מפקד גדול מפצה בעוז רוחו על כל החסרונות | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספר "ארדוף אויביי ואשיגם" בוחן המחבר 16 קרבות שניהל צה"ל נגד ארגוני גרילה וצבא סדיר, וניתח את תפקודם של מפקדים ברמות שונות. המסקנה – "מפקדים בעלי יוזמה היו בדרך כלל אנשים אופטימיים עם ביטחון שהאמינו שבנקיטת יוזמה הסיכויים להצליח גדולים מהסיכונים".

"מפקד גדול מפצה בעוז-רוחו על כל החסרונות ומתקדם באומץ לקדם את פני ההתקפה. בדרך זו הוא מביא את יריבו במבוכה, ואם הלה מגלה הססנות כלשהי בתנועותיו, מנהיג בעל תושייה, המנצל את היסוסיו, יוכל לקוות אפילו לניצחון", אמר בשעתו המצביא הצרפתי המפורסם, נפוליאון בונפרטה.

בספרו החדש "ארדוף אויביי ואשיגם" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2019) בוחן תא"ל (מיל') אלישיב שמשי את קביעתו זו של נפוליאון, ומנסה לברר את חשיבות היוזמה כגורם המשפיע ביותר על ההצלחה בשדה הקרב. שמשי, המתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. הספר הוא כרך נוסף בסדרת ספרים מאירי עיניים שכתב אודות סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית.

שם הספר לקוח מן הציווי שכתב דוד המלך, "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהילים יח, לח), שבו הוא למעשה מתחייב לדבקות במשימה, ליוזמה והתקפיות בלחימה. המשפט הזה הפך מוכר כמעט לכל מי ששירת ביחידה קרבית בצה"ל. זה היה, למשל, המוטו של הפלוגה שבה עשיתי מסלול בצנחנים (והוא חרוט, בין היתר, גם על סכין הקומנדו שקיבלנו בסופו).

הבחירה בציטוט אינה מקרית. לגישתו של שמשי, ליוזמה שנוקט מפקד קרבי ישנה השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו ועל התוצאות בשדה הקרב.

תא"ל טולדנו כמח"ט הצנחנים, היה משוכנע ש"ללא יוזמה אין הישגים", (צילום: אתר חיל האוויר).

בספר, הציג המחבר 16 קרבות שניהל צה"ל נגד ארגוני גרילה וטרור ונגד צבא סדיר, ניתח את תפקודם של מפקדים ברמות שונות, וקבע "שמפקדים בעלי יוזמה היו בדרך כלל אנשים אופטימיים עם ביטחון עצמי שהאמינו שבנקיטת יוזמה הסיכויים להצליח גדולים מהסיכונים להיכשל, ופעלו לשנות מצבי קרב מורכבים לטובתם. הם לא חיכו לפקודות ולא התלוננו שאפשר לפעול אחרת, אלא עשו את מה שצריך ונכון לעשות והצליחו להשיג כמעט כל יעד שהציבו לעצמם" (עמוד 11).

בין היתר כולל הספר ניתוח של לחימת חטיבת גבעתי, בפיקוד אל"מ עופר וינטר, בצוק איתן, פשיטה משוריינת בעזה שעליה פיקד סא"ל רומן גופמן, כיום מח"ט 7 שקורא לצה"ל לשוב ולפעול ביבשה, ועוד. 

"בשדה הקרב הכול אפשרי"

פרק מעניין במיוחד הוא זה שמנתח את האופן שבו פיקד סא"ל אליעזר טולדנו על היחידה המובחרת מגלן במלחמת לבנון השנייה. טולדנו, כיום מפקד אוגדת עזה, התגייס בשנת 1991 "לצה"ל והתנדב לצנחנים. עבר מסלול לוחם בגדוד 101, ולאחר שסיים קורס קצינים שימש מ"מ ומ"פ בגדוד" (עמוד 48).

הוא לחם בלבנון ובאינתיפאדה השנייה, וב-2006, כשבועיים בלבד לפני פרוץ המלחמה, מונה למפקד מגלן. "טולדנו היה משוכנע שבשדה הקרב כמעט הכול אפשרי, מי שרוצה להיות שותף למאמץ המלחמתי צריך רק לבקש וליזום, כי ללא יוזמה אין הישגים" (עמוד 52).

בהתאם לכך בחר להתמודד באופן מקורי עם החלטת מפקד אוגדה 91, תא"ל גל הירש, להטיל על מגלן משימות שלהן לא התאימה. אחד מקציני היחידה סיפר בספר כי טולדנו יזם תחת זאת מבצע חלופי, שיביא לידי ביטוי את היתרונות היחסיים של היחידה ויצמצם את ירי הרקטות לעבר הגליל המערבי. כך נולד אחד המבצעים המיוחדים המוצלחים במלחמה, מבצע "נערי החוף". כוח מהיחידה נחת ממסוקים בסמוך לצור, נטמע בשטח, והשמיד כ-150 מטרות, ובהן כ-40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון.

חשיבותו של הספר אינה רק בהדגשת היוזמה כמרכיב קריטי בהשגת הניצחון, אלא גם בחשיפתם של קרבות ומבצעים, ובהם פשיטה שביצע ב-1971 גדוד הנח"ל המוצנח בלבנון, בפיקוד סא"ל עמוס ירון (לימים אלוף). ירון היה מפקד מנוסה שעם גיוסו לצה"ל "התנדב לצנחנים ובמסגרת גרעין נח"ל הוצב בגדוד 50. הוא הוכשר בגדוד כלוחם, עבר קורס מ"כים וסיים בשנת 1959 קורס קציני חי"ר. לאחר תפקידים אחדים מונה למ"פ בגדוד" (עמוד 180).

13 שנים מאוחר יותר כמג"ד הוא נדרש להוביל פשיטה שכללה נחיתה מן הים בסירות גומי בחופי לבנון בראס א-שק. זמן קצר לאחר הנחיתה בחוף נתקל הכוח וספג שני פצועים קל. לכאורה, הכוח נחשף ואלמנט ההפתעה אבד, אך ירון חשב אחרת. 

האלוף ירון, פיקד על גדוד צנחנים בפשיטה בלבנון, (צילום: יעקב סער, לע"מ).

מאחר שלמד היטב את גזרת הפעולה, חש שהוא מסוגל לבצע את המשימה מכל כיוון. "החלטתי לא להמשיך באותה תכנית כי אם הייתי ממשיך בתנועה צפונה כמתוכנן, היינו נתקלים במארבים נוספים. במקום זה החלטתי לעשות איגוף עמוק מימין דרך הפרדסים, למרות תנאי השטח הקשים. המח"ט שאל אותי אם אני יכול להמשיך במבצע, אמרתי לו שאני ממשיך בביצוע המשימה וביקשתי שיניחו לי עם שאלות ודיווחים כל הזמן" (עמוד 185), סיפר למחבר.

הכוח תקף את בתי המחבלים מכיוון לא צפוי

הכוח תקף את בתי המחבלים מכיוון לא צפוי. "היעדים פוצצו, כלי נשק ותחמושת הושמדו ולמחבלים היו לפחות שמונה הרוגים ופצועים נוספים. לכוח עמוס היו ארבעה פצועים קל ואחד בינוני. תוצאות הפשיטה הורגשו חודשים אחריה" (עמוד 190), כתב שמשי, משום שהמחבלים בלבנון השקיעו משאבים ניכרים במגננה ולא בהוצאה לפועל של פיגועים. 

11 שנים מאוחר יותר, פיקד ירון על משימה דומה, אך בהיקף גדול בהרבה, כאשר כמפקד אוגדה הוביל את עוצבת האש שנחתה מן הים במלחמת לבנון הראשונה, אחד המהלכים המורכבים ביותר שביצע צה"ל, בהצלחה רבה.

דוגמה אחרת למבצע כזה, שנחשף לראשונה, הוא מבצע "צעד מזרחי" ב-2005 גדוד שמשון במטרה להגן על היישוב נצרים. המג"ד, סא"ל אודי בן-מוחה, יוצא הקומנדו הימי שעשה את עיקר שירותו כקצין בחטיבת גולני, יזם מבצע שנועד לפגוע בחוליות מחבלים שנהגו לתקוף את היישוב והצירים המובילים אליו.

גדודו של בן-מוחה חדר בלילה לפרוורי השכונות הדרומיות של עזה והתמקם מבלי שהתגלה במספר בתים השולטים על השטח. בבוקר, יזם בן-מוחה הונאה טקטית. כוח משוריין יצא מן היישוב נצרים ושימש כפיתיון בעבור חוליות נ"ט פלסטיניות. כאשר אלה יצאו להציב מארבים לטנקים ירו בהם כוחות הגדוד. "הצלפים והקלעים שארבו להם בקומות העליונות היו מדויקים מאוד ולכל כדור הייתה כתובת" (עמוד 41). גדוד שמשון בפיקודו, פגע והרג מחבלים רבים ונסוג מבלי שהיו לו נפגעים.

הגורם העיקרי לתחושת ההחמצה במלחמת לבנון השנייה הוא הססנות

קשה להתווכח עם הטענה של שמשי וחיזוק לה ניתן למצוא במאמר שפרסם בשעתו ב"מערכות" תא"ל אחר, גיורא סגל, שבו קבע שהגורם העיקרי לתחושת ההחמצה בנוגע להישגי צה"ל בקרב היבשתי במלחמת לבנון השנייה, הוא הססנות והיעדר יוזמה מצד פיקוד הצפון.

לטענתו, "לפיקוד הצפון הייתה משימה, היו משאבים, והייתה יכולת מבצעית. המרוץ אחר קבלת אישור מבצעי של הרמה הממונה לתוכנית שכבר איבדה את הרלוונטיות שלה, לא אפשר לפיקוד להפעיל ביעילות את הכוחות שעמדו לרשותו. פיקוד הצפון צריך היה להתאים את התוכנית לנסיבות שהשתנו.

אין מדובר בפעולה חריגה. במלחמות קורה לא פעם שפיקוד מרחבי חייב לבצע התאמות כאלה על דעת עצמו, בלי לערב את הרמה שמעליו. יותר מכך: המטכ"ל זקוק לעיתים קרובות לפיקודים עצמאיים שמבינים מהי המטרה וחותרים להשיגה בלי להמתין לאישורים על כל צעד ועל כל יוזמה". 

הדבר משמעותי במיוחד במלחמה נגד ארגונים דוגמת חיזבאללה וחמאס, המשלבים באופן היברידי בין מרכיבי טרור וצבא סדיר, שבה, כפי שכתב סגל, "התוצאה ביבשה היא המפתח לתוצאה הכוללת".

הספר, כמו ספרים קודמים בסדרה, כתוב בשפה פשוטה וישירה, שמבארת ומבהירה לקורא את הקרב הטקטי ואת מסקנותיו של המחבר. בסוף כל פרק סיכם המחבר את הקרב והביא ניתוח של פעולות כוחות המשנה לאור הדילמות הערכיות והקרביות שבפניהן עמדו המפקדים והלוחמים.

מנגד, אף שהספר מרתק, הרי שסגנונו של המחבר דומה יותר לנוסח כתב צל"ש בצה"ל וחסרה בו המחשה של האפשרות שנקיטת יוזמה שמתבססת על קריאת שטח ומצב לא נכונה עלולה להוביל לשגיאות בשדה הקרב ואף לתבוסה.

לעשות זאת נכון ולא רק בשם התעוזה לבדה

היוזמה היא הגורם המשפיע ביותר על ההצלחה בשדה הקרב, (מקור: אתר "עברית").

הגנרל הנאצי ארווין רומל, ששימש כמפקד פלוגת חי"ר מצטיין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, כתב בספרו "חיל רגלים תוקף" (הוצאת משרד הביטחון, 1953) כי "יש להבחין בין העזה טקטית ואופרטיבית לבין משחק־הפקר. מבצע נועז הוא זה אשר יש בו סיכוי להצלחה, ויחד עם זאת הוא משאיר בידי המפקד, גם במקרה של כישלון, כוח המספיק לטיפול בכל מצב שיתהווה. משחק מופקר, לעומת זאת, הוא מבצע אשר לא יוליכך אלא אל אחד מהשניים: אל הניצחון, או אל השמדת כוחותיך אתה" (עמוד 43).

כדאי שמפקדי צה"ל יוסיפו לחנך את פקודיהם ליזום ולהעז, אך האתגר, כמאמר רומל, הוא לעשות זאת נכון ולא רק בשם התעוזה לבדה.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 14.04.2019)
מודעות פרסומת

האתוסים התעייפו\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ספרו החדש של תא"ל אלישיב שמשי מנתח שורת קרבות עליהם פיקדו קצינים בכירים בעת שהיו מפקדי פלוגות. אולם הצבא השתנה וקצינים כאלה, עצמאיים ודעתניים, כבר אינם מתקדמים בו.

סיירת צנחנים בטרם מבצע בלבנון 1999

סיירת צנחנים בהכנות למבצע בו נהרג מפקדה, איתן בלחסן, (צילום: דו"צ).

גם כיום, כשבע-עשרה שנים מאז המקרה, מוכר בצה"ל הסיפור אודות המקלען מסיירת הצנחנים, שלא הסתער עם חבריו לנשק במהלך התקלות עם מחבלי חזבאללה בקרבת קלעת ג'אבור. תוצאות האירוע היו קשות. מפקד הפלוגה, רס"ן איתן בלחסן, נהרג ואיתו שני קצינים נוספים. היו מי שהאשימו את הלוחם במורך לב. היה גם מי שטען שהעובדה שהלוחם הגיע מבית שתמך בנסיגה מלבנון הביאה להחלטתו להישאר מאחורי הסלע (אף שבהמשך הקרב התעשת ולקח חלק בלחימה). בספרו החדש "ממני תראו וכן תעשו" (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2016) בוחן תא"ל במיל' אלישיב שמשי סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית ומנסה לברר מדוע לוחמים מתפקדים ביעילות בתנאי הלחץ של שדה הקרב ומה בעצם מניע לוחם לקום ולהסתער מול אש האויב?

Eliashiv_Shimshi

תא"ל במיל' שמשי, מתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב.

המחבר, תא"ל אלישיב שמשי, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. ספריו הקודמים שעסקו בניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית היו מאירי עיניים. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את "איפה אני נמצא לעזאזל?", העוסק בחשיבות ההתמצאות במרחב הלחימה, "ולא אשוב עד כלותם", הבוחן קרבות פלוגתיים במלחמת יום הכיפורים שטרם זכו לפרסום (דוגמת לחימת פלוגת הצנחנים בפיקוד אריק מורן בחזית המצרית) ודן בחשיבות מפקד הפלוגה כמנהיג קרבי, ו"עוד ניצחון כזה…", המנתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה.

980852

הספר מנתח קרבות בהם הפגינו מפקדים דוגמה אישית גבוהה.

שם הספר נלקח מן הציווי של השופט גדעון לאנשיו בטרם הפשיטה על מחנה מדיין, "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים, ז', יז), על-פיו מתחנכים קציני ומפקדי צה"ל. הבחירה אינה מקרית שכן לגישתו של שמשי לדוגמה האישית שמפגין מפקד הכוח השפעה ישירה על רוח הלחימה של פקודיו בשדה הקרב. בספר מציג המחבר שישה־עשר קרבות שבהם "מפקדים צעירים הנהיגו לוחמים במצבי לחץ ובערפל קרב. לעתים לא היה למפקדים זמן להסביר ללוחמים את המהלכים שהם עומדים לבצע, והיו מקרים שהלוחמים התקשו להבין את מה שנאמר להם בהמולת הקרב, ובכל זאת הם המשיכו להילחם כשהם רואים את מפקדם ופועלים כמוהו" (עמוד 11). אף שהספר מרתק הרי שסגנונו (בשונה מבעבר) דומה יותר לנוסח כתב הצל"ש בצה"ל מאשר לניתוח קרב.

להוביל תחת לחץ ובערפל קרב

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

אריק שרון כמ"מ בחטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות, (צילום: ארכיון צה"ל).

הקרב לכיבוש לטרון (1948), בו שימש אריק שרון כמפקד מחלקה בחטיבת אלכסנדרוני, הוא הקרב הראשון שמנתח שמשי בספרו. הקרב הפך מהתקפת לילה לחילוץ ונסיגה באור יום. שרון פיקד על אנשיו "בקרב נסיגה בתנאים קשים של שטח נחות, מזג אוויר שרבי ומחסור במים. הוא שימש דוגמה אישית ללוחמיו ולמרות פציעתו הקשה גילה חוזק פיזי וחוסן נפשי, קרא נכון את הקרב וחילץ את הכוח עם הפצועים מן התופת הנורא" (עמוד 12). שרון העיד לימים כי לקחי הקרב הכושל, ובהם האיסור על הפקרת פצועים, נותרו טבועים בו.

קרב אחר הוא הפשיטה שביצעה סיירת גולני בפיקוד סרן אורי שגיא, שנחשב למפקד תובעני ש"נאה דורש ונאה מקיים", על מוצב החרוט שבירדן (1968). משימת הסיירת היתה "לחצות את הירמוך בלילה, לכבוש את מוצב החרוט ולהרוג את כל מי שיימצא שם, לפוצץ אותו ולחזור עוד באותו לילה לשטח ישראל" (עמוד 173). רגע לפני כיבוש המוצב התגלו לוחמי גולני והירדנים פתחו באש מרגמות על מרחב הפעולה. חרף החשש כי הכוח ספג נפגעים פקד שגיא "להסתער ופרץ מיד עם חמישה לוחמים אל תוך היעד" (עמוד 179). הכוח בפיקודו פוצץ את המוצב ונסוג לאחר שהרג לפחות חמישה-עשר חיילים ירדנים. לסיירת היו במבצע הרוג (סגן רוני שרון, בן למשפחה שכולה) ושני פצועים .

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

אלוף הפיקוד זאבי מתחקר את הסמל מופז (שלישי משמאל) לאחר המארב שבזכותו יצא לקורס קצינים.

דוגמה שונה במקצת, בה נדרש אומץ לב מסוג אחר לחלוטין, ניתן לראות בפשיטה הכושלת שביצעה סיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, בעומק סוריה במלחמת יום הכיפורים (1973). דרכו של מופז לתפקיד לא היתה קלה. הוא התגייס בשנת 66', "התנדב לצנחנים, ובעקבות תפקודו המוצלח בפעילות מבצעית התקבל לקורס קצינים אף כי נדחה בתחילה בשל נתונים לא מתאימים" (עמוד 202). לילה קודם פיקד על פשיטה מוצלחת בעומק סוריה במהלכה פגע הכוח בשני גשרונים ובשיירה של הצבא העיראקי ועיכב את הגעת התגבורת העיראקית לחזית רמת הגולן. אך הצלחה זו הביאה לכך שהפעם הסורים היו בכוננות גבוהה. לאחר שהנחית מסוק היסעור את הסיירת, החלו מכתרים אותם מאות חיילים סורים. מופז הורה על מכת אש והכוח בפיקודו ניתק מגע. למרות המצב הקשה נותר מופז קר-רוח. הוא הודיע לחפ"ק, בניגוד לאתוס הצה"לי, שהתנאים בשטח אינם מאפשרים לבצע והורה על נסיגה. הכוח נחלץ ברגע האחרון בזכות עוז רוחו של טייס המסוק כמו גם בזכות האומץ שהפגין מופז שלא "התאבד על היעד".

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

עמירם לוין (מימין) מפקד כוח סיירת מטכ"ל שכבש את שיא החרמון, בתמונה מהקרב.

שמשי עומד בספר על כך שהמפקד נדרש לא רק ליכולת קבלת החלטות טובה אלא גם לחוסן פיזי. דוגמה לכך היא כיבוש שיא החרמון, 2814 מטרים מעל פני הים, מידי הקומנדו הסורי (1974). רס"ן עמירם לוין מסיירת מטכ"ל שפיקד על הכוח, החלים באותה עת מפציעה קשה אך התעקש לפקד על המבצע. הכוח התגלה כשהוא בשטח נחות בסמוך ליעד ולוין, שקרא נכון את פני הקרב, הוביל הסתערות חפוזה. לימים העיד כי "זה היה קשה ודרש מאמץ בלתי רגיל להסתער בשלג לעבר יעד שולט כשיורים עליך ואתה פועל בשארית כוחותיך. בגבהים האלה היה קשה לנשום. הרגשתי שאני נלחם עם שארית האוויר שנותרה לי" (עמוד 229). בקרב נהרגו 12 חיילי קומנדו סורים. בלחימה ובהפגזות נפצעו 17 מחייליו של לוין, שעמדו במשימה וכבשו את היעד.

כלל המפקדים שנסקרו לעיל, ולמעשה כל המפקדים שפיקדו על הקרבות שבספר, התקדמו בסולם הדרגות עד למטה הכללי (חמישה מהם אף מונו לרמטכ"ל). אריאל שרון נחשב למפקד הטקטי המוכשר בתולדות צה"ל, אורי שגיא היה לראש אמ"ן דעתן וכאלוף פיקוד צפון מימש עמירם לוין, הסוער והיצירתי, תפיסת לחימה כנגד גרילה שפגעה קשות בחזבאללה. שאול מופז כיהן כרמטכ"ל ה-16 של צה"ל.

"יש שינוי של סגנון בהנהגה"

הספר מנתח קרבות מתש"ח ועד שנת לפשיטת הקומנדו הימי בחוף לבנון ב-1987, עליה פיקד יואב גלנט (לימים אלוף פיקוד הדרום), ולא בכדי. משלהי שנות התשעים החל להסתמן שינוי בצה"ל שהשתרש במערכת ונותר טבוע בה גם כעת. קצינים בכירים (רבים מהם יוצאי גולני) ובהם אפי איתם, גיורא ענבר, שמואל זכאי ועימאד פארס, שכפסע היה ביניהם לבין הקידום למטכ"ל, מצאו עצמם נדחקים לפרישה מצה"ל מסיבות שונות (חלקן מוצדקות וחלקן פחות).

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

תא"ל ארז גרשטיין, הקפיד להביע עמדה עצמאית.

האלוף גרשון הכהן כתב ב-2011 מאמר העוסק בהיעדרם של "בנדיטים", אותם קצינים שמאתגרים את מפקדיהם, אינם נכנעים לתכתיבי המערכת ולמגבלות אך גם מכופפים את הכללים לא פעם, מן הפיקוד הבכיר בצה"ל. קצינים אלו, שהם בבחינת "סוסים אבירים", כמאמר משה דיין, כבר לא מגיעים למטה הכללי. יתרה מזו, קצינים דוגמת תא"ל ארז גרשטיין, שעוד בחייו סיפרו אגדות על אומץ ליבו כמפקד בגולני ואודות הבוז שגילה לכללים, פקודות ומוסכמות, הם זן נכחד. אירוע דוגמת זה שבו התבטא בכנסי הסגל הצבאי הבכיר (בהם נכח הרמטכ"ל) בזכות הקטנת הפער בין משכורות קצינים בכירים ואנשי קבע זוטרים, ובעד צמצום מספר האלופים במטכ"ל והעברת המשאבים הנחסכים מכך ליחידות הלוחמות כבר לא מתרחש.

תא''ל משה צ'יקו תמיר דוצ

תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, (צילום: דו"צ).

בספרו המצוין "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) כלל הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", עמוס הראל, ראיון עם תא"ל (מיל') משה "צ'יקו" תמיר, המפקד הקרבי הבולט של דורו, שנאלץ לעזוב את הצבא ב-2010 אחרי הסתבכות בדיווח שקר על תאונה של בנו הצעיר ברכב צבאי. בראיון טען תמיר שככל שעובר הזמן הצבא מוכן לקחת פחות ופחות סיכונים במינויים בכירים. "קצינים מוכשרים הולכים הביתה. כאלה שלא יאתגרו את הפיקוד הבכיר נשארים. מה חושב מ"פ בגבעתי שכל חייו הלך אחרי הגב הרחב של עימאד פארס במבצעים? הדברים עוד מתחדדים כשמתברר שהפיקוד הבכיר לא אוכף על עצמו את הסטנדרטים שהוא דורש מהדרגים שמתחתיו, כפי שהתגלה בפרשת הרפז. אני תמיד חשבתי שהמ"פים למטה יסדרו את כל הבעיות שלנו, כמו שקרה במלחמת יום הכיפורים. הארגון חי על האתוסים שלו, אבל היום האתוסים התעייפו. כבר לא יהיה מ"פ בסיירת גולני שיתנהג כמוני או כמו ארז גרשטיין. הצבא הישן היה בנוי על הירואיקה, על דבקות מטורפת במשימה, על יכולת יוצאת דופן של מפקדי שדה. עכשיו הכול מבוסס על עוצמה אווירית, על טכנולוגיה ועל עוצמת אש עדיפה. הצרות מתחילות כשהדברים לא עובדים בהתאם לתוכנית. ב-1973 בגולן טנקים בודדים תפקדו כאילו הם אוגדות שלמות. היום זה כבר לא בנוי כך" (עמודים 323-324).

ישראל זיו דוצ11

האלוף במיל' זיו, ציין כי בצה"ל "יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה", (צילום: דו"צ).

גם האלוף במיל', ישראל זיו, יוצא הצנחנים, אמר בשעתו דברים דומים עם הדחת תמיר בצה"ל. לדבריו"משהו קורה בצה"ל בשנים האחרונות, יש שינוי של סגנון בהנהגה, חלקו לטובה וחלקו לא לטובה." לדבריו המערכת צריכה לדעת לספוג את החריגות והשגיאות ו"להראות עמידות", בכדי לשמר בתוך הצבא קצינים העשויים "מהחומרים הפיקודיים שבעזרתם צה"ל הצליח להתמודד עם האתגרים המורכבים".

כשמצרפים לדברים את המאמר "האומץ להביע עמדה עצמאית", שפרסם בביטאון "מערכות" תא"ל אמיר אבולעפיה הדברים מקבלים משנה תוקף. במאמר תיארו שמונה קצינים בכירים (בעילום שם), בדרגות תת-אלוף ואלוף בסדיר ובמילואים, מצב בו קצינים בצה"ל "נמנעים בדרך כלל להביע עמדות שסותרות את עמדות הממונים עליהם." הדבר בעיקר נובע מתרבות המינויים בצבא ומכך שמפקדים רבים בצבא תופסים אי-הסכמה עם עמדתם כ"התנגדות אישית להם." אבולעפיה קובע במאמר כי המצב שבו לקצינים רבים בצבא חסר האומץ לחלוק על מפקדיהם יוביל ל"תוצאה אחת הרסנית: צבא פחות טוב ופחות יעיל שיתקשה לבצע את משימותיו כראוי." בראיון שפורסם ב-2012 ב"מעריב" מנה מח"ט הצנחנים דאז, אמיר ברעם, את האלוף גדי איזנקוט, כאחד מאותם קצינים שפתוחים לשמוע דעה אחרת, שמאתגרת את הקונצנזוס. היום איזנקוט הוא הרמטכ"ל ועליו מוטל למצוא דרך לעודד חשיבה שכזו ולהשאיר קצינים מסוג זה במערכת. אחרת לא יהיה מי שיעיז לומר שהמלך הוא עירום.