מדיניות הקרדיט | מאת גל פרל פינקל

בשבוע שעבר הפילה הקואליציה בכנסת הצעת חוק, שביקשה לעגן בחקיקה את מעמדו של "משרת מילואים פעיל" ולהעניק ללוחמים ולמפקדים הטבות שניתנו עד כה רק על פי החלטות ממשלה. על ההצעה חתומים הח"כים עפר שלח (יש עתיד), איתן כבל (המחנה הציוני), ינון מגל (הבית היהודי) ויואב קיש (ליכוד). האחרון לא נכח בהצבעה, ככל הנראה כי לא רצה להצביע נגד החוק שהציע. מגל דווקא הצביע נגד. כולם, אגב, שירתו בקרבי ובמילואים. כבל ושלח הם בוגרי אותה פלוגה בצנחנים, מגל שירת כקצין בסיירת מטכ"ל וקיש הוא טייס קרב.

31 ח"כים הצביעו בעד הצעת החוק, 50 נגד. בפער שכזה אפשר היה לחשוב שמדובר בכסף גדול ושהכנסת מבקשת לחסוך. אבל לא. עלות ההטבות מסתכמת בסכום שבין 26.8 ל–80 מיליון שקלים בשנה (תלוי בהתאם לאיזו גרסה). בכל מקרה, זהו כסף קטן במונחי תקציב ממשלה.

כיום ישנם כ- 170 אלף משרתי מילואים שעונים להגדרה "משרת מילואים פעיל", ומתוכם כ-3,500 מפקדי מילואים פעילים שהצעת החוק מבקשת לעגן גם את מעמדם. בין היתר הצעת החוק מאפשרת למשרתי מילואים עצמאיים לקבל החזר בעבור דמי הביטוח ששילמו בעד עצמם בזמן שירות מילואים (שכן הם ממילא מבוטחים בתקופה זו כחיילים), מתעדפת בעלי עסקים קטנים שהם משרתי מילואים פעילים במכרזים ממשלתיים ומעניקה מענק בגובה חצי נקודת מס למפקדי מילואים פעילים. בסך-הכל לא משהו שמפלג בין ימין ושמאל בישראל.

ועדיין, ההצעה נפלה. מדוע? בגלל שהקרדיט על חקיקת החוק יירשם לזכות האופוזיציה. זה כל הסיפור. עכשיו, החליפו את המונח "מילואימניקים" ב"מפוני גוש קטיף" ודמיינו הצעה כזאת נופלת. ובכן, ככה נראה הממשל שלנו. מה שחשוב הוא לא מה עושים, אלא איך זה נזקף לזכותך. מדהים, אמר פעם הנשיא טרומן, מה ניתן להשיג אם לא אכפת לך מי מקבל את הקרדיט.

אני איש מילואים, בחטיבה מובחרת, וכבר הלכתי למילואים בשמש, בגשם, בתקופת הבחינות, ביום ההולדת של אשתי וכשלחוץ בעבודה. גל הטרור הנוכחי כבר הביא את הממשלה להחליט על גיוס אנשי מילואים, מיחידות מג"ב וצה"ל, בצווי 8. בהתרעה של רגע עוזבים אנשים את ביתם והולכים להגן על ביטחון ישראל. יש בזה משהו נקי, ראוי. מהסוג שאנחנו גאים לנופף בו כישראלים. מערך המילואים הוא היחידה המובחרת הכי גדולה בישראל, וחבריה הולכים ופוחתים. נסו לברר לעצמכם כמה אנשים אתם מכירים שבאמת עושים לפחות שבועיים מילואים בשנה, כל שנה, בחום ובקור כמו שרק בצאלים יכול להיות. שלא לדבר על גזרות חמות תרתי משמע. התשובה היא שפחות ופחות.

כשכולם עשו מילואים לא היה צורך לפצות איש. כולם גויסו (הרוב הגדול) וכולם נשאו בנטל. החל מ-1985, לאחר הנסיגה הראשונה מלבנון, מספר הנושאים בעול הולך וקטן. נכון לשנת 2000 30% מאנשי המילואים עשו 80% מסך ימי המילואים. מאז המשוואה רק החמירה. כשלא כולם עושים את העבודה, מי שכן עושה ונפגע מכך כלכלית, זקוק לממשל שידאג לו. מי שנותן יותר, צריך להיות מתועדף יותר — או לפחות לא להפסיד, ולעזאזל הקרדיט.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור באתר "הארץ", 24.10.2015)