מפקד מצבא כחול כרמטכ"ל של צבא ירוק | מאת גל פרל

אחרי שסיימתי לקרוא את "בגובה העיניים" (הוצאת ידעות ספרים, 2010), האוטוביוגרפיה שכתב רא"ל במיל' דני חלוץ נוכחתי שוב בנכונות הכלל שניסח תא"ל במיל' דב תמרי: "לכל האוטוביוגרפיות שקראתי, של אנשי צבא לשעבר ומדינאים – כאלה שהצליחו במעשיהם וכאלה שפחות – היו ארבעה מאפיינים בולטים: המאפיין הראשון – הכותב סידר את העבר ברוורס; השני – הכותב תמיד צדק; השלישי – בספר שבו הוא פורש את יריעת חייו ושירותו הוא פוגע במתכוון, או שלא במתכוון, באנשים אחרים שהצטלבו בדרכו; והרביעי – כדי להציג יושרה הוא מודה בכמה טעויות, מינוריות בדרך כלל, לעומת מעשיו האחרים. אמרתי לבני שיחי כי אם אכתוב את זיכרונותי מן הסתם לא אצליח להימלט מהמאפיינים האלה".

40 שנים ושלושה חודשים שירת דני חלוץ בצה"ל והקדיש את חייו (וסיכנם) למען ביטחון ישראל. שורות אלה נכתבות לא מן הפה ולחוץ, אלא מתוך הערכה כנה לתרומתו לביטחון ישראל. חלוץ התגייס לצה"ל ב-1966, הוכשר כטייס קרב, ולחם כטייס "פאנטום" במלחמת ההתשה כנגד מערכות הנ"מ המתוחכמות שהציבה מצרים בתעלה.

מטוס F-4 פאנטום בגיחת הפצצה.

במלחמת יום הכיפורים לחם בשורות טייסת "האחת" (טייסת 201), שספגה יותר נפגעים מכל טייסת אחרת בחיל האוויר, בין היתר השתתף בתקיפת המטכ"ל הסורי בדמשק. "ראיתי שהעננים סוגרים על ההר ומשכתי אל מעל העננים. היה נדמה לי שרוני הולך להתנגש בהר… מעל פסגות הענן מופיע פנטום אחד ועוד אחד; כולנו יצאנו מהעננים, ורוני מגיח אחרון. התארגנו שוב למבנה. אגן דמשק נקי, ללא בדל ענן. יכולנו לראות למרחוק. המלחמה התנהלה מאחורינו ברמת הגולן. המטרה גדולה וברורה, נקודת המכוון שלי בולטת, אי-אפשר להתבלבל. נכנסנו לתקיפה, שקט מוחלט ואף אחד לא יורה… מוזר! ארבעת המטוסים מטילים 24 פצצות על המתחם. הפיצוצים על הקרקע צבעו אותה בכתום שחור. פגענו פגיעות מצוינות. מראה תחנת הכוח קורסת תחת מטר הפצצות היה מרשים בעוצמתו" (עמוד 100).

רא"ל חלוץ, סוקר מסדר בסיום קורס קצינים.

בהמשך פיקד על טייסות ובבסיסים והיה לאחד הדומיננטיים במפקדי חיל האוויר, עליו פיקד באינתיפאדה השנייה. ביוני 2005 מונה לרמטכ"ל "ה"כחול" הראשון בתולדות צה"ל ופיקד על ביצוע ההתנתקות מעזה ועל צה"ל במלחמת לבנון השנייה. כבר בעמוד 19 בספר מודה חלוץ בטעויות שביצע במלחמה, ובכלל זה כי החליט על גיוס המילואים מאוחר מדי, העובדה כי לא הצליח לשכנע בדבר הצורך לתקוף תשתיות לאומיות בלבנון, העובדה שלא ביקר כראוי את מימוש התכניות בפיקוד הצפון, הטיפול הלקוי בתקשורת ובהסברה וכי אפשר את ההתנהגות הבלתי-לויאלית של המפקדים ועוד. בהמשך אף מודה חלוץ כי שגה במינויים שונים בכלל זה בכך שלא מיינה את האלוף ישראל זיו לאלוף פיקוד. אולם העובדה כי הודה בהן בפתח ספרו ובהמשך אינה באה מתוך אמונה כנה כי טעה. לשיטתו המערכת כשלה לא האיש.

ארז צוקרמן, לקח אחריות.

האבחנה הזו מעניינת לאור התייחסותו להתפטרות תא"ל ארז צוקרמן, מפקד אוגדה 366 מצה"ל. חלוץ משבח את צוקרמן אשר, "החל את שירותו בשייטת 13, עבר מסלול פיקודי-מבצעי בחיל הים, פיקד על סטי"ל, הגיע לפיקוד על שייטת 13, ולאחר מכן עבר לשרת בצבא היבשה כמפקד מצליח, ששיאו בפיקוד על חטיבת גולני. ארז נבחר לתפקיד מפקד אוגדה על רקע הצלחותיו כמפקד חטיבה מרחבית וחטיבה סדירה. היה ברור כי הוא מצוי בנתיב המרכזי של תפקידי הפיקוד, ועתידו לפניו. התוצאות המאכזבות של ללחימת האוגדה שבפיקודו הביאו אותו להחלטה לפרוש מצה"ל, כביטוי למושג האחריות כפי שהוא ראה אותו בהקשר הלחימה בלבנון. בניגוד לרבים אחרים, ארז לא ניסה לגלגל את הדברים לפתחם של אחרים, הגם שהיו לו סיבות לעשות כן. הערכתי האישית לארז כאדם וכמפקד נועז וערכי היתה גבוהה לפני מלחמת לבנון השנייה, ונותרה כזו גם אחריה" (עמוד 462).

מילא שהמחבר אינו מדייק וכותב כי הלה שירת כמח"ט מרחבית (מה שמעולם לא היה) ומשמיט כי פיקד בהצטיינות על יחידת אגוז (אותה הקים) בלבנון, אולם רא"ל חלוץ בספרו אינו מציין כי בדרכו לפיקוד על האוגדה לא הוכשר צוקרמן לתפקיד זה, ואף לא עבר הסבה לשריון (שהיווה את עיקר כוחה של האוגדה). היעדר הכשרה שלא מנע מחלוץ למנותו לתפקיד זה. כוחות האוגדה בפיקודו, אף שהרגו כמה עשרות אנשי חיזבאללה והפחיתו את הירי לקריית שמונה, לא השיגו את שהוטל עליהם. פרישתו של תא"ל צוקרמן לפיכך, ללא קולות בכי ונהי ותוך לקיחת אחריות מלאה על פעולותיו במלחמה, היתה שונה בתכלית מזו של חלוץ.

רא"ל חלוץ ותא"ל הירש זמן קצר לאחר המלחמה, "ביטחונו העצמי חזר אליו."

חלוץ מפרגן בספר גם למפקד אוגדת הגליל תא"ל גל הירש, יוצא הצנחנים, שלמרות המישגים להם היה אחראי היה הבולט, היוזם וההתקפי שבמפקדי האוגדות במלחמה. חלוץ מתאר בספר כיצד התעשת הירש כשבוע לאחר פרוץ הקרבות ו"חזר להיות חיוני כפי שהיה מוכר לי מן העבר. ביטחונו העצמי חזר אליו, וראיתי בו את הנחישות לשעוט קדימה" (עמוד 443). את התנהגותו כלפי הירש, ובכלל זה העובדה כי  שקל להחליפו בלחימה ולא העניק לו גיבוי והערכה במהלך המלחמה ולאחריה הוא מקטין ורואה בה אי-הבנה. הדבר הוביל לפרישת האוגדונר בתחושה כי הופקר על ידי מפקדיו.

 גם את הטענה כי לא כינס את פורום מטכ"ל ולו פעם אחת במהלך המלחמה, ומוצב הפיקוד העליון מנפנף חלוץ בביטול הצידה. במקום זאת ניהל את הלחימה באמצעות פורום מצומצם שכלל אלופים ספורים. בין אלה בולט בשונותו אלוף אחד עליו כותב חלוץ בכנות מפתיעה. "במלחמה זו שימש האלוף גדי איזנקוט כראש אגף המבצעים. בתוקף תפקידו זה התהדקו היחסים בינינו, ונדמה לי שנכון יהיה לומר כי הוא היה האיש הכי קרוב אלי במהלך המלחמה. את רוב שירותו הצבאי עשה גדי בחטיבת גולני, שבה התחיל כטירון וסיים כמח"ט, אך הוא מילא שורה של תפקידים גם ביחידות אחרות, ביניהם מפקד אוגדת "עמוד האש" ואוגדת איו"ש. אפשר להגיד עליו שמעטים הם האנשים המכירים את כוחות היבשה של צה"ל באופן כה יסודי ומעמיק כגדי איזנקוט" (עמוד 320). ועוד הוא כותב עליו כי,"גדי נתפס בעיני כאדם בעל קו מחשבה מקורי שאומר את אשר הוא חושב ואינו נרתע מלהיות בודד בעמדתו" (עמוד 405).

לאן נעלמו האלופים האחרים? באלוף בני גנץ, הרמטכ"ל דהיום, הוא נועץ במהלך המלחמה, אולם התעלם מעצתו בפרוץ המלחמה לבצע גיוס מילואים נרחב וללכת על מהלך מתמרן (עליה חזר בדיון עם ראש הממשלה אולמרט בפיקוד צפון). מנגד, בחר חלוץ לציין את הנחת העבודה של גנץ שאמר, "אני לא חושב שאנחנו נפרק פה את החיזבאללה במערכה הזאת, ואני לא חושב שאי-פעם חשבנו שזה מה שנעשה" (עמוד 503). לצד כל משגה  מופיע הסבר המבהיר מדוע חלוץ למעשה אינו האחראי הישיר או הבלעדי לכך. הדבר מעלה את השאלה למה הוא כן אחראי? אין כוונה בכך לזלזל באיש ובפועלו, שכן היה לוחם ומפקד שנטל האחריות לפקודים ולמשימה היה מונח על כתפיו, אולם לא ניתן להימנע מן הרושם כי הספר הינו למעשה כתב הגנה ארוך ומנומק.

למרות העובדה כי המלחמה נוהלה באופן כושל ומתגלגל ושערכים דוגמת דבקות במשימה ובערכים דוגמת יוזמה, רציפות והמשכיות, לוחמנות, נחישות וחתירה למגע עם האויב לא באו לכדי יישום מספק, הרי שבחלוף שמונה שנים לא ניתן להתעלם מכך שיעדיה העיקריים של המלחמה הושגו. מאז הפסקת האש נהנית ישראל משקט מוחלט בגבולה הצפוני, והוחזרה ההרתעה מול החזבאללה. חלוץ, האחראי לביצועיו הלא מספקים של הצבא שבפיקודו, אחראי גם להצלחה זו. נוסף על כך ראוי לציין את נכונות אמירתו של חלוץ כי, "גם מפקד חיל האוויר כרמטכ"ל, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול בשנה אחת לקלקל את כל הקלקולים הללו, זה קלקולים שנמשכו על פני שנים, אבל אני לא בורח מזה שזה קרה אצלי".

לא ניתן גם להימלט מן הרושם, הסובייקטיבי אולי בעבור מי ששירת בצבא היבשה, שלו היה לצה"ל במלחמה רמטכ"ל אחר, יוצא חילות היבשה ובדגש על חיל-הרגלים, היתה התוצאה מושגת תוך הפעלה נכונה, מושכלת ויעילה יותר של הצבא. הספר עצמו קריא מאוד ומעניין. זיכרונותיו של צה"ל משירותו רב השנים בצה"ל מרתקים. יתרונו הנוסף של הספר הינו בכך שהוא אחד היחידים שנכתבו בידי מי מהפיקוד הבכיר של צה"ל במלחמה אודותיה (רק ספרו של הירש מקיף וחשוב יותר). העובדה כי מדובר בנקודת המבט של המפקד הבכיר בצבא, שאף פיקד עליו בשעת מבחן הופכת אותו למסמך מרתק ומלמד לא רק בשל חשיבותו לחקר המלחמה אלא גם בהקשר למלחמות ואתגרי העתיד.