בתגובה על "פו"ם שמום" מאת תמיר ליבל ("הארץ", 17.2)
במאמרו מציין ד"ר תמיר ליבל כי צה"ל, צבא מודרני ומתקדם, אינו מקנה לקציניו "את ההשכלה הדרושה להם למילוי תפקידם". הקצונה, כפי שמציין ליבל, היא מקצוע, המחייב הכשרה והשכלה נאותות כדי שהקצינים יוכלו "לנהל יחידות בשגרה ולתכנן ולהוציא לפועל מבצעים צבאיים בעת חירום". הנחת העבודה המובלעת במאמר היא שצה"ל הוא צבא מקצועי ככל הצבאות המערביים ונדרש לעמוד באותם הסטנדרטים או לחלופין לקיים תהליך שיהפוך אותו לכזה.
הרמטכ"ל איזנקוט בסיום קורס קצינים, פברואר 2016, (צילום: דו"צ).
אולם צה"ל אינו כזה. צה"ל הוא צבא מיליציוני, בדגש על זרוע היבשה, הנשען על הגיוס וההפעלה של צבא העם (וטוב שכך). המ"מ ביחידות השדה הוא אמנם, כפי שמדגים ליבל, הכלאה בין קצין למש"ק, אך הדבר נובע מכך שעיקר הצבא מושתת על אזרחים המתגייסים לשנים ספורות ולאחר מכן הופכים ל"חייל בחופשה של 11 חודש". אף שיש להשתפר בתהליכי הכשרת הכוחות ("לא השכלנו למצוא את האיזון בין הללטף ללקרוע", ציין בשעתו אלוף במטכ"ל), צה"ל מצליח להפיק מקציניו ומחייליו רמת ביצועים גבוהה על פי רוב.
הגנרל פאואל כתב ש"אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג."
"השכלה צבאית לא בהכרח מונעת טעויות", כותב ליבל, "אך היא מקנה לקצין את הידע והכישורים להתמודד עם מצבים שטרם חווה מניסיונו האישי בשטח". בפועל לא הוכיחו צבאות בעלי ההכשרה, המסד והטפחות, כי ניתנו בידם כלים לעשות כן. "אסור לנו לשלוח כוחות צבאיים לתוך משבר, למען מטרה לא ברורה שלא יוכלו להשיג", כתב בשעתו גנרל קולין פאואל כרמטכ"ל צבא ארצות הברית. במלחמת עיראק חטא הצבא האמריקאי בדיוק לעיקרון זה, ולא הוכיח כי ההכשרה גישרה על חוסר הניסיון. לעומתו, צה"ל המיליציוני אך עתיר הניסיון היטיב להתמודד עם הלחימה באינתיפאדה השנייה.
להשית על צבא מיליציוני סטנדרטים מלאים של צבא מקצועי, שאינם בהכרח מתאימים לו, זה כמו לדרוש מכדורגלן לשחק כדורסל, רק כי בשני המקרים משחקים בכדור.
(המאמר פורסם במקור באתר "הארץ", 24.02.2016)
על הכוונת 
צבא זה לא משחק כדורסל, ולא משחקים משבת לשבת, ויש לך רק פעם אחת לנצח בכל מפגש.
אני לא מסכים עם כל הניתוח של ליבל, אבל צבא מליציוני זה לא תרוץ.
הסבר יותר טוב הוא שצה"ל הוא צבא מעשי, וזה אופי ההכשרות שלו.