"אקפולקו" | מאת גל פרל

המערכה לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, קבע בספרו המופתי ההיסטוריון עמירם אזוב, הייתה אולי המערכה הקשה ביותר שבה לחם צה"ל. כה קשה עד כי "אילו היו מכניסים למחשב את נתוני 15 באוקטובר ומבקשים לדעת אם הצליחה תצליח, היה המחשב נשרף". כנגד כל הסיכויים הצליחה הצליחה.

• פורסם באתר "סימניה"
• 29 בדצמבר 2012

בשעתו, לקחתי קורס בפקולטה להיסטוריה כללית של אוניברסיטת תל־אביב שכותרתו "ארצות־הברית: ממושבות למלחמת אזרחים". המרצה, פרופסור ותיק שהערכתי, הלין לא פעם שלצערו הוא לא כותב טוב כמו ההיסטוריונית ברברה טוכמן, שספריה ובראשם "מצעד האיוולת" היו לרבי־מכר.

כשקראתי את הספר "צליחה, 60 שעות באוקטובר 1973" מאת ד"ר עמירם אזוב (הוצאת דביר, 2011), שתיאר את מבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ בידי כוחות צה"ל במלחמת יום הכיפורים, הבנתי בדיוק כיצד חש אותו מרצה. אמנם הספר נכתב כמחקר היסטורי אקדמי לעילא ולעילא, אך הוא נקרא בנשימה עצורה. אזוב הוציא מתחת ידו את מה שניתן להגדיר כספר הטוב ביותר על המלחמה, הן בשל הקפדתו על הדיוק ההיסטורי והן בשל יכולתו לארוג את עושר העדויות והמקורות לכדי עלילה מרתקת ולספר שלא ניתן להניח מן היד.

המחבר שירת בצה"ל כקצין חי"ר ותותחנים ולו תואר ד"ר להיסטוריה צבאית. מרבית מחקריו נעשו עבור המחלקה להיסטוריה של צה"ל. למרות הדרמה שבחזית, הוא לא דילג בספרו על הצד המכוער יותר במלחמה שבא לידי ביטוי במלחמות הגנרלים שליוו את מהלכי האוגדות, החטיבות והגדודים.

"זו הייתה אולי המערכה הקשה ביותר שצה"ל ידע מעודו" (עמוד 15), ואזוב תיאר אותה הן מן הדרג הטקטי של החיילים והמפקדים בחזית, עבור בדילמות בהן היו נתונים מפקדי חזית הדרום והמטכ"ל וכלה בממשלה שנדרשה לאשר את המבצע.

הצלחת צה"ל לצלוח את התעלה ולהכריע את צבא מצרים, התבצעה נוכח תנאים קשים, אתגרים, מכשולים ואויב כה עדיף בכוחו עד שקצין הנדסה בכיר אמר בדיעבד כי "אילו היו מכניסים למחשב את נתוני 15 באוקטובר ומבקשים לדעת אם הצליחה תצליח, היה המחשב נשרף" (עמוד 14).

זה הזמן להכות

בליל ה־11 באוקטובר הזהיר מפקד חיל האוויר דאז, אלוף בני פלד, את הרמטכ"ל, דוד אלעזר (דדו), כי חיל האוויר יגיע בעוד יומיים לקו האדום מבחינת מספר המטוסים שעומדים לרשותו ובקרוב יוכל רק להגן על לב המדינה. המשמעות הייתה ברורה, על צה"ל, בדגש על כוחות היבשה, ליזום בהקדם מהלך התקפי בחזית הדרום (בצפון כבר הייתה מתקפת הנגד בעיצומה).

שלושה ימים לאחר מכן, ב־14 בחודש, בלם צה"ל בהצלחה (בשל מידע מודיעיני מקדים) את מתקפת הצבא המצרי ופגע בו קשות. "המצרים חזרו לעצמם, ואנחנו חזרנו לעצמנו" (עמוד 35) סיכם מפקד החזית, הרמטכ"ל לשעבר והשר חיים בר־לב, את אירועי היום. למחרת נראה שבשלו התנאים לצליחת התעלה ויציאה למבצע שתכליתו הכרעת הצבא המצרי.

הרמטכ"ל, דדו, ביקש מחברו מהפלמ"ח, בר־לב, לחוות את דעתו. מפקד החזית, מי שייצב את הפיקוד שיצא משליטה בראשית המלחמה, אמר שהמכה שהמצרים הוכו בקרבות יום האתמול חייבה המשכיות. "ביטחונם העצמי של המצרים התערער, וזה הזמן להכות" (עמוד 39), קבע.

משימת הצליחה הוטלה על אוגדת המילואים 143. מפקד האוגדה, אלוף (מיל.) אריאל שרון (אריק), שפיקד על הצנחנים בפעולות התגמול ובמלחמת סיני, על אוגדה בקרב אום־כתף ב־1967 ותרגל כאלוף פיקוד הדרום את תכנית הצליחה, היה המנוסה והמתאים ביותר למשימה. כשתדרך את פקודיו לגבי המבצע אמר שרון כי "המשימה שהוטלה על האוגדה היא לתפוס ראש גשר בצד המערבי של התעלה. עלינו לצלוח, להבקיע, להחזיק מסדרון ברוחב של ארבעה קילומטרים. הוטל עלינו כל נושא הגישור. הוטלה עלינו גרירת הדוברות" (עמוד 51).

בשלב הראשון חטיבת השריון 600 תבצע הטעיה ותתקוף את מתחם מיסורי. בשלב השני חטיבת השריון 14 תרחיק את הכוח המצרי מהאזור בו תוכננה לבצע צליחת התעלה. בחסות לחימת שתי החטיבות תנוע חטיבת הצנחנים מילואים "חוד החנית" (חטיבה 247) לעבר חצר מעוז "מצמד", תצלח את התעלה בסירות סער ותקים ראש גשר בגדה המערבית, שיתוגבר בהמשך בכוחות שריון.

יש מן האירוניה בכך שמשימת הצליחה הוטלה על כוחות מילואים. בסיכום תרגיל "איל ברזל" בשנת 1972 הזהיר מפקד אוגדה 252 דאז, אלוף דן לנר מהטלת משימת הצליחה על כוחות מילואים, שמאומנים לכך פחות מהסדיר. בפועל, את צליחת התעלה ביצעה חטיבת צנחנים מילואים במיומנות, במקצועיות ובקור הרוח שאפיינו תמיד את מיטב כוחות המילואים של צה"ל, ושאותם יש לשמר. הדבר נבע, בין היתר בשל יחסי האמון ששררו בין שרון למח"ט, "מאגדות הצנחנים" (עמוד 86) ואנשיו, כולם "מוותיקי הצנחנים" (עמוד 86).

הצליחה נועדה להיעשות באזור ה"תפר" שבין הארמייה השנייה לשלישית, מעין מסדרון לתעלה שלא היה בשליטת אף כוח מצרי, שדרכו יוכל צה"ל להעביר כוחות ולצלוח את התעלה, מול מעוז "מצמד", מצפון לאגם המר הגדול. שישה ימים קודם לכן ערך גדס"ר 87, גדוד הסיור האוגדתי בפיקוד רס"ן יואב ברום, סיור ואיתר את ה"תפר". ברום נחשב לקצין מצוין ובשנת 1962 "זכה לצל"ש כקצין בגולני על גילוי אומץ לב בקרב על מוצב נוקייב שברמה הסורית" (עמוד 111).

את הפיקוד על הגדוד קיבל לאחר שמפקדו נהרג בראשית המלחמה. במבצע "אבירי לב" הוטל גדודו לשמש כמשמר קדמי לחטיבת השריון 14, ולאבטח את תנועת חטיבת הצנחנים מילואים בפיקוד אל"מ דני מט, שנועדה לצלוח ראשונה את התעלה ולהקים את ראש הגשר. בקרב הלילי בצומת "לכסיקון־טרטור" הוא נהרג.

בעוד ההכנות לצליחה בעיצומן נתקלו הכוחות שהיו עתידים לצלוח כמו גם אמצעי הצליחה (גשר הגלילים, הדוברות וה'תמסחים') במכשול לא צפוי – פקקי ענק בצירים שמובילים לתעלה. למרות הפקקים והפקפוקים בפיקוד בדבר היכולת של האוגדה לבצע הודיע שרון לבר־לב: "זה הלילה, בטוח" (עמוד 98).

"כאילו נפתחו שערי גיהינום"

כשיצאו כוחות אוגדה 143 בליל ה־15 באוקטובר 1973 למבצע הצליחה היה ברור להם שהם יוצאים למבצע מכריע. חלקם חשו התרוממות רוח וחלקם חשו מועקה. מפקד גדוד השריון 79, סא"ל עמרם מצנע, הגדיר זאת כתחושה "של משהו שלא בטוח שחוזרים ממנו" (עמוד 11). כשקוראים בהמשך הספר על הקרב שניהל גדודו בצומת הצירים "לכסיקון־טרטור", נקרא התיאור של מצנע כאנדרסטיימנט של המבצע. 

"זה היה הלילה של מפקד אוגדה 143 האלוף שרון. כמעט כל ההחלטות העיקריות שהתקבלו בו היו החלטותיו. שרון פיקד על כוחותיו מתוך נגמ"ש מלפנים" (עמוד 104), כתב אזוב. לתפיסת שרון, מפקד "יכול להכתיב לכפופים לו רק את המשימה. את ה'איך' הוא יכול להכתיב רק בתנאי שהוא נמצא קדימה, בשטח, ומתרשם באופן בלתי אמצעי מן המתרחש" (עמוד 105). מאז המלחמה הצטייד צה"ל במערכות פיקוד ושליטה מתקדמות, ואף שיש למצות את היתרונות שהן טומנות בחובן, הרי שגישה זו של שרון חסרה לימים בקרבות במלחמת לבנון השנייה.

כוחות חטיבה 14 נעו ליעדיהם ועד לשעה 21:21, כשהגיעו לצומת "לכסיקון־טרטור", לא נתקלו בהתנגדות של ממש. ואז, כתב אזוב, "כאילו נפתחו שערי גיהינום" (עמוד 114). גדודי החטיבה ספגו אש תופת ומצאו עצמם נתונים בקרב שריון מטווחים קצרים.

בחושך ששרר התערבבו כוחות החטיבה והכוח המצרי אלו באלו והתקשו לזהות מי הוא מי. "על הטנק של מ"פ ז', רמי מתן, טיפס תוך כדי נסיעה צפונה חייל מצרי וביקש סיגריה. רמי הוציא רימון וזרק עליו. הוא נהרג" (עמוד 116). אפילו טנק המח"ט, אל"מ אמנון רשף, לקח חלק פעיל בלחימה. אחד מחיילי החטיבה סיפר שלפתע זיהה בסמוך שלושה טנקים מצריים. "המח"ט ירה ופגע בכולם" (עמוד 117). באותו לילה נהרגו כ־120 מחיילי חטיבה 14 ו־62 נפצעו. מספר שאין לו אח ורע בתולדות מלחמות ישראל בקרב בודד.

באותה עת ממש, "בהתקרבם הופתעו אנשי הצנחנים מהדממה. היה אפשר לשמוע את גלי התעלה. רק קולות נפץ מרוחקים הפריעו את השקט ב"חצר" המעוז. היה קשה להאמין שכ־800 מטרים משם נאבקת חטיבה 14 על חייה" (עמוד 134). פלוגת ההנדסה החטיבתית של הצנחנים בפיקוד רס"ן אבישי (אביק) טמיר, החלו לצלוח את התעלה לעבר הגדה המערבית בסירות גומי. בשעה 01:32 בלילה, 16 באוקטובר, "נגעה סירתו של סגן אלי כהן, לעתיד ח"כ ושגריר, ראשונה בגדה המערבית של תעלת סואץ. הונחו מטענים, והפרצה נפרצה. הגל הראשון הניח את רגלו וסימן את המעברים" (עמוד 135).

המח"ט, אל"מ דני מט, סיפר לימים "דיווחנו מילה אחת, 'אקפולקו'" (עמוד 135), שפירושה היה שכוח הצנחנים נאחז בגדה המערבית. המילה רצה במהירות בכל רחבי רשת הקשר ואת אנחת הרווחה שהושמעה במוצב הפיקוד של פיקוד הדרום היה אפשר לשמוע עד לקריה בתל־אביב. בהמשך צלחו גדוד 565 של החטיבה, בפיקוד סא"ל דן זיו, וחפ"ק המח"ט. גדוד 416, בפיקוד סא"ל צביקי נור, צלח יום מאוחר יותר. בבוקר תוגברו הצנחנים בגדוד שריון, בפיקוד רס"ן גיורא לב.

הרמטכ"ל אלעזר ששהה בחמ"ל הפיקוד אמר אז כי "זהו קרב ההכרעה שבו טמון סיכוי התפנית במערכה נגד מצרים. זו התפנית במלחמה […] ואם אי פעם יכתבו את ההיסטוריה וישחזרו כיצד עשינו את זה, יתברר שזו הייתה שיא החוצפה" (עמוד 136).

צה"ל זרם מערבה

אבל למרות שהוקם ראש הגשר עוד רחוקה הייתה הדרך מצליחתן של שתי אוגדות לגדה המערבית של התעלה. צומת "לכסיקון־טרטור" עוד היה בידי המצרים, וכך גם ציר "טרטור" המוליך אל התעלה. "ועדיין היה גשר הגלילים – שעליו היה צה"ל אמור לצלוח את התעלה מערבה – מונח לצד הדרך, שבור, חסר תועלת, כמו מפלצת שתש כוחה" (עמוד 12).

העובדה שצה"ל, בכוח של שתי אוגדות, הצליח בכל זאת לצלוח את התעלה היא לב הספר וכוללת בתוכה את קרבות "החווה הסינית", המארב לחטיבה 25 המצרית, תקיפת בסיסי טילי הנ"מ בגדה המערבית של התעלה בידי כוחות שריון, את קרב סרפאום וקרבות נוספים.

"כדי לפתוח פרוזדור לצליחת התעלה ולהקים ראש גשר מעברה השני, לחם צה"ל באזור 'החווה הסינית' במשך שישים שעות. היו אלה שעות של כאוס, של שחיקה נוראה, של אבדות רבות. צה"ל יצא לקרב הצליחה בחופזה, אבל תורת הלחימה שלו עמדה במבחן, היעדים שהותוו בתוכנית 'אבירי לב' הושגו, והמטרה האסטרטגית – לגרום – למצרים לזעוק בבקשה להפסקת אש – הושגה" (עמוד 276). המחיר היה כבד. כ־450 חיילים ומפקדים נפלו במערכה על צליחת התעלה. 

אך לא תורת הלחימה של צה"ל הביאה להצלחת המבצע, כתב אזוב, "אלא הרוח והדבקות של הכוחות הלוחמים. גם כשנתקל במכשולים שלפרקים נתפשו בלתי עבירים, גם כשספג אבידות בסדרי גודל שאיש לא צפה, גם כשיחידות שלמות התפרקו – צה"ל זרם מערבה, ולא חדל מזרימתו עד שהוכרזה הפסקת אש. אין להסביר את הזרימה הבלתי פוסקת הזאת רק בתוכנית קרב שעלתה יפה, אלא ברוח הלוחמים" (עמוד 276). חשיבות היוזמה ורוח הלחימה היא, אולי, הלקח החשוב ביותר שיש ללמוד מקרבות הצליחה.