אף אחד לא מספר למרגלים איך לחזור הביתה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

קשה לכתוב מותחן ריגול חכם ומוצלח. לרוב התוצאה היא ספר שבו השולף המהיר במערב מחסל מחבלים ומרגלים על ימין ועל שמאל, ועל עלילה אין מה לדבר. גם סדרת ספרי ג'ק ריצ'ר המצוינת לא הצליחה בכך. אוליבר האריס, בספרו "מודיעין צללים" דווקא כן. והתוצאה מותחת, חכמה וקרובה מדי למציאות.

יש ספרי מתח שהגיבור שלהם הוא סוכן חשאי עשוי ללא חת, שהכל קטן עליו ואין מי שישווה לו. כזה למשל הוא קורטלנד "קורט" ג'נטרי, גיבור המותחן "האיש האפור" (הוצאת קוראים, 2015) מאת מארק גריני. בעברו שירת ג'נטרי כאיש מבצעים "באגף לפעולות מיוחדות של ה־CIA. במשך מספר שנים, עד לאירוע האחד עשר בספטמבר, הוא עסק בפעילויות מבצעיות חשאיות ברחבי העולם (עמוד 30).

הספר (הראשון בסדרת מותחנים אודותיו) נפתח מספר שנים לאחר שג'נטרי הופלל, הודח מהסוכנות כבוגד ונמלט על חייו. עתה, הוא מתפרנס כרוצח שכיר, מהסוג שלוקח על עצמו רק חוזים שבהם המטרה היא איש רע במיוחד. אם לשפוט מהספר הראשון בסדרה הרי שמדובר בסרט אקשן שעובד לספר. אין כמעט עלילה, רק קטעים שמתארים לחימה ופרסומות. תיאור טוב ואמין של האופן שבו פועלים גופי ביון, זה לא. 

זה עוד היה נסבל העלילה היתה חכמה ופתלתלה, אבל בפועל זה לא המצב. "נטפליקס" הפיקה סרט אקשן על פי הספר, שיעלה בהמשך השנה, ובו יגלם ראיין גוסלינג את ג'נטרי. כאמור, כסרט זה יכול לעבוד. כספר, פשוט לא. והתוצאה משעממת ונוסחתית.

המקביל הספרותי לקלינט איסטווד

רק מעטים יודעים לכתוב בצורה חכמה ומותחת על סוג כזה של גיבור. בשנים האחרונות המוצלח מכולם בכך היה הסופר הבריטי לי צ'יילד (שם העט של ג'ים גראנט), שכתב את סדרת הספרים על ג'ק ריצ'ר, החייל לשעבר, החוקר פרטי והמקבילה הספרותית לקלינט איסטווד. שניים מהספרים עובדו לסרטים בכיכובו של טום קרוז ולאחרונה שודרה העונה הראשונה בסדרת טלוויזיה מוצלחת שהיא עיבוד של הספר הראשון על ריצ'ר.

הספר הטוב בסדרה, לטעמי, הוא "מחר תמות" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2011), בו נדרש ריצ'ר לפענח פרשה בה מעורבים חבר הקונגרס האמריקני ג'ון סנסום, בעברו רב־סרן ביחידת "כוח דלתא" של הצבא, משימה סודית במיוחד שבוצעה בימי ממשל רייגן ותא טרור של אל־קעידה שבראשו אויב חסר מעצורים. 

ריצ'ר, רב־סרן בדימוס יוצא "צבא ארצות הברית, שלוש־עשרה שנים כשוטר צבאי. יחידה 110 לחקירות מיוחדות, שירות בכל העולם, הצבות מיוחדות" (עמוד 32). כקצין צעיר עוטר בכוכב הכסף ובלב הארגמן על שחילץ פצועים "בהתפוצצות משאית התופת בביירות, במפקדת הנחתים" (עמוד 344), אף שנפצע בעצמו.

הוא נחשב לחוקר קשוח וישר, בעל מוח אנליטי. זה לא הזיק שהוא גם גבוה, גדול וחזק. "על כל מה שהצבא לא הצליח ללמד אותי בנושא הסוואה, הוא כיפר בכך שלימד אותי הרבה על לחימה" (עמוד 265), הסביר ריצ'ר בספר. כשמחבל מאל־קעידה ניסה להתגנב לעברו, סיפר, "הכנסתי בו צרור משולש שהתחיל בגשר האף וטיפס לאמצע המצח. דם ומוח ניתזו על הקיר שמאחוריו, והוא נפל בערמה כלעומת שבא" (עמוד 404).

דמותו של ריצ'ר היא קלישאתית, שהרי הוא גם חזק, גם חטוב, גם שרמנטי, גם חוקר נחוש ומבריק, וגם בקי בשיטת ה"שלוף – דרוך – תירה". אבל צ'יילד כותב מתח טוב באמת. חכם ומושחז, וכמעט תמיד יש יותר מ"אס בשרוול" שיפתיע את הקוראים.

"הצלפת השוט"

אבל כאמור, לא ספרים דוגמת זה של גריני וגם לא המותחנים אודות ג'ק ריצ'ר יכולים להתחרות במותחן ריגול מוצלח וחכם באמת. אבל אלה לא נדירים יחסית.

ספר המתח "מודיעין צללים" מאת הסופר הבריטי את אוליבר האריס (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2022), הוא מותחן שכזה. גיבור הספר הוא אליוט קיין, מפעיל סוכנים בשירות הביון החשאי, ה־MI6 (או 6, כפי שהשירות מכונה בספר).

"שירות הביון החשאי משקיע שנתיים ויותר ממאה אלף דולר בהכשרת קציני שטח חדשים. מלמדים אותך לגנוב מכוניות, לסחוב כלי נשק, לפרוץ לחשבונות בנק. יש קורסים בשימוש מאולתר בחומרי נפץ, שתי סדנאות שמוקדשות לניווט על פי הכוכבים. אבל שום דבר על מה שמרגל זקן שהכרתי כינה פעם "הצלפת השוט". אף אחד לא מספר לך איך לחזור הביתה" (עמוד 5), סיפר קיין לקוראים. ואכן ניכר שהשיבה הביתה ללונדון ממבצע שנכשל מורכבת עבורו. 

קיין הוא בוגר קיימברידג' (תואר בספרות איך לא) ששירת כקצין במשך שלוש שנים בצבא היבשה הבריטי. "למה בחרת צנחנים" (עמוד 75), נשאל בספר. הגישה שם היתה פחות היררכית והושם שם דגש טיפוח על טיפוח יוזמה, השיב. לשירות הביון החשאי בחר להתגייס לאחר תרגיל בשירות מילואים "עם גדוד 4 של הצנחנים" (עמוד 298), שהיה מפרך במיוחד. אבל למרות שזה עלול להצטייר כך, קיין רחוק מאוד מלהיות ג'יימס בונד.

אהובתו, הסוכנת ג'ואנה לייק, נעלמה בקזחסטן, והשאירה מאחוריה סרטון מטלטל שבו קיין מצולם בחדר שלא היה בו מימיו. עד מהרה הוא נסחף לפרשת ריגול ואינטריגות סבוכה שמעורבים בה הביון הבריטי, חברות ביטחוניות בריטיות (האריס בחר בשם הפיקטיביים והגנריים "וקטיס" ו"טאלון" אבל חיפוש מהיר ברשת יראה שהפרופיל שהוא שירטט לא רחוק מזה של כמה וכמה חברות בריטיות שכאלה), טייקון בריטי שהימר את כל הונו בחיפוש אחר נפט בחלק הזה של העולם וכמובן, המודיעין הרוסי.

"להשתלט על תהליך החשיבה"

החקירה שניהל קיין אחר מקורות הסרטון ואחר ג'ואנה הפגישה אותו עם שורה של טיפוסים שכלל לא ברור מי מהם אויב ומי חבר ובכלל מי נגד מי. אחד מהם הוא חברו קאלום ווקר, "‏איש קומנדו לשעבר, איש דסק מבצעים סובייטים ב־6 לשעבר" (עמוד 131), ועתה נציג "וקטיס" בקזחסטן. ווקר טען כי הוא מייצג הן את האינטרסים של החברה שלו (שעובדת עבור הטייקון הבריטי) אבל גם את אלו של הביון הבריטי. 

הרוסים, כך נראה ניהלו בקזחסטן מבצע מורכב במטרה להשתלט על המדינה. פסיכולוג בשם ולאדיסלב וישינסקי, שהקים בביון הרוסי יחידה ללוחמת תודעה. "וישינסקי מתבסס על מה שהמטכ"ל הסובייטי מכנה תיאוריית השליטה העצמית. המשמעות היא להזין את היריב במידע שהוכן במיוחד עבורו, כדי שיגיע להחלטה שאתה בחרת; להשתלט על תהליך החשיבה שלו. וישינסקי אומר שהעידן הדיגיטלי הוא מתנה במובן הזה" (עמוד 209). 

לאורך מסעו חשף קיין שורה של פעולות לוחמה פסיכולוגית ומבצעי תודעה שמטרתם זריעת בלבול, פחד וכמובן יצירת בסיס תמיכה ברוסיה בקרב אזרחי קזחסטן, באמצעות כלים כמו הרשתות החברתיות, שימוש בפייקניוז ומבצעי סייבר, טכנולוגיית דיפ־פייק. הכל כמובן לא לייחוס לרוסיה, ותוך שמירת יכולת הכחשה מוחלטת. אם זה נשמע מוכר מהמשבר האחרון באוקראינה יש לזה סיבה.

דוגמה אחרת היא קבוצת שכירי חרב המכונה "כוח סיגמה" שהרוסים פרסו בקזחסטן. ראשית פעילותם, גילה קיין היתה בסוריה, כשפעלו לצד הכוחות הרוסים. "היעד העיקרי שלהם היה לתפוס שדות נפט שהוחזקו בידי דאעש. מח"ט לשעבר בקומנדו פיקד עליהם, והחברה נקראה על שם יחידתו לשעבר" (עמוד 345). 

גם כאן, אם זה נשמע מוכר הרי זה כי זה נשען על המציאות, שתמיד יותר מעניינת מכל דמיון (ויסלחו לי מי שמחכים בכיליון עיניים לסדרה החדשה "טבעות הכוח", על פי ספריו של ג'.ר.ר טולקין). קבוצה דומה, ששמה קבוצת ואגנר, אכן קיימת. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). לכאורה, מדובר בחברה פרטית, אך בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי שמאפשרת לו לפעול ובמקביל לשמר יכולת הכחשה.

האריס, דוקטור בפסיכואנליזה, יצר סיפור עלילה פתלתל ומתוחכם. "‏יום רע במשרד לסוכן מבצעי בשטח עלול להיות יום רע מאוד" (עמוד 97), כתב. לקיין נכונים כמה וכמה כאלו בעודו מבקש לגלות מה אירע לאהובתו בקזחסטן. הוא אולי לא ייהנה מזה (במיוחד כשרף הסיכון רק עולה ככל שהעלילה מתקרבת לשיאה), אבל לקוראים זה כיף גדול.

תובנות מ"אורתודוקסיה גרעינית רוסית" מאת דימה אדמסקי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש תיאר פרופ' אדמסקי את תהליך ההדתה שעברו רוסיה, על צבאה ובעיקר על מערך הנשק הגרעיני שלה. החיבור שבין דת, פוליטיקה וגרעין מאפשר לקרוא על הרוסים, אבל לחשוב על האיום האיראני.

את רוסיה, טען בשעתו המשורר פיודור איבנוביץ' טיוּצֶ'ב, לא ניתן להבין לגמרי באמצעות השכל (ביוור, 2000, עמ' VII). זה לא אומר כמובן שלא צריך לנסות, נוכח עוצמתה הצבאית, הכוללת גם ארסנל נשק גרעיני גדול. הצורך הזה מתחדד נוכח המתיחות הנוכחית בין רוסיה לאוקראינה כמו גם, בהקשר הישראלי, בשל הנוכחות הרוסית בסוריה ותמיכתה במשטר אסד.

מאז נפילת ברה"מ הפכה רוסיה ממדינה שהכחישה את קיומו של כל אל זולת המפלגה, למדינה שלדת מקום מרכזי בתרבות השלטת בה. בספרו החדש, "אורתודוקסיה גרעינית רוסית" (הוצאת מודן ומערכות, 2021), בחן פרופ' דימיטרי (דימה) אדמסקי את מה שראה כתהליכי הדתה, ומצא כי הכנסייה האורתודוקסית הפכה לחלק חיוני בביטחון הלאומי של רוסיה. הכנסייה הרוסית האורתודוקסית הפכה לאלמנט מרכזי בפוליטיקה, בזהות של האזרחים הרוסיים, והיא אף משולבת בכל הנדבכים של הכוחות המזוינים של רוסיה, בדגש על קהילת הנשק הגרעיני הרוסי, שבה חדרה הכמורה לכל רמות הפיקוד.

נקודת המוצא למחקרו של אדמסקי, מרצה וחוקר בבית הספר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, היא התפיסה המערבית לפיה הפכה הפרקטיקה האסטרטגית של רוסיה במישור הגרעיני לאסרטיבית מבעבר. ניכר כי המתכננים האסטרטגים הרוסים כוללים כיום כלי נשק גרעיניים בתכניות הצבאיות, והם אף העבירו מסרים גרעיניים במהלך משברים בינלאומיים על מנת לחזק את דימוי ההרתעה הרוסי באירופה.

ברור שהמדיניות הגרעינית ומדיניות החוץ של הממשל הרוסי אינן מושפעות רק מהכנסייה הרוסית, עם זאת האקלים המוסרי־רעיוני מספק לממשל הרוסי את מעטפת הלגיטימציה הנחוצה לו במימוש מדיניותו. יתרה מכך, נראה כי בעשור האחרון מיצבה עצמה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית "כאחת משומרות הסף העיקריות של הפוטנציאל הגרעיני של רוסיה, וככזאת היא טוענת לתפקיד של אחת הערֵבוֹת העיקריות לביטחון הלאומי הרוסי" (אדמסקי, 2021, עמ' 22).

הספר פורסם במקור באנגלית ב־2019 בהוצאת אוניברסיטת סטנפורד היוקרתית, וזכה בפרס ספר השנה של האגודה העולמית ללימודי יחסים בינלאומיים בקטגוריה של דת ויחסים בינלאומיים. זהו ספרו השלישי של המחבר, וכקודמיו הוא עוסק בקשר שבין תרבות לאסטרטגיה. מעבר להיותו מחקר מקורי וחשוב, הוא נשען על מקורות ראשוניים, שרובם איננו מוכר לקהילה המערבית, ובכלל זה מסמכים ממשלתיים ופרסומים כנסייתיים, ביטאונים מקצועיים צבאיים ודתיים, וכן ראיונות עם נושאי משרות בכירים בכנסייה ובצבא. יש לציין, והמחבר עשה כן, כי המחקר עסק בממד הגרעיני, ואינו דן במפורט בתהליכי החדירה הדתית לשאר זרועות הצבא.

הספר נוסף לשורת הספרים שפורסמו עד כה בעברית בתחום הנשק הגרעיני ובהם "נשק גרעיני ומדיניות חוץ" הקנוני מאת הפרופ' הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי ומזכיר המדינה האמריקני לשעבר, "מלחמה גרעינית ושלום גרעיני" מאת האלוף (מיל.) הפרופ' יהושפט הרכבי, "חימוש והשפעה" מאת הפרופ' תומאס שלינג, כמו גם לספרים שניתחו את מדיניות החוץ הרוסית מאז נפילת המשטר הסובייטי, ובהם "המלחמה הקרה החדשה" מאת אדוארד לוקאס. כמותם הוא מעלה תרומה להבנה טובה יותר של רוסיה והגורמים המעצבים את מדיניות החוץ והאסטרטגיה שלה, כמו גם את נושא הנשק הגרעיני ומקומו בתחום הביטחון הלאומי בכלל וברוסיה בפרט.

מתודולוגיה

אדמסקי בחן את השפעת הדת על האסטרטגיה הרוסית וניתח את התפקיד חסר התקדים שהאמונה האורתודוקסית ממלאת בזהות, בפוליטיקה ובביטחון הלאומי הרוסי, תוך מיקוד בקשרי הגומלין שהתפתחו בין הקרמלין, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית וקהילת הנשק הגרעיני של רוסיה. את כל אלה הוא מכנה "אורתודוקסיה גרעינית רוסית". הספר תיאר את ההתפתחות ההיסטורית של קשרי כנסייה־גרעין, את השפעות "האורתודוקסיה הגרעינית" על מדיניות הביטחון הרוסית ואת ההשלכות הרחבות יותר הצפויות על מדיניות החוץ של רוסיה בעתיד.

עמוד השדרה המחקרי של הספר הוא מעקב אחר התפתחות האורתודוקסיה הגרעינית הרוסית מאז קריסת ברית־המועצות בשנת 1991. כל אחד משלושת פרקי הספר מתאר את התפתחות אחד העשורים, תוך התייחסות להקשר הרחב ולאופן השתלבות הדת והאליטה המדינית, ביטחונית ולבסוף הקהילה הגרעינית עצמה. הקהילה הגרעינית כוללת את מערך הטילים האסטרטגיים, המפציצים האסטרטגיים, מערך ההתרעה המוקדמת, צי הצוללות הגרעיניות, כוחות החלל, המִנהל הגרעיני של משרד ההגנה, ותעשיית הנשק הגרעיני.

הפרק הראשון מתמקד ביצירת הקשרים בין הכנסייה לתשלובת הגרעינית בראשית שנות ה־90 של המאה ה־20. הפרק השני, שעסק בשנים 2000־2010, מתאר את תהליך ההדתה של התשלובת הגרעינית הרוסית שהתרחש במקביל לעליית חשיבות הדת בפוליטיקה הרוסית, מהלך שהחל מלמטה למעלה ובהמשך התהפך בכיוון מעלה־מטה. הפרק השלישי, שהתמקד בעשור האחרון, תיאר את שיאו של תהליך ההדתה ביחסי המדינה הרוסית והכנסייה. תקופה זו מכונה במחקר גם "עשור המִבְצוּע", שבו הפך מאגר הנשק הגרעיני של רוסיה לאחד המכשירים העיקריים של ביטחונה הלאומי, ואילו הדת הפכה ליוצאת דופן בחשיבותה באידיאולוגיה הלאומית.

פרק הסיכום חשוב לקורא הישראלי במיוחד, שכן בו הציג אדמסקי תובנות תיאורטיות, שמהן ניתן להשליך גם לזירות אחרות בכל האמור בתפקידה המתפתח של הדת בצבאות מודרניים ברחבי העולם, ומגבש תובנות רחבות יותר בנוגע לקשר בין אמונה לאסטרטגיה. התובנות המוצעות בספר ישימות גם למדינות אחרות שברשותן נשק גרעיני, ולכאלו המבקשות להשיגו. בנוסף, במטרה לספק כלים בכדי להתמודד טוב יותר עם רוסיה בשורה של סוגיות גיאופוליטיות, ניתח המחבר את מידת החשיבות שהממשל הרוסי "מקנה לאידיאולוגיה הדתית ולכלי הנשק הגרעיניים ביוזמות דיפלומטיות וצבאיות עתידיות" (אדמסקי, 2021, עמ' 27).

מסקנות המחקר

המחקר הצביע על המנגנון של כניסת הכנסייה הרוסית האורתודוקסית אל החלל שנותר בתום העידן הקומוניסטי, בהקשר בו חיפשה רוסיה כולה, והקהילה האסטרטגית גרעינית שבתוכה בפרט, זהות לאומית ומקצועית חדשה, וכל זאת תחת הקשר של איום מוחשי – "הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, שביקשה להרחיב את בסיס השפעתה, ראתה בתשלובת אובדת העצות מטרה מזדמנת נוחה" (אדמסקי, 2021, עמ' 102).

נקודה אחרת היא התרומה של הנשיא הרוסי, ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, לחיזוק מעמד הדת ברוסיה בכלל ובתשלובת הגרעינית בפרט. סגן ראש הקג"ב, ניקולאי לאונוב, טען כי פוטין "הוא כנראה המנהיג הדתי ביותר מאז 1917" (אדמסקי, 2021, עמ' 111). למרות שמומחים מערביים רבים הטילו ספק באותנטיות רגשותיו הדתיים, ורואים בקרבתו לכנסייה ברית פוליטית, ניכר כי למן תחילת הקריירה שלו פוטין הצטייר כמקורב לכנסייה האורתודוקסית הרוסית, וטיפח באופן אקטיבי וקבוע את דימויו הציבורי כאדם דתי ומאמין.

הן לפוטין ולזרם הפוליטי שהוא מייצג, והן לכנסייה, קווים רעיוניים משיקים, דוגמת חששם מהליברליות המערבית ואי־נחת מהתפיסה המערבית לדמוקרטיה ולזכויות האדם. "נקודת מפגש משותפת נוספת של פוטין והכנסייה הייתה ברעיון של "הדמוקרטיה המרוסנת", המבטיחה יציבות באמצעות מרכוז השלטון ומהווה תרופה נגד הכאוס שחוללה "הדמוקרטיה הבלתי מרוסנת". על רקע זה, רוב המשקיפים רואים את הדתיות של פוטין כמניפולציה של "צֶ'קיסט" מקצועי" (אדמסקי, 2021, עמ' 111).

תובנה נוספת היא תיאור התהליך בו הפכה הדת לשחקן מרכזי בקהילה האסטרטגית הרוסית. בעשור שבין 2000־2010 הפך תהליך ההדתה הגרעינית למדיניות של ממש. הדת תפסה נפח ותפקיד הולך וגדל בפוליטיקה הרוסית, והחיבור בין ההנהגה לדת התחזק. במהלך העשור השיב הממשל הרוסי לכנסייה רכוש, הנהיג מחדש את מוסד הכמורה הצבאית וחיזק את מעמדה ותפקידה של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בנושאי החברה, החינוך והחוץ.

עד ל־2010 "הפכה הכנסייה האורתודוקסית הרוסית לבשר מבשרה של ההיררכיה הגרעינית, והחזרה בתשובה וההדתה הגיעו לשיא בכל זרועותיו של "השילוש הגרעיני". מפקדי הזרועות הגרעיניות ובכירי התעשייה הגרעינית הרוסית חתמו על הסכמי שיתוף פעולה עם הכנסייה, וביססו קשרים הדוקים עם הפטריארך והכמורה" (אדמסקי, 2021, עמ' 197). יתרה מכך, התבססה אמונה ברחבי הציבור, שזכתה לתמיכתו של הנשיא פוטין, שגרסה "שכדי לשמר את אופייה האורתודוקסי – על רוסיה להבטיח את היותה מעצמה גרעינית חזקה, וכדי לערוב למעמדה הגרעיני – עליה להיות אורתודוקסית באמת ובתמים" (אדמסקי, 2021, עמ' 197).

בעשור האחרון "הפך מאגר הנשק הגרעיני לאחד המכשירים העיקריים של הביטחון הלאומי הרוסי, ואילו הדת רכשה לעצמה חשיבות בלתי מעורערת באידיאולוגיה הלאומית" (אדמסקי, 2021, עמ' 277). הכנסייה האורתודוקסית הרוסית גברה, בסיוע הממשל, על כל מתנגדיה בצבא, בחברה ובפוליטיקה. במערך הגרעיני של הצבא חדרו כמרים "לכל רמות הפיקוד, טיפחו את הפטריוטיות והמורל ולקחו על עצמם תחומי אחריות בתוכניות המחייבות מהימנות אנושית. הכמורה הצבאית השתלבה גם ברמות הטקטיות־מבצעיות לכל רוחבן של זרועות "השילוש הגרעיני": כמרים גרעיניים נוכחים בקרבה מיידית לכלי נשק, משתתפים בתרגילים ובפעילויות מבצעיות ונוטלים אחריות על מצבם המורלי־פסיכולוגי של מפעילי הנשק הגרעיני במהלך פעילותם המבצעית" (אדמסקי, 2021, עמ' 277).

אדמסקי ציין במחקרו כי תהליך ההדתה שעברה הקהילה האסטרטגית הרוסית עלול להשפיע על משכם של עימותים צבאיים כמו גם על דינמיקות ההסלמה, "שכן ההנחה היא שהכמורה הגרעינית הרוסית נוטה פחות לבלום עימותים; אדרבא, היא אף עשויה להקל החלטה בדבר הסלמה, וזאת באמצעות מתן הכשר למהלך מדיני לוחמני והבטחת תמיכה ציבורית בו" (אדמסקי, 2021, עמ' 29). יתרה מכך, הממשל הרוסי עשוי לנצל את הדימוי שנוצר לו כשחקן אסטרטגי המונע, בין היתר מאמונה דתית, לצרכי כפייה והרתעה יעילים יותר בכל האמור באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון הלאומי של רוסיה.

משמעויות לישראל

גרעין, דת ושחקנים אזוריים אגרסיביים אינם נושאים שזרים לאסטרטג הישראלי. חשיבות המחקר של אדמסקי לענייננו נעוצה בכמה נקודות: ראשית, העיסוק בתהליכי הדתה כשלעצמם. הדת חוזרת לשחק תפקיד מרכזי בפוליטיקת הזהויות של המאה ה־21. מקרה המבחן הרוסי הוא אמנם ייחודי; החיבור בין היסטוריה דתית־לאומית עמוקה, קריסת אידיאולוגיה חילונית שלטת ובסיס מעצמתי־גרעיני הוא ללא ספק מיוחד. עם זאת, הדת הפכה לשחקן דומיננטי בעימותים באזור שלנו, בפוליטיקה של מדינות המערב, וכמובן גם אצלנו. מקרה המבחן הרוסי, המתואר ע"י אדמסקי באופן קולח ועשיר בו־זמנית, מאפשר לקורא להרהר בתפקיד הדת בעיסוק הביטחוני־אסטרטגי באופן כללי יותר.

שנית, הספר מאפשר הבנה מלאה יותר של השחקן הרוסי, שמעורבותו באזורנו הפכה לתופעה קבועה ומשמעותית. אדמסקי מציין כי בין הסיבות שהביאו למעורבות הרוסית בסוריה, היתה גם סיבה דתית (אם כי מומחים רבים, ובהם ד"ר אנה גייפמן, בחרו להתעלם מכך או לראות בה מסך עשן). ישנו נרטיב רוסי שניתן לכנות "רומא השלישית", אשר רואה במוסקבה "כמרכז הרוחני האחראי לישועת העולם הנוצרי והאנושות כולה כאחד" (אדמסקי, 2021, עמ' 219). הכאוס ששרר באזור, ובכלל זה מלחמת האזרחים בסוריה, התרחשו במקביל לצמיחתו המחודשת של הנרטיב הנ"ל, והיווה הזדמנות מושלמת עבור הממשל הרוסי "לנצל את הפוטנציאל הגיאופוליטי של המצב. רוסיה ראתה עתה אפוא את מעמדה כמעצמת־על כמשלב אחריות לשמש גם פטרונית של כוחות האור נגד כוחות החושך, במיוחד כשהמערב לא הציג חלופה אחרת להושעת ההמונים" (אדמסקי, 2021, עמ' 220).

עבור ישראל, רוסיה, כתבו הד"ר ענת שטרן והאלוף אמיר ברעם, היא בבחינת עמיתה־יריבה (Frienemy) "המנהלת קשרים עם כל השחקנים במזרח התיכון, ובהם גם בעלי אינטרסים מנוגדים" (שטרן וברעם, 2021, עמ' 5). רוסיה משמרת את האינטרסים הגאואסטרטגיים שלה במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט תוך שילוב בין רכיבים צבאיים ושאינם צבאיים, ובהם מנגנוני פיוס והשקעות כלכליות (שטרן וברעם, 2021, עמ' 6). הדת היא רכיב נוסף בסל הכלים שלה.

שלישית, החיבור שבין דת, פוליטיקה וגרעין מאפשר לנו לקרוא על הרוסים, אבל לחשוב גם על האויבים שלנו. החיבור האיראני בין אידיאולוגיה דתית במובהק, חתירה לגרעין ומדיניות חוץ אגרסיבית מספק בסיס מתבקש ללמידה השוואתית, בזהירות המתבקשת כמובן. בהקדמה לספר כתב הד"ר עוזי ארד, ראש אגף מחקר במוסד וראש המל"ל לשעבר, כי החשש הגובר מפני נשק גרעיני בחזקת מדינות מוסלמיות – מקורו בעובדה שבחלק מהן יש משטרים פונדמנטליסטיים קיצוניים וקיימת תרבות של עירוב הדת והפוליטיקה. בהתאמה, אף שאיראן חתרה להשיג נשק גרעיני עוד בימי השאה, הרי שמאמציה העיקריים בתחום התרחשו תחת שלטון האייתולות. באיראן, הדגיש, "יש פוטנציאל להתגברות הקיצוניות של תופעה זו בשל יומרותיה האזוריות" (אדמסקי, 2021, עמ' 17).

ישראל התמודדה בעבר עם תכנית גרעינית מדינתית שלא הושפעה מגורמים דתיים, כשהתברר לקהיליית המודיעין בראשית שנת 2007 כי סוריה בונה כור גרעיני למטרות צבאיות. הרמטכ"ל גבי אשכנזי סיפר לימים כי היה ברור לו "שאנחנו נצטרך לטפל בכור הזה, ואנחנו נצטרך לטפל בזה באופן שנמנע מלחמה, אבל להיות מוכנים לנצח בה אם היא תקרה" (אשכנזי, 2021). לצד הכנות חיל האוויר לתקיפת הכור, קיימה זרוע היבשה תהליך מואץ של שיפור כשירות ומוכנות הכוחות, למקרה שנשיא סוריה יגיב ותפרוץ מלחמה ברמת הגולן. עם זאת, גובשה באמ"ן הערכה שבמידה וישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יכיל את האירוע וימנע מתגובה (ברון, 2022, עמ' 163).

בדיון הקבינט המכריע נדרש הרמטכ"ל אשכנזי לתת את המלצתו; "אנחנו צריכים לתקוף הלילה, הוא השיב ללא היסוס. אנחנו מוכנים למבצע, והצבא מוכן לכל מה שעשוי לקרות בעקבותיו" (כץ, 2020, עמ' 158). בליל ה־6 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את הכור הסורי והשמידו אותו (כץ, 2020, עמ' 163). הנשיא אסד בחר לנצל את ׳מרחב ההכחשה׳ והכיל את האירוע (ברון, 2022, עמ' 164).

תקיפת הכור בסוריה, כתב האלוף (מיל.) גיורא איילנד, "הייתה מבצע מרשים" (איילנד, 2011). היה בה מענה צבאי אפקטיבי וניתוח נכון של האינטרסים והשיקולים של האויב, ואלו אפשרו לתקוף ולהסיר את האיום מבלי להידרדר למלחמה. עם זאת, נוכח האיום הנשקף מאיראן, נשאלת השאלה כיצד תגיב מדינה שבה ישנם קשרי גומלין הדוקים בין הדת למדינה ולצבאה, בדגש על מערכי הנשק הגרעיני, על פעולה שכזו. מקרה המבחן הרוסי שהוצג בספרו של אדמסקי מאפשר להבין טוב יותר כיצד קשרים אלו באים לידי ביטוי".

נשאלת השאלה, כתב אדמסקי, מהי השפעתן של אמונות דתיות על אפקטיביות ההרתעה. "האם אדיקות דתית של צד אחד לפחות במשוואת ההרתעה פוגמת בה או מעצימה אותה? האם הבחירות האסטרטגיות של האדוק בדתו שונות מאלו של החילוני, במה שנוגע להתמודדות עם סוגיות של חיים ומוות?" (אדמסקי, 2021, עמ' 286). נוכח האיום האיראני, שאלה זו מחייבת בירור כמו גם גיבוש מענה מתאים.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וסרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש".
המחבר מבקש להודות לתא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, על הערותיו הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

"מלחמה היא עסק מרושע ולא נעים, ואתה תהרוג בו הרבה אנשים" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו החדש תיאר מלקולם גלדוול את הדילמה שעמדה לפתחם של כוחות האוויר האמריקנים במלחמת העולם השנייה: האם כדי להכריע במהירות את יפן נכון להמית עליה הרס חסר תקדים בהיקפו? או בפשטות האם זה מוסרי להרבות בשפיכות דמים כדי להפסיק שפיכות דמים.

בשנות השלושים של המאה העשרים החל הצבא האמריקני לשנות את האופן שבו הוא תפס את הלוחמה האווירית, בדגש על תחום ההפצצה. לשינוי היו אחראים מספר טייסי הפצצה וקרב מקורפוס האוויר של צבא היבשה האמריקני (בטרם הפך לחיל האוויר ולזרוע עצמאית), שנחשבו לבעלי דעה עצמאית והזויה.

כינוי הגנאי שהודבק להם, "כנופיית המפציצים" (הוצאת כנרת זמורה־דביר, 2021), הוא שמו של הספר החדש שכתב הסופר והעיתונאי הקנדי מלקולם גלדוול.

"ההפצצה תשתק את המדינה כולה"

אם נוכל להטיל פצצות מגובה 30 אלף רגל למטרה ספציפית בדיוק רב (על חבית מלפפונים חמוצים למשל), ניסח גלדוול את חלומם של חברי הכנופייה, אולי לא יידרשו יותר צבאות. "לא נצטרך להסתגל לעובדה שבחורים צעירים מתים בשדות קרב, או להמיט חורבן על ערים שלמות. נוכל להמציא מחדש את המלחמה. להפוך אותה למדויקת, מהירה, וכמעט נקייה מדם. כמעט" (עמוד 34).

לאחד מחברי הכנופייה, דונלד וילסון, היתה תפיסה מהפכנית. "המלחמה, בהגדרתה הקלאסית, היא הפעלת מלוא משקלם של הכוחות המזוינים כנגד האויב, עד שההנהגה הפוליטית של האויב תיכנע" (עמוד 48). אבל וילסון שאל האם זה באמת הכרחי? הרי ישנם שורה של מתקני תשתית חיוניים שבלעדיהם תעשיית המלחמה לא תתפקד, ובהם מפעלי ייצור תחמושת, מטוסים וטנקים וכדומה.

אם ניתן יהיה לאתר "כעשר מטרות קריטיות כאלה – הוא כינה אותן "נקודות חנק" – ההפצצה תשתק את המדינה כולה" (עמוד 48). מלחמת העולם השנייה אפשרה לוילסון לבחון את תפיסתו, באש.

הכנופיה, כתב גלדוול, הבינה שנדרש שינוי בלוחמה האווירית. אך השינוי שהציעה התבטא בגיחות הפצצה חסרות תקדים בהיקפן על גרמניה ואירופה הכבושה. המפציצים הטילו את הפצצות מגובה כה רב ובמרחק גדול מהמטרה (בשל החשש מאש הנ"מ), והחטיאו יותר מאשר פגעו. הן נמשכו עוד ועוד, אף שלא הצליחו לפגוע ביעילות מכונת המלחמה הגרמנית.

המלחמה בחנה את עצביהם, אומץ לבם ונחישותם של טייסי ההפצצה. בספר ציטט גלדוול את מרשל האוויר ארתור "בומבר" האריס, מחיל האוויר המלכותי הבריטי, שתהה "אם מישהו מסוגל לקלוט את המתח הנפשי המפחיד הכרוך בפיקוד על כוח אווירי גדול במלחמה, פרט למתי המעט שחוו זאת. מפקד בצי יידרש לנהל לכל היותר פעולה גדולה אחת או שתיים במהלך המלחמה כולה, ומפקד כוח צבאי יוצא לקרב גדול אחד פעם בחצי שנה, נניח, או בנסיבות חריגות, פעם בחודש – אך מפקד של כוח מפציצים צריך לעשות את כל זה בכל 24 שעות" (עמוד 15).

המרשל הבריטי האריס אף ניסח אידיאולוגיה שהצדיקה את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית של האויב. לתפיסתו, המטרה היתה "הרס המתקנים לבניית צוללות ומפעלי החימוש ברחבי גרמניה, והאנשים שעבדו בהם. כולם היו חיילים בשירות פעיל" (עמוד 69). כולם, באשר הם. כי המטרה מקדשת. ואם זה לא עובד, סימן שלא הפצצנו מספיק. 

"הנחתים נקראו לדגל"

נוכח חוסר היעילות של שיטת ההפצצות קמו לה מתנגדים. אחד מהם היה קולונל צעיר בכוחות האוויר בשם קרטיס לה־מיי, שטען שהשיטה פשוט לא עובדת ושטייסיו מחטיאים את מטרותיהם. יש להפסיק לנקוט פעולות התחמקות ולטוס היישר מעל המטרה, קבע, ומשום שהדרישה נשמעה כמו משימת התאבדות הוא היה הראשון שפעל לפיה.

"ב־1942, בגיחת הפצצה מעל סן־נאזר בצרפת, לה־מיי הוביל את הכוח. הוא לא נקט פעולות התחמקות. ומה קרה? הלהק שלו הפיל פי שניים פצצות על המטרה מכל להק אחר אי פעם. והם לא איבדו אפילו מפציץ אחד" (עמוד 81). 

בינתיים התרחשו שלוש התפתחויות שעתידות להשפיע באופן דרמטי על המשך המלחמה. הושלם פיתוחם של מטוס ההפצצה היקר ובעל הטווח הגדול ביותר, ה־B-29 ופצצת התבערה – הנפלאם, ובנוסף הוחלט לכבוש את שרשרת איי מריאנה, סאיפאן, טיניאן וגואם, בליבו של מערב האוקיינוס השקט, 2,500 קילומטר מטוקיו. מי שיציב להק מפציצי B-29 על איי מריאנה, יוכל להפציץ את יפן. 

האמת הזו היתה ברורה גם ליפנים. וכך, כמה מהקרבות הקשים ביותר בחזית האוקיינוס השקט התרחשו בשטחם של שלושה איים קטנטנים של סלע געשי שאיש כמעט לא ידע על קיומם לפני המלחמה. "הנחתים נקראו לדגל" (עמוד 112).

הקרב הראשון היה על האי סאיפאן החל ב־15 ליוני 1944. קורפוס בפיקוד גנרל הנחתים הולנד סמית', קצין חי"ר עתיר ניסיון קרבי, שכלל שתי דיוויזיות של נחתים ודיוויזיית חי"ר מהמשמר הלאומי של צבא היבשה פלשו לאי. הקרב על סאיפאן נמשך כשלושה שבועות וכלל לחימה עזה. "כשהנחתים הגיעו לראשי החוף האלה, זה היה איום ונורא לפעמים", (עמוד 112), סיפר רב"ט מלווין דלטון שלחם בקרב. כ־3,000 חיילים אמריקנים נפלו בלחימה וכ־10,000 נפצעו. המספרים בצד היפני היו גבוהים בהרבה: כ־22,000 אזרחים יפנים וכ־24,000 חיילים נהרגו (5,000 חיילים יפנים נוספים התאבדו). 

תיאור הקרב בסאיפאן, האזכור היחיד בספר של לחימה קרקעית, היה קצר וחסכוני, למרות שהקרב היה קשה ולא נטול דרמות (במהלכו הדיח גנרל הנחתים סמית' את מפקד הדיוויזיית המשמר הלאומי). הרי קרבות שכאלו, ובמיוחד קרב אוקינאווה שבו נהרגו כ־12,000 חיילים אמריקנים וכ־100,000 יפנים, הם שהמחישו לאמריקנים את המחיר הצפוי של הלחימה בשטחי יפן גופא.

במהלך הקיץ נכבשו שלושת האיים והוקם בהם בסיס אווירי גדול. הגנרל הייווד הנסל, מהבולטים בחברי הכנופייה, מונה לפקד על פיקוד המפציצים ה־21. "המשימה שלו היתה לשתק את מכונת המלחמה היפנית מהאוויר, ולסלול את הדרך למה שבעיני ההנהגה הצבאית נחשב לבלתי־נמנע: פלישה יבשתית ליפן" (עמוד 113). אבל הנסל האמין בשיטת הפצצות מגובה 30 אלף רגל וטייסיו החטיאו כמעט תמיד את מטרותיהם.

"אני אוהב את ריח הנפלם בבוקר"

בפיקוד בעלות הברית לא היו מרוצים, בלשון המעטה, מהתוצאות שהשיג הנסל, ובינואר 1945 מונה לה־מיי, עתה כבר גנרל, להחליפו. לה־מיי הבין שכדי לשבור את רוח הלחימה היפנית נדרש משהו אחר ממה שבוצע עד כה, והנחה את טייסיו לרדת לגובה 5,000 רגל ולהטיל, במקום פצצות חומר נפץ מרסק, פצצות נפלאם. כשטייסיו שאלו אותו מהם היעדים להפצצה, השיב בפשטות שכל עוד יפגעו בטוקיו עצמה אין לכך חשיבות. המטוסים חומשו בפצצות נפלאם, שהיו בבחינת חימוש מותאם היטב למטרה מאחר שהבתים ביפן היו עשויים בעיקר מעץ.

לה־מיי היה אדם מורכב. יש דמיון רב בינו לבין דמותו הבדיונית של לויטננט־קולונל קילגור (שגילם רוברט דובאל) מסרט המופת "אפוקליפסה עכשיו", שאמר"אני אוהב את ריח הנפלם על הבוקר".

אך אף שהיה נכון להמית הרס נורא על האויב, אין להסיק מכך שלא דאג לאנשיו או שהתעלם מהסיכונים שהטיל עליהם. מאחר ונמנע ממנו להשתתף במשימת ההפצצה הראשונה הוא עמד סמוך למסלול ההמראה וספר את המטוסים בעת שהמריאו. הוא "עמד שם עד שהמטוס האחרון חזר. עכשיו תראה, אדם שאין בו רגישות, אדם סדיסטי שלא אכפת לו לאן הוא הולך או על מי הוא דורך בדרךלא יעשה כזה דבר" (עמוד 155), סיפרה לימים בתו.

ב־10 במרץ 1945 תקפו מפציציו את בירת יפן והטילו עליה כ־1,665 טון של פצצות תבערה. כתוצאה מן התקיפה נהרגו כ־100,000 אזרחים. ההרס היה עצום. כיצד הצדיק זאת לה־מיי? פשוט. "מלחמה היא עסק מרושע ולא נעים, ואתה תהרוג בו הרבה אנשים. אין דרך לעקוף את זה. אני חושב שכל מפקד מוסרי מנסה למזער את זה עד כמה שאפשר, ומבחינתי שיטת המזעור הכי טובה היתה לשים קץ למלחמה כמה שיותר מהר" (עמוד 156).

נורא ככל שישמע הדבר, השיטה עבדה ודחקה את היפנים לעבר כניעה. ממדי ההרס והכמות הבלתי־נתפסת של הרוגים שזרעו המפציצים היו אדירים. אמנם אין אם בהיסטוריה, אך סביר שגם לולא הטילו האמריקנים פצצות גרעין על הירושימה ונגסקי באוגוסט אותה שנה היו היפנים נכנעים, והפלישה שתוכננה ליפן היתה מתייתרת.

הסופר לא אהב את התשובה לשאלה

למעשה, ניתן לטעון שההרס וההרג שזרעו המפציצים של לה־מיי חסכו הרס והרג בממדים נוראיים אף יותר, שכן הם ביטלו פלישה קרקעית שנזקיה היו גדולים בהרבה. האם החיסכון הזה מאפשר לישון טוב יותר בלילה? במצפון שקט יותר? כלל לא בטוח.

גלדוול, שקנה את פרסומו בעיקר בזכות ספרו "מצוינים", שבו ניתח את הסיבות שבגינן הצליחו אנשים מסוימים יותר מאחרים, הוציא מתחת ידו ספר קצר וקריא מאוד. אבל זוהי מעלתו הגדולה היחידה. טיעוניו פשטניים, והוא לא ניתח לעומק את הדילמה.

גלדוול טען שהתפיסה של כנופיית המפציצים היא שניצחה. חבריה טענו שצבאות "לא חייבים לטבוח בחפים מפשע ולשרוף אותם לבלי היכר, רק כדי להשיג את היעדים הצבאיים שלנו. אנחנו יכולים להשתפר" (עמוד 177). מבחינה מוסרית ודאי שצדקו. כיום יש בידי חילות האוויר של הצבאות המערביים, ובהם צה"ל, יכולת לתקוף מטרות מגובה רב ולפגוע בהן ורק בהן ברמת דיוק גבוהה מאוד, ובכך להפחית את ממדי הנזק האגבי והנפגעים מקרב האוכלוסייה האזרחית בצורה משמעותית.

אבל זוהי דרך מאוד פשטנית, שלא לומר רדודה, לסכם בה את הדיון. היום היכולת הזו ישנה, וטוב שכך, אך הכנופייה לא הצליחה לייצר יכולת כזו במהלך מלחמת העולם השנייה. השיטה שבה דגלו חבריה פשוט לא עבדה. בהתחשב בכך נשאלת השאלה מהי העמדה המוסרית ביותר, שתבטיח שהמלחמה, על הסבל וההרס שהמיתה על האוכלוסייה כמו גם על הצבאות הלוחמים, תסתיים במהירות ובניצחון? כי זה הדיון האמיתי בספר, וניכר כי המחבר לא אהב את התשובה שמצא.

לבוא חזקים – הצורך לפעול בצפיפות טקטית | מאת אבי רוזנפלד וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע "שומר חומות" היה מבצע הרתעתי שהדגים את יכולתו לרשום הישגים מול צבא טרור. שומה עליו לדעת לעשות כן גם ביבשה. מאמר זה מבקש להציע תפיסת מימוש עדכנית של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ברמה הטקטית: הפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

מבוא

במבצע "שומר החומות" (מאי 2021) ניהל צה"ל מערכה מבוססת אש כנגד החמאס ברצועת עזה. היה זה מבצע מוגבל שבמהותו, כפי שהוצג במאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, לא נועד להכריע,אלא ״להפעיל עוצמה צבאית כזאת, שתשלול יכולות רבות מהחמאס ומארגון הג'יהאד האסלאמי ותייצר הרתעה" (שובל, 2021).

בשל טיב ההישג הנדרש במבצעים בעלי אופי הרתעתי, יכולים מבצעים אלו להיות מבוססים באופן מלא או עיקרי על הפעלת אש מנגד, לא פעם בשילוב כוחות מיוחדים. אך גם מבצעים מוגבלים בעלי אופי הרתעתי עשויים לכלול בתוכם רכיב של תמרון יבשתי, שתוכנן מראש, או לחלופין, משום שנדרשת עליית מדרגה בהפעלת הכוח או שנדרשת פעולה שרק כוח יבשתי יכול להשיג כחלק מהיעדים (הרס מנהרות החמאס ההתקפיות ב"צוק איתן", למשל).

לעומת זאת, במבצעים בעלי אופי הכרעתי, הפעלת הכוח היבשתי היא המאמץ העיקרי, שכן כמאמר אלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים שפיקד ב"חומת מגן" על חטיבת הנח"ל, "לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16" (גולן, 2015, עמ' 25).

במבצע הכרעתי שכזה, יידרש צה״ל להפעיל כוחות מתמרנים בשטח האויב, במיוחד לאור ירי משמעותי על העורף הישראלי בשילוב הפעלת כוחות אויב פושטים לשטח ישראל, אלה יחייבו מדרגה נוספת של הפעלת כוח. לתמרון שכזה יהיו מספר יעדים אפשריים. הכוח הקרקעי פוגע באויב במגע ישיר, חושף אויב למאמץ האש, מאיים על השרידות השלטונית של האויב, דוחק אותו ומקרין כוח לזירות אחרות. כמו כן, נוכחות של כוח צה"ל בשטח האויב מחייבת אותו להשקיע כוחות במאמץ ההגנה. התמרון הרב־ממדי נועד לשלול את יכולות האויב בהיקף גדול ולהביא בשילובו עם המאמצים הנוספים (הגנה רב־ממדית ומהלומות רב־ממדיות) לפירוק המערכת היריבה.

ולמרות זאת, ניתוח קרבות ואירועים מבצעיים במערכות של צה"ל בשנים האחרונות, הן במבצעים הרתעתיים, והן במבצעים הכרעתיים שכללו הפעלת תמרון יבשתי, הראה כי לא פעם שבה וחזרה התופעה של כישלונות מבצעיים שנובעים מנחיתות טקטית של כוח בנקודת הקצה במפגש מול אויב. אירועים בהם (לדוגמה) צוות קרב גדודי שלם נוכח בשטח אויב (ברצועת עזה או בלבנון), אך מסיבות שונות בנקודה מסוימת בשטח ובזמן ישנו כוח קטן ומבודד שנקלע לקרב ביחסי עוצמה חלשים ביחס לאויב, מה שמביא לנפגעים רבים, צורך בקרבות חילוץ, הפעלת מעטפות אש רחבות ולא מדויקות, לעיתים עד עיכוב משמעותי בביצוע המשימה או ביצועה באופן חלקי בלבד. המשותף למרבית האירועים האלו הוא שלא היה כל צורך מבצעי או דחיפות מיוחדת שהצדיקו פעולה בתנאים חסרים כאלו.

אין מדובר במקרים שבהם האויב בשער, נוסח מתקפת הפתע במלחמת יום הכיפורים, שבהם נדרשו כוחות קטנים וחלשים יחסית למהר לחזית במטרה לבלום את האויב התוקף. אז פעלו כוחות כמו גדוד השריון 77 בפיקוד סא"ל (לימים תא"ל) אביגדור קהלני בתנאי נחיתות קשים. מול מאות הטנקים הסורים פקד קהלני בקור רוח: "תחנות 'שוטר'. בחזית שלנו, בטווח 500 עד 1500 מטרים, נמצאים טנקי אויב רבים. עלו לעמדות, פתחו באש, סוף!" (קהלני, 1976, עמ' 75). גדודו, לצד כוחות נוספים, בלם את הסורים.

אבל הבהילות הזו, שהיא ברורה ומובנת בתנאים שכאלה, לא התקיימה במקרים רבים בהם הפעילו צה"ל וצבאות אחרים כוחות לא מספיקים, אף שהיה בידם די זמן להיערך ולשנע כוחות ואמצעים. הדבר תבע לא פעם מהכוחות הלוחמים גילויי תעוזה, רוח לחימה ומיומנות מקצועית בהיקפים שהשקעה מספקת של אמצעים, כוחות ומשאבים היתה יכולה לחסוך.

אל יובן לא נכון, הקרב הוא זירה כאוטית, שכוללת סכנה, מאמץ, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה־"חיכוך" אותו תיאר ההוגה הפרוסי קרל פון קלאוזביץ – המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות (לאונרד, 1977, עמוד 13־14). חיכוך, כתב קלאוזביץ, "הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (לאונרד, 1977, עמוד 89). כמעט בכל מקרה ידרשו הכוחות להתמודד עם גורמים אלו, אך השקעה נכונה בתכנון, והקצאת משאבים, כוחות ואמצעים תאפשר לכוחות לפגוש באויב מעמדת יתרון.

מאמר זה מבקש לשוב לעקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ולהציע תפיסת מימוש עדכנית שלהם בכל האמור ברמה הטקטית," באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה" (מקדונלד, 1959, עמ' 10), כמאמר צ'רלס מקדונלד בספרו על חוויותיו כמ"פ חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה. תפיסה זו תבוא לידי ביטוי בהפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתוכל לממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

לכאורה, קיימת סתירה בין הגישה אשר רווחה במקומות מסוימים בצה"ל בחמש־עשרה השנים האחרונות, לפיה יש לייצר מענה מבוזר לאופן הפעולה המבוזר של האויב, שבא לידי ביטוי בפעולה בכוחות קטנים ומפוצלים (אסא ויערי, 2005, עמ' 62), לבין המלצתנו לפעולה טקטית שבקצה כוחות בעלי עדיפות גדולה ביחסי העוצמה ביניהם לבין כוחות האויב. למעשה, אין זה כך שכן גם במידה וישנו צורך מבצעי לפעולה מבוזרת, ניתן וצריך לפעול באופן כזה שגם כוח קטן יחסית יפעל עם מעטפת פיקוד ושליטה, מודיעין, אש, ובעיקר תוך אבטחה והדדיות עם כוחות נוספים אשר לא יאפשרו לאויב עמדת יתרון מקומי מול כוח צה"ל.

בנוסף, העובדה שחיזבאללה וחמאס הפכו לצבאות טרור, בעלי צורה מוחשית, עם מערכת פיקוד ושליטה, מערכים מבוצרים וכוחות ניידים, מייצרת לצה"ל בכלל ולכוחות המתמרנים בפרט, הזדמנות בלתי רגילה לחשוף ולתקוף אותם באופן כזה שיכול להביא לשלילת יכולות אויב נרחבת. פעולה טקטית נכונה מולם היא כזו שתאפשר להביא את עוצמתו של צה"ל ויתרונו בכלל הממדים לכדי נקודת הקצה של המפגש בין הכוח המתמרן לבין כוח האויב – ברחוב, בוואדי, בשטח הסבוך – בכל מקום בו נדרש לפעול.

על הצפיפות הטקטית

שגיאות טקטיות המובילות לנחיתות מבצעית מול אויב בשטח אינן תופעה חדשה בהיסטוריה הצבאית או הצה"לית, אולם ניכר שבכל זאת גורם מהותי השתנה באתגרי צה"ל מול צבאות הטרור במעגל הראשון. בעוד שבעידן "המלחמות הגדולות" מול צבאות ערב פעל צה״ל בנחיתות סד"כ משמעותית ("מעטים מול רבים"), הרי שכיום במעגל הראשון ישנם יחסי עוצמה עדיפים משמעותית לכוחותינו ביחס לצבאות הטרור ("רבים מול מעטים"). היפוך המצב הזה עדיין לא בא לידי ביטוי באופן בו כוחותינו נלחמים.

אחד מעקרונות המלחמה של צה"ל, כמו גם צבאות נוספים, הוא עקרון ריכוז המאמץ: "ריכוז המאמץ נועד להשיג עדיפות בעוצמה על האויב במקום ובזמן שנקבעו מראש, ולו גם עדיפות זמנית. ריכוז המאמץ יכוון בדרך כלל אל נקודות התורפה של האויב, אם הבחנו בהן מבעוד מועד או אם יצרנו אותן. ריכוז מאמץ הוא מיקוד של תוצאי מכלול המאמצים: מאמץ התמרון, מאמץ האש ומאמץ המודיעין ותמיכה מתמשכת של מאמץ המנהלה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ועוד נכתב כי את היכולות שישולבו במאמץ (תמרון, אש, איסוף, סיוע ועוד) יש לאזן בהתאם למשאבים הקיימים. "איזון אין פירושו שוויון כמותי; אפשר ליצור איזון על־ידי תוספת אש במקום גורמי תמרון חסרים, ולהיפך" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ריכוז מאמץ "אין פירושו רק ריכוז פיזי של הכוחות והאמצעים בגזרה ובשטח הנתונים, אלא ריכוז תוצאי פעולות כל הכוחות והאמצעים, במסגרת מתואמת אחת, להשגת התכלית במקום ובזמן שנקבעו לפי המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 26).

לרוב, ימומש עקרון זה לצד עקרון מלחמה נוסף, עקרון מיצוי הכוח, שעניינו "להפיק את המירב מהכוחות, מהאמצעים ומהקרקע, על מנת לבצע את המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29). עקרון זה קובע כי יש לבצע תכנון נכון, המנצל היטב את חוזקות כוחותינו וחולשות האויב, לשלב באופן מושכל בין התמרון לאש, לנצל נכון את הקרקע, ולמצות את אמצעי הלחימה העומדים לרשות הכוחות ולהתאים אותם למשימה לפי תכונותיהם (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29).

והנה, במקרים רבים הכוחות המתמרנים פועלים כאילו הם עדיין ה"מעטים" – בין שהדבר נובע מתחושת דחיפות שאינה מחויבת, ובין שנובע מאתוס (בעל ערך כשלעצמו) של "עמידה ב־'ש'", שלעיתים אינו משרת את המטרה או ההישגים המבצעיים הנדרשים ביחס לקרב או למערכה. במקרים רבים אנו רואים כוח מתמרן שפועל בתנאים מבצעיים לא מספקים (למשל ללא מיצוי המודיעין והאש לפני שלב ההסתערות, או כניסה לשטחים בנויים ללא המתנה להגעת מרכיבי שריון והנדסה) גם כאשר אין צורך אמיתי המחייב פעולה חסרה כזו. כשנמנעו מלעשות כן, מאילוצים שונים, התוצאה היתה, לא פעם, "קרב גבורה", כלומר אירוע רצוף תקלות וליקויים בתכנית המבצעית, במוכנות הכוח למשימה ובמיומנות המקצועית, אשר חייבו מפקדים ולוחמים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם ויכולתם למנוע את קריסת המערכות ולהשלים את המשימה (שלח, 2003, עמ' 96).

מדוע זה קורה לנו? ראשית, הדבר נובע לא פעם מתחושת דחיפות, לפיה אם לא תתבצע פעולה כעת, "כשהברזל חם", לא יינתן אישור לפעולה בהמשך. פעולות אלו נעשות גם בשל הנחת העבודה שהן יהוו "רגל בדלת" וכשהכוחות יהיו בעיצומה של הפעולה או לאחר שתצליח יתקבל אישור להכניס כוחות נוספים או לנצל הצלחה. שנית, הדבר נובע מהאתוס הצבאי ההתקפי, דבר חיובי כשלעצמו, וכן מתוך חשש המפקדים להיתפס כמי שלא חתרו למגע מהיר עם האויב. שלישית, לעיתים פעולה מהירה, גם על חשבון המתנה לצבירת כוח נוסף או תקיפות מקדימות מן האוויר, פירושה פעולה כנגד אויב חלש יותר שטרם הספיק להתאושש או להיערך טוב יותר. רביעית, היעדרה של נקודה ארכימדית ברורה שבה מחליטים לעלות מדרגה בעוצמת הפעלת הכוח, בין שלמטרות הרתעה או הכרעה. גם כאן כמובן שאין ״תשובת בית־ספר״, והתמרון ההתקפי יוטל למערכה, כאשר היעדים שיוטלו עליו יהיו כאלה שלא ניתן להשיגם באש מנגד. אולם לא פעם, כפי שאירע בראשית מלחמת לבנון השנייה, היעדר ההבנה שמדובר בהמשך פעולה בדפוס פעולה של עימות מוגבל בשעה שהמציאות המבצעית בפועל היא של מלחמה, מקשה על הפעלת כוחות בהיקף ובעוצמה נדרשת ומביאה לפעולה מהוססת ולא קוהרנטית.

לכל אלו נוספת ההיסטוריה של צה"ל, שנבנה והופעל בהצלחה כצבא תעשייתי כנגד צבאות תעשייתיים, לא פעם בתנאים של מעטים מול רבים (גם אם בלחימה עצמה יצר צה"ל עדיפות מקומית). אך האויב השתנה. במעגל הראשון נדרשת ישראל להתמודד עם צבאות הטרור, כהגדרת הרמטכ"ל, חזבאללה וחמאס (כוכבי, 25 בדצמבר 2019), המיישמים הלכה למעשה תפיסה שניתן לכנות בשם "שדה הקרב הריק", ופועלים בכוחות קטנים שנטמעים באוכלוסייה האזרחית, מסתתרים מתחת לאדמה, נמנעים ככל שניתן מלחימה במגע ישיר ומפעילים אמצעי אש מרחוק (שלח, 2015, עמ' 123).

הצפיפות כביטוי לתפיסת הניצחון ברמה הטקטית

הצורך ב"הפרש שערים" משמעותי לטובת כוחותינו בא לידי ביטוי בתפיסת הניצחון של צה"ל כחלק מההבנה שהתוצאה המערכתית תיקבע בין היתר בהיקף שלילת יכולות משמעותית של האויב (בדגש על פגיעה בפעילים), למול היקף נפגעים נמוך יחסית לכוחותינו (וכל זאת בזמן קצר יחסית). הביטוי האופרטיבי לנושא זה צריך להיות בקביעת הישגים מבצעיים ויעדי תמרון המאפשרים התקדמות מאובטחת ופעולה חזקה ביעד, בתנאים מבצעיים המאפשרים להביא לידי ביטוי את עוצמתו הרב־ממדית של צה"ל בשלבי הלחימה השונים.

לכך, בין היתר, מכוונת תפיסת התמרון הרב־ממדי "בחכמ"ה" (ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומות, הסתערות), ולכך ככלל מכוונות התכניות האופרטיביות העיקריות של צה"ל למעגל הראשון. לעומת הרובד האסטרטגי והאופרטיבי, ניכר שברובד הטקטי נשארנו במקום. אנו מאמנים את הכוחות להילחם "מהר", להגיע בזמן ליעד (הגיאוגרפי) שנקבע להם כמעט בכל מחיר, גם אם במקרים רבים האויב זז והיעד כבר אינו רלוונטי (מובן שלעולם יהיו גם מקרים בהם לקרקע ולהתייצבות בזמן מסוים חשיבות בפני עצמה). למעשה, ביחס למצב הדברים האמור ביחסי העוצמה בין צה"ל לבין צבאות הטרור במעגל הראשון, ביכולתנו לכוון ליעד של קרוב לאפס כוחות חלשים ומבודדים (בשדה הקרב אין 100% אף פעם).

במצב שכזה, גם כאשר יעלה בידי האויב להפתיע את כוחותינו בשטח, יהיו להם הכלים והתנאים להגיב מהר, חזק, ותוך הימנעות מ"הכרעה מקומית", שתאפשר לאויב לקחת לוחמים בשבי וכדו'. הביטוי הטקטי צריך להיות פעולה בתבניות מאובטחות בקצה תוך הדדיות רצופה בין כוחות בכל נקודה אפשרית, זאת תוך קביעת תנאים מבצעיים מחייבים למעבר בין שלבים, בוודאי לשלבי ההתקדמות וההסתערות על היעד. אבטחה ועוצמה אלו יצמצמו את תופעת החיכוך ויביאו בסופו של דבר למהירות טקטית ואופרטיבית גבוהה יותר לאור צמצום אירועי קיצון שמביאים לעיכובים משמעותיים.

אנו מציעים לכנות סוג פעולה טקטית כזו כ"צפיפות טקטית". בשונה מצפיפות מיקרו־טקטית (צרור/רימון אחד פוגע בכל המחלקה, ריכוזי כוחות הנפגעים מתמ"ס או נ"ט וכו') הרי שצפיפות טקטית משמעותה שאין כוח מבודד וחלש, לעולם יהיה כוח סמוך אליו הנמצא (ככלל) בקשר עין ובטווח הגעה קצר ממנו, שימנע כניסה למצבים הלא־רצויים שתוארו כאן לצד מעטפת אש ופינוי מספקת. הצפיפות הטקטית היא למעשה מימוש והתאמה של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח לאתגרים שניצבים כיום בפני צה"ל בשדה הקרב.

התפיסה המוצעת כאן נועדה בעיקר לצורת הקרב התקפה. מה גם שבטרם כניסת הכוחות המסתערים לסמטה או לשטח סבוך ומבוצר יש למצות את מאמץ החשיפה של האויב ותקיפתו באש מנגד. מלבד הסיבה התועלתית לכך (הכוחות יפגשו ביעד פחות אויב והמשימה תבוצע מהר יותר) הרי שהדבר נובע גם מתוקף הציווי המוסרי שמוטל על המפקדים לייצר לאנשיהם תנאים מיטביים להצליח במשימתם ולהבטיח את שלומם ככל שניתן.

כמו כן, יודגש כי המלצתנו לפעול בצפיפות טקטית נוגעת, כשמה כן היא, לדרג הטקטי. שכן, בעוד שהדרגים הטקטיים נדרשים להסתער על היעד לאחר שנערכו כראוי, צברו די כוחות ומיצו את מאמץ החשיפה והתקיפה, הרי שעל הדרג האופרטיבי לנהל מבצעים דינמיים ולשמר את המומנטום המערכתי, הן במטרה להביא במהירות לשבירת האויב כתוצאה מאי־יכולתו להתאושש ולהסתגל (הכרעתו כמערכת) והן על־מנת להסיר במהירות את האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף. היה כבר מי שהמליץ לכלול את עיקרון המהירות בעקרונות המלחמה של צה"ל (שמשי, 2011, עמ' 213) והציווי בדבר קיצור משך המערכה, כך שתסתיים בתנאים הרצויים לישראל, ראוי שיעמוד לנגד עיניו של צה"ל. ייתכן שיתקיים לעיתים מתח בין הצורך לפעול מהר ברמה האופרטיבית, לבין הצורך לפעול חזק ובאופן שממקסם את האפקטיביות ברמה הטקטית בקצה, אך אמנות המלחמה מחייבת לדעת לאזן בין הקצוות, מה גם שפעולה טקטית מהירה אך חלשה מדי בקצה עלולה להביא לאירועים מבצעיים שליליים לכוחותינו (ריבוי נפגעים, נעדרים, כניסה למארבים וכיו"ב – אלו יביאו לעיכוב ולעצירת המומנטום).

אין להבין מכך שתמיד ניתן להמתין למשאבים נוספים. מה גם שהקביעה שלכוח יש די מודיעין, אמצעים, כוח אדם וסיוע היא לא פעם שרירותית במהותה. אלוף (מיל.) משה קפלינסקי, יוצא חטיבת גולני וסגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, אמר בשעתו כי בימי האינתיפאדה השנייה ניתן היה לשאול שאלות על קידוש המשימה אל מול התנאים האופטימליים, ובהיעדר די משאבים ומודיעין, ובתנאי שאין מדובר ביעד ערכי מאוד ("פצצה מתקתקת") ניתן היה לדחות את המשימה עד שאלו יתמלאו. התפיסה הזו אינה תקפה במלחמה, קבע, "כשאתה עוצר התקפה אוגדתית ואומר יש ערפל. לא עובד. לא עובד" (קפלינסקי, 2016).

דבקות במשימה לאור המטרה, הוא העיקרון הראשון בעקרונות המלחמה של צה"ל. ובמלחמה, בסופו של דבר, צריכים אנו לפעול עם המשאבים שישנם, אך אז נדרש המפקד להבהיר לרמה הממונה מה ביכולתו לבצע עם הכוח שבידו כך שמחד יוכל לבצע לפחות חלק מהמשימה (בדגש על תפיסת חלק מהשטח) ועדיין לשמר בקצה, בחיכוך עם האויב, כוח צפוף טקטית שיכול להתגבר על כל איום.

מקרי מבחן

במטרה להמחיש את הבעיה יוצגו לעיל שני צמדי קרבות, בהם יתואר קרב בו לא מומש עיקרון הצפיפות הטקטית, ולעומתו קרב בו פעלו הכוחות לאור עיקרון זה. אף שכל קרב הוא אירוע ייחודי, ניתן למצוא מאפיינים דומים דיו בין הקרבות בכדי להשוות ולהפיק לקחים מהם. חשוב לציין, כי אין בדברים האמורים ביקורת על מי שנדרשו לאתגר בשעת מלחמה. אלו עשו כמיטב יכולתם, פגעו באויב וחתרו למגע. מנגד, ודאי ניתן ללמוד מהשגיאות שנעשו בכדי להיות טובים ומשוכללים יותר בפעם הבאה.

דוגמה מובהקת היא הקרב של עוצבת עידן בג'נין, אשר במסגרתו הוטל על "עוצבת השרון", חטיבת חי"ר במילואים, לכבוש את מחנה הפליטים בעיר. בפועל, הכוח שהוקצה למשימה היה חסר את המיומנות המקצועית והעוצמה הדרושים בכדי לעמוד במשימה.

במהלך הקרב לכיבוש מחנה הפליטים בעיר נקלע כוח רגלי למארב מחבלים בסמטה במחנה. הכוח, שהיה נתון במצב נחיתות מול מחבלים חמושים שהיו ביתרון מולו והצליחו לכתר אותו (סגל־עז־כאריאל, 2006, עמ' 60־63). זמן רב נדרש לקרב חילוץ ארוך שכלל הפעלת כוחות עתודה (בין היתר מחטיבת גולני, מחטיבת הנח"ל ומשייטת 13) עד שעלה בידי הכוחות לסגור את האירוע המבצעי הזה (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 256־260), שהפך על רקע היקף הנפגעים לכוחותינו לאירוע מכונן בעל השפעה שחרגה הרבה מעבר לרמה הטקטית. האירוע פגע בהישגי מבצע "חומת מגן" כולו ויצר בקרב מפקדי הצבא הסדיר דימוי (שגוי!) לפיו חלק מיחידות המילואים הן "צבא סוג ב'" (שלח ולימור, 2007, עמ' 320־321).

במבט ביקורתי עלינו לשאול האם אופן פעולת הכוחות בקצה בקרב זה היתה חזקה מספיק, צפופה מספיק, האם התקיימה הדדיות רציפה בין כוחות, כזו שקיומה היה אמור לאפשר תגובה מהירה של הכוחות בשטח להפתעה הראשונית וסגירה מהירה יותר של האירוע. גם בשטח צפוף שמייצר אתגרים מבצעיים, מקשה על תנועה בכוחות גדולים ועל התמצאות ושפה משותפת בין הכוחות, ניתן ונכון לפעול בצפיפות טקטית, בפעולה איטית מאובטחת תוך שמירה על הדדיות בכל השלבים.

בשונה מהקרב בג'נין עומד הקרב בשכם שהתרחש גם הוא במבצע "חומת מגן". המטה הכללי חשש אז מהלחימה הצפויה בעיר שכם, בדגש על הקסבה: הרובע העתיק, הצפוף והמרכזי בעיר שבו נערכו פעילי טרור רבים של הפת"ח והחמאס. כיבוש שכם נחשב לאתגר קשה, והמודיעין העריך כי בעיר ישנם מאות חמושים. משימת כיבוש העיר הוטלה על אוגדת יהודה ושומרון שלה הוקצה לטובת המשימה "כוח גדול ומקצועי: שתי חטיבות חי"ר סדירות, הצנחנים וגולני ולצידן חטיבת שריון במילואים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 251). בתדריכים שקיימו המפקדים לחיילים הם הדגישו את חשיבות הדבקות במשימה. מפקד גדוד הצנחנים 890 סא"ל אמיר ברעם, אמר לחייליו כי עליהם לפעול לא "מתוך רגשי נקמנות, אלא כאנשי מקצוע. אני רוצה כמה שיותר מחבלים עם כדור בין העיניים, אבל מי שמרים ידיים או נמצא ליד נשים וילדים אסור לפגוע בו" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252).

הכוחות תקפו את הקסבה מכמה כיוונים בשתי גישות שונות. חטיבת גולני, בפיקוד אל"מ משה "צ'יקו" תמיר, הפעילה כוח רב תוך שהיא נסמכת על יכולתה לנוע באופן ממוגן על גבי נגמ"שים מסוג "אכזרית". הדבר הביא לנסיגת רבים מהפעילים החמושים הפלסטינים לחלקה המערבי של הקסבה, שכיבושו הוטל על חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אל"מ אביב כוכבי. "כאן בחרו הצנחנים בשיטת תנועה מתוחכמת, כשכוחות משנה קטנים מתקדמים בעת ובעונה אחת, תופסים בתים בקסבה ויוצרים בלבול אצל החמושים באשר לתמונת המצב האמיתית בלחימה. לעיתים קרובות, פתחו חוליות פלסטיניות בירי על כוח ישראלי, מבלי לדעת שבכך הן חושפות עצמן לפגיעת צלפים מכיוון אחר. אף שהמבצע לכיבוש שכם ארך שבוע, נמשכה הלחימה בקסבה פחות מארבעה ימים. במהלכה הרגו הצנחנים כשבעים פעילים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252). לכוחות צה"ל היו מספר פצועים והרוג אחד. ניכר כי לאוגדה הוקצו די כוחות בכדי להכריע את האויב ולנצח בקרב (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 253), ובכלל זה סיוע אווירי של מסוקי קרב (כוכבי, 2002).

כפי שניתן לראות בדוגמת הקרב בשכם, עקרון הפעולה בצפיפות טקטית אינו מחייב כלל וכלל פעולה שבלונית נעדרת תחבולה, כזו שבה כוחותינו מגיעים רק מכיוון אחד. ההיפך הוא הנכון – ניתן לפעול ממספר כיוונים, באופן תחבולני ומפתיע, כפי שנעשה במקרה המתואר, ובתנאי שהכוחות בקצה לא יהיו חלשים ומבודדים בנקודת המפגש עם האויב.

מקרה בוחן נוסף הוא קרב בינת־ג'בל ממלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה הוטל על עוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל גל הירש, לתפוס שטחים השולטים על העיירה בינת־ג'בל, כאשר בעיירה עצמה ובכפר הסמוך עיינתא היו ערוכים כ־100־150 פעילי חזבאללה, ובהם כ־40 מאנשי הכוח המיוחד של הארגון, וכן לפשוט על העיירה במטרה לפגוע בפעילים ובאמצעי לחימה. תחת האוגדה פעלו חטיבת גולני בפיקוד אל"מ תמיר ידעי, חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חגי מרדכי וחטיבת השריון 7 בפיקוד אל"מ אמנון אשל.

ביום הראשון לפעולה (23 ליולי 2006) נפצעו 14 לוחמים מגדס"ר (גדוד סיור) של גולני לאחר שזוהו בטעות כפעילי חזבאללה והותקפו בידי כלי טיס של חיל האוויר. במהלך חילוצם נפגעו שני טנקים מחטיבה 401, ונהרגו שני חיילים ונפצעו מספר חיילים ובהם מג"ד שריון. במקביל הרג כוח מגדוד 51, עליו פיקד סא"ל יניב עשור, שלושה פעילי חזבאללה בשתי היתקלויות מטווח קרוב (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 252־253).

בבוקר ה־26 לחודש החליט מג"ד 51 לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה. הגדוד נע בשני כוחות משנה: המג"ד נע עם פלוגה א' ממזרח, וסגנו נע עם פלוגה ג' ממערב. הפלוגה המסייעת נעה מעט מאחור, בחיפוי. פעילי החזבאללה שמעו את ניסיונות הפריצה של כוח הסמג"ד לאחד הבתים והחלו חילופי אש מטווח קרוב. סמוך לבית היה מטע זיתים, שהפך לשטח הריגה. מ"מ וחייליו נתקלו שם בפעילי חזבאללה ונפגעו. הסמג"ד הסתער לחלצם ונפצע, ובהמשך נהרג כשקפץ על רימון והציל את חיי הפצועים הסמוכים אליו. לאחר כרבע שעה מתחילת הקרב נהרגו חמישה לוחמים, בהם הסמג"ד והמ"מ, ושניים נוספים נפצעו אנושות.

שני קצינים בכוח הסמג"ד, מ"פ ג' ומ"פ לשעבר ביחידת אגוז שהצטרף לגדוד (ותפס בהמשך פיקוד על פלוגה ג' לאחר שמפקדה נפצע), ועמם מספר לוחמים, הצליחו לבסוף לפגוע בפעילי החזבאללה ולחלץ את הפצועים והגופות מן המטע לתוך הבתים. במקביל שלח המג"ד כוח קטן בפיקוד הקמב"ץ לסיוע, אשר תפס בית והכווין ממנו כלי טיס של חיל האוויר לפגיעה במקורות הירי (שטבון, 2016, עמ' 160). גדס"ר גולני הוזעק לסייע בחילוץ, שארך מספר שעות. כמעט עשר שעות לאחר שהחל הקרב, חולצו במסוק אחרוני הפצועים (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 254־256). שמונה הרוגים וכ־25 פצועים ספג הגדוד בקרב.

גדוד 51 לא נפל למארב ושני הצדדים הופתעו בה במידה ולחמו בנחישות. פעילי החזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים, "אבל תנאי ההיתקלות שללו מצה"ל את השימוש ברוב יתרונותיו הטכנולוגיים והפכו את העימות לקרב של רובאים, בשיניים ובציפורניים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 257). יתרה מכך, "כשגולני והצנחנים פעלו בשיטה של "אלמנות קש" (מארבים בבתים), כל יחידה נלחמה כמעט לבדה. כשגדוד 51 נקלע למצוקה במזרח בינת־ג'בל, הצנחנים במערב לא היו אפקטיביים בסיוע. הטנקים של חטיבה 7 אפילו לא התקרבו לשטח הבנוי ושום ציר לא נפתח כדי לאפשר תנועת כלי רכב משוריינים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 259).

למעשה, בקרב זה פעל הגדוד לבדו בדפוס פעולה שנכון ומתאים לבט"ש (בעיקר באיו"ש) ולא למלחמה, ללא אש משמעותית מקדימה, ללא כוחות שריון והנדסה צמודים לכוחות החי"ר וללא הדדיות מספקת בין הכוחות. הדבר הוביל לכך שבפעולה בקצה נוצרה נקודת חולשה שבה נוצר מעין "קרב הוגן" שבמסגרתו, בנקודת המפגש עם האויב, הגיע הגדוד ביחסי עוצמה יחסית חלשים. המבחן של הצפיפות הטקטית הוא כאמור בקצה, בנקודת המפגש עם האויב. שם עוצמת הכוח הצה"לי נבחנת.

לעומת מבצע "קורי פלדה 2" (הקרב על בינת'־ג'בל) ראוי לבחון את מבצע "שינוי כיוון 10" (7 באוגוסט 2006). על עוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, הוטל לכבוש את העיירה בינת־ג'בל כמעט עם אותם כוחות, כאשר הפעם נוספו לשלוש החטיבות הסדירות, גולני, צנחנים ו־7, גם חטיבת השריון מילואים "מרכבות הפלדה", בפיקוד אל"מ מאיר פינקל, וכן אגד ארטילרי בפיקוד אל"מ אמנון מאיר.

על־פי התכנית, חטיבת הצנחנים תתקוף את העיר מעורפה ממערב למזרח, ואילו חטיבת גולני תתקוף ממזרח למערב. כוחות השריון, הן מחטיבה 7 והן מחטיבת "מרכבות הפלדה" יישארו בעמדותיהם ברכסי מרון א־ראס וירון, השולטות על המרחב. על חטיבת "מרכבות הפלדה" הוטל גם לפרוץ ציר רק"מ אל פאתי בינת־ג'בל, בקרבת רכס השלעבון, "על מנת להביא טנקים לעמדות אש במרחב שבו פועלת חטיבת הצנחנים – מקום לא צפוי להגעת שריון ודרך לא שגרתית. כך יותקף המרחב מכל עבריו באש טנקים ובפעולת רגלים אל שטחי המפתח. מרכז האש עם האגד הארטילרי, בשיתוף עם כוחות אוויריים, יפעיל את מהלומת האש" (הירש, 2009, עמ' 354).

הקרב, כתב הירש, התנהל על־פי התכנית. טרם הלחימה של כוחות היבשה הקפיד מפקד האוגדה למצות ככל שניתן את מאמצי האש, האיסוף והמודיעין במטרה לפגוע באויב, וגם זה ביטוי לתפיסת הצפיפות הטקטית, שגורסת שיש לייצר לפעולות כוחות היבשה תנאים מבצעיים טובים ככל שניתן. "העיר מותקפת בעוצמה רבה, האגד הארטילרי שלנו הולם במעוזי המחבלים ובשמורות הטבע המקיפות את השטחים הבנויים, מטוסי קרב תוקפים מטרות, מטס אחר מטס, סוגים שונים של אש ניתכים על יעדים במרחב כהכנה לפעולה הרגלית בשטח הבנוי. בחסות האש הזו מתקדמים כעת משני עברי צומת צף אל־הווא כוחות 'גולני' והצנחנים, על פי התוכנית" (הירש, 2009, עמ' 356).

במהלך הלחימה נתקלו הצנחנים בהתנגדות עיקשת סמוך לצומת ושלושה לוחמים נהרגו. "תחת האש הכבדה מסייעת חטיבת 'גולני' לחטיבת הצנחנים בקרב המתנהל. חיפויים הדדיים מתואמים וכוח טנקים הכפוף ל'גולני' נשלח על ידי תמיר לסייע לחגי" (הירש, 2009, עמ' 361). ההתקדמות המתואמת של הכוחות לתפיסת שטח המפתח, צומת צף אל־הווא, יצרה לחץ על פעילי החזבאללה במרחב הצומת. "גדס"ר הצנחנים, בפיקודו של נמרוד, ממשיך לפעול מכיוון אחד, גדוד 890 פועל מן השטח השולט על הצומת מעברו האחר, במרחב עיינתא פועלת חטיבת 'גולני'" (הירש, 2009, עמ' 361). בשלב זה, לתפיסת מפקד האוגדה, פעילי חזבאללה במרחב הוכרעו, ואלו שלא נהרגו נסוגו.

יש לציין כי במהלך הקרב אירעו לא מעט אירועי ירי דו־צדדי (דו"צ) של כוחותינו, ובכלל זה אירועי דו"צ שגרמו לנפגעים הן בחטיבת הצנחנים והן בין כוחות חטיבת השריון 7 וכוחות גולני (אלרון, 2008, עמ' 453).

הקרב, כמו קרב שכם, הוא דוגמה נוספת לאופן שבו הצפיפות הטקטית סייעה להצלחת צה"ל, שכן הומחש בו כיצד הצבא יישם עדיפות מקומית על אויב. במלחמה יקרה הכל – תהיה עקת הקרב, יהיו עייפות, קרקע מאתגרת ועוד. מה גם שצה"ל לא נלחם במעמד צד אחד. במלחמה, כמאמר הגנרל פאנפילוב, "קיים אויב, והוא לא תמיד עושה מה שרצוי לך" (בק, 2001, עמ' 136). אולם הצפיפות הטקטית, מציבה בלחימה כוח חזק דיו בשביל לצאת מכל תסבוכת, ויתרה מכך, אין הכוחות פועלים לבדם בחלל ריק. היכן שנדרש מיושם עיקרון ההדדיות (כפי שכוחות גולני סייעו לצנחנים ב"שינוי כיוון 10"), שמאפשר להתגבר על טעויות מקצועיות, פערי כשירות, וכן על מהלכי האויב.

לקחים למערכה הבאה

אמנם מבצע "שומר החומות" היה מבצע הרתעתי בו הפעיל צה"ל רק חלק קטן מיכולתו ועוצמתו, אך הכוח שהופעל הדגים היטב את היכולת של צה"ל לרשום הישגים מול צבא טרור כאשר הוא מרכז מאמץ ומביא לידי ביטוי את עדיפותו ביחס לאויב.

במערכה הבאה, לצד מאמץ אש מדויקת מוכוונת מודיעין ומאמץ הגנתי יעיל מאוד, שיימנע מן האויב לקזז את הישגי התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שיגבו מחירים בנפש (הלוי, 2020, עמ' 254), עשוי צה"ל להידרש למאמץ מתמרן. אין הכוונה בהכרח לתמרון כבד ועתיר סדרי כוחות. התיאורטיקן הצבאי ויליאם לינד כתב עבור חיל הנחתים האמריקני את המסמך "לוחמת תמרון", לאור לקחי הלחימה בווייטנאם. במסמך המליץ על שינוי היחסים בין אש לתנועה, כך שהאש תשמש ליצירת שורה של מצבים לא צפויים ומסוכנים לאויב. לינד המליץ למפקדים להפעיל את האש כך "שתסייע לכם לתמרון – דכאו את האויב תוך תנועה סביבו או דרכו. השתמשו באש בין־זרועית והשתמשו ביותר מסוג אחד של סיוע אש במהלך התקיפה כדי להכות את האויב פיזיקלית ופסיכולוגית כאחד" (גרייצר, 2015, עמ' 71).

למבצעים שכאלה נדרש מהלך מתמרן אחר, שישלב בין כוחות שיפשטו על יעדי אויב במערכה מוגבלת, ובין מספר קטן של צוותי־קרב חטיבתיים, גמישים, מהירים, קטלניים בלחימה במגע ישיר ומרושתים היטב בכדי לרתום מודיעין ואש מן התווך, כדי ליצור תחושת נרדפות בקרב האויב, שמאמץ האש מתקשה לייצר, ולפגוע בו ביעילות גבוהה יותר (גולן ופרל פינקל, 2021, עמ' 15).

בכל נקודת זמן נדרש מפקד לבצע הערכת מצב ביחס למשימה לאור המטרה, ולא פעם המשימה דווקא מאפשרת לממש את יחסי העוצמה שיש בין צה"ל לאויביו. כאמור, קיימים מקרים בהם ישנה בהילות נוסח מלחמת יום הכיפורים, במיוחד נוכח האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף (שהמחשה לו, גם אם בזעיר אנפין, במבצע "שומר החומות"). אך בעוד שמהדרג האופרטיבי נדרש לפעול במהירות כדי להסיר את האיום על העורף וליצור ולשמר את תנופת ההתקפה, הרי שמהרמה הטקטית נדרש להקפיד לפעול באופן החזק ביותר האפשרי (ולא האובייקטיבי). שכן, לא פעם ניתן להשקיע עוד כוחות ומשאבים במשימה, בכדי שבסופו של יום, בקצה, האויב יפגוש כוח עדיף של צה"ל. שהרי המטרה, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי, היא להביא אקדח לקרב הסכינים ולא לנהל קרב הוגן.

ח"כ לשעבר עפר שלח כתב כי כאשר יפגוש האויב במלוא עוצמתו של צה"ל, כפי שבאה לידי ביטוי בתמרון יבשתי ולא רק באש מנגד, הרי ש"הנוכחות הפיסית בשטח, תחושת האיום והנרדפות בכל מקום והסכנה לשרידותם של המערכים החשובים ביותר שלו, עשויים ליצור אצל האויב תחושה של עימות עם כוח חזק בהרבה, להפחית את רצונו להילחם ולהחדיר לתודעתו את ההכרה שדרך המאבק המזויין מול ישראל תביא איתה הרס ואף איום קיומי" (שלח, 2021). אך כדי לממש תמרון שכזה נדרשת פעולה בצפיפות טקטית.

היערכות להפעלת כוח מתמרן בצפיפות טקטית, שתציב מול האויב כוחות יבשה חזקים בהיקפם, בציודם ובחימושם, בכמות ניכרת, תצמצם את האיומים שמולם ניצב הכוח המתמרן ותהפוך את התמרון, בין שיעשה במתכונת של פשיטה, במבצעי הרתעה, או כיבוש במבצעי הכרעה, לחלופה ריאלית, שמחיריה לא גבוהים באופן יחסי. חשוב להדגיש כי התמרון חייב להיעשות בכוחות חזקים מאד שלהם עדיפות מוחלטת על האויב בעוצמה, כמות ואיכות. הגנרל ויליאם דה־פוי, שפיקד במלחמת וייטנאם על דיוויזיית חי"ר, אמר בפרפרזה על קביעתו הידועה של הגנרל נתן בדפורד פורסט, כי הניצחון ״מגיע לצד המצליח לרכז את כוחותיו במקום הקריטי וברגע הקריטי בשדה הקרב״ (מקליר, 1993, עמ' 180).

כוחות היבשה שיופעלו יידרשו בראש ובראשונה, כפי שניסח זאת אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, לנצח בקרב הראשון (ברעם ופרל פינקל, 2021, עמ' 11). הסיבה לציווי זה נובעת הן בשל הצורך למנוע כל הישג מהאויב והן משום שהדבר יהווה מהלומה תודעתית על האויב, ויקנה לכוחות צה"ל הצלחה (שאותה ניתן לנצל) ותחושת הצלחה שתורמת משמעותית לביטחון העצמי ותחושת המסוגלות של הכוחות. כל אלו תורמים לפריצת המחסום התודעתי שקיים במוחם של הלוחמים והמפקדים בנוגע למלחמה והפעולה מעבר לגדר. יתרה מכך, "אם אתה מפסיד את הקרב פנים אל פנים", הסביר בשעתו אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג, את הכלל שעמד לנגד עיניו כבר כמג"ד גדס"ר צנחנים במלחמת לבנון הראשונה, "כל היתר נעשה לא רלוונטי" (מקרגור, 2007, עמ' 287).

תפיסת ההפעלה לניצחון נועדה, כתב הרמטכ"ל, לייצר "יכולת הכרעה ברורה במערכה, המציגה משוואה משופרת של 'הישג־זמן־מחיר'" (כוכבי, 2021, עמ' 8). אחד הביטויים הטקטיים של התפיסה הוא עיקרון הצפיפות הטקטית שמאפשר לכוחות היבשה לממש משוואה זו של הישג גבוה בזמן קצר ובמחיר קטן ככל שניתן.

בכל האמור במשתנה הזמן במשוואה, הרי שלכאורה ניתן להניח שמשך הזמן הנדרש כדי לכנס את כלל סד"כ הכוחות הדרושים לביצוע מיטבי של פעולה וכדי למצות מאמצים שונים (בהם אש ומודיעין) בטרם לחימת הכוחות במגע ישיר כנגד האויב, מאריך את משכו של העימות. זוהי תפיסה שגויה. כשם שבטרם יציאה לריצה מוטב להקדיש זמן בנעילת נכונה של הנעליים וקשירה הדוקה של השרוכים, כדי למנוע נפילות, פציעות ועיכובים במהלכה, כך מוטב להקדיש זמן (במידת האפשר כמובן) לרכז ולכנס נכון את הכוח בטרם פעולה. שאם לא כן תקלות, חולשות וכשלים עלולים להתרחש ולהאריך את הפעולה כמו גם להציב את כוחותינו בעמדת נחיתות שממנה נבקש להימנע. חכם המלחמה הסיני סון טסו כבר עמד על כך שלא ניתן להיות חזקים בכל מקום ומי שינסה לעשות כן יהיה חלש בכל מקום (סון טסו, 1988, עמ' 40), אולם מול צבאות הטרור יכול צה"ל לרכז כוחות ומאמץ ולהפעילם בהדדיות במקומות רבים מאד, גם אם לא בכל מקום, באופן שיביא לידי ביטוי ומיצוי את יתרונו עליהם, וכך צריך לחשוב ולפעול.

בצה"ל רווח הביטוי לפיו "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". איתנות ונכונות לעמוד בקשיים ולחצים הן תכונות חיוניות לכוחות הלוחמים בכל תנאי, בוודאי במהלך אי־הוודאות, האקראיות והכאוס של המלחמה. אולם כפי שנכתב לעיל על המפקדים לפעול באופן המקצועי ביותר ולעשות כל שביכולתם בכדי שאלו יהיו המשאב האחרון שלו יידרשו בקרב. פעולה בצפיפות טקטית היא גישה מקצועית שתאפשר להם לצאת ולפעול בשדה הקרב כשהם נהנים מעדיפות ברורה ביחסי העוצמה מול האויב מולו יילחמו. אויב זה יפגוש מולו כוח צה"ל מתמרן עוצמתי, הפועל בצפיפות טקטית כזו שתשלול ממנו את היכולת להשיג עמדת יתרון מקומית. גם כאשר יפתיע האויב את כוחותינו – לא יעלה בידיו לכתר או לנתק כוח קטן חלש ומבודד – כי פשוט לא יהיה כזה. בקיצור, נבוא חזקים.

תא"ל אבי רוזנפלד, מפקד עוצבת הבזק. בעבר שימש רוזנפלד, יוצא סיירת נח"ל, כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, יחידת שלדג, החטיבה הצפונית ברצועת עזה וחטיבת בית־הספר למ"כים.

גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". הוא סרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
המחברים מבקשים להודות לתא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, וסא"ל (מיל.) אבירם רינג, על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

"גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספר המתח החדש של תא"ל (מיל.) יפתח רייכר־עתיר תיאר את עולם הריגול כמורכב, אפור, מלא תחבולות ובגידות מכל הסוגים ובעיקר הרבה בדידות. זו השגרה. אבל מה קורה כשמוסיפים לתבשיל לוחם מוסד שהתנדב למשימה שממנה לא חוזרים?

את ספרות הריגול ניתן לחלק למעשה לשני תתי־סוגים. ישנם אלו המנסים לכתוב, בדומה למאסטר של התחום, הסופר האמריקני המנוח טום קלנסי, טכנו־מותחנים שמשלבים בין מחקר מעמיק בטקטיקות וטכנולוגיות צבאיות למציאות הגיאופוליטית כמו־אקטואלית. התוצאה היא לרוב ספר מתח עמוס באקשן (אצל קלנסי וגם אצל פורסיית הבריטי הספרים היו גם חכמים מאוד ובקצב אחר, איטי יותר).

דוגמה לספר שכזה שיצא לאחרונה הוא "הרוסי" (הוצאת תכלת, 2021) מאת הסופר האמריקני בן קואס, ששירת כיועץ פוליטי וככותב נאומים בממשל הנשיא ג'ורג' בוש האב וניהל את קמפיין הבחירות של מיט רומני למשרת מושל מסצ'וסטס. מאחורי קואס כבר יש סדרת מותחנים רבי־מכר שגיבורה הוא רב־סמל דיואי אנדראס (שמופיע גם כאן בהופעת אורח), יוצא רג'ימנט הריינג'רס וכוח דלתא, שישנה הסכמה בקהיליית המבצעים המיוחדים "שהוא הכי טוב" (עמוד 124).

הספר החדש הוא הראשון בסדרת ספרים שגיבורה הוא רוב טקומה, "חבר בצוות 6 של אריות הים" (עמוד 96), יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני (ה־SEAL Team 6) המתמחה בלוחמה בטרור. בהמשך שירת בקבוצת המבצעים המיוחדים של ה־CIA וביצע שורה של פעולות חשאיות מסמרות שיער.

המשימה שהוטלה עליו בספר היא "לצוד את ראשי המאפיה הרוסית" (עמוד 94). טקומה נבחר למשימה "כי הוא יודע איך להרוג. הוא גם דובר רוסית" (עמוד 95). זה לא הזיק שאנשי המאפייה שבהם מדובר רצחו את אביו, התובע הכללי של ארצות הברית ושעקבותיו של אחיו הגדול, אף הוא קצין בקומנדו הימי, אבדו במשימה חשאית ברוסיה. אם זה נשמע למישהו כמו סרט אקשן ארוז כספר, הסיבה היא שזה בדיוק מה שזה. 

התת־סוג השני, תיאר את עולם הריגול כעולם מורכב. הסופר והמתרגם (ואיש קהיליית המודיעין) יונתן דה שליט כתב בשעתו כי סופרים אלו, ובראשם הכהן הגדול של הז'אנר, הסופר הבריטי המנוח ג'ון לה־קארה, הבהירו לקוראים "שהטובים והרעים נמצאים בשני צדי המתרס. היו מפגשים חשאיים, פרצי אלימות קצרים, חדרי חקירות מסויטים, תחבולות, בגידות מכל הסוגים, גיבורים אפרוריים והרבה הרבה ערפל". עלילת הספרים הללו מורכבת פי כמה מכפי שיכולה להיות זו של ספרים מן התת־סוג הראשון.

"כל מיני מבצעים ושליחויות"

לפני כשמונה שנים פרסם תא"ל (מיל.) יפתח רייכר־עתיר, ראש מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן לשעבר, את ספר המתח "המורה לאנגלית" (הוצאת כתר, 2013), שתיאר כיצד שבה רייצ'ל, לוחמת מוסד שפרשה, לארץ יעד, קרי מדינת אויב (הצנזורה אסרה על המחבר לחשוף באיזו מדינה מדובר), שבה פעלה בעבר. שני אנשי מוסד שפרשו, ג'ו, מפקד יחידת קיסריה, אגף המבצעים המיוחדים, ואהוד, שהיה המפעיל של רייצ'ל, נדרשו לבחון את מסלול השירות של רייצ'ל ולהבין מדוע חזרה לשם וכיצד, אם בכלל ניתן, לחלץ אותה.

התוצאה היתה ספר חכם, כתוב היטב, שהציג לקורא מציאות מורכבת ואת בדידותם של הלוחמים החשאיים, הפועלים הרחק מן הארץ כשההגנה היחידה שלהם, הנשק היחיד שברשותם הוא הכיסוי שלהם.

מאז פרסם רייכר־עתיר מספר ספרים, ועתה, כך נראה, הוא חש מוכן לחזור לגיבורים שהשאיר מאחור במותחן ריגול חדש, "מוות שימושי מאוד" (הוצאת תכלת, 2021). אירועי הספר הקודם הובילו לכך שמידע חדש שהגיע למוסד הצביע על כך שבמדינת האויב שבה פעלה בעבר רייצ'ל, ישנה תכנית לפיתוח נשק ביולוגי להשמדה המונית. תכנית שהוסתרה, בדומה לתכנית הגרעין הסורית בשעתו, במיומנות רבה מעיניה של קהיליית המודיעין הישראלית.

את תכנית הגרעין הסורית תקפו והשמידו ב־2007 מטוסי קרב של חיל האוויר. הפעם בחרה ממשלת מדינת האויב להסוות את התכנית באמצעות כיסוי תמים, ומיקמה את מעבדת המחקר והפיתוח של הנשק הביולוגי בקומות התת־קרקעיות של בית חולים גדול, ומנעה בכך את עצם תקיפתו מן האוויר. משימת סיכול התכנית הוטלה אם כן על המוסד.

ראש המוסד, יונה שמו, יליד אנגליה ובוגר אוקספורד (ויש בכך דמיון לראש מוסד אחד לפחות) "העפיל בסולם הקידום במוסד דרך כל התפקידים בקיסריה ודרך הצומת, היחידה לגיוס סוכנים. בכל אלו הוא היה אלוף שאין שני לו" (עמוד 34). בשל העובדה שהמודיעין התבסס על המבצע הקודם הוא החליט להחזיר מגמלאות את אהוד, חברו הטוב, שבעברו כקצין איסוף במוסד "היו כל מיני מבצעים ושליחויות" (עמוד 40), והטיל עליו לסכל את התכנית.

אהוד הפעיל את רייצ'ל בשורה של מבצעים כנגד אויביה של מדינת ישראל והיה מאוהב בה בסתר. באחד המבצעים, הוטל עליה ועל סטפן, המתנקש הבכיר של קיסריה, להרוג רב־מחבלים אכזרי בעיר חוף בצפון אפריקה (שגם את זהותה הקפיד המחבר שלא לחשוף בפני קוראיו). "כשהם ביצעו את החיסול במעלית היה להם את כל המידע מראש. רייצ'ל עלתה עם האובייקט לקומה שסטפן חיכה בה וכשהדלת נפתחה, סטפן חיסל אותו ואת שומר הראש" (עמוד 168). במבצע אחר רייצ'ל "הטמינה את המטען שפוצץ את שני המנוולים שעשו את הפיגוע בגן היהודים היהודי באמסטרדם" (עמוד 86).

רייכר־עתיר, יוצא הצנחנים שפיקד בין היתר על הסיירת החטיבתית ושימש כסגן מפקד סיירת מטכ"ל במבצע אנטבה, נשען בתיאור זה ובאחרים על ניסיונו שלו כמי שהשתתף בפעולות חשאיות רבות. בין היתר הוא פיקד מחפ"ק בלב ים על מבצע "הצגת תכלית", בו הרג בתוניס כוח מסיירת מטכ"ל, שהוביל מפקדה דאז, משה "בוגי" יעלון, את אבו ג'יהאד, סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף.

"אנחנו הופכים להיות כמוהם"

"בתוך המדינה, כולנו כפופים לחוק הישראלי. מחוץ לישראל אנחנו שליחים, לוחמים, כמו חיילים בשדה הקרב. כמו חיילים, אנחנו הורגים, אנחנו שודדים, אנחנו גונבים ומרמים וגורמים נזקים ליריבים שלנו, לכל מי שרוצה בהשמדתנו. ככה זה" (עמוד 16), סיכם המחבר את מציאות חייהם של אנשי המבצעים החשאיים, ובהם אהוד ואנשיו.

אחד מפקודיו של אהוד הוא יובל לביא, יוצא יחידת קיסריה, הקשוח והשתקן. "על השירות בסיירת הוא דיבר פחות ועל העבודה בכלל לא" (עמוד 123). יובל הוא איש מבצעים מנוסה. במשימת התנקשות בבכיר בארגון טרור בלוב נמלט המחבל לחדר השינה. יובל רדף אחריו ומצא אותו מתחבא בארון קיר. "יריתי בו שני כדורים בראש ואחר כך גררתי אותו החוצה ויריתי עוד אחד בלב. כדי להיות בטוח", (עומק 20), סיפר. יובל לא היסס אז וגם עתה, כך נראה, הוא אינו מהסס.

כמו בספרו הקודם ובדומה לספרים שכתב לה־קארה, בחר רייכר־עתיר להותיר הרבה מהפרטים עמומים. בראש תכנית הפיתוח של מדינת האויב, שזהותה נותרה גם עתה נסתרת לקוראים, עמד ד"ר פארוק, "המדען הראשי. ראש צוות הפיתוח. האיש שבלעדיו אי אפשר" (עמוד 143). שנים היתה קהיליית המודיעין משוכנעת שמת, לאחר מאבק במחלת הסרטן, ועתה התברר שהוא חי, בזהות בדויה, והוסיף לפתח נשק להשמדה המונית. 

"לפעמים אני בעד לעשות דברים שאני נגדם" (עמוד 142), אמר ראש המוסד לראש הממשלה. "אני ממליץ שנהרוג אותו" (עמוד 142), הסביר והתכוון לד"ר פארוק. אולם פארוק נחבא היטב בין כתלי מכון המחקר הסודי שאותו ניהל, אשר היה חבוי בקומות התחתונות של בית חולים ששימש כהסוואה מושלמת.

ולכן, הסביר, ראש המוסד לראש הממשלה אין ברירה אלא ללכת על "מתאבד משלנו. אין דרך אחרת" (עמוד 144). עכשיו נשאר רק למצוא מתנדב למשימת הקַמִיקַזֶה הזו, וכמובן שישנו אחד, מתנדב מושלם. יובל, השיב ראש המוסד, "יש לו ALS והוא רוצה לעשות את זה" (עמוד 145). 

"כבר ראינו את המקרים שחיסול הביא לעיכוב, הביא להסתרה, הביא לנחישות רבה יותר" (עמוד 143), הקשה ראש הממשלה על ראש המוסד, וזה נאלץ להודות שאכן כך קרה לא פעם. מנגד, במטרה להמחיש את האפקטיביות של פעולות סיכול ממוקד נתלה אהוד, ולמעשה המחבר, בחיסולו של ג'רלד בול, שיוחס על־פי פרסומים זרים למוסד. בול, שעבד עבור הרודן העיראקי צדאם חוסיין היה "המומחה לתותחים ארוכי טווח שחוסל אי־שם ב־1990. עם מותו גם הפרויקט הופסק. זה הרעיון. רק פארוק יכול. הדרך עוד ארוכה והכול תלוי בו. הם יודעים את זה וגם הוא" (עמוד 205).

"אנחנו הופכים להיות כמוהם" (עמוד 150), התריע יניב, פקוד אחר של אהוד, וכיוון לכל אותם ארגוני טרור שמפעילים מחבלים מתאבדים ולמדינות שתומכות בהן. אין כאן דיון על המוסריות שבתקיפה, שכן בעוד שמדינות המערב מודדות את הצלחת המשימה בשני פרמטרים, האם היא היתה מוצלחת ובכמה מעט אזרחים נפגעו, ארגוני טרור מודדים הצלחה בפגיעה בכמה שיותר.

אבל יש משהו קר ואכזרי בשליחת איש מבצעים למשימה שאין ממנה חזרה, לפעולת התאבדות. יציאה לפעולה הרת סכנות שהסיכוי לשוב ממנה קלוש הוא דבר אחד, ואילו כאן מדובר על דבר אחר לגמרי.

גם ראש המוסד מצדו ביקש לדעת אם לאהוד יש את "טיפת האכזריות הנדרשת כדי להוציא את המבצע הזה לפועל" (עמוד 162). האם הוא יכול לפקד על המבצע שיאפשר ליובל לחדור ליעד בידיעה שזהו כרטיס בכיוון אחד? "בחיים לא הוצאתי לוחמים למשימה שלא הייתי מוכן לבצע בעצמי" (עמוד 162), השיב אהוד. 

אף שמדובר במותחן ריגול המחבר לא ויתר על תיאור התמודדותו של יובל עם מחלת ה־ALS (ניוון שרירים), עם תחושת הבגידה של גופו, עם האופן שהדבר השפיע על משפחתו ועל הקשר שלו עם אשתו. נדבך נוסף הוא, כאמור, הדיון בשאלה האם זה מוסרי לשלוח לוחמים, ואפילו היו מתנדבים וחולים במחלות סופניות, למשימות שכאלו, עם כרטיס בכיוון אחד. נדבכים אלו מוסיפים עומק לספר והופכים אותו, לצד העלילה המותחת והבקיאות של רייכר־עתיר בנבכי העולם החשאי, למוצלח במיוחד.

"נצטרך להילחם כדי לנצח" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו "לא פיקניק" תיאר גנרל ג'וליאן תומפסון את נתיב הקרבות של החטיבה שעליה פיקד בפוקלנד. מתרבותה, מערכיה, ומרמת הלחימה שלה צה"ל יכול ללמוד לא מעט גם כיום.

ב־1982 לחם צה"ל במלחמת לבנון הראשונה ובמקביל לחם הצבא הבריטי במלחמת פוקלנד. ולא זו אף זו בשתי המלחמות הונחתו מהים כוחות חי"ר מובחרים. בפוקלנד הייתה זו חטיבת הקומנדו ה־3 של חיל הנחתים המלכותי (ובהמשך הונחתו חטיבת חי"ר נוספת ומפקדה אוגדתית), ובלבנון הייתה זו עוצבת האש כשבראשה חטיבת הצנחנים הסדירה.

על הדמיון בין המלחמות עמד בשעתו האלוף (מיל.) דורון אלמוג. "מאחר שבמלחמת לבנון פיקדתי על כוח צנחנים, שנחת מהים בליל 7-6 ביוני 1982, והוביל במרבית שלבי הלחימה את החטיבה הסדירה של הצנחנים במסע רגלי לביירות, שאלתי את עצמי, מה בינינו לצבא הבריטי? ומה ניתן ללמוד מהמסע המפואר של חטיבת הקומנדו 3?", כתב במאמר ב"מערכות".

הדמיון היה כה רב, ציין, עד כי ב־13 ביוני 1982 חטיבת הצנחנים ניצבה בפאתי ביירות, בתום מסע רגלי עתיר קרבות בן 70 ק"מ. בו בזמן לחמה חטיבת הקומנדו ה־3 בקרב האחרון שלה. למחרת נכנע הצבא הארגנטינאי. 

נתיב הקרבות של חטיבת הקומנדו ה־3 של חיל הנחתים המלכותי תואר בספר המופת "לא פיקניק" (הוצאת מערכות, 1992), שכתב מפקדה, גנרל ג'וליאן תומפסון. העניין של אלמוג במלחמה הוביל אותו ליזום, בהיותו קחצ"ר, את תרגום הספר לעברית

"לא פיקניק"

ב־2 אפריל 1982 כבש הצבא הארגנטינאי את איי פוקלנד שבשליטת בריטניה בטענה כי מדובר בשטח ריבוני של ארגנטינה. ממשלת בריטניה בראשות מרגרט תאצ'ר החליטה, למרות המורכבות שבניהול מלחמה במרחק כה רב, להשיב לידיה את השליטה באיים.

כוח משימה ימי, בפיקוד אדמירל ג'ון פוסטר "סאנדי" וודוורד נשלח לכבוש את האיים. הרכיב היבשתי בכוח המשימה היה חטיבת הקומנדו ה־3, שעליה פיקד תומפסון, איש חיל הנחתים המלכותי. לצק"ח, שכלל את גדודי הקומנדו של החיל, 40, 42 ו־45, צורפו גם שני גדודי צנחנים ופלגות מן הכוחות המיוחדים (ה־SBS וה־SAS).

הכוח הארגנטינאי נהנה מיתרונות מובהקים ביחסי הכוחות ומקרבה יחסית לבסיסיו (האיים מרוחקים כ־500 קילומטרים מחופי ארגנטינה לעומת כ־10,000 ק"מ מבריטניה). שטחם של האיים הררי וגבעי ברובו, מה שסיפק עדיפות לכוח מגן שנערך נכון בשטח, ומזג האוויר היה גשום ומלווה ברוחות חזקות. בקיצור, הכוחות שלחמו בפוקלנד סבלו כל העת מקור, רטיבות ומכך שהם צועדים במעלה ההר.

"כשנתתי את הפקודה לנחיתה, אמרתי בין שאר הדברים, שהמבצע שאנו עומדים לפתוח בו לא יהיה פיקניק. גמרתי אומר ששום אדם בחטיבתי לא יחיה באשליות, אלא יבין שנצטרך להילחם כדי לנצח" (עמוד 15).

לפני הנחיתה פעלו באיים הכוחות המיוחדים. פשיטה בולטת הייתה על הבסיס האווירי הארגנטינאי באי פבל. פלגה ד׳ מה־SAS הוטסה לאי במסוקים וחדרה לבסיס. "הכוח המסתער, בפיקודו של סרן המילטון, השמיד את כל אחד־עשר המטוסים שהיו בשדה, במטעני חבלה מוכנים מראש" (עמוד 50). היה בכך דמיון רב לייעוד המקורי של היחידה, במלחמת העולם השנייה.

גוז גרין

בליל 22/21 במאי נחתו כוחות החטיבה מן הים. ראשון נחת גדוד הצנחנים 2 בפיקוד לוטננט־קולונל הרברט ג׳ונס. הנחתות שהשיטו את אנשיו עצרו "כחמישה מטרים לפני קו המים ופתחו אל הכבשים הקדמיים שלהן. גדוד 2 עשה דרכו לחוף. רגלי האנשים לא היו עתידות להתייבש שוב עד לכיבוש גוז גרין ודארווין, כעבור תשעה ימים" (עמוד 72). כמעט במקביל נחת גדוד הקומנדו 40 בהצלחה.

בשלב השני נחתו גדודי קומנדו וגדוד צנחנים נוסף. "עכשיו שעלינו על היבשה, הרגשנו כמו דגים במים" (עמוד 73), העיד קפטן איאן גרדינר, מ"פ בגדוד הקומנדו ה־45. לאחר הנחיתה ניהל צוות הקרב החטיבתי קרב התקדמות סדור עד לכפר גוז גרין.

הקרב על גוז גרין, אולי המרכזי והמפורסם במלחמה, החל כקרב לילה. פלוגות ב' ו־ד' של גדוד הצנחנים 2 השתלטו בקלות יחסית על יעדיהן, אך עם שחר נתקלה פלוגה א בהתנגדות קשה בעת שניסתה לכבוש את גבעת דארווין.

אז החליט המג"ד, ג'ונס, שעליו להתערב באופן ישיר. "באומץ שאין כדוגמתו ותוך התעלמות גמורה מהסכנה לחייו, הוביל ג'ונס אישית התקפה על חפירת אויב, ונפגע באש מחפירה אחרת שלא הבחין בה" (עמוד 97). ג'ונס נהרג, ועוטר על גבורתו בצלב ויקטוריה.

הסמג"ד, מייג'ור כריס קיבל, תפס פיקוד על הגדוד. במקביל פקד מ"פ ב׳, מייג'ור ג'ון קרוסלנד, לירות טילי נ"ט מסוג מילאן לעבר הבית המרכזי שבו התבצר הכוח הארגנטינאי. הפלוגה של קרוסלנד ירתה "בדייקנות קטלנית לעמדות הנשק ולחלונות הבית. נים, שפיקד על פלוגה ד׳ תוך גילוי יוזמה ראויה לשבח וחוש טקטי טוב, הניע את פלוגתו לאורך קו החוף, מתחת למצוק הנמוך, ובסיוע מא"גים שהוצבו על קו הרכס ואש ארטילריה, קיפל את אגף האויב. הפגנת כוח זו שברה את רצון הלחימה של האויב, וחייליו החלו להיכנע בהמוניהם" (עמוד 99).

תמונת הקרב התהפכה וקיבל פקד על "התקפה בשלושה ראשים" (עמוד 99) שהכריעה את האויב. 17 חיילים בריטים נהרגו בקרב (בהם המג"ד). הצנחנים הרגו 47 חיילים ארגנטינאים ושבו 961 נוספים. בשלב זה נחתו באי חטיבת החי"ר ה־5 של צבא היבשה ומפקדה אוגדתית בפיקוד גנרל ג'רמי מור, שתחתיה פעלו מעתה כלל כוחות היבשה במלחמה.

שתי אחיות ושני הרים

קרב אחר בספר שראוי להתעכב עליו הוא התקפת הלילה החטיבתית. לאחר כיבוש גוז גרין נע גדוד הקומנדו ה־45, בפיקוד לוטננט־קולונל אנדרו וייטהד, במסע רגלי מפרך בן למעלה מ־20 ק"מ לגזרת הר קנט. גרדינר, מפקד פלוגה ר' בגדוד, היה גאה באנשיו שצעדו בשטח קשה עם משקל כבד על גבם מבלי להתלונן ולקטר. לדבריו, "הנחתים היו נפלאים" (עמוד 108). הגדודים האחרים נעו במקביל. כמעט כל מי ששירת בחי"ר בצה"ל, וצעד בחום ובקור בתרגילים המפרכים, יוכל להזדהות עם התמונות והתיאורים של המסעות הרגליים של הנחתים בספר.

כאמור, על החטיבה הוטל לכבוש שלושה מאחזי אויב בשטח ההררי והמח"ט, תומפסון, בחר לבצע התקפת לילה חטיבתית. לא אתגר של מה בכך, נוכח אויב ערוך היטב, ותנאי השטח ומזג האוויר.

הקרב לכיבוש הר לונגדון, אותו תקף גדוד הצנחנים ה־3 בפיקוד סא"ל יו פייק, היה קשה. "הלחימה נמשכה כמעט עד עלות השחר, כעשר שעות של "לוחמת ביוב", כפי שתיאר אותה מישהו: לחימה מטווחים קרובים בדרך־כלל, ברימוני־יד, ברובים מכודנים ובטילי לאו 66 מ״מ, עם סיוע תותחים, תותחים ימיים, מרגמות ומקלעים. את הקרב הזה ניהלו הקצינים הזוטרים, המש"קים והטוראים באומץ־לב, בעקשנות ובתוקפנות" (עמוד 147).

במקביל, ניהלה החטיבה שתי התקפות גדודיות נוספות: על גדוד הקומנדו ה־42 הוטל לכבוש את הר הרייט, ועל גדוד הקומנדו ה־45 בפיקוד וייטהד הוטל לכבוש את צמד ההרים שכונה שתי האחיות.

פלוגה ר', בפיקוד קפטן גרדינר, הובילה את המתקפה הגדודית. תחילה לא נתקלה בהתנגדות, אלא שאז נפתחה עליה אש מקלעים. גרדינר "משך את מחלקה 3 לאחור והזמין אש מרגמות וארטילריה לפני ששלח את מחלקה 2. אחר כך הורה למילאנים לירות לעבר האויב מעל ראשה" (עמוד 153). המחלקה הסתערה לעבר עמדות האויב "והשתלטה על היעד, תוך שהיא קוטלת או מניסה את מקלעני האויב" (עמוד 153).

לאחר מכן הנחה המג"ד, "שמיקם עצמו בראש כוחותיו" (עמוד 155), לנצל את תנופת המתקפה עד לכיבושם המוצלח של שתי האחיות. המחבר קבע כי "גדוד 45 פעל יפה להפליא; השילוב של שליטה טובה, כושר גופני ושימוש נכון בעוצמת אש אפשר לו להשתלט על היעדים באבידות קלות. קולו של המג"ד בקשר פעל כסם הרגעה על כל שומעיו, והוא תמיד נמצא במקום הנכון ברגע הנכון כדי להשפיע על מהלך המאורעות" (עמוד 156).

תרבות צבאית שיש ללמוד ממנה

ניכר כי תומפסון אהב את אנשיו, שהיו בעיניו יחידים ומיוחדים. "חטיבת הקומנדו 3 הייתה זו שנחתה באי פוקלנד המזרחי ביום ה־ע, צעדה ולחמה לבדה בתריסר הימים הראשונים של המערכה הקרקעית, ואחרי שחצתה את אי פוקלנד המזרחי – בעיקר ברגל וגם במסוקים – נכנסה לפורט סטנלי בארבע עשר ביוני 1982, עשרים ושמונה ימים אחרי הנחיתה הראשונה" (עמוד 17), כתב. ספק רב אם כוח אחר היה יכול לעשות כן. הוא עצמו זכה בצבא הבריטי להערכה רבה על האופן שבו פיקד על החטיבה.

בהקדמה לספר ציין אלוף (מיל') אלמוג שמשתקפת ממנו "תרבות צבאית שלמה שיש ללמוד ממנה" (עמוד 7). למשל כתב, "המ"כים והסמלים מבצעים משימות מודיעין ולחימה, שכמותם מטילים אצלנו על מג"דים ומח"טים. סמל מנווט גדוד. חוליות של ארבעה לוחמים שוהות ימים ארוכים בעומק שטח האויב כדי לאכן את עמדותיו, ללמוד את מנהגיו ולסייע באכוונת ארטילריה ומטוסים לתקיפתו" (עמוד 7). נוסף על כך, "מ"כים ממשיכים להוביל מחלקות כשהקצינים נהרגים. סמג"ד לוקח פיקוד כשהמג"ד נהרג, והמח"ט ממשיך לשבת במפקדה 40 ק"מ מאחור ולתת אמון מלא בסמג"ד" (עמוד 8).

מן הספר, כתב, מצטייר הצבא הבריטי כצבא "המכשיר את קציניו לפעול על־פי עקרונות המלחמה, המעניק להם לצד ההכשרה הצבאית המעמיקה והרגלי משמעת נוקשים ותובעניים – גם מרחב עצמאות גדול, ומלמד כיצד לקחת יוזמה ולגלות דבקות במשימה גם כשמפקדים נהרגים והתוכניות משתבשות" (עמוד 8).

ואכן, ניכר שמתרבותה, ערכיה, ורמת הלחימה של חטיבת הקומנדו ה־3 צה"ל יכול (וצריך) ללמוד לא מעט גם כיום.

פעולה במעגל שלישי | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסקירת ספרים בנושא נראה שישראל פיתחה יכולת לפעול כנגד איומים במעגל השלישי. מנגד, העובדה שצה"ל נדרש להיערך בעיקר לאיומי המעגל הראשון, הפכה את יכולתו לפעול ביעדים מרוחקים למוגבלת ולנחלתן של זרועות המודיעין, האוויר והים כמו גם כוחות מיוחדים.

למן שנות האלפיים ניתן לסמן השתנות בטיב האיומים על ישראל. בעוד שבמעגל הראשון, המרחב הגובל בישראל, חלה ירידה באיום הקונבנציונלי על ישראל מצד צבאות מדינות ערב, וניכרה עליה באיום התת־קונבנציונלי מצד צבאות טרור, דוגמת חזבאללה וחמאס, ושאר הארגונים הצבאיים. איום הפלישה בקנה מידה רחב לישראל, שהיה ממשי ב־1967, הפך לכמעט אנכרוניסטי. לעומת זאת, התגבר האיום מצד הארגונים הצבאיים הלא־מדינתיים, אשר צברו אמצעי לחימה בכמות ניכרת, ובעיקר מערכי נשק תלול מסלול לסוגיו (איזנקוט, 2010, עמ' 23-32). במקביל חלה עליה בחומרת האיומים על ישראל מן המעגל השלישי, המרחב שבו מצויות מדינות וישויות מדינתיות שאינן גובלות בישראל, בדגש על אלו הנובעים באיראן (הנדל וכץ, 2011, עמ' 10-16).

עם זאת המיקוד של צה"ל היה לאורך כל שנותיו במעגל הראשון. בראיון שנערך עמו סיפר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, כי בעת גיבוש התכנית הרב שנתית "גדעון" החליט המטה הכללי שברצונו בצבא "שמתמקד במעגל ראשון. צבא עם יכולת מחץ יבשתית, צבא שהיכולות ההגנתיות שלו צריכות להיות מאוזנות עם היכולות ההגנתיות". גולן ציין שנוכח הסכם הגרעין מיולי 2015, דורג האיום האיראני כחשוב, "אבל לא מקום ראשון. ולכן, בואו נראה שאנחנו יודעים להביס את החזבאללה, יודעים להביס את חמאס, מאזנים את ההשקעות, שהיו השקעות ענק, בחיל האוויר ובזרוע המודיעין [על חשבון] ניוון מתמשך של זרוע היבשה, והיינו מאוד נחושים לשנות את זה" (פרץ ואבריאל, 2021).

יש להטיה זו למעגל הראשון סיבות נוספות, מעבר לצורך להציב מענה מיטבי לאיומים במעגל הראשון. הפעולה כנגד איומים במעגל השלישי מציבה בפני צה"ל שורה של אתגרים מורכבים בסוגיות של מרחק, מודיעין, כוחות ייעודיים, לוגיסטיקה ועוד. הצורך של ישראל להשקיע משאבים במענה מיטבי לאיום המיידי, במעגל הראשון, שכולל כוח מחץ יבשתי, זרוע אוויר בעלת יכולת תקיפה בהספקים חסרי תקדים והן ביכולות הגנה אקטיבית, הביא אותה לבנות את הכוח באופן שיכלול יכולות ורסטיליות, שניתן להפעיל הן בפעולות במעגל הראשון והן במעגל השלישי. ורסטיליות זו באה לידי ביטוי בעיקר בזרועות המודיעין, האוויר והים, אך גם בכל האמור בכוחות המיוחדים של צה"ל.

לאורך השנים בוצעו שורה של מבצעים במעגל השלישי שהתבססו על יכולות אלו ובהם מבצע "רגל עץ" ב־1 באוקטובר 1985, בו תקפו עשרה מטוסי קרב מסוג 15-F של חיל האוויר, בפיקוד סא"ל אבנר נווה, את מפקדות אש"ף בתוניסיה במרחק כ־2,300 ק"מ מישראל (טובי, 2021, עמ' 210), ומבצע "הצגת תכלית" ב־16 באפריל 1988, בו התנקשו כוח מסיירת מטכ"ל, בפיקוד אל"מ משה "בוגי" יעלון, בסיוע שייטת 13, בחיי ח'ליל אל־וזיר (שכונה "אבו גִ'האד") בתוניסיה. אל־וזיר היה סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף (שור והלוי, 2020, עמ' 17־34). אבל מבצעים אלו תמיד היו בבחינת החריג ויוצא הדופן ביחס לפעילות העיקרית של צה"ל כנגד אויבי ישראל במעגל הראשון.

בסקירת ספרות זו נבחן שלושה ספרים, שניים העוסקים בפעולות מיוחדות שבוצעו הרחק מגבולותיה של ישראל ואחד המתאר את הטרנספורמציה שעבר פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) של הצבא האמריקני, שלכאורה אמון על משימות אלו בארצות הברית. הסקירה תדגים עד כמה מורכבת ומאתגרת לצה"ל הפעולה במעגל השלישי, שכן היא מותחת את משאביו ומחייבת אותו לאזן את בניין הכוח שלו בין מוכנות לאיומים במעגל הראשון לבין מענה לאיומים במעגל השלישי. בנוסף תראה הסקירה כי לארצות הברית אין למעשה מעגל שכזה, שכן היא בנתה יכולת צבאית שכוללת צי מלחמתי גדול, שלו פלטפורמות המאפשרות לה למעשה בסיסי פעולה קדמיים ניידים ומרוחקים מן המדינה ובנוסף כוחותיה פרוסים במגוון בסיסים ברחבי העולם שמהווים גם הם "מקפצות" לפעולה בכל יעד שתבחר.

חילוץ בני הערובה מאנטבה

אחד המבצעים המרשימים ביותר שביצע צה"ל במעגל השלישי הוא מבצע אנטבה, הוא מבצע "כדור הרעם", לחילוץ בני הערובה בנמל־התעופה באנטבה, אוגנדה. ב־27 ביוני 1976 (יום ראשון) חטפו ארבעה מחבלים, שניים מהם גרמנים (חברי "תאי המהפכה") ושני האחרים פלסטינים (חברי החזית העממית לשחרור פלסטין), מטוס איירבוס 300־A של חברת התעופה הצרפתית אייר פראנס, שהיה בדרכו לפאריס, בעת שערך חניית ביניים בנמל התעופה של אתונה. במטוס שהו באותה עת 248 נוסעים ו־12 אנשי צוות.

המטוס נחת לבסוף בנמל־התעופה באנטבה. שם חברו לחוטפים מספר מחבלים נוספים. יומיים לאחר מכן (יום שלישי) ריכזו המחבלים את בני הערובה הישראלים והיהודים באולם הנוסעים של הטרמינל הישן בנמל־התעופה ושיחררו את יתר הנוסעים (צוות המטוס הצרפתי התעקש להישאר עם בני הערובה). דרישות המחבלים כללו את שחרורם של 53 מחבלים (בהם 40 מחבלים הכלואים בישראל) וכופר כספי תמורת בני הערובה. אם לא יענו דרישותיהם עד ל־4 ביולי (יום שבת), יוצאו להורג שני בני ערובה בכל שעה, עד שדרישותיהם יענו או עד שכל בני הערובה ימותו.

ישראל ניצבה מול אתגר מבצעי מורכב. היעד היה מרוחק כ־3,000 קילומטרים מישראל, המודיעין היה חלקי מאוד, ושורה של קשיים לוגיסטיים הקשו על פעולה לחילוץ בני הערובה. הספר "מבצע כדור הרעם" (הוצאת מסדה, 1993) מאת ההיסטוריון אביגדור שחן הינו מסמך היסטורי מרתק שתיאר היטב כיצד התמודדה המדינה, ובתוכה צה"ל, עם האתגר.

בישיבת הממשלה נידונה השאלה האם לנהל מ"מ עם המחבלים, על אף המדיניות הרשמית שאסרה כל מו"מ שכזה. שר הביטחון, שמעון פרס, מתח ביקורת על אפשרות זו אך לא הציע כל חלופה, והממשלה אישרה לשאת ולתת על שחרור בני הערובה. בסיכום הישיבה אמר ראש הממשלה, יצחק רבין, כי "אם וכאשר תהיה למערכת הביטחון תכנית מגובשת, שהרמטכ"ל ימליץ עליה, היא תובא לדיון בפני הממשלה" (שחן, 1993, עמ' 75).

המבוכה הזו של צה"ל, בשל היעדר מענה צבאי, היא שהניעה את הגלגלים לפעולה. לימים סיפר סגן מפקד הכוח הפושט ומח"ט הצנחנים דאז, אל"מ מתן וילנאי, כי "אנטבה נטעה בנו את התחושה שאנחנו יכולים לפעול הרבה מעבר לסביבתנו הקרובה, והרי זו מהות הצנחנות. השאיפה הזו באה מלמטה. הדוגמה הקלסית היא שאחרי שרבין חשב, די בהיגיון, שאיננו יכולים לעשות זאת, לא אמרנו לעצמנו "את שלנו כבר עשינו" – אלא המשכנו בהכנות למבצע" (וילנאי ומגל, 2019, עמ' 137).

בעת הדיונים המוקדמים, שבהם תהו במטה הכללי האם ישנה אופציה צבאית, אמר מפקד חיל־האוויר, אלוף בני פלד, "שתוך 24 שעות מסוגל חיל־האוויר להביא לנמל־התעופה באנטבה את חטיבת הצנחנים, ואלה יכבשו אותו, ישחררו את החטופים ויחזירום ארצה" (שחן, 1993, עמ' 32). כאן למעשה נולד גרעין התכנית. הוקם צוות תכנון מצומצם שהגה את תכנית הפשיטה. נציג סיירת מטכ"ל בצוות היה רס"ן משה "מוקי" בצר, מפקד גדוד המילואים של היחידה (יחידת שלדג בראשיתה). בצר, יוצא סיירת צנחנים שבעברו שימש כמ"פ בסיירת מטכ"ל ואימן את צנחניו של אידי אמין באוגנדה, היה בקי באופן ייחודי עם זירת הפעולה ויכולות הצבא האוגנדי (שם, עמ' 17-18). בדיעבד קשה שלא לקבוע כי בהיעדר יכולת מבוססת, הכוללת תורת לחימה, אמצעים והכשרה סדורים, המענה שצה"ל גיבש התבסס על כשירויות בסיס בלוחמה בטרור, אלתור ותעוזה רבה.

הפיקוד על המבצע הוטל על תא"ל דן שומרון, קצין צנחנים וחי"ר ראשי (ולימים הרמטכ"ל). תחתיו פעל כוח מחטיבת הצנחנים, בפיקוד וילנאי, עליה הוטל להשתלט על הטרמינל החדש וכן כוח עתודה מחטיבת גולני, בפיקוד אל"מ אורי שגיא, שעליו הוטל לאבטח את בני הערובה מרגע שישוחררו. משימת ההשתלטות על הטרמינל הישן בו הוחזקו בני הערובה הוטלה על סיירת מטכ"ל בפיקוד סא"ל יוני נתניהו, שהיתה אז יחידת ההשתלטות העיקרית. נתניהו, יוצא הצנחנים, עבר כקצין לסיירת מטכ"ל ולחם בשורותיה בשורה של פשיטות בעומק האויב ובהן מבצע "אביב נעורים" ובמלחמת יום הכיפורים (שם, עמ' 114, 224).

ראש הממשלה רבין היה מוטרד מאוד מסוגיית הנפגעים האפשריים בקרב בני הערובה ובעיקר מטיב המודיעין (שם, עמ' 195-194). למרות שנעשו פעולות בידי אמ"ן והמוסד במטרה לסגור חלק מפערים אלו, ניכר כי התכנית התבססה בעיקר על ההפתעה והעזה שבעצם המבצע. ואכן, בתדריך ללוחמיו אמר יוני כי "הוא בטוח באימונים, שהוא וחבריו הקצינים העניקו להם, יודע את יכולתם ומאמין אמונה שלמה במיומנותם ואומץ־לבם לבצע את משימתם. הוא הבהיר להם, שחיי החטופים בידיהם, ועיני עם ישראל נשואות אליהם ברגע קשה זה" (שם, עמ' 207). "והעיקר", אמר נתניהו, "כשנזנק מן הרכבים, רוצו בכל הכוח קדימה, אל הפתחים כל חוליה לפתחה ללא תלות בשנייה" (שם, עמ' 208).

למרות תנאי טיסה קשים הצליחו טייסי חיל־האוויר לנחות בחשכה בשדה־התעופה באנטבה. כוח סיירת צנחנים, בפיקוד דורון אלמוג, קפץ מן המטוס הראשון בעודו נוחת על המסלול, הניח פנסים על מסלול הנחיתה על מנת להקל את הנחיתה בעבור המטוסים הנותרים, איבטח את נחיתת המטוס הראשון ולאחר מכן השתלט על מגדל הפיקוח החדש, לאחר שנתקל בארבעה חיילים אוגנדים והרג אותם (כהן, 2017).

החפ"ק של תא"ל שומרון, מפקד המבצע, וכוח סיירת מטכ"ל, פרקו במהרה מן המטוס הראשון ונסעו אל הטרמינל הישן במספר ג'יפים ובראשם רכב מרצדס שדימה את רכבו של אידי אמין. במהלך הנסיעה נתקל הכוח בשני חיילים אוגנדים. למרות אזהרת בצר שמדובר בתרגולת, נתניהו "מחליט ופוקד על גיורא "שלוף!" ושניהם יורים באוגנדי" (שחן, 1993, עמ' 239), משום שחשש בצדק מסיכון הכוח. לאחר הירי השקט נורה האוגנדי באש מקלעים. אלמנט ההפתעה נפגע והרכבים האיצו לעבר הטרמינל. הלוחמים פרקו מן הרכבים במרחק קצר מן הטרמינל ורצו לעבר פתחי הכניסה. בעודם רצים צעק נתניהו "קדימה" והאיץ בכוחות (שם, עמ' 248). בעודם רצים נפגע נתניהו ונפצע אנושות מאש שירו חיילים אוגנדים במגדל הפיקוח.

בהתאם להנחיית נתניהו בתדריך, הלוחמים הגיעו במהרה לפתחי הכניסה לטרמינל. אמיר עופר ומפקד הצוות שלו, אמנון פלד, פרצו ראשונים לאולם והרגו שלושה מן המחבלים. מיד לאחריהם פרצו לאולם לוחמים נוספים ובהם מוקי בצר. בני הערובה שכבו על רצפת אולם הטרמינל כשלפתע "קפץ מחבל מאחורי עמוד והרים את נשקו לעבר העומדים בפתח, אך מוקי ועמוס ג' הקדימוהו וירו בו" (שם, עמ' 250). באותו הרגע למעשה הושלמה ההשתלטות על האולם בו הוחזקו בני הערובה.

בחילופי האש נפגעו שלושה מבני הערובה. לאור פציעתו של נתניהו לקח בצר פיקוד על כוח ההשתלטות וביחד עם שומרון תיאם את תנועת בני הערובה למטוסי הפינוי. כוח גולני, עליו פיקד אל"ם אורי שגיא, אבטח את עליית בני הערובה למטוסים. כוחות מן היחידה הרגו מספר חיילים אוגנדיים, ריתקו באש את מגדל הפיקוח והשמידו שמונה מטוסי מיג שחנו בשדה־התעופה. במקביל השתלט כוח חטיבת הצנחנים על הטרמינל החדש, שם נפצע קשה אחד הצנחנים בידי אדם בלבוש אזרחי, ונותר משותק מהצוואר ומטה‏.

בתוך 55 דקות הושלם המבצע והכוחות ובני הערובה המריאו לתדלוק בניירובי ומשם לישראל. לצה"ל היה הרוג אחד, סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל, וחייל פצוע. בנוסף לבני הערובה שנהרגו במהלך ההשתלטות נרצחה בקמפלה דורה בלוך בת ה־74, אחת מבנות הערובה, שאושפזה בבית חולים מקומי בטרם המבצע. הרצח בוצע כנקמה בהוראת שליט אוגנדה, אידי אמין.

המבצע היה הצלחה חסרת תקדים והכוחות המיוחדים הישראליים עדיין זוכים להערכה ברחבי העולם בגינו. אדמירל ויליאם מקרייבן, יוצא הקומנדו הימי האמריקני ומפקד הפשיטה לחיסול בן לאדן בפקיסטן, הגדיר בספרו את אנטבה כמופת של מבצע מיוחד (McRaven, 1996, P. 378). בצבא האמריקני לא יהפוך חייל בתוך שנה מיום שירותו למפקד כיתה בחיל הרגלים, ובוודאי שלא יישלח, לאחר תקופה בת שנתיים, לחלץ בני ערובה במרחק של מעל 3,000 ק"מ. בצה"ל כן. לצורך השוואה החיילים שנשלחו ב־2011 לפשיטה בה הרגו את בן לאדן שירתו בקומנדו הימי מעל חמש שנים.

שחן הוציא מתחת ידו ספר מרתק לקריאה, שהיה תוצר של מחקר שנמשך כעשור, וכלל ראיונות עם רבים ממשתתפי המבצע, הדרג המדיני וכן בני ערובה. רבים ממשתתפי המבצע, ובהם בצר ווילנאי, העידו לימים כי ספרו של שחן הוא המדויק ביותר שנכתב עליו. הקריאה בו מדגימה עד כמה מורכב היה מבצע בטווחים כאלה לצה"ל. בדיעבד, קבע אלוף (מיל.) גיורא איילנד, שהשתתף במבצע כמ"פ בצנחנים, דווקא "הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות" (איילנד, 2018, עמ' 84). יש בכך מן הצדק, אולם אין ספק כי במבצע נשען צה"ל, בלית ברירה, יותר על תעוזה מאשר על תרגולות ויכולות קיימות ודחק את המעטפת רחוק מכפי שעשה בעבר.

תקיפת הכור העיראקי

חמש שנים לאחר מבצע אנטבה נדרש צה"ל שוב לפעולה מרוחקת, במעגל השלישי, ואם לפעולה הקודמת היו השלכות אסטרטגיות אל מול המלחמה בטרור, הרי שהפעם ניצבה ישראל מול איום קיומי פוטנציאלי. בספרו "הפשיטה על הכור" (הוצאת אריה ניר, 2005) תיאר העיתונאי האמריקני רודג'ר ו. קלייר את אחת המשימות הנועזות והמורכבות ביותר שהוטלו אי־פעם על טייסי הקרב של חיל־האוויר. קלייר ראיין את כלל משתתפי המבצע ותיאר את השתלשלות האירועים באופן כרונולוגי ומפורט.

בשנת 1975 חתם שליט עירק, סדאם חוסיין, על עסקת רכש דרמטית עם ממשלת צרפת. שנתיים אחר־כך, כבר היה ברשות קהילת המודיעין הישראלית מידע מודיעיני לפיו צרפת סייעה לעיראק להקים כור גרעיני לשימוש צבאי (קלייר, 2005, עמ' 57). ראש הממשלה, מנחם בגין, ראה באפשרות שלעירק ולרודן ששולט בה יהיה נשק גרעיני סכנה ברורה ומיידית לקיומה של ישראל (שם, עמ' 59). הוא הטיל על הרמטכ"ל, רפאל "רפול" איתן, להיערך לתקיפת הכור. במקביל הורה למוסד, שבראשו עמד אלוף (מיל.) יצחק חופי, לפעול בכדי לעכב ככל שניתן את הקמת הכור.

אמנם, בניגוד לתקיפת הכור הסורי ב־2007, עירק לא היתה יכולה בתגובה לתקיפה לפתוח במלחמה, אולם המרחק הגדול ליעד הפך את השמדתו לאתגר מבצעי מורכב במיוחד. תחילה נבחנה חלופה "להחדיר צוות לעירק ולשלב הובלה דרך האוויר ותקיפה רגלית בנוסח פשיטת הקומנדו שנערכה על שדה־התעופה באנטבה ב־1976" (שם, עמ' 78).

הרמטכ"ל איתן, יוצא הפלמ"ח שלחם "כמפקד הצנחנים בקרבות העקובים מדם ב־67'" (שם, עמ' 30), היה חסיד של מבצעים מיוחדים ופשיטות. כהונתו כרמטכ"ל אופיינה בפעולות רבות שכאלה, ובהן "מבצע מנורה" (1978), פשיטה של כוחות צנחנים וגולני על בסיסי מחבלים ברמת ארנון שבדרום לבנון, מבצע "מתח גבוה", פשיטה של שייטת 13 על בסיס מחבלים בלבנון (1980) ומבצע "איש דמים" (1980), פשיטה מוסקת של חטיבת הצנחנים על בסיסי מחבלים בלבנון. אולם למרות השאיפה לפעול באמצעות כוחות מיוחדים, מיקום היעד בעירק הציב קשיים רבים ובהם המרחק, הלוגיסטיקה, התקשורת, אפשרויות החילוץ וטיב המודיעין העדכני שיוכל הצבא לספק לכוחות. הנימוק הסופי בדבר הצורך לתקוף מן האוויר ולא באמצעות כוחות מיוחדים ניתן עם כישלון הפשיטה שביצעו לוחמי כוח דלתא לחילוץ בני הערובה באיראן ב־1980. מפקד חיל־האוויר, האלוף דוד עברי, העריך כי "יותר מדי דברים עלולים להשתבש" (שם, עמ' 79).

בשל כך הוטלה המשימה על חיל־האוויר ובעיקר על שכמם של שמונה טייסים, מיטב טייסי ה־16־F של החיל, שנבחרו למשימה. מפקדם היה סא"ל זאב רז, בוגר מלחמת יום הכיפורים (שם, עמ' 85). המחבר ציין כי תכונותיו של רז, ובהן המשמעת, הירידה לפרטים והיכולת לפקד ולהוביל אנשים לקרב הפכו אותו למפקד בולט בחיל. סגנו היה רס"ן עמוס ידלין, "טייס קרב ותיק" (שם, עמ' 116) שכמו רז לחם ב־1973. שלא כמו במבצע אנטבה, לחיל היה זמן רב להיערך למבצע, כמו גם מודיעין מקיף, עדכני ופרטני ככל שניתן. מנגד, המרחק הגדול אל היעד, שדחק לקצה את צריכת הדלק של המטוסים, הפך את המבצע למורכב מאוד.

בשל אתגר הטווח הושקעה, לצד האימונים על תקיפת היעד (מה משמכונה בשפה הצבאית "על היעד"), מחשבה רבה בכל האמור בדרך שתאפשר למטוסים לטוס ליעד (מה משמכונה בשפה הצבאית "אל היעד") ולשוב ללא צורך בתדלוק אווירי. מפקד חיל האוויר, עברי, אישר לבצע באופן חריג ולמרות הסיכון בדליקה בטרם ההמראה "תדלוק חם", תדלוק שמתבצע בעת שהמנועים פועלים, ובכך לנצל את מלוא נפח מכלי הדלק במטוסים. בנוסף צוידו מטוסי הקרב במכלי דלק נתיקים (בניגוד להוראת היצרן, שחשש מפגיעה בחימוש שנושא המטוס).

ב־7 ביוני 1981 הגיע הרמטכ"ל איתן לבסיס חיל־האוויר עציון ותדרך את הטייסים לפני התקיפה. "זאת מהות המשימה היום אחר הצהריים. הגנת המדינה. עתידה של ישראל תלוי בכישוריכם וביכולתכם להרוס את הכור הגרעיני. אתם מוכרחים להצליח – או שתיגזר על עמנו כליה" (עמוד 151), אמר להם. בסיום התדריך חילק איתן לטייסם תמרים, הפרי הלאומי של עירק. קחו קצת, אמר, "תצטרכו להתרגל לזה במקום שאתם הולכים אליו" (שם, עמ' 151). אף שיש במחווה הומור שחור, היא תפסה את העניין כולו, שכן המבצע היה תקיפה במעגל השלישי, במרחק שאתגר את יכולות צה"ל ומתח אותן לקצה, וניצל את כלל יכולות מטוסי הקרב שנבחרו.

לאחר טיסה ממושכת היו מטוסי הקרב מעל ליעד ותקפו. ידלין, שחשב שכשל כלשהו הפריע לרז, שהיה המוביל, לתקוף, החליט לתקוף מיד. הוא "סחט את הפיקל ומשך את מוט ההיגוי. הוא חש במתלים ששחררו את שתי הפצצות וכיצד נזרק מטוסו לפנים" (שם, עמ' 173). כשמטוסו שעט קדימה "הוא הביט מעבר לכתפו לעבר אוסיראק, ראה כיצד חדרו שתי הפצצות שהטיל את מעטה הכיפה ונבלעו בתוכה, ואז נעלם משם כהרף עין וטיפס לגובה רב" (שם, עמ' 174). מיד לאחר מכן גם "רז שחרר את פצצות ה־900 קילוגרם ומיד שבר ב־90 מעלות שמאלה והחל בהיחלצות" (שם, עמ' 174). גם הוא פגע במטרה. מרבית הפצצות שהטילו שאר הטייסים פגעו, והכור הושמד. רז עוטר בצל"ש הרמטכ"ל על האופן שבו פיקד על התקיפה.

גם ספרו של קלייר, אף שהוא לוקה בראייה מעט רומנטית של האירועים, המחיש היטב עד כמה מתח המבצע את גבולות המעטפת של צה"ל. לא בכדי גם עשור מאוחר יותר, במלחמת המפרץ, נדרש צה"ל להתמודד עם שורה של אתגרים, שהראשון בהם הוא המרחק אך גם הקושי בהשגת מודיעין המדויק והקושי לפעול בתיאום עם פיקוד המרכז האמריקני, שהיה בהם בכדי לגרום להסתבכות קשה של הכוח. גם אז היו יכולות צה"ל לפעול בעירק מבוססות למעשה על היכולות שהופגנו במבצע אנטבה, בתקיפת הכור בעירק ובמבצעי יחידת שלדג בסודן להעלאת יהודי אתיופיה בשנות השמונים, בהם נחתו מטוסי הרקולס שאובטחו בידי לוחמי היחידה בלב המדבר והמריאו עמוסי עולים לעבר ישראל (לוי, 2014).

צה"ל נערך לבצע אחת משתי תכניות מבצעיות, במקביל לתקיפה נרחבת של חיל־האוויר. הראשונה, כללה הטסת כוחות מחטיבת הצנחנים הסדירה ומחטיבת הנ"ט המובחרת במילואים, כמו גם צוותי תצפית והכוונת אש מיחידת שלדג במטוסי התובלה מסוג הרקולס 130־C והנחתתם במדבר העירקי. על פעולה זו נועד לפקד אלוף דורון רובין. במקביל נערך צה"ל למבצע מצומצם יותר, במתכונת דומה, שכלל כוחות מסיירת מטכ"ל ועליו נועד לפקד תא"ל נחמיה תמרי. אך הסיכונים לכוח, הקשיים הלוגיסטיים (ובכלל זה היכולת לפנות נפגעים לישראל), והעובדה שהצלחת הכוח לפגוע במשגרי טילי הסקאד שאיימו על העורף הישראלי הוטלה בספק בשל היעדר המודיעין העדכני לפעולה – הביאו את הממשלה להחליט שלא לבצע אף אחת משתי התכניות כמו גם את התקיפה האווירית (דרורי, 2016, עמ' 406-407).

פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים

הספר "Relentless Strike" שכתב שון ניילור (St. Martin's Griffin, 2015), שעבד בשעתו ככתב צבאי בניו יורק טיימס ופוריין פוליסי, תיאר את תולדות פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), שהוקם בעקבות כישלון מבצע "טופר העיט" ב־24 באפריל 1980, שמטרתו היתה לחלץ את הדיפלומטים האמריקנים שהוחזקו בטהרן כבני ערובה בידי הממשל האיראני. המשימה הוטלה על היחידה החדשה של הצבא ללוחמה בטרור – כוח דלתא. היחידה הוקמה בצבא היבשה שנתיים קודם לכן בידי הקולונל צ'ארלס "צ'ארלי המסתער" בקווית', קצין צנחנים וכוחות מיוחדים ("הכומתות הירוקות") שלחם בווייטנאם וסופח ליחידת ה־S.A.S הבריטית, כיחידה ייעודית ללוחמה בטרור ( Naylor ,2015, P. 9).

תכנית המבצע כללה הקמת בסיס פעולה בתוך איראן אשר כונה "מדבר 1" ונועד לשמש מנחת ארעי למטוסי התובלה מסוג הרקולס 130־C ולמסוקים בהם יגיעו הלוחמים. בעוד הכוחות נוחתים במנחת "מדבר 1", סופת חול נמוכה ובלתי צפויה הביאה להסטת שני מסוקים מן המנחת ולהתרסקות מסוק נוסף היישר על מטוס התובלה מדגם 130־C. התאונה גבתה את חיי 8 לוחמים ויצרה בשטח בלגן לא נורמלי. בתנאים שנוצרו הורה בקווית' על פינוי מהיר מהשטח, במהלכו הותירו הכוחות מאחור גופות חללים, ציוד לחימה ומסמכים סודיים אודות הפשיטה. בני הערובה שוחררו רק לאחר מו"מ ארוך בינואר 1981.

מוטב היה לו מתכנני הפעולה היו דבקים דווקא במאפייני הפשיטה שביצע גדוד הריינג'רס ה־6 בפיקוד לוטננט־קולנל הנרי מיוסי על מחנה השבויים בקאבאנטואן שבפיליפינים במלחמת העולם השנייה, שכללה נוהל קרב זריז, בן יממה, הישענות על חיילות גבוהה, פשטות ואלמנט ההפתעה. כוח של כמאה ריינג'רס, בפיקוד המג"ד מיוסי והמ"פ, סרן רוברט פרינס, פשט על המחנה, הרג כ־120 שומרים יפנים, וחילץ כ־500 שבויי מלחמה (McRaven, 1996, Pp. 245-283). הצבא האמריקני ביקש לחזק את היכולות והעקרונות הללו, ומכאן שכפי שקורה לא פעם הכישלון הפך למאיץ של השינוי הארגוני. לאחריו נערכו שינויים מבניים באופן הפעלת היחידות המיוחדות האמריקניות. בהמלצת צ'רלי בקווית' הוקמו פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), החטיבה האווירית ה־160 למבצעים מיוחדים וצוות 6 ללוחמה בטרור של הקומנדו הימי (Seal Team 6), עליו פיקד ריצ'רד מרסינקו (Naylor, 2015, Pp. 4-16).

תחת JSOC הוצבו כוח דלתא, צוות 6 של הקומנדו הימי, הטייסת הטקטית המיוחדת ה־24, החטיבה האווירית ה־160 למבצעים מיוחדים, וכן רג'ימנט הריינג'רס ה־75 של צבא היבשה האמריקני. בשנים שבהם לחמה ארצות הברית בעיקר בעימותים מוגבלים היה ל־ JSOC תפקיד מוגבל, אך נפח הפעילות והחשיבות שלו גדלו בעקבות פיגועי ה־11 בספטמבר 2001 והמלחמה שניהלה ארצות הברית כנגד ארגוני הג'יהאד העולמי (בדגש על אל־קאעדה). אז בלט הפיקוד ביכולתו להוציא לפועל מבצעים מיוחדים בלוח זמנים מהיר, בכל נקודה על גבי הגלובוס. דוגמה בולטת למבצע שכזה הוא מבצע "קרנף"; חודש לאחר הפיגוע במגדלי התאומים יזם הפיקוד, עליו פיקד גנרל דל דיילי, פשיטה נועזת באפגניסטאן בשם מבצע "קרנף", שכלל תקיפה של שני יעדים: מתחם מגורים בעיר קנדהאר (שם קוד "גקו") שבו נהג לשהות בעבר מנהיג הטאלבאן, מולא מוחמד עומאר, שעליו פשטו פלגה מכוח דלתא ופלוגת ריינג'רס, והשתלטות של כוח הריינג'רס מגדוד 3 על שדה־תעופה (שם קוד "קרנף"), המרוחק כ־60 מיילים דרומית־מערבית מקנדהאר.

רג'ימנט הריינג'רס שימר כשירות מבצעית ומיומנויות מקצועיות גבוהות מאוד, מתוך הבנה של מפקדי הרג'ימנט את המשימות הצפויות להם, ואת האפשרות שמצב הרגיעה ישתנה במהירות רבה. כשירות זו, לפי עדות מפקד הרג'ימנט באותה עת, קולונל ג'וזף ווטל (לימים מפקד JSOC), היא שיצרה את האמון בקרב מקבלי ההחלטות בדבר היכולת לבצע משימות מיוחדות בנוהלי קרב קצרים (כחודש לאחר הפיגוע בבנייני התאומים), על אדמת אויב ובמרחק אלפי קילומטרים מהבית (ווטל, 2020).

הפשיטה יצאה לפועל בליל ה־19 באוקטובר. כוחות הריינג'רס ודלתא המריאו במסוקים מסיפון נושאת המטוסים "קיטי הוק" שבים הערבי. פלוגת ריינג'רס נחתה בקנדהאר ובודדה את מרחב הפעולה, ואז הנחיתו מסוקי צ'ינוק את פלגת כוח דלתא שנעה על־גבי רכבי שטח מצוידים במקלעים כבדים. בעת שלוחמי כוח דלתא תקפו את הבית הם נתקלו בפעילי טאליבאן והתפתח קרב מטווחים קרובים, שכלל ירי מנשק קל וממטולי רקטות מסוג אר־פי־ג'י. לוחמי כוח דלתא הרגו ופצעו כמה מפעילי טאלבאן, אך כמה מהם נפצעו בלחימה. לאור חשיפת הכוח וההבנה כי ליעד צפויים להגיע תגבורות מקרב פעילי טאליבאן, הורה מפקד JSOC לכוחות לסגת, והם חילצו את הפצועים והתפנו במסוקים (Naylor, 2015, Pp. 114-118).

במקביל הוטס כוח הריינג'רס העיקרי משדה־תעופה באי מסירה שבעומאן במטוסי הרקולס 130־MC לאזור המטרה. בעודם בדרך תקפו ממטוסי הפצצה חמקניים מסוג 2־B ומטוסי הרקולס חמושים 130־AC את שדה־התעופה. בתקיפה נהרגו מספר פעילי טאליבאן. לאחר מכן צנחו 200 לוחמים מגדוד 3 של הריינג'רס סמוך לשדה־התעופה. אחד הסַמָלים בכוח סיפר שלכוח הצונח הצטרף המח"ט, ווטל, בעקבות הערכתו שבשטח יהיה צורך במפקד בכיר כדי לשלוט בכלל הכוחות, ולקשר בינם ובין מפקדת JSOC שבעורף. נוכחותו אפשרה למפקד גדוד 3, לוטננט קולונל סטיבן באנאץ', להתמקד בקרב הקרקעי (Ibid, P. 109).

לאחר הצניחה נתקל כוח הריינג'רס בפעיל טאליבאן והרגו, ואז השתלט במהירות על שדה־התעופה. הכוחות נתקלו בהתנגדות מועטה. בקרי שליטה קרביים, אנשי יחידת מבצעים מיוחדים של חיל־האוויר, העריכו את מידת התאמת שדה־התעופה לשימוש עתידי, והכווינו מטוסי 130־AC לעבר שיירה של רכבים ובהם פעילי טאליבאן, שנעה לעבר הכוח. השיירה הושמדה באש מן האוויר, והריינג'רס פונו מהשדה במטוסי תובלה מסוג 130־MC. בפשיטה נפצעו 14 חיילים. בתקיפת המתחם של מולא עומר נפצעו 12 לוחמים מכוח דלתא, שלושה מהם באורח קשה, ושני חיילים נוספים, מכוח הריינג'רס שהוצנח, נפצעו קל כתוצאה מהצניחה (Ibid, Pp. 114-118). אף שלא כל יעדי הפשיטה הושגו, הרי שהפעולה שימשה איתות מרתיע וברור לטאליבאן בדבר יכולתה של ארצות־הברית לפעול צבאית וקרקעית בכל נקודה שבה תבחר באפגניסטאן. ב־25 בנובמבר השתלטו על האזור כוחות הנחתים והקימו באזור בסיס מבצעים שכונה ע"ש המבצע של הריינג'רס, בסיס "קרנף".

הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב־2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה מבצע "חנית נפטון", הפשיטה בה הרגו לוחמי הקומנדו הימי את מנהיג ארגון הטרור אל־קאעדה ויוזם פיגועי ה־11 בספטמבר, אוסאמה בן לאדן. (Ibid, Pp. 391-402).

ניילור הוציא מתחת ידו ספר מקיף שתיאר את התפתחות הפיקוד מאגד תיאום ולשיטה לכדי מפקדה אשר כפופות לה יחידות עילית ולה מוטת שליטה המאפשרת לה לבצע במקביל מגוון מבצעים מיוחדים ברחבי הגלובוס. להערכתו, הפיכת JSOC לקבלן מבצעים מוצלחים בהיקף גדול ביססה אותו לא רק בראש שרשרת המזון של צבא ארצות הברית, אלא גם בראש ההיררכיה של הסוכנויות והארגונים הביטחוניים של ארצות הברית (Ibid, P. 427). עם זאת, בחינה ביקורתית של הספר מלמדת על כך שכמעט תמיד נהנו כוחות JSOC מיתרון מהותי בדמות בסיסים קדמיים סמוכים ליעדים אותם תקפו, בין שבסיסים אלו היו בסיסים של ממש במדינות סמוכות, כפי שאירע במבצע "חנית נפטון", ובין שבאמצעות בסיסים ניידים בדמות נושאות מטוסים, כפי שנעשה במבצע "קרנף". למעשה, לארצות הברית אין, בזכות בסיסי הפעולה הניידים והקבועים שהקימה, מעגל שלישי וביכולתה לפעול בכל יעד בעולם כשכוחותיה נהנים מתמיכה לוגיסטית, מודיעינית, וכן מסיוע אש ומכוחות עתודה בהישג יד.

סיכום

מן הספרים שנסקרו כאן בקצרה ניתן ללמוד כי לאורך השנים פיתחה ישראל יכולת לפעול כנגד איומים במעגל השלישי, היא נשארה בעיקר נחלתן של חלק קטן מיחידות צה"ל, רובן כאמור מזרועות המודיעין, האוויר והים כמו גם כוחות מיוחדים.

מאז מבצע אנטבה חלה התקדמות משמעותית ביכולות איסוף המודיעין של ישראל (בדגש על התחום הטכנולוגי), גם הכוחות המיוחדים של צה"ל מקצועיים ומיומנים מבעבר ופעלו בשורה ארוכה של מבצעים מוצלחים במעגל הראשון, דוגמת הפשיטה שביצעו סיירת מטכ"ל ויחידת שלדג על יעדי חזבאללה בבעלבק במלחמת לבנון השנייה (שלח, 2011), השני והשלישי, דוגמת חיסולו של אבו ג'יהאד בתוניס. גם חיל האוויר הצטייד מאז תקיפת הכור בעיראק במטוסי קרב מתקדמים שלהם טווחי טיסה גדולים יותר, שיאפשרו פעולה בהיקף גדול יותר ביעדים מרוחקים יותר, ופיתח יכולות תקיפה מרשימות (הראל, 2017). אלו באו לידי ביטוי בעיקר בתקיפת יעדים מורכבים במעגל הראשון ובהם מבצע "משקל סגולי" במלחמת לבנון השנייה, במהלכו השמיד החיל בתוך 34 דקות חלק גדול ממערך רקטות הפג'ר במתקפה אווירית, ותקיפת והשמדת הכור הסורי ב־2007.

אך העובדה שצה"ל נדרש להשקיע את עיקר משאביו בבניין הכוח במענה לאיומי המעגל הראשון, הפכה את יכולתו של צה"ל לפעול ביעדים מרוחקים כל כך למוגבלת במידת מה. המענה שגובש היה לא פעם אד־הוק, לעתים מאולתר, ונשען לא פעם על תעוזה גדולה והימור מושכל כמו גם על יכולות גנריות למעגל הראשון עם התאמות מסוימות.

פעילות זו מתחה בהכרח את יכולות ומשאבי צה"ל לקצה, תוך נטילת סיכונים מחושבים, בשל העובדה שלישראל, בניגוד לארצות הברית, אין "מקפצות" או בסיסי מבצעים קדמיים ניידים או קבועים. כך למשל, למטוסים שהטיסו את הכוחות לאנטבה לא היה די דלק לטיסה חזרה וראשית תוכנן לתדלק אותם במהלך המבצע בשדה התעופה ובהמשך הצליחה הממשלה לקבל אישור ממשלת קניה לתדלק את המטוסים בשדה התעופה של ניירובי. לכן כל מבצע במעגל השלישי היה עבור צה"ל מבצע מיוחד. יתרה מכך, גם בעימות אפשרי עם האיום המרכזי במעגל השלישי, איראן, סביר שרובו של צה"ל לא יהיה רלוונטי למערכה המרוחקת והיא תישאר נחלתן של אותן יחידות.

ח"כ לשעבר עפר שלח קבע בשעתו כי "האתגר העיקרי העומד בפני צה"ל, הן מבחינת הסיכוי להתלקחות והן מבחינת מידת הכוח שיידרש, הם הארגונים התת־מדינתיים החולשים על גבולותיה של ישראל, ובראשם חיזבאללה וחמאס. הם היום "אויב הייחוס" שמולו צריך צה"ל להיערך מבחינת עיקר מבנהו והכשרתו" (שלח, 2015, עמ' 57). לכן, למרות שיש לפתח את היכולת לפעול במעגל השלישי, הרי שעיקר בניין הכוח של צה"ל נדרש להיות מוטה לאיומים במעגל הראשון.

מנגד, הלקח העיקרי שיש ללמוד דווקא מן הספר על פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים נוגע להבנה שהאיומים יכולים להשתנות. עד כה היה המענה הישראלי לאיומי המעגל השלישי מוגבל בהיקפו (יכולת תקיפה מוגבלת של חיל האוויר והכוחות המיוחדים, למבצע נקודתי בעיקרו דוגמת אנטבה או הכור בעיראק), בשל מגבלות המרחק. מוטב ללמוד מן האמריקנים ולפתח, מבלי לוותר על התעוזה, הנחישות, היצירתיות והיכולת לחשוב מחוץ לקופסה שאפיינו את פעולותיה של ישראל במעגל השלישי בעבר, בסיסי מבצעים קדמיים שיאפשרו לה לפעול ביעילות גבוהה יותר גם כנגד האיומים במעגל השלישי.

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת", סרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
המחבר מבקש להודות לרס"ן אור בר – מנהלת, חוקרת ועורכת ראשית של כתב העת "בין הקטבים" ומחלקת הדיגיטל של מרכז דדו, על הערותיה הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

"אם כל האמצעים האחרים נכשלים – צריך לאלתר" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר מדע בדיוני ביקש ג'ואל רוזנברג לתאר כיצד ייראה צה"ל בעוד כאלף שנים, כשיילחם במלחמות בין כוכביות. התוצאה מותחת ולא פחות חשוב מכך, לא כל כך רחוקה מהמציאות העכשווית.

מה היה קורה לו צה"ל היה פועל בחלל החיצון, ואיזה מן מבנה ויחידות יהיו לו בעוד כאלף שנים, כשיילחם במלחמות בין כוכביות? בספר המדע בדיוני "לא לשם תהילה" (הוצאת עם עובד, 1991), ניסה הסופר האמריקני־יהודי ג'ואל רוזנברג לשרטט תשובה לשאלה הזו. התוצאה מותחת ולא פחות חשוב מכך, לא כל כך רחוקה מהמציאות העכשווית.

בספר תיאר רוזנברג עתיד שבו בכוכב מצדה, הפלנטה השניה באפסילון אינדי, עולם סלעי קשה וצחיח, שאדמתו אינה מצמיחה מאומה, גרים צאצאי הפליטים מישראל שבכדור הארץ ששרדו את השואה השנייה. המצדאים (בני מצדה) חיים בצמצום, כמו בקיבוצים של פעם, במחילות תת־קרקעיות וחיים על חרבם. הם שכירי החרב המעולים שבגלקסיה, ומעמידים עצמם לשירותו של כל המרבה במחיר. מלחמות אינן מתנהלות – בוודאי לא מוכרעות – בלי מעורבותם.

המצדאים, נכתב בספר, חיו קרוב מדי לארכיטיפוסים שלהם, ולמעשה לאלה שלנו. רק לעתים נדירות, שם רוזנברג מונולוג ביקורתי בפי גיבור הספר, "קם לנו גנרל שאינו חושב עצמו לאריאל שרון, מיקי מרקוס או דוד ורצינסקי – אך אז הוא רואה עצמו כגלגול של דוד המלך. יותר מדי טוראים חושבים על עצמם כעל שמשון במקדש הפלישתים. אלופי משנה בגדודים קרביים נוטים לחשוב שהם יונתן נתניהו. מעולם לא פגשתי פוליטיקאי ממין זכר שלא חשב שהוא בעצם משה רבנו, שעתיד להובילנו בחזרה אל כדור הארץ, בחזרה הביתה לארץ ישראל" (עמוד 69).

"השכר גבוה והמשימה קשה"

בני השפלה מכוכב אינדס שכרו את חיל השכירים של מצדה שיילחמו עבורם כנגד אויביהם הסיבאים. על המפקח הכללי (גנרל) טטסואו הנביא, גיבור הספר והמספר, הוטל נדרש לשכנע את דודו, הגנרל המהולל שמעון בר־אל, לקחת על עצמו פיקוד על הכוח המצדאי.

שמעון בר־אל הוא מצביא אגדי וטקטיקן בחסד, הנחשב למפקד הקרבי הטוב ביותר שקם למצדה אי־פעם. אך הוא הוקע בעבר כבוגד, לאחר שנחשד (אך לא הורשע) בלקיחת שוחד והוגלה הרחק ממצדה. היה מי שהשווה אותו לגנרל הרומאי סינסינאטוס, משום שגם הוא נקרא לשוב לשירות בכדי לפקד על מערכה שנראתה בלתי אפשרית. זוהי טעות, השיב בר־אל, "סינסינאטוס פרש מהשירות בכבוד. אני הודחתי מן הצבא והוגליתי" (עמוד 24).

במערכה על נואבה לחם טטסואו תחת פיקודו של המח"ט בר־אל וידע בדיוק עד כמה האגדה נכונה. שם במעגל סביב מדורה, בלילה שלפני הקרב, נשא בר־אל תדריך "בפני מה שהיתה אז חטיבה מוכת קרבות, בקשה לעשות עוד מאמץ אחד לפני החזרה הביתה, בקשה שהופכת לדרשה הממירה את מי שעד אז היו אלף וחמש מאות גברים עייפים ומכים לאלף וחמש מאות רוצחים שבעורקיהם קרח, אש בעצביהם והמוות בידיהם" (עמוד 76). החטיבה בפיקודו ניצחה במערכה הבלתי אפשרית ההיא, עתה ביקשה ממשלת מצדה שיעשה זאת פעם נוספת.

"השכר גבוה והמשימה קשה, ונראה שאין כל אפשרות לבצע את הדבר שבני המקום משלמים למצדה כדי שתבצע" (עמוד 11), הסביר טטסואו. בר־אל הסכים. כשנשאל מדוע ענה: "הייתי בעל רע, אב נורא, ומעולם לא הייתי יהודי טוב, טטסוקי. אבל אני גנרל. פיקוד על צבא הוא הדבר היחיד שאני עושה היטב" (עמוד 38).

הנינג'ות של מצדה

בר־אל הסכים לקחת על עצמו את המשימה ולפקד על הכוח, בתנאי שטטסואו ישרת תחת פיקודו. אך לצד רצונו "להתעלל" קצת באחיינו האהוב בעצם הצבתו בשטח, הרחק מהמטה הכללי, היתה לכך מסיבה נוספת. בטטסואו יש יותר משנגלה במבט ראשון. לכאורה הוא היה קצין מטה רם דרג, אולם בפועל הוא היה מהמיומנים והקטלניים שבאנשי המבצעים שבשירות המודיעין, "המתנקשים של מצדה שהשמועה יודעת על קיומם מכונים נינג'ות רק על ידי בני חוצעולם" (עמוד 26).

מוטב, כמובן, שלמתנקש יהיה איזשהו כיסוי, "ועדיף כיסוי שיאפשר לו להתערב בין הכוחות אפילו מבלי שאנשיו ידעו מהו תפקידו האמיתי. מפקח כללי הוא תפקיד נחמד. בדרך כלל אתה מצליח לענוד את הכוכבים שלך בשעות שבהן אינך עובד" (עמוד 27), הסביר טטסואו לקוראים.

כחלק מתכניתו הסבוכה הטיל בר־אל על טטסואו להתנקש במנהיג הסיבאים. "לנוע בתוך החשיכה הוא אחד הדברים שאני מיטיב לעשות; הירייה בקשת שפגעה במנהיגם של הסיבאים בצווארו היתה ירייה ממוזלת" (עמוד 37). ההתנקשות סייעה אמנם למערכה אבל הניצחון בה הוטל כאמור, על כתפי דודו, הגנרל בר־אל.

"מימרה עתיקה אומרת שתכנית קרב לא יכולה להמשיך להתקיים לאחר המגע הראשון עם האויב. אחד הבילויים החביבים ביותר על שמעון בר־אל היה להרצות באריכות כי היתה זו שטות, להצביע על כך שפאטון הציל את באסטן, או על צליחת תעלת סואץ על ידי שרון" (עמוד 29), כעל מבצעים שהתנהלו כמעט כפי שתוכננו. לתפיסתו של בר־אל, "השורה האחרונה בפקודות, בתכנית, צריכה להיות תמיד זהה, ותמיד עליה למנוע מהתכנית להתיישן; אם כל האמצעים האחרים נכשלים – צריך לאלתר" (עמוד 29).

במערכה הזו התכוון בר־אל לנצח באמצעות תכנית מדוקדקת, המבוססת על תחבולה והפתעה, אבל אם היא תיכשל הוא כבר יאלתר את דרכו אל הניצחון. כך או כך, זוהי רק תחילתה של ההרפתקה אליה הוא עתיד לגרור את אחיינו, וטטסואו יידרש לכל מיומנותו ויכולותיו כמתנקש ואיש מבצעים אם ברצונו לסיים אותה בחיים, ולא פחות חשוב מכך באופן שישרת את האינטרסים של מצדה. 

ספר מדע בדיוני מרתק ומהנה לקריאה, שמעלה שאלות על הפעלת הכוח הצבאי ועל חשיבותם של מצביאים. אמנם צה"ל של היום רחוק מאוד באופיו וביעילותו מחיל השכירים המצדאי, אבל הוא היה כזה בעבר, ובהחלט יכול להיות שוב.

"מפקד צריך לאהוב את חייליו" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרון קטן וחכם איגד את שחשב אלוף (מיל.) אורי שמחוני, שנפטר השבוע, על מגוון נושאים: החל מהשירות בצנחנים תחת פיקוד אריק שרון, עבור בחשיבות התכנון הקפדני והתחבולה וכלה בתפקיד המפקד כמחנך. הלקחים שלמד וחלק עם הקוראים נותרו רלוונטיים גם כיום.

  • פורסם באתר "סימניה"בשנת 2013 ומובא כעת בשינויים קלים
  • 16 בדצמבר 2021

מותו של אלוף (מיל.) אורי שמחוני השבוע החזיר אותי לספר הקטן והחכם "לוייתן לבן" (הוצאת גלורי, 2006) שערך בנו גלעד. בספר כלולים 167 נושאים אישיים ולאומיים, קטנים וגדולים, שעליהם חיווה אביו את דעתו: אהבה, מלחמה, פיקוד, מלחמת לבנון הראשונה (והשנייה), משפחה, אריק שרון (הראשון והשני), שכול, כדורגל, מאיר שלו, קרבות, נתן אלתרמן, סיירת אגוז, תנ"ך, כיבוש וריצה.

שמחוני, יליד 1936, אשר גדל בקיבוץ גינוסר. בשנת 1954, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890 בפלוגה א' עליה פיקד מאיר הר־ציון. לדבריו, הפלוגה היתה לקבוצה האיכותית ביותר שלתוכה נשא אותו גורלו. מעולם, כתב, "לא הייתי בתוך חבורה כל כך מיוחדת, מגובשת ומשקיענית, חבורה של האנשים האמיצים ביותר, החכמים ביותר, המצחיקים ביותר והכיפיים ביותר; אנשים שהלכו לכל המקומות, לחמו בכל המלחמות והסתערו על כל הגבעות ומעולם לא ביקשו, רק נתנו" (עמוד 122).

אלו שהתנדבו אז לגדוד 890, ציין, "היוו במשך שנים רבות את שלד הפיקוד ביחידות צנחנים רבות. כאשר אני נזכר בחבריי ובמפקדיי מאז, אני יודע שחייתי עם נפילים" (עמוד 122).

שמחוני כתב כי "כשהתגייסנו לגדוד 890 אריק שרון היה המג"ד. כמג"ד הוא היה מדהים. היתה לו אותה יכולת נדירה, מתת אל הניתנת לבודדים בלבד, לבנות ולעצב יחידה כרצונו: הוא הגדיר את אופיה ואת מטרותיה, בחר בעצמו את האנשים והיעדים, קבע מֵעֶמדה של מג"ד – דרגה לא גבוהה – את מדיניות צה"ל, ולפעמים את מדיניות הביטחון של המדינה. הוא הכתיב נורמות וערכים ושינה את שיטות הלחימה של צה"ל" (עמוד 24).

שמחוני סיפר בספר כי בעת שהתגייס היה בצה"ל משבר בכל האמור ברוח הלחימה ויכולת הביצוע של הכוחות הלוחמים. "צריך היה להגדיר הרבה מאוד דברים קטנים, החל מתרגולות טָקטיות וכלה בערבי שירה אדירים. כל אלה היוו מערך אחד שלם ויצרו את אחת ממכונות הלחימה הנחושות ורבות היכולת, בהתאם לזמן ולמצב, שידע צה"ל אי פעם: גדוד 890 של אמצע שנות ה־50. בזמנו היה ברור לכולנו שגדוד 890 יכול להגיע לכל מקום, לעשות כל דבר, אם רק יגידו לו. הרגשנו שאנחנו מעֵבר למגבלות, ש"אף אחד לא יכול עלינו". אריק של אז היה הכול" (עמוד 25).

מג"ד 890 בתקופה שהייתי בצנחנים היה אמיר ברעם (לימים אלוף פצ"ן). הימים היו ימי השיא של האנתיפאדה השנייה והלחימה בטרור ביהודה ושומרון. הדברים שכתב שמחוני הזכירו לי כיצד חשנו ביחס למג"ד והגדוד. אין בדברים בכדי לרמז כי בתקופה הנ"ל הגדוד היה הטוב שבגדודי צה"ל בסדיר ובמילואים, מה גם שזה לא ניתן לבדיקה. מנגד, בדרישותיו מאתנו ובהובלתו את הגדוד רשם ברעם הצלחות מבצעיות כנגד הטרור הפלסטיני ונטע בנו את אותה תחושה שתיאר בשעתו עפר שלח, ביחס לימי שירותו שלו בגדוד צנחנים, "היינו חדורים בתחושת היכולת, רק תגידו לאן ואנחנו כבר נגיע".

תוכנית טובה מבוססת על תחבולה

במלחמת סיני לחם כמפקד מחלקה בגדוד, השתתף בצניחה במיתלה ובקרב העקוב מדם שנערך במקום. לאחר המלחמה השתחרר מצה"ל, אך חזר לשירות קבע ב־1964 ובמלחמת ששת הימים שירת כקמ"ן חטיבת גולני. לאחר המלחמה סייע לארכיאולוג שמריהו גוטמן באיתור מיקומה של גמלא.

"ישבנו על סלע. שמריהו סיפר לי את סיפור גמלא ואני חשתי רוממות רוח נדירה. הוא תיאר באוזני את הטבח שהיה במקום, והרגשתי כאילו אני חלק מזה. מאוחר יותר אימתו הממצאים את הסיפור כולו. זה היה לפני כמעט אלפיים שנה, אבל אלה היו האנשים שלנו. הם ראו כל בוקר את המראות שאני ראיתי בילדותי – הכנרת, השקיעות מעל הארבל. הם דיברו עברית, ראו ממול את גינוסר, הם קראו לה גינוסר ולארבל קראו ארבל. הרי את המקום הזה, את הרכסים המשתפלים מדרום הרמה לכנרת, ראיתי כל יום בהיותי ילד בגינוסר, ישר ממזרח, ולא ידעתי מה אני רואה" (עמוד 35).

עם ישראל, קבע שמחוני, הוא "העם היחיד בעולם שיכול לדבר בשפתו העכשווית עם מי שחי כאן לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה. אף אחד אחר לא יכול" (עמוד 68).

בשנת 1970 מונה למפקד סיירת אגוז והוביל אותה בפשיטות רבות בלבנון, ובהם הפשיטה על מפקדת המחבלים בעיירה עינתא בדצמבר אותה שנה, שנערכה בליל חורף גשום במיוחד. "יצאנו ממלכיה ומיד צללנו למעמקי בבוץ תוך דקות ספורות היינו שטופי מים מכף רגל ועד ראש. הבוץ היה עמוק, הנעליים התמלאו בוץ ומים. הלכנו לאט, אבל כשאתה נמצא בתנועה אחרי חצי שעה כבר לא אכפת לך כלום. אי אפשר להיות יותר טוב מרטוב" (עמוד 126), כתב.

הכוח בפיקודו נע לאט "במסלול אוגף עמוק כדי להגיע מהכיוון הלא צפוי – מצפון, מהעורף. התקיפה בעינתא היתה חלקה. פטרנו את העולם ממי שהיה צריך, הורדנו את הבית; בית סמוך, שפתח עלינו באש, פוצץ גם הוא" (עמוד 127). חמישה מחבלים הרג אז הכוח בפיקודו בקרב מטווחים קצרים, לפני ששב ארצה בלי שריטה.

לתפיסתו, "מאחורי כל גיבור עומדת תוכנית שנכשלה, ומאחורי אותות וצל"שים – מפקד ששכח לקחת בחשבון את המודיעין או את תגובת היריב או את דרך הנסיגה או את תוואי השטח. משהו לא תוכנן טוב, כי אם התוכנית טובה אין צורך במעללי גבורה. קנה המידה הטוב ביותר לבדיקת מבצע צבאי הוא כמות מעשי הגבורה שנעשו בו. ככל שמספר מעשי הגבורה גדול יותר כן רמת התכנון והביצוע נמוכים יותר. כדי לבצע תוכנית טובה לא צריכים להיות גיבורים, צריך פשוט לפעול נכון" (עמוד 15). 

יש לזכור, אמר, "שכל תוכנית שיש בה מרכיב של מעשי גבורה היא תוכנית גרועה. תוכנית נכונה מושתת על תכנון קפדני, על תחבולה ועל הטעיה, על ניצול נקודות תורפה ועל ביצוע מדויק, וצריכים להיות בה מעט נפגעים. תוכנית נכונה צריכה להיות בנויה כך שגם אנשים רגילים יוכלו לבצעה" (עמוד 133). 

"מפקד בצבא עוסק באנשים ובערכים"

במלחמת יום הכיפורים שימש שמחוני כקצין אג"ם של פיקוד צפון. סיפור הלחימה מנקודת מבטו כקצין מטה בפיקוד, תואר בספר בתמצות והוא מטלטל את הקורא ומכה בו בעוצמה. שמחוני הוא האיש שדיווח לרמטכ"ל, דוד אלעזר, כי הסורים פתחו במלחמה. הרמטכ"ל שאל אותו כיצד הוא יודע שזו מלחמה. "אני רואה" (עמוד 65), השיב שמחוני בפשטות והשיחה הסתיימה. מאז נותר ספקן וחסר אמון כלפי הרמות הממונות.

במאמר שכתב בשעתו ב"הארץ", כתב שמחוני כי המסקנה העיקרית שלו מהמלחמה היא שהכל תלוי במפקדים. החל במפקדי האוגדות, שצריכים להיות תואמי רפול, דן לנר ומוסה פלד, עבור במח"טים שצריכים להיות תואמי ינוש, אורי אור, אמיר דרורי (וכן חיים נדל שלא ציין), "וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית". כקצין אג"ם פיקוד הצפון הוא היה בין אלו שקבעו אותה אז.

לאחר המלחמה שימש כמפקד חטיבת גולני וכמפקד בית ספר לקצינים. במבצע ליטני, כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, פיקד על אוגדת הקחצ"ר. כאלוף שימש כראש מחלקת ההדרכה, בין היתר במלחמת לבנון הראשונה. לדבריו, "סלט טבולה הוא לא רק טעים במיוחד, הוא גם הדבר היחיד הטוב שאי פעם יצא לנו מלבנון" (עמוד 101). בתפקידו האחרון בצה"ל כיהן כנספח צה"ל בארצות הברית. 

"מפקד בצבא עוסק באנשים ובערכים ולא במילים ובסעיפי חוק, ותפקידו הראשון הוא הוא לחנך את חייליו ולעזור להם" (עמוד 93), אמר והסביר מדוע העדיף ענישה חינוכית על פני דין משמעתי.

התפקיד הראשון של המפקדים, אמר פעם, "הוא לאהוב את החיילים. ממש כך, מפקד צריך לאהוב את חייליו, להילחם למען החיילים שלו עד הסוף – אם הוא חושב שהם מקופחים באיזו דרך, החל מדבר זעיר ועד למשימה לא מתאימה במלחמה. יש גירסה שמי שאוהב את חייליו מתנהג עימם ביד ברזל. לדעתי, משמעת היא לא תמיד פונקציה של החמרה או אי החמרה אלא של התנהגות ברורה ואחידה של סולם ערכים קבוע. לא הייתי רוצה להחזיק אצלי מפקד בעל דרישות קיצוניות, מה שמכונה "התקפות'. מפקד מוכרח להיות בעל קו אחיד ואופי מוצק, לדעת בדיוק מה הוא רוצה, לדרוש תמיד את אותם דברים, להחמיר תמיד באותן נקודות ולהקל באחרות" (עמוד 114).

עולם התוכן והעניין של שמחוני היה עשיר ומגוון ועסק בטולסטוי, "אנשי פאנפילוב", הפלמ"ח, "מובי דיק" (ומכאן שם הספר), בטהובן והביטלס (אותם ראה בהופעה בנמל ליברפול בטרם התפרסמו). שפתו עשירה, וגישתו הרבה יותר ספקנית ושואלת מאשר נחרצת, במיוחד בהשוואה לספרים אחרים בסוגה זו של ספרות. התוצאה היא ספר תמציתי, שעולה ממנו דמותו של מפקד נבון שקנה את חוכמתו "דרך הרגליים" והלקחים שלמד וחלק עם הקוראים נותרו רלוונטיים גם כיום.

תובנות מ"על הטקטיקה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחיל הנחתים האמריקני יש מימרה רווחת, ולפיה אימון הוא התכוננות לאיומים הידועים ואילו החינוך הוא התכוננות לבלתי ידוע. הספר "על הטקטיקה" הוא מסמך חכם ותמציתי שרלוונטי למפקדי צה"ל, הכולל מגוון לקחים היסטוריים ותאורטיים שרלוונטיים לתחום הטקטי ולקשר בינו ובין הרובד האסטרטגי.

בצה"ל רווחת נטייה לחלק למפקדים ספרי ניהול ואסטרטגיה עסקית, ולחלופין ספרים שמחבריהם מבקשים לתאר את השינויים החברתיים המתרחשים במאה הנוכחית. אף שיש בספרים אלה תובנות חשובות, הם לא פעם מתעלמים מן העובדה שאף שניהול הוא חלק ממלאכת הפיקוד ושהצבא מושפע מתהליכים חברתיים, כלכליים וטכנולוגים, הרי שהצבא הוא מערכת שונה באופן מהותי מן החברה האזרחית, גם אם כפופה לה לחלוטין בדמוקרטיות המערביות. לכן מוטב לתת בידי המפקדים ספרים שיהיו רלוונטיים לעיסוקם הצבאי הטקטי, האופרטיבי והאסטרטגי.

בכל האמור בתחום הטקטי בולט הספר "אנשים מול אש" שכתב בשעתו בריגדיר־גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל (שגם עסק בחיבור בין רובד זה לרובד האסטרטגי). ואולם מעטים הספרים שניתחו רובד זה לעומקו ולא ביקשו במקום זאת לתאר את ניסיונו האישי של המחבר בלחימה זו או אחרת.

לכן יש לברך על הוצאתו לאור של הספר "על הטקטיקה" שכתב קצין חיל הנחתים האמריקני (מיל') ברט א' פרידמן (הוצאת מערכות, 2021), ובו ביקש לפתור את "הבעיות שבהן נתקלתי הן בהכשרת המקצועית כטקטיקן – תחילה בחיל הרגלים ואחר כך בחיל התותחנים – והן בלימודיי האקדמיים בנושא האסטרטגיה" (עמ' 18). בעיות אלה נגעו בעיקר לחיבור בין הטקטיקה לאסטרטגיה בלחימה המודרנית.

לדבריו, "על התאוריה של הטקטיקה להיות חסרת זמן ולהתאים לכל קרב, בכל מקום ובכל עת" (עמ' 19). כדוגמה נתן המחבר את קרב קאנאי שהתרחש בשנת 216 לפני הספירה, ונתן השראה הן לתכנית שליפן והן לכיתור שביצע הצבא האדום לכוחות הגרמנים סטלינגרד (ובמובנים מסוימים גם למהלכי הצבא האמריקני במלחמת המפרץ הראשונה). עם זאת, מאחר שהמלחמה, ובתוך כך הטקטיקה, היא אמנות, "היא חומקת מלהיות חלק ממערכת מוגדרת" (עמ' 21).

בהקדמה ציינו סא"ל (מיל') גדעון שרב, המדריך הראשי של המכללה לפיקוד טקטי וקצין שריון בעברו, וד"ר טל טובי מאוניברסיטת בר־אילן, כי "הטקטיקה כוללת יישום של ארבע פעולות בשדה הקרב הקשורות זו בזו, המשפיעות זו על זו והמושפעות זו מזו: ניידות, פגיעה וכוח אש, הגנה (שימור הכוח) וכוח הלם" (עמ' 8).

ואולם לפני שעוסקים במרכיבי הטקטיקה, יש לזכור את האמירה המיוחסת לקולונל ג'ון בויד, תיאורטיקן הצבאי וטייס קרב, ולפיה על הצבא האמריקני "להבטיח שיש בו האנשים, הרעיונות והטכנולוגיה הנכונים, לפי הסדר הזה. מערכת טקטית היא חסרת תכלית כשאין בה טקטיקנים נבונים שישתמשו בה וחיילים מאומנים שיפעילו אותה" (עמ' 177). כלל זה תקף כמובן גם לצה"ל, ולא בכדי ציינו שרב וטובי כי העיסוק בטקטיקה הוא "עיון בניסיון האנושי העקוב מדם של לחימה ביבשה, בים ובמאה האחרונה גם באוויר וברשתות המחשבים" (עמ' 7). האדם הוא עיקר בתחום הטקטי, והוא זה שקובע את הניצחון ברגליו, בשכלו ובעוז רוחו.

ניסיון, היסטוריה ותאוריה – חינוך

ב־2003, לפני שנשלחה דיוויזיית הנחתים ה־1 ללחימה בעיראק, שלח מפקדה, גנרל ג'יימס מאטיס, דוא"ל לפקודיו ובו כתב: "לכל האינטלקטואלים מאסכולת 'מלחמה דור 4' שמתרוצצים כיום ואומרים כי טבעה של המלחמה השתנה מן היסוד, כי הטקטיקה היא דבר חדש לחלוטין ועוד, עליי לומר: 'עם כל הכבוד, לא ממש!'. אלכסנדר הגדול לא היה ניצב נבוך לנוכח האויב שעימו אנו מתמודדים כיום בעיראק, ומנהיגינו היוצאים למלחמה זו עושים עוול לחייליהם כשהם אינם לומדים – לומדים ולא רק קוראים – את מי שקדמו לנו. אנו נלחמים על פני האדמה הזו כ־5,000 שנה ועלינו לנצל את ניסיונם" (עמ' 21).

אכן, "הניסיון העצמי של הטקטיקן הוא לעיתים המדריך הטוב ביותר, אך בני אדם יכולים לצבור כמות מסוימת בלבד של ניסיון, ומשאב זה נעדר אצל הטקטיקן הצעיר. היסטוריה צבאית יכולה לשמש תחליף, ואכן קיים ניסיון עבר של אלפי שנים שאפשר לשאוב ממנו, אך השאלה היא כיצד על הטקטיקן לעכל את המקורות השונים האלה ולהגיע להבנה ממשית שלהם?" (עמ' 22). התשובה טמונה בפיתוח תאוריה אסטרטגית אפקטיבית, שיכולה לתת בידי אנשי הצבא כלים לבחון ולנתח את מה שלא ניתן לבחון באמצעות תאוריה מדעית.

בהמשך לכך יש לציין את המימרה הרווחת בחיל הנחתים האמריקני, ולפיה אימון הוא התכוננות לאיומים הידועים ואילו החינוך (והכוונה היא לקורסי הכשרת מפקדים, לימודים אקדמאים ולימוד היסטוריה צבאית ותאוריות בתחומי הביטחון והאסטרטגיה) הוא התכוננות לבלתי ידוע.

על התמרון

בכל האמור בתמרון של כוחות ביבשה, דומה שאין כמו הציטוט שהביא המחבר מהספר "אמנות המלחמה" שכתב סון טסו: "דע את האויב, דע את עצמך, וניצחונך לעולם לא יהיה נתון בסכנה; דע את הקרקע, דע את מזג האוויר, וניצחונך יהיה שלם" (עמ' 121). ואולם למרות שמימרה זו תופסת את העיקר, הרי שפרידמן העלה בספרו כמה תובנות שראוי לתת עליהם את הדעת.

בספרו מנה תשעה עיקרי טקטיקה (עיקרים ולא עקרונות, מכיוון שהאחרונים קבועים ואילו לגישתו נדרשת גמישות, מאחר שאין שדה קרב אחד דומה למשנהו) שסודרו לפי שלושה מישורים. "ארבעת העיקרים הפיזיים הם, כאמור, תמרון, מסה, עוצמת אש וקצב מבצעים; ארבעת העיקרים המנטליים הם הונאה, הפתעה, בלבול והלם; המישור המורלי ניצב לבדו, מכיוון שהוא מופשט מכדי לצמצמו לסיווג מוגדר, אך עוצמתם המורלית של לוחמי היריב היא נשק שאי אפשר להתעלם ממנו" (עמ' 41).

עיקרים אלה באים לידי ביטוי בתמרון ביבשה, בים ובאוויר. חשוב לזכור "שלא תמיד אפשר להשתמש בתמרון. עמדת הגנה שנבחרה היטב יכולה להגביל את האפשרויות של התוקפים, בייחוד בכל הקשור לתמרון מרחבי. דוגמה אחת למצב כזה היא ההתקפה הבריטית בגוז גרין במלחמת פוקלנד בשנת 1982. הגדוד השני מחטיבת הצנחנים תקף קו הגנה ארגנטיני מבוצר על חצי אי צר, שלא היה אפשר לאגפו" (עמ' 51). לבסוף כתב פרידמן, "הצנחנים הבריטים הצליחו לכבוש את העמדה בהסתערות חזיתית, אך תוצאות ההתקפה היו פחות מאידיאליות" (עמ' 52).

המחבר ציין בספר את חשיבותו של קצב המבצעים, והזהיר כי "אל לו לטקטיקן לשאוף באופן עיוור ובכל מקרה לפעול במהירות, אלא עליו לתת את דעתו לממד הזמן ולשאלה אם הזמן פועל לטובתו אם לאו" (עמ' 69). ככלל, מוטב לחתור לקצב מבצעים מהיר, ויש אף כאלו שגורסים כי המהירות צריכה להיות חלק מעקרונות המלחמה. אך, כמאמר התיאורטיקן הצבאי הפרוסי קלאוזביץ, במלחמה יש "חיכוך", שם כולל לסכנה פיזית, מאמץ פיזי, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ומכאן "שהמלחמה מטבעה פועלת נגד המהירות" (עמ' 69).

אין בכך כדי לומר שלא צריך לפעול מהר ככל שניתן, אך חשוב להכיר בכך שמדובר בהליכה "נגד הרוח", ולכן על המפקדים להיות אלה שיוצרים את התנופה בגופם, בדומה לגנרל רומל בחציית נהר המז ב־1940 או אלוף שרון בצליחת התעלה ב־1973.

"הדבר החשוב לטקטיקן הוא ההכרה בכוחה של הלכידות המורלית. המספר הזעום של 300 ספרטנים בתרמופילאי לא הספיק כדי להביס את עוצמתו הפיזית של צבא אחשוורוש, והם הושפעו ללא ספק מן הפחד מפני מותם האפשרי; אלא שהכוחות המורליים גברו על כל היתר" (עמ' 94). הספרטנים בחרו ללחום בפרסים דווקא שם, משום שתנאי הקרקע שללו מהאויב את היכולת להפעיל ביעילות את פרשיו וקשתיו והקשו עליו לרכז כוח אל מול המערך הספרטני. זוהי דוגמה לביצוע הערכת מצב וניתוח שטח הנדרשים ממפקדי השדה, שהתוצר שלהם מאפשר לכוח מובחר לייצר עדיפות מקומית. קרב זה, כתב בשעתו אלוף אמיר ברעם, המחיש היטב את תפקיד המפקד "בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". כל אלה עקרונות שחייבים לעמוד לנגד עיני כוח מובחר ומיומן, הפועל בחזית ובעומק בשעת מלחמה.

הן על הטקטיקן והן על האסטרטג לקחת בחשבון את מושג "נקודת נמוגות הניצחון" שטבע קלאוזביץ. "הדינמיקה זהה במידה רבה בשתי הרמות: כאשר כוח צבאי משיג ניצחונות, הוא נותן ביטוי לעוצמה קרבית פוטנציאלית. חיילין מתעייפים, מלאי תחמושת מתרוקנים, עצבים מתרופפים ודלק נשרף. אפקט זה חזק הרבה יותר במבצעי התקפה מאשר במבצעי הגנה" (עמ' 106).

בכל האמור בריכוז הכוחות ללחימה, הדגיש פרידמן, יש להבין "שמסה אינה עניין של מספרים בלבד; חשיבות רבה יש לאיכותם של המספרים. המספרים של הצבא עיראקי כולו לא הועילו לו הרבה בשנים 1991 ו־2003 נגד כוחות שהייתה להם עליונות גבוהה הרבה יותר" (עמ' 59).

תובנה חשובה אחרת נגעה לעוצמת האש. "דפדוף זה בהיסטוריה של עוצמת האש בלוחמה, למרות השטחיות שבו, מדגיש שני דברים: האחד, טקטיקנים מסתגלים בהתמדה לשימוש בעוצמת אש; השני, עוצמת אש כשלעצמה יעילה רק לעיתים רחוקות, אם בכלל. בעלות הברית יכולות היו למחוק את דרזדן וטוקיו מעל פני האדמה, אך האויב היפני והגרמני יכול היה להמשיך בלחימה כל עוד כוחותיו הצליחו לשרוד והיו בעלי יכולת למתן את השפעותיה של עוצמת האש בעזרת ביצורים, שריון, מחסה והסוואה, ופיזור כוחות" (עמ' 63).

הפיזור, קבע המחבר, הוא כלל מספר אחד בלוחמת גרילה, וניכר בתפיסת הפעולה של חזבאללה וחמאס שפועלים כצבאות טרור היברידיים ומשלבים בין יכולות טרור, גרילה וצבא. צבאות תעשייתיים בנויים על יכולות התמרון והאש שלהם כדי לפגוע בריכוזי כוחות ומרכזי כובד, והפיזור מקשה עליהם לרכז מאמץ ולמצות את הכוח ביעילות. אף שהאש שהצבאות המודרניים מפעילים נעשתה ממוקדת ויעילה יותר, הרי שפיזור הכוחות נותר פתרון יעיל נגדה. לכן קבע המחבר כי המפתח להצלחה, בכל האמור בארגון הכוח הצבאי במסגרות, "הוא שילוב בין מסה לעוצמת אש בחבילה אחת שיכולה לפעול בקצב מבצעים מהיר, וכך לגבור בתמרון על כוחות האויב" (עמ' 185).

הקשר בין טקטיקה לאסטרטגיה

בספר ציטט פרידמן את אחד החוקרים המובילים בעולם בתחום האסטרטגיה, קולין ס׳ גריי, שתיאר את האסטרטגיה "כגשר בין הטקטיקה המתקיימת בשדה הקרב ובין המטרות המדיניות שטקטיקה זו נועדה להבטיח" (עמ' 126). נדרש, אם כן, מתאם בין הטקטיקה לאסטרטגיה. אמנם "על הטקטיקן לקבל החלטות מהירות בשדה הקרב כדי להשיג ניצחון טקטי" (עמ' 133), אולם הטקטיקה פועלת בשירות האסטרטגיה ואין כל הבטחה ששורה של הצלחות טקטיות מנותקות בהקשרן מהאסטרטגיה הכוללת יתרמו לניצחון במערכה ולהשגת המטרות המדיניות.

דוגמה מוחשית לכך היא האופן שבו הביס צבא ארצות הברית ב־2003 בשורה של ניצחונות בקרבות טקטיים את הצבא העיראקי, פירק אותו, מוטט את משטרו של צדאם חוסיין והכניס את עיראק לחוסר יציבות שנמשך שנים. כל זאת בשירותה של אסטרטגיה שגיבש ממשל הנשיא ג'ורג' בוש הבן במטרה להפוך את עיראק לדמוקרטיה יציבה בהתאם לערכים מערביים.

דוגמה הפוכה לחלוטין, אגב, היא מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991, שבה הופעל הכוח הטקטי באופן ששירת את האסטרטגיה שגיבש ממשל הנשיא ג'ורג' בוש האב, ולפיה יש לפגוע באורח קשה בצבא העיראקי ולהביא לנסיגתו מכוויית. אסטרטגיה זו לקחה בחשבון את אופיו של הצבא האמריקני שכן "הכוחות האמריקניים, יותר מכל הכוחות האחרים, נועדו למבצעי לחימה בקצב מהיר, תוך הפעלת עוצמת אש מסיבית" (עמ' 131).

כיום, כתב פרידמן, לא די עוד בהצלחה צבאית לבדה כדי להעניק לגשר חוזק או אורך מספיקים: הצלחה צבאית היא רק אמצעי להשגת המטרה. אם לא נבין את מטרתנו, שום אמצעי לא יביא להשגתה, והקרב יסתיים בטבח ותו לא" (עמ' 139).

הספר הוא מסמך חכם ותמציתי שרלוונטי למפקדי צה"ל, הכולל מגוון לקחים היסטוריים ותאורטיים שרלוונטיים לתחום הטקטי ולקשר בינו ובין הרובד האסטרטגי. הלקחים כתובים באופן בהיר, בשפה נגישה ונשענים על היסטוריה צבאית רחבה, הוגים צבאיים חשובים ואמיתות שהוכחו במבחן הזמן.

המחבר מבקש להודות לאלוף אמיר ברעם, מפקד פיקוד הצפון, ולסא"ל (מיל.) אבירם רינג על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.