צפייה בהצגה "גורודיש" מראה כי המחזה שכתב הלל מיטלפונקט רלוונטי מתמיד. המלחמה בעזה בקיץ האחרון, כמו גם ההצהרות אודות יכולת חיל האוויר "לפצח כל אתגר", מעידות שעוד לא למדנו כלום, כך מסתבר.
במוצאי שבת צפיתי בהצגה המצוינת "גורודיש" שכתב וביים הלל מטילפונקט. גורודיש עוסקת, כשמה כן היא, באלוף היהיר והקפדן שמואל גונן "גורודיש" (בגילומו המופתי של נתן דטנר), אשר שימש כמפקד חטיבה 7 במלחמת ששת הימים וכאלוף פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים. דמותו במחזה מהווה משל למדינה כולה ולליקוי המאורות בו לקתה בתקופה שבין שתי המלחמות. שש שנים שבהם זכתה הצמרת הצבאית-מדינית להאדרה והערצה שטרם היתה כמוה. בעוד שנשיא מצרים, סאדאת, שאף לשינוי הסטטוס הביטחוני-מדיני בסיני והצהיר בגלוי ששמירה על המצב הקיים תביא לפרוץ מלחמה, בישראל היו משוכנעים ש"מעולם לא היה מצבנו טוב יותר."
האלוף שמואל גונן "גורודיש", (מקור: ויקיפדיה).
ברגע השיא של המחזה טוען אפשטיין (אותו מגלם אלון דהן), חברו\ פקודו של גורודיש, כי הכמיהה המוצהרת לשלום של מדינת ישראל היא אשליה. לממשלתה של גולדה, למעשה, לא היתה שום כוונה לחתור באמת להסדר מדיני עם ארצות ערב. ישנן בחירות באופק ולממשלה לא היתה שום כוונה להיענות ליוזמת רוג'רס. אמת, סאדאת לא התכוון בשנים שקדמו למלחמה להגיע להסדר שלום מלא ומוסדר שעליו חתם בסופו של דבר בשנת 1979. יכולה, תאורטית, ממשלה להחליט כי ההסדר המוצע לה אינו מקובל עליה וכי התועלת שניתן להפיק ממנו נמוכה. אולם אז חובתה להתכונן למלחמה שתפרוץ, שכן זהו פירושה היחיד של דחיית יוזמות אלו. אי-מוכנותו של צה"ל למלחמה והחשיבה כי מדובר ב"יום השביעי של מלחמת ששת הימים" הוא הכישלון האמיתי של המלחמה הרבה יותר מכל כשל מודיעיני.
הדברים הללו מהדהדים כשחושבים על המלחמה בעזה בקיץ האחרון. בשנה שקדמה למבצע מצא עצמו החמאס דחוק לפינה. צבא מצרים בפקודת א-סיסי סגר את המנהרות לרצועת עזה – עורק ההספקה הראשי לרצועה. המחנק הכלכלי שבו מצא את עצמו החמאס בשל אובדן הרווחים ממסים על הברחות לצד המחסור באמצעי לחימה מוברחים הביא אותו לכלל יאוש.
כאשר נכשל ההסכם עם הרשות הפלסטינית, בו תלו את יהבם, טיפחו בחמאס את האופציה הצבאית מתוך הבנה שרק כך יוכל לשקם עצמו. לא באמצעות ניצחון אלא בשל יוזמות שיקום הרצועה שלאחרי המלחמה. גם כאן יכולה ממשלת ישראל להחליט שבאינטרס שלה להחליש עד מאוד את החמאס ולחזק את שיתוף הפעולה עם מצרים. אולם אז היא מחויבת להכין את צה"ל ואת המדינה כולה למלחמה שבפתח. היעדר תכנית הנדסית מוגדרת לטיפול במנהרות, הזנחת מוכנות כוחות היבשה, הטיפול באוכלוסיית עוטף עזה ועוד מעידים על כך שצה"ל נגרר למלחמה שניתן היה להיערך אליה טוב יותר.
מערכת טילי S-300 שרוסיה הסכימה לספק לאיראן, (מקור: ויקיפדיה).
לאחר מכן הצהיר הצבא שמדובר בניצחון צבאי. על המהלך המדיני המשלים, המתחייב למעשה מכל פעולה צבאית, אין על מה לדבר. אין בכך בכדי להפתיע, הן כך היה תמיד. גם המקהלה האחידה שמשמיעה הצמרת הביטחונית הישראלית בנוגע לסוגיית טילי ה-S-300 יש בה בכדי להדאיג. רוסיה עשויה לספק מערכות נ"מ מתקדמות לאיראן והתשובה הציונית ההולמת היא – "אין מה לדאוג." תסמכו על חיל האוויר ויהיה בסדר. יתכן ואכן כך הם הדברים. אבל לא ניתן להימנע מלהיזכר באמירות דומות אודות יכולתו של החיל הכחול ערב 1973 אל מול הנ"מ הרוסי שניתן למצרים וסוריה. למרות גילויי גבורה עילאיים קבע בסוף המלחמה ההיא עזר ויצמן כי הטיל כופף את כנף המטוס.
באחרונה פורסם כי הרמטכ"ל, גדי איזנקוט קיים מעין "תרבות יום א'" לפורום המטה הכללי במסגרתו צפו כולם בהצגה. בטרם ההצגה גם נערך עבורם דיון בהשתתפות המחזאי מיטלפונקט (שכמו הרמטכ"ל הוא יוצא חטיבת גולני), ההיסטוריון יעקב חסדאי, שלחם במלחמה כמפקד גדוד צנחנים במילואים, ותא"ל אשר לוי, ראש המטה של אלוף פיקוד הדרום "גורודיש" במלחמה. טוב עשה הרמטכ"ל שחייב את המטכ"ל לצפות בהצגה. למרות שחשוב שמפקדי צה"ל גרסת 2015 יהיו מפקדים בטוחים ביכולתם המכירים היטב את המקצוע הצבאי, ראוי שהשאלות שמעלה המחזה יהדהדו במוחם כשהם מקבלים החלטות.
על הכוונת 
6 מחשבות על “מחשבות בעקבות ההצגה "גורודיש" | מאת גל פרל”