מהו היעד? מהי המשימה? מיהו האויב? ומה אנחנו צריכים לעשות במקרה של חתונת אמת? | מאת גל פרל

"בשמי ובשם בתי, אם מישהו היה יכול לתת לי הסבר מה כאן קורה רבותיי, באמת, מהו היעד? מהי המשימה? מיהו האויב? ומה אנחנו צריכים לעשות במקרה של חתונת אמת?" (מתוך המערכון "חתונת הדמים" של הגשש החיוור).

"שבויים בלבנון" מאת עפר שלח ויואב לימור, הוצאת "ידיעות ספרים", 2007.

הספר "שבויים בלבנון" מאת יואב לימור ועפר שלח (הוצאת "ידיעות ספרים", 2007) הינו ניסיון ראוי לבאר את הגורמים שהביאו לניהול מלחמת לבנון השנייה באופן המגומגם, המתגלגל והלא סדור עד כדי כך שנדמה היה כי האירועים הרבים שהתרחשו במהלכה היו לכאורה לא קשורים זה לזה. בכל פעם שאני חושב על המלחמה הזו, מלחמה שלקחתי בה חלק כאיש מילואים, והיא משל לאופן שהמדינה הזו מתנהלת בעוד כאלף תחומים אחרים, אני חושב על פולי מהגששים כשהוא אומר, מזועזע, במערכון המופתי ההוא את המשפט שמופיע למעלה.

עפר שלח, דאז פרשן ערוץ 10 ו"מעריב" אשר "שירת כקצין צנחנים, בין היתר במלחמת לבנון" (כפי שנכתב בגב הספר "המגש והכסף"), ויואב לימור, הכתב והפרשן הצבאי של ערוץ 1, הוציאו תחת ידם ספר שהינו כתוב היטב, באופן מהודק וקולח, המתאר את התנהלות הצמרת המדינית והצבאית בימי מלחמת לבנון השנייה. הספר בוחן כיצד התרחשה חטיפת החיילים, והאם ניתן היה למנוע אותה? כמו כן מתאר הספר את כשירותו הלקויה של צה"ל בשל שנות הלחימה בשטחים, את אי-מימוש התכנית המבצעית ללחימה בחיזבאללה, ואילו הזדמנויות הוחמצו לסיום מהיר ומוצלח של המלחמה. הרקע שהוביל למלחמה והסיבות שהביאו לכישלון המקצועי שנחלו יחידות רבות של צה"ל נבחנים אף הם. בספר מנתחים המחברים את החלטות הקברניטים, חלוץ, פרץ ואולמרט, תוך הישענות על תחקירי צה"ל, הפרוטוקולים של הדיונים ומאות ראיונות.

הספר מתאר את הפיקוד העליון של הצבא כמי שהוכה בליקוי מאורות. הרמטכ"ל, רא"ל חלוץ, כמעט שלא נועץ בכלל הפורום ולא טרח לכנסו. חלק ניכר מן העצות שכן קיבל לא מימש, בוודאי לא כלשונן. ראש אמ"צ, האלוף גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, מצטייר מן הספר כאחד האלופים הבודדים במטה הכללי שהעזו לחלוק על הרמטכ"ל ועל המהלכים שהציע (האחרים, שדרשו גיוס מילואים וביצוע מתמרון יבשתי רחב היו בני גנץ ועמוס ידלין). ראייתו המפוכחת גרסה כי, "אסור להיכנס לקרב היתקלות ולפעול מתוך כעס." (עמוד 42). איזנקוט קבע בטרם המלחמה כי יש לחפש מרכז כובד אחר אותו יש לתקוף על מנת להשיג פגיעה משמעותית בחיזבאללה. היעד שנבחר היה רובע דאחיה בביירות בו התרכזה הנהגת חיזבאללה. בנוסף טען שבמקביל יש לגייס מילואים בכדי שתהא יכולת, אף שהתנגד למימושה, לבצע מאמץ מתמרן אפקטיבי.

רובע הדאחיה בביירות לאחר תקיפת חיל האוויר

במאמרו משנת 2009 קבע האלוף במיל' גיורא איילנד כי, "אם נבקש לבחון מהי הפעולה היעילה ביותר שביצע צה"ל, לא הייתה זו הפגיעה המרשימה בטילים כאלה או אחרים אלא דווקא ההחלטה לתקוף מסיבית את רובע דאחיה בבירות. את משקלה הכבד של פעולה זו מרגיש חזבאללה עד היום". לו היו מקשיבים לעצתו יתכן וגם המהלך הקרקעי במלחמה היה נראה אחרת. כשנפרד שר הביטחון פרץ מחלוץ בסיום תפקידו שיבח אותו על שנתן לקצינים שחלקו על דעתו להשמיע את קולם, "איזה קצינים," אמר חלוץ, "קצין אחד בדיוק." הקצין הזה היה אייזנקוט." (עמוד 400).

אחד הפרקים שמדגים יותר מאחרים את חוסר הכשירות של הצבא לבצע מהלכים קלאסיים של צבא מתמרן הינו "האוגדה שהביסה את עצמה". בפרק זה מתוארים מהלכי הקרב של עוצבת נתיב האש, אוגדת מילואים משוריינת של צה"ל אשר ניתן לראות בה מיקרוקוסמוס לדרך שבה הזניח צה"ל את מערך המילואים מחד, וקידם מפקדים נועזים ללא הכשרה מתאימה לפיקוד על מסגרות שבמובהק אינן "הלחם והחמאה" שלהם. תא"ל ארז צוקרמן, מהנועזים שבקציני ומפקדי צה"ל, "לוחם של לוחמים" (עמוד 357), יוצא הקומנדו הימי אשר, "קודם לתפקיד משום שהצטיין בלחימה, לא רק בשייטת אלא גם כמפקד חטיבת גולני בשטחים" (עמוד 360). הוא דרש בהתאם לאתוס על-פיו חונך לקחת חלק בלחימה. הדבר יותר מראוי להערכה – הוא מחייב! צוקרמן תכנן, בעצת מורו ורבו, האלוף במיל' עמירם לוין, תכנית יצירתית לתקיפת מרחבי השיגור. הרבה תיחכום וחשיבה היו בתכנית הזו, מן הסוג שחסר כל כך במלחמה.

אולם, היחידה עליה פיקד לא היתה עוד כוח רגלי סדיר ומעולה אלא דיוויזיה. כוח גדול, כבד, משוריין. אומץ לב, קריאת "אחריי" וכושר גופני כבר לא יחפו במקרה שכזה על היעדר מיומנות וניסיון בהפעלת מסגרת מתמרנת כה גדולה, ואם הדבר נכון למי שנשמת אפו היא הצבא ובו הוא עוסק כל העת, קל וחומר שהדבר נכון למפקדי האוגדה ולוחמיה שבמילואים. מוכנותה ללחימה היתה נמוכה. המומחה הטוב ביותר למצבם היה האלוף ישי בר, ש"השתחרר מצה"ל בסוף שנות השבעים, לאחר ששירת כמ"פ בחטיבת הצנחנים. את עשרים השנים הבאות עשה בתפקידי פיקוד בחטיבת הצנחנים בפיקוד הדרום, כולל שש שנים כמפקד החטיבה. "כמח"ט," אמר בר בדיונים, "עשיתי כל שנה תרגיל חטיבתי מלא. היום אף אחד לא עושה את זה, לא בסדיר ולא במילואים. צה"ל איבד לגמרי את כושר התמרון, היכולת לנוע בשטח ולכבוש" (עמוד 131). בר אף אמר זאת לראש הממשלה אולמרט בדיון בטרם המלחמה.

האוגדה, מדגם מייצג לכוחות אלו, התנהלה בחוסר סדר, התגלגלה ממהלך התקפי לא שלם ולא סדור אחד למשנהו ובסופו של דבר כמעט שלא השיגה יעדים, לא עמדה במשימותיה ואף שאנשיה הצליחו לפגוע במספר פעילי חיזבאללה הרי שהדרך הטובה ביותר לתאר את מהלכיה במילה אחת – "ברדק". האלוף במיל' אורי שגיא אמר לאחר המלחמה כי, "אם ארז צוקרמן יכול לפקד על אוגדה משוריינת כנראה שהתפקיד הזה איבד כל משמעות." (עמוד 360).

כוח מחטיבת הנח"ל בכניסה ללבנון במלחמת לבנון השנייה

עם זאת, ראוי לציין שהספר מתנהל בציר הזמן קדימה ואחורה, בניגוד גמור למשל (וההשוואה בלתי נמנעת), לספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף, אשר מתאר ציר זמן ברור מימי שהיית צה"ל בלבנון ועד כשנה לאחר המלחמה. זולת הערה זו מדובר בספר מרתק, חשוב, שבעיקר גורם לקורא לזעם רב. מילותיו של האלוף יורם יאיר אשר תחקר את לחימת אוגדה 91 בכפר עיתא א-שעב (שלחמה טוב מן האחרות תחת פיקודו של תא"ל גל הירש, אשר ניזוק קשות מן המלחמה בשל אחריותו לחטיפה אף שהיה אולי המפקד היוזם והלוחם ביותר בדרג הטקטי) נקראות כמשל למלחמה כולה, "בכל פעם שתרצו לדעת מה לא לעשות, איך לא עובדים, תפתחו את התיק הזה." (עמוד 237). בספר מצוטט משפט  מטריד מדו"ח שחיבר האלוף במיל' עמירם לוין אודות תפיסת ההפעלה של צה"ל במלחמה שקבע כי זו נשענה לא על מורשת צה"ל ועקרונות המלחמה שלו, אלא על כשרונו וגאוניותו של מפקד הכוח. מה קורה כשהמפקד איננו גאון, או לחלופין נעדר הכשרה קריטית לתפקיד?

הרמטכ"ל אשכנזי באימון "עוצבת הבזקה", חטיבת מילואים משוריינת בצה"ל.

בהתייחסו למלחמת יום הכיפורים הגדיר בשעתו סגן הרמטכ"ל, גבי אשכנזי את הלקח שלו כך: "בסוף, חשוב, אנחנו, שנזכור את חשיבות המערך הלוחם. הם לא רק משלמים על השגיאות שלנו הם גם מתקנים אותן. לכן, גם היום, עם כל מצוקות התקציב, הלקח שלי – חזק את המערך הלוחם!". הקריאה בספר מבהירה עד כמה נכון לקח זה גם למלחמת לבנון השנייה ולמלחמות העתיד, ועד כמה היה נחוץ לצה"ל אותו "אימון הקמה" שהעביר אותו הרמטכ"ל גבי אשכנזי משנכנס לתפקידו. בקיצור, ספר חזק, שהולם בקורא ולא מרפה שירתק את קציני צה"ל בסדיר ובמיל', את חוקרי מדע המדינה וההיסטוריה הכללית וכמובן את כלל אזרחי ישראל ששאלו את עצמם מה קרה בקיץ ההוא ב-2006 ולאן נעלם צה"ל שהכירו.