ספר עם קסם אישי | מאת גל פרל פינקל

לאחרונה יצאה מהדורה חדשה לספר "בית־הספר לקסם אישי" מאת נלסון דה־מיל. קריאה חוזרת בספר לצד הכותרות בעיתונים אודות רוסיה של פוטין מוכיחה – המלחמה הקרה נותרה מעניינת.

• פורסם באתר "סימניה"
• 1 ביולי 2017

הספר "בית־הספר לקסם אישי" מאת נלסון דה־מיל יצא באחרונה במהדורה חדשה (הוצאת כתר, 2015). זוהי הזדמנות לחזור לאחד המותחנים הבולטים של המלחמה הקרה המתרחש רגע לפני שהסתיימה. קריאה בספר תוך בחינה של פעולותיה ההתקפיות של רוסיה כיום, באוקראינה ובסוריה וניסיונה לבסס השפעה גדולה יותר במזרח התיכון, מלמדים כי המלחמה הקרה נותרה עימנו ונשארה מעניינת.

הסופר נלסון דה־מיל, שגדל בגרדן סיטי, ניו יורק, התגייס ב־1966 לצבא האמריקני. בכריכה האחורית של הספר נכתב בטעות כי שירת כקצין מודיעין. למעשה, הוסמך כקצין חי"ר, ולחם במלחמת וייטנאם כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים הראשונה (מוטסת). על גבורתו בשדה הקרב עוטר דה־מיל בכוכב הארד. בשנת 1969 השתחרר מן הצבא השלים תואר שני במדעי המדינה והפך לסופר מותחנים. ספר זה, שהפך לרב־מכר מצליח, הציב אותו בשורה אחת עם קלנסי, פורסיית וגרישם.

המלחמה בה לחם נותרה נוכחת בספר זה כמו בקודמיו ובהם "מילת כבוד" (שעובד לסרט בכיכובו של דון ג'ונסון), אודות מפקד מחלקת חי"ר המואשם, עשרים שנים לאחר מכן, באחריות לטבח בהואה בזמן מתקפת הטט. העובדה כי דה־מיל לחם שם בעצמו הוסיפה נופך של אמינות לספר. ספרו "בת הגנרל" עובד אף הוא לסרט קולנוע בכיכובו של ג'ון טרבולטה.

מלחמה קרה – לחימה חמה

עלילת הספר נפתחת עם הירצחו של גריגורי פישר, תייר אמריקני המטייל ברוסיה. הרשויות הסובייטיות טוענים כי פישר נהרג בתאונת דרכים. אולם רגע לפני שנעלם מפתח מלון במוסקבה, דיווח פישר לשגרירות האמריקנית כי פגש באדם בשם דודסון שהצהיר כי הוא טייס אמריקני שנחשב לנעדר כעשרים שנה לאחר שמטוסו הופל במלחמת ווייטנאם. את הדיווח חוקר קולונל סם הוליס, נספח חיל האוויר בשגרירות, הנעזר בנספחת העיתונות, ליסה רודס, ובראש תחנת ה־CIA במוסקבה סת הלוי. הוליס חוקר את המקרה ממניעים אישיים כמו גם לאומיים.

הוליס נקשר לליסה וחושף טפח מהסיפור. "ביליתי ארבע שנים באקדמיה של חיל האוויר. סיימתי אותה ועברתי לבית־ספר של טייסי קרב. שירתתי בווייטנאם ב־1968 ואחר־כך שוב ב־1972, ואז נורה מטוסי מעל הייפונג. הצלחתי להטיס את המטוס אל מעל לים, ויחידת הצלה אווירית־ימית הצילה אותי. נפגעתי ורופאי חיל האוויר אמרו לי שלא אוכל לטוס יותר" (עמוד 102). הנווט שלו, ארני סימס, לעומת זאת לא היה כה בר מזל. הוא לא חולץ והוכרז כנעדר.

לאחר שקורקע ונאסר עליו לטוס עבר הוליס למודיעין הצבאי. הוא חייל של חיילים ואיש ביון קר־רוח. מילה שלו היא מילה. לא מזיק גם שהוא חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן מיומן, הבקי בשיעורי ה"שלוף – דרוך – תירה" בהם הוכשר לאחר שהפסיק לטוס. בקיצור קאובוי אמריקני שאולי יצא מן המערבון לרחובות מוסקבה אבל המערב הפרוע לא יצא ממנו. "בתנועה אחת הוליס דחף את ליסה אל הקרקע, התקפל כולו ומשך את הטוקרב האוטומטי מכיסו. הוליס ירה באקדח עם משתיק־הקול וראה שהאיש הראשון מכה בידו על חזהו. האיש השני נראה מוכה הלם כשהסתכל בחברו שנפל, ואז פנה להוליס וכיוון אליו את רובהו. הוליס תקע בחזהו שני כדורים" (עמוד 130).

העניין שלו בפרשה נובע ישירות מהתקרית בה הופל, שכן לדבריו "ארני סימס מעולם לא הופיע ברשימה כלשהי של חללים או של שבויי מלחמה בצפון־וייטנאם. ולכן, באופן רשמי, הוא עדיין נחשב לנעדר. אבל אני ראיתי שמעלים אותו לספינה בעודו בחיים. ועכשיו, כשעלה העסק הזה של דודסון, אני מתחיל שוב לתהות. כל אותם בחורים, שראו שהמצנחים שלהם נפתחים, אך מאז לא שמעו עליהם דבר. עכשיו אני תוהה אם ארני סימס ואלף בחורים כמוהו לא הגיעו בסופו של דבר לרוסיה" (עמודים 166־167).

עד מהרה מתברר להוליס ושותפיו כי הביון הסובייטי מחזיק בשבויים אמריקנים ממלחמת וייטנאם, הנחשבים לנעדרים או מתים, במחנה מיוחד בסיביר. שם נאלצים השבויים ללמד סוכני קג"ב כיצד להתחזות לאמריקנים. שם המחנה – "בית־הספר לקסם אישי". מה היה המניע של הרוסים לכך? ומדוע העלימו את השבויים מעל פני האדמה? הן שאלות שמניעות את העלילה (אין בכוונתי "לספיילר" ולגזול את חווית הגילוי המצמרר מן הקורא), שהתשובה הנוראה להן מתבררת רק לקראת סופו של הספר.

סיפור טוב מדי בכדי שיתממש

הוליווד וסופרי מתח כמו דה־מיל השתמשו לא פעם ברעיון כי טייסים אמריקנים שהופלו במלחמת וייטנאם וגורלם לא נודע, נשבו והועברו לרוסיה. למרות שישנן עדויות כי שבויי מלחמה אמריקנים אכן נחקרו בידי אנשי מודיעין סובייטים, לא נמצאו כאלו המצביעות על העברתם של כאלו לתחומי ברית המועצות. הסיבה לכך ברורה – הרוסים, כאז כן היום, הם שחקנים מיומנים מדי מכדי שייוותרו ראיות לכך.

זה לא מנע, כאמור, מסופרים ותסריטאים לעשות שימוש בבדיה המוצלחת הזו. בסדרת הדרמה הצבאית "ג'אג" חיפש הגיבור, טייס הקרב והעו"ד הארמון ראב הבן את עקבות אביו שהופל בעת משימה בצפון וייטנאם ונותר בחזקת נעדר. בעונה הרביעית של הסדרה מתגלה כי האב הועבר לרוסיה והוחזק שנים בידי ה־KGB בטרם נהרג בגולאג. גם הסופר טום קלנסי השתמש ברעיון זה בספרו "ללא חרטה" המתרחש בשלהי מלחמת וייטנאם. בספר נדרש גיבורו ג'ון קלארק, איש הקומנדו הימי לשעבר, לחלץ מספר טייסים שנחשבו למתים וממחנה שבויים בצפון וייטנאם בטרם יועברו לברית המועצות. 

למרות שהספר עוסק בבדיה, מצליח דה־מיל לשמור על מתח ואמינות גבוהים וללמד את הקורא כי הביון המערבי אינו חף מאכזריות מחושבת, קרה ונוראה, במאמץ לנצח את יריביו הסובייטים ולמעשה לא שונה מהם בהרבה. תרגומם הנהיר והמדויק של חיה ואיזי מן הופך אף הוא את חווית הקריאה לנעימה. למי שקרא, נעים להיזכר. למי שלא – השלמת חובה.