פיקוד הצפון

בעימות הבא מול חזבאללה יילחם צה"ל בצבא | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מאז מלחמת לבנון השנייה התעצם החזבאללה לכדי צבא, מסוכן בהרבה מזה שפגש צה"ל ב-2006. המענה של צה"ל עשוי להיתקל במורכבות נוספת – הנוכחות הרוסית המחודשת במזרח התיכון. 

בחינה של הזירה הצפונית מלמדת כי חזבאללה נתון בעיצומה של לחימה קשה בסוריה, בשירות אסד ואיראן. על-כן סביר להניח, כמו גם בשל המעורבות הרוסית בזירה, כי לארגון אין אינטרס בעת הזו להסלים את מאזן ההרתעה ההדדית שביסס כנגד ישראל. עם זאת, במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב-העת "עדכן אסטרטגי" הצביע יפתח שפיר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (ולמען הגילוי הנאות, הח"מ עבד בעבר עם שפיר), על-כך שבמהלך מלחמת האזרחים בסוריה ארגון החזבאללה "התעצם, רכש מערכות נשק שלא היו בידיו קודם לכן כמו שריון והגנה אווירית, וכן צבר ניסיון בהפעלתן. הוא גם רכש ניסיון נכבד בניהול מערכות וזכה ללמוד מצבאות מקצועיים". מכפילי כוח אלו, כתב שפיר, הפכו את הארגון לכוח הצבאי הנחוש והמיומן ביותר המאיים על ישראל, ולפיכך לאיום החמור ביותר עליה.

חזבאללה 2.0

מלחמת לבנון השנייה, כתב שפיר, הפתיעה את חזבאללה ואת תומכיו האיראניים. שפיר מציין כי למרות ההפתעה הפגין הארגון יכולת לחימה מרשימה. בפועל, לא כך קרה. הארגון כמעט שלא תקף את כוחות צה"ל לאחר חטיפת החייילים ועסק בעיקר בהגנה. שתי החריגות היחידות היו תקיפת אח"י חנית בטיל חוף־ים ומתקפה שיזם הכוח המיוחד של הארגון כנגד כוח צנחנים בבינת' ג'בייל, שהסתיימה בהצלחה גדולה לצה"ל. עיקר הצלחות חזבאללה במלחמה נבעו בעיקר מחולשותיו של צה"ל ובהם הכשירות הנמוכה ביבשה וחוסר היכולת, כפי שהגדיר זאת בשעתו האלוף במיל' קפלינסקי, לשנות את התפיסה (ה–Mind Set) מביטחון שוטף למלחמה.

מאז המלחמה, כאמור, התעצם חזבאללה לאין שיעור. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש החזבאללה ניסיון מבצעי משמעותי וזכה לחניכה והכשרה מצד צבא מתקדם (רוסיה). אם יידרש צה"ל לפעול בלבנון הוא ימצא שם כוח לוחם מיומן ומאורגן, שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות (מעל ומתחת לקרקע). על-פי שפיר, "עיקר הכוח המיועד לתקוף את ישראל" הוא היחידות המפעילות רקטות קצרות טווח. בנוסף, לארגון מגוון יחידות ובהן כוחות חי"ר, כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל, אגד שריון, יחידות מודיעין ומודיעין-נגדי, יחידת כטב"מים, כוחות נ"מ, יחידת רקטות ארוכות טווח ויחידה המפעילה טילי חוף-ים (שיתכן שיש ברשותה טילי יאחונט מתקדמים מתוצרת רוסית).

עד למלחמה בסוריה פעלו כוחות חזבאללה בחוליות של 10-5 אנשים, שלחמו באופן עצמאי והיו כפופים לפיקוד הכולל של הארגון. שפיר טוען כי עצם הפעלת אגד השריון מלמדת שהארגון מקים לו מסגרות לחימה גדולות יותר ומתגבש לכדי צבא של ממש. מארגון בן כאלף לוחמים ב-2006 גדל מספרם לכדי 20,000, כרבע מהם עברו הכשרה מתקדמת באיראן. בנוסף הוקם לארגון מערך מילואים שמונה כמה עשרות אלפים. לכאורה, חיזוק המאפיינים הצבאיים בחזבאללה, מייצר הזדמנויות לצה"ל, שכן לצבא יש מרכזי כובד שבהם קל יחסית לפגוע. עם זאת, מזהיר שפיר, עצם העובדה שהארגון "רכש ניסיון בפעולה במסגרות גדולות, לרבות הפעלת כוחות שריון ותיאום סיוע אווירי, אינה מחייבת שיפעל נגד ישראל בצורה דומה", ויוסיף לפעול באופן מבוזר. ניתן להניח, שהארגון למד את הלקח ממבצע משקל סגולי, ויפעיל את יכולותיו בשיטת USE IT OR LOSE IT, מחשש שצה"ל ישמיד אותן בטרם יוכל להפעילן. יכולות אלו מציבות את חזית העורף תחת איום משמעותי בהרבה מכפי שהיה במערכות הקודמות. מה גם שבניגוד לחזית הסורית בה הוא לוחם כיום, במקרה של עימות עם ישראל ישוב הארגון למטרותיו המקוריות וייהנה מתמיכת האוכלוסייה שבקרבה הוא פועל. ישראל, כתב שפיר, "תצטרך להתמודד עם צבא מאורגן, מיומן ונחוש".

לא ניתן להכריע ללא מגע קרוב

חלק ניכר מן הכשלים והליקויים שנתגלו במלחמת לבנון השנייה תוקנו מאז וחלקם, כמו חולשת הקבינט, עוד איתנו. במאמר שפרסם בגיליון דצמבר 2016 של כתב-העת הצה"לי "בין הקטבים", כתב האלוף אהרון חליוה, קצין צנחנים המשמש כראש אט"ל, כי האויבים דוגמת חזבאללה וחמאס התנערו מהמבנה הצבאי הקלאסי וגיבשו את כוחם ותפיסות ההפעלה שלהם על בסיס לוחמת גרילה. מטרתם לנצח את ישראל בנקודות התורפה שלה, במקומות שבם המענה שבידה חסר, ולהימנע מהתמודדות עם מרכיבי העוצמה של צה"ל, דוגמת חיל האוויר והתמרון היבשתי. חליוה כתב ש"הניסיון שלנו, בתגובה למגמות אלה, להימנע מהקרב היבשתי, הסתכם במלחמות ארוכות יותר ואפקטיביות פחות. אנו מחזקים עוד ועוד את "הרגל הבריאה" שלנו – יכולות האיסוף והתקיפה "מנגד", ומתפלאים שאנו לא נפתרים מה"צליעה" שמקורה ברגל של התמרון היבשתי".

יתרה מכך, נראה כי הצורך בקרב היבשתי רק גדל. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) מצטטים עמוס הראל ואבי יששכרוף, מסמך שכתב ב-2005 מפקד היחידה המובחרת מגלן, סא"ל אמיר ברעם. באימון שדימה לחימה בלבנון, כתב ברעם, "למדנו כי יכולות האש מן התווך (מהאוויר וממרחק) לא נתנו מענה אפקטיבי מלא לאתגר שבהתמודדות מול מטרות בעלות אורך חיים קצר, אשר לעתים הוסתרו תחת שיח או נורו מפתח מערה מוצלת. היכולת להשתנות בין הפעלת אש לבין תמרון קרקעי וקרב קרוב, היא תנאי להכרעת הגרילה של חיזבאללה. לא ניתן להכריע את חיזבאללה ללא מגע קרוב" (עמוד 116). כיום ברעם הוא מפקד אוגדת הגליל ואחראי באופן ישיר על ההתמודדות הצבא מול חזבאללה. הלקח שעליו עמד בטרם המלחמה, קיבל משנה תוקף במהלכה, בעיקר משום שצה"ל התמהמה בהפנמתו ומשום שבחלק מהמקרים שבהם ניסו כוחותיו לפעול לאורו, חסרו את הנחישות הדרושה.

הרמטכ"ל איזנקוט מכיר את לבנון "דרך הרגליים", החל מימיו כמ"פ בגולני בשל"ג, עבור בתפקידו כראש אמ"ץ במלחמת לבנון השנייה וכלה בשירותו כאלוף פיקוד הצפון לאחריה. בשנתיים בהן שימש כרמטכ"ל נעשה מאמץ משמעותי לתקן את אותה "צליעה" עליה הצביע האלוף חליוה בתמרון היבשתי. התקיימו תרגילים רבים ועלתה מוכנות הכוחות. בנוסף הפיץ איזנקוט בפומבי את מסמך "אסטרטגיית צה"ל", על-מנת שהציבור בישראל וגם בצד השני יידע מה תהיה תגובת צה"ל במקרה של עימות. במסמך נקבע שבמערכה הבאה יפעיל הצבא "מהלומה משולבת מיידית ובו זמנית", הכוללת תמרון מהיר ואגרסיבי ואש מאסיבית ומדויקת.

 "אל תעצבנו את הדוב"

בשבוע שעבר סיים האלוף יואל סטריק את תפקידו בפיקוד העורף ובקרוב יתמנה לאלוף פיקוד הצפון. בדומה לאלוף שיחליף, אביב כוכבי, החל סטריק את שירותו בחטיבה האדומה (אחרי שנשר מקורס טיס). בשעתו סיפר בראיון כי עשה זאת משום שרצה לשרת בגבעתי, אך "הדרך היחידה להגיע לשם הייתה להתנדב לצנחנים. אז עשיתי את זה." לאחר שהיה לוחם ומפקד מחלקה בצנחנים הצליח לעבור לחטיבה הסגולה, והיה מפקד פלוגת הנ"ט וגדוד שקד, בטרם הנסיגה מלבנון, ומפקד החטיבה בעת המלחמה ב-2006. בהמשך פיקד על עוצבת הגליל. במערכה הבאה מול חזבאללה יהיה הוא האיש שיצטרך לממש את אותה מהלומה משולבת שעליה דובר באסטרטגיית צה"ל.

במציאות השוררת כיום בגבול הצפון חזבאללה ערוך לעימות, וכמו ישראל, לא רוצה בו. מנגד, עשויה פעולה "מוצלחת מדי" של מי מהצדדים להביא לפרוץ העימות הבא. אולם כשזה יקרה כלל לא בטוח שישראל תיהנה מאותו חופש פעולה שעמד לרשותה במלחמת לבנון השנייה. הנוכחות הרוסית המחודשת, במזרח התיכון בכלל ובסוריה בפרט, עשויה לצמצם את מרחב הפעולה של ישראל במקרה של עימות בצפון. לא מן הנמנע ששיחות התיאום בטרם תצא ישראל למערכה ייתקלו במגבלות קשות מצד רוסיה על אופי הפעולה הישראלית, קשות בהרבה מאלו שהטיל ממשל בוש הבן על ישראל ב-2006, שכן זו עשויה לפגוע באינטרסים של רוסיה במרחב. האמריקאים נוהגים לומר שאל לו, לאדם, לעצבן את הדוב (don't poke the bear). הכלל תקף במיוחד כשמדובר בדוב הרוסי.

"ניצחו את הקרב מאות מעשים קטנים של מפקדים וחיילים בנקודות ההכרעה" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר "הסורים על הגדרות" הציגו מי שהיו קציני המטה של פיקוד הצפון את האופן שבו תפסו הם את לחימת פיקוד הצפון וכוחותיו במלחמת יום הכיפורים. המסקנה העיקרית שלהם, שנכונה גם למלחמה הבאה, היא שאת התוצאה הסופית קובעים המפקדים.

במאי 2009 ישבתי בג'יפ מסוג האמר, לבוש מדי ב', בעיצומו של שירות מילואים בגולן. גדוד הצנחנים שבו אני משרת תפס את קו החרמון, והצוות שלנו הוגדר כצוות כוננות של החטיבה המרחבית. קצב הפעילות הרגוע אפשר גם להתאמן, ובין הסיורים, הניווטים הרכובים, המארבים, התצפיות והתרגילים מצאנו זמן גם ליהנות מהנוף היפה של הגולן ובעיקר לאכול טוב.

כ"לוחמים קשוחים" הקפדנו לאכול בשטח, וצלינו בשר בכל פעם במעיין אחר. החבר'ה "תפעלו" את הארוחה כאילו היה זה תרגיל חוליה. זה השרה את הבשר במרינדה, ההוא היה אמון על הצלייה, אחר על החיתוך וההגשה והיה גם מי שטיגן צ'יפס בסיר הגדול שעל המדורה. אכלנו כאילו היינו אווזים בפיתום.

למילואים ההם לקחתי עמי את הספר "הסורים על הגדרות" בעריכת תא"ל (מיל.) דני אשר (הוצאת מערכות, 2008), שתיאר את לחימת פיקוד הצפון וכוחותיו במלחמת יום הכיפורים. התוצאה היא ספר כתוב היטב שביאר לקורא (לי) באופן נהיר את מהלך המלחמה בצפון. כאשר קראתי על תנועת הטנקים בעמק הבכא, בעודי יושב בג'יפ בדיוק באותן עמדות בהן החזיקו לוחמיו של קהלני, או על "מבצע קינוח", המראות פשוט קפצו להם לנגד עיני.

בשטח האש נפח מערב ביצענו אז תרגיל צוות. תרגיל מורכב מעט שכלל פריקה מן הרכבים עם זיהוי המטרות, התארגנות זריזה של הכוח ודילוגים בפריסה מסודרת. לאחר התרגיל לא נדרשתי לדמיון רב בכדי להבין את מהלך הקרב שהתנהל לא רחוק משם בבוקר ה־9 באוקטובר. אז "הנחיתו מסוקים סוריים כוחות קומנדו ליד נפח שחוסלו במהירות על ידי כוחות מגולני וסיירת מטכ"ל" (עמוד 192).

הרוח החיה מאחורי המחקר והוצאת הספר לאור היה ראש מה"ד לשעבר, אלוף (מיל.) אורי שמחוני. כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים מונה שמחוני, קצין צנחנים שפיקד קודם לכן על סיירת אגוז, לקצין האג"ם של הפיקוד ושימש בתפקיד גם במהלכה.

המלחמה, כתב שמחוני בספר, "לא היתה דומה לשום דבר שמישהו ממשתתפיה חווה לפני כן. צריך להבין מה זאת עוצמה. כל האש שנורתה בגלל האינתיפאדה הראשונה והשנייה, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה – לא שווה לעוצמת מטח האש שחטפנו בשעה אחת ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים. כל רמת הגולן רעדה. ענני אבק עמדו באוויר שלושה ימים" (עמוד 89).

על פיקוד הצפון פיקד במלחמה האלוף יצחק "חקה" חופי, יוצא הפלמ"ח והצנחנים. אלוף הפיקוד, אמר חופי לשמחוני בשעתו, "דומה לאדם העומד במרכז החדר, רגליו נטועות חזק ברצפה וידיו תומכות בתקרה שלא תיפול. פירוש הדימוי היה ברור. כדי שכל מי שלמטה, כלומר אנחנו, נוכל לפעול מישהו צריך להחזיק את הגג, את כל מה שמעל לפיקוד. האווירה כאן הייתה של – תחשבו, תיזמו, תעשו כי יש לכם גיבוי. כל אלה באו לידי ביטוי משפרצה המלחמה" (עמוד 316). מן הספר ניכר שחופי שמר על קור רוח וניהל את המערכה בשום שכל.

החזיקו מעמד

הכוחות הסדירים שהגנו אז על רמת הגולן מצאו בפרוץ המלחמה עצמם בתנאי נחיתות וביחסי כוחות בלתי אפשריים. לצד גבורת הסדירניקים עולה מן הספר תרומתם של כוחות המילואים להכרעת המלחמה. דוגמה בולטת היא לחימת חטיבת השריון 679. על החטיבה פיקד אל"מ (לימים אלוף) אורי אור, קצין שריון שמונה באוגוסט 1973 למח"ט. את חייליו, ובכלל זה המג"דים, פגש רק במלחמה עצמה.

כשדיביזיות השריון הסוריות נעו לעבר רמת הגולן, נאלץ אור לשלח את אנשיו לחזית בכוחות קטנים, כשכל טנק שמוכן יוצא. כך, בלי להקפיד על הציוות הקרבי, ללא זיווד, דלק ותחמושת. הכוחות יצאו לקרב גם "ללא תיאום כוונות" (עמוד 136), כשמו של הספר שאחד מלוחמי החטיבה, הרב חיים סבתו, כתב על חוויותיו מן המלחמה. התחושה היתה, אמר אלוף הפיקוד חופי, "שמוכרחים להריץ את הכוחות מהר ככל האפשר כדי לבלום" (עמוד 120) .

12 שעות לאחר תחילת המלחמה ב־6 באוקטובר, כבר לחמו אנשיו בקרבות הבלימה. מעולם, סיפר אור, לא תיאר לעצמו שניתן לצאת כך לקרב. בחיפזון, עם כוח קטן ולא מוכן. החטיבה ספגה נפגעים רבים, ובין היתר נפצעו שלושת מפקדי הגדודים.

אור, המח"ט, נע בראש כוח בן 15 טנקים "בין תל שיפון לתל יוסיפון ותקף בשעה 15:30 בהפתעה את הטנקים הסוריים שהיו במרחב סינדיאנה" (עמוד 131). הכוח בפיקודו השמיד כ־40 טנקים סורים והסיר את האיום על עורפה של חטיבה 7. 

הלילה שבין ה־7 ל־8 באוקטובר, לאחר קרב הבלימה הראשון היה קשה מאוד. אור נדד מגדוד לגדוד, מקבוצת טנקיסטים עייפה שזיוודה את כליה לקראת הקרב הבא לאחרת, עודד את אנשיו והבהיר להם את חשיבות עמידתם בין הסורים לכנרת.

ב־9 לחודש לחמה חטיבה 7, שאותה הטיל שמחוני (משום שאלוף הפיקוד היה באותה עת בקריה) ביום הראשון למלחמה להגן על צפון הרמה, בקרב עמק הבכא. מח"ט 7, אל"ם יאנוש בן־גל, סיפר כי ‏ברגע קשה במיוחד בקרב נטל את מכשיר הקשר בכדי להורות לקהלני, מפקד גדוד השריון 77, ולשאר הכוחות להתקפל. ‏

"לבסוף אמרתי לעצמי: נחכה עוד קצת. התקשרתי לרפול, מפקד אוגדה 36, ואמרתי לו שהמצב חמור ואיננו יכולים להחזיק מעמד. רפול הפציר שנחזיק מעמד עוד דקות אחדות, שכן יוסי בן־חנן עם כוח חדש כבר בדרך אלי. "כמה דקות" אלה ערכו רבע שעה. לפתע הגיעו אליי 13 טנקים. ב־9 לחודש, ‏כשמכל החטיבה כבר היו באותו שלב הרבה פחות מ־43 טנקים, 13 היה מספר עצום, מספר מזל. בסופו של דבר, יוסי הגיע עם 11 טנקים. שניים נוספים הצטרפו מאוחר יותר לאיר שתוקנו. ב־15 דקות אלה עזר קהלני עוז ושיפר אל המצב בגזרה המרכזית ובגזרת הוואדי ללא הכר" (עמוד 191), אמר בן־גל. החטיבה, לצד כוחות נוספים, עצרה את הסורים.

קרב משמעותי שנשכח משום מה מהזיכרון הוא הקרב לכיבוש תל שמס. לאחר שתי התקפות כושלות של כוחות חטיבה 7 הוטלה משימת כיבוש תל שמס על גדוד הצנחנים מילואים 567 מעוצבת הנשר (חטיבה 317), עליו פיקד סא"ל (מיל.) אלישע שלם.

היתה זו חטיבה מעולה, מפקדי הגדודים בחטיבה, חזי שלח ואלישע שלם, שלחמו בחזית הצפון, ונתן שונרי ואפרים ברנד שלחמו בחזית הדרום, שירתו בצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, וכמפקדים במילואים לחמו במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והיו מג"דים מנוסים בהרבה ממקביליהם בסדיר.

שלם, לאור ניסיונו וביטחונו ביכולת של גדודו, בחר לכבוש את התל בהתקפת לילה מפתיעה, לאחר ריכוך ארטילרי של העמדות הסוריות. "הלילה הוא ידיד הצנחנים זה שנים רבות, ואנו נוכיח את יכולתנו בלחימת לילה", הסביר זאת המח"ט, אל"מ חיים נדל. 

"בליל 14-13 באוקטובר כבש גדוד 567 של חטיבת הצנחנים 317, תחת פיקוד אוגדה 36, את שטח המפתח של תל שמס על ציר קוניטרה־דמשק" (עמוד 241), סיכמה את הקרב שורה לקונית בספר. המחברים החמיצו בכך את האופן שבו פיקד שלם על גדודו בקרב לילה, לאחר שתכנית הקרב שלו שונתה מן היסוד זמן קצר קודם לכן, ואת העובדה כי גדודו כבש את התל, לאחר קרבות מטווחים קרובים עם הסורים. בקרב ספג הגדוד ארבעה פצועים, ואילו לסורים נהרגו כשישים חיילים ונלקחו בשבי עוד כשלושים.

בשלהי המלחמה, בלילה שבין ה־21 ל־22 באוקטובר כבשה חטיבת הצנחנים מילואים 317, עליה פיקד אל"מ נדל, את החרמון הסורי, כלומר את מוצבי הצבא הסורי ברכס החרמון, בגובה כ־2,500 מטרים. גדודו של שלם, וגדוד הצנחנים 471, בפיקוד סא"ל (מיל.) חזי שלח, הוטסו במסוקי יסעור לשטח בשליטת הסורים, הפתיעו את הקומנדו הסורי, ולאחר קרב שנוהל בקור־רוח ומקצועיות כבשו את המוצבים. את מוצבי החרמון הישראלי כבשה חטיבת גולני, לאחר קרב קשה בו ספגו אבדות רבות.

המפקדים יקבעו את התוצאה הסופית

הספר, כתבו המחברים, אינו עוסק במסקנות ולקחים, אף שחלקם רלוונטיים גם כיום. "הוא מספר את סיפור הפיקוד מנקודת מבטם של מי שהיו שם. מה שניצח את הקרב בצפון לא היתה איזה החלטה אחת גדולה. ניצחו את הקרב מאות מעשים קטנים של מפקדים וחיילים בנקודות ההכרעה. הניצחון התאפשר בגלל המהירות, האומץ, וכושר האילתור של יחידות המילואים, העקשנות והנחישות של המערך הסדיר שספג את מהלך הפתיחה של המלחמה, ובגלל הפעולות וההכנות שעשה הפיקוד לפני המלחמה ובמהלכה" (עמוד 420).

בערב שנערך לכבוד השקת הספר אוקטובר 2008 אמר אלוף פיקוד הצפון דאז, גדי איזנקוט, שהמחברים הודו לו בפתח הספר על הסיוע שהגישו להם הוא ואנשיו, שבמלחמה הבא "לי ולמפקדים הכפופים לי אין תירוץ – חרף נתוני הפתיחה הקשים, השיג פיקוד הצפון את משימותיו עם שליש מסדר הכוחות שיש לנו היום". ואכן, צה"ל מודל 1973, מצטייר מדפי הספר כצבא הטוב והכשיר ביותר שהיה לישראל מעודה, ויש בדברים ממש. שכן, נוכח תנאי הפתיחה הקשים ונחיתות הכוחות, ספק אם לולא נכונות טענה זו היו מצליחים הכוחות להפוך את הקערה על פיה.

איזנקוט התייחס בדבריו למלחמת לבנון השנייה וציין כי "ניתן היה לצפות מאיתנו לפעול באופן מקצועי יותר ולהשיג את ההישגים הנדרשים בזמן קצר יותר". לדבריו, במציאות הנוכחית "המושג 'זמן יקר' למימוש תוכנית להשלמת פערים אינו קיים. הזמן יפעל לטובת מי שחשב, תיכנן והתכונן ליום פקודה". זהו לקח חשוב שיש לקחת מן המלחמה ההיא אך גם מזו שאירעה ב־1973.

במאמר ב"הארץ" כתב שמחוני כי 25 שנים לאחר המלחמה שאל אותו אלוף פיקוד הצפון (ככל הנראה גבי אשכנזי, פקודו מחטיבת גולני, שעליה פיקד לאחר המלחמה) מה המסקנה העיקרית שלו ממנה.

תביט על המפקדים שלך, ענה לו, "ותפעיל את דמיונך. האם במפקדי האוגדות שלך אתה רואה את רפול, את מוסה פלד, את דן לנר? תסתכל על המח"טים, האם אתה רואה שם את יאנוש בן־גל, את אורי אור, את אמיר דרורי, את רן שריג, את יוסי פלד, יוסי בן חנן, וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית". זהו הלקח העיקרי שיש לקחת מן הספר כי הוא נכון גם למלחמה הבאה.

"ליצור שפה משותפת ולהביא לידי ביטוי את כל יסודות הקרב המשולב" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו התמקד אלוף (מיל.) פלד בעיקר בתקופתו כאלוף פיקוד הצפון ובקו ההתקפי שהוביל כנגד ארגוני המחבלים בלבנון, אולם יש מה ללמוד גם מלחימת הכוח בפיקודו במלחמת לבנון הראשונה.

בספר שכתב עם העיתונאית רונית ורדי "איש צבא" (הוצאת מעריב, 1993), תיאר האלוף (מיל.) יוסי פלד את מסע חייו, החל בלידתו באירופה בטרם מלחמת העולם השנייה והדרך שבה שרד את השואה, עבור בעלייתו ארצה לקיבוץ נגבה וכלה בשירותו הצבאי שאת עיקרו עשה בחיל השריון.

פלד לחם כמפקד פלוגת חרמ"ש במלחמת ששת הימים, והוביל אותה בטיהור מתחם מבוצר בג'יראדי. זו, כתב, "היתה הפעם האחרונה שלי, שבה ראיתי את האויב דרך כוונת הרובה, כמו שאומרים בחי"ר. במלחמות הבאות כבר ראיתי אותו דרך קנה התותח. לא ראיתי את פניו, רק את צללית הטנק שלו" (עמוד 107).

הוא עבר הסבה לפיקוד על טנקים ולחם כמג"ד שריון בהתשה ובמלחמת יום הכיפורים פיקד בהצטיינות על חטיבת השריון במילואים 205 במתקפת הנגד ברמת הגולן. 

קו התקפי כנגד המחבלים בלבנון

עיקר הספר עסק בתקופתו כאלוף פיקוד הצפון, בשנים בין 1986־1991, שם הוביל קו התקפי מאוד כנגד ארגוני המחבלים ששיאו במבצע "חוק וסדר", כמו גם שורה ארוכה של פשיטות נקודתיות, רובן בביצוע סיירת גולני שעליה פיקדו אז בזה אחר זה אמיר מיטל וארז גרשטיין.

אחת הבולטות שיזם היתה מבצע "שומרי יער", פשיטה על מפקדת המחבלים בנבי צפא שביצעה סיירת צנחנים בפיקוד שלמה בן־דוד (בנדה) ב־1989.

בכדי לשמור על עיקרון ההפתעה נדרש הכוח לגמוא מרחק רב ברגל (כמעט עשרים קילומטרים) בשטח קשה והררי. לאחר שהגיע באופן נסתר לקרבת בניין המפקדה "פתח הכוח באש לכיוון השומרים ובירי נ"ט לכיוון הבית. בתוך חמש דקות חוסלו עשרה מחבלים והבית פוצץ. הצנחנים פנו לעבר שטחנו בתנועה רגלית. כוח משוריין, טנקים ונגמ"שים חבר לכוח הצנחנים וחילצו" (עמוד 361).

"החפ"ק היה מלא קציני חי"ר. אחד מהם היה גבי אשכנזי, מקצוען יוצא מהכלל" (עמוד 361), יוצא גולני ששימש כקצין האג"ם של הפיקוד. בניגוד להערכתם רובם, ובהם אשכנזי, לפיה הצנחנים יחברו לכוח המשוריין באור יום, פלד, איש השריון, חשב אחרת, וצדק. מכל הפעולות שבוצעו בתקופת פיקודו בצפון, כתב, היה המבצע אחת הפעולות "שתהיה ציון־דרך ליכולת ולרמת הביצוע של צה"ל" (עמוד 361).

"אתם מילואימניקים. זה אפשרי?"

אמנם תקופתו כאלוף פיקוד היתה סוערת ומרתקת לקריאה, אך מרתק לא פחות הוא תיאורו את פועלו במלחמת לבנון הראשונה. לאחר ששב מלימודים בבריטניה מונה פלד, אז תא"ל, לסגן מפקד המכללה לביטחון לאומי. אולם לא איש כמותו יישאר מאחור בשעה שצה"ל נלחם.

עם פרוץ המלחמה ב־1982 הוא ביקש מחברו, האלוף ינוש בן־גל, שפיקד על גיס וקיבל פיקוד על כוח מאולתר. "כוח יוסי" כלל תחילה גדוד שריון סדיר וגדוד צנחנים במילואים ובהמשך נוספו לו חטיבת השריון 205 וחטיבת הצנחנים מילואים 409, שהיתה חטיבת נ"ט ייעודית, ולחם בג'בל ברוך וממזרח לאגם קרעון בלבנון.

עם הגעתו במסוק ללבנון ניתנו לו כאמור, גדוד 77 מחטיבת השריון הסדירה 7, בפיקוד סא"ל דוביק טל, וגדוד צנחנים מילואים 8150 מחטיבת חוד החנית, עליו פיקד סא"ל (מיל.) נחשון ישראלי. המשימה הראשונה שהוטלה על הכוח היתה כיבוש הכפר משע'רה, בכדי למוטט את המערך הסורי ולאפשר לכוחות הגיס לנוע צפונה. בכפר, התברר לאחר הקרב, היו ערוכים פלוגת קומנדו ושתי מחלקות טנקים של צבא סוריה.

פלד כתב כי בניגוד לטל, שאותו הכיר משירות משותף בחיל השריון, "את נחשון ישראלי, הצנחן, לא הכרתי. הייתי סקרן לפגוש אותו. הגיע בחור מבוגר, רציני, לא מחייך הרבה, בעל מבנה חסן ומקרין סביבו המון ביטחון הן בעצמו והן בגדוד הצנחנים שלו. מאז ומתמיד היתה לי הערכה לצנחנים, לטובים שבהם. כבר בפגישה הראשונה נחשון נתן לי את התחושה שהוא שייך לאותם אנשים שאפשר לסמוך עליהם וללכת אתם לקרב ללא חשש" (עמוד 256).

השלושה עלו לעמדת תצפית ושם הציע ישראלי "ליפול עליהם עם הצנחנים ביציאה מהכפר, ליפול עליהם מההרים שסוגרים עליהם, במקביל לארטילריה. להכניס להם חזק עם הטנקים והארטילריה מהמקום שבו אנחנו מכונסים, ולהפתיע עם כוח צנחנים שיגיע רגלית מהעורף ויעשה את עבודת החיסול" (עמוד 256).

פלד חשב שהתוכנית טובה אבל העריך שהיא קשה לביצוע, שכן היא טמנה בחובה תנועה רגלית לא פשוטה במדרונות ג'בל ברוך. "תצטרכו לטפס, להגיע לשם ברגל. אתם מילואימניקים. זה אפשרי?" (עמוד 257) שאל פלד. "מאה אחוז" (עמוד 257), השיב ישראלי בביטחון.

שני המג"דים ביקשו מפלד שעה וחצי להכנות. פלד, שהבין שעליו לבלום אצלו את לחץ מפקדיו לנוע קדימה, נתן להם את הזמן שביקשו להתארגנות. 

קרב משולב למופת

לאחר ההיערכות, כתב, "העסק התחיל לרוץ. הרעשה ארטילרית שלנו, גדוד הצנחנים יוצא עם נחשון להרים, טנקים נעים לשטחים שמהם ניתן לשלוט על הכפר, בלי להיכנס לתוכו. טנקים יורים לטווחים ארוכים" (עמוד 257). במקביל, הפעיל פלד מסוקי קרב מסוג דיפנדר שצדו את הטנקים הסורים, והשלימו פאזל של קרב משולב שנוהל היטב.

"המסוקים השמידו בתוך שניות מארב של שלושה טנקים סוריים. הטנקים התפוצצו. להבה שחורה עלתה מהם השמימה. ואז זיהינו טנקים סוריים נוספים. ביקשנו מהמסוקים לפגוע בהם במקביל לעבודת הציד שביצעו הטנקים שלנו" (עמוד 258).

בהמשך הלחימה, כתב, "מג"ד הצנחנים מדווח על תחילת הגלישה לשולי הכפר. הוא משתלט על היציאה מהכפר צפונה. נתקל בטנק סורי, טווח קצר. יורה טיל דראגון (אנטי־טנקי). מחסל. שוכב בהמתנה" (עמוד 258).

לאחר מכן נכנס לכפר גדוד השריון בפיקוד טל. פלד הצטרף אליו. "הופעת הצנחנים בעורף הכפר, הכריעה את הקרב, מוטטה את הכוח הסורי שהתחפר בכפר. הטנקים חוסלו מהאוויר, טנקיסטים נטשו את כליהם וברחו ברגל יחד עם חבריהם החי"רניקים. הכיבוש הסתיים בתוך שעה" (עמוד 258). לכוחות צה"ל לא היו אבדות.

"אני חושב שמעבר לניסיון שלי, עמדו תחת פיקודי המפקדים הטובים ביותר שמפקד כוח יכול לדרוש לעצמו, וזו הסיבה להצלחה הגדולה. היתה זו חבורה של לוחמים שנפגשה בשדה הקרב, תוך כדי לחימה, וידעה ליצור שפה משותפת ולהביא לידי ביטוי הלכה למעשה את כל יסודות הקרב המשולב. הצנחנים הגיעו עם הכושר להפתיע וליזום, השריון עם כוח המחץ שלו" (עמוד 267), כתב. הדבר חל כמובן גם על הארטילריה ומסוקי הקרב על טילי הנ"ט המדויקים שלהם.

הספר של פלד כתוב היטב ומרתק לקריאה וללימוד. לצד לקחים ותובנות שעליהם הצביע בעצמו ישנם לקחים נוספים שעולים בין השורות. הראשון שבהם נגע לרצון של פלד לקחת חלק בלחימה של זמנו ולא "להישאר על הספסל". שאיפת מפקדי צה"ל לקחת חלק בלחימה כשהיא מתרחשת, בין שהיא במסגרת תפקידם ובין שלא, היא ערך מכונן בהיסטוריה של הצבא מיום הקמתו ויש לשמרו.

חשוב לא פחות הוא הביטחון שהפגין מג"ד הצנחנים ביכולתם של אנשיו. ביטחון זה נבע מהכשירות הגבוהה ומההיכרות הקרובה שהיתה לו עמם. אלו אפשרו לפלד לבחור בפעולה תחבולנית ומפתיעה ולבצע את מה שלכאורה גדול על אנשי מילואים, ולמעשה תפור למידותיהם של צנחני מילואים.

אולם, בכדי שתהיה לכוחות מילואים היכולת לעשות כן על צה"ל לאמנם באופן תדיר, באופן שמדמה קרוב ככל שניתן את מתארי הלחימה בכדי לטפח ולשמר את המקצועיות ורוח הלחימה שכוחות אלו אוצרים בקרבם.