צה"ל מחבק פומבית את המילואימניקים, אבל מוטב שיתמקד בנכונות לגייס אותם למלחמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים, אבל אף שצה"ל נהנה לחבק פומבית את המילואימניקים, בפועל בשנים האחרונות הוא נוטה להסתמך יותר ויותר על המערך הסדיר. במלחמת לבנון השלישית, כפי שהצטיירה מסדרת כתבות ששודרה השבוע, הסדיר לבדו – לא יספיק.

השבוע חל יום ההוקרה למשרתים במערך המילואים של צה"ל. כבכל שנה, התפרסמו הכתבות הצפויות בכלי התקשורת על המשפחה שכל חבריה משרתים יחדיו באותה חטיבה ומצהירים כמובן על חשיבות השירות במילואים ועל תחושת הסיפוק הגדולה שלהם (ובנימה אישית – הכל אגב, נכון לגמרי), בפייסבוק פרסם דובר צה"ל פוסט על המילואימניק מחטיבת החי"ר כרמלי שהתבשר בעיצומו של אימון על הולדת נכדו השביעי (בפוסט, איך לא, כלולה תמונת הסב המאושר במדי ב' מחבק את נכדו). כמו כן פרסם צה"ל נתונים סטטיסטיים יבשים על כמות המשרתים במילואים. כך למשל התברר שלוחם בחיל הרגלים של צה"ל הוא התפקיד הנפוץ ביותר במערך המילואים לגברים, ושלמרות שבשני העשורים האחרונים נשים משרתות במספרים הולכים וגדלים בתפקידים משמעותיים, בקרבי ובפיקוד בצה"ל, קצינת משאבי אנוש נותר התפקיד הכי נפוץ לנשים. 

על חטיבות המילואים מפקדים כיום רק קצינים בשירות קבע. אל"מ ברק רובין, למשל, מפקדה החדש של חטיבת החי"ר אלון הוא דוגמה בולטת. רובין הוא מפקד מנוסה. הוא צמח בסיירת חטיבת הנח"ל, פיקד עליה במלחמת לבנון השנייה ועל גדוד הסיור החטיבתי ב"צוק איתן", אבל זוהי הפעם הראשונה שהוא מפקד על אנשי מילואים בהיקף גדול. גם מספר הקצינים בקבע שמחזיקים במינוי משנה כמפקדי פלוגות וגדודים במילואים הוא במגמת גדילה מתמדת. כך למשל פיקד סא"ל ליאור גרוס, יוצא סיירת צנחנים, על גדוד בחטיבת המילואים "חוד החנית", בעודו משרת בתפקיד באגף התקשוב.

חיילי מילואים בתרגיל, (צילום: דו"צ).

הבעיה מחריפה כאשר מפקדים על החטיבות הללו קצינים מהיחידות המיוחדות, שפוגשים (כמעט) לראשונה לא רק בעולם המילואים אלא גם בצבא היבשה המתמרן. זה נובע מסיבות רבות ובהן הרצון לספק לקצינים בכירים ניסיון בפיקוד על חטיבה מתמרנת בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה, החשש של צה"ל מאובדן קצינים מיחידות העילית לטובת השוק האזרחי, תובענות תפקיד המח"ט והמג"ד (150 ימי מילואים בשנה למח"ט ו-90 למג"ד) שמקשה על מציאת מועמדים מתאימים ופנויים, והצורך למצוא תקני אל"מ לקציניו שבקבע. יש כמובן יוצאים מן הכלל – תחת הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, נערכה רפורמה מקיפה במערך המילואים ביבשה, שבמסגרתה הפך המערך לדיפרנציאלי בכשירות שלו, ישנן חטיבות בכשירות גבוהה וכאלו שאינן כאלו. הרפורמה כללה הפחתה של משכי האימונים ושל תדירותם, למשל בתותחנים וביחידות לאבטחת בסיסים, והפניית התקציב שנחסך לאימון החטיבות המתמרנות, חי"ר ושריון. נוסף על כך שוחררו ממערך המילואים עשרות אלפי חיילים לא נחוצים. אבל כשבוחנים את שילוב כוחות המילואים בעימותים מאז 2006, מתברר שצה"ל נרתע מגיוס והפעלת צוותי קרב של חטיבות מילואים. ב"עופרת יצוקה" היו שלושה כאלה, ב"עמוד ענן" לא הופעל מהלך מתמרן, וב"צוק איתן" לחם ברצועה רק צוות קרב חטיבתי אחד של חטיבת מילואים, חטיבה 261 של בה"ד 1, עליו פיקד אל"מ (כיום תא"ל) אבי גיל.

פעם היו המילואימניקים שומרי החותם של צבא העם. הם אלו שניצחו את המלחמות הגדולות. את תחושת המשמעות, השייכות והערך, הם הביאו מהבית. כיום צה"ל נסמך הרבה יותר על הצבא הסדיר והכשיר. רק כחמישה אחוזים מן האוכלוסייה נמנים על מי שעושים שירות מילואים שמשכו שבוע או יותר בשנה. למרות שבצה"ל אוהבים לחבק פומבית את המילואימניקים ולספר שהם ויחידותיהם הם חלק בלתי נפרד מהצבא, בפועל מאז מלחמת לבנון הראשונה צה"ל מזניח את מערך המילואים שלו, מפרק אותו לטובת חיסכון כספי ומפנה אותו למשימות ביטחון שוטף שונות ושוחקות.

שתי אצבעות מצידון? לא במילואים

השבוע שודרה ב"חדשות 13" סדרת כתבות מרתקת של הפרשן הצבאי אלון בן דוד, שעסקו במלחמת לבנון השלישית, זו שבה עתיד צה"ל להילחם בחזבאללה. בין היתר נבחן מצב מוכנות העורף, התשתיות החיוניות, מוכנות וכשירות הצבא וכן תהליכי ההתעצמות שקיים חזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה, ובכלל זה הלקחים שהפיק ממלחמת האזרחים בסוריה. התרחיש שתיאר בן דוד הוא תרחיש קשה, שבמהלכו תפגע ישראל במדינת לבנון וחזבאללה, ואילו בעורף יפגעו מטרים של רקטות במספרים ועוצמות שטרם הכרנו. אחד המרואיינים אף המליץ למפקדי הצבא לקחת את התרחיש הגרוע ביותר שבידם ולחשוב שיהיה אף גרוע יותר. ולהיערך לזה. נראה, אם כן, שבין החזבאללה לישראל מתקיים מאזן הרתעה הדדי, שכן יכולות ההרס והנזק של שני הצדדים השתפרו משמעותית מאז מלחמת לבנון השנייה.

חיילי פיקוד העורף בתרגיל, (צילום: דו"צ).

זה לא חדש, ואחד מאלופי פיקוד העורף האחרונים, אייל אייזנברג, אף אמר זאת מפורשות לאורך כל כהונתו. מבחינת העורף, הזהיר, המלחמה הבאה תהיה פי עשר יותר חזקה מזו שהתרחשה ב-2006 וצה"ל לא יוכל לספק מיגון בדמות "כיפת ברזל" ודומיה. האזרחים יידרשו להישמע להנחיות הפיקוד ולשהות במקלטים ימים ארוכים. אבל קשה להעריך שבציבור מבינים זאת. הם התרגלו להגנה שלה זכו בעימותים מול החמאס בעזה, וזה מה שהם מצפים שיקרה גם מול לבנון. לא משנה כמה פעמים יסבירו שבמלחמה הבאה יופנו מערכות כמו "כיפת ברזל" ואחרות לשימור הרציפות התפקודית של צה"ל ולהגנה על תשתיות חיוניות, הציבור לא יאמין. 

כשזה הגיע למענה של צה"ל הוצג חיל האוויר כמי שפיתח יכולות הספקי תקיפה (בכמה מטרות הוא מסוגל לפגוע בזמן נתון) מרשימות מאוד, ושבסיסיו הופכים במלחמה, כהגדרת בן דוד, "למפעל לחימוש פצצות". הפעלת הכוח היבשתית הוגדרה אמנם כחיונית, אבל ניכר במרואיינים שהם סומכים הרבה יותר על כשירות חיל האוויר. הן תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר והן סגן הרמטכ"ל לשעבר וכיום עמית מחקר במכון JISS, אלוף (מיל') יאיר גולן, טענו בכתבה שצה"ל מצטייר בעיני חזבאללה כצבא שחושש לתמרן, והוא נערך לכך שעיקר התגובה של ישראל תהיה באמצעות תקיפות אוויריות ונבנה בהתאם.

כשנשאל גולן, קצין צנחנים שפיקד בלבנון על פלוגה, גדוד וחטיבה מרחבית (אז גם נפצע בהתקלות עם מחבלים, והוסיף לפקד על הכוח עד גמר הלחימה), ולאחר הנסיגה פיקד על אוגדת הגליל ופיקוד הצפון, האם נדרש מהלך קרקעי השיב כי "אין מנוס מזה. אני לא מכיר לאורך ההיסטוריה האנושית ניצחון במלחמות שלא הושג על הקרקע". בניגוד לחלק מהמרואיינים, ובהם תמיר, שקראו לרפורמה משמעותית בצבא היבשה, גולן משוכנע שצה"ל "כמו שהוא היום יכול להביס את החזבאללה בדרום לבנון. לא בקלות, כן? זה במאמץ ניכר, אבל הוא יכול לעשות את זה בהצלחה מרובה". הבעיה, כפי שהוא ראה אותה היא בצבא פנימה, במנטליות. "משהו ביצר ההתקפי של צה"ל נשחק. אני חושב שצה"ל איבד אמון ביכולות היבשתית שלו. ולא בהצדקה". כשנשאל מה המשמעות של הבסת חזבאללה הסביר ש"זה אומר שהכוח הצבאי שלו צריך להיות מרוסק. כלומר הוא צריך להגיע למצב של חידלון ביכולת שלו להילחם. זו המשמעות של הכרעה צבאית. אנחנו צריכים להכריע צבאית". בתגובה, שאל אותו בן דוד האם הוא חושב שזה אפשרי. "אני יודע שזה אפשרי", השיב.

המהלך שגולן מדבר עליו מחייב הפעלה נרחבת של כוחות מילואים. בדיוק הכוחות שצה"ל חשש להפעיל בלחימה בעזה, מול אויב חלש בהרבה. יתכן ומבחינת כשירות, כפי שהוא קובע, צה"ל ערוך ללחימה בחזבאללה, אבל כשזה מגיע לנכונות לעשות כן, ועל אחת כמה וכמה להפעלת כוחות מילואים, הרבה פחות. כאן נכנס אותו גורם חמקמק שאותו ציין בן דוד כקריטי ביותר עבור ישראל במלחמה הבאה מנהיגות, בתוך הצבא ובדרג המדיני, שתדע להחליט ולהכריע. אז מחבקים את מערך המילואים פעם בשנה, ומודיעים על הטבות כאלה ואחרות, כמו הנחה בארנונה בחלק (למה רק בחלק?) מהרשויות, אבל הדרך לכבד באמת את המשרתים במערך המילואים היא באמצעות הכללתם בתכניות האופרטיביות. ולהביא זאת לידי ביטוי בכל האמור באימונים, כשירות והפעלה, במשולב ולצד הכוח הסדיר.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 23.05.2019)

11 מחשבות על “צה"ל מחבק פומבית את המילואימניקים, אבל מוטב שיתמקד בנכונות לגייס אותם למלחמה | מאת גל פרל פינקל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.