"הבושה תסייע לנו להתגבר על הפחד" | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו שב אל"מ אלון מדנס לשכם בימי האינתיפאדה השנייה, ותיאר קרב שעליו פיקד כסמג"ד בצנחנים. הספר טומן בחובו תובנות רבות על פיקוד, דוגמה אישית ולחימה בשטח בנוי ומורכב, אך בעיקר מדגיש הספר את חשיבותה של תחושת האחריות של המפקדים לרמת הביצוע של צה"ל.

הספר "הקרב במוצב הדיסקוטק" (הוצאת כריכה, 2022) שכתב אל"מ (מיל.) אלון מדנס. לכאורה, הספר שכתב עסק באירוע שהתרחש בפברואר 2003, במהלכו תקפו שני מחבלים מארגון "החזית העממית" מוצב של גדוד הצנחנים 202 בעיר שכם, שכונה "הדיסקוטק" משום שבעבר שימש כמועדון לילה פלסטיני. אבל רק לכאורה.

אף שהאירוע המרכזי בספר הוא סיפור הקרב, הרי שבפועל, תוארה בו הלחימה האינטנסיבית שבה היו נתונים אז כוחות צה"ל בכלל וחטיבות החי"ר הסדירות בפרט. מעט מאוד ספרים נכתבו על התקופה, ובודדים בלבד נכתבו בידי אלו שלחמו בה. ומכאן חשיבותו של הספר.

מבצע "חומת מגן" הסתיים רק כשנה קודם לכן ומאז היה הגדוד נתון בתעסוקה מבצעית בלב העיר שכם. מדנס, ששימש אז כסגן מפקד הגדוד, תיאר בספר את השגרה המבצעית, את המעצרים והפשיטות שהתרחשו לילה לילה ביהודה ושומרון, את העומס, הלחץ והפחד.

לא רק במבצעים התקפיים עסקו אז הכוחות. גם המחסומים, הסיורים ושאר הפעולות ההגנתיות שביצעו אז הכוחות הטילו עומס כבד על הלוחמים ועל המסגרות היחידתיות. הלחץ שבידיעה שאם נכשלת, עשויים מחבלים מתאבדים לחדור ללב המדינה ולבצע פיגוע, היה גדול. 

הספר מספק המחשה לדילמות המוסריות שעמן התמודדו מפקדי ולוחמי צה"ל, כתוצאה מן הפעילות בלב האוכלוסייה האזרחית. שירתי אז בצנחנים, בגדוד מקביל, והקריאה בספר החזירה אותי (כפי שאני בטוח שתעשה לשאר בני דורי) לאותם מקומות, מראות וחוויות שתוארו בספר.

מדנס, בצנחנים מיומו הראשון בצה"ל, הוא קצין עתיר ניסיון קרבי. לוחם ומפקד בשנות השהייה בלבנון, שפיקד על הפלוגה המסייעת של הגדוד במבצע "חומת מגן", במהלכו כבשו חטיבות גולני והצנחנים את העיר שכם. "עם תחילתה של ההתקפה הובלתי עם מחלקות הסיור והמרגמות של הפלוגה מהלך רגלי שנועד לפתוח את ציר השומרונים עד לשכונת ראס אל־עין, לטהרו מאויב ולאתר בו מכשולים בטרם ייכנסו כוחות הגדוד הממוכנים" (עמוד 127). הוא ולוחמיו נקלעו לקרבות רבים עם המחבלים, חלקם בטווחים קצרים מאוד.

במהלך שירותו נפצע שלוש פעמים ועל האופן שבו פיקד על הפלוגה המסייעת בגדוד 202 במבצע "חומת מגן", עוטר בצל"ש אלוף פיקוד המרכז. בהמשך שירותו שימש בין היתר כמפקד גדוד 101 בחטיבה וכמפקד חטיבה מרחבית בגבול לבנון. את הספר כתב בעת חופשת הפרישה מצה"ל בעודו מתמודד עם מחלת הסרטן (שממנה, למרבה המזל, החלים).

הפעלת הכוח רמסה את בניין הכוח

דווקא אז, בעיצומה של הלחימה החליט מפקד החטיבה דאז, אל"מ אביב כוכבי (לימים הרמטכ"ל), לקיים תרגיל חטיבתי. במשך שנות האינתיפאדה השנייה, כתב המחבר, "ובעיקר מתקופת מבצע חומת מגן ואילך, "הפעלת הכוח" בצבא היבשה רמסה את "בניין הכוח" ודחקה אותו לשוליים" (עמוד 41).

זו, ציין, הייתה אחת הסיבות המרכזיות לתוצאות המאכזבות של כוחות היבשה בלחימה במלחמת לבנון השנייה. כשלוקחים בחשבון את המלחמה שפרצה שלוש שנים אחר כך, "ההתעקשות של המח"ט כוכבי לקיים את התרגיל החטיבתי, הייתה מקצועית, ראויה ומדויקת" (עמוד 41).

אבל התרגיל גם גרם לכך שחלק ניכר ממפקדי הגדוד, ובהם המג"ד, סא"ל מיקי אדלשטיין, ומפקדי הפלוגות, עזבו את הגזרה לשבוע והותירו בה סדר כוחות מצומצם תחת פיקודו של מדנס. למרות היעדרות המפקדים החליט מפקד החטיבה המרחבית שומרון, אל"מ הראל כנפו, שעשה שנים ארוכות בצנחנים, על מבצע מעצרים חטיבתי באותו שבוע. הגישה שלו הייתה ברורה – הטרור לא מתחשב באילוצי גרף התרגילים של צה"ל. 

המונח "ערפל קרב" קיבל משמעות כפולה

באחד הלילות, בעת שהיה בתדריך למבצע שקיים המח"ט, כנפו, קיבל מדנס דיווח על ירי מחבלים על מוצב הדיסקוטק שאותו החזיקה פלוגת החוד הגדודית.

בדיעבד התברר כי שני מחבלים ביקשו לנצל את הערפל ששרר בגזרה ולתקוף את המוצב. אולם השניים קרבו אל המוצב בדיוק כאשר סגן מפקד פלוגת החוד החליט לתרגל את חייליו בתרחיש של התקפת מוצב. הצעקות ותנועות החיילים במוצב גרמו למחבלים לחשוב שהתגלו והם פתחו באש. מן הירי נהרג לוחם, סמ"ר עידן סוזין. בהמשך חילופי האש נהרג מפקד מחלקה בפלוגה, סגן אמיר בן אריה, ונפצעו שני לוחמים. 

מדנס עזב את התדריך ודהר עם רכב החפ"ק שלו לעבר המוצב, כשלמעשה אינו יודע בדיוק מה התרחש. "אותו פלוני שאי שם בהיסטוריה טבע את המונח "ערפל קרב", כנראה נדרש גם הוא להילחם בהר גריזים בזמן ערפל כבד, שכן באותם רגעים המונח "ערפל קרב" קיבל משמעות כפולה" (עמוד 152).

כשנסע בג’יפ הממוגן חש מגוון של תחושות ובהן פחד, צער ותסכול על הנפגעים שהיו ואולי גם יהיו, אך בעיקר תחושת בושה. חשש שמה "יבייש את הפירמה".

עם הגיעו למוצב, כתב, "כשעול הבושה גבר על מועקת הפחד, גמלה בראשי ההחלטה לצאת אל התופת ולחתור למגע עם המחבלים עד לחיסולם" (עמוד 153). הוא ואנשיו פרקו מהג'יפ וחברו לכוח פלוגת החוד במבנה. "החלטתי להוביל את מהלך הטיהור מתוך הבנה שעתה אני הוא מפקד האירוע ושכל האחריות מוטלת על כלפיי" (עמוד 157), הסביר.

מדנס הוביל חולית סריקה קטנה, שכללה את קשרו האישי וקצין נוסף, שהקיפה את המבנה בניסיון לאתר ולהרוג את המחבלים. הכוח נע תוך השלכת רימונים וירי לנקודות חשודות. בעת שטיפס על קורה בכדי לעבור לצדה השני של החומה שהקיפה את המבנה והפרידה בינו לבין מטע עצי זית, נורה לעברו צרור יריות. הכדורים, כתב, "חלפו ממש בסמוך לאוזני השמאלית. ביני לבין הקשר" (עמוד 167).

הקצין שהיה עמו, מ"מ מהפלוגה המסייעת, השיב באש ויתכן שאף פגע במחבל. מדנס השליך רימון נוסף והפעם השהה את השלכתו, כך שלמחבל לא תהיה שהות לגלגל אותו לעברם בטרם הפיצוץ. למזלם, כתב, "הרימון הושלך כראוי ונפל מעברה השני של הגדר. נצמדנו מכווצים לחומת האבן, וכעבור שתי שניות נשמע פיצוץ עז ממש מעלינו" (עמוד 168).

"קדימה לטפס" (עמוד 168), צעק מדנס והשלושה טיפסו על הקורה, כתב, "בהמטירנו אש לחזית" (עמוד 168). המחבל נהרג. בסמוך למוצב נמצאה בוטקה שבה על־פי החשד הסתתר המחבל הנוסף. מדנס והקשר שלו ירו לעברה והשליכו לתוכה רימון. ואכן, שם אותרה גופתו לבסוף. נראה שנהרג בראשית הקרב בידי קלע מפלוגת החוד של הגדוד.

למרות תנאי הפתיחה הקשים, הצליח הכוח בפיקוד מדנס להפוך את הקערה על פיה ולהרוג את המחבלים. עם זאת, כמאמר הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, האירוע היה בחזקת "תאונה שרק חיכתה להתרחש". למרות שמרגע שהחלה הלחימה פעלו הצנחנים למופת, כתב, הרי שלנוכחות הקבועה בלב שכם יש מחיר. האויב לומד את צה"ל, את שגרת כוחותיו, ומזהה בקלות יחסית שינויים כמו צמצומים בהיקף הכוחות. 

ניצחון מרשים בקרב, כשלצידו טרגדיה

הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלוןגם הוא קצין צנחנים מנוסה, ביקר בזירת הקרב וסיכם את האירוע במשפט לקוני וקולע: "מדובר בניצחון מרשים בקרב, כשלצידו טרגדיה ואובדן גדולים" (עמוד 189).

בסופו של הספר ניתח המחבר את הקרב ואת השגיאות שאירעו במהלכו. אין לחימה ללא טעויות, על האפס. "יש למחול לכולם על טעויות שנעשו בשדה הקרב – אך אין למחול למי שיסרב ללמוד מטעויות אלה!"(עמוד 216), קבע.

כפי שתיאר ברגעי הקרב הדרמטיים בראייתו, הבושה היא הכוח המשמעותי שמניע מפקדים, בכל הרמות. "כל עוד הבושה מקננת בנפשם של הקברניטים, אזי יש מקום לאופטימיות. הבושה תסייע לנו להתגבר על הפחד מהתמודדות בקרב ומהסתערות. לחלופין, הבושה תדכא את רצונם של הכושלים לאחוז בכיסאם ובתפקידם. ברגע שהמפקדים בצה"ל יאבדו את הבושה, נמצא את עצמנו עם צבא שמסתתר מאחורי יישובי הספר במקום לתמרן בחזיתם" (עמוד 217).

מדנס הוציא מתחת ידו ספר מרתק וכתוב היטב, הטומן בחובו תובנות רבות על פיקוד, דוגמה אישית ולחימה בשטח בנוי ומורכב. אך בעיקר מדגיש הספר את חשיבותה של אותה תחושת אחריות (בושה, כינה זאת מדנס) של המפקדים לרמת הביצוע של צה"ל. בלעדיה לא נצליח כאן במקום הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.