גנץ עשוי להיות שר ביטחון טוב, בתנאי שלא יתנהג כרמטכ"ל-על | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ממשלת האחדות המסתמנת טומנת בחובה את חזרתו של איש מקצוע, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, למשרד הביטחון. אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לרמטכ"ל-על, אלא למפקח על הצבא מטעם הממשלה. אם אכן יהיה כזה, הוא הוא עשוי להיות שר ביטחון שייזכר.

הסכם הקואליציוני שנחתם בין יו"ר מפלגת "הליכוד" וראש ממשלת המעבר, בנימין נתניהו, ליו"ר מפלגת "כחול לבן", בני גנץ, ובו הוסכם על כינון ממשלת אחדות ל-36 חודשים, מחזיר למשרד הביטחון שר שהרקע שלו הוא צבאי למהדרין. כשר ביטחון עשוי גנץ להיות בשורה של ממש, ובתנאי שישכיל לברוח משתי מלכודות שאליהן נפלו לא מעט קצינים בכירים שכיהנו כשרי ביטחון לפניו.

חשוב לומר מראש, אף שישנו קושי מובנה ללמוד ולשלוט היטב בנבכי המערכת הגדולה במדינה, והשר כבר אינו יכול לצאת לחופשת סמינר כמו בן גוריון בשעתו, עדיף ששר הביטחון יהיה דווקא אדם שהגיע מרקע אזרחי כמו שלושת שרי הביטחון הקודמים, נפתלי בנט, בנימין נתניהו (שהחזיק בתיק כראש ממשלה) ואביגדור ליברמן.

בסופו של יום, וגם בתחילתו, תפקיד שר הביטחון הוא להיות המפקח מטעם הממשלה על הצבא, ולא כפי שקורה לרוב, נציגו בממשלה. שר שאינו מגיע מהמערכת, יהיה פחות מקובע למוסכמות.

מנגד, שר "אזרחי" שכזה אמנם לא יידרש לבקיאות בטקטיקה צבאית, אך הוא יהיה חייב להיות מצויד בתפיסה אזרחית מובהקת, שתאתגר את החשיבה הצבאית. את זה קשה לומר שהביאו לפחות שניים מהאזרחים שכיהנו בתפקיד. נתניהו, אף שנמתחה כאן ביקורת רבה על התפיסה שהביא, לפחות גיבש אחת כזו, גם אם בקווים כלליים

"בני חותא"

כאמור, שלא כמו שלושת קודמיו בתפקיד, גנץ הוא בשר מבשרה של המערכת. בשנת 1977 התגייס גנץ לצה"ל והתנדב לצנחנים. כשהיה קצין צעיר בגדוד הנח"ל המוצנח, צורף ביוני 1980 לכוח בפיקוד המ"פ שלו, אורי ארליך. הכוח של ארליך היה חלק מנבחרת שגיבש מח"ט הצנחנים, דורון רובין, למבצע "איש דמים".

היתה זו "הפשיטה המוסקת הראשונה לדרום לבנון, עוד בטרם ימי של"ג. זה התרחש באזור גשר קסאמייה, גשר בגזרה המערבית של הליטאני. אורי היה מפקד הצוות ואני הייתי סגנו. הגעתי לעמדה וחיפיתי עליו כשהתקרב לבית. מחוץ לבית זיהינו מחבלים ופתחנו באש. אורי התקרב לבית במהירות, והיה צריך להניח מטענים כדי לפוצץ את הבית שהיה ידוע כבית מחבלים", נזכר גנץ בראיון שהעניק לעיתון "במחנה".

בשל רעשים ופיצוצים מתוך הבית גנץ וארליך, שזכרו את שהתרחש במבצע "שלכת" שנה קודם לכן (פשיטה בה נהרגו שני מ"פים מהגדוד, לאחר שפיצוץ הביא לקריסת מפקדת מחבלים והם בתוכה), החליטו לנתק מגע. בעוד הכוח התרחק הבית התפוצץ. הפשיטה נחשבה למוצלחת במיוחד, ורובין קבע שהיוותה "קפיצת מדרגה מוראלית ומקצועית של החטיבה… שחזרה עם קדר מפקדים אחר לחלוטין לאחר המבצע". גנץ היה אחד מאותם מפקדים שסומנו כמי שיגיעו רחוק. 

ב-2010 כתב הפרשן הצבאי ולימים ח"כ, עפר שלח, מאמר ב"מעריב", שבו סקר את המועמדים להחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי (לימים שותפו הפוליטי של גנץ). שר הביטחון אהוד ברק רצה אז באלוף פיקוד הדרום יואב גלנט, יוצא שייטת 13, ואילו הרמטכ"ל רצה בפקודו הוותיק מגולני, אלוף פיקוד הצפון גדי איזנקוט. סגן הרמטכ"ל גנץ היה מועמד של פשרה, ובסופה של סאגה פתלתלה גם נבחר לרמטכ"ל

שלח, שהכיר את גנץ עוד מהימים שבהם היו קצינים צעירים בצנחנים, כתב שבמסלולו הצבאי "מופיעים כל המרכיבים של רזומה מכובד: מיחידה חטיבתית בצנחנים (פלחה"ן) דרך יחידת שלדג, חטיבת הצנחנים, אוגדת מילואים, יחידת הקישור ללבנון ועד אוגדת איו"ש. דרכו לצמרת דומה מאוד לזו שעשו רמטכ"לים אדומי כומתה לפניו. איך מילא את תפקידיו זה כבר סיפור אחר. כשהיה מח"ט הצנחנים, כינו אותו קציניו מאחורי גבו "בני חותא"; אצל בני תמיד יש זמן, המשימה תחכה. הייתם מצפים שאדם עם סדרה כזו של תפקידים יותיר אחריו שובל של זיכרונות מאירועים שבהם נטל חלק; אצל גנץ, הזיכרון העיקרי הוא איך התקדם הלאה".

שלח אולי החמיר מעט עם גנץ (וסביר שעתה הוא יהיה ביקורתי עוד יותר), אולם גם לאחרים, ששירתו תחתיו בצנחנים או במטה הכללי, הוא אינו זכור כסכינאי, וסגנון הפיקוד שלו נחשב לנוח וסובלני בהרבה.

כתוצאה מן המחאה החברתית של קיץ 2011 נדרש גנץ כרמטכ"ל להתמודד עם קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון, והורה על סגירת חטיבות שריון וטייסות וביטל חלק מן האימונים. בשל הירידה בכשירות נמנע הצבא מלהפעיל מסגרות מילואים במערכה מבצע "צוק איתן".

למרות סגנונו, קשה היה להגדיר אותו כ"צמחוני". צה"ל בהובלתו ביצע מספר חסר תקדים של מבצעים מיוחדים, גלויים וחשאיים, במסגרת תפיסת המערכה שבין המלחמות (מב"מ).

רצועת עזה היתה זירת המערכה העיקרית של כהונתו. מבצע "צוק איתן" היתה המופע העיקרי שלו כרמטכ"ל, והוא נוהל טוב בהרבה ממלחמת לבנון השנייה, לא מעט בזכותו. גנץ פיקד על הצבא בלחימה מורכבת, שבסופה הושמדו מנהרות לחימה, מפקדות ותשתיות חמאס ונפגעו מחבלים רבים.

מנגד, העובדה שהמערכה בקיץ 2014 נוהלה טוב מכפי שנוהלה המלחמה ב-2006, אין בה בכדי ללמד כי צה"ל, בפיקוד גנץ, הגיע אליה מוכן. דו"ח מבקר המדינה מתח ביקורת חריפה על הזנחת כוחות היבשה בטרם העימות, על היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות ועל טיפול לקוי באוכלוסיית עוטף עזה.

גם ועדת בדיקה פנים-צה"לית בראשות מפקד הגיס המטכ"לי דאז, האלוף יוסי בכר, קבעה כי "ערב המבצע היו המנהרות ההתקפיות עבור רוב מפקדי הכוחות המתמרנים בחזקת נעלם. הייתה הכרה של האיום, אך עוצמתו וממדיו לא נתפסו". הפעלת הכוח של צה"ל, קבעה הוועדה, לא היתה אפקטיבית מספיק ולא חתרה לקיצור משך המערכה.

רמטכ"ל-על או מפקח מטעם הממשלה

גנץ מגיע למשרד הביטחון בתקופה מלאת אתגרים, שהבולט שבהם הוא משבר הקורונה. שותפו העיקרי להתמודדות עמם יהיה הרמטכ"ל אביב כוכבי, שכמותו עשה את עיקר שירותו בצנחנים. השניים מכירים היטב, החל מימיהם המשותפים בגדוד 890, כשהיו שניהם בני טיפוחיו של מח"ט הצנחנים דאז, שאול מופז, וכלה במטה הכללי, שם היה כוכבי ראש אמ"ן תחת הרמטכ"ל גנץ.

לפני מספר חודשים השיק כוכבי תכנית רב-שנתית, "תנופה שמה". התכנית שמה דגש רב על לוחמנות וקטלניות, אבל הסתמכה בעיקר על מודיעין מדויק ואש מנגדנוכח משבר מגפת הקורונה ניתן להעריך שמינויים בכירים ורה-ארגון של המטה הכללי הם כל שיישאר מהתכנית. 

נדרשת חזרה לשולחן השרטוט ותכנית חדשה, כיוון שצה"ל יאלץ בשנים הקרובות להדק את החגורה. כאן עשוי השר החדש לתרום תרומה של ממש ואולי לדאוג שהתכנית שכן תיושם תהיה מאוזנת יותר ולא תשכח בדרך את זרוע היבשה

כשהיה רמטכ"ל, תחת שר הביטחון שאול מופז, התלונן משה יעלון כי מופז מתקשה לפעול במגרש הפוליטי ולכן מנסה להיות רמטכ"ל-על, ולהתערב בתחומי האחריות של הרמטכ"ל. זוהי אכן המכשלה העיקרית שעומדת לפני גנץ, שממנה נמנעו בכישרון שרים כמו דיין, רבין ויעלון ואליה נפלו מופז, שרון, מרדכי וברק.

כמי שעשה את עיקר שנותיו בצבא הוא ירגיש שם בבית, אבל גנץ אינו חייל יותר. הציבור אינו זקוק לעוד דרג פיקודי עליון בצבא זולת הרמטכ"ל, אלא למפקח מטעם הממשלה שיאתגר את המערכת, יעסוק בתקציב, באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון, ולא באיגוף השמאלי של גדוד מגבעתי בפשיטה בעזה.

בעוד כשנה וחצי, אם הסכם הרוטציה אכן יתקיים כלשונו (אם, כמו שאמרו בשעתו הספרטנים לפיליפוס מלך מוקדון, היא מילת המפתח), אמור גנץ להחליף את נתניהו ולהתמנות לראש הממשלה. בצה"ל ישנם תפקידי מעבר שהמכהן בהם משתדל לא "לעשות גלים" ולהסתבך, בשל רצונו להתקדם הלאה. אך למרות הרצון להימנע מתקלות ושגיאות ועל אף האילוצים הפוליטיים, על גנץ להתייחס לתקופתו במשרד הביטחון כאל העיקר ולא כאל שלב בדרך. 

אם יהיה כזה גנץ עשוי להיות שר ביטחון שייזכר. אך אם יעביר את הכהונה בניסיון להתחמק מכל תסבוכת או החלטה קשה על בניין הכוח של צה"ל, הוא יהיה, אולי, צודק לגמרי מבחינה פוליטית, אבל לא יעשה את התפקיד שהוטל עליו.

מוטב שפרויקט הניצחון יעסוק בבעיה העיקרית של צה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הסתמכותו הגוברת של צה"ל על אש מנגד (בעיקר מן האוויר), ופחות על כוחות קרקעיים הפכה לבעיה • לא בכל מקום זו שגיאה, אבל האש הפכה לברירת המחדל, והיא אינה צריכה להיות כזו

בתחילת החודש הופיע בפייסבוק סרטון קצר הפיק ארגון בשם "הפרויקט לניצחון ישראל" (שצולם לפני שהתבררו ממדי מגפת הקורונה) ובו הופיעו קצינים בכירים במילואים שטענו שיש להפוך את יהודה ושומרון מנטל לנכס. מבלי להמעיט מהניסיון הביטחוני של הקצינים הללו, הרי שהמסר נותר פשטני. נכון, קשה להביע רעיון שלם ומקיף בסרטון בן שתי דקות, אך טענותיהם כפי שהופיעו בו לא מחזיקות מים.

כך לדוגמה, טען בסרטון אל"מ (מיל.) יהודה וגמן, מח"ט שריון לשעבר, כי "בכל מקום שיצאנו וויתרנו כדי לקבל שלום בהסכמה, קיבלנו את ההפך". באמת? ומה עם הנסיגה מסיני בהסכם השלום עם מצרים, או השטחים שעליהם ויתרה ישראל בהסכם השלום עם ירדן? האם בעבורם לא קיבלה ישראל נכסים אסטרטגיים של ממש?

עסקת המאה תחסל את רעיון המדינה הפלסטינית אמר בסרטון הח"כ לשעבר תא"ל (מיל.) אריה אלדד, קצין רפואה ראשי לשעבר. אבל מאחר ואין בכוונתו לתת אזרחות ישראלית לפלסטינים, ואין הוא יכול (או רוצה) לגרשם, מה הוא מציע במקום? בסרטון הוא לא אומר.

יש גם דעות הפוכות. אלוף פיקוד המרכז לשעבר, האלוף (מיל.) גדי שמני, למשל, אמר בראיון לאחר שפרש כי "התיישבות ביטחונית זה דבר שהוא לא רלוונטי לימינו. היום אנחנו יודעים להגן על המדינה גם בלי הזדקקות ליישובים". שמני תמיד נחשב למפקד שאינו נרתע מקשיים. כמפקד סיירת צנחנים נפצע במארב בעומק לבנון. אך למרות הפציעה, סיפר לימים בריאיון, "המשכנו להסתער והרגנו חמישה מששת המחבלים שהיו שם". אבל שמני היה אמיץ לא רק בקרב. ב־2016, בכנס במרכז הבינתחומי, אמר ששליטת צה"ל על 2.5 מיליון אזרחים פלסטיניים מקשה עליו "להיערך לאיומים שעליו להתמודד עימם. הצבא מאבד מהערכיות ומהכושר שלו והופך לשק חבטות של פוליטיקאים". המשמעות היא שבעוד שלכאורה השליטה ביהודה ושומרון מביאה לחיזוק הביטחון מפני הטרור הפלסטיני, היא מחלישה את המוכנות לאיומים אחרים.

ובעצם, מה לטענות שבסרטון ולניצחון? למרות משבר הקורונה, מוטב שפרויקט הניצחון יעסוק בבעיה האמיתית של הצבא, והיא הסתמכותו הגוברת על אש מנגד (בעיקר מן האוויר), ופחות על כוחות קרקעיים. לא בכל מקום זו שגיאה, אבל האש הפכה לברירת המחדל, והיא אינה צריכה להיות כזו.

לאחרונה נפתחה קבוצת פייסבוק לבוגרי שנות הלחימה בלבנון וסיפורים רבים סוף־סוף יוצאים לאור. בין היתר עולה ממנה כי בשנים שצה"ל שהה בלבנון היו בו מפקדים שחתרו למגע עם האויב (ועשו זאת גם אחר־כך באינתיפאדה השנייה). שניים מהבולטים שבהם הם תא"ל ארז גרשטיין ז"ל מגולני והאלוף (מיל.) יאיר גולן מהצנחנים. בספר "תמצית געגוע" (ידיעות ספרים, 2007) מאת אהוד ערן, מובא מסמך תפיסתי בו כתב גרשטיין כי בלחימה ישנה "חשיבות מכרעת לנטילת יוזמה" (עמוד 223). גרשטיין פעל בהתאם. כך למשל, כמח"ט בלבנון, ב־1993, הוביל מרדף אחר שלושה פעילי חיזבאללה וירה אש לא מכוונת במטרה לגרום להם להיחשף. "המהלך הצליח. אנשי החיזבאללה ירו בחזרה וחשפו את מיקומם. ארז הוביל הסתערות והרגם" (עמוד 145).

גולן, שיזם ופיקד על פעולות רבות ומוצלחות כנגד פעילי חזבאללה בלבנון וכנגד מחבלים פלסטיניים ביהודה ושומרון, הדגיש לאחרונה בראיון את חשיבות החתירה למגע וחיכוך עם האויב. "מי שרוצה לנצח מלחמה, צריך לאהוב את החיכוך. צריך לדעת להגיע לחיכוך, וצריך לא לפחד מהחיכוך הזה", אמר. יתרה מכך, קבע, "הפקודים שלך צריכים לחתור למגע. אני לא מכיר מלחמה שהוכרעה על ידי צבא שנמנע ממגע". זה כל הסיפור, ואת הגישה הזו יש להטמיע ולחזק בצבא ובקרב מקבלי ההחלטות. כי בסוף, עם מגפת הקורונה ישראל תתמודד בהצלחה, ואז יחכו לה אתגרים אחרים, גם ביטחוניים, מעבר לפינה.

Hezbollah in crisis, but Israel cannot take its eyes off it | By Gal Perl Finkel

רשומה רגילה

The plague hit Lebanon during an ongoing economic crisis. The dire situation of both countries has had a profound effect on Hezbollah, the terrorist organization that is supported by Iran

Published in "The Jerusalem Post", April 19, 2020

IDF Spokesman Brig.-Gen. Hidai Zilberman recently told reporters that the corona pandemic had hit hard in some of the region’s countries and there was “a decline in hostile activity toward Israel". The severe outbreak of the disease in Iran has reduced the volume of its military activity against Israel as regards the supplying of weapons and financing of terrorism.

The plague hit Lebanon during an ongoing economic crisis. The dire situation of both countries has had a profound effect on Hezbollah, the terrorist organization that is supported by Iran and which is an integral part of the Lebanese government.

In an article published by researchers at the Institute for National Security Studies, Orna Mizrahi and Yoram Schweitzer state, "In these circumstances there is heightened pressure on Hezbollah, which is responsible for the appointment of the current minister of health".

Mizrahi and Schweitzer recommended that "the IDF should continue to use the opportunity to strike Hezbollah forces in Syria and disrupt their efforts to bring weapons into Lebanon". The IDF, it seems, agreed with the assessment of the two. According to foreign publications, the Israeli Air Force recently carried out a series of strikes in Syria, some to prevent the organization from obtaining long-range guided missiles, and some against the "Golan File" unit that Hezbollah has established on the Golan Heights.

An epidemic or not, since the Second Lebanon War, Hezbollah stars at the top of the threat scenarios table prepared by the IDF. The man who worries the most is the commander of the IDF’s Northern Command, Maj.-Gen. Amir Baram.

Last February, Baram spoke at a conference held in memory of Paratroopers Brigade Reconnaissance (Sayeret Tzanhanim) company commander, Maj. Eitan Balachsan, who was killed in a skirmish with Hezbollah operatives in Lebanon in 1999.

Baram said at the conference that he and Balachsan "met many times throughout the service in Lebanon, as young commanders in the paratroopers". He was also the man called to take command of the company after its commander was killed.

The man who recommended to call him was the commander of the brigade to which Balachsan belonged, along with Baram’s company commander when he joined the paratroopers’ anti-tank company, Aviv Kochavi (Now the IDF chief of staff).

Indeed, despite the severe blow to the company, Baram again made it a leading operational unit. A few months later, Baram led a force from the company in a tangled operation in Lebanon. The result was two Hezbollah operatives killed.

The next time Baram was operating in the Lebanese sector was when he commanded the elite Maglan unit (before that he was my battalion commander in the Paratroopers Brigade). Although most of the activity during those years was in Judea and Samaria and Gaza, Baram pushed to activate the unit also against Hezbollah.

IN JUNE 2005, a force from the unit, commanded by Itamar Ben-Haim, also a Paratroopers Brigade officer (and now commander of the Hebron Brigade), ambushed three Hezbollah operatives on Mount Dov. BenHaim’s force killed the squad commander who took part, it turned out, in the ambush in which Balachsan was killed. The other two operatives fled, and one was wounded.

The death of the squad commander has had a profound effect on Hezbollah’s senior command in the area. In an after-action report, Baram wrote, "Hezbollah also has faces and names. It’s not a demon that comes out of the ground, for whom the people are also dear. Wounded and dead are extremely difficult for them".

Since 2005, the IDF has fought two campaigns against Hezbollah; one in the summer of 2006, and one secret, long and Sisyphean. Former IDF chief of staff Lt.-Gen Gadi Eisenkot described at the time dealing with Hezbollah as "a huge iceberg, some of which is visible to the public and media eye, and the greater part is hidden from view".

The prime example is the organization’s flagship project: the penetration tunnels dug in the northern border, which the IDF surprisingly destroyed in Operation Northern Shield. At the conference, Baram said that despite the Lebanese government’s claims that Hezbollah does not share its decisions, it is “two sides of the same coin".

The Lebanese president pledged in an interview to the French media that Hezbollah obeyed UN resolution 1701, which at the time ended the Second Lebanon War and included the deployment of an armed UN and the Lebanese Army in southern Lebanon to prevent Hezbollah from continuing to operate from there.

"But what they say in French does not happen on the ground in Arabic," said the Northern Command’s general, noting that the organization, sponsored by the Lebanese state, “violently violates the decision".

As examples, he brought military activity in Shi’ite villages in southern Lebanon and the organization’s striving to equip itself with long-range, high-precision missiles with the aim of damaging the Israeli home front.

In his speech, Baram warned, "If we are to fight, we will know how to claim a heavy price from this organization and those who sponsor it; also from its patrons in the northeast, also from the capital of the Lebanese state in Beirut, and certainly from the Shi’ite villages in southern Lebanon, which serve as a shelter and base for Hezbollah’s terrorist forces".

The IDF, like Israel as a whole, is now facing a pandemic. The 98th Paratroopers Division, commanded by Brig.-Gen. Yaron Finkelman, who had previously commanded the Paratroopers Reconnaissance Battalion in Operation Cast Lead and the Givati Brigade, was deployed to Bnei Brak, as part of an effort to stop the severe outbreak of the epidemic that was discovered in before it can expand into wider circles outside the city.

That makes a lot of sense, since it’s a flexible and portable power, but the 98th Division is the sharpened tip of the IDF Ground Forces for war. In the next round against Hezbollah, it is a significant tool in the IDF’s offensive ability that the commander of the Northern Command spoke of, through rapid, deadly and flexible ground maneuvers at the front and behind enemy lines. In order to be ready for war the day after the coronavirus subsides, the IDF will be required to regain its now-defunct combat capabilities.

Hezbollah was at a low level in the past, during difficult times in the Syrian civil war and after the Second Lebanon War. But even when it was down, Hezbollah refused to give up the fight in Israel. Today the IDF is focusing its efforts close to home, investing resources, troops and tools in finding solutions to the plague. But it would be best to look to the future, too, because the plague will finally pass, and Hezbollah is here to stay.

 

חזבאללה במשבר, אבל לא כדאי להוריד ממנו את העיניים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מגפת הקורונה ומשבר כלכלי בלבנון דחקו את חזבאללה למשבר של ממש, אבל הארגון נקלע למשברים בעבר, שרד ולא זנח את הלחימה בישראל. המגפה תחלוף לבסוף, חזבאללה כאן כדי להישאר.

בשיחה עם כתבים שקיים בחודש שעבר, אמר דובר צה"ל, תא"ל הדי זילברמן, כי מגפת הקורונה פגעה קשה בחלק ממדינות האזור וישנה "ירידה בפעילות העוינת כלפי ישראל". ההתפרצות החמורה של המגפה באיראן, הפחיתה את נפח הפעילות הצבאית שלה כנגד ישראל בכל האמור באספקת אמצעי לחימה ומימון טרור.

את לבנון תפסה המגפה כשהיא נתונה במשבר כלכלי מתמשך וקרובה לחדלות פירעון. מצבן הקשה של שתי המדינות השפיע עמוקות על חזבאללה, הנתמך בידי איראן ומהווה חלק אינטגרלי מהממשלה בלבנון.

חזבאללה במשבר

במאמר שפרסמו השבוע חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי, אורנה מזרחי ויורם שוייצר, נכתב כי "המשבר החמור מעצים את האילוצים שבהם נתון חזבאללה. הממשלה הנוכחית קמה ביוזמתו ונתונה להשפעתו, והשר המופקד על תיק הבריאות מונה מטעם הארגון".

מזרחי ושוייצר המליצו לישראל לפעול בחשאי בקרב הקהילה הבינלאומית בכדי שהסיוע המערבי שיינתן ללבנון יותנה בדרישה "משותפיו של חזבאללה בממשלה לצמצם את השפעתו של הארגון בממשלה ובמוסדות המדינה" ובריסון התעצמותו הצבאית

במקביל, כתבו, "נכון שצה"ל ימשיך לנצל את ההזדמנות לפגיעה בכוחות הארגון בסוריה ובמאמצים הנמשכים להעברת אמצעי לחימה ללבנון".

בצה"ל, כך נראה, הסכימו עם ההערכה של השניים. על-פי פרסומים זרים, ביצע חיל האוויר לאחרונה שורה של תקיפות בסוריה, חלקן בכדי למנוע מהארגון להצטייד בטילים מדויקים וארוכי טווח, וחלקן כנגד יחידת "תיק הגולן" שהקים חזבאללה ברמת הגולן הסורית, בכדי לייצר תשתית מבצעית שתאפשר פעילות כנגד ישראל. 

בפברואר האחרון חוסל עימאד טוויל, מפקד בכיר בחזבאללה שמילא תפקיד מפתח ב"תיק הגולן", ובשבוע שעבר, למרות משבר הקורונה, יוחסה לישראל תקיפה אווירית על שדה התעופה שועייראת הסמוך לחומס. 

שיקם את הפלוגה

מגפה או לא, מאז מלחמת לבנון השנייה, חזבאללה מככב בראש טבלת תרחישי האיום שצה"ל נערך אליהם. האיש שנדרש להיות מוטרד יותר מכולם הוא אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם.

בפברואר האחרון נאם ברעם בכנס שקיימה עמותת "נועם" לזכרו של מפקד סיירת צנחנים, רס"ן איתן בלחסן, שנהרג בהתקלות עם מחבלים בלבנון ב-1999

ברעם אמר בכנס כי הוא ובלחסן "נפגשו פעמים רבות לאורך השירות בלבנון, כמפקדים צעירים בצנחנים", ואת חסרונו חש באופן אישי. הוא גם היה האיש שהוזעק לקחת פיקוד על הסיירת לאחר שנהרג מפקדה

האיש שהמליץ לבחור בו היה מפקד החטיבה המזרחית בלבנון, שבגזרתו נהרג בלחסן והמ"פ שלו כשהיה טירון במסלול בפלוגת הנ"ט של הצנחנים, אביב כוכבי. ואכן, למרות המכה הקשה שנחתה על הפלוגה, ברעם שיקם אותה.

אחד מלוחמי הפלוגה דאז, ירון רוזנטל, אמר בראיון שבניגוד ליחידות אחרות שחוו משבר, כמו הקומנדו הימי לאחר "אסון השייטת" (בו נהרגו 11 מלוחמי השייטת ורופא מכוח החילוץ), סיירת צנחנים לא חיכתה שנה "כדי לצאת שוב ללבנון. אחרי חודש כבר היינו מעבר לקו אדום". כמה חודשים מאוחר יותר הוביל ברעם כוח מן הסיירת לפעולה סבוכה בלבנון. התוצאה – שני פעילי חזבאללה הרוגים. 

הפעם הבאה שברעם פעל בגזרת לבנון היתה כשפיקד על יחידת מגלן (קודם לכן היה המג"ד שלי בצנחנים). הוא יזם שינוי באופי היחידה על מנת שתוכל, לתפיסתו, להיות גם וגם. כלומר, כתב לימים בספר היחידה, שתהיה לה יכולת "אש רחק ויכולת לחימה בטווחים קרובים עד לכדי אפס. אלה הן יכולות משולבות שאין סתירה ביניהן, כאשר מדובר ביחידת קומנדו הפועלת בעומק". 

למרות שעיקר הפעילות באותן שנים היה ביהודה ושומרון ובעזה, ברעם דחף להפעיל את היחידה גם בפעילות כנגד החזבאללה. ביוני 2005 נתקל כוח מן היחידה, עליו פיקד איתמר בן חיים, שהגיע למגלן מהצנחנים (וכיום מפקד על חטיבת חברון), שהיה ערוך במארב בהר דב, בשלושה פעילי חזבאללה. בקרב שהתפתח נהרג מפקד החוליה, שהשתתף, כך התברר, במארב בו נהרג בלחסן. שני המחבלים האחרים נמלטו, אחד מהם פצוע.

הפגיעה במפקד החוליה השפיעה עמוקות על הפיקוד הבכיר של חזבאללה במרחב. בתחקיר כתב ברעם שגם לחזבאללה "יש פנים ושמות, זה לא שד שיוצא מהקרקע, גם להם האנשים יקרים. פצועים והרוגים קשים להם ביותר". 

יריב מתוחכם

מאז 2005 הספיק צה"ל לנהל שתי מערכות כנגד חזבאללה, אחת בקיץ 2006 ואחת, חשאית, ארוכה וסיזיפית. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט תיאר בשעתו את ההתמודדות עם החזבאללה כ"קרחון ענק שחלקו ניכר לעין הציבורית והתקשורתית, וחלקו הגדול נסתר מהעין". הדוגמה הבולטת היא פרויקט הדגל של הארגון – מנהרות החדירה שחפר בגבול הצפון, אותן השמיד צה"ל במפתיע במבצע "מגן צפוני". 

לצד הפעילות ההתקפית כנגד ישראל, מנהל חזבאללה מערכה מודיעינית. בסוף החודש שעבר יירט צה"ל טיסן של חזבאללה שחצה את גבול לבנון, ככל הנראה בעת שהיה בטיסת צילום. פרשיית הריגול שנחשפה לאחרונה, במסגרתה נאשמת צעירה ישראלית בריגול עבור חזבאללה, היא דוגמה נוספת.

במהלך ההסלמה בספטמבר האחרון פיקוד צפון הפעיל מאמץ הטעיה טקטי ופינה נפגעים מדומים, שלכאורה נפגעו מטילי נ"ט שירו פעילי חזבאללה. הארגון, שרצה לגבש תמונת מצב מדויקת, הטיל עליה להשיג תמונות מבית החולים רמב"ם, אליו פונו הפצועים. כשמחברים את האירועים הללו יחדיו המסקנה היא שמדובר ביריב מתוחכם שמפעיל גם מערך מודיעין יעיל.

"מה שאומרים בצרפתית, אינו קורה בשטח בערבית"

בכנס לזכר בלחסן אמר ברעם כי למרות טענות ממשלת לבנון שארגון חזבאללה אינו שותף להחלטותיה, מדובר ב"שני צדדים של אותו מטבע. ממשלה שהארגון השיעי עמוק בתוכה ותכליתה לשמור על האינטרסים שלו תוך מצג שווא של רפורמה כלפי תושבי לבנון פנימה, ומקורות המימון בעולם המערבי החוצה". 

נשיא לבנון התחייב בראיון לפני כחודשיים, שחזבאללה נשמע להחלטה 1701 של האו"ם, שהביאה בשעתו לסיום מלחמת לבנון השנייה וכללה את פריסת כוח או"ם חמוש וצבא לבנון בדרום לבנון במטרה למנוע מארגון חזבאללה להמשיך לפעול משם.

"אבל מה שאומרים בצרפתית, אינו קורה בשטח בערבית", אמר אלוף פיקוד הצפון וציין כי הארגון, בחסות מדינת לבנון, "מפר ברגל גסה את ההחלטה". כדוגמאות הביא את הפעילות הצבאית והמערכים שבנה בכפרים השיעיים בדרום לבנון ואת חתירת הארגון להצטייד בטילים ארוכי טווח ובעלי דיוק גבוה, במטרה לפגוע בעורף הישראלי. 

במאמר שפרסמו ב"מערכות" ברעם וקמ"ן הגיס הצפוני, סא"ל דן, הצביעו השניים על כך שישראל יכולה לפעול לערעור מעמדו של חזבאללה בלבנון "באמצעות הבלטת הקונפליקט שבו נתון הארגון המציג עצמו כמגן לבנון כצבא משלים וכשותף רשמי למוסדות השלטון, אך למעשה פועל בהשראת איראן ובאמצעות הנשק שהיא מספקת לו. תוצאות פעולותיו עלולות להיות דווקא החרבת לבנון ולא הגנת לבנון". נדרש, כתבו, מאמץ מדיני מול מדינות המערב בכדי לזהות את ממשלת לבנון "כשותפה מלאה לפעילותו של ארגון חזבאללה, תוך הדגשת המשמעויות והסיכונים למדינת לבנון במערכה הבאה".

בנאומו המשיך ברעם את הגישה שפיתח במאמר והזהיר כי "אם תיאסר עלינו לחימה, נדע לתבוע מחיר כבד מהארגון הזה ומאלו הנותנים לו חסות. גם מפטרוניו שבצפון-מזרח, גם מן הבירה של המדינה הלבנונית אשר בביירות, ובוודאי שמן הכפרים השיעיים בדרום לבנון, אשר משמשים מחסה ובסיס לכוחות הטרור של חזבאללה".

"עימות אפשרי בעתיד הרחוק יותר"

כעת נתונה מרב תשומת הלב של צה"ל, כמו ישראל כולה, להתמודדות עם משבר הקורונה. עוצבת האש המובחרת, בפיקוד תא"ל ירון פינקלמן, שפיקד בעבר על גדס"ר צנחנים במבצע "עופרת יצוקה" ועל חטיבת גבעתי, הוכפפה לפיקוד העורף כחלק מהמאמץ לבלום את ההתפרצות החמורה של המגפה שהתגלתה בבני ברק, בטרם תתרחב למעגלים מחוץ לעיר. במסגרת תפקידה היא אחראית לסייע לצוותים הרפואיים בטיפול תחלואה הגבוהה, בחלוקת מזון ותרופות וכן בפינוי החולים (אלו המסכימים להתפנות) לבידוד במלוניות. 

יש בכך היגיון רב, שכן מדובר בכוח גמיש ונייד, שאינו מחויב לגזרה כזו או אחרת ופנוי לעסוק בכך, אבל עוצבת האש היא החוד המושחז של צבא היבשה למלחמה. בסיבוב הבא מול חזבאללה, היא כלי משמעותי ביכולת של צה"ל לגבות את אותו מחיר שעליו דיבר אלוף פיקד הצפון, באמצעות תמרון קרקעי מהיר, קטלני וגמיש, בחזית ובעומק.

בכדי שזה יהיה אפשרי, ביום שאחרי הקורונה יידרש צה"ל להחזיר לעצמו את כשירותו הקרבית שנשחקת עכשיו. אבל המשבר הכלכלי יביא עמו קיצוץ בתקציב הביטחון, ודומה שמוטב יהיה לחזור לעיקרון שקבע בשעתו איזנקוט כרמטכ"ל, לפיו כשירות היחידות הקיימות היא ערך עליון, גם על חשבון התעצמות ורכש יכולות ואמצעים חדשים, שנכללו בתכנית הרב-שנתית שגיבש הרמטכ"ל כוכבי.

במאמרם, העריכו מזרחי ושוייצר, כי נוכח הנסיבות פוחתת הסבירות לפריצת עימות צבאי בין חזבאללה לישראל בטווח הזמן הקרוב. הארגון, כתבו, בוודאי לא ייזום עימות שכזה, ויתכן שאף ייאלץ לצמצם את פעילותו בסוריה. אולם, הזהירו, יש להמשיך ולעקוב אחר המשך תהליכי בניין הכוח של הארגון, "כמו גם להתמיד בהיערכות לעימות אפשרי בעתיד הרחוק יותר".

חזבאללה היה בשפל המדרגה בעבר, בתקופות קשות במלחמת האזרחים הסורית ולאחר מלחמת לבנון השנייה. אך גם כשהיה "על הקרשים" סירב לוותר על המאבק בישראל. כיום בצה"ל מסתכלים קרוב לבית, ומשקיעים את משאבים, גייסות וכלים במציאת פתרונות למגפה. אך מוטב שיהיה גם מי שיסתכל רחוק, כי המגפה תחלוף לבסוף, וחזבאללה כאן כדי להישאר.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 6 באפריל 2020)

מלחמות לוקחות זמן שלישראל אין | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לרשות ישראל לא עומדים המותרות לנהל מערכות התשה ארוכות. מערכות משלימות כאלה יכולות להתרחש "על אש קטנה", אך רק לאחר שהאיום העיקרי הוסר. התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב שבגינו מוכן הוא להפסיק את המערכה

במאמר שכותרתו "זבנג ורק התחלנו" טען הפרופסור קת'אל נולן, מרצה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת בוסטון, כי מערכות צבאיות הוכרעו בעיקר באמצעות התשה ולאו דווקא על־ידי מהלך מכריע יחיד, מוצלח ככל שיהיה. לדבריו, מפקדים ומדינאים בכירים שואפים להימנע מהתשה. בפועל, טען, אותו ניצחון מוחץ בקרב לא מבטיח את הניצחון במערכה כולה. כדוגמה הציג נולן את ניצחונם של חניבעל בקרב קאנאי ואת זה של נפוליאון בקרב אוסטרליץ. בשניהם, מרשימים ככל שהיו, ניצח היריב במלחמה כולה, שהייתה ממושכת. שכן, "ברוב המלחמות הגדולות בהיסטוריה המודרנית, המפסידים הפסידו מכיוון שהפריזו בהערכת המיומנות שלהם ולא הצליחו להתגבר על העומק האסטרטגי של האויב ועל יכולתו לעמוד בקשיים". לעומתם, הצבאות שניצחו במערכה כולה הצליחו להתגבר על הלם ההפתעה הראשונית, על משברים וקשיים וגם על הברק והתעוזה של מצביאי היריב. דוגמאות בולטות הן צה"ל במלחמת יום הכיפורים, ובעלות הברית נוכח המתקפה הגרמנית בארדנים בדצמבר 1944. עוד ציין נולן שהאדרת מצביאים שהפגינו גאונות, מגבירה את האשליה שהמלחמות המודרניות יכולות להיות קצרות ושניתן לנצח בהן במהירות, בעוד שלרוב הן מלחמות התשה ארוכות".

מאמר זה מבקש לטעון שאף שיש ממש בתיאוריה של נולן כאשר עוסקים במערכות שבהן לחמו חילות משלוח, הרחק ממדינתם, הרי שישראל, שמנהלת את עיקר מלחמותיה עם מדינות וישויות הגובלות עימה, אינה יכולה להרשות לעצמה מערכות ממושכות שכאלה, בשל האיום החמור על העורף, ועליה לקצר את משכן ולסיימן בתוצאה מכרעת ומרתיעה ככל שניתן.

מלחמות ממושכות וחסרות מטרה ברורה בזירות מורכבות

נולן מתכתב היטב עם המלחמות שניהלו האמריקנים בווייטנאם בשנים 1959-1975 ובעיראק בשנים 2003-2011, כמו גם עם המלחמות של צרפת באלג'יר ומלחמת הודו וסין. הרוסים שקעו במערכות כאלה באפגניסטאן בשנים 1979-1989 (וכעשור מאוחר יותר גם האמריקנים) ובצ'צ'ניה בשנים 1999-2009. כשבוחנים אותן ניתן לראות כיצד הן מגלמות את ההגדרה שטבע הגנרל הבריטי רופרט סמית, שלפיה המלחמה השתנתה ממלחמה תעשייתית ל"מלחמה בקרב האנשים", כלומר לא נגד מרכזי הכובד הצבאיים־ תעשייתיים של האויב אלא נגד אנשיו. "מלחמה בקרב האנשים […] זו המציאות שבה האזרחים ברחובות, בבתים ובשדות – כל האנשים ובכל מקום הם שדה הקרב".

מדובר במלחמות עתירות נפגעים, חסרות כיוון ומטרות ברורות, המתנהלות בין מדינה חזקה ומבוססת בעלת צבא מתקדם, ובין ארגון תת־מדינתי שפועל בצורה של גרילה וטרור בחסות אוכלוסייה ובתוכה, נמנע מלהתמודד עם מרכיבי העוצמה של הצבא המתועש (חיל האוויר, שריון, טכנולוגיה מתקדמת וכדומה) ופוגע בו תוך ניצול נקודות תורפה. בניגוד לצבאות, ארגון הגרילה והטרור כמעט אינו נלחם על שטח, ומטרתו היא לשבש, לעכב ולהשהות את פעולות הצבא תוך שחיקתן על־ידי פגיעה מרבית בהן.

עוד ציין סמית, כי שיטת הפעולה של ארגונים אלה דומה. "הטריק של הגרילה הוא לאלץ את האויב – הצבא התעשייתי הקונוונציונלי – להילחם לפי תנאיה, שם יש לה עדיפות, או לאלץ את הצבא לצאת בתגובה קונוונציונלית קשה נגד אנשי הגרילה הלוחמים בקרב האנשים. בכך הם מחזקים את האסטרטגיה של פרובוקציה ותעמולה באמצעות המעשה". ארגונים כאלה, שנמנעים לרוב מהחזקת מרכזי כובד וריכוזי כוח אדם ברורים, מקשים על צבאות של מדינות מתועשות, שנבנו והוכשרו לפגוע במטרות כאלה בדיוק, להכריעם במהירות. עם זאת, יש לציין שלארגונים אלה עשויים להיות נכסים חיוניים דוגמת מערך הרקטות ארוך הטווח של חזבאללה, שהושמד בידי חיל האוויר בראשית מלחמת לבנון השנייה ב־2006, ומערך מנהרות החדירה של חמאס שהושמד ברובו בידי כוחות היבשה של צה"ל במהלך מבצע "צוק איתן" ב־2014. לרוב מתפתחת מערכה ארוכה שבמהלכה שוהים כוחות הצבא בשטח שבו פועל ארגון הגרילה, תוך מאמץ משמעותי לפגוע בו. מאחר שלעיתים הטריטוריה שבה מתרחש העימות אינה גובלת במדינה שלה שייך הצבא, נדרש ארגון הגרילה בעיקר להחזיק מעמד, שכן בסוף, ככל הנראה, יותש הצבא וייסוג.

אלוף (מיל') גיורא איילנד, לשעבר ראש אמ"ץ, הציע בשעתו סיבה נוספת להימשכות המערכות הללו. לטענתו, שלושת הסעיפים החשובים ביותר בפקודת מבצע (על־פי סדר החשיבות) הם: המטרה – מה רוצים להשיג; המשימה – מה צריך לעשות כדי להשיג את המטרה; והשיטה – כיצד לבצע את המשימה.

לטענתו, סעיפים אלה חשובים בכל דרג בצבא, אולם עבור המטה הכללי הרי שבעוד ששני הסעיפים האחרונים צבאיים במהותם, "המטרה" מצויה באחריות הדרג המדיני שצריך להגדיר את מטרות המבצע. כשהמטרות אינן ברורות, משתנות תכופות או שאי אפשר לממשן, נפגעת מאוד יעילותה של הפעולה הצבאית

בעוד שבדרג הצבאי המִ תאם בין שלושת הסעיפים מתקיים לרוב ברמה גבוהה, הרי שבהיעדר הסכמה בקרב הדרג המדיני על המטרה, או בהינתן מטרות מלחמה לא ברורות או כאלה שאינן בנות השגה, יתקשה הצבא להתאים להן משימות ושיטות.

אין פירושו של דבר, שאם הממשלה תייצר הנחיה מדינית טובה אזי הכול יסתדר מאליו. זו, כמובן, ראייה פשטנית מאוד, והתמשכותן של המערכות נובעת קודם כול מאופיו של העימות ומהקושי של צבאות מתועשים לנהל מלחמות עם ארגוני גרילה וטרור. ואולם, הגדרת המטרה שבשמה מפעילים את הכוח באופן ברור, והצורך לכייל אותה כל העת – כך שתהיה מחוברת למתרחש בשטח – חיוניים כמצפן שלאורו פועלים, במיוחד משום שטיבם של עימותים אלה להפוך לממושכים.

מבצע "חופש לעיראק" כמקרה בוחן

דוגמה בולטת למערכה מן השנים האחרונות היא זו שניהלו האמריקנים בעיראק בשנים 2003-2011 במסגרת מבצע "חופש לעיראק", ובאמצעותה ניתן לראות כיצד הפעלה מהוססת של הכוח הצבאי לנוכח מטרה ותוכנית שלא הותאמו למציאות המשתנה בשטח, ומול אויב שונה מזה שיצאו ללחום בו מלכתחילה ושנגדו לא היו ערוכים, אפשרה לארגוני הגרילה לשחוק אותו, להתישו ולהפוך את כיבוש עיראק, שלכאורה היה אמור לסיים את המערכה, לאקט הפתיחה שלה בפועל.

ב־20 במרס 2003 פלשו ארצות־הברית ובעלות בריתה לעיראק, ובאמצע אפריל כבר כבשו את המדינה כולה. הצבא האמריקני (שנעזר גם באוגדת שריון בריטית ובכוחות של מדינות נוספות) הצליח להכריע את הצבא העיראקי, משום שנהנה מעליונות טכנולוגית וממיומנות מקצועית גבוהה. במהלך הלחימה הושמדו ממרחק מרבית דיוויזיות השריון העיראקיות באמצעי לחימה מדויקים. מנגד, במהלך הקרבות ניתן היה להבחין גם בגל הבא של הלחימה בעיראק, שכן מיליציות חמושות, דוגמת "פדאאין צדאם", תקפו כוחות נחתים אמריקנים בעיר נאצריה, תוך יישום של טקטיקות גרילה בשטח בנוי. ביום הלחימה הראשון נהרגו 18 נחתים ונפצעו למעלה מ־70, ולכוח המשימה "טארווה" נדרשו כשבוע של לחימה מבניין לבניין וקרבות פנים אל פנים כדי להביס את המיליציות. לעומת זאת, במקרים שבהם נתקל הצבא האמריקני בכוחות הצבא העיראקי הסדורים, שאליהם היה ערוך ומותאם, התנהלו הדברים אחרת, ואז הצליח הצבא האמריקני להביא לידי ביטוי את כל יתרונותיו, באש, בתמרון ובטכנולוגיה. כך, למשל, נתקל גדוד נחתים (חי"ר) בפיקוד קולונל בריאן מק'קוי, בגדוד עיראקי מבוצר שנעזר בטנקים בעיירה אל־כות', סמוך לבגדאד, וכעבור 20 דקות של לחימה, חלקה בטווחים קרובים, השמיד אותו.

לאחר שנכבשה בגדאד, ומשהופל פסלו של צדאם חֻסין ופורק הצבא העיראקי שהוכרע, היו אמורים הצבא האמריקני ובעלי בריתו לפנות למלאכת הבנייה והשיקום. ואולם לא כך קרה. בשורה של ערים ברחבי עיראק פרצו התקוממויות עממיות מאורגנות, והדוגמה הבולטת ביותר הייתה העיר פאלוג'ה. לאחר כיבוש המדינה התגברה נוכחות מיליציות חמושות אסלאמיות בעיר, ועימן גם העוינות והפעולות האלימות נגד כוחות ארצות־הברית.

ב־2004, כשנה לאחר פריצת המערכה על עיראק, ארבו לוחמי גרילה לארבעה שכירי חרב אמריקנים מחברת בלאקווטר, הרגו אותם והשחיתו את גופותיהם. כעבור כשבוע, ב־4 באפריל 2004, הורה שר ההגנה דונלד רמספלד לאוגדת הנחתים ה־1, בפיקוד גנרל ג'יימס מאטיס, לפתוח במבצע "נחישות דרוכה" במטרה להשתלט מחדש על העיר. ואולם כעבור חודש, בעקבות דיווח של רשת אל־ג'זירה שלפיו הנחתים יורים באזרחים בלתי מעורבים ומתוך רצון לשמר לגיטימציה בין־לאומית, החליט הפיקוד האמריקני הבכיר לעצור את המבצע. הפסקת המבצע הפכה לניצחון מורלי מובהק בעיני כוחות המיליציות האסלאמיות בעיר, שניצלו את הזמן שניתן להן כדי להיערך טוב יותר למתקפה אמריקנית עתידית. 

בחודשים הבאים ניהלו הכוחות האמריקניים שהוצבו ברחבי העיר שורה של היתקלויות בלוחמי המיליציות, ובנובמבר התקבלה ההחלטה לצאת למבצע "זעם הפנטום". שוב יצאו כוחות הנחתים, הפעם בפיקוד גנרל ריצ'רד נטונסקי, להשתלט על העיר. הלחימה שכללה קרבות פנים אל פנים מבית לבית ארכה כחודשיים, ובמהלכה ספגו האמריקנים פגיעות שתוצאותיהן 71 הרוגים ומאות פצועים, בעודם הורגים כ־1,200 לוחמי מיליציה. האויב היה בגדר "אויב נעלם" שנטמע באוכלוסייה המקומית, והקרב לדיכוי ההתקוממות היה ארוך יותר, בין היתר משום שהמטרה הייתה כפולה – גם להשתלט על השטח וגם לזכות בנאמנותם של תושבי פאלוג'ה.

למרות ההשתלטות על ערים דוגמת פאלוג'ה, נאג'ף ועוד, שקעה עיראק לתוהו ובוהו שבמהלכו לחמו כוחות הקואליציה בהובלת ארצות־הברית, לצד כוחות השיטור והצבא העיראקי שהקימה הקואליציה, במערכה ארוכה ומדממת נגד מיליציות שיעיות חמושות. ראשית השינוי הייתה ב־2003 ,עם מינוי הגנרל סטנלי מק'קריסטל למפקד פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC).

מק'קריסטל, שעשה את עיקר שירותו בכוחות המוטסים וברגימנט הריינג'רס ה־75, הביא לַתפקיד תפיסה אחרת. כשקיבל את הפיקוד ב־2003 ביצע הפיקוד כ־18 פשיטות בחודש על יעדי טרור (מחסני אמל"ח, מפקדות ופעילים) והתוצאה, במונחים של הפחתת הטרור בעיראק, הייתה שהוא ואנשיו לא הצליחו להקטין באופן משמעותי את כמות הפיגועים והפעילות. לפיכך, קבע הגנרל, על־מנת לפרק רשתות טרור אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. אם רוצים למוטט את הרשת, פסק, מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד הבכירים. מערכה מתמשכת כזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת כדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר ושמקיים שיתוף פעולה מבצעי בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים.

כשסיים מק'קריסטל את תפקידו ביצעו לוחמיו כ־300 פשיטות בחודש, שבמהלכן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה. ואולם, למרות התוצאות המרשימות, מבחינה מבצעית לא הושגה שליטה של ממש בשטח.

השינוי הסתמן ב־2007. גנרל דיוויד פטראוס, שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה־101 בראשית הקרבות, מונה למפקד כוחות הקואליציה בעיראק. כקצין צעיר הושפע פטראוס מן הספר הצנטוריונים של ז'אן לארטגי. ברומן, המתאר את קורותיהם של צנחנים צרפתים במלחמת הודו-סין, הסביר אחד מגיבורי הספר לחבריו כי בשעה שהצבא הצרפתי נלחם כאילו היה זה משחק הקלפים באלוט, שבו לשחקן יש 32 קלפים, הווייטנאמים "משחקים ברידג', ולהם 52 קלפים". לפיכך, על הצבא הצרפתי להבין שמאחר שהצד האחר מנהל נגדם מלחמת גרילה – דרוש שינוי באופן שבו הצבא פועל ולוחם. פטראוס הציג פעמים רבות במהלך השנים את הקטע הזה בספר כדוגמה לצורך לחשוב וללחום אחרת, שכן ככל שרחקה האפשרות ללחום נגד צבאות סדירים, כך גבר האיום מצד כוחות לא סדירים וארגוני טרור וגרילה היברידיים כמו דאעש ואל־קאעדה.

כמפקד הכוחות במדינה הוביל הגנרל פטראוס את אסטרטגיית "הנחשול" שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה תמורת שיתוף פעולה עם הצבא האמריקני נגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אִפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה לרמה גבוהה יותר, אם כי לא מוחלטת, של יציבות וסדר, וייצרה את התנאים שאפשרו את נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה ב־2011. 

ההבדל בין המערכות שמתנהלות רחוק מהבית ובין הלוחמה בישראל

המערכות הצבאיות בעת המודרנית נמשכות זמן רב מסיבות מגוונות. לפיכך, ולאחר שהפנים את טענתו של נולן, הציג ב־2010 ראש המטות המשולבים האמריקני, אדמירל מייקל מאלן, את תפיסתו. לפיו, "ההצלחה בסוג זה של מלחמות תהיה תמיד מתמשכת, לא מכרעת. לא יהיה יום אחד שבו נעמוד ונאמר 'זה נגמר. ניצחנו'. אנחנו ננצח, אבל נעשה זאת רק לאחר זמן ורק בתום תהליך מתמיד של הערכה מחדש והתאמה. למען האמת, ההרגשה תהיה לא כמו מי שזה עתה הנחית מהלומת נוקאאוט, אלא כמי שהחלים ממחלה ממושכת".

אך לעומת המערכות שבהן לוחמים כוחות המשלוח האמריקניים, הפועלים רחוק מביתם, מערכותיה של ישראל מתרחשות בעיקר במדינות ובטריטוריות שעימן היא חולקת גבול יבשתי. בשל כך ניתן לחלק באופן גס את עימותיה הצבאיים לשניים. את הסוג הראשון, כמאמר תא"ל ארז גרשטיין, יוצא סיירת גולני שנהרג בלבנון כשלחם בעימות כזה ב־1999, ניתן לכנות "מלחמות על אש קטנה", אשר בהן האויב אינו מציב איום חמור על הקיום או על שגרת הקיום של המדינה, ועל כן מופעל בהן כוח מידתי, מדוד, שנועד לסכל איומים ולנהל את ההתמודדות עם האויב, שהיא בסך הכול נסבלת. הסוג השני כולל מערכות צבאיות סדורות, עצימות ורחבות היקף, שבהן מוטל איום חמור על הקיום ועל שגרת החיים, והמדינה יוצאת להסירו בעוצמה ובמהירות.

מערכות "על אש קטנה"

בתוך מכלול העימותים והאתגרים הצבאיים שמולם ניצבת ישראל יש מערכות ביטחון שוטף שמחייבות טיפול מתמיד ורציף באמצעות פעולות שיטור וסיכול טרור, מן הסוג שמתרחש בימים אלה ביהודה ושומרון נגד הטרור הפלסטיני. פתרון אחר הוא תפיסת המב"מ (המערכה שבין המלחמות) שישראל מיישמת בזירות שונות, קרובות ורחוקות. מדובר במערכה של ממש, המתרחשת בין סבבי העימות וכוללת את כל אותן פעולות חשאיות לאיסוף מודיעין ולביצוע משימות תקיפה נקודתיות, שמצויות מתחת לרדאר אולם ביצוען הכרחי כדי לסכל פעולות טרור, למנוע את התעצמותם של יריבים ולדחות ככל האפשר את המערכה הגלויה והרחבה. "הנסיעה שבין התאונות", הגדיר אותה בשעתו קצין בכיר בצה"ל, ולא בכדי. על־פי פרסומים זרים, פעולות כאלה נעשו בסודאן במהלך מבצע "עופרת יצוקה" ואחריו, במטרה לפגוע בפעילי טרור בכירים ובהם עִמאד מע'ניה, כדי לסכל ולעכב את תוכנית הגרעין האיראנית ולשבש משלוחי נשק בסוריה שיועדו לחזבאללה. ישראל, כמאמר מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') אמיר אשל, סיכלה את התעצמות חזבאללה באמצעות כמאה תקיפות שביצעה. ההישג, ציין, אינו רק בפגיעה באמצעי הלחימה, אלא גם בכך שהדבר נעשה בלי לדרדר את מדינת ישראל למלחמות.

זהו הישג של ממש, אך המב"מ יצאה מזמן, בעצם חשיפתה כאסטרטגיה, מתחום העמימות. פעולות שייתכן שבוצעו במסגרתה עשויות לקרב את העימות, במקום לדחות אותו. התפיסה, היעילה כשלעצמה, מחייבת כיול עדין כל העת שכן סף המלחמה מתרחק ומתקרב, בין היתר בשל התקיפות הללו. מה גם שלעיתים זהו קו בלתי נראה שהחוצים אותו אינם יודעים שעשו כן. דוגמה בוטה לכך היא דווקא פעולה שביצע חזבאללה במסגרת מערכה ארוכה שניהל נגד ישראל, שניתן לתארה כסוג של מערכה בין המלחמות.

ב־12 ביולי 2006 תקף כוח מיוחד של חזבאללה סיור צה"לי בגבול לבנון וחטף שני חיילי מילואים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר. פעולות קודמות שביצע חזבאללה (חטיפת שלושת החיילים עדי אביטן, עומר סואעד ובני אברהם בהר דב ב־2000 וניסיון החטיפה בע'ג'ר ב־2005) במסגרת אותה תפיסת פעולה, לא הביאו להסלמה רחבה, אלא ליום קרב בודד. אבל בקיץ 2006 טעה הפיקוד הבכיר של חזבאללה, שכן בעיני הדרג המדיני והצבאי הבכיר של ישראל, חטיפת שני החיילים הצטרפה לחטיפתו של גלעד שליט כחודש וחצי לפני כן בגבול רצועת עזה, בידי כוח מיוחד של חמאס. המצב, בעיני ממשלת ישראל, חייב תגובה לא מידתית, שהסלימה לכדי מלחמה של ממש. בתום המלחמה הודה מנהיג חזבאללה, שייח' חסן נצראללה, בריאיון טלוויזיוני, כי לוּ היה מבין שחטיפת החיילים תביא למלחמה – לא היה מבצע את הפעולה.

לפיכך, למב"מ יש מגבלות ומוטב להכיר בהן. נקודה נוספת שנוגעת למב"מ היא העובדה שעיקרה מתבצע באש מנגד, והיא נסמכת על חיל האוויר הגמיש והרב־תכליתי שנהנה גם מעליונות איכותית במרחב. ואכן, לא פעם ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד. דוגמה להפעלת כוח כזו היא מבצע "בית הקלפים" – התקיפה הנרחבת שביצע ב־10 במאי 2018 חיל האוויר נגד בסיסי איראן בסוריה, כתגובה לירי של האיראנים על מוצבי צה"ל בגולן. זאת הייתה הפעלה מדויקת של כוח לא מידתי, במטרה לייצר הרתעה ולחייב את האויב להתמקד בשיקום ולא בפעילות עוינת.

בספרו האומץ לנצח טען ח"כ עפר שלח, בעברו מ"פ צנחנים במילואים, כי נדרשת ההבנה שההשפעה של פעולה קרקעית שונה מזו של תקיפה באש מנגד, ולעיתים חשיבותה עולה, למרות הסיכון. צה"ל נמנע, מאז הנסיגה מלבנון, מיוזמה התקפית באמצעות פעולות קרקעיות קטנות. ואולם, ציין שלח, "האתוס של צה"ל נבנה על אותן פעולות קטנות – חסרות החשיבות האסטרטגית כביכול, אך בעלות אפקט מצטבר – שהחלו בפעולות התגמול של שנות ה־50, נמשכו בחזיתות השונות עד שנות ה־80 ואחר כך בוצעו, בעיקר בתקופתו של עמירם לוין כאלוף פיקוד הצפון, ברצועת הביטחון בלבנון. ישראל, ששלחה בעבר יחידות לפשיטות בשטח מצרים, סוריה וירדן – שלא לדבר על לבנון – לא ביצעה כמעט מבצעים כאלה מעבר לגדר הגבול בלבנון וברצועה, מאז שנסוגה מרצועת הביטחון ומעזה".

החריגה היחידה נגעה לרצועת עזה, שם הובילו מפקדי אוגדת עזה, תא"ל אביב כוכבי מהצנחנים ואחריו תא"ל משה "צ'יקו" תמיר מחטיבת גולני, שורה של פשיטות ומבצעים נגד חמאס והג'האד האסלאמי ברצועה, ובהם מבצע "גשמי קיץ" ב־2006, שעליו פיקד כוכבי, ומבצע "חורף חם" ב־2008 שעליו פיקד תמיר. בין המבצעים הגדולים יזמו השניים שורה ארוכה של פשיטות ללב השטח שבשליטת הפלסטינים. תא"ל תמיר אף הגדיל לעשות, והטיל חלק מהביצועים הללו על כוחות מילואים שהיו באותה עת בתעסוקה בקו. פשיטות מהירות על יעדים קרובים, סמוכים לגבול, שיוצרות אצל האויב את הרושם שכוחות צה"ל עלולים לתקוף בכל מקום וזמן, הן רכיב שמוטב להוסיף ללב התפיסה.

כדי לשמור על איכות החיים ועל מרקמם העדין ועל־מנת לקיים שגרה תקינה ייצרה ישראל במהלך השנים אמצעים שונים להפחתת האיומים, בהם נקיטת פעולות של כוחות הביטחון השוטף באיו"ש, חיזוק מערך ההגנה האווירית, בדגש על מערכת "כיפת ברזל", ופיתוח והטמעה של תפיסת המב"מ.

מערכות להסרת איומים

יש עימותים שעצימותם הצבאית חורגת מסף הטרור ה"נסבל" או מהפעילות הצבאית העוינת בחתימה נמוכה מצד אויביה, שישראל יכולה להרשות לעצמה. אירועים כאלה עשויים להיות מתקפה יום־יומית של פיגועי טרור בלב הערים בישראל, ירי רקטות על יישובים בגבולה הצפוני או הדרומי ולחלופין מתקפה קשה וחד־פעמית שתוצאותיה חמורות על נכס חיוני של המדינה או על סמל שלטוני כשגרירות. במקרים אלה תידרש ישראל לצאת למערכה רחבה, שעשויה בהחלט לכלול מהלך קרקעי עצים ורחב היקף. נוסף על כך, בקטגוריה הזו נכללים איומים חמורים שעצם הסרתם עשויה להביא לפתיחת מערכה רבתי, דוגמת מבצע "מחוץ לקופסה" שבמסגרתו תקף חיל האוויר והשמיד את הכור הגרעיני בסוריה ב-2007

כאן ראוי להתייחס לעובדה שמערכות אלו, גם כשהן מוגבלות בהיקפן, הפכו ממושכות יותר מבעבר. במבצע "צוק איתן", למשל, לחמו כוחות צה"ל נגד חמאס ברצועת עזה. במהלך המבצע, אף שצה"ל והממשלה הקפידו לשדר לציבור שיחסי העוצמה נוטים בבירור לטובת ישראל וכי הניצחון קרוב, בחמאס החזיקו מעמד כשבעה שבועות. גם מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006 ,שבה לחם צה"ל בחזבאללה – וממרחק הזמן דומה שתוצאותיה טובות ושהושגו בה הן רגיעה והן הרתעה – ארכה כחמישה שבועות. אלא שבשני המקרים נראה שפעולה הססנית היא שהובילה להתמשכות המערכה.

נוכח האיום על העורף תשאף ישראל שהמערכות הצבאיות יהיו קצרות ככל שניתן, ולכן על ישראל לממש את העקרונות של דבקות במשימה לאור המטרה, ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח. לדברים אלה ניתן ביטוי במסמך "אסטרטגיית צה"ל", שגובש ופורסם לציבור בהנחיית הרמטכ"ל, רא"ל גדי איזנקוט, ב־2015, ועודכן ב-2018. על־פי עקרונות הפעלת הכוח יפעיל צה"ל בגישת ההכרעה "מהלומה משולבת מיידית ובו בזמן, באמצעות שני מרכיבי יסוד: מאמץ תמרון בעל יכולות מחץ – שריד, מהיר, קטלני וגמיש, הפועל בשילוביות רב־זרועית. [והשני] מאמץ אש מדויקת רחבת היקף המבוססת על מודיעין איכותי".

כאשר האויב מציב איום חמור על העורף ומסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית, אזי אין חלופה לתמרון קרקעי. שכן, אף שמאמץ האש מנגד מסייע למאמץ המתמרן ומקנה לדרגים אלו חופש לפעול במרחב, הוא לבדו אינו יכול להשיג את ההכרעה, קרי ביטול הרצון או היכולת של היריב להוסיף להילחם, ואינו יכול לקצר את משך המערכה.

כאשר הכוחות בשטח יוזמים, מתקדמים, פוגעים באויב ומחזקים בקרבו את תחושת הנרדפות – הרי שהם מעבירים את הצד שכנגד למגננה, וגורמים לו למעשה להילחם על שרידותו ועל עצם יכולתו להמשיך לפעול נגד העורף הישראלי. המהלך המתמרן מעצם טבעו מקיים נוכחות בשטח, דבר המגשים את הכלל של הגנרל ויליאם שרמן שלפיו מטרת התמרון היא "להניח את האויב על קרניה של הדילמה", זאת משום שבעוד שהאויב "מתרגל" למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך לפעול וללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף. במלחמת לבנון השנייה, למשל, לאחר שאוגדת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, השתלטה על הכפר מרון א-ראס, הירי ממנו לעבר כוחות צה"ל והעורף הישראלי פחת באופן משמעותי.

על כן מוטב לה לישראל להפעיל את התמרון באופן מהיר ואגרסיבי במקום להיגרר לשהייה ארוכה של הכוחות בשטח. שהייה כזו הופכת את הכוחות פגיעים מול כוחות קטנים של האויב שיזנבו בהם, ומקטינה את האפשרות להשיג הישג מוחשי ותודעתי של ממש. במערכה עתידית בלבנון, למשל, ניתן להעריך שהעובדה שחזבאללה חיזק את מאפייניו הצבאיים הופכת אותו פגיע מול חוזקותיו של צה"ל בתמרון ובאש. אף שאין להוציא מכלל אפשרות שהארגון ישמר גם יכולות פעולה מבוזרות, כשם שהיו לו בשנות השהייה בלבנון, הרי שעל צה"ל לנצל עד תום את יתרון הא־סימטריה שבינו ובין הארגון, וכמאמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, להפעיל את מרב העוצמה הישראלית בו בזמן על כל מערכי האויב, בכל מקום, בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. במערכה זו, על־מנת להסיר את האיום החמור שמציב הארגון על העורף הישראלי, הבהיר גולן, יש להפעיל את כוחות היבשה באופן החלטי מאוד ואפקטיבי מאוד.

תמרון זה, כמאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי. שכן, לדבריו, "אם רק התקדמת והגעת לקו מסוים, ובדרך לשם לא השמדת את הרקטות, את טילי הנ"ט והמפקדות, האויב המבוזר והמוטמע במרחב האורבני ימשיך לפעול כמעט כאילו התמרון או הפעולה מנגד לא השפיעה עליו". 

מבצע "חומת מגן", אף שנמשך למעלה מחודש, הוא דוגמה למהלך נחוש כזה, שבמסגרתו פעלו כוחות צה"ל בכמה ערים ביהודה ושומרון. לפני היציאה למבצע התעקש הצבא בראשות הרמטכ"ל שאול מופז על דיאלוג סדור עם הממשלה שבו יוגדרו מטרות המבצע. אף שבעקבות המהלך נדרשה "מכסחת הדשא" – שבמסגרתה פיקדו מפקדי אוגדת איו"ש גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, ומחליפו יאיר גולן, יוצא הצנחנים, על שורה ארוכה של מבצעים ופשיטות בלב הערים הפלסטיניות – הצליח המהלך למגר את טרור המתאבדים הפלסטיני מאיו“ש ואִפשר את השגת המטרות האסטרטגיות.

מי שיטען שמדובר במלחמת התשה שנמשכה כחמש שנים נוספות לאחר מבצע "חומת מגן", מתעלם מחשיבות המהלך המכריע שבהשתלטות צה"ל על השטח. 

סיכום

לרשות ישראל לא עומדים המותרות לנהל מערכות התשה ארוכות, שבמהלכן יספגו הכוחות בשטח האויב נפגעים ובעורף תידרש החזית האזרחית להתמודד זמן רב עם ירי רקטות, פיגועים וחדירות מחבלים. מערכות משלימות כאלה יכולות להתרחש "על אש קטנה", אך רק לאחר שהאיום העיקרי הוסר. על צה"ל והממשלה לקיים כל העת דיאלוג מתמשך שבו יבררו, תוך דיון פתוח ובכפיפות הצבא לדרג האזרחי, את מטרותיה האסטרטגיות של ישראל ואת הדרכים להשיגן במקרה של עימות. עם זאת, היעד האסטרטגי העיקרי של ישראל במלחמותיה כבר ידוע מראש והוא להרתיע באופן כזה שישיג תקופת רגיעה ושקט ממושכת ככל שניתן. את ההרתעה הזו (שהתוצר שלה הוא רגיעה ממושכת) משיג מאמץ האש אשר מטרתו "לחרוט את זיכרונו של האויב ולשמרו לזמן ארוך ככל האפשר כדי לדחות פעולה נוספת שלו כנגד ישראל לשנים, בנוסף להיותו טרוד בשיקום ארוך וזללן משאבים". ואולם, כפי שנכתב לעיל, לישראל לא עומדים מותרות בדמות מערכות ממושכות, בשל האיום שמציב האויב על העורף האזרחי שלה. אף שאין להפסיק את הלחימה בטרם מוצה מאמץ האש ופגע בכל שתוכנן לפגוע, הרי שיש לחתור לקצר ככל שניתן את משך המערכה.

התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי להשיג את קיצור משך המערכה שכן הוא, יותר מכל אמצעי אחר, מציב איום של ממש על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב שבגינו מוכן הוא להפסיק את המערכה.

המערכות "על אש קטנה" יכולות להימשך זמן רב, אך משעולה חומרת האיום על הקיום ושגרת הקיום, הפתרונות והאמצעים לניהול נסבל של מערכות כאלה, ובהם מערכת "כיפת ברזל", אינם מתאימים עוד, כמאמר מח"ט הצנחנים דאז, אל"ם אמיר ברעם, "מגיע השלב שבו כל כיפה צריכה פטיש לידה. ואז נצטרך לשלוף מהזיכרון את מה שעשינו ב'חומת מגן'".

גל פרל פינקל, מתאם תכנית צבא ואסטרטגיה ב-INSS. 
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

(המאמר פורסם במקור ב"מערכות" גיליון 487, פברואר 2020, עמודים 21-14)

"אנחנו צריכים לתקוף הלילה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המבצע הנועז והמוצלח לתקיפת הכור הסורי יכול היה להוביל למלחמה כוללת באזור. ספר ובו גילויים חדשים מלמד על קבלת ההחלטות של ראש הממשלה אולמרט ושל הרמטכ"ל אשכנזי

באחד הערבים בספטמבר 2007, נכח רמטכ"ל צה"ל דאז, גבי אשכנזי, בחתונת מזכירתו האישית. הוא היה מעדיף להיות במקום אחר, אבל לו היה נעדר מהאירוע "היו נשאלות יותר מדי שאלות – ושאלות היו הדבר האחרון שאשכנזי היה צריך בלילה שבו עמד לפקח על אחד המבצעים הרגישים ביותר בקריירה הצבאית שלו" (עמ' 185). בתום טקס הנישואין פנה הרמטכ"ל לרב שערך את החופה, וביקש ממנו שייסע היישר אל הכותל ויתפלל למען צה"ל, חייליו ומפקדיו. מדוע? שאל הרב, "תלמד למלא פקודות" (עמ' 186), השיב אשכנזי בחיוך.

הסיבה לבקשה הלא-שגרתית של הרמטכ"ל מתוארת בספרו המרתק של יעקב כץ "קוד אריזונה" (כנרת זמורה-דביר, 2020), על אודות מבצע "מחוץ לקופסה", תקיפת הכור הסורי אל-קיבאר בדיר א-זור שבמזרח סוריה ב-2007. כץ, העורך הראשי של העיתון "ג'רוזלם פוסט", קיים תחקיר מקיף והספר כולל שורת גילויים שטרם פורסמו.

"זהו סיפור על קבלת החלטות" (עמ' 241), כתב כץ על הפרשה, ובתמצית זה אכן כך. כחצי שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה הציגה קהיליית המודיעין בפני ראש הממשלה אהוד אולמרט ראיות חותכות וחד משמעויות שצפון-קוריאה הקימה עבור סוריה כור גרעיני למטרות צבאיות. יש בכך, ציין בספר השר לשעבר דן מרידור, לקח של צניעות. סוריה, שהיתה במשך שנים יעד מודיעיני מרכזי, הצליחה להקים כור גרעיני ממש מתחת לאף של ישראל.

"האחריות הסופית על כתפי"

אולמרט התמודד אז עם ביקורת קשה שנמתחה על האופן שבו ניהל את מלחמת לבנון השנייה וחקירה פלילית התנהלה בעניינו. בעצת יועציו הוא בחר לשתף במידע את ארצות-הברית שעם נשיאה, ג'ורג' בוש הבן, היתה לו מערכת יחסים קרובה. ראש המוסד מאיר דגן נשלח לפגישה בבית הלבן. דגן חשף בפני בכירי הממשל האמריקני את עובדת בניית הכור הגרעיני בסוריה.

למרות חומרת האיום ביקש הנשיא בוש למצות תחילה את הערוץ הדיפלומטי. בשיחת הטלפון שבה בישר על כך לאולמרט אמר לו האחרון שהוא מבין את שיקוליו, אך עליו לזכור "שהאחריות הסופית לביטחונה של מדינת ישראל מונחת על כתפי ואני אעשה את מה שצריך להיעשות" (עמ' 112).

השמדת הכור הוטלה על צה"ל בפיקוד הרמטכ"ל החדש גבי אשכנזי, שחזר לצבא בכדי לתקן את הכשלים שהתגלו במלחמת לבנון השנייה. כשהתגייס, בשנת 1972 "אשכנזי רצה גולני. לא היה תפקיד קרבי בחטיבה שאשכנזי לא מילא. הוא השתתף ב"מבצע אנטבה", נפצע בפעולה בלבנון בסוף שנות השבעים ושנים אחדות אחר כך אחד מחבריו הקרובים נהרג לעיניו במלחמת "שלום הגליל". המינוי שלו לרמטכ"ל נשא מסר: צה"ל חוזר ליסודות" (עמ' 190).

עטיפת ספרו של כץ, (מקור: סימניה).

חודש לאחר שנכנס לתפקידו, במארס 2007, הציג לו ראש אמ"ן דאז, האלוף עמוס ידלין, את המידע אודות הכור הגרעיני הסורי והוא מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן, שבכהונתו ב-1981 תקף צה"ל והרס את אוסיראק, הכור הגרעיני בעיראק. אך בעוד שעיראק היתה מדינה רחוקה שאין באמצעותה להגיב על התקיפה תגובה של ממש, הרי שכאן התגלה כור גרעיני על סף דלתה של ישראל, וסוריה היתה עלולה לפתוח בתגובה לתקיפה במלחמה כוללת. "ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה", סיפר אשכנזי לימים.

להתכונן למצב מלחמה

שני אלופים סייעו לו בהכנות. הראשון היה ראש אמ"ן ידלין, "שגם היה אחד משמונת הטייסים שסיכנו את חייהם והטיס את אחד ה־F-16 שהשמידו את אוסיראק ב־1981" (עמ' 145). אמ"ן גיבשה הערכה, שהתגלתה כנכונה, כי במידה וישראל תשמיד את הכור בפעולה חשאית ותימנע מלקיחת אחריות רשמית, שתשפיל את הנשיא הסורי, הוא יוכל להכיל את האירוע ולהימנע מתגובה. השני, היה אליעזר שקדי, "טייס קרב מקצועי ונועז" (עמ' 147), שחיל האוויר בפיקודו יתקוף את הכור.

אבל היו עוד שניים בצבא שהמבצע נגע להם ישירות. הראשון, שמוזכר בקצרה בספר, הוא גדי איזנקוט, אלוף פיקוד הצפון, שכמו אשכנזי עשה את עיקר שירותו בגולני. הוא יהיה האיש שיידרש לפקד על חזית המלחמה במידה ואסד וחזבאללה יגיבו על התקיפה, ועל כן הוא פיקח מקרוב על אימוני כוחות היבשה שהיו עלולים, לראשונה מאז 1973, למצוא עצמם בלחימה ברמת הגולן. ב-2018 אמר איזנקוט שהלקח המרכזי בעיניו מהאירוע הוא שאבד הקלח על תפיסת "זמן יקר", אותה הנחת עבודה שעם פרוץ הלחימה שבמהלכו הצבא ישלים פערים. הזמן, אמר, "פועל עבור מי שיודע להשתמש בו נכון, ולהשתמש בו נכון זה להיות בכשירות גבוהה מאוד. לאמן את הכוחות, לבנות את המפקדים נכון למצב של מלחמה".

האלוף השני הוא יצחק גרשון, מפקד פיקוד העורף, שהצטיין כמפקד גדוד צנחנים בפעולת מיידון בלבנון וכמפקד אוגדת איו"ש ב"חומת מגן". ועדת וינוגרד מתחה ביקורת על פעילותם של גרשון ופיקוד העורף כולו במלחמה ב-2006, והנה רק חצי שנה אחר-כך התגלה איום שהיה עלול להעמיד את העורף תחת איום חמור בהרבה. ארסנל הרקטות של צבא סוריה, אז מדינה שמשטרה יציב וצבאה חזק, היה גדול פי כמה מזה של חזבאללה (והיה חשש שגם הארגון יגיב על תקיפת הכור). הספר כמעט אינו נוגע בכך, והדבר גורע מעט מהסיפור השלם של הפעולה.

ראש הממשלה היה נחוש לתקוף אולם שר הביטחון החדש, אהוד ברק, אשר כמפקד סיירת מטכ"ל לשעבר הכיר היטב את עולם המבצעים החשאיים, היה זהיר יותר ונראה שביקש לוודא את רמת המוכנות של הצבא והמדינה בטרם יתמוך בתקיפה.

מחיאות כפיים בבור

על-פי פרסומים זרים נשלחה סיירת מטכ"ל באוגוסט 2007 לעומק סוריה לאסוף מודיעין חד-משמעי אודות הכור. במלחמת לבנון השנייה "יצאה סיירת מטכ"ל לכמה מבצעים מיוחדים. אחד מהם הביא את לוחמיה לעומק בקעת הלבנון, לבעלבכ, מעוז חיזבאללה ידוע, לאחר שצה"ל סבר בטעות ששני המילואימניקים החטופים מוחזקים שם. פעולות אחרות כללו חבלות בשיירות נשק" (עמ' 142). הכוח שב ארצה מסוריה כשבידו ראיות שמאשרות כי אל-קיבאר הוא כור גרעיני. אם ראש הממשלה והקבינט עוד התלבטו, הפשיטה של סיירת מטכ"ל שכנעה אותם שחייבים לפעול.

בדיון המכריע של הקבינט התבקש הרמטכ"ל לתת את המלצתו. "זה היה רגע שאשכנזי לא ישכח לעולם, שלו התכונן זמן רב והקדיש מחשבה רבה. אנחנו צריכים לתקוף הלילה, הוא השיב ללא היסוס. אנחנו מוכנים למבצע, והצבא מוכן לכל מה שעשוי לקרות בעקבותיו" (עמ' 158).

בליל ה-6 בספטמבר 2007 תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר את הכור הסורי והשמידו אותו. בגמר התקיפה "הפר הטייס המוביל את דממת האלחוט. "אריזונה", הוא דיווח לתל אביב, מילת הקוד להשלמת המשימה. הנוכחים בבור פרצו במחיאות" (עמ' 163).

המבצע הציג את ישראל כפי שהיא אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה, מפקדינו ו"בחורינו המצוינים" מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי-מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע וגם אגדות. והכל קרה באמת.

"לסמוך רק על עצמנו"

אי-אפשר שלא להתרשם מהתהליך קבלת ההחלטות המקיף שניהל ראש הממשלה אולמרט, כמו גם מתהליכי גיבוש הערכות המודיעין ותמונת המצב באגף המודיעין ומנוהל הקרב ובניין הכוח היסודיים והסדורים שקיים צה"ל. ניכר כי שילוב הזרועות והגופים היה מיטבי. וכמובן, מעל לכל, מהתעוזה והמקצוענות שגילו לוחמי המוסד והכוחות המיוחדים של צה"ל שפעלו להשגת המודיעין ומטייסי הקרב של חיל האוויר שביצעו את המשימה. כץ תיאר כל זאת כאילו היה מדובר בספר מתח שכתב טום קלנסי או פרדריק פורסיית' (שאף הזכיר את התקיפה בספר המתח האחרון שלו, "השועל"). סיפור המעשה פשוט קופץ מבין הדפים והקורא אינו יכול להניח את הספר מן היד.

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

תקיפת חיל האוויר את הכור בסוריה ב-2007, (צילום: דו"צ).

"להצלחה אבות רבים", אמר פעם הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, ובמקרה זה נמנים עליהם מפקד חיל האוויר שקדי, ראש המוסד דגן, הרמטכ"ל אשכנזי ובראש ובראשונה ראש הממשלה אולמרט. כץ כתב כי למרות מצבם הפוליטי המורכב, שני ראשי הממשלה שנדרשו להתמודד עם איום גרעיני, מנחם בגין ואהוד אולמרט, "לא נרתעו. האם פוליטיקאים אחרים היו נוהגים כמותם? קשה לדעת. כמו כל פוליטיקאי או מדינאי, לבגין ולאולמרט היו פגמים וחסרונות, אבל הם הבינו את מקומם בהיסטוריה ואת הצורך בפעולה. כך נוהגים מנהיגים. הם אינם בוחרים בדרך הפופולרית, הולכים על ההימור הבטוח או מחפשים את המוצא הקל" (עמ' 240).

כשפרש מפקד חיל האוויר שקדי, בן לניצולי שואה, מצה"ל במאי 2008 הוא חילק למאות קצינים את תמונת המטס שביצעו שלושה מטוסי קרב מסוג F-15 מעל אושוויץ ועליה ההקדשה: "חיל האוויר מעל אושוויץ — בשם מדינת ישראל והעם היהודי. לזכור, ולא לשכוח, לסמוך רק על עצמנו" (עמ' 148). במציאות הכפר הגלובלי אסטרטגיית "עם לבדד ישכון", אינה מתאימה, אך לצד הצורך בבריתות ושותפים לפתרון אתגרים, הלקח העיקרי שעל ישראל ללמוד מתקיפת הכור הסורי הוא המסר של שקדי. כי יהיו וישנם איומים נוספים.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 27.03.2020)

לאור הקורונה, כל שנותר מתכנית הרמטכ"ל הוא מינויי הקצינים הבכירים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בחודש האחרון מינה הרמטכ"ל שורת קצינים לתפקידים בכירים. נראה כי לאור מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי שיבוא בעקבותיה, המינויים הם כמעט כל שנותר מהתכנית הרב-שנתית שהשיק הרמטכ"ל. מצד שני, כמו בכל תחום בחיים, בסוף הכל מסתכם באנשים. הם אלה שקובעים את התוצאות.

משבר מגפת הקורונה השפיע על צה"ל, כפי שהשפיע על שאר המשק. חלק מהיחידות עברו לעבוד במתכונת מצומצמת, במשמרות, וחלקן, בעיקר יחידות לוחמות הסתגרו מן העולם והתרכזו או באימוני הטירונים או במשימות המבצעיות. החיילים, בין שבבסיס ובין שבבית, יאלצו להתנחם בפתגם שטבעו הרובאים בגולני לפיו "עוד לא נולד המנייאק שיעצור את הזמן". 

בינתיים, כמאמר מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, האלוף בני פלד, מוכרחים להמשיך לנגן, והרמטכ"ל, אביב כוכבי, החליט על שורת מינויים בכירים שמצטרפים לשורת מינויים עליהם החליט בחודש שעבר

בין היתר הוחלט למנות אלוף פיקוד העורף את תמיר ידעי, המתמודד כעת עם המשבר האפידמיולוגי הראשון בתולדותיה של ישראל, לאלוף פיקוד המרכז.

ידעי, יוצא חטיבת גולני, מצא עצמו במשבר שונה מזה שעמו התמודדו כל קודמיו בתפקיד. הם נדרשו להתמודד בעיקר עם איום הטילים והרקטות על העורף האזרחי, איום אותו הכירו והבינו היטב. לא כך הפעם. למרות זאת, אמר בתדרוך לכתבים הצבאיים, כי פיקוד העורף מצוי "באירוע הזה מהרגע שהוא התחיל עם נציגות כזו או אחרת, במל"ל או במשרד הבריאות".

ישראל מצויה רק בראשיתו של המשבר, ועם העלייה במספר החולים סביר שעל הפיקוד של ידעי יוטלו עוד ועוד משימות. כבר כעת, סיפר, נערכים אנשיו למודל הדרום קוריאני של בדיקות "דרייב אין", שבהן מגיע אדם עם רכבו, נבדק וממשיך הלאה. 

מסומנים

מחליפו של ידעי בפיקוד העורף הוא תא"ל אורי גורדין שצמח בסיירת מטכ"ל, יחידת העילית של צה"ל. במלחמת לבנון השנייה הוא פיקד על כוח במבצע "חד וחלק", פשיטת כוחות סיירת מטכ"ל ושלדג על יעדי חזבאללה בבעלבכ. בשנים 2010-2007 פיקד גורדין על היחידה בשורת מבצעים חשאיים, שעל אחד מהם הוענק לה צל"ש, ובמבצע "צוק איתן" פיקד על חטיבת הנח"ל שלחמה בבית חאנון.

גורדין עשה מסלול מקיף ושלם, אך נשאלת השאלה מדוע הוחלט למנות את מי שהתמחה במהלך שירותו בפעילות בעורף האויב, דווקא לפיקוד העורף ולא למפקדה של מפקדת העומק

בנוסף הוחלט על קידומם של שני מפקדים בכירים מחיל האוויר, התא"לים טל קלמן ותומר בר. כחלק מהרה-ארגון עליו החליט הרמטכ"ל, במסגרת התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "תנופה", יעמוד קלמן בראש אגף אסטרטגיה ואיראן החדש, ואילו בר יעמוד בראש אגף בניין הכוח.

השניים עשו את עיקר שירותם כטייסי מטוסי קרב. קלמן פיקד על טייסת F-16I במלחמת לבנון השנייה וכראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון. בר כיהן כראש מחלקת מבצעים של החיל, בין היתר במבצע "עופרת יצוקה". זהו תפקיד מפתח ובין הקצינים שכיהנו בו ניתן למנות את האלופים אמיר אשל, נמרוד שפר וכן את מפקד החיל הנוכחי, עמיקם נורקין, שכיהן בתפקיד במהלך מלחמת לבנון השנייה ובעת תקיפת הכור הסורי ב-2007. בקידומם סימן הרמטכ"ל את מי שיהיו מועמדיו להחליף את נורקין בפיקוד על חיל האוויר.

מקפצה לאלופים

מינוי נוסף הוא זה של תא"ל אבי גיל, מפקד עוצבת געש, לראש חטיבת התורה וההדרכה (תוה"ד) באגף המבצעים. תפקיד החטיבה הוא "לשאת באחריות לתורות היסוד של צה"ל, להפקת לקחים, לאימונים ולהדרכה ולתחום היסטוריה הצבאית, להוות מוקד ידע לתחום האיכות ותפיסות הניהול בצה"ל".

כמו ראש תוה"ד הנוכחי, האלוף יעקב בנג'ו, גם גיל הוא איש ספר, אך בניגוד לבנג'ו השריונר הוא עשה כמעט את כל שירותו בצנחנים. מפקד פלוגת הנ"ט בשלהי השהייה בלבנון, ומפקד גדוד הסיור החטיבתי בשורת המבצעים שלאחר "חומת מגן".

בהמשך שימש כמפקד היחידה המובחרת דובדבן והוביל אותה לשורה של הצלחות מבצעיות כנגד הטרור הפלסטיני. בתקופתו כמפקד היחידה נדרש גיל להתמודד עם אירוע בו סירבו מפקד צוות ושלושה מלוחמיו לצאת למבצע מעצרים בג'נין. ברקע עמד מבצע קודם, בעיירה קבטיה הסמוכה לג'נין, במהלכו לחם במשך כשלוש שעות כוח קטן מהיחידה, תחת אש עזה, במחבלים. אף שהפעולה ההיא הסתיימה בהצלחה והכוח הרג שניים מהמחבלים, ניכר כי האירוע השפיע בעיקר על סגל הפיקוד של הצוות והם חששו לצאת לפעילות נוספת.

גיל מצדו פנה אל הלוחמים במילים קשות, אולם הם נותרו בעמדתם. ועדת בדיקה מיוחדת לפרשה, שבראשה עמד אל"מ (לימים אלוף) ניצן אלון, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, מצאה כי הלוחמים ביקשו סיוע נפשי בטרם האירוע אך מפקדי היחידה התמהמהו בטיפול בבעיה. 

גיל הדיח מתפקידי לחימה שניים מהסרבנים, מפקד הצוות והסמל, ובעקבות ממצאי ועדת הבדיקה רשם לו הרמטכ"ל, דן חלוץ, הערה פיקודית. במבט לאחור קל לטעון שגיל היה צריך להיות קשוב לאנשיו, אבל בצה"ל, בטח ביחידות כמו דובדבן ובטח במהלך הלחימה באינתיפאדה השנייה, מפקדים קרביים צריכים לחתור למגע, ולדרוש זאת מפקודיהם, אחרת הם במקצוע הלא נכון.

ב"צוק איתן" פיקד גיל, כמפקד בית הספר לקצינים על חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, שהיתה צוות הקרב החטיבתי היחיד במערך המילואים שלחם ברצועה. בעיקר בגלל התעקשות של גיל להיות היכן שנלחמים ויורים.

קצין מילואים בכיר בחטיבה סיפר שגיל העריך מראש, בחודשים שקדמו ל"צוק איתן", שהצבא בדרך לעימות בדרום. הוא גייס את גדודי המילואים של החטיבה לסדרות מקצועיות בשטחי בה"ד 1, "ובכך העלה את הכשירות של הכוחות, וחשוב לא פחות, את ביטחונם העצמי ואת תחושת המסוגלות שלהם".

גם במינוי הזה סימן הרמטכ"ל מסלול ברור, שכן כל ארבעת קודמיו של גיל בראשות תוה"ד ובהם תמיר ידעי, תמיר היימן, מוטי ברוך ובנג'ו עצמו, היו לאלופים. 

עם או בלי תר"ש צה"ל חייב לנצח

נוכח משבר הקורונה ניתן להעריך שהמינויים והרה-ארגון של המטה הכללי הם כל שיישאר מהתר"ש של כוכבי. אם קודם לכן הבעיה המרכזית היתה העובדה שבישראל מכהנת רק ממשלת מעבר שאינה יכולה לחוקק חוק תקציב שנתי ולמעשה להקצות לתכנית את המשאבים הדרושים, באה המחלה וקברה את התכנית כמעט באופן סופי.

כשהמחלה תחלוף יישאר כאן המשבר הכלכלי וצה"ל בפיקוד כוכבי יידרש להדק חגורה, ולהיערך לקיצוץ ניכר בתקציבו. הקורונה כ"ברבור שחור" שאיש לא צפה את בואו, טרפה את חפיסת הקלפים, המעורבבת גם כך, של הרמטכ"ל.

שלוש השנים הבאות שבהן יכהן כוכבי בתפקידו עשויות להיות דומות מאוד לכהונת אחד מקודמיו, בני גנץ, שכמותו עשה את רוב שירותו בצנחנים. גנץ נדרש להתמודד עם קיצוץ תקציבי עמוק שנבע מהמחאה החברתית ב-2011. 

בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", כתב סא"ל (מיל.) עמר דנק, ששירת בחיל האוויר ובאגף התכנון, שבהתחשב בשלוש מערכות הבחירות, הכאוס הפוליטי והקורונה, "הלכה גם התכנית הרב שנתית של צה"ל". צריך, קבע, לחזור לשולחן השרטוט ולתכנן מחדש.

דנק צודק, אך הוא טועה בקביעה שתכנון התר"ש הוא "המשימה החשובה ביותר של הרמטכ"ל". למרות חשיבות התר"ש לצבא, שמהווה מצפן שלאורו הוא פועל ובונה את הכוח, המבחן והמשימה המרכזית של הרמטכ"ל הוא המלחמה, כפי שהדגימה באופן כואב מלחמת לבנון השנייה.

טענותיו של הרמטכ"ל חלוץ כי כשירותו הירודה של הצבא נבעה מהחלטות שקיבלו קודמיו נפלו, ממש כמו טענות גנץ על כך שהקיצוץ התקציבי השפיע על מוכנות הצבא למערכה בקיץ 2014, על אוזניים ערלות. הסיבה היא, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי אודות חשיבות ערך הניצחון, שבמלחמה מצופה מהצבא להשיג תוצאות, לא תירוצים.

מי שזיהה נכון את הבעיה המרכזית במלחמה ב-2006 היה סגנו של חלוץ במהלכה ולאחריה, האלוף משה קפלינסקי. בראיון הפרישה שנתן ל"ידיעות אחרונות" בשלהי 2007 סיפר קפלינסקי כי שירת במקומות "המורכבים והקשים ביותר ובכל תפקידי הפיקוד. מ"מ, מפקד סיירת גולני במלחמת שלום הגליל, מג"ד, מח"ט בשלושה תפקידים, שני תפקידי מפקד אוגדה, אלוף פיקוד מרכז בתקופה קשה מאוד של לחימה בטרור הפלסטיני, סגן רמטכ"ל". מתוקף ניסיונו, קבע, המטה הכללי, ובכלל זה הוא עצמו, היה צריך "לאפשר לפיקוד הצפון ולאוגדות שלנו לפעול בצורה יותר נכונה, יותר תורתית ויותר משוחררת כדי להסיר את האיום".

יש בכך משהו מעודד כי בסוף, כמאמר המיליארדר מורטון מנדל, "הכול תלוי באנשים". לפני התר"ש, ההצטיידות והאימונים, המפקדים שימנה הרמטכ"ל וחופש הפעולה והגיבוי שייתן להם, הם שיקבעו את יכולתם להצליח במלחמה.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 17.03.2020)