בסוף מתכוננים למלחמה | מאת גל פרל

בספרו "תדע כל אם עברייה" בוחן עמוס הראל את הכשרת הלוחם בצה"ל של היום ובאמצעותה את דילמות מהותיות בחברה הישראלית. האמירות והתאוריות בשיח הציבורי ובתקשורת הופכות לפרקטיקה כשהן יורדות לרמת הגדוד.‏ 

"אתה יודע מה תנועת הנוער הכי פופולרית בישראל?" שואל מח"ט גולני. במקום תשובה, הוא מסיט את אצבעו משמאל לימין, מחקה את התנועה המשמשת לפתיחת מסך בסמארטפון" (עמוד 110).

ספרו של הראל מציג תמונה מצב עדכנית של צה"ל.

באחד מימי ההורים שהתקיים בבסיס הטירונים של הצנחנים לפני כארבעים שנה נכנס מפקד פלוגה בגדוד 202 לשיחה עם הורי החיילים והבחין כי תשומת הלב של הקהל אינה נתונה לו, וכי ההורים העדיפו לשוחח בינם לבין עצמם. המ"פ לא התבלבל, מחא כף, ובקול רם אמר, "אוקיי, לסתום פיות!" באותן שנים גם נהגו מפקדים בחטיבה המובחרת לטרטר את החיילים לעיני ההורים ההמומים שבאו לבקר בשבתות, כאומרים הילדים שלכם שייכים עכשיו לנו. ספק רב אם היום אמירה כזו והנהגות כזו תתקבלנה בהבנה על ידי ציבור ההורים לחיילים בישראל.

עיון מחודש בספר "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) מאת עמוס הראל, הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ" (ולמען הגילוי הנאות, קרוב משפחה) ביום הזיכרון, רגע אחרי החזרה מהר הרצל, מאפשר הצצה למהפכת הגיוס וההכשרה שעבר המערך הקרבי של צה"ל מאז אותן שנים ועד עתה. בספר מוצגות הדילמות הביטחוניות בהן נתונה החברה הישראלית. בין היתר נבחנות סוגיות דוגמת התנדבות מול השתמטות, חיבוק מול קשיחות, דתיים מול חילונים, ותיקים מול חדשים והפן הצבאי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני‏. במקביל התלווה המחבר להכשרת פלוגת מחזור נובמבר 2011 בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל. המסקנות העולות ממנו נותרו רלוונטיות גם שלוש שנים לאחר שפורסם. הלוחמים מגיעים כיום מחברת שפע (עם סלולרי צמוד) אך לרבים מהם נדרשת עזרת מדור תנאי השירות (ת"ש). הטירונות מחבקת, ההורים מעורבים וגם התקשורת משפיעה, אבל בסוף מתכוננים למלחמה.

הכשרת הלוחם גרסה 2.0

האלוף כוכבי, שינה את התרבות הספרטנית בצנחנים, (צילום: דו"צ).

הספר מתאר את התפתחות הטירונות הקרבית למן שנות השבעים. כך למשל, העיד האלוף אביב כוכבי, ששירת בצנחנים בכל התפקידים מטוראי ועד מח"ט, ש"התפתחה בצנחנים אחרי טראומת 73' תרבות ספרטנית, חסרת פרופורציות. התרבות הזו קידשה את הקושי כקושי ואת הלחץ כלחץ ובעצם החמיצה את העניין הכי משמעותי שלימים תיקנו בחטיבה, שהוא הצורך לבנות איתנות ואפקטיביות לחימה" (עמוד 37). השינוי הגיע ביוזמת שניים מקציניו, איתי וירוב ואהרן חליוה, שפיקדו בזה אחר זה על בסיס האימונים של חטיבת הצנחנים בראשית שנות ה-2000.

וירוב יזם את השינוי לאחר חוויה "פוקחת עיניים" בהסבה לשריון, מתוך מחשבה שהדרך להניע ולרתום את החיילים היא לא באמצעות עונשים כי אם באמצעות תגמולים לחיילים שבלטו לחיוב או הציגו רף תפקוד שהיה מעט מעל הנורמה המקובלת. לגישתו תהליך ההכשרה אמור להקנות לחייל "מסוגלות, מחויבות, שייכות" (עמוד 29). וירוב גאה במהלך. לדבריו, הוא היה יכול לעשות זאת "בצנחנים כי לא הייתי צריך להוכיח כלום. ידעו שאני חזק ואכזרי. איש לא חשד בי שאני רך מדי אחרי שירדתי מקו עיישיה־ריחן בלבנון עם גדוד 101" (עמוד 31). במקביל לשינוי, בימי הרמטכ"ל שאול מופז הוכרזה מלחמה של ממש בתופעת הטרטורים בצבא, והנ"ל כמעט שנעלמו. תא"ל אופק בוכריס (שבימים אלה נחקר בגין חשד לעבירות מין), מח"ט גולני דאז, אמר שהקפיד שרף הקושי בהכשרת הלוחמים יהיה גבוה. "אני old fashioned. העליתי את אורך מסע הכומתה ל־75 קילומטרים. הם יצטרכו את זה גם בקרב. אני אומר למפקדים שיקרעו ללוחמים את התחת, שהחיילים יזחלו עד להודעה חדשה, אבל שישמרו על כבודם וזכויותיהם" (עמוד 40).

הרמטכ"ל גנץ בתרגיל של הצנחנים , מתרשם מהאיתנות של הלוחמים, (צילום: דו"צ).

כטירון בצנחנים, בעיצומה של המהפכה שהנהיגו וירוב וחליוה, דווקא "זכיתי" לטרטורים. אולם טירונות החי"ר בצה"ל היא חווית הכשרה שונה מאוד מזו שעבר אבא שלי בצנחנים בשנות השבעים. הפן המקצועי השתפר והענישה לשם ענישה נעלמה. הראל מתאר כיצד הפך שינוי זה לנחלת כלל הכשרה בצה"ל. הרמטכ"ל בעת כתיבת הספר, בני גנץ ציין בראיון למחבר כי הוא "דווקא מתרשם מהאיתנות שלהם. ההכשרה המקצועית של הלוחם היום טובה יותר מזו שאני עברתי בצנחנים. הכניסה לתהליך הזה, בטירונות, מעט איטית. אבל עד שהם מגיעים לגדודים הם כבר מוכנים. החי"רניקים הולכים בתרגילים גדודיים 120 קילומטרים בשבוע, עם משקל כבד על הגב, בלי להתלונן" (עמוד 135).

חיילים כשוטרים

הבחירה לבחון את הדילמות לאור הכשרת לוחמי פלוגה בגדוד רגלים היא מתבקשת. גדוד הוא מסגרת הליבה של הצבא, ה"פטיש" האמיתי בשדה הקרב ומי שנשחק יותר מכל בביטחון השוטף. כל אותן סוגיות שנשארות ברמת התאורטית כשדנים בהן באולפני החדשות הופכות לפרקטיקה כשהן יורדות לרמת הגדוד. דוגמה מובהקת לכך היא פעילות השיטור בשטחים (שלא לומר כיבוש).

חיילי צה"ל בשטחים, (צילום: דו"צ).

"גם בשנים שבהן צה"ל מתמודד עם איום טרור קטן יחסית (ואולי דווקא אז יותר מאשר בתקופות אחרות)", כותב הראל, "מלאכת השיטור בשטחים היא משימה עגומה, מייאשת, המלווה לעתים באלימות קשה. כדי שהמשימה הזו תהיה נסבלת, וכדי שהחיילים ימשיכו לבצעה בהתאם לאינטרסים של המערכת הפוליטית, צריך למכור אותה לקהל בבית דרך שכבה עבה של מסננים. כך נולדות המצאות מופרכות כמו "הצבא המוסרי ביותר בעולם" (עמודים 364-365). האמונה במוסריות-העל של צה"ל הפכה כה רווחת עד כי "הרוב הגדול של המפקדים, נדמה לעיתים, משוכנע שהתוצאה הזו נקבעה באיזו אולימפיאדה מוסרית והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק" (עמוד 365).

בסוף מתכוננים למלחמה

מפקד בה"ד 1, אל"מ ניב, (צילום: דו"צ).

תא"ל ערן ניב, שפיקד בעבר על בה"ד 1 והיה אמון על הכשרת דור הקצינים הבא של צה"ל למלחמה, הגדיר את הרפורמה של וירוב וחליוה כמהפכה שהשפיעה על כלל מערך ההכשרה בצה"ל. אבל, לדבריו, חלק מן האתגרים שיעמדו בפני לוחמי צה"ל בעימות הבא לא השתנו. "קלאוזביץ [גנרל פרוסי, מאבות תורת הלחימה המודרנית] הוא נצחי: המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת. כל מהות האזרחות היא לייצר ודאות. מנגד, הרעיון של מסלול ההכשרה כולו, מהטירונות הקרבית ועד קורס הקצינים, הוא לייצר יכולת תפקוד בתנאי חוסר ודאות. כשאין חיכוך, כולם טובים" (עמוד 39). הוא עצמו נדרש לכך כמג"ד בנח"ל במהלך הפיגוע בציר המתפללים, כאשר הוזעק מביתו "והספיק עוד להגיע לחברון ולהכריע את החוליה, בקרב מטווח קצר תוך חילופי אש מנשק קל והשלכת רימוני יד" (עמוד 354).

כוח נח"ל במהלך "צוק איתן", (צילום: דו"צ).

מבצע "צוק איתן" בו לקחו חלק לוחמי מחזור נוב' 11', שלושה חודשים לפני שחרורם, היה בחזקת המחשה לדברים. המערכה בעזה התרחשה, כאמור, לאחר שהספר יצא לאור והיא אינה כלולה בו. אך המלחמה הקרבה ובאה מצויה בין דפי הספר כמבחן עליון אליו מתכוננים הלוחמים. המערכה קיפלה בתוכה גם אקורד סיום צורם לפלוגה. במהלך לחימת חטיבת הנח"ל בעיירה בית-חאנון פגע טיל נ"ט בכוח שנע באחת הסמטאות. דלת ברזל שקרסה לכדה מספר לוחמים תחתיה. כוח תגבורת מגדוד 931 הוזעק למקום. בעוד המ"פ נאבק להרים את הדלת לחם קשר המ"פ יוגב, מבוגרי הפלוגה, במחבלים שניסו לחטוף חיילים וגופות. יוגב השליך רימונים, פינה פצועים, וירה במקלע הנגב שנטל מאחד הפצועים. בסיום הקרב נהרגו כ-15 מחבלים. אבדות צה"ל – שבעה פצועים ושני הרוגים, בהם בוגר אחר של הפלוגה, אברהם גרינצוויג ז"ל.

זה עצוב, קשה וגם חלק מהסיפור. בראיון לאילנה דיין הביט בני גנץ, אז סגן הרמטכ"ל, מתוך הרכב על מתגייסי מחזור נובמבר 2010 לצנחנים, עימם שוחח קודם לכן, ואמר, "פשוט גאווה החבר'ה האלה. אני יודע שחלקם הרי לא יחזרו אפילו." זה כפי שענתה לו דיין, סטטיסטית בדוק.

המפקדים הראויים לכך

הרמת כוסית במטכ"ל לרגל יום העצמאות, (צילום: לע"מ).

שם הספר לקוח מאמירה ידועה של בן גוריון, אך בקורסי הפיקוד בצה"ל נוהגים לצטט רק את סופו של המשפט. הסמל שלי בטירונות, באחד מאותם רגעים בודדים שבהם הרשה לעצמו להשיל מהדיסטנס והקשיחות, הפנה אותי לנוסח המלא: "אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

העיון בספר, ביום הזיכרון, כשברקע מהדהדות הטלטלות האחרונות שפקדו את הצבא וההתחממות בגבול רצועת עזה, מלמד שלצה"ל יש, ככלל, מפקדים ראויים שמובילים אותו בשיקול דעת ערכי ומקצועי. מנגד, ה"עליהום" שספג הצבא מצד הציבור וגורמים בממשלה, עשוי לפגוע בנכונותם להישאר כאלה.