שיח ישראלי\ מאת גל פרל פינקל

לרגל יציאת ספרו החדש ראיון עם ד"ר יועז הנדל על האתגרים הפנימיים והחיצוניים לישראל. שיח ישראלי על ארץ לא זרועה.

יועז הנדל, מתאר בספרו מסע אישי בישראל העכשווית, (צילום: פייסבוק).

בדצמבר האחרון יצא לאור ספרו הרביעי של הד"ר יועז הנדל. הספר, "בארץ לא זרועה – מסע ישראלי", הוא מעין מהדורה מעודכנת (מן הצד הימני של המפה הפוליטית) של "פה ושם בארץ ישראל" שכתב בשעתו עמוס עוז. הנדל (יליד 75') גדל באלקנה שבשומרון, שירת בקומנדו הימי כמפקד צוות ופלוגה וכראש מערך ההסברה הלאומי בלשכת ראש הממשלה נתניהו. הוא דוקטור בהיסטוריה צבאית וכותב טור קבוע ב"ידיעות אחרונות". כיום הוא מכהן כיושב ראש המכון לאסטרטגיה ציונית וכראש תנועת "זכויות אדם כָּחוֹלָבָן". בחודש שעבר כתבתי כאן סקירה אודות הספר והדבר הוביל לשיחה ארוכה עם המחבר על ישראל של כאן ועכשיו.

כל העם צבא?

לוחמי השייטת בתרגיל. השירות שם היה משמעותי מאוד עבור הנדל (צילום: דו"צ). 

השירות הצבאי של הנדל מתואר בהרחבה בספר ונראה כי השירות הממושך בשייטת 13 כלוחם ומפקד היה חוויה מעצבת עבורו. לטענת הנדל שלושה נדבכים בשירות הצבאי היו משמעותיים במיוחד עבורו. הראשון שבהם הוא "ההבנה של האחריות שיש לך הכתפיים, שאתה מבין שאתה נמצא במקומות שיכולים לטלטל מדינה שלמה. שנית, שאתה נהיה מפקד ואחראי על אנשים, ושלישית זה באירועים הכי משמעותיים שמעצבים אותך, זה כשאתה מאבד חברים ומבין, עוד פעם, שמה שאתה עושה זה לא משחק. זה חלק ממציאות מאוד קשה שנכפתה עליך ובאותה נשימה אתה בוחר בה."

אף שהנדל היטיב לזקק את כל אותם החלקים בשירות הצבאי הקרבי שאכן מעצבים את בוגריו (כפי שהיה השירות בצנחנים עבורי), הרי שבספרו מצטייר השירות הצבא כאתוס המכונן במדינה. אבל בישראל של שנות ה-2000, בה לא כולם משרתים (בטח לא במילואים). כשהוא נשאל האם בשל כך לא נדרש אתוס משותף אחר מאשר "כל העם צבא", משיב הנדל כי המצב האידאלי מבחינתו היה שדווקא מערכת החינוך תתפוס את ההובלה בעיצוב האתוס הישראלי המשותף. אולם מאחר ויותר חלקים באוכלוסייה פורשים ממערכת החינוך הממלכתית למערכות פרטיות הדבר נופל על הצבא. לדבריו, יותר משהוא חושש מפני האיום האיראני או העימות עם הפלסטינים הוא חושש "מהתרופפות או משבירת המעגל המשותף שיש בו בין כל מיני קבוצות בישראל, כי אם זה יקרה לא תהיה מדינה."

אליטה משרתת?

בספרו מתוארת האליטה החדשה, הציונות הדתית, שתפסה לשיטתו את מקום האליטה המשרתת הקודמת מן ההתיישבות העובדת. בעוד שאנשי הציונות הדתית החלו לתפוס עמדות בולטות בכל תחום וזירה בחברה, בצבא, באקדמיה ובממשלה (ואפילו כמה מהפעילים הבולטים ב"שוברים שתיקה" ו"שלום עכשיו"), אומר הנדל, התפרק להתיישבות העובדת הקולקטיב. כך נוצר מצב שבעוד שלאדם כמותו יש שפה משותפת עם מי שגר בעופרה, לקיבוצניק ולמושבניק כבר אין תרבות משותפת. הוא מצר על כך (הוא עצמו מתחבר יותר לנהלל מאשר לאלקנה), ומציין שלצד היתרונות שגלומים באנשי הציונות הדתית הרי שהחיבור המורכב בין דת לפרקטיקה עשוי להוות גם חיסרון.

מח"ט גבעתי ב"צוק איתן", אל"מ עופר וינטר, (צילום: דו"צ).

כששואלים אותו אודות תופעות דוגמת פקודת יום שהפיץ מח"ט גבעתי, עופר וינטר, לחייליו ערב "צוק איתן" שעמדה בניגוד לפקודה הממלכתית ברוחה שהפיץ ללוחמיו מח"ט הצנחנים דאז, טולדנו (גם זה וגם זה חובשי כיפה), ואודות ענף תודעה היהודית ברבנות הצבאית, שעבר באחרונה לאחריות ראש אכ"א, הנדל לא מתרגש. לדבריו, הרבנות הצבאית היא בחזקת "כוסות רוח למת" בעבור החיילים החילוניים בצבא. אנשיה והרב הצבאי הראשי (גם כאשר עמד בראשה הרב הדומיננטי תא"ל אביחי רונצקי), אינם משפיעים באמת על תפיסתם ועמדותיהם, ואילו החיילים הדתיים כבר ממילא נתונים להשפעת רבנים. בעיניו מדובר במאבקי שליטה וטריטוריה חסרי חשיבות מול חיל חינוך שדומים במהות לכך שהוא, "בתור מפקד במילואים רוצה שיהיו לי יותר חיילים, יותר תחמושת, יותר נשקים תחמושת ויותר סמכויות, ואני מניח שזה מה שקורה בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך. לבנות על זה אידיאולגיה שלמה זה להרחיק לכת."

ישראל צריכה ליזום מול הפלסטינים

מפת תוכנית אלון. השטח הכחול נועד לסיפוח למדינת ישראל ואילו הירוק נועד להחזרה לירדן או לכינון ישות עצמאית.

כשבוחנים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נוכח האיום הדמוגרפי, מציע הנדל, המתנגד לנסיגות חד-צדדיות, הצעה פרגמטית הכוללת סיפוח חלקי של שטחי הגדה, שדרוג הרשות והשארת שאר השטח שנוי במחלוקת, מתוך תפיסה כי "האינטרס הציוני הוא מקסימום שטח ומינימום ערבים." לגישתו, האינטרס העיקרי הוא לייצר הפרדה בין המסה העיקרית של הפלסטינים למסה העיקרית של היהודים. תכניתו של הנדל היא מעין גרסה מודרנית של תכנית אלון המתבססת על המשך החזקת גושי ההתיישבות ובקעת הירדן בידי ישראל מחד, ושדרוג ואולי אף הגדלת שטחי הרשות הפלסטינית ובאמצע שטח מחלוקת שהריבונות עליו לא ברורה. אף שהנדל מדגיש על המשך השליטה הביטחונית בשטחי הגדה הרי שברמה המדינית הוא מציע היפרדות מן הפלסטינים כצעד ביניים, מתוך תפיסה שפתרון כולל ושלם איננו בנמצא כעת ויש להתנהל בהתאם.

גם בספרו הקודם "ישראל נגד איראן" וגם בספרו הנוכחי הוא מתאר את החמאס ברצועת עזה כישות שהסבב הבא כנגדה בלתי נמנע. לדבריו, כל עוד החמאס שולט ברצועה שלטון של טרור ישראל תהיה נתונה בסבבי לחימה חוזרים ונשנים. מה גם, אומר הנדל, שישראל לא מימשה עד תום אף אחת משתי האופציות שעומדות בפניה מחד, לא חתרה ישראל להשגת הכרעה אל מול החמאס ומנגד לא ייצרה "חשבון כלכלי" לחמאס, במובנים של פיתוח (נמל ימי ומקורות אנרגיה חלופיים). לשיטתו, כל עוד אחת משתי אפשרויות אלו לא תמומש במלואה ישראל תישאר עם שיטת הסבבים.

לאן נעלם הימין הליברלי?

בספר יוצא הנדל לחפש את "השמאל הציוני שמדבר על מדינה יהודית בלי לגמגם." אישים בולטים בשמאל הציוני, המייצגים אותו בכנסת קצת חסרים בדפי הספר, אולם הנדל טוען שהשמאל הציוני זוכה בספרו לייצוג הולם, בין היתר בדמותם של חבריו לשירות בשייטת ובדמותו של סא"ל דולב קידר, חברו שנהרג ב"צוק איתן" כמפקד גדוד. מי שהנדל אינו מחפש בספרו, והוא בחזקת נעדר מן הנוף הוא דווקא החלק הליברלי בימין הפוליטי שחסרונו בנוף הפוליטי ניכר בימים אלו. לתפיסתו של הנדל הציונות כולה "היא לאומיות ליברלית" וברגע שאחד משני היסודות הללו חסר, כפי שמשתקף למשל, בהצעת חוק השבת של הח"כ מיקי זוהר, "זו בעיה".

קמפיין ה"שתולים" כנגד ארגון "שוברים שתיקה".

אני שואל את הנדל האם תרבות השיח הפוליטי בישראל מטרידה אותו במיוחד בהקשר ל"שוברים שתיקה", שרבים מאנשיהם שירתו כלוחמים, תויגו כ"בוגדים" (תווית שפעם נהגנו להצמיד רק למרקוס קלינברג ודומיו). הנדל משיב לי כי הוא מסתייג במובהק מהכינוי "בוגדים" אולם טוען שאינו "מאמין להם". פעילי "שוברים שתיקה" רואים "רק את השלילי" ומקפידים להכפיש את ישראל באמצעות סיפורים שהיסוד העובדתי נעדר מהם. "אין כזה דבר שמישהו עומד עם תת-מקלע וקוצר חפים מפשע. זה לא קיים," אומר הנדל. מה שלא מנע לטענתו מאנשי הארגון לספר זאת לוועדה של האו"ם. הנדל מאשים את הארגון בכך שנוכח חוסר יכולתו להשפיע בציבור פנימה, הוא מנסה לכפות על ישראל מימוש תפיסה פוליטית (שהוויכוח עליה בעיני הנדל יותר מלגיטימי) באמצעות גורמים חיצוניים.

גם הנדל וגם אני שירתנו בשטחים תקופה ממושכת. אף ששנינו מסכימים עם האמירה שצה"ל הוא צבא מוסרי, דומה שישראלים רבים משוכנעים, כפי שכתב פעם עמוס הראל, שהתקיימה איזו "אולימפיאדה מוסרית והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק." הנדל מסכים שהפעילות בשטחים טומנת בחובה גם חריגות ואירועים שיש לחקור, שכן השהייה בלב אוכלוסייה אזרחית תוך לחימה בטרור כוללת בתוכה דילמות בלתי-אפשריות. הפשוטות שבהן באות לידי ביטוי באירוע שבו "מישהו משגר רקטות והוא מוקף ילדים? איך פותרים את זה? אבל זה קל להציג, מה אתה עושה עם ילד בן 12 שזורק עליך אבנים? אין כאן פתרון בית-ספר או תשובה טובה". אולם הוא מציין שעצם העיסוק באירועים החריגים הללו, החקירות שנפתחות בגינן והחינוך לטוהר הנשק מעידים כי מדובר ביוצאים מן הכלל שאינם חזות הכל.

נשאר אופטימי

בספר מתאר הנדל את פועלם של מנהיגים דוגמת בן גוריון, רבין, שרון כמי שפעלו על בסיס ציונות מעשית, ברוח של "אמור מעט ועשה הרבה", אם לצטט מפרקי אבות. הוא טוען שהמנהיגות הישראלית יכולה להשתפר בקבלת ההחלטות כמו גם "בדוגמה אישית. אם זה נכון לקצין צעיר בצבא זה נכון לראש ממשלה." אולם, למרות המורכבויות והאתגרים שמזמנים החיים בישראל הנדל מקפיד לציין שהוא נותר "יותר אופטימי מפסימי."