לטפס את ה"מַטֶרהוֹרן" | מאת גל פרל

לקח לקרל מרלנטס, קצין נחתים מעוטר שלחם בווייטנאם, 35 שנים עד שהצליח לגעת בפצעים הפתוחים ולהוציא תחת ידיו רומן אודות המלחמה ההיא. התוצאה היא ספר מטלטל, אודות וייטנאם ומלחמות מאז שחר ההיסטוריה, ובעיקר על פלוגת מארינס אחת, בלתי נשכחת. ספר שמוכרחים לקרוא, שנשאר איתך גם הרבה אחרי שסיימת את הקריאה.

• פורסם באתר "סימניה"
• 3 באפריל 2016

"אנשים ניסו ואנשים מתו בטיפוס על המטרהורן" (עמוד 32).

"מַטֶרהוֹרן" (הוצאת כתר, 2014)

לקח לקרל מַרלַנטס 35 שנים להשלים את כתיבת הרומן הזה, שהחל לכתוב בשנת 1977. 35 שנים שבהן רקד מסביב לנקודות הכואבות, לרגעים שנאבק לזכור ולחוויות שכבר לא ישכח. מרלנטס, קצין נחתים מעוטר, לחם בווייטנאם ב־1969. על שהוביל מתקפה על יעד מבוצר שבידי צבא צפון־וייטנאם הוענק לו צלב הצי (העיטור השני בחשיבותו בכוחות המזוינים של ארה"ב). ספרו "מַטֶרהוֹרן" (הוצאת כתר, 2014) מתאר אירועים דומים לאלה שעברו עליו במהלך המלחמה והוא הקדיש אותו לילדיו, "שגדלו עם כל הטוב והרע שבהיותם ילדיו של נחת קרבי לשעבר" (עמוד 5).

חיל הנחתים (United States Marine Corps), שאנשיו הם גיבורי הספר, הוא חיל רגלים קל ונייד בעיקרו הכפוף לצי ארה"ב ומתמחה בנחיתות סער אמפיביות ומוסקות. החיל עשה לעצמו שם ב־120 השנים האחרונות על שום יכולתם של אנשיו להשלים את המשימה גם כאשר הם בנחיתות קשה ולחוצים אל הקיר. כך בקרבות שאטו תיירי ויער באלו במלחמת העולם הראשונה, עבור בקרבות גוואדלקנל, טארווה ואייוו ג'ימה במלחמת העולם השנייה. גם בקוריאה לא נפקד מקומם בנחיתה באינצ'ון ובמאגר צ'ואסין.

בווייטנאם הוטלה על הנחתים המלאכה המלוכלכת שבציד והרג הווייטקונג ויחידות צבא צפון־וייטנאם בג'ונגלים המאיימים. ה"מארינס" תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח אדם וציוד. לאור זאת גיבשו לעצמם הנחתים גאוות יחידה ׁׂ(Esprit de corps) קשוחה ומסורת של מקצוענות וקוד המתמצה במילים "Semper fidelis", בלטינית "נאמן תמיד", לכאורה למדינה אולם "מבחינת הנחתים, המשמעות הראשונה במעלה היא נאמנות לחברים לנשק" (עמוד 630).

המחבר מציין בפתח הספר כי חלק ניכר מן האירועים ומן המקומות בדויים אך מתבססים על חוויותיו ועל אירועים שאכן קרו. מנגד מבהיר מרלנטס כי "רומנים זקוקים לנבלים ולגיבורים, ואלה שמופעים ברומן זה הם פרי דימיונו של המחבר. שירתי תחת פיקודם של שני מג"דים מעולים, שאחד מהם נפל בקרב, והקמב"ץ שלהם היה קצין מטה גדול. אני מאושר על שזכיתי לשרת במחיצתם של קצינים ובד"א שגילמו באישיותם את האופי, המיומנות והגבורה האופייניים לחיל הנחתים. הנחתים גברו על תשישות ועל מכשלות של אומץ לב, שיקול דעת וכוח רצון, וכאדם אני גאה להימנות עם שורותיהם" (עמוד 8).

הרומן מגולל את סיפור החודשיים הראשונים לשירותו של הסג"מ הטרי ויינו מלאס, מפקד מחלקה בנחתים שמגיע היישר אל היורה הרותחת של מלחמת וייטנאם, לפלוגה בראבו שמחזיקה בפסגת רכס מטר – מַטֶרהוֹרן (ומכאן שם הספר) – שבסמוך לגבול צפון־וייטנאם. הר חסר חשיבות אסטרטגית, אחד מני רבים, עד שמפקד אוגדת הנחתים החמישית שהחליט לעשותו לבסיס קדמי של האוגדה, במטרה לעצור את התקדמותו של צבא צפון־וייטנאם.

מלאס, שהתגייס לחיל במסגרת העתודה האקדמית (ROTC) וקיווה לשירות קצר ונטול אירועים בארה"ב אשר ייראה טוב בקורות החיים, מצא עצמו משרת כ"קצין נחתים אמיתי שעומד בראש מחלקת רובאים אמיתית של חיל הנחתים. קצין נחתים אמיתי שמפוחד כמעט עד אובדן בינתו. בגלל רצונו להיראות טוב כשיחזור הביתה מהמלחמה, הוא עלול לא לחזור הביתה כלל" (עמוד 19). האירוע הראשון בו הוא נדרש לטפל – עלוקה שחדרה לאיבר המין של אחד מחייליו הזקוק לפינוי אווירי דחוף – מבהיר לו כמאמר דורותי ב"קוסם מארץ עוץ" שהוא כבר לא בקנזס.

מלאס מוביל את אנשיו במלחמה אכזרית, חסרת תהילה ומטרה אם אי פעם היתה אחת כזו, כנגד אויב עקשן המנסה לעקור שוב ושוב את הנחתים מההר, ונדרש להתמודד עם מוראות המלחמה‏, המתח הבין־גזעי שבין שחורים ללבנים (סוגיה טעונה במיוחד שהמחבר הצליח בכישרונו לתארה כך שהיא הולמת בקורא במלוא כיעורה) ועם הדרג הפיקודי הבכיר שאינו מכיר במצוקות הנחתים שבשטח. מי שקורא את הספר לא יכול שלא להתעצב אל ליבו מתמימותם של מלאס וחבריו באמונתם בחשיבות המלחמה ובכך שנשיא ארה"ב "לא משקר. בטח הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים" (עמוד 119). שלוש שנים מאוחר יותר התמודדה אמריקה עם פרשת ווטרגייט והתברר כי כולם משקרים, גם הנשיא.

בשיאו של הספר מוביל מלאס, כמו המחבר במציאות, הסתערות במעלה גבעה לעבר יעד מבוצר שהוחזק בידי צבא צפון־וייטנאם. "הוא רץ מפני שהכבוד העצמי שלו חייב אותו. הוא רץ מפני שהוא אהב את חבריו וזה הדבר היחיד שהיה ביכולתו לעשות כדי לשים קץ לטירוף ההורג ופוצע אותם" (עמוד 515). להפתעתו, אנשיו "רצו בעקבותיו" (עמוד 515).

הרומן מתאר את הלחימה בווייטנאם, אבל מה שהופך אותו למופתי הוא האוניברסאליות שלו והיותו כרך נוסף ברשימת הספרים שתיארו למעשה באמצעות המקרה הבודד כל מלחמה ומלחמה משחר ההיסטוריה ועד מבצע "צוק איתן". על ההרס, האכזריות, הגבורה, הזוועה, הרעות והפחד. בעיקר הפחד. אף שהספר אינו תואם את הרוח הפטריוטית של ספרי המלחמה שנכתבו בארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה, ניכר כי המחבר הושפע מהם. הספר בהחלט יכול להיכנס לרשימת ספרי מלחמה הקאנוניים ובהם "במערב אין כל חדש" מאת רמארק, "מילכוד 22" מאת הלר, "זעקת הקרב" מאת ליאון יוריס, "הקו האדום" שכתב ג'ונס, "שדרים" מאת מייקל הר וכן גם הנציגים הישראלים שברשימה ובהם "תש"ח" מאת יורם קניוק. הספר הוגדר על ידי ה"ניו יורק טיימס" כאחד מספרי המלחמה הטובים ביותר שנכתבו על מלחמת וייטנאם ובכלל.

עמנואל לוטם ביצע מלאכת התרגום לעילא ולעילא ומילון המושגים בסוף מסייע לקורא לחוש את הוויית המלחמה לעומקה, מתוך הבנה שלמה את עולמם של הנחתים באותן שנים. הקורא הישראלי (במיוחד מי ששירת, כמוני, ביחידה קרבית בצה"ל) ימצא את הספר מרתק, בין היתר בשל נקודות הדמיון הרבות בין הנחתים וצה"ל. מומלץ בחום רב.