מי ימלל גבורות ישראל ועל מה בעצם? | מאת גל פרל פינקל

 55 צל"שים אישיים ועוד 15 צל"שים יחידתיים הוענקו השבוע בעקבות מבצע "צוק איתן". מבלי לזלזל בגבורת הלוחמים בשדה, כיצד זה שעוטרו לוחמים כה רבים בגין מבצע קרקעי מוגבל שנמשך יתר על המידה? ומקומם של מי נפקד מן הרשימה ומדוע? 

בטקס רב רושם העניק הרמטכ"ל 55 צל"שים אישיים (בהם עיטור אחד ו-7 צל"שים מטעמו), 15 צל"שים יחידתיים (בין היתר לסיירת מטכ"ל, יחידת מגלן וכן לגדוד המכני ההנדסי של פיקוד מרכז) ו-4 תעודות הערכה בעבור גבורה והצטיינות יוצאי דופן במבצע "צוק איתן". חיילי צה"ל פעלו בזירת לחימה מורכבת ומאתגרת, הפגינו אומץ ואחוות לוחמים, ומימשו בגופם את כל אותם ערכים עליהם מדברים במערכי שיעור, באוהלים ובכיתות הלימוד שבבסיסי הטירונים והקורסים הפיקודיים, רחוק ומנותק ממוראות המלחמה והווייתה.

לשם השוואה במלחמת לבנון השנייה, הוענקו 38 עיטורים ו-104 צל"שים, רובם בעבור גילויי גבורה בעת חילוץ פצועים. נימוקי העיטורים הללו קיפלו בתוכם את סיפורה של המלחמה ההיא, שכללה בעיקר "התבחבשות", בלבול וחוסר נחישות. התחושה בציבור ב-2006 היתה שהדרג הטקטי לחם היטב ואילו במטה הכללי היה כשל. האמת, היתה מורכבת יותר. במלחמה ההיא, ולמעשה בכלל מלחמות ישראל, כולל המלחמה האחרונה בעזה, היו יחידות שלחמו היטב והיו כאלה שלא. אולם צבאות, בכל העולם, נוהגים "לצל"ש" עצמם לאחר כישלונות בכדי להדוף את גלי הביקורת הציבורית. כך עשה הצבא הבריטי לאחר כישלון מבצע "מרקט גארדן" במלחמת העולם השנייה וכך עשו האמריקנים לאחר כישלון מבצע "אנקונדה" באפגניסטן. הפעם, כך עולה מקריאת הנימוקים לצל"שים, ניכר כי רוח הלחימה וההתקפיות הועלו על נס במינון נכון יותר, והללו הוענקו בעיקר על חתירה למגע, דבקות במשימה לאור המטרה ושאר הערכים "הטובים וישנים".

מקרה מייצג (שהצבא מקפיד להבליט) הוא עיטור המופת שהוענק לסגן איתן פונד, סגן מפקד סיירת גבעתי, שכמו איתן אחר "לא היסס לרגע" ורדף במנהרה אחר המחבלים שחטפו את גופתו של סגן גולדין ז"ל. קשה לתאר מה היה מצב המערכה לו היה ניסיון החטיפה ברפיח מוכתר בהצלחה. הדבר היה, כמעט בוודאות (לאור מקרים דומים ובהם גלעד שליט וחטיפת רגב וגולדווסר) מחייב את צה"ל להעמיק את הפעולה הקרקעית ברצועה. המרדף שניהל פונד, בתחילה לבדו ולאחר מכן בראש כוח קטן ולצד כוח מסיירת מטכ"ל, הביא להשגת הממצאים שקבעו את מותו של גולדין ופתר במהירות תסבוכת אפשרית בעלת השלכות אסטרטגיות.

לאורך השנים היה צה"ל זהיר, שלא לומר "קמצן", במתן צל"שים. מי שבחן בהקשר זה את מדי הא' של קציני צה"ל הבחין בצניעות ספרטנית בתחום אל מול שורות העיטורים של קציני צבאות זרים. זאת, ככל הנראה, מתוך אמונה שצל"ש מוענק על פעולה שהינה מעל ומעבר לדרישות התפקיד ונוכח נסיבות חריגות במיוחד, ולא כאשר מי מן החיילים פעל כמצופה ממנו. השוואה מהירה למערכות עבר מעלה תמיהה מדוע צוינו לשבח חיילים כה רבים. במלחמת של"ג, למשל, שהלחימה בה היתה קשה בהרבה, עוטרו שלושים חיילים בצל"שים מסוגים שונים ושישה חיילים בלבד בעיטורי המופת והעוז. בהם היה גם סגן מוטי גולדמן, סגן מפקד סיירת גולני, שבדומה לאירוע המנהרה ברפיח, תפס פיקוד על הכוח בקרב על הבופור לאחר שמפקדו נהרג והשלים את המשימה.

ריבוי הצל"שים שניתנו עבור המלחמה בעזה שהיתה מוגבלת בהיקפה – התמרון הקרקעי במהלכה היה מצומצם במיוחד – והתארכה יתר על המידה, כנגד אויב חלש וחסר בכל פרמטר, מעלה (לצד השבחים על הנחישות והמסירות) שאלות קשות בנוגע לאיכות הלחימה של צה"ל בעזה. ההערכה לגיבורים אינה סותרת את הצורך בדיון זה, שכרגע כמעט שאינו מתקיים. נהוג לומר כי צל"שים מחלקים היכן שהיו תקלות וכאשר ליקויים בתכנית המבצעית, במוכנות הכוח למשימה ובמיומנות שהפגין הכוח בשדה הקרב חייבו יחידים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם ויכולתם למנוע את קריסת המערכות ולהשלים את המשימה. דוגמאות אגב לא חסר, ובהן קרבות גבעת התחמושת ובינת' ג'בייל. לפי כלל אצבע זה לא ברור מדוע חטיבת גבעתי גאה על היותה "מובילת הטבלה הצה"לית" בצל"שים?

הצל"שים היחידתיים הינם תופעה חיובית יותר, שכן הם מעלים על נס את כלל היחידה ולא "פרשים בודדים". כך צוינו לשבח גדוד 101 של חטיבת הצנחנים, יחידת אגוז של גולני, גדוד "הבוקעים" שבחטיבת השריון 401 וסיירת רימון. אמנם, כמעט בכל חטיבה הוענק צל"ש לאחת המסגרות הלוחמות, אך האם בהוקרה זו נכנסו גם שיקולים זרים של גאוות יחידה ושאיפה להימנע מאפליה בין היחידות? מה גם שלמרות שהיעד העיקרי של כוחות היבשה במלחמה היה הנדסי בעיקרו – השמדת המנהרות – בלטו ברשימת הצל"שים דווקא יחידות החי"ר ועומעם חלקם של יהל"ם וגדודי ההנדסה הקרבית שעשו זאת בפועל. גם יחידות המילואים נעדרו מהרשימה ובודדים מקרב המילואימניקים עוטרו על פועלם. כאן הסיבה דווקא ברורה, שהרי דו"ח מבקר המדינה בנושא לא השאיר מקום לספק בנוגע לכשירותם והדרג הצבאי הבכיר נמנע במכוון משיתופם במערכה.

הערה לסיום. הטקס היווה, כך נראה, את אקורד הסיום של כהונת הרמטכ"ל בני גנץ. המלחמה בעזה נוהלה באופן מוצלח יותר ממלחמת לבנון השנייה, הן מבחינת הפעלת הכוח הצבאי והן בהקשר לדרך קבלת ההחלטות בדרג הבכיר. לגנץ יש בכך מניות רבות. נראה כי אף שעשתה עבודה יסודית ומקיפה מיהרה ועדת הצל"שים להגיש את המלצותיה בטרם פורש הרמטכ"ל מצה"ל, על מנת שיספיק להעניק את הצל"שים. זאת בניגוד לטקסים קודמים, ובהם זה שלאחר מלחמת יום הכיפורים במעמד הרמטכ"ל מוטה גור (ולא אלעזר) וזה שלאחר מלחמת לבנון השנייה במעמד הרמטכ"ל אשכנזי (ולא חלוץ). גנץ הוביל את צה"ל במלחמה וראוי היה שיעניק את הצל"שים שבעקבותיה.