שוות, ושווים יותר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בצה"ל מי שעושה שירות תובעני וממושך יותר (גברים), תורם יותר ובעיקר שווה יותר, בצבא ובחברה. במצב כזה לנשים יש שוויון מדומה. הוא לא שם בהזדמנויות, בתפקידים ובקידום. 

"מילת כבוד", הוצאת כרם, 1987.

בספר המתח "מילת כבוד" מאת נלסון דה-מיל מתאר המחבר, בעברו קצין חי"ר בדיוויזיית הפרשים הראשונה (מוטסת) שלחם בווייטנאם, דיאלוג בין שני קציני חי"ר לשעבר. אחד מהם, גבר צנום ונמוך, אומר לחברו כי לא היה יכול "להיות לוחם גדול לפני שהומצא אבק השריפה, אבל אלוהים נתן לנו אם-16 קל וחגור קרבי קל ועשה את כולנו רצחניים" (עמוד 300). ואם הדבר נכון לגברים מה לגבי נשים? בעידן שבו חלק משמעותי מן הלחימה נעשה באמצעות פלטפורמות משוכללות של נשק מונחה מדויק לא ברור מדוע נרתע צה"ל משילוב נשים במערכים אלו.

כשבצבאות אחרים ישנן כבר קצינות המפקדות על מסגרות קרביות ובהן טייסות וכנפות, דוגמת חברת הקונגרס (והקולונל במיל') מרתה מקסאלי, האלופה היחידה בתולדות צה"ל צמחה במערך כוח-האדם. נכון. חלק מן הסכרים בתחום נפרצו, בעיקר לאחר בג"ץ אליס מילר, אבל לאט. בעוד צבאות מערביים אחרים פתחו זמן רב קודם לכן תפקידי לחימה לנשים (ובהם טייסות קרב) צה"ל לקח את הזמן שלו. בצבא שחלק חשוב באתוס המכונן שלו נמצא הפלמ"ח (שכשליש מן המשרתים בו היו נשים), זה מעלה תהיות.

אחת החיילות שסיימה בהצלחה את קורס הריינג'רס

אחת החיילות שסיימה בהצלחה את קורס הריינג'רס.

כאמור, ישנו שינוי מגמה ובפני חיילות נפתחים תפקידים שהיו סגורים לפניהם קודם לכן. בארצות הברית, למשל, השלימו באחרונה שתי נשים את קורס הריינג'רס היוקרתי (קורס סיור ולוחמה זעירה מפרך) של צבא היבשה. שר ההגנה האמריקני אף קבע באחרונה כי החל משנת 2016 יהיו כל התפקידים בכוחות המזוינים, ובהם תפקידי לחימה, פתוחים באופן שווה לגברים ולנשים. כלל המטות המשולבים, ובהם מפקדת הכוחות המיוחדים (SOCOM), הודיעו כי לא יבקשו חריגות לקביעה גורפת זו. מי יודע, אולי אפילו נראה לוחמות בקומנדו הימי האמריקני (יחידת "אריות הים") בדומה לסרט "ג'י. איי. ג'יין" בכיכובה של דמי מור.

חיל הנחתים האמריקני היה היחיד שהסתייג מכך. מחקר שנעשה בחיל קבע כי ליחידות מעורבות (בהן משרתים גברים ונשים יחדיו) יש גרף ביצועים נמוך מזה של יחידות שבהן משרתים גברים בלבד. על-פי המחקר, שתואם לממצאי מחקרים שנעשו בצה"ל, הן גם נפצעות יותר במהלך האימונים. בשל כך החיל מתנגד לשלב נשים ביחידות הסיור והחי"ר שלו. הם, כך נראה, לא יורידו את הסטנדרטים שלהם בשם השוויון. טוב, עד שייתנו להם פקודה לעשות כן. בכל זאת מדובר בצבא מסודר ופקודה היא פקודה. 

אל''מ רז שגיא, טוען שנשים לא צריכות שלרת כלוחמות

אל"מ שגיא, מתנגד לשילוב נשים כלוחמות.

יש מי שטוען, אל"מ במיל' רז שגיא למשל (שאף כתב ספר בנושא), שזה בדיוק מה שעושה צה"ל כשהוא הופך נשים ללוחמות מתוך מניעים שאינם ממן העניין. נשים לטענותו, לא יכולות פיזיולוגית, להיות לוחמות טובות כמו הגברים והפיכתן לכאלו מסכנת אותן ואת השגת המשימות שיוטלו עליהן. לטענת שגיא, שפיקד על סיירת גבעתי ועל גדוד במערך האיסוף הקרבי, אל לצבא לעסוק בשוויון מגדרי ובהדרת הנשים. תפקיד הצבא לדבריו הוא "לעסוק בביטחון המדינה ולשבץ בהתאם לצרכיו". על-פי התומכים בקו זה לחימה היא עניין מסוכן ואין בו מקום לשיוויון.

סר'ן אור בן יהודה מקרקל, שקיבלה צל

סרן בן יהודה מגדוד קרקל, שקיבלה צל"ש על תפקודה בהיתקלות (צילום: דו"צ)

גם אל"מ אבי דהן, שפיקד על גדוד בחטיבת הנח"ל ועל חטיבת אילת, אמר לאחרונה בראיון כי בחברה הישראלית טרם הבשילו התנאים לשילוב נשים בשדה הקרב ולשילובן כלוחמות חי"ר ושריון. דהן, שגדוד קרקל המעורב (בו משרתים יחדיו לוחמים ולוחמות) פעל תחת פיקודו בגזרת אילת, שיבח את הגדוד ואת סרן אור בן יהודה, מפקדת פלוגה בקרקל שקיבלה צל"ש אלוף על תפקודה בהיתקלות, אבל טען כי ידיעה על עשר חיילות שנהרגו בקרב בלבנון תפגע קשה בחברה הישראלית.

דמי מור כלוחמת קומנדו ימי בסרט

דמי מור כלוחמת קומנדו ימי בסרט "ג'י. איי. ג'יין", 1997.

הטענה כי החברה הישראלית אינה מוכנה לשילוב נשים בלחימה ולבשורות איוב אודות חללות חסרת בסיס. כבר הוכח, בין היתר באינתיפאדה השנייה ובצוק איתן, כי החברה הישראלית חזקה יותר מכל אסון זה או אחר ותספוג גם בשורה קשה שכזו במידה והסיבה תצדיק את סיכון החיילים (ואין זה משנה מה מינם). יתרה מכך, צבא, אשר מתיימר להיות צבא העם, חייב לעסוק בשוויון. לו היה מדובר בצבא מקצועי, ללא גיוס חובה, היתה יכולה מי שמתאים לה לעבוד במסגרת שוויונית יותר או פחות לבחור אם ברצונה לעשות כן. בצה"ל, לא כך הדבר ועל כן יש מקום לעשותו שוויוני יותר.

ראש אכ

האלופה היחידה בתולודות צה"ל, אורנה ברביאי, צמחה במערך כוח-האדם.

נכון, באמת ישנן מגבלות פיזיולוגיות. ואולי נשים אינן מתאימות לקומנדו הימי או לגולני. בעידן שבו שדה הקרב (וההכשרה לפעול בו) מחייב יכולת לשאת ציוד לחימה כבד למרחק רב יתכן ונשים אינן מתאימות למספר תפקידים מצומצם במערך הלוחם. אולם חיל הרגלים והיחידות המיוחדות הינם רק חלק קטן מכלל הכוח הלוחם. השריון, מערכי הנשק המדויק וגם תפקידי שטח מסווגים יכולים בהחלט להתאים לנשים. היעדר נשים בולט גם בדרגות הפיקוד הבכירות. הסיבה לכך ברורה. צה"ל הוא צבא לוחם, שאנשיו עוסקים בלחימה כמעט רציפה למן יום היווסדו. ככזה הוא מקדם את מי שהצטיין בלחימה. כשעיקר יחידות השדה הלוחמות מורכבות מגברים זה רק מתבקש שהם אלה שיזכו בקידום.

נראה כי הצבא משמר העליונות גברית באמצעות הפרדת התפקידים בין גברים לנשים. בסירובו לעשות כן מסתמך צה"ל על נתונים פיזיולוגים, מחקרים רפואיים והחשש מפני מאמץ פיזי עצים, אולם בפועל, כל עוד קיים מודל צבא העם, אם כולם מתגייסים אזי מי שמתגייס לשירות תובעני יותר, מאתגר וממושך יותר תורם יותר ובעיקר שווה יותר.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “שוות, ושווים יותר\ מאת גל פרל פינקל

  1. האקלברי פין

    את מי אנחנו מנסים להשלות? גברים ונשים הם לא אותו דבר. השוויון בפני החוק לא משנה את העובדה שיש שוני גם במבנה הפיזיולוגי וגם במבנה הנפשי בין גברים ונשים. כמובן שיש גם הבדל גדול בין היחסים שבין גברים לגברים לבין היחסים שבין גברים ונשים. לכן, אפילו שיש מספר (קטן מאד) של נשים חריגות המסוגלות להשתלב בתפקידי לוחמה (אני לא מדבר על יחידות ערפיות) הרי שהשמירה על זכותן לממש את הפוטנציאל הגלום בהן (ממניעים אישים כמובן. אין לזה שום משמעות ברמה הלאומית) אינה שווה את הפגיעה במרקם הקדמוני (עד כדי חייתי) של היחסים בין לוחמים ביחידה (קדמית, התקפית) וכתוצאה מזה גם ברמת הכשירות של יחידות אלה. כאן צריך להעדיף את טובת הכלל (במקרה הזה איכות היחידות הקרביות) על פני טובת הפרט.
    באשר למסלולי הקידום, צבא צריך להיות מונהג על ידי לוחמים (שעברו התאמה מהרמה הטקטית לרמה המערכתית). זהו אינו תרגיל חשיבה תיאורטי. יש משמעות לתהליכי ההתפתחות של מפקדים עד התפקידים הבכירים. לפיכך, אין מקום בקצה הפירמידה לאנשי מטה (וגם לנשות מטה), מוכשרים ככל שיהיו. בשנים האחרונות, הצבא עובר תהליכים המקדמים את "עריצות המטה". החלטות מפקדים שהתקבלות ללא "עבודת מטה מסודרת" נחשבות כרשלניות או לא ראויות (כאילו שהמטה יודע לייצר משהו עמוק יותר) ונתונות לביקורת הציבור, מה שגורר מפקדים לעכב החלטות עד השלמת המצגת או נייר המטה שיעיד על כך ש"התהליך היה ראוי…". לפיכך ניתן לחשוב שאין פסול במינוי אישה (או גם גבר באותה מידה) שלא עברה מסלול פיקוד, גם לתפקידים בהם נדרש מפקד-לוחם. זו תפיסה שגויה מהיסוד.
    מתחת לקו, המקצוע הצבאי, עם כל הנסיון לשוות לו מימד תרבותי, הוא, אחרי שמקלפים את כל השכבות וכשמתעלמים מכל הגינונים, מקצוע חייתי, שנועד לייצר אלימות באופן ממוקד ומתוכנן ולהפנותה כלפי אוייב, שמצידו עושה לנו את אותו הדבר. אין כאן מקום לפמיניזם מעושה. האלימות שייכת באופן מובהק לשוביניזם.

  2. מעניין.
    צבא הוא ארגון שנוהג להשיג מטרות בלחימה=הריגת האויב. כל שאר התפקידים נועדו לתמוך בכך, ואם אינם קשורים יתכן לא צריכים להיות בצבא, אלא במוסדות אחרים (לעתים רק הצבא יכול לארגן ולנהל ארגונים שכאלה ולכן מתבלבלים) לכן הקידום הוא בהתאם.
    גברים ונשים אינם שווים פיזיולוגית (למה באולימפיאדה ובשאר תחרויות הספורט לא מאחדים?), אך זו לא הסיבה היחידה שבגלל יש המתנגדים לשילוב הנשים ביחידות הלוחמות. אם קראת בעיון רב את הספר של רז שגיא, תמצא גם אותן.

  3. גילי

    בהיבט הפיזי ברור שישנם הבדלים , עם זאת ישנה אפשרות לשילוב משמעותי ברמה הפיקודית והחשיבתית של לוחמות ומפקדות. כדאי לצבא להביט רחוק עד קנדה כי אנחנו ב2015

  4. יואש

    את השיויון האזרחי צריך לחפש במקום אחר.
    אין מניעה חוקית מנשים לעסוק במקצועות "גבריים" כמו חשמל בבתים, אינסטלציה, בנייה, התקנת דודי שמש, מוסכים, הובלת דירות, חלוקת גז…
    משום מה, הן לא נדחפות בהמוניהן למקצועות האלה (שם אם לא תתוגמלנה שווה על עבודה שווה, תמיד קיימת אפשרות לפתוח עסק עצמאי שאותו תוכל בעלת העסק לנהל עפ"י הבנתה).
    מה שקורה בצבא הוא שהדרישה לשיויון המגדרי היא בעצם דרישה לעוד זכויות יתר לנשים שתמיד ניתנת להן הזכות להתנדב (ובעיקר לא להתנדב) לתפקידים שבהם הגברים משובצים "בהתאם לצרכי צה"ל".
    בגדודים המעורבים העניין צורם אפילו יותר כשהגברים משובצים שם "בהתאם לצרכי צה"ל" (והנשים מתנדבות) ואם הבנתי נכון את מה שקראתי עד היום, הרי שהגברים (הלא מתנדבים, לפחות לא כולם), מהווים תנאי הכרחי לקיום הגדודים האלה בכלל ובעצם משמשים סוג של "נושאי כלים" לכל מיני משימות "גבריות" הכרחיות שגדוד לא יכול להתקיים בלעדיהן (גם כשרואים ביוטיוב את הגדודים האלה, רואים שהנשים לא מסופרות קצר ואני בטוח שיש להן עוד זכויות יתר מגדריות למרות שכביכול משרתות "כמו הבנים").
    אם נסתכל על קורס טיס היוקרתי שסתיו שפיר (שכיום לוחמת בכנסת לשיויון מגדרי ואפילו ראיתי אותה, ביוטיוב, צועקת על רז שגיא שמבוגר ממנה ביותר מעשרים שנה כמו גננת על ילד קטן) זכתה להשתתף בו עד שהודחה, נראה שאשה, ברגע שנופלת מקורס טיס, חוזרת לזכויות היתר שלה כאשה.
    הדוגמא של סתיו שפיר היא דוגמא טובה, למרות ואולי אפילו בגלל, שזה היה עפ"י חוק, משום שלאחר שנפלה מקורס טיס שובצה בתפקיד כתבת בעיתון "במחנה", תפקיד ששום גבר שהודח מקורס טיס אחרי ארבעה חודשים לא ישובץ בו, אלא אם התגלתה אצלו בעיה בריאותית כלשהי.
    מה שרואים כאן הוא בעצם סוג של אליטיזם שבו סתיו שפיר (או כל אחת אחרת, סתיו שפיר היא רק דוגמא), הולכת לקורס טיס שאם תצליח בו תרוויח את כל הזכויות וההטבות הנילוות ואם לא, תחזור לזכויות היתר שלה כאשה (בזמן שחיילים, עיוורי צבעים לדוגמא, כמו רז שגיא וכמוני, לא יזכו אפילו להתחיל קורס טיס, אבל, בעיקר אם אינם קצינים, "יזכו בגדול" בשמירות, סיורי נוכחות בלבנון, לילות קפואים בבט"שיות, מארבים, אינתיפאדות…. וכמובן מילואים בתקופות הכי פחות נוחות כמו לימודים…).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s