18 שנים ארוכות לחם צה"ל בלבנון, מבלי לבחון ברצינות האם זה משתלם, ונסוג משם בלילה אחד. בזיכרון הציבורי נותר טעם מר של בזבוז משווע. ככה זה במלחמה שבה אין מדיניות ואין כיוון – רק לחימה.
החודש מלאו 15 שנים לנסיגה מלבנון בשנת 2000. עשור ומחצית שבהם צה"ל אינו שוהה ברצועת הביטחון, כמעט אותו משך זמן (פחות 3 שנים) שהחזיק בה. 18 שנים מדממות פעלו כוחות צה"ל בלבנון, יום אחר יום במלחמה סיזיפית ואכזרית "על אש קטנה", כהגדרת תא"ל ארז גרשטיין, שנהרג במהלכה.
תורת השלבים
מבצר הבופור, שהיה לאחד מסמלי הלחימה בדרום לבנון.
ללבנון הגיע צה"ל בשלבים. נהוג לומר כי צה"ל לחם בלבנון 18 שנים אבל האמת היא שעוד קודם לכן ביצעו כוחות צה"ל פשיטות ומבצעים אין-ספור ב"פתחלנד" ואפילו בביירות. כבר בשנת 1969 פשט כוח גולני על ג'בל רוס (הוא הר דב) והרג כ-50 מחבלים. מאז צה"ל מחזיק מוצבים בהר. אחר כך באו מבצע ליטני, מלחמת של"ג, וב-85' רצועת הביטחון. שמות של רכסים וואדיות שכוחי-אל בלבנון הפכו מוכרים לציבור הישראלי בין אם משום ששכבו שם במארבים ובין אם משום שקראו על כך בעיתונים למחרת. אחד ממפקדי אוגדת הגליל טען בשעתו שישנם בצה"ל שני צבאות – זה שלוחם בלבנון וצבא נוסף המורכב מ"מטומטמים חסרי מושג, שאינם מבינים מה עובר עלינו כאן."
כמעט במשך כל הלחימה המתמשכת ברצועת הביטחון, לא נבחנה כדאיותה ביחס למטרה שלשמה הוקמה. כך למשל, טען בשעתו גדי איזנקוט (שלחם בלבנון שנים ארוכות), כי החזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון ולא בניסיונות לחדור לישראל במטרה לבצע פיגועים נוסח משגב עם וכפר יובל. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון. מפקד אוגדה אחר השתמש במשל, שאכן התרחש ב-95', בכדי להסביר את מעגל הקסמים השלילי בו היתה ישראל נתונה: סיירת צנחנים מצליחה לפגוע בחמישה פעילי חזבאללה, אולם דווקא בשל כך חש הארגון כורח לירות קטיושות על קריית שמונה. בעצם, אמר האוגדונר, הישיבה בלבנון לא הוסיפה לישראל דבר.
למרות זאת לא התנהל במערכת הביטחון דיון אמיתי על ההישארות ברצועת הביטחון. המערכת גם לא רצתה אחד כזה. את הנסיגה הראשונה מלבנון ב-85' (שלוש שנים בלבד לאחר של"ג) תלה שר הביטחון ארנס במחאת אנשי המילואים. אלו שבו מלבנון ושאלו מה בעצם יש לצה"ל לחפש בביירות וסביבתה. מאז לא ביצעו יחידות מילואים תעסוקה מבצעית בלבנון. והצבא הסדיר? הוא נשאר שם עוד 15 שנים. כמו בשיר, מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך?
החלפת דיסקט מאוחרת מדי
בספרו "מלחמה ללא אות", אולי הספר החשוב ביותר אודות התקופה, קבע תא"ל במיל' משה "צ'יקו" תמיר כי עד 95' הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף ופעל בה בהתאם. הצלחותיו המבצעיות, שהיו מרשימות לעיתים ובהן חטיפת דיראני ופעולת מיידון, לא נעשו מתוך תפיסה מערכתית שלמה שמטרתה להכריע את חזבאללה (אם אפשר בכלל לדבר במונחים כאלה כנגד ארגון גרילה), ועל כן לא השפיעו השפעה של ממש על המערכה.
הרמטכ"ל ליפקין-שחק ואלוף פיקוד צפון לוין במוצב הבופור.
את השינוי בדפוס הפעולה של צה"ל בלבנון יזמו הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין-שחק, יוצא הצנחנים, ואלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין, יוצא סיירת מטכ"ל. תמיר מציין בספרו כי ליפקין-שחק קבע "שההתמודדות בלבנון היא מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116) וככזו יש להתייחס אליה. האלוף לוין הוביל בפיקוד קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. במקביל הוקמו בית הספר ללוחמת גרילה ויחידת אגוז בחטיבת גולני שהתמחתה בלוחמה בשטח הלבנוני. תמיר, יוצא גולני ומפקד יחידת אגוז דאז, מציין בספרו כי ההשקעה השתלמה וצה"ל נחל הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון. בשנת 98' העניק ליפקין-שחק צל"ש רמטכ"ל ליחידת אגוז על סדרת מבצעים מוצלחת שבהם בין היתר הרגו לוחמי היחידה את בנו של מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה. מן הספר עולה כי בעת הנסיגה מלבנון בשנת 2000 נטה מאזן הכוחות בבירור לטובת צה"ל. אך השינוי היה בחזקת מעט מדי מאוחר מדי. ההישגים לא חלחלו לתודעה הציבורית. במחצית השנייה של שנות ה-90, בין היתר בגלל שורת אסונות מרובי נפגעים, התחזק הלחץ הציבורי לצאת מלבנון. הורי החיילים העזו לראשונה לתהות בקול מדוע ילדיהם עוסקים בפעילות שוחקת שאינה משפרת את המצב הביטחוני בצפון.
נסיגה מסודרת בלי הסדר
הציבור היה חצוי וכמוהו הצמרת הביטחונית. במטכ"ל של ליפקין-שחק התנצחו האלופים לוין ו"בוגי" יעלון לגבי ההישארות בלבנון. בציבור החלו לספור חיילים מתים, לתלות שלטים ולקיים הפגנות ואילו המפקדים נאלצו להסביר לחיילים מדוע הם שם. בצה"ל שבפיקוד יורשו של ליפקין-שחק, מופז, כבר החלו להשמיע אמירות אסטרטגיות באמצעות משלים מעולם הכדורגל – עדיף לנצח 1:0 קטן מאשר 10:3. את הלחץ הציבורי לסגת ואת שאלות החיילים הגדירו חלק מן המפקדים כבכיינות, אולם אט אט חלחלה ההבנה שביטחון יישובי הצפון לא עובר דרך מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון.
אהוד ברק בימיו כראש ממשלה. קיבל את ההחלטה על הנסיגה לבדו.
את ההחלטה על הנסיגה קיבל אהוד ברק בעת הקמפיין שניהל לראשות הממשלה. הוא קיבל אותה, כך נראה, לבדו והכריז בראיון בערוץ 2 בשנת 99' כי אם ייבחר ייסוג מלבנון בתוך שנה, עם או בלי הסדר. השיחות עם סוריה קרסו ואתן התקווה להסדר גם בלבנון (בין היתר משום שברק לא היה מוכן לנסיגה מלאה ברמת הגולן). ברק נדרש לבחור בגרועה פחות משתי אלטרנטיבות – לסגת ללא הסדר בלבנון או להישאר. לזכותו יאמר כי דבק בהתחייבותו וכפה על צה"ל מהלך שרבים מבכיריו התנגדו לו. אפשר לומר על ברק הרבה דברים אבל במבחן המנהיגותי הזה הוא לא מצמץ.
על הנסיגה ניצחו בפועל שלושה: אלוף פיקוד הצפון דאז, גבי אשכנזי, ושני מפקדי האוגדות תא"ל משה קפלינסקי, מפקד אוגדת הגליל, ותא"ל בני גנץ, מפקד יחידת הקישור ללבנון. כולם בוגרי לבנון. כסמח"ט פיקד אשכנזי על כוח גולני בקרב לכיבוש הבופור ב-82'. קפלינסקי, מפקד סיירת גולני, נפצע בקרב ולאחר ששב לאיתנו ולסיירת מילא בלבנון את כל התפקידים האפשריים. גנץ, עשה את המסלול המקביל לו בצנחנים ובלבנון מלוחם ועד מפקד אוגדה. מבצע "אורך רוח" במהלכו נסוג צה"ל מרצועת הביטחון לקו הגבול הבינלאומי, נמשך לילה אחד. אין נסיגות שמחות, אמרו אחר כך בצה"ל, אבל זו עברה בהצלחה וללא נפגעים. עד כמה שניתן להעריך הנסיגה, אף שהיתה הכרחית, היתה בין הגורמים לפריצת האינתיפאדה השנייה. הפלסטינים העריכו כי יוכלו לשחזר את ההישג של חזבאללה בגדה המערבית. הם טעו והציבור הישראלי שכח את שמות הוואדיות מלבנון והחל ללמוד את שמות הערים הפלסטיניות בגדה וברצועת עזה.
חזבאללה מצדו חטף 3 חיילים בספטמבר 2000 ובפעולה דומה ב-2006 הביא לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. מי שחושב שיש בכל אלו בכדי להוכיח את האיוולת שבנסיגה, מפספס את הלקח האמיתי שצריך ללמוד מן השהייה הארוכה ברצועת הביטחון. בלבנון לחם צה"ל מלחמה בלי מדיניות ובלי כיוון. הלקח שיש ללמוד מכך הוא שכל הפעלת כוח צבאי באופן הזה נידונה לכישלון. כדאי שבמלחמה הבאה ייתנו לכך את הדעת מראש.
על הכוונת 
תודה,
מלחמה ללא אות הוא הספר היחידי או שיש נוספים שאתה מכיר?
יש עוד כמה כמו "תמצית געגוע" על ארז גרשטיין ז"ל, "קורי עכביש" מאת עמוס הראל ואבי יששכרוף (הפרקים הראשונים נותנים סקירה יפה של התקופה) ו"איש צבא" מאת יוסי פלד על ימיו כאלוף פצ"ן. גם הספר "להיות מג"ד" מאת רז שגיא מביא איזו זווית על אותם ימים.
האם לרשימת הספרים נכנכסים אך ורק אלו העוסקים במלחמה מנקודת מבט אישית או שניתן להכליל גם אסופות מאמרים כמו "לבנון השניה" של אלרן וברום?
לטעמי לא, כיוון שאלו אינם עוסקים בשהייה בלבנון אלא במלחמת לבנון השנייה שהינה נושא קשור אך שונה.