעת שיש גם 'אחי גונבי התהילה'. גולני חייב לצאת מנצח מהקרב הזה, אחרי שנפגע כל כך קשה ועשה כמעט את כל העבודה" (עמ' 110). יש בדברים ממש, משום שלו גולני לא היו "גומרים את העבודה", הדבר היה עשוי לרסק את רוח החטיבה. במקום זאת, למרות המחיר הכבד, הקרב נותר במורשת הקרב כהמחשה לרוחה הבלתי־נשברת ולדבקות במשימה של החטיבה החומה.
ואכן, "לאחר שיואב מוודא שאין עוד לוחמי גולני בגבעה 17, שטח המפתח שעליו התבצר הקומנדו הסורי, מופעלת ארטילריה כבדה על הגבעה ועל מוצב החרמון, מהלך שנוסף לקרב העיקש שמנהלים לוחמי גולני בפיקוד יועד זליבנסקי בגבעה 16, מכריע את הכוחות הסוריים ואת הקרב" (עמ' 111). החרמון נכבש מחדש.
לאחר הקרב ביקר אדם את לוחמי גולני ונשאל מדוע הכומתה תמיד לראשו? בצעירותו, השיב, הורה לו המח"ט: "הסתפר או שתחבוש כומתה" (עמוד 114). הוא לא הסתפר. "האם זה סמל מסחרי? כן, יכול להיות" (עמוד 114), סיכם.
חשב נועז וראה למרחוק
כששימש כראש אג"ם, בראשית 1976, ביקש לשוחח עמו רס"ן מוקי בצר, יוצא סיירת צנחנים, "המפקד מסיירת מטכ"ל, איש המבצעים בעורף האויב" (עמוד 125). לבצר היה רעיון: "לקחת אנשי מילואים של סיירת מטכ"ל ולהכשירם שיתקפו יעדים שיתרמו באמת למאמץ של צה"ל – שדות תעופה, טילי קרקע־אוויר, טילי קרקע־קרקע, מפקדות וכיוצא באלה" (עמוד 126).
השם שבחר בצר ליחידה נגזר ככל הנראה "מציטוטו של דייוויד סטרלינג, מקים יחידת הקומנדו ה־SAS הבריטית, שאמר כי יחידתו תרד על האויב כמו שלדג שעט על טרפו" (עמוד 126). לאורך כל הפרזנטציה של בצר אדם שתק. לבסוף אמר שלוש מילים: "תחשוב על עיראק" (עמוד 127). כלומר, לא רק שזהו רעיון טוב, שיסייע לשפר את מוכנות הצבא לפעולה ביעדים רחוקים במיוחד.
כשנחטף ביוני 1976 מטוס אייר פראנס לאנטבה, היה זה אדם שהורה "להקים צוות תכנון לבדיקת היתכנות למבצע, כדי שבמידה ויידרש יהיה ניתן לבצעו" (עמוד 138). כמפקד המבצע נבחר קצין צנחנים וחי"ר ראשי דאז, תא"ל דן שומרון, אשר "השתתף בפעולות כצנחן ובקרבות נואשים כשריונר (עמוד 169). אדם הורה לו: "דן, עכשיו קיבלת אישור לביצוע" (עמוד 150), כלומר, אל תטריד עצמך באישורים ושל דרג כזה או אחר, מבחינתך תתכונן לביצוע.
שומרון גיבש כוח שכלל כוח השתלטו מסיירת מטכ"ל, בפיקוד סא"ל יוני נתניהו, צנחנים בפיקוד המח"ט, אל"ם מתן וילנאי (שהיה גם סגנו של שומרון), וכוח גולני בפיקוד המח"ט, אל"ם אורי שגיא. "לאחר שהכוחות נוחתים באנטבה, לוחמי סיירת מטכ"ל שועטים לבצע את ההשתלטות על בית הנתיבות שבו החוטפים ובני הערובה, ומחסלים את המחבלים בחילופי יריות קצרים. אז הם מזדרזים להעלות את האנשים ששחררו לאחד המטוסים" (עמוד 152).
המבצע, אחד הנועזים והמרוחקים שביצע צה"ל, הושלם בהצלחה. חלקו של אדם בו מוכר בעיקר להיסטוריונים וחובבי מורשת הקרב. עוד ציין מגל שהיתה לו תרומה חשובה לתכנון מבצע תקיפת הכור העיראקי ב־1981.
מגל, שכתב בשעתו את הספר "סרוגים בקנה" על השתלבות הציונות הדתית בצה"ל וביחד עם אלוף (מיל.) מתן וילנאי את ספרו האוטוביוגרפי המצוין של האחרון, "ידעתי את ארצי", יודע לספר סיפור מרתק, שקשה להניח מן היד.
מנגד, כפי שקורה לא פעם בספרים שכאלה, בניסיון להשיב מעט מן הקרדיט מצטייר אדם כמי שעשה הכל ונכח בכל פרט להנפת דגל הדיו, ובכל זאת היו באירועים הללו עוד יוזמים ואבות רבים. ובכלל קשה להאמין שאדם שהתקדם בצבא עקב בצד אגודל מחייל ועד לסגן רמטכ"ל מבלי לזכות בהערכה ובקרדיט על פועלו. זה פשוט לא הדרך שבה קורים הדברים. הציבור הישראלי כבר מזמן לא סוגד לגנרלים, וטוב שכך. מנגד, פועלו החשוב מוכר היטב לאלו העוסקים בהיסטוריה צבאית וביטחון לאומי.
אף שניכר שלספר קדם מחקר מקיף, נפלו בו טעויות שאפשר היה להימנע מהן. כך למשל, אל"ם (מיל.) אמנון בירן, קצין מודיעין יוצא הצנחנים, שימש בעת מבצע אנטבה כקמ"ן קצח"ר ולא כקמ"ן היחידה כפי שנכתב בספר (תפקיד שביצע בעבר, בין היתר במבצע "אביב נעורים"). גם כך וגם כך הספר משפר, ולו במקצת, את מיצובו של אדם בהיסטוריה ובזיכרון הציבורי, וטוב שכך.
על הכוונת 