המסמך המכונן\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מסמך האסטרטגיה שפרסם צה"ל בחודש שעבר הוא ניסיון יוצא דופן של הצבא, שלא נעשה כמותו מאז ימי בן גוריון, לברר לעצמו בעצם מול מי הוא נלחם ואיך

16283843883_033d3b8b2c_z

לוחמי גדוד הסיור של גבעתי פורקים ממטוס "קרנף" ב"שבוע מלחמה" (צילום: דובר צה"ל).

בראיון הפרישה שהעניק לתכנית "עובדה" אמר הרמטכ"ל לשעבר גנץ, כי נגמרו הימים "ש"קרנפים" נוחתים בחושך ופושטים על בסיס שמודיע מראש איפה נמצאות המטרות," כפי שאירע, למשל, במבצע אנטבה. ובאמת בפעם הבאה שיחצו כוחות צה"ל את הגדר ללבנון, עזה ואפילו באיו"ש, הם יצטרכו להשקיע חלק ניכר ממאמציהם לאיתור האויב, ממש כשם שעשו הכוחות במלחמה האחרונה בעזה, וזאת בכדי שיוכלו לפגוע בו.

קודמו של גנץ בתפקיד, הרמטכ"ל גבי אשכנזי, תיאר לאחר כהונתו ב-2012 כי האויב אינו ערוך עוד במבנים של דיביזיות כי אם עמוק בתוך מרחבי האוכלוסייה ובלב השטחים המיושבים. ממרחבים מוגנים אלו ממטיר האויב אש תלולת מסלול על עורף ישראל. השינוי אינו נוגע רק לחוסר היכולת לזהות את מהלכי האויב, שכן הלה כבר לא פועל בפורמציות גדולות כבעבר, הוא נוגע גם לכך שמרכזי הכובד של היריב, מפקדותיו, אמצעי הלחימה שלו כולם מוסווים בתוך מבנים אזרחיים ומנהרות. זאת כאשר מטרת האויב המוצהרת, ויהא זה חזבאללה או חמאס, היא פגיעה בעורף הישראלי ולא בחזית.

אף שהנחת עבודה זו היתה ידועה היטב לצבא, הרי שבבואו להגדיר את יעדי בניין הכוח לצה"ל שלאחר מלחמת לבנון השנייה, בה בלט שינוי זה בשדה הקרב ובטבעו של האויב, קבע אשכנזי כי צה"ל יתכונן למלחמה קלאסית וממנה ייגזרו התאמות אל מול ארגוני הטרור.

אסטרטגיית צה''ל.

אסטרטגיית צה"'ל.

כשבוחנים את מפת האיומים שעל ישראל, נדרש בירור יסודי בשאלה מיהו האויב. אין מדובר בשאלה אמורפית שהתשובה לה עשויה להיות איראן, שכן אף שעימות הצבאי האפשרי עם איראן עשוי לערב מספר יחידות, הרי שהוא אינו משפיע ישירות על כלל הצבא. בחודש שעבר פרסם צה"ל, בהוראת הרמטכ"ל איזנקוט, מסמך בלתי מסווג בשם "אסטרטגיית צה"ל". המסמך הוא יוצא דופן בעצם פרסומו לציבור הרחב והן בכך שהוא מעגן עקרונות והגיון פעולה למסמך מכונן אחד. ניסיון שכזה של הצבא לגבש לעצמו דוקטרינת הפעלה אסטרטגית, לא נעשה מאז ביסס בן גוריון את תפיסת הביטחון של ישראל בשנות החמישים.

המסמך קובע, בין היתר, מהם היעדים הלאומיים של מדינת ישראל הנוגעים לצה"ל, ובהם שמירת קיומה, שלמותה הטריטוריאלית וביטחונם של אזרחיה ותושביה. לאחר מכן מגדיר המסמך בבירור מהם האיומים שאיתם נדרש להתמודד הצבא, החל ממדינות רחוקות ובהן איראן, עבור במדינות קרובות ובהן לבנון ומדינות כושלות בתהליכי פירוק דוגמת סוריה וכלה בארגונים ההיברידיים התת-מדינתיים דוגמת חמאס וחזבאללה וארגוני הטרור אל-קאעידה ודאע"ש. במסמך מוגדרים ארבעה עמודי תווך שמהם תיגזר הפעולה הצבאית אל מול איומים אלו. שלושת הראשונים, הרתעה, התרעה, והכרעה מוכרים וידועים ואילו הרביעי, התגוננות, כבר שם מאז ימי מלחמת המפרץ, אולם לראשונה הוכר באופן רשמי במסמך זה.

הרמטכ''ל גדי איזנקוט ונדב פדן צילום דובר צה''ל

הרמטכ"ל גדי איזנקוט בתרגיל עם תא"ל נדב פדן, (צילום: דובר צה"ל).

התפיסה החדשה מגדירה את שיפור המצב הביטחוני כהישג נדרש בלחימה מול האיומים שהוגדרו וזאת בניגוד לתפיסה כי יש למוטט את היריב או לכבוש שטח. ע"פ המסמך, בהתאם לחוק יסוד הצבא, המטה הכללי כפוף לדרג המדיני ועליו בלבד לעמוד בקשר עמו ולנהל איתו שיח אסטרטגי על מטרות הלחימה.

דגש מיוחד הושם במסמך על מאמץ התמרון היבשתי, אף שבשנים האחרונות (למעשה במונחים מסוימים החל מימי מבצע "דין וחשבון" ב-1993), הושם דגש על הפעלת אש מנגד באמצעות חילות האוויר, הים והתותחנים. עוד קובעת התפיסה כי על צה"ל לפתח תוכניות מגירה של מבצעים מיוחדים לשעת מלחמה. בניין הכוח לאיומים אלו יחייב יכולת רב-זירתית שכן אפילו במסגרת תקציב הביטחון של ישראל, שגדל והולך, צה"ל לא יוכל באמת לקיים צבא התקפה, צבא הגנה וצבא בט"ש ושטחים. חטיבת גבעתי, למשל, תידרש לדעת לבצע, כמו גם מערכים נוספים בצבא, מספר ורסטילי של משימות.

המסמך אינו מושלם. לא מן הנמנע שיימצאו גנרלים בדימוס ומומחים אסטרטגיים שיחלקו על תוכנו. יהיו גם כאלו שיאמרו שהפעלת האש המאסיבית שמתוכננת בו אינה לגיטימית על-פי דיני המלחמה. היה כבר מי שמצא לנכון להעיר שהמסמך מהווה התרסה של הדרג הצבאי כלפי הדרג המדיני. ואכן, כבר אמר מי (קלאוזוביץ) כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים והיעדרה של זו יפריע לגיבוש אסטרטגיית המלחמה. אולם למרות זאת מדובר בניסיון של הצבא לבאר לעצמו באמת מול מי יידרש להילחם ואיך.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “המסמך המכונן\ מאת גל פרל פינקל

  1. K9 Israel

    *מסמך האסטרטגיה שפרסם צה"ל בחודש שעבר הוא ניסיון יוצא דופן **של הצבא**, שלא
    נעשה כמותו מאז ימי בן גוריון, לברר לעצמו בעצם מול מה הוא נלחם ואיך*

  2. עמרי עילם

    מסמך האסטרטגיה, עם כל החשיבות שהוא מקנה למה שמכונה "התמרון היבשתי",
    לא יכול להוות תחליף לאסטרטגיה הקלאסית ששימשה את מדינת ישראל בעבר.
    מרכיב "התמרון היבשתי" שהמסמך האסטרטגי מציין אינו בהכרח פוסל שתי מגבלות,
    שמונעות ממדינת ישראל להכריע.
    והן:
    1. בסופה של המערכה חיילי צה"ל יחזרו לעמדותיהם כפי שהיו לפני תחילת הלחימה.
    2. ישראל לא תפתח במלחמה.
    מההיסטוריה אנו למדים שכאשר ישראל לא יישמה את שתי המגבלות הללו,
    היא יצאה כשידה על העליונה.
    דוגמה ראשונה היא מלחמת ששת הימים.
    כינוס הכוחות המצריים בסיני, ואחריו ירי ירדני מהגדה המערבית, וירי סורי מרמת הגולן,
    הובילו את ישראל לפתוח במלחמת מנע יזומה,
    ובסופה כבשה ישראל שטחים מהם לא נסוגה עד בוא השלום.
    באותה תקופה הבינו שיש להנחית מכה מקדימה על הצבא המצרי בסיני.
    אם ישראל תשחרר את המילואים והצבא המצרי יתקוף ראשון,
    ישראל תוכה שוק על ירך.
    אם ישראל לא תתקוף אבל גם לא תשחרר את המילואים,
    הצבא המצרי אמנם לא יוכל לעשות נזקים כבדים אבל כלכלת ישראל תקרוס.
    לכן ישראל בחרה לתקוף, לכבוש ולשחרר את המילואים כשהאויב נשאר רחוק מהעורף,
    ואינו יכול עוד לתקוף באפקטיביות גם אם המילואים לא יגויסו.
    זה בחזית המצרית.
    בחזית הירדנית והסורית, ישראל לא בחרה להסתפק בירי תגובתי,
    שנועד להרתיע את הממלכה ההאשמית ואת הרפובליקה הערבית הסורית.
    לא חיפשו אמצעי שיגרום לאויב לשנות את כוונותיו.
    המדיניות אז הייתה,
    שצריך לשתק לצמיתות את יכולת הירי תלול המסלול של האויב על מדינת ישראל.
    לשם כך כבשו את השטח ממנו האויב יכול היה לירות,
    ואז האויב כבר לא יכול לירות.
    בשנת 1982 ישראל חזרה על מדיניות זו כשפלשה ללבנון בתגובה לירי,
    על ארצה ועל עריה.
    ההפגזות פסקו.
    הכיבוש הצליח.
    הוכח שכיבוש שטח עובד,
    אבל מהו "כיבוש" של שטח?
    "כיבוש של שטח" זו משימה טקטית,
    שכוללת מיגור כל הכוח הלוחם של האויב ממנו,
    אבטחתו ההרמטית כדי שהאויב לא יוכל לחזור אליו,
    ובמידה ומתגוררים בו תושבים שאוהדים את האויב, יש לעקוב אחריהם,
    בעזרת שירות המודיעין כדי לסכל תכניות שלהם לפגוע בנו.
    צריך שיהיה מובן לכולם ש"לכבוש" את בינת ג'בל,
    זה לא אומר רק שחיילי אגוז יניפו שם את דגל ישראל,
    אלא למנוע מחיילי חיזבאללה את היכולת להניף בבינת ג'בל את הדגל שלהם.
    בשביל משימת הכיבוש צריך כמות גדולה מאוד של חיילים, לאו דווקא הכי מקצועיים,
    ואילו הכוח של צה"ל דווקא קטן ומתמקצע.
    זו תהיה טעות לוותר על מרכיב הכיבוש ועל מרכיב המלחמה היזומה.
    מבצע "דין וחשבון" התרחש ב 1993 אבל רוחו ממשיכה ללוות אותנו עד היום.
    זוהי האסטרטגיה שכשלה וממשיכה להכשיל אותנו פעם אחר פעם.
    חריגה מאסטרטגיית "דין וחשבון" הייתה מבצע "חומת מגן".
    אותה אופנסיבה שיצאה לפועל כתוצאה ממחאה של אלופי משנה,
    הכריעה את המרצחים הפלשתינים אחת ולתמיד.
    על מדינת ישראל לסיים באופן חד צדדי את מבצע "דין וחשבון",
    אותו היא ממשיכה מאז 1993. מבצע זה כבר מיצה את עצמו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s