מלחמת הגרסאות השנייה | מאת גל פרל

תכנית התחקירים "המקור" שידרה ראיון משולש עם קברניטי מלחמת לבנון השנייה: אולמרט, פרץ וחלוץ. אולם השלושה, במקום לקחת אחריות על מחדלי המלחמה עסקו בעיקר בהטחת אשמה באחרים וב"סידור העבר ברוורס".

אתמול שודר בערוץ 10 חלקו הראשון של תחקיר "המקור" על מלחמת לבנון השנייה במהלכו הציגו שלושת קברניטי המלחמה, אולמרט, פרץ וחלוץ, את גרסתם לאירועים. במבט מן הצד ניכר כי מדינת ישראל נכנסה למלחמה כשהיא מתעלמת מכל הכללים של "דוקטרינת פאואל" (שניסח בשעתו הרמטכ"ל האמריקני קולין פאואל). למלחמה, טען קולין פאואל, יש לצאת רק כאשר היעדים מוגרים היטב וכשאינטרס חיוני למדינה בסכנה. זאת לאחר מיצוי אפשרויות אחרות ותוך גיוס לגיטימציה פנימית ומן הקהילה הבינלאומית. אולם חשוב לא פחות מכך יש לתכנן "אסטרטגיית יציאה". לאחר שסוגיות אלו טופלו יש לצאת למערכה קצרה ככל האפשר. טוב, אז זה לא קרה.

כוח צה"ל במלחמת לבנון השנייה.

יותר מזה, פרץ בתכנית אף אומר בגלוי שצה"ל אפילו לא הבין כי הוא מצוי במלחמה. יש בכך לא מעט אמת. למרות כל החוסרים, הכשירות הנמוכה של היחידות והיעדר הכשרה מתאימה למפקדי הכוחות היה צה"ל אמור לתת ביצוע טוב יותר אל מול חזבאללה. השלושה קיבלו החלטה חפוזה לצאת למלחמה (אף שמסיבות מוצדקות), נמנעו מלהבין את משמעויותיה והובילו למערכה מהוססת, ממושכת שהתנהלה כמו בשיר: "צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו". במקום להודות בכך ולקחת אחריות על המשגים (אחריות להישגים הם לוקחים גם לוקחים) נשמעים דברי השלישייה כניסיון "לסדר את העבר ברוורס".

צבא היבשה לא יכול או לא רוצה?

חלק מטענותיו של רא"ל במיל' דני חלוץ בתכנית אינן חדשות והן מופיעות בספר "בגובה העיניים". להגנתו הוא מביא ציטוט מפי ראש אגף המבצעים דאז, גדי איזנקוט בדבר אי-מילוי פקודות בצבא היבשה (בניגוד לאופן שבו הדברים נעשים בחיל האוויר). המשמעות ברורה – חלוץ נתן את הפקודות הנכונות אבל הצבא הירוק מיסמס אותן. אילו רק היו הדברים כה פשוטים. חלוץ ממשיך וטוען בתכנית כי כשירותו הנמוכה של צבא היבשה היא הגורם לעיכוב הממושך בפתיחת המערכה הקרקעית, וכי עוד מימי ממשל רבין בשנות ה-90 נמנעו בשל כך בכירי הדרג המדיני והצבאי מהפעלה משמעותית של התמרון היבשתי. כך מנמק חלוץ את בחירתו לנהל את המלחמה כמערכה אווירית בעיקרה ואת התעלמותו מן ההמלצות של ותיקי לבנון ובהם קפלינסקי ואיזנקוט (יוצאי חטיבת גולני) וגנץ (יוצא הצנחנים), לגייס מילואים בפרוץ המלחמה ולהכינם למהלך קרקעי. אלו גויסו לבסוף מאוחר והכנסתם ללחימה היתה מלווה בטעויות רבות.

הדברים אינם מתיישבים עם העובדה כי ב-2002 ביצע צה"ל תמרון קרקעי רחב ומוצלח בערי הגדה ולאחריו שורת פשיטות של צוותי קרב חטיבתיים ואוגדתיים בגדה המערבית וברצועת עזה. כל אלו בהצלחה רבה. הרי מדובר, כפי שציין לאחר המלחמה רא"ל במיל' יעלון, באותו הצבא. מה גם שלאחר חטיפת גלעד שליט ביצע צה"ל בהובלת אלוף הפיקוד יואב גלנט ומפקד האוגדה אביב כוכבי את מבצע "גשמי קיץ" – שני צוותי קרב חטיבתיים (גבעתי וגולני) ברצועת עזה הרגו כ-300 פעילי חמאס ועוד כמאה אזרחים. אמת, צה"ל, כהגדרת הפרשן המנוח זאב שיף, התקלקל בשטחים. לחץ הפעילות השוטפת במלחמת ההתשה הממושכת (המכונה משום מה "האינתיפאדה השנייה") הביא לירידה ניכרת במוכנותו של הצבא הסדיר למלחמה, שלא לדבר על צבא המילואים שהפך חלול. אמנם, חזבאללה הוכיח במלחמה כי רמת הלחימה של פעיליו גבוהה בהרבה מזו של פעילי ארגוני הטרור וההתנגדות הפלסטינים, אולם הכשירות הנמוכה ואיכות הלחימה של חזבאללה הם לא יותר מתירוץ להפעלת צה"ל במלחמת לבנון השנייה באופן מהוסס, מוגבל וכושל.

מדגם מייצג לכך היא הפשיטה שביצע גדוד 931 של הנח"ל על הכפר חול'א שתועדה בכתבתו של איתי אנגל. הגדוד ספג מעט נפגעים וביצע "אחורה פנה". הח"כ עפר שלח העיד כי כשצפה בכתבה לא ראה בה גבורת לוחמים אלא "כוח שלא ביצע את המשימה שלו." ניהול המערכה הקרקעית כאקט סדור ומוגדר היה מאפשר לצה"ל, שבחלק מן המקרים כשירות יחידותיו למשימה היתה פחות ממספקת, להציג רמה גבוהה יותר ולהשיג הישגים טובים יותר.

נבחרת ב'

במינויים שביצע בטרם המלחמה הקפיד חלוץ למנות את אלו שלתפיסתו מגיע להם מבלי לבחון האם הוכשרו כראוי לתפקידם, כך במקרה של האוגדונר יוצא השייטת ארז צוקרמן ובמקרים נוספים. חלוץ עצמו הודה בספרו שטעה ולא הקצה לפיקוד הצפון אלוף מנוסה בלחימה בחזבאללה כישראל זיו, יוצא הצנחנים שעיקר ניסיונו הקרבי עבר עליו בלבנון. היה כבר מי שאמר שבמלחמת לבנון השנייה נתקע צה"ל עם "נבחרת ב'": רמטכ"ל כחול שאינו בקיא בנבכי האיום הצפוני "דרך הרגליים" וכמוהו אלוף פיקוד מן השריון (שפיקד דווקא על חזית שבה עיקר הכוח המתמרן היעיל הוא חי"ר) ומפקד אוגדה שבתפקידיו הקודמים שירת בעיקר בגדה המערבית.

יתרה מזאת מרבה חלוץ לדבר על סכינאות בקרב הקצונה הבכירה ועל הצורך לגבות את פקודיו. למרות זאת שקל חלוץ לא פעם את החלפת הנבחרת בפיקוד הצפון ולא נתן גיבוי נאות לתא"ל גל הירש, אשר אוגדתו נשאה בעיקר נטל הלחימה. כתוצאה מכך עסק הירש לאורך המלחמה כולה במאבק בשתי חזיתות: מצד אחד בחזבאללה ומצד שני בגורמים שונים שניסו לסלקו מתפקידו. למרות שחלוץ אינו רואה דופי במעשיו לדבר בוודאי היתה השפעה על תפקוד מפקדי החזית.

המלחמה שתהיה

ציור גרפיטי של מנהיג חזבאללה, נסראללה, (מקור: ויקיפדיה).

הישגי המלחמה ובהם פגיעה קשה בחזבאללה אמנם הביאו את נסראללה להודות כי חטיפת החיילים היתה שגיאה ולרגיעה ממושכת בחזית הצפונית. לא הזיקו גם מהלכים להחלשת הארגון דוגמת ההתנקשות בעימאד מוע'ניה. אולם ניכר כי השקט בצפון מקורו בהרתעה הדדית. למול עוצמת צה"ל כונן חזבאללה ארסנל רקטות (חלקן בעלות דיוק רב) עצום שיופנה למרכזי האוכלוסייה בישראל. הצמרת הביטחונית של ישראל אינה כפי שהיתה ב-2006. ליד ההגה יושב צוות מנוסה בהרבה בלחימה בחזבאללה, החל בשר הביטחון יעלון, הרמטכ"ל איזנקוט, סגנו יאיר גולן ואלוף הפיקוד כוכבי. כולם בוגרי שנות השהייה בלבנון. אולם המלחמה שהיתה אינה כמלחמה שתהיה, זו עשויה להיות מלחמת לבנון השנייה על סטרואידים.