“The IDF’s unique advantage, the commanders are the secret to its strength”: Lessons learned from 1982 to 2023 | by Gal Perl

רשומה רגילה

Abstract

Until recently, the IDF forces were maneuvering in the Gaza Strip. At the same time, we need to prepare for a war in the north, if it comes. The book With Me from Lebanon was published over three decades ago, but it's main lessons – the importance of the ground, independence of forces, mission command (and command from the front) and Subterfuge – can be of use in war in the Gaza Strip in order to succeed in the war in Lebanon.

Introduction

Israel’s strategic circumstances since October 7 have brought closer the possibility that the limited conflict in the north will evolve into a full-blown war. While fighting continues in the Gaza Strip, a long, complex, confrontation with Hezbollah is being conducted on the northern front. In a way, it is reminiscent of the Security Zone days, with both sides organized and deployed, acting within seemingly agreed-upon set of rules, with most of the fighting being Standoff fire and not maneuver-based. The IDF has succeeded in attaining significant successes, including striking hundreds of Hezbollah’s operatives (as well as Palestinian terrorists), infrastructure, weaponry, and more. However, this is not enough, and the IDF must ask itself (and thoroughly examine) what are the takeaways that can be applied in a potential ground operation in Lebanon. The list extends beyond the scope of this article, nonetheless, separating the wheat from the chaff while examining the lessons learned from the war in the south, the IDF should look back and learn from our previous operational experience in Lebanon – and the many books written about it.

Firstly, the war in Gaza has ended a three-decade debate within the IDF (as part of a wider discussion being held by all western armies) regarding the relevance and the need for a ground maneuver. Time and again, the question of the necessity of maneuvering forces on the ground in an age when the IDF has in its arsenal such powerful and precise Fire-Intelligence integration capabilities that have been proven effective in a series of operations – both in the Gaza Strip and other arenas.

About six months before ‘Swords of Iron’, the Chief of the General Staff, LTG Herzi Halevi, said that the maneuver has, first and foremost, psychological value. “An adversary who knows that it may feel the boots of its enemy on the ground. This is very important for deterrence. There is a certain level of achievements in war, that cannot be attained without maneuver.”[1] The ground operation, he asserted, requires two more fundamental elements: The first, the importance of taking both responsibility and initiative; and the second, what he described as one of the significant lessons he had learned from the Russia-Ukraine war – the importance of fighting spirit.[2]

The need to dismantle Hamas as a military and governing force in the Gaza Strip has put an end to the discussion, at least in Israel, considering the goals of the war which necessitated a wide-ranging ground operation. Only ground forces in the enemy’s territory, can chase it down, disrupt its operations, make it feel hunted,[3] and minimize fire launched toward the home front.

The maneuvering forces, both the regular and the reserves, under the command of MG Yaron Finkelman, the Commander of the IDF’s Southern Command, have shown impressive fighting capacity operating in the north and center of the Gaza Strip. They struck thousands of Palestinian Islamic Jihad (PIJ) and Hamas operatives, destroyed military infrastructure (including tunnels, command posts, weapons depots and fortified positions), seized weaponry, and apprehended terrorists.[4] Considering the sense of urgency, the reserves for the ground forces have shown themselves to be a force multiplier, despite years of neglect. Operational experience, maturity and judgement, professional know-how and high motivation enabled them to quickly make up the differences between them and the regular forces, and in many cases even to lead war efforts.

This conclusion is not born only of research, but also based on what I saw and felt during battle, as the reserve Marine-Paratroopers battalion in which I serve (the 697th Battalion) was called up under the “Fire Arrows” (551st) Brigade. Three weeks later, the battalion was already fighting under the command of LTC (res.) Tzach Ekshtein, in Beit Hanoun, Beit Lahya, al-Atara, and Sheikh Radwan in Gaza.[5] Judging by my conversations with commanders and soldiers from other units who took part in the fighting, including the 55th Brigade, the 16th, and more, they too shared that experience.

The fact that the ground maneuver has been proven to be the correct operational response for the southern front, does not mean that it is necessarily the right response in the north.[6] However, we must prepare. What’s more – as supposedly said by former Chief of the General Staff, LTG Rafael Eitan (Raful), the problem with the enemy is that they don’t attend the final briefing. [7]

Learning and Preparing for the Next War

Hezbollah has long ago ceased to be similar to the guerilla organization the IDF fought during the years it stayed in Lebanon, or the commando divisions that the IDF faced in 2006. Since the Second Lebanon War, Hezbollah has grown in scale, acquired advanced weaponry and an arsenal of ballistic rockets and missiles (some of them PGMs), as well as AT launchers, set up tunnel networks, and more. Moreover, its personnel have gained operational experience fighting in the civil war in Syria. In an article on the subject, BG (res.) Dr. Meir Finkel proposed “to treat Hezbollah like a regular army, like the Syrian commando during the 1982 Lebanon War”.[8] As such, it is important to learn how the IDF fought these terror and guerilla forces (PLO terrorists) as well as the Syrian commando during the war in 1982.

Even though the shelf of books written on the First Lebanon War is not that heavily laden, there are a few relevant volumes. Without denigrating books written by researchers and journalists, and it is enough to mention Israel’s Lebanon War, by Ze’ev Schiff and Ehud Ya’ari,[9] it is clear that books written by commanders are of special import, as their conclusions and insights are affirmed by those who were there themselves and led soldiers on the battlefield.

Like in most militaries, active IDF officers do not often publish books about incidents from the recent past. Prominent examples include The Heights of Courage, by BG (res.) Avigdor Kahalani about the armor battalion under his command during the Yom Kippur War,[10] and Undeclared War, by BG (res.) Moshe Tamir (Chiko) about his time in Lebanon while serving in the Golani infantry Brigade – a book which contained important observations and criticism of the IDF’s stay in Lebanon, the fighting against Hezbollah and the strategy employed by the IDF.[11] It's no small matter when a senior officer still in active duty publishes a book in which they include criticism of the military, and this shines a positive light on the IDF as an organization which allows critical discussions aimed at learning from its failures just as much as its successes.

One of the finer books amongst these, that brought forth insights that may be applicable to a looming war in Lebanon, is the book written by MG (res.) Yoram Yair (Ya-Ya), With Me from Lebanon (Maarachot, 1990, Hebrew edition). In it, he describes the fighting by the paratroopers brigade under his command during the war, from the landing at the source of the Awali River in June 1982 and to arriving in Beirut. In a way the author gave himself an easy time, as he only described the brigade’s battles during the first week of the war, even though it can be said that the war continued for at least two more years, if not more, until the IDF’s withdrawal in May 2000. Yair chose to focus on describing a week of fighting – from the landing and up to Beirut, while the IDF stayed in Lebanon for 18 more years.

Yair’s book is about an efficient, surprising maneuver.[13] It also talks about shrewd field commanders who took initiative, and dedicated forces who showed great fighting spirit. Readers would learn about the dilemmas, the mistakes, the successes, how the brigade conducted integrated lethal, Joint Warfare fighting, as well as the challenges and difficulties. Although the book describes the actions of a force sent deep into enemy territory, its lessons are also appropriate for a scenario of a force sent to the front.

In the preface to the book, then Minister of Defense, Yitzhak Rabin, wrote that the Lebanon War had once again illustrated “The IDF’s unique advantage, […] that the commanders are the secret to its strength […] [The war] once again proved the necessity of the infantry corps. In the age of planes, missiles, and computers, there is still no alternative for a soldier creating facts with their body, legs, and mind. It is clear from the lines written in this book, how sophisticated military though and walking down the old, but good, road of employing stratagems to surprise the enemy, spares sweat and blood, and enables military successes. In places where tanks had not yet gone and planes could not penetrate, only the infantryman could get the job done, and with success” (p. 7). In many ways, this could be said about the ongoing fighting in the Gaza Strip during ‘Swords of Iron’, and this is what it will be like during the possible war in Lebanon.

Surprising the enemy – appearing in a spot that will send it off-balance

When the government decided to commence operation ‘Peace for Galilee’, the 98th (then 96th) Division was tasked with an amphibious landing at the mouth of the Awali in Lebanon. The main force of the division was a Paratroopers brigade under the command of Yair, enhanced with engineering, artillery and armor. The operation deep in Lebanese territory was surprising, and enabled the IDF to quickly maneuver north, toward Beirut.

On June 6, 1982, the men boarded the Israeli navy’s tank landers and sailed toward Lebanon. The brigade executed an amphibious landing at the mouth of the Awali. “Unlike some of the stories, these aren’t safe shores; we are drawing near the greatest of dangers – war” (p. 22).

After the landing, Yair was unsure how to move northward. “Going straight toward the enemy’s main force would not properly make use of the advantages of a brigade like mine; this is not fighting characteristic of paratroopers. Paratroopers’ strength is in flanking and appearing – sometimes by air, sometimes by sea – in the most surprising spots, where the enemy cannot prepare to meet them. This time too, we cannot give up on the principle of flanking, and we need to find a way to surprise the enemy on land, difficult as it may be – to appear in a spot that will send the enemy off balance and bring about its collapse” (p. 52).

The “Tighozet” route, through the Chouf mountains, was the most challenging line of advance along the coast. “Seeing as both the enemy’s mode of operation and its location are a riddle, I can only check that I read the map properly, and understand the environment; so that the route I chose to move the forces along really does allow every component – paratroopers, armor, artillery, engineering – to make the best use of its advantages and at the same time, to mask its weaknesses”(p. 53).

Yair and his paratroopers waged a long, tasking campaign (70 km). Even though on the surface, choosing the mountainous route was supposed to slow the brigade down, in practice Yair’s choice paid off and the paratroopers were the first force to arrive in Beirut. A significant portion of the fighting was led by the reconnaissance battalion under the command of LTC Doron Almog (Avrotzky), which consisted of “the three brigade-level companies – recon, engineering, and AT, with all their APCs – the battalion commander with eight tanks, and part of the brigade’s medical company” (p. 92).[13] The brigade’s reconnaissance company lead the advance, under the command of Israel Ziv, with the Battalion CO Almog alongside.

Yair described the recon battalion’s advance “The men are overloaded, and the climb is very difficult. The bulletproof plates under the vests are warm, making them sweat and lose fluids” (p. 73). There is a clear lesson here for the next war. Soldiers, especially those in the vanguard, will have to be light and agile to operate in the mountainous Lebanese terrain. If not, the force will not be able to fight efficiently, as it will buckle under the heavy weight on its back.[14]

Six kilometers east of Damour, the vanguard met the enemy. “In a few seconds, the lack of water was forgotten, and the unit is in the midst of a charge. Israel is charging along with part of the force along the ridge above, and Doron is running with some of the others on the road. In a matter of minutes, the charge is over: ten terrorists killed, ten terrorists captured” (p. 73). The water has run out, but Ziv insists to give water to the prisoners too.

This is just a small incident, but there is much in the little there is. First of all, the importance of Command from the front. Years later, MG (res.) Almog wrote: “Leading up front allows each commander to get, in the shortest time possible, the best information about the enemy’s state, the condition of our forces, about the terrain, the troops’ morale and how tired they are, and about what we call in a sit-rep ‘additional factors’. The commander’s presence at the front in critical points, like moments of crisis in the battle, allow them to be an example to their men – which could bring about a shift in momentum, breathing new energies in soldiers and commanders alike”.[15] This observation was proved in previous operations in Gaza,[16]as well as in the ongoing war, and will not be any different in Lebanon.

For instance, at midnight between October 28 and 29, 2023, the men of the 551st brigade crossed the security fence near Kibbutz Erez and into the Gaza Strip, moving on foot for three kilometers toward Beit Hanoun. The 697th battalion was at the head of the advance,[17] with an armor company that had been put under it in the vanguard. The company CO was in the lead.[18] At first light, the battalion struck the outskirts of the urban area. The recon company, under the command of MAJ Moshe Leiter, led a rapid advance from one building to the next on the left flank, encountered terrorists and struck them. On the right flank, company B encountered terrorists in a building. A team from the company and from the battalion XO’s command group fired toward the terrorists, while a tank fired two shots at the building. The battalion set up camp on the outskirts of the area. During the first battle, the battalion CO and the brigade CO, COL Ido Kass, were nearby and in complete control, while the two company commanders were in the lead.

Secondly, even under the stresses combat brings, the logistical difficulties, the fear, and the rage toward the enemy, the commanders did not give up on the IDF’s values – purity of arms and combat morals. My battalion CO often says that moral behavior means being willing to pay the price, in this case lack of water, of adhering to the values of the IDF. This approach is also apparent in the words of the Chief of the General Staff and the CO of the Southern Command while addressing the since the beginning of the war, about the need to fight without forsaking the IDF’s ethics.[19]

Back in 1982, In a different battle in the same area, a battalion of terrorists set up an ambush, however, the brigade’s vanguard spotted it ahead of time and utilized subterfuge.[20] The AT company and an armor force moved along a route heading to the village, while the battalion CO and the engineering unit advanced on the ridge up above the ambush. Approximately 50 terrorists trapped between the forces were killed, and about 20 captured.

The brigade’s last battle before Beirut was against a Syrian commando battalion in Shemlan. The CO of the Northern Command, MG Amir Drori, and the Chief of the General Staff, LTG Rafael Eitan (Raful), pushed Yair to take over the village as quickly as possible so he could join the Christian Phalanges’ forces. “The reason for the pressure from ‘above’ was clear to me. It is equally clear, however, that I couldn’t put too much pressure on the officers under my command. I need to take into account my orders and put in any changes possible into the plan to ensure the mission is complete as quickly as possible. But I need to act like a pressure valve and keep the commanders under me safe” (p. 152).

In the battle, he wrote, “Both sides, the Israeli paratroopers on the one hand and the Syrian commandos on the other, are now akin to a pair of boxers in a ring, just before the gong is heard, signaling the end of a long, equal match between them. Both of them have given their all, so they can win” (p. 154). It was clear to Yair that “the victor would be the one who could manage to muster the last of their strength, despite the pain and exhaustion, to lay one more fist, a strong, accurate strike, that would bring their opponent to the matt and decide the battle” (p. 154).

As such, when the AT company’s advance was halted, he decided the right spot for him to make the best impact on the battle was in front. “In order to spur the exhausted soldiers into this last decisive effort, to squeeze the last inch of energy that they still had left, the XO and I run up to the head of the column (p. 154). The charge, with the brigade commander and his deputy at the front, decided the battle and the brigade’s advance toward Beirut was secured.

The unit’s fighting spirit and cohesion harnessed by commanders leading from the front were the reason hurt, exhausted forces could stand up to the task and keep moving forward. In this regard, Yair wrote: “The professionalism, the order, and the discipline of the unit high as they are, are not enough to move the men to fulfil any task during battle, when facing death. A commander who is not be able to gather their unit and will not be able to cultivate solidarity between soldiers and commanders during war, will not have at their disposal the training, order, and discipline that were instilled during training” (p. 83).

This is how it has always been. In the final battle before Beirut, in the battles the IDF has fought since then, in ‘Swords of Iron’, in the Gaza Strip. Fighting spirit is also the reason that the 697th, one day after suffering casualties and injuries in Beit Hanoun, on November 10, 2023, rose like the phoenix, went on an offensive, killed Hamas operatives and continued fulfilling its tasks. There is no alternative to fighting spirit, and just like Noah’s ark, it is built before the flood – in training and exercises, war simulations at every level (company, battalion and up), whether in Joint Warfare exercises (for example, division-level exercises or the 2022 exercise in Cyprus), cultivating and teaching commanders to act with initiative and aggressiveness. It is built during service in active units, team-building events for commanders, and in-depth looks at doctrine, history and more.

Lessons

The 98th Division’s maneuver deep in Lebanon is one of the only cases in the history of Israel’s wars of a successful joint action on the front and within the depths of enemy territory. However, as the IDF History Department researcher Saul Bronfeld has said, “the successful landing helped bring about the quick collapse of the terrorists organized resistance south of the Awali, however, it was not enough to create a strategic flanking action of Beirut. IDF brigade only surrounded Beirut after the ceasefire and arrived at the city only after the hard fighting in the valley.”[21]

The book With Me from Lebanon may be short and succinct, however, there is much good advice and excellent insights for commanders, from the fire-team to the brigade level. Reading it, especially after fighting in Gaza, I have found several important lessons relevant to Lebanon as well:

Land, land, and again, land. Before the enemy, before any other factor that affects the ability of military units to act – is analyzing the terrain. The ability to glean potential shapers from the terrain, including key locations, kill zones, controlling and controlled areas and more, is the foundation of any operational plan. In Lebanon, as Yair showed when he led his brigade on a surprise flanking maneuver, terrain is a limiting factor as well as an enabling one. The terrain in the mostly flat Gaza Strip, with the IDF moving relatively short distances, posed less of a challenge for maneuvering forces. Lebanon is a whole other ball game.

“Together we stand alone”. This slogan, adopted at the time by an IDF's Paratroopers battalion commander for his unit,[22] needs to be one of a series of lessons that should be taken into account by the units that will maneuver in Lebanon, as well as those still in active combat in Gaza. The battalion is an autonomous, independent unit that is not reliant on the “mother brigade” and can act on its own. The size of the area and Hezbollah’s deployment requires to act while preserving mutual aid between forces, making sure to operate within the principle of fully utilizing every force, while employing fire and support components as possible. However, the battalion must be able to solve its problems on its own, as Hezbollah is able to challenge the IDF in a way that its forces, even an entire brigade may fail to provide much needed aid.

Mission-oriented command is a way of life. During the war in Gaza, the IDF rolled back to a mission-oriented command approach, abandoning the Micromanagement method typical of its years of routine security activity. According to this approach, the commander in the field has the liberty to “choose unexpected plans-of-action in order to complete the assigned mission”,[23] as if they wait for instructions, they will never be able to capitalize on unforeseen opportunities.[24] To put this approach into practice, an organizational culture that facilitates the understanding the commander’s intent must be created, considering the tension between that and focusing on a particular task; mutual trust based on capabilities as well as good communication built on a shared understanding of combat doctrine, tolerance for mistakes made without malicious intent, a built-in tendency for action and showing initiative, a strong link between authority and responsibility.[25]

Moreover, the quality of a military unit is measured by the authorities and freedom of operation given, as well as the expectations set of the junior command. While war can and has made the IDF choose the mission-orientated command approach even when these characteristics are not extant. The scope and intensity of the fighting, the need to make timely decisions, and senior command’s inability to be always involved with each force and places – all a natural part of war – has forced the IDF’s senior command to trust its field commanders and give them freedom of operation.[26] They, in turn, have proven themselves worthy of that trust. In Lebanon, the anticipated magnitude of fighting, the enemy’s known characteristics, the challenging terrain and other factors, make the commanders’ understanding of two levels up and one level below imperative.

Subterfuge is a core skill. Each adversary system has an obvious center of gravity (a controlling area, a C&C center, central structure, a component which if struck destabilizes the adversary’s organization, striking it off-balance). At its core, subterfuge is analyzing the adversary, identifying this center of gravity, and understanding how to strike it in a rapid, unexpected manner. This was how Yair’s brigade operated in the First Lebanon War; this is how the IDF acted during “Swords of Iron”. As said by BG (res.) Tamir, the enemy’s system in the Gaza Strip has been dismantled as a result of the integration of the intense fire effort (“The refractive element”) – which damage the tunnels just moments before the forces on the ground maneuvered into enemy territory, and denied Hamas operatives the cover of the subterranean space – and the ground maneuver which chased down and killed Hamas operatives who were forced to remain above ground.[27]

Improvisation is founded on doctrine. It is important to act according to doctrine dealing with Command and Control (C&C) and the Brigade Combat Team (BCT), and of course according to the good old blue handbook (which changes color with every edition).[28] Improvisation, when done right, is based on doctrine (and everything is written). It can be said that improvisation is actually just adapting doctrine to the given circumstances (the adversary, the terrain, our force, and of course, the ‘H’). When it isn’t done this way – the results are often grave.

Conclusion

Until recently, the soldiers of the 98th Division, under the command of BG Dan Goldfuss, have been fighting in Khan Yunis. On October 7, they fought to stop the Nukhba operatives attacking Israeli communities and IDF bases nearby the Gaza Strip. After then, between December 2023 and April 2024, the division stormed Khan Yunis, struck Hamas terrorists and destroyed weaponry and infrastructure, engaging in integrated warfare both below and above ground.[29]

At the same time, we must prepare for the next war, should it come. This preparation requires us to ask difficult questions, including how competent would forces be, namely the reserves, if the IDF had the time train them? Has the IDF been training properly in the years prior to the war, in a manner that simulates the war well enough, whatever form it takes? Have we prepared our forces well enough? The IDF has already begun combatting tunnels in Khan Yunis – a decision that required willingness to take risks (the subterranean domain neutralizes many of the IDF’s Joint Warfare advantages), boldness, and professional skill therefore avoided as much as possible.

Another question relates to the duration of the fighting, the patterns of combat and the way the IDF operates. In the past, there have been conversations in the IDF about reducing the duration of war (or at least, removing the home front from the area of combat). Six months into the war we can confidently say that neither this nor that has happened. This issue requires thinking about the rest of the war from a standpoint of managing equipment stores and order of battle (both regular and reserves), as well as how the IDF is going to be set up in the field (martial law, establishing a security zone, and more open questions), as Hamas has changed how it is deployed in the Gaza Strip, transitioning into waging a guerilla war – the IDF too, has reduced its forces and moved to conducting small-scale offensive operations.

The war has changed shape since it first started, and has shifted into its second stage, similar to what happened in Judea & Samaria after operation “Defensive Shield”. It has become “the IDF’s mop-up war against the recovery of Hamas in areas that have been taken over and abandoned, to which the terror organization has returned, once again holding them in its grasp.”[30]The IDF has continued to act to combat this recovery. An example is operation “Local Surgery” (March 18 – April 1, 2024), during which the 162nd Division raided Al-Shifa Hospital in Gaza.[31]

At the battalion level, with every objective we were tasked with attacking, we sat down and analyzed it so we could act not only with the appropriate force and at the right time, but also in a manner that would deny the enemy any opportunity to set up a campaign to resist us. We must assume the Hezbollah will be able to set up one, so there are not shortcuts in this case either. CCVWH (Center of gravity, critical assets, vulnerabilities, what will decide, how to decide), has been and will remain the leading approach, because at the end of the day, there is a mission to fulfill. The terrain, independent forces, familiarity with combat literature, mission-oriented command (and leading from the front), and subterfuge are the essence of the main lessons we should learn from Yair’s book – and from the war in Gaza – to succeed in the war in Lebanon.

This article is dedicated to my brothers in arms from the 697th battalion. Those that are alive and well, those that are injured – may they recover quickly – and most of all, those that fell in battle: MAJ (res.) Moshe Yedidia Leiter, SGM (res.) Yosef Chaim (Yossi) Hershkowitz, MSG (res.) Matan Meir, MSG (res.) Sergey Shmerkin, and the two tank crewmen from the 14th Brigade who fought with us shoulder to shoulder, and fell while in battle while deployed with the neighboring battalion, MAJ (res.) Aryeh Rein, and MSG (res.) Nitai Meisels. May their memory be a blessing. May we be worthy of their sacrifice.

The author thanks MG (res.) Yair Golan, COL (res.) Boaz Zalmanowicz, COL Yaron Simsolo, COL Ido Kass, and LTC (res.) Aviram Ring for their excellent comments on this paper.

[1] Halevi, H. (23 May 2023). Chief of the General Staff’s talk in a conference in Herzliyya, Reichmann University.

[2] Ibid.

[3] Mattis, J. and West, B. (2022). Call Sign: Chaos, (Hebrew version), Ministry of Defense and Modan, p. 122; at the time, the IDF learned quite a bit from the US’ experience with urban warfare in Iraq. During the Second Intifada, the CO of the 890th Paratroopers Battalion, LTC Amir Baram, adopted a saying inspired from the commanders of the USMC (probably Mattis), as the battalion’s slogan: “Patience, dedication, and the occasional bullet between the eyes”.

[4] IDF. (November 7, 2023). Statement of the Commanding Officer of the Southern Command: “We are fighting […] in the heart of Gaza City. In the heart of terror […] we will not stop […] Until we are victorious.” IDF site.

[5] The battalion killed, with fire and Armor support and in direct confrontation, approximately 150 Hamas terrorists, destroyed infrastructure and weaponry and met all objectives in a no less than astonishing manner. A reserve battalion at its best. This came at a cost. And that cost was high. During the fighting, four of the battalion’s soldiers fell, and approximately sixty were injured.

[6] Ortal, E. (February 2024). “The War of October 7 – and the One to Follow”, Begin-Sadat Center for Strategic Studies, pp. 6-23.

[7] General Eitan supposedly originally said “Kapak shtaim” (קפ"ק 2) a term referring to the second, final briefing before an operation, during which final coordination between all participating units is made, and the commanders strengthen their understanding of the CO’s plan as well as what the neighboring units are planning. See: Command and Control During Ground Operations (August 2015, Hebrew ver.). Ground Forces, p. 137.

[8] Finkel, M. (May 2023). "Coordination of expectations: what is victory in the next Lebanon war and what is its price", Dado Center Journal 39, P. 128

[9] Schiff, Z. and Ya’ari, E. (1985) Israel’s Lebanon War. Touchstone

[10] Kahalni, A. The Heights of Courage. (1992, Prager [Hebrew ver. 1975, Schocken])

[11] Tamir, M. (2005). Undeclared War, (Hebrew version), Maarachot.

[12] Shelah, O. (2015). Dare to Win, (Hebrew version), Yedioth Books, p. 173

[13] On a personal note, this was the first book of war memoirs that I read (as a boy). My father, Aryeh Perl, an officer with the paratroopers who fought in the brigade and was the deputy CO of the medical company, refused to tell me about any of his experiences. After the battle of Damour, the company was split up: one Detachment, under my father’s command, was put under the brigade’s reconnaissance battalion, which was commanded by Almog, while the second remained with the rest of the brigade. Eventually Dad told me about the landing from the sea; about the fear he felt when they were hit by mortar fire; about a wonderful meal they made in Qabr Chamoun, after the fight; about how he rushed in a jeep with another doctor to save an injured Lebanese baby (they “took over” a hospital by singlehandedly and found the right infusion). About how he kicked out two doctors when he found out they had looted Lebanese property. About the improvised force he was attached to, that took over the President’s palace in Beirut (and the people threw rice at them), and about the World Cup finals that he saw in a flat in town. The rest I had to read in Yair’s book.

[14] Shelah, O. (January 7, 2011). A heavyweight question. Maariv (Hebrew)

[15] Almog, D. (June 2012). Commander's place in battle. Maarachot 443, p. 29 (Hebrew)

[16] Druck, D. (2022). "The combined and joint battle 2006-2014", in: The development of the combined battle in the IDF. (Editor: M. Finkel). Maarachot and Moden, p. 297 (Hebrew)

[17] On the first night only half the battalion went in, because of a justified concern that there would not be any buildings fit to hold all the men. The second half reattached the next night.

[18] The company was part of the 8108th Battalion under the 679th Reserve Armor Brigade.

[19] Barnea, N. (February 16, 2024). Bibi no-no. Yedioth Ahronoth (Hebrew)

[20] Almog (June 2012), p. 28

[21] Bronfeld, S. (2022). Landing in the Awali estuary – "What more can you ask of us homeland". Yesodot 3, p. 66 (Hebrew)

[22] Finkelman, Y. (November 19, 2008). Debriefing Operation "Double Challenge" Paratrooper Patrol Battalion 5135. 35th Brigade (Hebrew)

[23] Shamir, E. (2014). The Pursuit of Mission Command, (Hebrew version), Maarachot and Modan, p. 19

[24] Ibid, p. 51

[25] Ibid, p. 51

[26] Tamir (2005), p. 275

[27] Interview with BG (res.) Moshe (Chiko) Tamir, Kfar Daniel, February 19, 2024

[28] A pocket handbook consisting of a set of instructions, tips and notes about C&C and fighting doctrine given to the junior command in the IDF.

[29] Goldfuss, D. (March 13, 2024). Statement of the commander of the 98th Paratroopers Division. Khan Yunis

[30] Ziv, I. (March 22, 2024). The action at Shifa was the opening shot of the 'Second Iron Sword War'. N12 (Hebrew)

[31] Levy, S. (April 1, 2024). Suicide terrorists and documentation from October 7: new details about the operation in Shifa. Mako (Hebrew)

"מלחמה היא תהליך שחזרה ממנו אינה אפשרית ללא הודאה בתבוסה" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

"מצעד האיוולת", שכתבה ההיסטוריונית האמריקנית ברברה טוכמן, הוא מספרי ההיסטוריה החשובים שנכתבו, ומסקנותיו נותרו רלוונטיות גם כיום. בעצם, אולי, במיוחד כיום.

הספר "מצעד האיוולת" מאת ההיסטוריונית האמריקנית עטורת השבחים ברברה טוכמן (הוצאת ספרית מעריב, 1986), שעצם שמו הפך למטבע לשון, הוא ספר שקשה לקרוא לאחר ה־7 באוקטובר 2023. טוכמן ביקשה לבדוק מדוע לאורך ההיסטוריה ישנה תופעה חוזרת ונשנית של ממשלים הבוחרים ליישם אסטרטגיה או מדיניות שמצויה בסתירה לאינטרסים שלהם. את התופעה הזו כינתה איוולת.

"על־מנת שתהיה מוגדרת כאיוולת לצורך מחקר זה, על המדיניות הננקטת לעמוד בשלושה תנאים: חובה שתוצאותיה השליליות ייראו בעליל בזמנה, ולא בראייה שלאחר מעשה" (עמ׳ 12), כתבה. שנית, ציינה טוכמן, "חייבת להיות דרך פעולה חלופית, שאותה היה אפשר לנקוט" (עמ׳ 12). שלישית, קבעה, המדיניות הנדונה "היא מדיניות של קבוצה, ולא של שליט יחיד, ושהיא נשארה בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד" (עמ׳ 12).

גישה של עליונות

בספר ניתחה טוכמן מספר מקרי בוחן כדי להדגים את טענתה. הראשון שבהם הוא פרשת הסוס הטרויאני במלחמת טרויה. בפרק אחר ניתחה את השחיתות של האפיפיורים בתקופת הרנסאנס. לאחר מכן, בפרק מאלף, בחנה כיצד הובילה מדיניות בריטית שגויה למלחמת העצמאות האמריקנית. סירובם של המלך ג׳ורג׳ השלישי וממשלתו להכיר בדרישת המתיישבים באמריקה כי "אין מיסוי ללא ייצוג", הוביל אותם למרד גלוי. 

הבריטים החלו את המלחמה ב־1776 ביתרון מוחלט על המושבות. אך למרות נחיתות צבא המושבות בפיקוד גנרל ג׳ורג׳ וושינגטון, בנשק, באספקה ובחיילים מאומנים ומושמעים, "היה להם עניין ללחום עבורו, מפקד בעל שיעור־קומה הרואי ורצון בלתי־נלאה, ומפעם לפעם ניצחונות מוגבלים אך מדהימים כמו בטרנטון ובפרינסטון, שעודדום ורוממו את רוחם" (עמ׳ 227).

במלחמת העצמאות האמריקנית הפגינו מנהיגי המושבות ומפקדי הצבא הקונטיננטלי שורה של יכולות ותבונה אסטרטגית, אך בסופו של דבר לא ביכולתם תלתה טרומן את אובדן המושבות באמריקה. הבריטים, קבעה, הפסידו את שליטתם במושבות כי סירבו לראות בתביעתם של המתיישבים ליחס הוגן יותר איום אפשרי.

"הגישה היתה תחושה של עליונות. שהיתה כה דחוסה עד שלא היה אפשר להבקיעה. תחושה מעין זו מובילה להתעלמות מן העולם ומן הזולת, כיוון שהיא מדכאת את הסקרנות" (עמ׳ 241). הציטוט הזה ראוי שיהדהד כי הוא רלוונטי גם לאירועים היסטוריים נוספים.

מתקפה שקעקעה את כל ההערכות

גם הפרק על האיוולת האמריקנית במלחמת וייטנאם היה מקרה בוחן מאיר עיניים. ארצות־הברית, תחת ממשל הנשיא ג׳ון קנדי החלה להיות מעורבת בווייטנאם בשנת 1961, במטרה למנוע את התפשטות הקומוניזם והשפעת ברית־המועצות באסיה. מדיניות זו שהלכה ושאבה עוד ועוד כוחות, התעצמה תחת יורשו, הנשיא לינדון ג'ונסון, ואף תחת ממשל הנשיא ריצ׳רד ניקסון, בטרם סיים את המלחמה בשנת 1973.

גנרל צבא היבשה ג׳יימס גאווין, שקנה את עולמו כמפקד הדיוויזיה המוטסת ה־82 במלחמת העולם השנייה, מתח ביקורת קשה על מדיניות זו בשיאה של המלחמה. גאווין קבע כי "המאמץ שם "מהפנט" אותנו, וכי הכוונה להגדיל את היקף הכוחות בווייטנאם לחצי מיליון איש, מה שיפחית את יכולתנו במקומות אחרים, מצביעה על כך שהממשל איבד כל חוש של פרופורציה. דרום־וייטנאם פשוט לא כל־כך חשובה" (עמ׳ 351). בדיעבד, הוא צדק.

"מלחמה היא תהליך שחזרה ממנו אינה אפשרית ללא הודאה בתבוסה. זו היתה המלכודת שארצות־הברית טמנה לעצמה וצעדה לתוכה. רק בקשיים רבים ובעקבות הצלחה נדירה עשויה הלחימה, כפי שגילו לעיתים קרובות יריבים ששקעו במלחמה עקרה, להסתיים בפשרה. כיוון שהיא אמצעי האחרון של הרס ומוות שאליו פונים, נלווית אל המלחמה מאז ומעולם קביעה נחרצת של צדקתה" (עמ׳ 341).

על מתקפת הטט בינואר 1968, שבמסגרתה תקפו כוחות צבא צפון־וייטנאם והווייט־קונג את הכוחות האמריקנים, כתבה טוכמן: "עצם העובדה כי אויב שנחשב כמתערער, היה מסוגל לאסוף כוח למתקפה כזאת קעקעה את כל ההערכות" (עמ׳ 364). 

אמנם אין במחדל המודיעין בכדי להפחית מיכולת ההתאוששות המרשימה שגילו כוחות הצבא האמריקניים בפיקוד הגנרל ויליאם וסטמורלנד, בקרבות כמו הואה וקה־סאן, אבל ראוי ללמוד ממנה שני לקחים. האחד, שמערכות המודיעין באשר הן, נדרשות לספקנות בריאה. השני נגע לכך שאף שמתקפת הטט היתה כישלון צבאי היא המחישה שלמערכה יש נדבכים חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב ובהם הקרב על התודעה של הצד שכנגד.

ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטט או מתקפת הפתע המצרית ב־1973, להפסיד בשדה הקרב ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. האמריקנים ניצחו בווייטנאם כמעט את כל הקרבות, אבל הפסידו את המלחמה.

טוכמן ציינה כי נדירים המקרים שבהם שליט מודה בכך שמדיניות מסוימת איננה משרתת את האינטרס העצמי ומוכן להסתכן בשינוי שלה ב־180 מעלות. מקרה שכזה, ציינה, אירע לאחר מלחמת יום הכיפורים (ואף שלא כתבה זאת, לא מן הנמנע שהוא תולדה של תוצאותיה), כאשר הנשיא המצרי סאדאת החליט "לנטוש את האיבה העקרה לישראל וחתירתו, למרות זעמם ואיומיהם של שכניו לכונן יחסים מועילים יותר" (עמ׳ 40).

היה זה, הן בסיכון והן ברווח האפשרי, "צעד מכריע, ובהציבו שכל ישר ואומץ־לב תחת המשך עיוור של השלילה הוא מתעלה למעמד עליון ובודד בהיסטוריה, מעמד שהטרגדיה של הרצח לא פגמה בגדולתו" (עמ׳ 41).

בסיום הספר, המליצה המחברת כי "בהיותנו מודעים לכוחם השליט של השאפתנות, השחיתות והרגש, אולי מן הראוי כי בבואנו לבקש שלטון חכם יותר נפנה תחילה למבחן האופי. והמבחן צריך היות אומץ־לב מוסרי" (עמ׳ 406). יש בהמלצה הזו משהו קצת תמים, נוכח טבעו של השלטון, כל שלטון. אבל זו גם אמירה חכמה משום שבעצם הצבת סטנדרט כזה ניתן יהיה להתגבר על חלק מהכשלים שעליהם הצביעה בספר.

כאמור, הקריאה בספר לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" קשה נוכח האיוולת המדינית שבה לקתה ישראל, אבל חיונית. זהו ספר מרתק ומלמד שעסק בטעויות אסטרטגיות ובחשיבותה של אסטרטגיה ברת קיימה, שגם יודעת להציב יעדים ריאליים וגם לבחון את תקפותה, להתגמש ולהתאים עצמה למציאות המשתנה. 

 

"ייחודו הבולט של צה"ל, שהמפקדים הם סוד כוחו": לקחים מ־1982 ו־2023 | מאת גל פרל

רשומה רגילה

עד לאחרונה תמרנו כוחות צה"ל ברצועת עזה. בה בעת צריך להתכונן למלחמה בצפון, אם תבוא. הספר אתי מלבנון יצא לאור לפני למעלה משלושה עשורים, אך את עיקר הלקחים ממנו – קרקע, עצמאות הכוחות, פיקוד משימה (ופיקוד מלפנים) ותחבולה – אפשר לקחת למלחמה ברצועת עזה כדי להצליח במלחמה בלבנון

המציאות האסטרטגית שישראל נתונה בה מאז 7 באוקטובר 2023 טומנת בחובה אפשרות שהמערכה בצפון תהפוך למלחמה. במהלך כל הלחימה ברצועת עזה, שעודנה נמשכת, התנהלה בה בעת מערכה ארוכה ומורכבת בחזית הצפון נגד חזבאללה. זו מערכה שמזכירה במידה מסוימת את ימי רצועת הביטחון בלבנון, כאשר שני הצדדים ערוכים זה מול זה ופועלים כמעט תוך כללים מוסכמים, ועיקר הלחימה נעשית באמצעות אש מנגד וללא תמרון. צה"ל רשם הישגים לא מבוטלים במערכה הזו, ובכלל אלה פגיעה במאות מפעילי הארגון (ובפעילי טרור פלסטינים), בתשתיות, אמל"ח ועוד. אולם אין בכך די, ועל צה"ל לשאול את עצמו (והוא אכן עוסק בבירור יסודי של הסוגיה) אלו לקחים עליו לקחת מהלחימה ברצועת עזה לתמרון אפשרי בלבנון. רשימת לקחים זו ארוכה וחורגת מתחומי מאמר זה, אך לצד הפרדת המוץ מהתבן במסגרת הלמידה המבצעית מהמלחמה בדרום, מוטב לצה"ל לשוב וללמוד מניסיונו המבצעי בלבנון ומהספרים שנכתבו בנושא.

ראשית, המלחמה ברצועת עזה שמה סוף לדיון הארוך שהתקיים בצה"ל זה כשלושה עשורים (כחלק מדיון רחב שהתקיים בצבאות המערב באותה עת) בדבר הרלוונטיות והצורך בתמרון היבשתי. לא פעם נשאלה השאלה האם עדיין נדרש תמרון יבשתי בעידן שבו יש בידי צה"ל תשלובת מודיעין ואש מדויקת ועוצמתית, שבאה לידי ביטוי בשורה של מבצעים ברצועת עזה ובזירות אחרות?

כחצי שנה לפני מלחמת "חרבות ברזל" אמר הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, כי לתמרון יש בראש ובראשונה ערך פסיכולוגי. "עניין של אויב שיודע שהוא יכול לחוש את זחלי ומגפי האויב שלו בשטח שלו. זה דבר מאוד חשוב כדי להרתיע. יש רמת הישגים מסוימת במלחמה שמבלי לתמרן לא ניתן להשיג אותה".[1] התמרון, קבע אז, חייב שני נדבכים נוספים: הראשון, חשיבות האחריות והיוזמה; השני, מה שתיאר כאחד הלקחים המרכזיים שלמד ממלחמת רוסיה־אוקראינה – חשיבותה של רוח הלחימה.[2]

הצורך למוטט את חמאס כתנועה צבאית ושלטונית ברצועת עזה ביטל, לפחות בישראל, את הדיון נוכח יעדי המלחמה – היעד שהוגדר חִייב פעולה קרקעית נרחבת. רק כוחות יבשה המצויים בשטח האויב, צדים אותו, משבשים את פעילותו, מייצרים תחושת נרדפות[3] ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף.

הכוחות המתמרנים, בסדיר ובמילואים, בפיקוד מפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן, שפעלו בצפון הרצועה ובמרכזה, הפגינו כושר לחימה מרשים, פגעו באלפי פעילי חמאס וגא"פ, השמידו תשתיות צבאיות (ובכלל זה מנהרות, מפקדות, מחסני תחמושת ועמדות לחימה), תפסו אמצעי לחימה ועצרו פעילי טרור.[4] נוכח תחושת הדחיפות התגלו כוחות המילואים ביבשה כמכפיל כוח, למרות הזנחה רבת שנים. הניסיון המבצעי, הבגרות ושיקול הדעת, הידע המקצועי והמוטיווציה הרבה, אפשרו להם להדביק את הפערים שבינם ובין הצבא הסדיר, ולא פעם גם להוביל את מאמצי הלחימה.

זוהי אינה קביעה מחקרית גרידא, אלא גם הסתמכות על שראיתי וחוויתי בלחימה, שכן באותה שבת גויס גדוד הצנחנים מילואים שבו אני משרת (697) בעוצבת "חצי האש" (551). כעבור שלושה שבועות כבר לחם הגדוד, בפיקוד סא"ל (מיל') צח אקשטיין, בבית חאנון, בית להיא, אל־עטאטרה ובשכונת שיח' רדואן שבעזה.[5] משיחות עם מפקדי וחיילי מילואים מיחידות נוספות שלקחו חלק בלחימה, ובהם חטיבות 55, 16 ועוד, זו הייתה גם חווית הלחימה שלהם.

העובדה שהתמרון היבשתי הוכח כמענה מבצעי נכון לאתגר בחזית הדרום אין בה כדי ללמד שהוא בהכרח המענה המבצעי המתאים למערכה בצפון.[6] אבל להתכונן צריך. מה גם, כמאמר משפט המיוחס לרמטכ"ל לשעבר, רא"ל רפאל איתן (רפול),[7] שהצרה עם האויב היא שהוא לא מגיע לקפ"ק 2.

ללמוד ולהתכונן למלחמה הבאה

חזבאללה כבר מזמן אינו דומה לארגון הגרילה שבו לחם צה"ל בשנות השהייה בלבנון, או לחלופין לדיוויזיית הקומנדו שנגדה לחם צה"ל ב־2006. מאז מלחמת לבנון השנייה גדל בהיקפו, הצטייד בנשק מתקדם ובארסנל רקטות וטילים (חלקם מדויקים), במשגרי נ"ט, הקים מערכי מנהור ועוד. נוסף על כך, אנשיו רכשו ניסיון מבצעי בלחימה במלחמת האזרחים בסוריה. במאמר שכתב בנושא המליץ תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל "להתייחס לחזבאללה כאל כוח צבאי תקני, בדומה לקומנדו הסורי במלחמת שלום הגליל".[8] מכאן שכדאי ללמוד כיצד לחם צה"ל הן כנגד כוחות גרילה וטרור (מחבלי אש"ף) וכוחות הקומנדו הסורי במלחמה ב־1982.

אמנם מדף הספרים שנכתבו על מלחמת לבנון הראשונה אינו גדול, אך יש כמה רלוונטיים. בלי להמעיט בחשיבות ספרים שכתבו חוקרים ועיתונאים, ודי להזכיר את מלחמת שולל שכתבו זאב שיף ואהוד יערי,[9] הרי שלספרים שכתבו מפקדים יש חשיבות מיוחדת בשל העובדה שלתובנותיהם מתלווה התוקף של מי שהיו שם בגופם, והובילו לוחמים בשדה הקרב.

כמו רוב הצבאות, גם בצה"ל התופעה שבה קצינים בשירות פעיל מפרסמים ספרים על אירועים שהתרחשו בעבר הקרוב אינה שכיחה. דוגמאות בולטות הם עז 77 שכתב תא"ל (מיל') אביגדור קהלני על לחימת גדוד השריון בפיקודו במלחמת יום הכיפורים,[10] ומלחמה ללא אות שכתב תא"ל (מיל') משה תמיר (צ'יקו) על שנותיו בלחימה בלבנון בשורות חטיבת גולני – ספר שכלל אבחנות חשובות וביקורתיות על השהייה בלבנון, הלחימה בחזבאללה והאסטרטגיה שיישם צה"ל במהלכה.[11] אין זה דבר של מה בכך שקצין בכיר בשירות פעיל פרסם ספר, ובו מתח ביקורת על הצבא, ויש בכך להעיד טובות על צה"ל כארגון שמקיים שיח ביקורתי במטרה ללמוד מכשליו כמו מהצלחותיו.

אחד המשובחים בספרים אלה, שלקחיו עשויים להיות רלוונטיים לצה"ל נוכח מלחמה אפשרית בלבנון, הוא ספרו של אלוף (מיל') יורם יאיר (ייה) אתי מלבנון, ובו תיאר את לחימת חטיבת הצנחנים שפיקד עליה במלחמת לבנון הראשונה, למן הנחיתה בשפך האוָלי ועד להגעה לבירות.[12] במובן מסוים עשה לעצמו המחבר חיים קלים, שכן תיאר רק את נתיב הקרבות של החטיבה בשבוע הראשון של המלחמה, אף על פי שאפשר לטעון שנמשכה לפחות עוד שנתיים, אם לא למעלה מזה, עד נסיגת צה"ל במאי 2000. יאיר בחר להתמקד בתיאור שבוע של לחימה – מהנחיתה ועד לבירות – צה"ל לעומת זאת נשאר בלבנון עוד 18 שנים.

ספרו של יאיר עוסק בתמרון יעיל ומפתיע,[13] במפקדי שדה יוזמים ותחבולנים ובכוחות שדבקו במשימתם תוך הפגנה גבוהה של רוח לחימה. בין דפיו ילמד הקורא על הדילמות, השגיאות, ההצלחות, כיצד ביצעה החטיבה קרב משולב רב־חילי ורב־זרועי יעיל וקטלני וכן על האתגרים והקשיים. הספר אמנם מתאר פעולה של כוח שהוטל לעומק שטח האויב, אך לקחיו נכונים גם למתאר שבו מוטל הכוח לחזית.

בהקדמה לספר כתב שר הביטחון דאז, יצחק רבין, כי מלחמת לבנון המחישה שוב את "ייחודו הבולט של צה"ל, שהמפקדים הם סוד כוחו […] [המלחמה] הוכיחה שוב את נחיצותו וחיוניותו של חיל־הרגלים. בעידן המטוסים, הטילים והמחשבים, עדיין אין תחליף לחייל הקובע עובדות בגופו, ברגליו ובשכלו. מדפיו של ספר זה עולה עד כמה חשיבה צבאית מתוחכמת והליכה בדרך הישנה, אך הטובה, של תחבולות המפתיעות את האויב, חוסכת זיעה ודם, ומקנה הישגים צבאיים. במקומות שהטנקים טרם הגיעו אליהם והמטוסים לא הצליחו לחדור לתוכם, רק חייל החי"ר יכול היה לעשות שם את המלאכה, ובהצלחה" (עמ' 7). במובנים רבים היה אפשר לומר זאת על הלחימה שהייתה ועודנה נמשכת ברצועת עזה במסגרת "חרבות ברזל", וכך יהיה גם במלחמה אפשרית בלבנון.

להפתיע את האויב – להופיע במקום שיוציא אותו משיווי־המשקל

משהחליטה הממשלה על היציאה למבצע "שלום הגליל", הוטל על עוצבת האש לנחות בשפך נהר האולי בלבנון. עיקר כוחה של העוצבה היה חטיבת הצנחנים בפיקוד יאיר, שתוגברה בכוחות הנדסה, תותחנים ושריון. הפעולה בעומק לבנון הייתה מפתיעה, ונתנה בידי צה"ל יכולת לתמרן במהירות צפונה לעבר בירות.

ב־6 ביוני 1982 הפליגו לוחמי החטיבה על גבי נחתות טנקים של חיל הים ושטו לכיוון לבנון. החטיבה ביצעה נחיתת סער אמפיבית בשפך האולי. "שלא כמו בספרים, אין זו התקרבות לחוף מבטחים; אנחנו מתקרבים אל הבלתי־בטוח ביותר – אל המלחמה" (עמ' 22).

לאחר הנחיתה התלבט יאיר כיצד לנוע צפונה. "הליכה ישר אל מול עיקר עוצמתו של האויב אינה מנצלת את היתרונות של חטיבה כשלי; אין זו דרך הלחימה האופיינית לצנחנים. עיקר כוחם של הצנחנים הוא ביכולת לאגוף ולהופיע, לעתים בדרך האוויר, לעתים בדרך הים, במקומות המפתיעים ביותר, שבהם אין האויב ערוך לקדם את פניהם. גם הפעם אסור לוותר על העיקרון של השיטה האוגפת, וצריך למצוא דרך קרקעית, קשה ככל שתהיה, להפתיע את האויב – להופיע במקום שיוציא אותו משיווי־המשקל ובכך לגרום להתמוטטות מערכיו" (עמ' 52).

ציר "תיגהוצת" בהרי השוף היה המאתגר יותר ביחס לתנועה בציר החוף. אולם הוא אף היה הציר הפחות צפוי והמפתיע. "מכיוון שמיקומו ודרך פעולתו של האויב הם בגדר חידה, לא נותר לי אלא לבדוק שוב כי קראתי נכון את השטח מתוך המפה, ושהדרך שבחרתי בה להניע את הכוחות על פני שטח זה אכן מאפשרת לכל אחד ממרכיבי הכוח – צנחנים, שריון, תותחנים, הנדסה – להביא לידי ביטוי מרבי את יתרונותיו ובו־בזמן לחפות על חסרונותיו" (עמ' 53).

יאיר לחם בראש הצנחנים במסע קרבות קשה ומפרך (70 ק"מ). על אף שלכאורה הבחירה בציר ההררי הייתה אמורה לעכב את כוחות החטיבה, במבחן התוצאה החלטתו השתלמה והצנחנים היו לכוח הראשון שהגיע לבירות. חלק ניכר מהלחימה הוביל את החטיבה גדוד הסיור בפיקוד סא"ל דורון אלמוג (אברוצקי), שכלל את "שלוש הפלוגות החטיבתיות – הסיירת, החה"ן והנ"ט, על נגמ"שיהן – צ׳ץ המג"ד עם ‏שמונה טנקים וחלק מפלוגת הרפואה החטיבתית" (עמ' 92).[14] בתנועה הובילה הסיירת החטיבתית בפיקוד ישראל זיו, ולצידה המג"ד אלמוג.

"החבר'ה עמוסים לעייפה, והטיפוס בהר קשה ביותר. השכפ"צים מתחת לאפודי הקרב מחממים וגורמים להזעה ולאיבוד נוזלים" (עמ' 73), תיאר יאיר את תנועת גדוד הסיור. יש בכך לקח ברור למערכה הבאה, שבה חייבים הכוחות, בוודאי כוחות החוד והמשמר הקדמי, להיות קלים, גמישים וזריזים נוכח השטח ההררי שבו מאופיינת לבנון. אחרת ייווצר כוח שלא יוכל להילחם ביעילות, שכן יוכרע בשל המשקל הרב שנשא על גבו.[15]

6 ק"מ ממזרח לדאמור נתקל כוח החוד. "תוך כמה שניות נשכחות כל בעיות המים, והסיירת נמצאת בעיצומה של הסתערות. ישראל מסתער עם חלק מן הכוח לאורך השלוחה מלמעלה, ודורון רץ עם חלק מן האנשים לאורך הכביש. תוך כמה דקות מסתיימת ההסתערות: עשרה מחבלים הרוגים, עשרה מחבלים שבויים" (עמ' 73). המים אזלו, אך זיו התעקש: מים גם לשבויים.

זהו סיפור קטן אבל הוא מעט החזיק את המרובה. ראשית, חשיבות הפיקוד מלפנים. לימים כתב אלוף (מיל') אלמוג: "המיקום מלפנים מאפשר בדרך כלל למפקד הטקטי להשיג את המידע הטוב ביותר בזמן הקצר ביותר על מצב האויב, על מצב כוחותינו, על השטח, על מורל הלוחמים ועל מידת עייפותם ועל כל מה שאנו מכנים בהערכת המצב 'גורמים נוספים'. הופעת המפקד לפנים בזמנים קריטיים, כמו רגעי משבר בקרב, גם מאפשרת לו לתת דוגמה ומופת לאנשיו – מה שעשוי לחולל תפנית ולהפיח אנרגיות חדשות בלוחמים ובמפקדים".[16] תובנה מזוקקת זו הוכחה גם במבצעים קודמים ברצועת עזה,[17] גם במלחמה הנוכחית בה ותהיה נכונה בלבנון.

למשל בחצות, בלילה 29/28 באוקטובר 2023, חצו כוחות עוצבת "חצי האש" את גדר הגבול מקיבוץ ארז לרצועת עזה, ונעו רגלית בציר שאורכו כשלושה קילומטרים לבית חאנון. גדוד 697 הוביל את התנועה,[18] כשבחוד נעה פלוגת הטנקים שהוכפפה לו ובראשה המ"פ.[19] עם אור ראשון תקף הגדוד את פאתי השטח הבנוי. הפלס"ר, בפיקוד רס"ן משה לייטר ז"ל, הובילה באגף השמאלי בתנועה מהירה ממבנה למבנה, נתקלה במחבלים ופגעה בהם. באגף הימני נתקלה פלוגה ב' במחבלים במבנה. צוות מהפלוגה וחפ"ק הסמג"ד ירו לעבר המחבלים ובה בעת ירה טנק על המבנה שני פגזים. הגדוד התבסס בפאתי השטח. בכל הקרב הראשון היו המג"ד והמח"ט, אל"ם עידו קס, בנקודה קרובה ובשליטה מלאה בנעשה, ושני מפקדי הפלוגות מלפנים.

שנית, גם נוכח עקת הקרב, המצוקות הלוגיסטיות, הפחד והכעס על האויב לא ויתרו המפקדים והלוחמים על ערכי צה"ל, טוהר הנשק ומוסר לחימה. המג"ד שלי נוהג לומר כי התנהגות ערכית פירושה הנכונות לשלם מחיר, במקרה זה מחסור במים, כדי לקיים את הערכים שבהם צה"ל מאמין. גישה זו גם עולה מהמסרים שאמרו מאז פרוץ המלחמה הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד לכוחות בשטח בדבר הצורך להילחם מבלי לוותר על ערכי המוסר של צה"ל.[20]

בקרב אחר בכפר מתא נערך גדוד מחבלים במארב, אך החוד החטיבתי זיהה זאת מבעוד מועד והוציא לפועל תוכנית תחבולנית.[21] הפלנ"ט וכוח שריון נעו בציר לעבר הכפר, והמג"ד והפלחה"ן נעו על גב השלוחה שמעל למארב. כ־50 מחבלים שנלכדו בין הכוחות נהרגו בקרב וכ־20 נפלו בשבי.

הקרב האחרון של החטיבה לפני ההגעה לבירות היה נגד גדוד קומנדו סורי בכפר שמלאן. מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר דרורי, והרמטכ"ל רא"ל רפאל איתן (רפול), לחצו על יאיר שיכבוש את הכפר במהירות כדי לאפשר את החבירה לכוחות הפלנגות הנוצריות. "הסיבה ללחץ 'מלמעלה' מובנת לי, אבל באותה מידה ברור לי, שאסור ללחוץ על המפקדים הכפופים לי. עלי להתחשב בדרישות המופנות אלי, ולהכניס כל שינוי אפשרי בתוכנית שיכול לתרום להשלמת המשימה במהירות הרבה יותר. אלא שעלי לשמש כשסתום או וסת המגן על המפקדים שמתחתי" (עמ' 152).

בקרב, כתב, "שני הצדדים, הצנחנים הישראלים מזה וחיילי הקומנדו הסוריים העומדים מולם דומים אתה לצמד מתאגרפים בזירה לפני הישמע הגונג לסיומו של קרב ארוך ושקול ביניהם. שניהם השקיעו את כל כוחם ונתנו כל מה שיכלו כדי לנצח" (עמ' 154). ליאיר היה ברור כי "המנצח יהיה זה שיצליח לגייס את שארית כוחותיו, על אף התשישות והכאב, כדי להנחית מכת אגרוף אחת נוספת, חזקה ומכוונת, שתפיל את יריבו לקרשים ותכריע את הקרב" (עמ' 154).

לכן כשנעצרה התקדמות הפלנ"ט, החליט שהמקום הנכון עבורו להשפיע על הקרב בצורה מיטבית הוא מלפנים. "כדי לדרבן את הלוחמים המותשים למאמץ הכרעה אחרון זה, כדי לסחוט מהם את טיפת הכוח האחרונה שעוד נותרה בהם, הסמח"ט ואני רצים קדימה לראש הטור" (עמ' 154). ההסתערות, כשהמח"ט והסמח"ט בראש, הכריעה את הקרב והתקדמות החטיבה לעבר בירות הובטחה.

רוח הלחימה ולכידות היחידה רתומות בידי מפקדים המובילים מלפנים, הן הסיבה שכוחות שנפגעו והתעייפו הצליחו לעמוד במשימה ולנוע קדימה. בהקשר לכך כתב יאיר כי: "המקצועיות, הארגון, הסדר והמשמעת ביחידה, תהיה רמתם גבוהה ככל שתהיה, אין בהם די כדי להניע את אנשי היחידה לביצוע כל משימה בשעת קרב כשהם עומדים מול סכנת המוות. מפקד שלא יצליח לגבש את יחידתו ולא ישכיל ליצור הזדהות הדדית בין החיילים והמפקדים בזמן מלחמה, לא יעמדו לו וליחידות לא האימונים המקצועיים ולא הסדר והמשמעת שהנהיג בזמן שגרה" (עמ' 83).

כך היה תמיד. בקרב האחרון לפני בירות; בקרבות במערכות שצה"ל לחם בהם מאז; במלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה. רוח הלחימה היא גם הסיבה שגדוד 697, יום לאחר שספג הרוגים ופצועים בבית חאנון ב־10 בנובמבר 2023, התאושש כעוף החול, יצא להתקפה, הרג פעילי חמאס והמשיך לעמוד במשימותיו. אין לרוח הלחימה תחליף וכמו תיבת נוח בונים אותה לפני המבול, באימונים עצימים ומדמי מלחמה של המסגרות (פלוגה, גדוד ומעלה), בין שבתרגילים רב־חיליים ורב־זרועיים (תרגילי אוגדה והתרגיל בקפריסין ביוני 2022 למשל), טיפוח וחינוך המפקדים ליוזמה והתקפיות, חיכוך מלמד ביחידות סדירות, ערבי גיבוש למפקדים והעמקות בנושאי תו"ל, מורשת והיסטוריה ועוד.

לקחים

התמרון שביצעה במלחמת לבנון הראשונה עוצבת האש בעומק לעבר בירות הוא אחד המקרים הבודדים בתולדות מלחמות ישראל לפעולה משולבת מוצלחת בחזית ובעומק. עם זאת, כפי שציין חוקר המחלקה להיסטוריה שאול ברונפלד, "הנחיתה המוצלחת סייעה למיטוט מהיר של ההתנגדות המאורגנת של המחבלים דרומית לאולי, אך לא היה בה כדי לממש איגוף אסטרטגי לעבר בירות. החטיבות כיתרו את בירות רק אחרי הפסקת האש, והן הגיעו אליה רק אחרי קרבות הבקעה קשים".[22]

הספר אתי מלבנון הוא אמנם סיפור קצר ותמציתי, אך הוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה ומלא עצות ותובנות טובות למפקדים בכל רמה מהכיתה לחטיבה. מהקריאה בו, בוודאי לאחר הלחימה בעזה, עולים שורה של לקחים חשובים שכוחם יפה גם ללבנון:

קרקע, קרקע ועוד הפעם קרקע. לפני האויב, לפני כל הפרמטרים האחרים שמשפיעים על יכולתה של יחידה צבאית לפעול – נמצא ניתוח השטח. היכולת לגזור מהשטח משמעויות, ובכלל זה שטחי מפתח, השמדה, שטחים שולטים ונשלטים ועוד, היא ראשיתה של כל תוכנית מבצעית. בלבנון, כפי שהדגים יאיר כשהוביל את חטיבתו למהלך אוגף ומפתיע, השטח מאפשר ומאלץ כאחד. השטח ברצועת עזה, שהיה ברובו מישורי וצה"ל נע בו למרחקים קצרים יחסית, אִתגר פחות את הכוחות המתמרנים. לבנון היא משחק אחר לגמרי.

  • "יחד נעמוד לבד". סיסמה זו, שאימץ בשעתו מג"ד צנחנים בצה"ל כמוטו המוביל בגדודו,[23] צריכה לעמוד בשורה של לקחים לנגד עיני הגדודים שיתמרנו בלבנון, כמו גם בעת הלחימה הנוכחית ברצועת עזה. הגדוד הוא מסגרת עצמאית אוטונומית שאינה תלויה ב"אמא חטיבה", ויודע לפעול לבד. גודל השטח והיערכות חזבאללה מחייבים לפעול תוך שמירה על הדדיות בין כוחות, תוך שמירה על עקרון המלחמה של מיצוי הכוח, תוך רתימה של כל גורמי האש והסיוע שאפשר. אולם הגדוד חייב לדעת לפתור את בעיותיו לבד, מכיוון שלנוכח המערכת שחזבאללה יודע להציב מולנו צה"ל הגדול, ואפילו החטיבה, עלולים לא להצליח לספק סיוע.
  • פיקוד משימה הוא לא סיסמה – הוא דרך חיים. במלחמה בעזה חזר צה"ל לגישת פיקוד משימה, וזנח את גישת הפיקוד הפרטני שאפיינה אותו במשך שנים בשל לחצי הבט"ש. בגישה זו למפקד בשטח החופש "לבחור דרכי פעולה בלתי־צפויות במטרה לבצע את המשימה שהוטלה עליו",[24] משום שאם ימתין להוראות לעולם לא יוכל לנצל את ההזדמנויות שצצות במהלכה.[25] כדי שיהיה אפשר לממש פיקוד משימה חייבים להתקיים תרבות ארגונית שכוללת הבנה של כוונת המפקד, גם נוכח המתח בינה ובין משימה נקודתית ודבקות בה; אמון הדדי שמתקיים על בסיס מיומנות מקצועית ותקשורת טובה המבוססת על הבנה משותפת של תורת הלחימה, סובלנות לשגיאות שנעשו ללא כוונת זדון, נטייה מובנית לפעולה ויוזמה, קשר חזק בין סמכות לאחריות.[26]

יתרה מכך, איכותה של יחידה צבאית נמדדת גם במידת הסמכויות, חופש הפעולה ורמת הציפיות שיש מרמות הפיקוד הנמוכות בה. אולם המלחמה יכולה, ואכן גרמה לצה"ל לבחור בגישת פיקוד משימה גם אם מאפיינים אלה לא התקיימו. עוצמת הלחימה, היקפה, הצורך לקבל החלטות בלוח זמנים מהיר וחוסר היכולת של הפיקוד הבכיר להתערב ולשלוט בכל כוח בכל זמן ומקום, שהם חלק בלתי נפרד מטבע המלחמה, חייבו את הפיקוד הבכיר של צה"ל לתת אמון במפקדי השדה ולתת להם חופש פעולה.[27] אלו בתורם הצדיקו את האמון. בלבנון היקף הלחימה הצפוי, המערכת היריבה, האתגר שמציב השטח ואתגרים נוספים הופכים את הדרישה של הבנה טובה של מפקדי המשנה שתי רמות למעלה ורמה מתחת לדרישת סף.

   

  • תחבולה היא לב המקצוע. בכל מערכת אויב יש מרכז כובד ברור (בין שמדובר בשטח שולט, מרכז פו"ש, מבנה מרכזי, רכיב שפגיעה בו מערער את המערכת היריבה ומוציא אותה משיווי משקל). התחבולה בבסיסה היא ניתוח המערכת היריבה, איתור מרכז כובד זה והבנה כיצד לפגוע בו באופן לא צפוי ובמהירות. כך פעלה החטיבה בפיקוד יאיר במלחמת לבנון הראשונה; כך פעל צה"ל ב"חרבות ברזל". לדברי תא"ל (מיל') תמיר, ברצועת עזה פורקה המערכת היריבה באמצעות השילוב שבין מאמץ האש העוצמתית ("מקדם השבירה") – שפגע במנהרות רגע לפני שכוחות היבשה תמרנו לשטח האויב, ושלל מפעילי החמאס את המחסה שבתווך התת־קרקעי – למאמץ התמרון היבשתי שצד והרג את פעילי חמאס שנאלצו להישאר מעל פני הקרקע.[28]
  • האלתור הוא על בסיס המקצוע. יש להיצמד לספרות התורתית ולהוראות המקצועיות בתחום הפו"ש והצק"ח, וכמובן לפנקס הכחול (שכל שנה עם עדכון המהדורה מחליף צבע) המוּכּר והטוב.[29] האלתור, כשהוא נעשה נכון, הוא על בסיס המקצוע (והכל כתוב), ואפשר לומר שהוא למעשה התאמת התו"ל למצב הנתון (האויב, השטח, כוחותינו וכמובן ה־ש'). כאשר הדבר לא נעשה – התוצאות לרוב קשות.

סיכום

עד לאחרונה לחמו כוחותיה של עוצבת האש, בפיקוד תא"ל דן גולדפוס, בח'אן יונס. ב־7 באוקטובר, לחמו בקרבות הבלימה נגד פעילי הנח'בה שתקפו את יישובי עוטף עזה ובסיסי צה"ל בדרום הארץ. בהמשך, מדצמבר 2023 ועד אפריל 2024, פשטו כוחות האוגדה, פגעו בפעילי חמאס, השמידו אמל"ח ותשתיות בקרב משולב, מעל ולפני הקרקע בח'אן יונס ומתחתיה.[30]

בה בעת צריך להתכונן למלחמה הבאה, אם תבוא. ההיערכות הזו מחייבת לשאול שאלות קשות, ובהן מה היה מצב הכשירות של הכוחות, בדגש של כוחות המילואים, לולא הייתה בידי צה"ל האפשרות לנצל זמן להכשרתם? האם בשנים שקדמו למלחמה התאמן צה"ל כהלכה באופן שמדמה היטב את פני המלחמה שתהיה, ומכין את האנשים באופן נכון לאתגרה? בח'אן יונס כבר החל צה"ל ללחום בתת"ק – החלטה שחייבה נכונות ללקיחת סיכונים (בתת"ק נשללים מהכוח רבים מיתרונות צה"ל הרב־חיליים ורב־זרועיים), תעוזה ומיומנות מקצועית. קודם לכן נמנע מכך בכל דרך.

שאלה נוספת נוגעת למשך הלחימה, לדפוסיה ולאופן שבו צה"ל פועל. בעבר דיברו בצה"ל על קיצור משך הלחימה (או לכל הפחות על הוצאת העורף ממעגל הלחימה). במלאת חצי שנה למלחמה אפשר לקבוע שגם זה וגם זה לא קרה. הסוגיה מחייבת חשיבה על המשך המלחמה מבחינת ניהול המלאים וסדרי הכוחות (סדיר ומילואים כאחד), היערכות צה"ל בשטח (ממשל צבאי, הקמת רצועת ביטחון ושאלות נוספות) וכן מאפייניה, שכן ברצועת עזה שינתה חמאס את היערכותה ועברה לנהל מלחמת גרילה; גם צה"ל בתורו צמצם כוחות ועבר לנהל מבצעים התקפיים קטנים בהיקפם.

המלחמה השתנתה מאז החלה, ועברה לשלב השני, בדומה למה שהתרחש ביהודה ושומרון לאחר מבצע "חומת מגן". היא הפכה ל"מלחמת המאסף של צה"ל נגד ההתאוששות של חמאס בתאי השטח שנכבשו, ננטשו, וארגון הטרור חזר לשלוט בהם".[31] גם בשלב זה הוסיף צה"ל ופעל נגד התאוששות זו. דוגמה לכך היא מבצע "ניתוח מקומי" (18 במרס–1 באפריל 2024), שבמסגרתו פשטו כוחות אוגדה 162 על בית החולים שיפאא' בעזה.[32]

גם ברמת הגדוד, בכל יעד שהוטל עלינו לתקוף ישבנו וניתחנו את הדבר כדי לפעול לא רק עם מסה ועיתוי אלא גם בצורה שתבטל כל אפשרות למערכת יריבה מולנו. צריך להניח שחזבאללה יציב מערכת כזו מולנו ולכן גם כאן בלי קיצורי דרך. מחתֵמ"א[33] הייתה ונשארה הגישה המובילה, כי בסופו של יום יש משימה לעמוד בה. קרקע, עצמאות הכוחות, בקיאות בספרות המקצועית, פיקוד משימה (ופיקוד מלפנים) ותחבולה הם בתמצית עיקר הלקחים שיש לקחת הן מספרו של יאיר, והן מהמלחמה ברצועת עזה כדי להצליח במלחמה בלבנון.

המאמר מוקדש לאחיי לנשק מגדוד 697. אלה שייבדלו לחיים, אלה שנפצעו ונאחל להם החלמה מהירה, ומעל לכול אלה שנפלו במערכה: רס"ן (מיל') משה ידידיה לייטר, רס"ם (מיל') יוסף חיים (יוסי) הרשקוביץ, רס"ר (מיל') מתן מאיר, ורס"ר (מיל') סרגיי שמרקין, ושני אנשי צוות הטנק מחטיבה 14 שלחמו עם הגדוד כתף אל כתף ונפלו בעת שלחמו תחת גדוד שכן, רס"ן (מיל') אריה ריין ורס״ר (מיל׳) ניתאי מייזלס זכרם לברכה. מי ייתן ונהיה ראויים לקורבנם.

המחבר מודה לאלוף (מיל') יאיר גולן, אל"ם (מיל') בעז זלמנוביץ, אל"ם ירון סימסולו, אל"ם עידו קס וסא"ל (מיל') אבירם רינג על הערותיהם הטובות למאמר.

הערות שוליים:

[1] הלוי, ה' (2023, 23 במאי). הרצאת הרמטכ"ל בכנס הרצליה. אוניברסיטת רייכמן

[2] שם

[3] מאטיס, ג' ווסט, ב' (2022). אות קריאה: כאוס. משרד הביטחון ומודן, עמ' 122; צה"ל למד בשעתו לא מעט מהניסיון האמריקני בלחימה בערים בעיראק. באנתפאדה השנייה מג"ד 890 דאז, סא"ל אמיר ברעם, אימץ כסיסמת הגדוד משפט שהגו מפקדי חיל הנחתים האמריקני (ככל הנראה מאטיס): "סבלנות, התמדה ולעיתים כדור בין העיניים"

[4] מערכת אתר צה"ל (2023, 7 בנובמבר). הצהרת מפקד פיקוד דרום: "נלחמים בלב העיר עזה, ליבת הטרור, ולא נעצור עד לניצחון". אתר צה"ל

[5] הגדוד הרג, בסיוע טנקים, גורמי סיוע אש ובמגע ישיר כ־150 פעילי חמאס, השמיד תשתיות ואמל״ח אויב ועמד בכל המשימות בצורה מעוררת השתאות. גדוד מילואים במיטבו. זה לא היה בלי מחיר. והמחיר היה יקר. בקרבות נפלו ארבעה מלוחמי הגדוד וכ־60 נפצעו

[6] אורטל, א' (פברואר 2024). מלחמת עזה 2023, והמלחמה שאחריה. מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, עמ' 6–23

[7] קבוצות פקודות שנייה ואחרונה בטרם יציאה למבצע, במסגרתה מתבצעים תיאומים אחרונים בין כלל הכוחות המשתתפים ובה מתחזקת הבקיאות וההבנה של כלל מפקדי המשנה בתוכנית המפקד ובתוכניות הכוחות השכנים. ראו: הפיקוד והשליטה במבצעי כוחות היבשה (אוגוסט 2015). זרוע היבשה, עמ' 137

[8] פינקל, מ' (מאי 2023). תיאום ציפיות: מהו ניצחון במלחמת לבנון הבאה ומהו מחירו. בין הקטבים 39, עמ' 128

[9] שיף, ז' ויערי, א' (1984). מלחמת שולל. שוקן

[10] קהלני, א' (1976). עז 77. שוקן

[11] תמיר, מ' (2005). מלחמה ללא אות. מערכות

[12] יאיר, י' (1990). אתי מלבנון. מערכות

[13] שלח, ע' (2015). האומץ לנצח. ידיעות ספרים, עמ' 173

[14] בנימה אישית, זהו ספר המלחמה הראשון שקראתי (עוד כנער). אבי, אריה פרל, קצין צנחנים שלחם בשורות החטיבה כאיש מילואים ושימש כסגן מפקד פלוגת הרפואה החטיבתית, סירב לספר לי על חוויותיו ממנה. לאחר הקרב בדאמור התפצלה הפלוגה: פלגה אחת, בפיקוד אבי, סופחה לגדוד הסיור החטיבתי, שעליו פיקד אלמוג, ואילו השנייה נשארה עם גוף החטיבה העיקרי. לימים סיפר לי אבא על הנחיתה מהים, על הפחד כשהכוח ספג אש מרגמות, על ארוחה נהדרת שהכינו בקבר שמון בתום הקרב, כיצד דהר עם רופא בג'יפ להציל תינוק לבנוני פצוע (הם "כבשו" לבד בית חולים ומצאו עירוי מתאים), כיצד הדיח מהפלוגה שני רופאים שגילה שבזזו רכוש לבנוני, על הכוח המאולתר שאליו צורף שכבש את ארמון הנשיאות בבירות (וזרקו עליהם אורז), ועל גמר המונדיאל שראה בדירה בעיר. את השאר נאלצתי להשלים מספרו של יאיר

[15] שלח, ע' (2011, 7 בינואר). שאלה כבדת משקל. מעריב

[16] אלמוג, ד' (יוני 2012). מקום המפקד בקרב. מערכות 443, עמ' 29

[17] דרוק, ד' (2022). "הקרב המשולב והמשותף 2014-2006", בתוך: התפתחות הקרב המשולב בצה"ל. (עורך: מ. פינקל). מערכות ומודן, עמ' 297

[18] למעשה, בלילה הראשון נכנס רק חצי מהגדוד בשל חשש מוצדק שבפאתי השטח הבנוי לא יהיו די מבנים ראויים לשהייה לכלל הסד"כ הגדודי. החצי השני חבר בלילה למוחרת

[19] פלוגה מגדוד 8108 שבחטיבת השריון במילואים 679

[20] ברנע, נ' (2024, 16 בפברואר). ביבי לא-לא. ידיעות אחרונות

[21] אלמוג (יוני 2012), עמ' 28

[22] ברונפלד, ש' (2022). הנחיתה בשפך האוולי – "מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה". יסודות 3, עמ' 66

[23] פינקלמן, י' (2008, 19 בנובמבר). תחקיר מבצע ״אתגר כפול״ גדס״ר 5135. חטיבה 35

[24] שמיר, א' (2014). פיקוד משימה. מערכות ומודן, עמ' 19

[25] שם, עמ' 51

[26] שם, עמ' 41

[27] תמיר (2005), עמ' 275

[28] ריאיון עם תא"ל (מיל') משה (צ'יקו) תמיר, כפר דניאל, 19 בפברואר 2024

[29] פנקס כיס שבו ריכוז דגשים והוראות מקצועיות בתחום הפו"ש והתו"ל שניתן לפיקוד הזוטר בצה"ל

[30] גולדפוס, ד' (2024, 13 במרס). הצהרת מפקד עוצבת האש. ח'אן יונס

[31] זיו, י' (2024, 22 במרס). הפעולה בשיפא הייתה יריית הפתיחה של 'מלחמת חרבות ברזל השנייה'. N12

[32] לוי, ש' (2024, 1 באפריל). מחבלים מתאבדים ותיעוד מ־7 באוקטובר: פרטים חדשים על המבצע בשיפא. מאקו

[33] מרכז כובד, נכסים חיוניים, תורפּות, מה יכריע, איך יכריע

המפקד הראשי | מאת גל פרל

רשומה רגילה

הספר שבו תיאר הגנרל (והנשיא) אייזנהאור כיצד פיקד על כוחות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה הוא ספר מרתק, הן בתחומי האסטרטגיה, הניהול והפיקוד והן בכל האמור ביכולת לרתום בעלי ברית למטרה משותפת. אף שהוא היה חסר בניסיון קרבי, מעטים ישוו לו כאסטרטג וביכולתו לחבר יריבים לכדי צוות יעיל ומנצח.

ספרו של הגנרל (והנשיא) דווייט ד. אייזנהאור ("אייק"), "מסע שחרור אירופה" (הוצאת כתבים, 1951), שבו תיאר כיצד פיקד על כוחות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, עסק בפיקוד צבאי ברמה האסטרטגית, מה שכמובן לא פתר את המחבר מעיסוק תדיר ברמות האופרטיבית והטקטית. 

בינואר 1940 שב לארצות הברית הקולונל אייזנהאור, קצין חי"ר בצבא היבשה האמריקני ששימש כקצין מטה תחת הגנרל מקארתור בפיליפינים, והוצב כקצין מטה של הדיביזיה ה־15 של חיל הרגלים. שם, כתב, בא שוב "במגע עם שני יסודות עקרוניים של המאמץ הצבאי – אנשים וכלי־נשק" (עמוד 7).

בין אוגוסט לספטמבר 1941 הוא השתתף ב"תמרוני לואיזיאנה", שורת תרגילים שבמסגרתם ביקש הצבא לבחון תפיסות ואמצעי לחימה חדשים, כמו גם איכות מפקדים, שיזם ראש מטה צבא היבשה דאז, הגנרל ג׳ורג׳ מרשל. התרגילים בחנו גם רעיונות חדשים בדבר ניהול קרב משולב רב־חילי ורב־זרועי. רבים מלקחי התמרונים הללו הפכו לתפיסות ההפעלה של הכוחות לאחר שארצות־הברית נכנסה למלחמה בדצמבר אותה שנה. רבים מהמפקדים באותם תמרונים, ובהם עומר בראדלי, מארק קלארק, ג׳ורג׳ ס. פאטון, וכאמור אייזנהאור בלטו במהלך המלחמה ומונו לתפקידי מפתח בצבא במערכה מול גרמניה.

סמוך על אייק

ביולי 1942, והוא כבר גנרל, עמל על תכנונו והוצאתו לפועל של מבצע "לפיד", פלישת צבאות בעלות הברית לצפון אפריקה. אז, כתב, הודיע לו הגנרל מרשל כי מונה "לשמש כמפקד הראשי של חיל המשלוח מטעם בעלות הברית" (עמוד 72). היה זה מינוי מפתיע, שכן לאייזנהאור לא היה כל ניסיון קרבי, והוא מעולם לא פיקד על כוחות בקרב. 

בפברואר 1943 התרחש הקרב במעבר קסרין שבתוניסיה, מעבר הרים בהרי האטלס שאורכו כשלושה קילומטרים. כוחות הציר בפיקוד הפילדמרשל ארווין רומל הפתיעו את כוחות הגייס השני בפיקוד גנרל לויד פרדנדאל, הביסו אותם והדפו אותם יותר מ־80 ק"מ מערבית למיקומם עד למעבר פאיד. היה זה הקרב הראשון בקנה מידה גדול של כוחות אמריקנים וגרמניים במלחמת העולם השנייה. הכישלון בקרב גרם לזעזוע קשה בפיקוד בעלות הברית.

מיד לאחר הקרב הכושל במעבר קסרין, כתב, "מיניתי את הגנרל פאטון כמפקד הגייס השני במקום גנרל פרדנדאל" (עמוד 141). אמנם, הלכה למעשה, הדיח אייזנהאור את פרדנדאל, אך הוא לא השפיל ולא פגע בכבודו של מי שפיקד על כוחות בקרב. פרדנדאל נשלח לארצות הברית עם כל ההערכה של מפקדיו על כך שניסה כמיטב יכולתו. הוא הועלה לדרגת לוטננט גנרל ועמד בראש הארמייה השנייה שעסקה בעיקר באימון הכוחות לפלישה לנורמנדי. יש מה ללמוד מזה גם אצלנו. 

במקביל, הבחירה בפאטון, קצין פרשים ושריון שבלט כמפקד לוחמני וכטקטיקן מבריק, הוכיחה את עצמה. "הנהגתו הסוערת של פאטון והמשמעת החמורה, שהוא התקין בגייס השני, החיוהו עד מהרה והעלו את כושרו הקרבי עד לשיא. החיילים כבר היו מנוסים בקרבות והם למדו להעריך כראוי את האימונים, המשמעת ומהירות הפעולה" (עמוד 142). 

אייזנהאור הטיל על פאטון לפקד על מתקפת הנגד שזכתה לכינוי קרב אל־גואטר. חוד החנית של הגייס שעליו פיקד היתה דיביזיית החי"ר ה־1, "האדומה הגדולה אחת", בפיקוד גנרל טרי אלן. בליל ה־16 במארס, צעדה הדיוויזיה של אלן כשבעים קילומטרים בגשם זלעפות, הדפה את הכוח הגרמני, תפסה עם שחר את גפסה, ואז התקדמה כ־15 קילומטרים לעבר גאבס ותפסה את אל גואטר.

את הדיביזיה הוביל גדוד הריינג׳רס (קומנדו) הראשון, בפיקוד לוטננט־קולונל ויליאם דארבי. הגדוד הסתנן דרך מערך האויב בנתיב נסתר שפילס בהרים ותקף את המערך האיטלקי מן העורף בהפתעה, כשבמקביל תקף רג׳ימנט החי"ר ה־26 מן החזית. האיטלקים נתפסו "עם המכנסיים למטה", והריינג׳רס ניצלו את מלוא יתרונה של ההפתעה, הרגו רבים מהם ושבו את השאר.

לאחר שנערכה להגנה הדיביזיה בלמה שם שתי דיביזיות פנצרים, איטלקית וגרמנית. היכולת האמריקנית ללחום ולנצח גם בשדות הקרב של מלחמת העולם השנייה זכתה להוכחה. מנגד, חוסר ניסיונו בלחימה עמד לו לרועץ בחזית זו וניכר כי המשגים שנעשו היו "שכר הלימוד" שלו. מנגד, זה טבעה של המלחמה, ולא ניתן לרכוש ניסיון קרבי מבלי לקחת חלק בלחימה.

בספר עמד אייזנהאור על "ערך האימונים. אימון טכני, פסיכולוגי וגופני הוא הנשק האחד שכל אומה יכולה לתתו לחייליה בטרם תשלח אותם" (עמוד 148) לשדה הקרב. "הואיל והמלחמה מפתיעה תמיד את הדימוקרטיות עליהן להשלים אימון זה בימות שלום" (עמוד 149), כתב. לקח זה נותר נכון, במיוחד לאור מלחמת "חרבות ברזל".

בקרב הבא, ביולי 1943, פיקד אייזנהאור על כוחות בעלות הברית בכיבוש סיציליה. הגרמנים ביקשו "להתקיף את הדיביזיה האמריקנית ה־1 ליד גילה. הדיביזיה טרם ירדה אל החוף וההתקפה איימה לחדור עד לשפת הים. אך האויב היה חסר יחידות תומכות וביחוד תותחים וחיל רגלים. פעולתה האמיצה של הדיביזיה ה־1, שנתמכה בהתמדה על־ידי יחידה מוטסת ותותחי הצי, הדפה את התקפה הנגדית לאחר כמה שעות של מלחמת פגע־וברח" (עמוד 164). היו אלה, שוב, הגנרל פאטון, מפקד הארמייה ה־7, והריינג׳רס בפיקוד דארבי שהדפו את המתקפה.

"פאטון היה תלמיד נבון של תורת המלחמה, שהעריך תמיד את ערך המהירות בניהול הפעולות. לעתים קרובות מאפשרת מהירות התנועה את צמצום יתרונותיו הזמניים של האויב, אך חשוב מזה – המהירות מאפשרת את ניתוחה המלא של כל הזדמנות נוחה ומונעת מהאויב כל אפשרות להתארגן מחדש" (עמוד 165).

יש כאלו שגורסים כי המהירות צריכה להימנות בין עקרונות המלחמה של צה"ל. גם אם לא, הרי שהמהירות חשובה ופאטון, שהניע את הארמייה שלו בקצב מבצעים מהיר הוכיח זאת. כאשר הבריטים, בפיקוד גנרל מונטגומרי, "נתקעו" בדרכם צפונה, הוא שינה את תוכניותיו ותקף את חלקו המערבי של האי. הארמייה ה־7 ביצעה נחיתת סער אמפיבית וכבשה את בירת האי, פאלרמו. בהמשך השיג פאטון את כוחותיו של מונטגומרי וכבש את מסינה.

ההישגים המבצעים לא מנעו מאייזנהאור להדיח את פאטון, לאחר שהאחרון סטר לכמה חיילים שסבלו מהלם קרב. גם אז נמנע מלבייש את פקודו וחברו. פאטון מונה למפקד קבוצת ארמיות מדומה, במטרה להטעות את הגרמנים, שהעריכו אותו מאוד.

מבצע שהיה חייב להצליח

מבצע הפלישה לצרפת כלל כ־175,000 חיילי בעלות הברית, כ־50 אלף כלי רכב – מאופנועים ועד טנקים ודחפורים משוריינים, כ־11,000 כלי טיס ו־5,333 אוניות וכלי שיט אחרים. ביוני 1944 ההחלטה הקשה ביותר לא היתה האם לפלוש לצרפת, אלא מתי? מזג האוויר היה פחות ממיטבי ובתנאים שכאלה כלל לא היה ברור אם כדאי לפלוש.

החזאי הראשי של המפקדה הודיע כי בין הלילה של ה־5 ביוני לצהריי יום המחרת צפוי חלון של מזג אוויר נוח, אבל האם יהיה בידי הכוחות די זמן בכדי שיוכלו להקים ראש גשר בחופי מערב אירופה? המשא הכבד הזה נח על כתפיו של אדם אחד בלבד, מפקד כוחות בעלות הברית, הגנרל דווייט אייזנהאור

למרות הסיכונים הוא קיבל את "ההחלטה להתחיל בהגשמת התכנית ב־6 ביוני" (עמוד 236). כך, במשפט לקוני, תיאר את הדרמה שבהחלטה על הפלישה לצרפת. מבצע, שכדבריו, לא הכין לו תכנית חלופית ולכן היה חייב להצליח.

ב־5 ביוני בערב נסע "אל הדיביזיה האמריקנית ה־101, אחת היחידות שמפקד התעופה כה הרבה להטיל ספק ביעילות השתתפותה. מצאתי את האנשים במצב רוח טוב ורבים מהם התבדחו וטענו שאין כל סיבה לדאגה, כי, טענו, הדיביזיה ה־101 נמצאת במקום והכל יעשה על הצד היותר טוב. נשארתי אתם עד אשר האחרון בהם נתרומם מהקרקע, קרוב לשעת חצות" (עמוד 237), כתב.

למחרת בבוקר, כתב, "הדין־וחשבון הראשון הגיע מיחידות הצנחנים, שאותן ביקרתי רק שעות ספורות קודם לכן, והדברים נכתבו בנעימה מעודדת ביותר" (עמוד 238). לדבריו, הפעולות בגזרת חוף יוטה, "שהיו כרוכות בתיאום הנחיתה האמפיבית עם פעולת הצנחנים האמריקניים, התנהלו בצורה משביעה רצון" (עמוד 238). בין אלו, היו למשל, הצנחנים מפלוגה ה' (Easy) המפורסמת מגדוד 2 שברג׳ימנט ה־506 שבדיוויזיה המוטסת ה־101.

קפטן ריצ'רד וינטרס פיקד על תריסר מלוחמי ומפקדי הפלוגה בפשיטה על סוללת התותחים באחוזת ברקור, שאיימה לפגוע בכוחות הנוחתים בחוף יוטה. הצנחנים בפיקוד וינטרס הרגו כמה מחיילי הסוללה והשמידו את התותחים. היה זה מבצע מבריק, שבו באו לידי ביטוי מנהיגות קרבית ויוזמה טקטית במיטבם. מרבית המשתתפים בפשיטה עוטרו על אומץ הלב שהפגינו ובהם וינטרס, שעוטר על גבורתו בפשיטה בצלב השירות המצוין (העיטור השני בחשיבותו בצבא האמריקני).

"הדיביזיות ה־1 וה־29, שערכו את ההתקפה באומהה הצליחו לבסוף לנשל את האוייב מעמדותיו, והן התקדמו במהירות לפנים הארץ. כיסי־התנגדות מבודדים עדיין החזיקו מעמד, ומעבר אחדים מהם ניתכה אש ארטילריה מטרידה על חופינו ואניות־הנחיתה שלנו. היתה לי שעת כושר לקחת דברים עם הגנרל בראדלי ומצאתיו, כתמיד, חזק ברוחו ובטוח בתוצאה הסופית" (עמוד 238).

הקרבות בנורמנדי נמשכו עוד כשלושה חודשים, במהלכם איבדו כוחות בעלות הברית את התנופה בה זכו. אז החזיר אייזנהאור, שמעולם לא ויתר על שירותיו באמת, את פאטון לחזית, מינה אותו למפקד הארמייה ה־3 והטיל עליו להוביל את מבצע "קוברה", במסגרתו שטפו כוחותיו דרך הקווים הגרמנים וביצעו קרב הבקעה ופריצה לבריטני.

פאטון העביר שש דיוויזיות דרך הפירצה באזור שבין אבראנש לפונטובול בתוך 72 שעות, וכוחותיו תקפו לכל ארבעת הכיוונים בו זמנית כיתרו מאות אלפי גרמנים. ועדיין, היתה זו הנחיתה המוצלחת בנורמנדי שפתחה את החזית המערבית כנגד גרמניה, והפכה את תבוסת גרמניה לשאלה של זמן.

מהפלישה למד אייזנהאור כי "תכנית־קרב מנסה בדרך כלל להציב תמרורים אף למרחב־התקוות המרוחקות, כך שאין לך שעת כושר לניצול מרובה ככל האפשר, שתוחמץ בגלל אי־ידיעתם של החיילים את כוונותיו של המפקד. שלבים אלה של התכנית אינם מכילים הוראות קבועות כמסמרות; הללו משמשים אך ורק כציוני־דרך" (עמוד 241). לדבריו, "תכנית־קרב מעולה צריכה להיות גמישה, הן לגבי מרחב גיאו־גרפי והן לגבי הזמן, כך שהיא תוכל להתאים את עצמה בתדירות לגורמים המשתנים בעקבות בעיית הקרבות, ועל־ידי כך ניתנת האפשרות להשיג את מטרתו הסופית של המפקד. דבר בלתי נמנע הוא, שחוסר־גמישות מכשיל את מטרתו" (עמוד 241). לימים סיכם תובנה זו במשפט: "התוכניות חסרות כל ערך, אך התכנון הוא הכל".

למהדורה העברית הוסיף אייזנהאור נספח על החטיבה היהודית הלוחמת שבצבא הבריטי, וציין שתרגום הספר הוא הזדמנות "להצדיע לכבוד לוחמי היחידה אפופת הגבורה" (עמוד XI). כך למשל, כתב, באפריל 1945 "החטיבה היהודית הלוחמת צלחה את הסניו בחלקו העליון, הציבה ראש־גשר, וחשה לגלות את עקבות האוייב הנחפז בנסיגתו. היא נתקלה בהתנגדות נוקשה" (עמוד 454). אך החטיבה לא עצרה ועמדה במשימה. כמה וכמה מבוגריה רתמו את הניסיון הקרבי שרכשו בשורותיה לטובת צה"ל, ובין הבולטים שבהם ניתן למנות את הרמטכ"ל חיים לסקוב והאלופים ישראל טל, אהרון יריב ומאיר זמיר.

הספר שכתב אייזנהאור הוא ספר מרתק, הן בתחומי האסטרטגיה, הניהול והפיקוד והן בכל האמור ביכולת לרתום בעלי ברית למטרה משותפת. אף שהוא היה חסר בניסיון קרבי, מעטים ישוו לו כאסטרטג וביכולתו לחבר יריבים לכדי צוות יעיל ומנצח.

ספר לא ראוי לקריאה | מאת גל פרל

רשומה רגילה

מעולם לא כתבתי על ספר את המשפט הזה, אבל למרות שחשוב לכתוב על מתקפת הפתע ב־7 באוקטובר, בתצורתו הנוכחית הספר הזה לא ראוי לקריאה.

הספר "אוגדת עזה נכבשה" מאת אילן כפיר (הוצאת ידיעות ספרים, 2024) ביקש לספר את סיפורה של מלחמת "חרבות ברזל", תוך התמקדות ביום הנורא ב־7 באוקטובר 2023. בספר תיאר כפיר בתמצות רב, תוך הסתמכות כמעט אך ורק על מידע שפורסם בתקשורת, ולא על מחקר יסודי וראיונות, את הדרך למלחמה ואת התקפת הפתע של החמאס. כן תיאר כפיר כיצד הוכרעה אוגדת עזה, וגם את גבורתם של תושבים, לוחמי כיתת כוננות, שוטרים, לוחמי צה"ל ומפקדים שמנעה תבוסה מוחלטת.

כך למשל, תיאר כיצד אלוף (במיל') יאיר גולן, אשר "החל את שירותו בצנחנים, היה אלוף פיקוד וסגן הרמטכ"ל" (עמוד 111), ירד לדרום לחלץ אזרחים מהתופת. כשעיתונאי "הארץ" ניר גונטז' סיפר לו שבנו נמצא במסיבה ברעים השיב: "אני הולך להביא אותו" (עמוד 111). הוא נסע עם רכבו לשטח עד לנקודה שאליה החביר את בנו של גונטז' ואחרים. "גולן חילץ אותם, ובדרך אסף צעירים נוספים" (עמוד 112).

במקרה אחר, הסתפק בתיאור לקוני בהרבה, כשתיאר את עמידת הגבורה של אלוף (במיל') יוסי בכר, תושב קיבוץ בארי, כנגד המחבלים שחדרו לקיבוץ. בכר "מבכירי חטיבת הצנחנים וחבר הקיבוץ, מנהל מולם קרב יחיד. הוא עולה לנקודת תצפית ובכל פעם שהוא מזהה חוליות, הוא יורה לעברן. אמו, שהיתה בממ"ד בשכונת הוותיקים שבקיבוץ, נרצחה" (עמוד 125).

סיפור דרמטי מאותו היום שנקרא כסרט אקשן ודומה שכאילו נכתב בהוליווד הוא סיפורו של אלוף (במיל') נעם תיבון, "שהחל את שירותו הצבאי בסיירת מטכ"ל ובהמשך עשה תפקידי פיקוד בחטיבת הצנחנים" (עמוד 144). כששמעו הוא ואשתו על ההתקפה, יצאו לחלץ את בנם, אמיר, ומשפחתו שהתגוררו בקיבוץ נחל עוז.

בדרך לקיבוץ פגשו תיבון ואשתו בחבר, אלוף (במיל') ישראל זיו. "שניהם הכירו בצנחנים. ישראל מח"ט, נעם מג"ד 202" (עמוד 144). כמו תיבון גם זיו, "מפקד בכיר בצנחנים, בעבר מפקד אוגדת עזה וראש אגף מבצעים במטכ"ל, הגיע בגפו בשבת בבוקר לאזור העוטף. הוא חבר ללוחמים סמוך לאנדרטת "חץ שחור", נפגש עם חברו, אלוף (במיל') נעם תיבון, ומשם המשיך לקיבוץ בארי והחל לחלץ תחת אש משפחות" (עמוד 125).

תיבון חבר ללוחמי מגלן. "בפריצה לקיבוץ הם נתקלים במחבלים ראשונים, הורגים שישה ומתפצלים. נעם ממשיך לכיוון הבית של אמיר. הוא דפק על חלון הממ"ד. "אבא הגיע", צעק. אחת הנכדות זיהתה מיד: זה סבא, זה סבא". נעם חילץ אותם מהמקלט למקום בטוח" (עמוד 145).

הפתעת המלחמה?

בשלהי הספר תיאר כפיר את המתקפה של צה"ל ברצועת עזה, התמרון היבשתי שעליו פיקוד אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן. לדבריו, "המלחמה חשפה את יכולת התמרון ולחימת הגבורה של חטיבות החי"ר בסדיר ובמילואים ואת השילוב המבצעי הטוב עם חיל האוויר, השריון והתותחנים" (עמוד 255).

כפיר תיאר את לחימת החטיבות והאוגדות. כך למשל, ציין כי "על אוגדה 98, אוגדת האש, מפקד תא"ל דן גולדפוס, שהחל את השירות הצבאי שלו בשייטת 13, הגיע לתפקיד סגן מפקד היחידה, ובהמשך פיקד על חטיבת הנח"ל והיה קצין חי"ר וצנחנים ראשי" (עמוד 256). האוגדה בפיקודו לחמה בחאן יונס, וכוחותיה פגעו בפעילי חמאס רבים, השמידו תשתיות טרור ותפסו אמצעי לחימה מעל ומתחת לקרקע. אבל כפיר כמעט שלא תיאר זאת.

את חטיבת הצנחנים והקומנדו 551 – "עוצבת חצי האש", הגדיר כפיר (לא ברור מדוע, ובכלל נראה לי שהתקפת פעילי הנוח'בה ראויה יותר להגדרה הזו) כהפתעת המלחמה. "חטיבת הצנחנים והקומנדו 551 – "עוצבת חצי האש" – היא חטיבת המילואים הרביעית של הצנחנים במילואים. מדובר בחטיבה איכותית עם יוצאי גדס"ר הצנחנים־סיירת, פלחה"ן ועורב, ויוצאי יחידות מיוחדות. החטיבה לחמה בקרבות צפון הרצועה ובבית חאנון, וגדוד ההנדסה שלה, גדוד 8219, לחם בקרבות בדרום הרצועה. מפקדה הוא אל"מ עידו קס, ומפקד הגדס"ר בחטיבה הוא סא"ל איתמר גרוסמן. ב־31 בדצמבר 2023 שוחררו אנשי המילואים של החטיבה. מפקד אוגדה 162, תא"ל איציק כהן, החמיא לחטיבה על ביצועיה במלחמה. בפיצוץ של פיר ממולכד ב־10 בנובמבר נפלו ארבעה לוחמים מגדוד 697 של החטיבה" (עמוד 252).

כמי שלחם בשורותיה כקצין צנחנים אין לי מושג על איזו הפתעה הוא מדבר. החטיבה פעלה היטב (ואני גאה שהייתי חלק ממנה), כפי שהיה צפוי שתפעל לאור העובדה שבשנים שקדמו למלחמה הוכנה אליה היטב.

כפיר, כתב צבאי לשעבר שכצנחן במילואים היה בכוח הראשון שצלח את התעלה במלחמת יום הכיפורים, יודע לספר סיפור והספר נקרא בנשימה עצורה, על אף שאת מרבית האירועים הכרתי וידעתי את הסוף (כלומר עד לנקודת יציאת הספר לאור, מהסוף אנחנו רחוקים). אבל גם בספר הזה הוא חוזר (איפה היה העורך????) על אותן תקלות שאפיינו ספרים אחרים שלו. טעויות עובדתיות שקל היה להימנע מהן באמצעות בדיקה פשוטה בגוגל.

כך למשל, קצין 669 שנהרג בשג'עייה היה בן שלי ז"ל (ולא בן שלו), יאיר גולן לא נתקל במחבלים, תא"ל דדו בר־כליפא לא התחיל את שירותו בנח"ל אלא בגולני, סא"ל סהר מחלוף ז"ל היה קצין הקשר של אוגדת עזה (ולא קצין התשאול האוגדתי. אגב מה זה??????).

ניכר שהמחבר ביקש להיות הראשון שהוציא ספר על המלחמה (הוא לא. קצין מחטיבה 551 כבר פרסם ספר וכך גם אחרים). זהו אמנם הספר הראשון שתיאר תיאור שלם של אירועי ה־7 באוקטובר, אבל הטעויות כה רבות עד שקשה לברר את המוץ מהתבן. גם השאלות והביקורת של המחבר חסרות מאוד.

ריבוי הטעויות מצביע על כך שמוטב היה לחכות עם הספר עד לראש השנה לפחות. ולחלופין לתת למישהו שבקי בפרטים לעבור עליו (טעויות בשמות של הרוגים זה דבר שלא יעשה). בקיצור מוטב היה שספר לא היה רואה אור כעת. בתצורתו הנוכחית הוא לא ראוי לקריאה.

"מחר נדפוק אותם" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

בספרו "מסכת הפיקוד" ניתח ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן כיצד מצביאים עוטים מסכה שמסתירה מפני אנשיהם את חסרונותיהם ומציגה אותם כמנהיג הדרוש להם. יש מי, קבע, שהפגין הירואיקה מוגזמת, יש מי שגילה גבורה מזויפת, ודווקא אלו שנמנעו מ"לשחק אותה" גיבורים, הצטיינו.

זר שהיה מסתובב בלילות ובשבתות בינות אוהלי החיילים בבסיס הטירונים של הצנחנים בשנת 2002 היה עשוי לראות מראה מוזר: טירון יושב וקורא ספר היסטוריה צבאית שעסק בדמות המצביא דרך ארבעה מצביאים בולטים בהיסטוריה. לא חומר קריאה נפוץ בקרב טירונים בצנחנים ולא בטוח שגם בקרב הקצונה הבכירה. ועדיין אמי, שהיתה בשעתו העורכת הלשונית של המהדורה העברית של הספר, נתנה לי אותו וחשבה שאמצא אותו מעניין. כרגיל, היא צדקה.

אין מי שהיצר התיאטרלי חזק אצלו, כתב ההיסטוריון הבריטי הנודע ג'ון קיגן בספרו "מסכת הפיקוד" (הוצאת דביר, 1993), "כמו אצל מי שאמור להוביל אחרים, תוך סיכון חייהם. מה שידוע לאנשים אודותיו צריך להיות מה שהם מקוים שמצוי בו ודרוש להם. מה שאל להם לדעת על אודותיו, חייב להיות נסתר מהם בכל מחיר" (עמוד 20).

לדבריו, "מנהיגם של אנשים בלחימה יכול להציג את עצמו לפני הנוהים אחריו רק מבעד למסכה שיתקין לעצמו, אבל המסכה צריכה להציג אותו לעיני בני־זמנו ומקומו כמנהיג אותו הם מבקשים ולו הם זקוקים" (עמוד 20). כאמור, קיגן בחר לנתח את מסכת הפיקוד הזו דרך סיפורם של ארבעה מצביאים בולטים בהיסטוריה שהדגימו מנהיגות הירואית, אנטי־הירואית, לא הירואית וגבורה מזויפת. בפרק האחרון ניתח את הפיקוד הפוסט־הירואי שבמחצית השנייה של המאה ה־20 ואת אתגרי המצביאות נוכח הנשק הגרעיני.

מנהיגות אנטי־הירואית

כדוגמה למצביאות אנטי־הירואית הביא המחבר את הגנרל ארתור ולסלי, הלוא הוא הדוכס מוולינגטון. בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט מכלאו שליט צרפת, נפוליאון בונפארטה, אסף סביבו צבא והפך שוב לשליטה של צרפת למשך כשלושה חודשים (שכונה לימים "שלטון מאת הימים"). המעצמות האירופאיות, שהבינו את הסכנה שטמונה בו לשלום העולם, נחלצו מיד לפעולה במטרה להביסו. השיא, כפי שתואר בספר, היה בקרב ווטרלו ביוני אותה שנה.

מול נפוליאון ניצב אז וולינגטון, שהחל את דרכו "כסגן משנה (Ensign) בגדוד הרגלים ה־73" (עמוד 106) ורכש לעצמו מוניטין כמפקד קרבי מעולה בהודו ובחצי־האי האיברי. וולינגטון היה מפקד ריכוזי שהקפיד להימצא סמוך לקו החזית וללחימה, בכדי שיוכל להשפיע על מהלך העניינים.

וולינגטון נמצא תמיד סמוך לקו החזית, ניהל בעצמו את חילותיו ותכנן בקפידה את הקרבות שהביסו את נפוליאון. זהו אחד משני הפרקים המצוינים שבספר (השני עסק בגרנט) שתיאר היטב את סגנון הפיקוד של וולינגטון, חייל של חיילים, ששילב בהצלחה בין הובלת חייליו מלפנים לפיקוד מעמדה שולטת על הגייסות. מרבית זמנו הוא היה מטה של איש אחד (אף שרשמית איושו תפקידי המטה), והקפיד להיות אחראי לתחומי הלוגיסטיקה, המודיעין והמבצעים. הדבר נבע הן משום שקציני המטה היו חסרי ניסיון והכשרה רלוונטיים והן משום אופיו הריכוזי.

וולינגטון נהג להתייצב בקו הקדמי כשהמצב חייב זאת, אם כי בניגוד לאלכסנדר הגדול, שבמנהיגותו ההירואית עסק הפרק הראשון בספר, עשה כן רק כשלהבנתו המצב חייב זאת. גם יריבו נפוליאון נהג כך. בשנת 1796, למשל, בלודי שבצפון איטליה, כשנקלעו כוחותיו למצב קשה מול הצבא האוסטרי, הכריע נפוליאון את הקרב "בהובילו הסתערות כידונים על גשר נהר אדה" (עמוד 120).

נכונות המפקד הצבאי "לעמוד בגופו בין האויב ובין השורות הראשונות של אנשיו, הנושאים את עיניהם אל מופת התנהגותו אל מול הסכנה" (עמוד 120) היא תנאי לפיקוד שדה מוצלח. ועדיין ככלל, וולינגטון העדיף לשלוט מאחור ופיקד מלפנים רק כשנדרש לכך. בקרב ווטרלו הוא בהחלט נדרש לכך, בלשון המעטה, והקרב היה המבחן העליון שלו.

"בשום קרב, לא טרחתי כה הרבה" (עמוד 94), אמר והוסיף, "באלוהים! אינני מאמין שהדבר היה נעשה לולא הייתי שם!" (עמוד 104). היה בכך מן הצדק, שכן דומה שבקרב עצמו נכח בכל מקום, ופיקח מקרוב על כל מהלך.

באחד מרגעי המפתח בקרב, הורה נפוליאון להכניס ללחימה את עתודת המשמר הקיסרי, רגימנט העילית שלו שמעולם לא הובס בקרב. "וולניגטון פקד על חיילי המשמר הבריטי לשכב. כשנכנסו הצרפתים לטווח אש הרובים, הוא פקד: "המשמר, קום. היכון, אש!" המטח הלם בחוד השדרה הצרפתית בעוצמה שהדפה אותו, פיזית, לאחור, כתיאור משקיף. חלק מהצרפתים הספיק להשיב אש, אולם או אז נעו הבריטים קדימה ברובים מכודנים בעוד גדוד הרגלים הקל ה־52 יורה מטחים מן האגף. שדרת המשמר הקיסרי החלה להתפזר מאחור ועד מהרה נמצאה כולה נוהרת על עקביה לנקודת מוצאה" (עמוד 102).

היתה זו המתקפה האחרונה של הצרפתים. לאחריה, הבריטים מן הצד האחד כסדן, והפרוסים בפיקוד בליכר שהגיעו מן האגף ששימשו כפטיש, סגרו על הכוח הצרפתי והביסו אותו, פעם אחת אחרונה.

מנהיגות לא הירואית

את הגנרל יוליסס ס. גרנט, מפקד צבא האיחוד (הצפון) הביא קיגן כדוגמה למצביא לא הירואי. פילוסופיית המלחמה של גרנט היתה פשוטה לכאורה, אבל מקריאת הספר עולה שהוא דבק בה בטוב וברע עד לניצחון. "גלה היכן האויב, תקוף אותו מוקדם ככל שתוכל, הנחת עליו מהלומה כבדה ככל שתוכל, והמשך להתקדם" (עמוד 192), אמר ועשה.

ניכר כי קיגן האמין כי המפקד הבכיר צריך לצמוח מתוך הדרגים, ולבלוט גם ברמות הטקטיות כמפקד שדה, בכדי שיוכל להבין ברגליו את הקשיים של מי שיטיל ללב הקרב. גרנט למשל, הוסמך ב־1843 "לקצונה בחיל־הרגלים" (עמ' 179), ושירת בגדוד הרגלים ה־4. כעבור שלוש שנים לחם במלחמה עם מקסיקו.

בקרב פאלו־אלטו, למרות שהיה מ"פ מפקדה, "נטל את הפיקוד על פלוגה והוביל אותה בהתקפה על האויב" (עמ' 181). הוא זכה בציון־לשבח בקרב על מקסיקו־סיטי, כאשר "במהלך הלחימה על חומות העיר גילה נקודת־שליטה בכנסייה שבאחד הפרברים, הציב הוביצר־קל בצריח הבניין והנחית משם אש על אחד המעוזים של המקסיקנים" (עמ' 181). כעבור שנתיים השתחרר מהצבא כסרן ופנה לעסקים (שבכולם כשל). עם פרוץ מלחמת האזרחים התגייס גרנט לצבא האיחוד ומונה למג"ד חי"ר. בהמשך עלה בסולם הדרגות במהירות למפקד ארמייה.

"כמו וולינגטון, שתמיד עלה על קציניו בניחוש ׳מה בצד השני של הגבעה׳, גם גרנט ניחן בחוש מפותח ביותר של פני־השטח" (עמוד 209), אותה יכולת לקלוט במבט חטוף את האפשרויות הגלומות בשטח ולנצלן לטובתו. 

באפריל 1862, בסוף יום הקרב הראשון בשילה במלחמת האזרחים האמריקנית, ישב מפקד ארמייה מצבא האיחוד (הצפון), הגנרל יוליסס ס. גרנט, בגשם תחת עץ. צבא הקונפדרציה (הדרום) הנחית על צבאו מכה קשה באותו יום והאבדות היו רבות. גנרל ויליאם שרמן, שהיה חברו למחזור בווסט פוינט ופיקד בקרב על דיוויזיה, ניגש אליו וכמו אחרים ביקש להמליץ לו לסגת. השטן עבר עלינו היום, אמר שרמן. גרנט שאף מן הסיגר, הרמץ שהתלקח האיר את פניו. "כן. אבל מחר נדפוק אותם" (עמוד 167), ענה. וכך היה.

הגנרל דייוויד פטראוס, מפקד כוחות הצבא האמריקני בעיראק ב־2007, סיפר בשעתו כי הסיפור עמד לנגד עיניו בימים הקשים שבהם הוביל את יישום אסטרטגיית "הנחשול". בראשית הדרך נתקלה האסטרטגיה, שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה תמורת שיתוף פעולה, בקשיים ולא פעם גבו המחבלים מחיר כבד מכוחותיו. "מחר נדפוק אותם", נהגו הוא ופקודיו לומר. בסופו של דבר האסטרטגיה הביאה לרמה גבוהה יותר, אם כי לא מוחלטת, של יציבות וסדר, שאפשרה את נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה ב־2011.

גם בשילה זה עבד. עוד באותו יום קשה גרנט "הזעיק תגבורות שבואם יכול היה להפוך את מגמת פני הדברים" (עמוד 165). בנוסף "אלת־המזל הטתה חסד לאמיצים. המפקד הדרומי נהרג בהתקפה בגזרה המרכזית ומפקדי־המשנה שלו לא טרחו למנוע בעד גרנט מלסגור את הפרצה שנוצרה בחזיתו" (עמוד 166). כוח תותחנים שהתמקם באגף הנהר זיהה את התקפת צבא הקונפדרציה ושבר אותה באש פגזים. למחרת, בעוד תגבורות צבא האיחוד זורמות לשדה הקרב, גרנט "ריכז כמה גדודים מול גזרה בקו הקונפדרטים, שהבחין כי קרובה היא להיבקע. "ערכתי אותה במבנה־התקפה וצעדתי איתם קדימה… לאחר צעידה לתוך טווח רובים [ההדגשה במקור] נעצרתי והוריתי לכוחות לעבור," כתב. "ניתנה פקודת ׳הסתער׳, שבוצעה תוך שאגות ופריצה קדימה, ואז נשברו חיילי האויב האחרונים" (עמוד 205). 

יש לציין שגרנט לחם במלחמה שבה, לראשונה מזה כ־200 שנים חל שינוי טכנולוגי דרמטי. מלחמת האזרחים האמריקנית היתה, במובנים רבים, המלחמה המודרנית הראשונה, בשל המהפכה התעשייתית, אמצעי התקשורת, גיוס ההמונים ואפילו סיקור המלחמה בתקשורת. גרנט, שפיקד בשיא המלחמה על צבא האיחוד כולו נדרש להפעיל כלים שונים מאלו שלהם נדרש וולינגטון ואפילו אלכסנדר מוקדון. "הוא נזקק לאמצעי־פיקוד אחרים. מה היו אלה? בראש־ובראשונה השדרים הכתובים שהועברו תכופות בטלגרף" (עמוד 206). כלים אחרים היו הרכבות וספינות הנהר שסייעו לו לשנע כוחות ולהעביר אספקה במהירות.

אף שגרנט התקשה לפענח את יריבו הגדול, הגנרל רוברט א. לי מפקד צבא הקונפדרציה, לבסוף "חדר גרנט למוחו, עד כי צפה את מהלכיו בזה אחר זה. הניצחון באפומטוקס היה שכלי לא פחות משהיה חומרי" (עמוד 210). המלחמה היא תמיד גם קרב מוחות בין המצביאים היריבים, אולם קיגן לא סיפר לנו כיצד גרנט עשה זאת, ולכן הטיעון שלו חסר מאוד.

"אני צריך את האיש הזה" (עמוד 204), אמר נשיא ארצות־הברית אברהם לינקולן על גרנט. "הוא לוחם" (עמוד 204). גרנט בלט בין מפקדי צבא האיחוד בנחישותו ובדבקותו במשימה לאור המטרה, כמו גם בשליטתו הווירטואוזית בכוחות בשדה הקרב, אולם הוא סבל ממוניטין (לא בהכרח מוצדק) של שתיין ונחשב לפקוד לא נוח למפקדיו ול"סוס דוהר", כמאמר הרמטכ"ל משה דיין. לפי האגדה אחד מיריביו הלין בפני הנשיא לינקולן שגרנט שתיין. טוב, השיב הנשיא, "ברר לי "איזה סוג וויסקי הוא שותה, כי אני רוצה לשלוח חבית ממנו לכל אחד מהגנרלים שלי". 

צבאות מתקשים להתמודד בשגרה עם קיומם של קצינים יצירתיים, נועזים ופורקי־עול. גם בעת מלחמה קשה לתחום אותם לגבולות גזרה ברורים. כך למשל, התקשו בכירי הצבא האמריקני לרסן את הגנרלים מצבא היבשה האמריקני ג'ורג' ס. פאטון ודאגלס מקארתור, ולימים את גנרל הנחתים ג'יימס מאטיס, ובהתאמה התקשה הפיקוד הבריטי לשלוט במהלכי גנרל אורד צ'ארלס וינגייט. גם בצה"ל ניתן למנות מפקדים שכאלו ובהם האלופים אריאל "אריק" שרון ואביגדור "ינוש" בן־גל, והתא"לים אפי איתם, עימאד פארס ומשה "צ'יקו" תמירועדיין, אין ספק שהם דרושים, משום שכמאמר לינקולן, הם לוחמים והם יודעים ורוצים לנצח.

גבורה מזויפת

כדוגמה למצביאות מזויפת הביא קיגן את מנהיג גרמניה הנאצית, אדולף היטלר, שהיה המפקד העליון של הצבא הגרמני אך הקפיד להימצא במפקדה מרוחקת מן החזית. היה זה "עיוות של גבורה מזויפת" (עמוד 299). קיגן הזהיר בספר מהפיכת צבאות לכאלו המונהגים בידי מטות כללים אחוריים שמנותקים מהחזית.

היטלר הושפע מאוד מניסיונו הקרבי כחייל חי"ר בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה (הוא עוטר על גבורתו במהלכה חמש פעמים), ונטה לזלזל בבכירי מפקדי הצבא שלו שהשתתפו בה כקציני מטה, דוגמת אריך פון מנשטיין. מנגד, הוא קידם במהירות קצינים שלחמו בה בקו הראשון דוגמת ארוין רומל, שהצטיין כמ"פ ומג"ד חי"ר, וגם הביעו הזדהות עם המפלגה הנאצית. אבל בין היות מי חייל אמיץ להבנה רחבה באסטרטגיה, כמו גם בקיאות בטקטיקה של גייסות המרחק רב.

הבנתו הטקטית־מערכתית של היטלר היתה חסרה והיו כשלים מובנים באסטרטגיה שגיבש. הגנרלים המקצועיים שלו ביקשו לא פעם להבהיר לו את מגבלות הכוח. כך למשל, הגנרל פרנץ האלדר, ראש המטה של המפקדה העליונה לכוחות היבשה של הוורמאכט (OKH), אמר לו בשעתו כי הוא "מבקש לנהל שני קרבות עיקריים – הקרב על נהר הדון, ובהמשכו על הוולגה וסטלינגרד, ובו־בזמן כיבוש הקווקז. אחד מן השניים, אמר, כי לשניהם אין די כוחות ובמיוחד אין די שריון. היטלר ביטל את ההתנגדות הזו כמגוחכת" (עמוד 279). האלדר צדק והטעות התבררה כהרת אסון.

הגנרל רומל אמר בשעתו כי "יש להבחין בין העזה טקטית ואופרטיבית לבין משחק־הפקר. מבצע נועז הוא זה אשר יש בו סיכוי להצלחה, ויחד עם זאת הוא משאיר בידי המפקד, גם במקרה של כישלון, כוח המספיק לטיפול בכל מצב שיתהווה. משחק מופקר, לעומת זאת, הוא מבצע אשר לא יוליכך אלא אל אחד מהשניים: אל הניצחון, או אל השמדת כוחותיך אתה". ניכר כי היטלר לא הפנים את השיעור הזה, ובהחלטתו לתקוף את רוסיה הימר על כל הקופה והפסיד.

פיקוד פוסט־הירואי

בספר, שיצא לאור בשלהי המלחמה הקרה, ביקש קיגן לעמוד על כמה מהאתגרים והמורכבויות שעמם מתמודדים מפקדים בעת הנוכחית. לדבריו, "הדילמה של ׳מודיעין־בזמן־אמיתי׳ קשה כיום כפי שהיתה תמיד, ובגלל המהירות היחסית של הכוחות, חשיבותה מכרעת יותר. ומשום שהדילמה לא ניתנת ליישום, אנו חוזרים וניצבים מול הסוגיה הממשית של הפיקוד. השאלה: ׳לפנים תמיד׳, ׳לעיתים׳, או ׳לעולם לא?׳ היא שחייבת לשמש יסוד למבחני המצפוני של כל מפקד" (עמוד 315).

לעיתים, אבחן, "מקומו הראוי של מפקד הוא ליד שולחן־המפות במפקדתו, שם מאפשרים לו השקט והניתוק לבחון כראוי את המידע שסיפק לו המודיעין, הוא יוכל לשקול את האפשרויות ולעצב במחשבתו את קשת התגובות. פעמים אחרות, בהיווצר משבר, מקומו של המפקד הוא בקדמת החזית, שם יראה במו עיניו, יקבל החלטות באופן בלתי־אמצעי ומידי, יעקוב אחר תוצאות יישומן, וישקול את ברירת אפשרויותיו לאור השינויים המתחוללים לנגד עיניו" (עמוד 316). בכל מקרה, קבע, על המפקד חל "ההכרח לשמש דוגמה אישית" (עמוד 316).

קיגן ציין כי צה"ל, כצבא שנקלע לא פעם לעימותים כנגד כוחות עדיפים, הצמיח מפקדים שמאמינים במגע ישיר ובלתי אמצעי עם חייליהם. בבואו לתת פקודה קשה, סיפר בספר אלוף בצה"ל, "אני מעדיף לעשות זאת אישית, כדי שאוכל לראות את עיני החיילים" (עמוד 308). במובנים רבים, זו עדיין תרבות הפיקוד בצה"ל וטוב שכך. 

לדבריו צה"ל, "המודרך על־ידי מסכת ערכים שבמרכזה הציווי 'אחרי', הביס את אויביו הערבים פעם אחר פעם בעקביות שנדמתה לשגרה עד ל־1973, כאשר הצבא המצרי, שמנהיגותו עוצבה מחדש במהפכה פנימית שיישמה אתיקה הרואית, כמעט הצליח להפוך את המתכונת הזאת על פיה" (עמוד 324). יש בדברים רלוונטיות גם למלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה, וגם בה הציווי "אחרי", בכל רמה, הוא שאפשר לצה"ל להפוך את המגמה ולעבור להתקפה.

קיגן הוציא מתחת ידו ספר חשוב שבו תובנות חשובות על פיקוד, מנהיגות צבאית והקשר בין טקטיקה ואסטרטגיה. יש מי, קבע, שהפגין הירואיקה מוגזמת, יש מי שגילה גבורה מזויפת. דווקא אלו שנמנעו מ"לשחק אותה" גיבורים, הפגינו מנהיגות ברגעים קשים, פעלו לאור עקרונות המלחמה ותורת הלחימה וניצלו את השטח והאמצעים לטובתם. בלי ברק ורהב, וגם בלי שהסתכנו באופן אישי שלא לצורך, דווקא הם הצטיינו. אמנות המצביאות, אמר לי פעם מפקד בכיר בצה"ל, היא לתקוף את האויב בתנאים שנוחים לך ורעים לו. זהו הלקח שיש ללמוד מהספר.

"עם הים הקר מאחוריהם, האש המשתוללת לפניהם" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

הרומן "זעקת קרב", שכתב הסופר היהודי־אמריקני ליאון יוריס, תיאר את לחימת גדוד נחתים, "זונות האקסלי", בזירת באוקיאנוס השקט במלחמת־העולם השניה. ספר על נערים שהוטחו אל היורה הרותחת של המלחמה ונאלצו לאלתר, להסתגל ולהתגבר. יוריס, שנשען על נסיונו שלו, הוציא מתחת ידו ספר שקשה להישאר אדיש אליו וקשה עוד יותר להניח מן היד.

"זהו סיפורם של טירונים כושלים, שבאימוני פרך מייסרים נהפכים ל'זונות האקסלי', גדוד העילית בחטיבת הנחתים 6" (מתוך גב הספר).

בגיל שש־עשרה נכנסתי במקרה לראשונה לחנות הספרים "קדמת עדן" ורכשתי את הרומן המלחמה "זעקת הקרב" (הוצאת משרד הביטחון וזמורה־ביתן, 1987) מאת הסופר היהודי־אמריקני ליאון יוריס. בספר תיאר יוריס את קורותיו של גדוד בדיוני בחיל הנחתים האמריקני ("המארינס") בקרבות כנגד היפאנים. הספר, כצפוי, תפס אותי וקראתי אותו מאז פעמים רבות, לפני הגיוס, במהלך השירות בצנחנים ולאחר השחרור. בכל פעם מצאתי את הקריאה בו מפעימה ומהנה.

יוריס, שפרסם במהלך חייו רומנים רבים (שחלקם גם עובדו לסרטים), מוכר לציבור הישראלי בעיקר בזכות הרומן ההיסטורי הידוע "אקסודוס", על ספינת המעפילים המפורסמת. אך בעיני דווקא ספרו הראשון שבהם הוא המוצלח והעמוק שבהם. יתכן שזה נובע מכך שנשען על נסיונו שלו, שכן במלחמה הוא "התנדב לחיל הנחתים וכאלחוטן השתתף בקרבות המרים של גואדאלקאנאל וטאראווה" (מתוך גב הספר).

התוצאה היא עוד ספר על נערים שהוטחו אל היורה הרותחת של המלחמה ונאלצו, כמאמר הנחתים, לאלתר, להסתגל ולהתגבר. אבל רק לכאורה, שכן יוריס הוציא מתחת ידו ספר שקשה להישאר אדיש אליו וקשה עוד יותר להניח מן היד.

"כל איש ואיש הוא רובאי"

גיבור הספר הוא מאק, סמל מחלקה שמאחוריו "שלושים שנה בחיל־הנחתים של ארצות־הברית" (עמוד 7). לדבריו, במהלך השנים שירת, אולי, בחמישים יחידות ותחת כמאה מפקדים. "אבל, מוזר הדבר, בין כולם רק אחד היה בעיני מפקדי באמת ורק על יחידה אחת אני חושב כעל היחידה שלי. האיש הוא סאם האקסלי והיחידה היא הגדוד שהוא פיקד עליו במלחמת־העולם השניה – זונות האקסלי" (עמוד 8).

במלחמת־העולם השניה פיקד מאק על מפקד כיתת האלחוט (קשר) של הגדוד השני שבחטיבה השישית ("השישית המטונפת", כפי שכינה אותה יוריס בספרו) שבדיוויזיית הנחתים השניה, ומתוקף כך היו הוא ואנשיו צמוד למג"ד, האקסלי. אנשי הכיתה, כמו אנשי הגדוד, באו מרקע מגוון ובהם נער "כל־אמריקאי", אינדיאני הבא משמורה, והיספאני עני מסן אנטוניו.

"איני מקל ראש בשום אדם הנושא נשק במלחמה, יהיו מדיו אשר יהיו. אבל במלחמה זו נפל בחלקנו הג'וב הקשה ביותר. כמה פעמים במלחמת־העולם השניה נדרשו כוחות אמריקניים, מלבד הנחתים, להילחם מול עליונות מוחצת, עם הים הקר מאחוריהם, האש המשתוללת לפניהם ושום דבר לצידם מלבד אומץ־הלב, להעבירם את קו־ההסתערות? רק מקרה אחד ויחיד זכור לי מחזית אחרת: קרב באסטון" (עמוד 9).

אז לחמו צנחני הדיוויזייה המוטסת ה־101 של צבא ארצות הברית בקרב נואש, ביחסי כוחות שנטו לטובת הגרמנים ביחס של תשע דיוויזיות שריון כנגד דיוויזייה מוטסת אחת. יחסי כוחות אלו דמו לאלו שבהם לחמו לא פעם הנחתים באוקיאנוס השקט.

תחילה תיאר יוריס כיצד גיבש האקסלי את גדודו, חישל את רוחו והעלה את כושרו לכדי מסגרת לוחמת. "‏בשבועות הבאים למדו בדרך הקשה, בשעות מתישות ארוכות, את מקצועם החדש. למדו כי כל איש ואיש הוא רובאי ועליו לדעת למלא כל תפקיד בגדוד. הם זחלו מתחת ומבעד לתיל דו־סלילי, תרגלו שיפור המהירות בפירוקם והרכבתם של מכשירי־קשר, למדו לבתק בועות־חיכוך, למדו הסוואה, קריאת מפות, הצבת אנטנות, הנחת קווי טלפון, הפעלת מרכז־תקשורת, שידור מורס, תפעול כל כלי־נשק, הטלת רימונים, זחילה בחיפוי אש חיה, תרגולת קרב, קרב־מגע, הטלת סכין" (עמוד 134). האימונים, כתב, היו מפרכים, "וכשלא למדו ולא התאמנו, צעדו במסע" (עמוד 134).

כשייכתב הכל בספר, גואדאלקאנאל תתפוס את המקום הראשון

באוגוסט 1942, "היתה פעולת נחיתה ראשונה נגד היפאנים" (עמוד 260). דיוויזיית הנחתים הראשונה תקפה את כוחות הצבא היפאני בגואדאלקאנאל. "אולי היו מערכות גדולות יותר מגואדאלקאנאל, ויותר עקובות־מדם. אבל כשייכתב הכל בספר, גואדאלקאנאל תתפוס כבר את המקום הראשון" (עמוד 260), כתב יוריס.

"היפאנים הנחיתו חיילי תגבורת לאלפים מעבר לקווי הנחתים שצפו בכך חסרי־אונים. והקרבות, וטינארו מאטאניקאו – ובכל זאת המשיכו הנחתים להחזיק בקווים. גוויות יפאניות נערמו כגזעי־עץ במים, אבל חייליהם המשיכו לזרום. בקרב הנחתים נולד גיבור מדי־רגע" (עמוד 260). בין אלו ניתן למנות את מפקד דיוויזיית הנחתים הראשונה, הגנרל אלכסנדר ואנדרגריפט, המג"דים לואיס "צ'סטי" פולר, מריט "מייק האדום" אדסון, ואוואנס קרלסון, המ"פ ריצ'ארד וואשבורן, סמל המקלעים "מאנילה ג'ון" באסילון ורבים אחרים.

בינואר 1943 הוטל גם הגדוד לגואדאלקאנאל. שם, בלחימה כנגד מערכי האויב היפאני המבוצרים, והתברר עד כמה צדק האקסלי. האימונים התובעניים שעברו השתלמו. האויב היפאני האכזר גילה התנגדות עיקשת. בנוסף, תנאי השטח, ובכלל זה ההרים, הג'ונגל ומזג האוויר הטרופי היו קשים מנשוא. באחד הקטעים המרגשים בספר נחלץ הגדוד כולו לחילוץ שניים מאנשיו, לאחר שיצאו לסיור ונותק עמם הקשר. אחד מן השניים נפצע והשני נדרש לשאת אותו על גבו כאשר היפאנים נושפים בעורפו.

"כאן האקסלי. תורידו עליהם" (עמוד 296), פקד המג"ד על הרתק הגדודי. אש מקלעים נפתחה בכדי לחפות על הנחת במרוצתו, כשהפצוע על גבו. לאחר מכן יצא הגדוד להתקפה בכדי להדוף את היפאנים:

"הג'ונגל נותר שסוע לקרעים אחר ההרעשה. המקלעים חדלו לירות. רק פצצות המרגמות הוסיפו לנחות בנפץ אדיר. מפקד פלוגה־ז', האקדח ביד ימינו, הרים את ידו השמאלית אל פיו והורה לעבר הערוץ למטה. "אחרי! זונות – כאן למעלה אף פעם לא תקבלו את לב־הארגמן. אחרי!"
לאורך גב הרכס התרוממו זונות־האקסלי, ורוביהם במצב הכן. היפאנים הגיבו באש מרושעת.
גלשנו כזרם מן הרכס, רובינו יורים בשצף ופיותינו משמיעים צווחות מקפיאות־דם ושאגות אימים. ההתקפה היתה בעיצומה והצווחות החרישו את האוזניים בעת שצלחנו את הנחל וחדרנו את תוך הג'ונגל" (עמוד 297).

לאחר שובם מהלחימה בגואדאלקאנאל למחנות אימונים בניו זילנד, החליט האקסלי להעביר את גדודו אימון קשה במיוחד. כשרופא הגדוד מחה על כך, השיב לו: "‏אנחנו במלחמה. הבחורים האלה צריכים להיות קשוחים. אני אטרטר אותם ואטרטר את עצמי, אבל אדאג שזאת תהיה היחידה הכי טובה בחיל־הנחתים" (עמוד 406).

אז גם הצטרף לגדוד מפקד פלוגה חדש, קפטן מאקס שפירו, יוצא גדוד הפושטים של קולונל אד קולמן (ניכר שכאן שאב יוריס השראה מגדוד הפושטים השני של הנחתים, בפיקוד הקולונל אוואנס קרלסון). שפירו, יהודי קטן קומה ונועז, עוטר פעמיים בצלב־הצי כשפעל תחת קולמן.

בקרב על גואדאלקאנאל, בנובמבר 1942, סיפר האקסלי לסגנו, "היפאנים לחצו חזק מאוד על הקו של נהר טנרו. הנחיתו תגבורת של אלפי אנשים. ראש־החוף שלנו היה קרוב להתמוטטות. אנשי־הפשיטה של קולמן נחתו במפרץ אאולה, איזה ארבעים מייל ממזרח לראש־החוף. הם זרעו אימים ממש מאחורי קווי האויב, שיבשו את הקשר שלהם, גילחו את האספקה שלהם ועשו בהם טבח עד שכמעט יצאו מדעתם מפחד" (עמוד 421). הפרשה, כך נראה התבססה על הפטרול המפורסם של קרלסון ואנשיו גואדאלקאנאל. גם כמ"פ בגדוד של האקסלי הפך שפירו עד מהרה לדמות דומיננטית. אין זה מקרה שיוריס התעקש שגם מקרב מפקדי הגדוד יהיו גם יהודים.

בהמשך, השתתף הגדוד בקרב על טאראווה. האקסלי ואנשיו נחתו באי באיריקי, והתקדמו לאורך איי האטול תוך טיהורם. בשיאה של הלחימה "שפירו הסתובב בתוך ברד־העופרת שאנן כאילו היה בטיול של יום ראשון בפארק" (עמוד 485). הוא נע בין אנשיו, מרגיע וממקד אותם בלחימה. "היפאנים, אשר עוד לפני רגע תקפו בזעם, נהפכו לצאן־טיבחה גועה. לא עמד בפניהם הכוח בפני שפירו ופלוגה־ו' שלו. הנחתים פרצו לשורותיהם, בודדו אותם שיטתית וקטלו בהם ללא רחמים. השטח נתמלא בהרוגיהם" (עמוד 489).

גם מאק ואנשיו חוו את הלחימה מטווחים קרובים. כיתת הקשר נתקלה בחוליה יפאנית מטווח קרוב. "‏היפאנים ירו עלינו בנשק אוטומטי מטווח אפסי. כולנו השתטחנו וירינו באופן עיוור לתוך הסבך" (עמוד 492). תחילה תפסו מחסה, ולאחר מכן הוביל מאק את אנשיו לקרב. ""עליהם!" זעקתי. הכיתה היתה מאחורי כשפרצנו אל בין השיחים על מנת להרוג" (עמוד 494). הקרב האחרון של הגדוד היה באי סאיפאן, והיה, אולי, הקשה בכולם ומהווה את אחד משיאי הספר.

מפקדים שלנגד עיניהם המשימה

הספר הפך לקלסיקה של ספרות המלחמה גם בצה"ל. כך למשל, הרמטכ"ל, מרדכי "מוטה" גור, תיאר לימים בספרו "פלוגה ד'" (הוצאת מערכות, 1977), כיצד הקצינים בפלוגת הצנחנים עליה פיקד בתקופת פעולות התגמול שאבו השראה מן הספר:

"האימונים המפרכים והיחס אל החיילים גובלים בהתאכזרות. המפקד רואה לנגד עיניו את המשימות הצפויות לגדוד. מנסיונו הוא יודע, שהמאמץ הנדרש מחייל המארינס מול האויב היפאני ובתנאים של זירת האוקיינוס השקט, הוא מעבר למה שמסוגל להעלות בדמיונו חייל, אשר לא טעם את טעמם של אלה. המפקד מבין שבתנאי לחימה קשים, לא היחס האנושי ולא ההבנה לבעיות הפרט יקבעו, אלא חישול הלוחם בגוף ובנפש. להערכתו, לעולם לא יהיו תנאי האימונים דומים בהפתעותיהם, בלחציהם ובקשייהם לתנאי הקרב. לכן אין גבול למה שיש לדרוש מהחייל: לשאת במאמץ, בכאב, בעלבון ובבלתי צפוי. ביסודו של דבר באה בכך לידי ביטוי דאגתו של המפקד לחייליו" (עמוד 33).

אמנות הפיקוד היא לדעת לאזן בין דרישות המשימה המבצעית לבין הדאגה לפרט והטיפול בחיילים. מפקדי המחלקות שלו, כתב גור, "שראו את עיקר תפקידם בביצוע פעולות־קרב, ביכרו להימנות עם הסוג ה'קשוח'" (עמוד 34). זה לא ביטל, ציין, את דאגתם לרווחת אנשיהם.

יוריס סיים את ספרו בציטוט משירו של הסופר האנגלי רוברט לואיס סטיבנסון, שחקוק על קברו בסמואה: "חזר הספן מן הים, הוא חזר, וחזר הצייד מן ההר" (עמוד 532). עכשיו, אחרי השיבה הביתה מהמלחמה בעזה, הדברים שכתב יוריס בספר מקבלים משמעות אחרת והמילים הללו מתאימות במיוחד.

אין תמרון בלי אש | מאת גל פרל

רשומה רגילה

בספר המופת "אנשים מול אש" חקר בריגדיר מרשל את התנהגותם של חיילי החי"ר בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה. לדבריו, היוזמה, התקשורת בין המפקד לאנשיו וביניהם עצמם, והנכונות לירות באויב הם הכלים שבאמצעותם יתגברו על הפחד ויביסו את האויב ואין טובים מהם.

"בקו האש, הרי המגע האנושי הוא המאמץ ידיים רפות ומביא את הרובאים לכלל שימוש נאות בנשקם. לוחם, הטופח לחברו על גבו, עשוי להפוך שפן לאריה. מנת שוקולד בלתי צפויה, שהובאה ברגע מכריע, עלולה להפיח רוח חדשה בגדוד מוכה. באותו אופן, הרי אבדן במגע הזה הוא המשתק אנשים ומחבל בכל פעולה. טול ניצוץ חי ומחיה זה ואיש לא ינוע קדימה נגד אויב" (עמוד 36).

במלחמה חזרתי לספר "אנשים מול אש" שכתב בריגדיר גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל (הוצאת מערכות, 1956). קראתי את הספר כשהייתי בשירות הסדיר בצנחנים (המג"ד המליץ עליו), ומאז שבתי וחזרתי אליו ותמיד מצאתי בו תובנות רלוונטיות לאתגרים שניצבו בפני צה"ל. כך קרה גם במלחמה האחרונה בעזה.

הספר תורגם בשעתו לעברית בידי אל"ם עוזי נרקיס, יוצא הפלמ"ח שלימים הקים את המכללה לביטחון לאומי והיה אלוף פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים. היתה פעם תקופה כזו שקצינים בולטים בצה"ל תרגמו ספרי מופת צבאיים (בין אלו ניתן למנות את תא"ל מנחם "מן" אבירם, לימים מח"ט הצנחנים ומפקד אוגדה, שתרגם את "בריגדיר הרגלים"). זה קורה מאז (אפילו ברמת המלצה לתרום ספרים) פחות ופחות וחבל.

מרשל, ששימש במלחמת העולם השנייה כהיסטוריון קרבי של צבא היבשה האמריקני, הציג בספר את מסקנות מחקרו על התנהגותם של חיילי החי"ר בצבא היבשה האמריקני תחת אש. את מסקנותיו גיבש לאחר שסייר בזירות קרב רבות וראיין מאות חיילים וקצינים מהם גבה עדות על הקרבות בהם השתתפו.

בין הקצינים הללו היה גם קפטן ריצ'רד וינטרס מפקד פלוגה ה' (Easy) המפורסמת מגדוד 2 שברגימנט ה־506 שבדיוויזיה המוטסת ה־101. למחרת הצניחה לנורמנדי, ביוני 1944, פיקד וינטרס על תריסר מלוחמי ומפקדי הפלוגה בפשיטה על סוללת התותחים באחוזת ברקור, שאיימה לפגוע בכוחות הנוחתים בחוף יוטה. הצנחנים בפיקוד וינטרס הרגו כמה מחיילי הסוללה והשמידו את התותחים.

היה זה מבצע מבריק, שבו באו לידי ביטוי מנהיגות קרבית ויוזמה טקטית במיטבם. מרבית המשתתפים בפשיטה עוטרו על אומץ הלב שהפגינו ובהם וינטרס, שעוטר על גבורתו בפשיטה בצלב השירות המצוין (העיטור השני בחשיבותו בצבא האמריקני). למרות הריאיון ועדויות מפקדי הדיוויזיה, הרגימנט והגדוד, מרשל השמיט מספרו על לחימת הכוחות המוטסים בפלישה לנורמנדי, "הם צנחו בלילה", את סיפור לחימת הפלוגה.

בספר הנהדר שתיאר את קורות הפלוגה של וינטרס (שגם אליו חזרתי במלחמה), הוא הודה שכעס על ההשמטה. מרשל תיאר בספר כיצד כוח שמנה 195 לוחמים מגדוד 1 ברגימנט ה־506, השתלט באותו יום על סוללת תותחים בהולדי. וינטרס, העיר כי "עם מספר כזה של חיילים בפלוגה ה' הייתי יכול לכבוש את ברלין!".

"האש היא התרופה"

לתפיסתו של מרשל "כוח־אויר הוא חיוני לקיומה של אומה. אך כוח־אויר שאינו מסתייע בכוחות שדה־הקרב הוא אמצעי צבאי ללא תכלית" (עמוד 30). במלחמה, טען, על הצבא להפעיל את הכוח האווירי לצד כוחות היבשה (אותם כינה כוחות שדה־הקרב). כמאמר הנחתים (חיל שמרשל התעלם ממנו במחקרו, אף שאנשיו הם בעיקרם חי"רניקים), "תמרון בלי אש הוא התאבדות, אש בלי תמרון היא בזבוז".

שדה הקרב, כתב, "הוא המקום אפוף־הבדידות ביותר שבו עלולים אנשים להזדמן יחדיו" (עמוד 38) לכן, קבע, יש "לאמן את החייל כדי רמה גבוהה יותר של אומץ־לב אישי וכושר תפיסת המצב ולטפח בקרבו יזמה עצמית" (עמוד 18). מכאן, שאימון שלא ידמה את שדה הקרב ככל שניתן לא יכין את החיילים לאותה ממלכה, כהגדרת קלאוזביץ, של אי־ודאות ואקראיות.

בנוסף, כתב מרשל, האימון נועד להקנות למפקדים ולחיילים את ההבנה כי "האש היא התרופה" (עמוד 57), ובכוחה לא רק לפגוע באויב אלא גם לסייע ללוחמים להתגבר על הפחד בשעת קרב. "אש בכמות ראויה, הנורית בדייקנות ומקוימת בהתמדה, הריהי דבר נדיר ביותר בקרב. ואף־על־פי־כן מגמתה הסופית של כל תנועה במלחמה, עד ליום הכניעה המוחלטת, תהא להגביר את עצמת־האש ועמדת־האש על חשבון עצמת־האש ועמדת־האש של היריב" (עמוד 59). מסקנתו, אם כן, היא להרבות בירי באימונים ובלחימה.

הם למדו על חשיבות האש, אך לא יכלו להכריח עצמם לפעול בהתאם

הספר שזור בדוגמאות מתוך הקרבות שבהם לחמו יחידות שונות בצבא היבשה במערב אירופה ובאוקיאנוס השקט, אותם תחקר מרשל במהלך המלחמה. בקרבות באי מאקין בנובמבר 1943, למשל, ניהל גדוד מרגימנט החי"ר ה־165 של צבא היבשה האמריקני קרב הגנה על המתחם שתפס במשך כל הלילה מול כוחת עדיפים של הצבא היפני.

"האויב פתח עם דמדומים בחימת־טירוף, בסדרת התקפות "התאבדות" ("באנזאי") וקיים את לחצו כמעט ללא הפוגה, עד שעלה השחר. עמדות המקלעים הקדמיות הותקפו ישירות בחרב ובכידון. רוב ההרג בוצע בטוח קטן מעשרה מטרים. מחצית המקלעים שלנו הוצאו מכל שימוש וכמחצית תופסי שוחות־השועל הקדמיות היו בין ההרוגים או הפצועים. הרוגי האויב כיתרו כל עמדה" (עמוד 49).

בתחקיר גילו מרשל וצוותו כי למרות הלחימה העזה רק 36 מלוחמי הגדוד ירו באויב בכל כלי־הנשק שעמדו לרשותם. במקרה זה, כמו גם במרבית התחקירים שערכו מרשל וצוותו במלחמה, התברר כי רק כ־15% מכלל החיילים בפלוגות ירו בנשקם לעבר האויב. במקרים נדירים עלה שיעור היורים ל־25%.

במקרה אחר סיפר מרשל כי כשבחן את הקרב על ראש החוף "אומהה" במסגרת הפלישה לנורמנדי, גילה כי רק היו "כחמש פלוגות רובאיות שהיו יעילות מבחינה טקטית במך רוב שעות יום הפלישה, הוא ה־6 ביוני 1944. בפלוגות מסוימות אלה, רק חמישית מאנשיהן, בממוצע, ירו בנשקם, תוך כדי ההתקדמות של כל אותו יום, משפת הים ועד לשורת הכפרים הראשונה ביבשת פנימה" (עמוד 61).

ללא אותם לוחמים אשר ירו בנשקם, טען, לא היו גם פלוגות אלו מצליחות להתקדם ולהבקיע את הקו הגרמני ויתכן שהפלישה היתה נכשלת. אמנם, ציין, "מעורפם סייעה בידם עצמת כוחות הים והאויר האדירה ביותר שסייעה אי־פעם בתולדות העולם לצבא פולש" (עמוד 61). אולם, ערכם של "המתכת, התותחים והפגזים של מסיעים רחוקים אלה, לא הגיע, בשעת המשבר לפלוגות־רגלים אלה, אף לערכן של שלוש כיתות מאותה חבורת אנשים קטנה, שיצאו ללחום ברימוניהם וברוביהם" (עמוד 62).

המחבר נמנע מלתלות את ההצלחה בחוף "אומהה" בהצלחת אותן פלוגות אך קבע שבלעדיהן המשימה לא היתה מושגת. מכאן שמאמץ האש מנגד (אוירי, ארטילרי, ימי ועוד) חשוב ומסייע, כפי שהוכח לא פעם גם במלחמה שמנהל צה"ל בימים אלו בעזה, אך הוא אינו יכול להחליף את הכוחות המתמרנים, את אותם "מגפיים על הקרקע". 

מרשל הציג רק מקרה אחד שבו השיגה יעילות אש גבוהה יותר. במהלך הפלישה לנורמנדי, "בהתקפה שלאורך סוללת־הדרך לקאראנטן במשך ליל ה־10 ביוני 1944, נשתרך גדוד אחד מן הרגימנט המוצנח ה־502 לאורך מיצר משולל מחסה לחלוטין, וכל הלילה היו האנשים גלויים כליל לאש מעמדות האויב, שמוקמו לאורך רכס נמוך ממש מולם" (עמוד 64).

המג"ד, לוטננט־קולונל רוברט ג' קול (שנהרג מאוחר יותר במבצע "גן־שוק" בהולנד), צעד הלוך וחזור לאורך שדרת הגדוד. לדבריו, לא מצא כל דרך לאלץ את אנשיו להתמיד בירי. "גם איש אחד מתוך עשרים וחמשה לא הפעיל את נשקו מרצון. לא היה כל מחסה; הם לא יכלו להתחפר. לכן לא יכלו להתגונן אלא אם היו מוסיפים להמטיר אש, אשר היתה מאלצת את האויב להוריד ראשו. הם למדו עקרון זה באימוניהם. כולם ידעוהו כראוי. אך לא יכלו להכריח עצמם לפעול בהתאם לו" (עמוד 65). קול סיפר: "נעתי לאורך הקו, אנה ואנה, ושאגתי – "לכל הרוחות! פתחו באש!" אך לשוא. הם לא ירו אלא כשפיקחתי עליהם, או כשניצב מעליהם קצין אחר" (עמוד 65).

למחרת עם שחר, "הסתער הגדוד על האויב והדפו לאחור מעמדות הירי שלו לאורך הרמה הנמוכה. התפתח קרב שנמשך כל אותו יום; קרב זה הצטיין בלחימה מטוחים קצרים, מאחר שהאויב הגיח חמש פעמים להסתערויות־נגד" (עמוד 65). הגדוד עמד במשימה, אך במחיר כבד. 40% מאנשיו נפגעו. לאורך הלחימה נע שיעור היורים בנשקם בין 25% ל־30%. היה זה שיעור גבוה מכל יחידה אחרת שבחן מרשל.

יוזמה היא משחק סכום-אפס

מרשל כתב בספר כי "השאיפה לסתום את הפער בין האימון והקרב הרי היא למעלה מכושר המצאתו של האדם. כיון שירדנו לעומקה של עובדה זו, שוב אין לנו ברירה אלא למזג את משמעותה עם תבונת־המעשה של האימונים. בעשותנו כן נגיע אולי שוב לאותה מסקנה שאליה מכוונת ההגדרה הסתמית במקצת האומרת ש'גמישות המחשבה' היא התכונה השכלית הרצויה אצל המפקד" (עמוד 100).

לפי הערכה גסה, כתב, "ניתן לומר, כי 60% מאמנות הפיקוד הם הכשרון לראות מראש; ואלו 40% הם הכשרון לחדש בו במקום פתרונות חדשים, לזרוק מאחורי הגב את הרעיון הקודם, שהועמד במבחן ונכשל בכור־הנסיון של המבצעים ולקבוע כללים בהתאם לצרכי הפעולה, תחת לפעול לפי הכללים" (עמוד 100).

במערכה לכיבוש האי בורטון מידי היפנים, ב־1944 תפס סמ"ר פיט דיין, מרגימנט הרגלים ה־17 של צבא היבשה האמריקני, פיקוד על מחלקה והוביל אותה בלחימה. "ידעתי שהם פוחדים, שכן חשתי בעצמי שאני פוחד. אז שאלתי את עצמי מדוע הננו חשים איש בפחד רעהו, ומצאתי כי הדבר בא לנו משום שהמפקדים חדלו לדבר" (עמוד 135), אמר דיין.

אז, סיפר, הבין שהדרך היחידה להחזיר למחלקה את בטחונה היא "להלהיב אותה בדברים, כפי שנעשה הדבר במשחקי הרוגבי. המשכתי בהסתערותי שלי על מקלטי האויב ושוחות־העכביש שלו, אך בהבדל שמעתה החילותי שואג אל האחרים: "הביטו אלי וכזאת עשו. עלו עליהם. הוסיפו לפעול. פקחו עין!" עד מהרה התלכדה המחלקה והחלה לפעול שיטתית. אך אני הוספתי לדבר עד הסוף, כי למדתי משהו חדש: שומה על המנהיגים לדבר, אם רוצים הם להנהיג. אין די בפעולה בלבד. דוגמה דוממת לעולם לא תפיח רוח באנשים" (עמוד 135). דיין עוטר על גבורתו בכוכב הכסף.

אפשר להתווכח עם ממצאיו של מרשל ועם מהימנות מחקרו, אך אין חולק על איכות הניתוח והכתיבה שלו. כל מי שחווה לחימה יודע שבין שהמחקר הכמותני שהוצג בספר מדויק ובין שלא, הרי שחלק ניכר מאבחנותיו נותרו נכונות. היוזמה, התקשורת בין המפקד לאנשיו וביניהם עצמם, והנכונות לירות באויב, קבע, הם הכלים שבאמצעותם יתגברו הלוחמים על הפחד ויביסו את האויב. למרות שעברו מאז שנים רבות לא נמצאו טובים מהם.

"מוֹלוֹן לאבֶּה" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

סטיבן פרספילד כתב רומן היסטורי נהדר על קרב שלחמו הספרטנים בתרמופילי. סיפור על קרב שאירע לפני אלפי שנים, שעוסק בפחד, אומץ, רעות לוחמים, מנהיגות קרבית, אי־ודאות, תחבולה ואלימות. הקריאה בו במלחמה בלב רצועת עזה, המחישה עד כמה הוא נותר רלוונטי, משום שכל אלו נותרו חלק בלתי־נפרד מהלחימה.

"הו הלך, לך הגד ללקדיימונים

כי כאן אנו שוכבים, נאמנים לחוקיהם" (הכתובת שנחקקה על אבן במעבר תרמופילי, עמוד 7).

במלחמה קראתי שוב את הרומן ההיסטורי המצוין "שערי האש" שכתב סטיבן פרספילד (הוצאת ספרית מעריב – הד ארצי, 2003) על לחימת 300 הלוחמים הספרטנים בתרמופילי כנגד הצבא הפרסי העצום בשנת 480 לפנה"ס. עמידת הגבורה של צבא ספרטה (המכונה גם לקדיימון) בתנאי נחיתות בלתי אפשריים סופרה פעמים רבות, בין היתר בספרי היסטוריה, רומנים וסרטי קולנוע.

פרספילד, סופר יהודי אמריקני ששירת בשעתו בחיל הנחתים, כתב ספר שעסק, לכאורה, בקרב שהתרחש לפני 2,500 שנים. אך למעשה, אך סיפור כזה תמיד יעסוק בפחד, אומץ, רעות לוחמים, מנהיגות קרבית, ספקות, אי־ודאות, אי־הבנה ומידע מוטעה. בנוסף, כל סיפור על קרב ידון בטקטיקה, תחבולה, אלימות, אכזריות ורחמים. הקריאה בו במלחמת "חרבות ברזל", בלב רצועת עזה, המחישה עד כמה הוא נותר רלוונטי, משום שכל אלו נותרו חלק בלתי־נפרד מהלחימה.

סיפור הקרב מתואר מפי גיבור הספר, יווני בשם קסאונס, נושא כליו של דיינקס, מפקד מחלקה מהולל בצבא ספרטה. הצבא הפרסי של המלך כסרכסס מנה לפי המסופר כמאה אלף חיילים, ועדיין בחום של אוגוסט, הצליח הצבא היווני לעכב את כוחותיו ולקנות במחיר חייהם זמן יקר לערי המדינה היווניות. 

קסאונס, שהיה הניצול היחיד מהקרב נפל בשבי הפרסים ולבקשת מלך פרס, שרצה להבין כיצד הצליחו מעטים כל כך לגרום לאויב אבידות כה רבות, גלל בפני הפיקוד הפרסי הבכיר את סיפורו. דרך עיניו של קסאונס הקורא נחשף לדרך החיים הספרטנית, האימונים האינסופיים של לוחמיהם, חישול הנפש והחינוך הנוקשה אך גם הרגיש והאוהב. כיצד התגברו על הפחד וכיצד גיבשו תחושת שייכות לעיר המדינה (פוליס) ספרטה שבשמה חיו ומתו. 

"גם זו לטובה, כי נלחם בצל"

הצבא הפרסי האדיר, שכלל בתוכו את משמר "בני האלמוות" (שכונה כך, משום שכאשר נהרג אחד מחייליו, מיד מונה לו מחליף), הגיע למעבר תרמופילי (פירוש השם הוא השערים החמים או שערי האש) כחלק ממסעו לכיבוש יוון כולהכוח מיוחד בן 300 לוחמים נשלח מספרטה לפגוש באויב בעומק השטח, מאות קילומטרים מעיר המדינה, במטרה לעכב את הצבא הפרסי העצום במעבר הצר.

לקורא הישראלי עשוי המספר 300 להזכיר את "300 המלקקים" שבספר "שופטים". שם תואר כיצד בחר השופט גדעון בן יואש, במעין "גיבוש", 300 מטובי אנשיו לכדי גדוד מובחר שאותו הוביל בפשיטה על מחנה מדיין.

המחבר הכניס בספר דיאלוג בין המלך הספרטני, ליאונידס, לבין אשתו של אחד הלוחמים. ליאונידס סיפר לה כי בחר את 300 אנשיו , "בגלל אומץ הלב שלכן, נשותיהם" (עמוד 372). יש בכך אמת גדולה, שכן התמיכה שמקבלים הלוחמים והלוחמות מהבית, מבני ובנות הזוג היא מכפיל כוח שאין כמותו. 

במהלך מסע הצבא הספרטני לתרמופילי, פגשו גיבורי הספר באדם שסיפר להם כי צפה בחיל המשלוח הפרסי והוא כה עצום ורב עד כי במטח של קשתיו הם מסתירים את השמש. גם זו לטובה, אמר דיינקס בשלווה, "כי נלחם בצל" (עמוד 226).

המלך הספרטני, ליאונידס, הסביר למפקדי המשנה שלו: "אתם המפקדים, אנשיכם נושאים את עיניהם אליכם כדי לפעול על־פי הדוגמה שתיתנו להם" (עמוד 229). גם כאן יש דמיון לסיפורו של השופט גדעון שאמר לאנשיו בפשטות: "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז).

בספר תיאר המחבר, באמצעות פועלו של דיינקס, מפקד המחלקה, את תפקידו של המפקד בדרג הטקטי. זהו תיאור שנשאר נכון מאז ועד עתה, וכנראה יישאר נכון כל עוד יילחמו בני אדם בשדות הקרב: "במשך כל שלבי הקרב – לפני, במשך ואחרי – למנוע מאלה שתחת פיקודו את אובדן השליטה על מוחם; להפיח בהם אומץ לב כאשר הוא מתחיל להידלדל ולבלום את זעמם כאשר הוא מאיים להשתלט על פעולותיהם" (עמוד 117). ועוד לימד דיינקס את אנשיו כי היפוכו של הפחד "הוא האהבה" (עמוד 335). האהבה לאהוביך שבבית כמו גם לאחיך לנשק, שמאפשרת להתגבר על הפחד ולהמשיך קדימה.

"מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים"

בכדי לשפר את מצבם, בנו היוונים, שהקדימו את הפרסים והגיעו לפניהם למעבר, הקימו בו קיר מאבנים, שהצר אותו לכדי פתח של 15 מטרים בלבד. כך, נמנע מהצבא הפרסי לפרוס את כוחותיו ולממש מלוא עוצמתו.

ליאונידס אמר לאנשיו כי "פרשיו וקשתיו של הצבא הפרסי הפכו להיות חסרי חשיבות בגלל תנאי הקרקע. זאת הסיבה שבחרנו את האתר הזה. אין באפשרות האויב להחדיר יותר מתריסר אנשים בו בזמן דרך המעברים הצרים האלה, ולרכז יותר מאלף איש לפני החומה. לנו יש ארבעת אלפים. אנו עולים עליהם ביחס של אחד לארבע". זוהי דוגמה להערכת המצב הנדרשת ממפקדי השדה, שהתוצר שלה מאפשר לכוח לייצר עדיפות מקומית.

בפועל, נמשכה הלחימה שלושה ימים. ביומיים הראשונים היו לחמו לצד הספרטנים בעלי בריתם מערי מדינה נוספות. כ־6,000 יוונים בסך הכל.

המלך הפרסי לא האמין שכוח כה קטן יעז לעמוד בפני צבאו העצום. שליחו אמר לליאונידס, כי כסרכסס אינו חפץ להורגם ומציע להם להיכנע ולמסור לו את כלי נשקם. המלך הספרטני השיב בשתי מילים ביוונית עתיקה, "מוֹלוֹן לאבֶּה" (עמוד 7). בתרגום חופשי – "שיבוא לקחת אותם בעצמו" (עמוד 353). גל אחר גל, שלח המלך הפרסי את חייליו אל תוך הקרב. אך ההופליטים הספרטנים ובעלי בריתם הדפו אותם לאחור.

"הספרטנים היכו בחניתותיהם שוב ושוב ותקעו אותן בפניהם ובגרונותיהם של חיילי האויב" (עמוד 259). קסאונס תיאר למלך הפרסי כיצד הקרב "הפך לטבח, חד וחלק; חיילי מדי הפקירו את גופם כאילו בשרם עצמו היה כלי הנשק שלהם. בתוך דקות כבר היו הספרטנים, וללא ספק גם המקנים והפיליאסים הגם שלא יכולתי לראותם, סחוטים לחלוטים. פשוט מרוב הרג. רק מנעיצות החנית, מההדיפה במגן, משצף הדם הגועש בעורקיהם, ומלבם הפועם בחוזקה בחזה. פני הקרקע היו גבוהים עתה לא מגופות חיילי האויב פזורות פה ושם אלא מערימות ערימות של גוויות. תלים ממש. הרים" (עמוד 259).

כעבור יומיים התגלה לפרסים נתיב אוגף שאיפשר להם להקיף את המעבר ולהופיע מול היוונים בעורפם. משנודע הדבר לליאונידס הוא שיחרר את הלוחמים שאינם ספרטנים, וניצב בראש 300 לוחמיו לקרב האחרון. אמנם הוא ולוחמיו לא שרדו את הקרב, אך בלחימתם ובגבורתם הם גם עיכבו את הפרסים וגם הפכו לסיפור שנישא בפי כל ביוון וסייע לאחד את ערי המדינה המפולגות כנגד האיום.

אגב, למתעניינים בספרטה ומלחמותיה יצא לאור, לפני כשלוש שנים, הספר המצוין "שווים" (הוצאת זרש, 2021) מאת ניל בר (גילוי נאות, חבר), ממייסדי המיזם "היסטוריה גדולה בקטנה", שתיאר אותה בצורה עשירה, מפורטת ומאירת עיניים. בר כתב כי בבוקר לפני יום הקרב האחרון בתרמופילי עודד המלך הספרטני ליאונידס את אנשיו והציע להם ליהנות מארוחת הבוקר שלהם, "כי הערב נסעד בגיהינום" (עמוד 182). הוא צדק בהערכה שלו, אבל כאמור, הוא ולוחמיו קנו זמן יקר לשאר יוון.

שנה מאוחר התנהל הקרב המכריע שבו לחמה ברית של פולייס יווניות בהנהגת ספרטה ואתונה כנגד האימפריה הפרסית במישורי פלטיה. בשיאו של הקרב נהרג מפקד הפרסים, מרדוניוס. המפקד הספרטני פאוסניאס, כתב בר, "זיהה את ההתפתחות הדרמטית הזאת וקרא לעזרת האלים. לאט ובשקט, לצלילי האאולוס, התקדמו הספרטנים אל עבר ההמון הפרסי" (עמוד 218) והכריעו את הקרב.

"שערי האש" היה לרב־מכר וזכה לפופולריות גדולה בחיל הנחתים ובצבא היבשה האמריקניים. גנרל ג'יימס מאטיס, שפיקד על גדוד, חטיבה ודיוויזיה בנחתים, המליץ עליו לא אחת לקצינים צעירים. גם בצה"ל נהוג לחלק אותו ביחידות מובחרות ובחיל הרגלים. 

בשנת 2004 כתב מי שהיה המג"ד שלי בצנחנים, סא"ל אמיר ברעם (לימים סגן הרמטכ"ל), סקירה על הספר לעיתון "במחנה". מדובר, קבע, בספר מרתק "העוסק בתפקידו של המפקד בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". ברעם כתב כי "סיפור הגבורה של הקרב בתרמופילי, הוא סיפור מופת על מנהיגות צבאית וטקטיקה. על כן, נכון למצוא לו מקום של כבוד בארון הספרים של כל מפקד שדה בצה"ל". ואכן הספר, שקדם לו מחקר יסודי, הוא רומן כתוב היטב של סיפור חזק שלא ניתן להניח מהיד, אשר כל מי שהיה פעם בלחימה יימצא אותו רלוונטי.

"מי שמחליטים על יציאה למלחמה מניחים כי הניצחון יפתור מעשה נס את כל הבעיות" | מאת גל פרל

רשומה רגילה

ספרה של פרופסור מקמילן הוא ספר מבוא מוצלח שנותן הבנה מקיפה (אם כי כללית) על תופעת המלחמה. המלחמה המודרנית, קבעה, על אף הטכנולוגיה המתקדמת, עודנה מחייבת "מגפיים על הקרקע", וכבעבר מוטב לצאת אליה עם מטרות ברורות ובנות השגה. 

"להיות במלחמה אינו מסתכם כמובן בפחד, במוות או בפעולה; זה גם קשור בהמתנה, בשיעמום וברטינה על האוכל, על הכינים, על העכברושים, על מזג האוויר או על הקצינים הבכירים" (עמוד 149). 

הספר "מלחמה" מאת פרופסור מרגרט מקמילן (הוצאת עם עובד, 2022), שעמדה בעברה בראש קולג' סנט אנתוני באוקספורד, ניתחה בספרה את תופעת המלחמה מזוויות רבות ומגוונות, ובהן כיצד השפיעו המלחמות על החברה האנושית וכיצד עיצבו תמורות בארגון הפוליטי, בטכנולוגיה ובמגוון האידאולוגיות את אופני הלחימה ואת המניעים שלנו בצאתנו לקרב.

"מלחמה היא במהותו של דבר אלימות מאורגנת, אבל חברות שונות מנהלות סוגים שונים של מלחמות" (עמוד 10). מקמילן ציינה כי "המלחמה כופה תמורות, הסתגלות ואימוץ שינויים בחברה אחריה" (עמוד 10). לפיכך, קבעה, "היכולת לנהל מלחמה והתפתחות החברה האנושית הן חלק מאותו סיפור עצמו" (עמוד 10). לעיתים קרובות מדי, כתבה, "מי שמחליטים על יציאה למלחמה מניחים כי בדרך זו או אחרת יפתור הניצחון מעשה נס את כל הבעיות" (עמ' 54). המשפט הזה ראוי שיהדהד.

גנרל הנחתים אנתוני זיני, מפקד פיקוד המרכז האמריקני, סיפר כי בשנת 1998 "הייתה לנו תוכנית להכניע את צבא סדאם, אבל לא הייתה לנו תוכנית לבנות מחדש את עיראק" (עמוד 54). משחק מלחמה שארגן "צפה שכוחות הפלישה ייתקלו בבעיות רבות; שהארץ נועדה כנראה להתפרק "התבסס על קווים דתיים או אתניים", שכוחות עוינים ייאבקו על השלטון ושהאמריקנים עתידים להתמודד עם עוינות הולכת וגדלה" (עמ' 54). הכל קרה, אחד לאחד. המסקנה היא שצריך לדעת במלחמה מה רוצים להשיג בסוף. ביום שאחרי. אחרת אין מה לצאת אליה.

דמוקרטיות, ציינה, "מתקשות במיוחד להתמיד במלחמות שאינן פופולריות כפי שהצרפתים גילו במלחמתם בהודו־סין, אבל אפילו ברית המועצות הסמכותנית שילמה מחיר פוליטי גבוה על מלחמתה הכושלת והבלתי פופולרית באפגניסטן בשנות השמונים של המאה שעברה" (עמוד 107).

מקמילן הביאה בספר את הדיאלוג המפורסם בשלהי מלחמת וייטנאם שבו אמר קולונל הארי סאמרס, הוגה צבאי אמריקני בולט, לקולונל צפון־וייטנאמי כי "שמעולם לא הבסתם אותנו בשדה הקרב" (עמוד 107). הצפון־וייטנאמי השיב: "זה אולי נכון, אבל זה לא רלוונטי" (עמוד 107). הקשר בין הטקטי לאסטרטגי הוא קשר מורכב. הצורך לנצח ברמה הטקטית הוא תנאי הכרחי, אך לא מספיק בכדי להוציא לפועל את האסטרטגיה. מה גם שכפי שציין זיני, כאשר זו לא מבוררת עד הסוף קשה בהרבה לחבר בין ההצלחה הטקטית למעשה האסטרטגי.

נקודה חשובה אחרת היא שהאויב לא יפעל לפי חוק "היד העומדת" ולא יפעל לסיכול התוכנית שלנו. המחשה טובה לכך ניתנה דווקא במשחק מלחמה ("מילניום צ'אלנג') שניהל הצבא האמריקני בשנת 2002. המשחק בחן את יכולתה של ארצות הברית "להביס מעצמה מזרח־תיכונית שאת שמה לא נקבו. הצד האמריקני נהנה מיתרון ברור מבחינת האלקטרוניקה המתקדמת, הטנקים, המטוסים וספינות הקרב" (עמוד 54).

מפקד הצד האדום החלש יותר, גנרל הנחתים פול ואן רייפר, "שמר על דממת אלחוט והשתמש באופנועים כדי להעביר מסרים ובדרך זו הקשה על המעקב האלקטרוני של אויבו להתחקות אחר מהלכיו. הוא הפעיל ציי מחבלים מתאבדים בספינות מרוץ כדי לחסל על הנייר 16 ספינות מלחמה אמריקניות" (עמוד 54). הפנטגון השהה "את מסקנות הביניים של המשחק וניסח מחדש את חוקיו. ספינות המלחמה קמו בנס לתחייה, ומפקד ה"אויבים" הצטווה לעצור את ההגנה האווירית שלו ולחשוף את מקומן של יחידות המפתח שלו. הוא בחר לפרוש מן הצבא בשאט נפש" (עמוד 55).

הדגמה זו, כתבה, "של מלחמה א־סימטרית, שבה כוח חלש יותר יכול לשבש ולאתגר כוחות חזקים הרבה יותר אגב שימוש באמצעים שאינם מקובלים, הייתה בגדר אזהרה מפני מה שעתיד לקרות לכוחות הקואליציה הן באפגניסטן הן בעיראק" (עמוד 55). כלל זה תקף גם במקומות נוספים קרובים בהרבה.

מקמילן ציטטה בספר את המצביא היווני פריקלס שאמר כי "מי שראויים להיקרא אמיצי לב אינם אלא מי שמכירים ויודעים גם את נוראות המלחמה וגם את נעימות החיים ואינם מתחמקים בשל כך מהסכנות" (עמוד 116). זוהי אמת גדולה שנשארה נכונה.

אף שקשה "לחזות בתנאים של עיתות שלום מי יהיה אמיץ ומי לא, אימונים ומשמעת ולעיתים הנהגה עשויים לסייע ללוחמים לעבור את המסוכנים שבקרבות. בקרב גטיסברג כמעט נפלה לידי לוחמי הקונפדרציה גבעה מכריעה בשם ליטל ראונד טופ. מי שהציל את המצב לאיחוד היה כוח נחות במספרו בפיקודו של פרופסור במכללה. כנגד כל הסיכויים לכאורה הסתערו כוחות האיחוד בכידונים שלופים, ואנשי הקונפדרציה נשברו" (עמוד 146). מפקד הכוח, קולונל ג'ושוע לורנס צ'מברליין, עוטר על גבורתו במדליית הכבוד של הקונגרס.

המלחמה המודרנית היא מורכבת לעין ערוך מכפי שהיו המלחמות בעבר. "הצבאות המודרניים לומדים להסתמך יותר ויותר על הטכנולוגיה, אך מלחמות עדיין דורשות גם "מגפיים על הקרקע"." (טקסט שהופיע מתחת לאחת התמונות בספר). גם אבחנה זו, כפי שהוכח באוקראינה אבל גם בעזה, הוכחה כנכונה. מקמילן הוציאה מתחת ידה ספר מבוא מוצלח שנותן הבנה מקיפה (אם כי כללית) על תופעת המלחמה. זוהי תופעה שחשוב להכיר משום שכמאמר טרוצקי, "אתה אולי אינך מתעניין במלחמה אך המלחמה מתעניינת בך".