"זה מרהיב, אך זו אינה מלחמה. זה טירוף" | מאת גל פרל

מלחמת קרים (1853–1856) היא דוגמה מובהקת למלחמה מיותרת. ספר חכם ותמציתי שנכתב עליה ניתח את מחדליה ולקחיה. החשוב שבהם הוא שמלחמות יתנהלו רק במטרה להשיג או לשמר אינטרסים חיוניים ורק כאשר לא ניתן להימנע מכך, כי מחירן הוא חיי אדם.

• פורסם באתר "סימניה"
• 4 בינואר 2013

השאלה מדוע פורצות מלחמות היא אחת השאלות הנידונות ביותר לעייפה בקרב היסטוריונים, ויש לה תשובות רבות. בפתח הספר "מלחמת קרים" שכתב חזי שלח (הוצאת מעריב, 2008), הוא הציע את גישתו לפיה "מלחמות אמורות לפתור סכסוכים שאינם נפתרים בדרכי שלום. מלחמות פורצות כדי לעצב מציאות מדינית חדשה או לאשש מציאות קיימת. הן מובנות בטבעם של בני אנוש ושל חברות אנושיות. רובן לא היו פורצות לו נלמדו באופן יסודי קודמותיהן ולו גברו היכולות להתפשר ולחמול, ובעיקר לפעול בהיגיון, על רצון לעוצמה ולמאבק על כבוד ועל יוקרה" (עמוד 9).

המלחמה ההיא בקרים (1853–1856), כתב, היא דוגמה למלחמה שהיתה גם מיותרת, אווילית ושלומיאלית. העילה הרשמית היתה על חופש הפולחן וזכויות של הכנסייה האורתודוקסית בארץ ישראל (שרוסיה נחשבה לתומכת הגדולה שלה). המדינאי וההיסטוריון אדולף תייר טען שהיתה זו מלחמה בין כמה נזירים שפרצה בגלל מפתח למערה שבה לפי האמונה נולד ישו הנוצרי.

הספר הינו חיבור תמציתי אך מקיף ויסודי אודות המלחמה הנשכחת, אך החשובה הזו. במלחמה לחמה קואליציה בריטית, צרפתית ועות'מאנית כנגד האימפריה הרוסית כחלק ממאבק ארוך בין המעצמות האירופיות על השליטה בשטחי האימפריה העות'מאנית המתפוררת. אף שהמלחמה התנהלה בזירות רבות, החזית העיקרית בה היתה בחצי־האי קרים שבדרום אוקראינה המודרנית, לחופו הצפוני של הים השחור, ומכאן שמה.

מחבר הספר, אל"ם (מיל.) חזי שלח, היה כלכלן, מנהל בכיר במשק והיסטוריון לעת מצוא. בשירותו הצבאי התנדב לצנחנים והשתחרר לאחר ששימש כמפקד פלוגה בנח"ל המוצנח. במלחמת ששת הימים שירת כסמג"ד בחטיבת הצנחנים מילואים 80 שהונחתה ממסוקים ותקפה את סוללות התותחים באום כתף, ובמלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד 471 (חטיבת צנחנים מילואים 317) שהוטס במסוקים וכבש את החרמון הסורי. הוא חיבר מספר ספרי עיון ובהם ספר על מלחמות נפוליאון ומדריך לספרו של ג'יימס ג'ויס "יוליסס" שכתב עם בנו, העיתונאי והח"כ עפר שלח. 

בספר ניכרת בקיאותו הצבאית של המחבר, שתיבל את הניתוח ההיסטורי המרתק על המלחמה הנשכחת, בהומור ובביקורת מרומזת על תהליכי קבלת החלטות וביצוען גם בימינו אלה. במבוא לספר הסביר שלח כי "הקורא הישראלי לא ייאלץ להתאמץ כדי לזהות לפחות במלחמה אחת שחווה הוא עצמו את סימני האיוולת שאפיינה את מלחמת קרים, ובהם: ניהול חובבני, בלא מטרות ברורות או בנות השגה ברמה המדינית וברמה הצבאית, הערכה לקויה – בלשון המעטה – של היכולת להגשים מטרות צבאיות שנקבעו במרוצת הלחימה ושאיפתם של מנהיגים להוכיח שהם עולים על קודמיהם בתעוזתם ובהנחתת מהלומות על האויב, שאיפה הגובלת בפלילים" (עמוד 10).

"מפתח למערה אינו עילה למלחמה, כשם שחטיפת שני חיילים אינה עילה למלחמה, אך תגובה דיפלומטית או צבאית עלולות לחרוג מכלל שליטה וליהפך למלחמה מיותרת, בין שהיא מכוונת ובין שאינה מכוונת" (עמוד 10), קבע. אם ההערה הזו מזכירה למישהו מלחמה אחרת, הוא עושה כן על אחריותו. גם כך וגם כך, יש הרבה מה ללמוד ממנה.

גנרל שלא קורא ספרים וגנרל בן זונה

עיקר הלחימה נפלה בחלקם של חילות המשלוח הצרפתים והבריטים. במהלך הספר עמד שלח על מפקדי הצבאות השונים. כמה מהם היו טיפוסים של ממש. מפקד כוח המשלוח הבריטי, הגנרל פיצרוי ג'יימס הנרי סומרסט, לורד רגלאן, שירת בצעירותו כקצין מטה תחת ולינגטון במלחמה כנגד נפוליאון, ואיבד במהלכה את זרועו. מאז נשאר לו הרגל מצחיק, ובמלחמת קרים נהג לקרוא לחיילי הצבא הרוסי בשם "הצרפתים".

עוד בטרם מונה, ובוודאי לאור ביצועיו במלחמה ניתן ניכר כי "חסרו לו הכריזמה וכושר המנהיגות של ולינגטון, פקודותיו היו לא בהירות, כמעט מעורפלות, ובגלל היעדר ניסיון לא הבין איזו חשיבות נודעת במלחמה לבהירות הפקודות" (עמוד 192).

מוטב היה למנות לתפקיד מישהו כמו הגנרל קולין קמבל, קצין חי"ר ששימש כמפקד בריגדת היילנד מדיביזיה מס' 1. "קמבל היה הקצין הבכיר בעל הניסיון הקרבי הרב ביותר" (עמוד 105) בחיל המשלוח הבריטי וזכה להערכה רבה על כישוריו כמפקד ועל קור רוחו, אך הבוז שהפגין כלפי קציני המטה הבכירים וסירובו "להתקרנף" ולשמור את ביקורתו לעצמו, מנעו את קידומו. רגלאן, שלא נתפס ככזה היה מינוי נוח לפיקוד הבכיר ולממשלה כאחד.

הוא היה "דוגמה לגנרל שמרוב "גנרליות" מיעט בקריאת ספרים" (עמוד 55). והיו עוד כמותו. הוא אף הודה פעם שהספר היחיד שקרא הוא "הרוזן ממונטה כריסטו", וציין שהוא מצא אותו "מייגע ביותר" (עמוד 55). גנרל הנחתים האמריקני, ג'יימס מאטיס, כתב בשעתו לאחד מעמיתיו כי "כל מפקד שטוען כי "הוא עסוק מדי מכדי לקרוא" הולך למלא שקים בגופות חייליו, תוך שהוא לומד לפקד בדרך הקשה". רגלאן היה מאלה שלמדו בדרך הקשה.

המפקד השני של כוח המשלוח הצרפתי (הראשון מת ממחלה בראשית המלחמה), הגנרל פרנסואה קאנרובר, היה טיפוס דומה באופיו לרגלאן.

התיאום בין הצבאות היה רחוק ממופתי. בקרב על נהר האלמה (20 בספטמבר 1954), בעלות־הברית יצאו לקרב ללא "תכנית מתואמת, בעוד המפקד הצרפתי בטוח שעמיתו הבריטי יבצע מהלך שהיה קיים רק בדמיונו של סט. ארנו. לא נקבע גבול גזרה בין שני הצבאות. יעדי התקיפה התוו גבול גזרה מעשי – הציר הראשי (דרך הדואר), שהצרפתים היו אמורים לפעול מימינו והבריטים משמאלו. לא ייאמן כי יסופר" (עמוד 81). הקרב הסתיים אמנם בניצחון בעלות־הברית, אך יותר משהן ניצחו בו הרוסים הפסידו.

במאי 1855 הוא התפטר ובמקומו מונה מפקד חדש. הגנרל ז’אן ז’אק פליסיה "היה גס רוח, מחוספס, נחוש, ונעדר גינונים דיפלומטיים. עם חייליו דיבר בשפתם, אם כי היה בעל כושר רטורי מרשים. בהשוואה בינו ובין קודמו בתפקיד, קאנרובר, אמר עליו שר המלחמה שאין לו בעיה לאסור קרב כאשר הוא מאמין בסיכויו לנצח, גם אם יאבדו בו אלפי חיילים, ואילו קאנרובר יימנע מלעשות זאת אך יאבד אותו מספר חיילים" (עמוד 185). הוא פשוט יאבד אותם לאט לאט.

בקיצור, כתב שלח, "פליסיה היה טיפוס שכמוהו יש אחד או שניים בכל צבא השרוי במלחמה, לא יותר – פעם שמו מקארתור, פעם שרון ופעם פליסיה – "פליסיה הבן זונה", כפי שהוא עצמו כינה את עצמו" (עמוד 186). הוא אכן התגלה כנמרץ והתקפי מקודמו.

"הקו האדום הדק"

אחד הרגעים היותר דרמטיים במערכה, ב־25 באוקטובר 1854, תקפה יחידה בת כ־2,500 פרשים רוסיים את פתחת בלקלאווה שעליה הגנה בריגדת היילנד בפיקוד גנרל קולין קמבל. "לקמבל לא נותר אלא לדהור לרוחב חזית הבריגדה שלו ולדרבן ולעודד את אנשיו שרבצו בעמדות שכיבה: "זכרו שמכאן אי אפשר לסגת. אתם תמותו במקום שבו אתם עומדים!" כאשר זינקו ממקומם אל מול הפרשים הרוסים סברו הללו שנקלעו למארב. ההיילנדרים פתחו באש חזקה, מלווה בכמה מטחי ארטילריה, והמפקד הרוסי מיהר להפנות את אנשיו שמאלה" (עמוד 180).

מפקד הבריגדה, קמבל, פירש זאת כמתקפה על אגפו הימני והורה על יצירת חזית חדשה מולם ועל מטח אש חזיתי. לכך הגיב כוח הפרשים הרוסי באורח לא צפוי: הוא נסוג. בריגדת ההיילנד ירתה במהלך הקרב רק שלושה מטחים מרוכזים, אך היה די בהם בכדי להניס את הפרשים הרוסים שנסוגו כמעט ללא אבידות.

כתב הטיימס הלונדוני, ויליאם הווארד ראסל, הביא את סיפור הקרב מן השטח לאנגליה וכינה את קמבל ואנשיו בכינוי, שהשתרש לימים בעולם המושגים של ההיסטוריה הצבאית, "הקו האדום הדק" (עמוד 120). עם כל הכבוד לאומץ שהפגינו לוחמי בריגדת היילנד, הקרב נותר בזיכרון ההיסטורי בעיקר בשל נוכחות עיתונאים בשדה הקרב. אבחנה זו, על משקל "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?", נותרה נכונה גם כיום.

בהמשך אותו הקרב התרחשה הסתערות הבריגדה הרכובה הקלה הבריטית המפורסמת. בריגדת הפרשים הקלה, עליה פיקוד הלורד קרדיגן, הסתערה על עמדות הצבא הרוסי. פרשיה נקצרו באש הרוסית היעילה. כעבור כעשרים דקות, רק 195 פרשים מתוך 673 נותרו בלא פגע וחזרו לקוויהם. 

הגנרל הצרפתי בוסקה, שצפה במתרחש, העיר כי "זה מרהיב, אך זו אינה מלחמה. זה טירוף" (עמוד 132). הערה שזכורה מאז ביחס לקרב. מה שפחות זכור הוא "שהפרשים ששלח בוסקה קודם לכן בתור תגבורת הסתערו בעת הקרב על חלקן המערבי של גבעות פדיוכין, שיתקו את התותחים שם והקלו בכך את הנסיגה" (עמוד 132).

כצפוי, האסון קרה בגלל שורת ליקויים בתיאום בין מפקדי הצבא הבריטי, ובגלל חוסר המקצועיות של מפקדה גנרל קרדיגאן, אשר היה "מפקד שלא "הריח" מלחמה מעולם והתקדם בסולם הדרגות באמצעות קנייתן בכסף" (עמוד 120). הקרב זכה לפרסום בעיקר בשל הפואמה שכתב המשורר לורד אלפרד טניסון שלה קרא "הסתערות הבריגדה הקלה". טניסון כתב שם את השורה המצוטטת להפליא לפיה "החיילים אינם אמורים לחשוב, עליהם רק לבצע ולמות" (עמוד 124).

בינואר 1855, עוד בטרם הסתיימה המלחמה, מינה הפרלמנט הבריטי ועדת חקירה פרלמנטרית שמטרתה "לחקור את מצבו של הצבא ואת תפקודם של משרדי הממשלה האחראים לסיפור כל צרכיו" (עמוד 171).

כצפוי, ביוני 1855, הגישה הוועדה דוח שקבע "את המובן מאליו ואת מה שהיה ידוע: הצבא נשלח למערכה בלא מידע הכרחי על הזירה הצפויה, בלא ההכנות החיוניות לשהיית חורף ובלא שמץ תכנון. הדוח מסתיים בקביעה: "אלה הסיבות העיקריות לאסונות שפקדו את הצבא שלנו," ובדברי הלל ושבח על החיילים, בשל גבורתם ותושייתם" (עמוד 171). אולי כך הן ועדות החקירה כולן.

"על מה בעצם היתה כל המהומה הזאת, לעזאזל"

כוחות בעלות־הברית צרו על עיר הנמל סווסטופול זמן רב. שלח הביא בספר ציטוט של רופא שנון בשם טיילור ששירת בצבא הבריטי שכתב כי "איננו כובשים את סווסטופול משום שהצרפתים אינם נלחמים ביום, האנגלים אינם נלחמים בלילה והטורקים אינם נלחמים כלל" (עמוד 179).

לאחר הרעשה ארטילרית כבדה על עמדות הצבא הרוסי בסווסטופול שנמשכה, יצאו צבאות בעלות־הברית למתקפה המכרעת על עיר הנמל. ב־8 בספטמבר 19855 "ניהל פליסיה – שיחסי הכוחות, בשיעור של שניים לאחד לפחות, היו לטובתו – מתקפה משני מצד נמל איש המלחמה: באגף השמאלי הותקפו המבצר המרכזי ומבצר פלגסטף, ובימני – המלקוב והבליטה הקטנה" (עמוד 196).

דיביזיית החי"ר שבפיקוד הגנרל הצרפתי פטריס מקמהון תקפה את היעד המרכזי, מעוז שכונה המלקוב, בעת שהמגינים הרוסים היו בעיצומה של ארוחת צהריים, "והיעד נשטף במהירות בעוד המסתערים הראשונים טובחים בתותחנים הקדמיים" (עמוד 197). כשנשאל מקמהון אן יוכל להחזיק בעמדה השיב "אמור לגנרל שלך שאני כאן, ואני נשאר כאן" (עמוד 197). אולי מפה שאב טל ברודי את ההשראה לקביעתו כי "אנחנו על המפה" במשחק מול צסק"א. הבריטים מצדם לא תקפו בנחישות את היעדים שהוקצו להם, אך גם כך הרוסים החליטו לסגת מחלקה הדרומי של העיר.

המשא ומתן בין הכוחות הלוחמים שהתקיים לאחר מכן הסתיים בהסכם שלום שייתר את המלחמה כולה. בסופו של יום, כתב, רבים מהחיילים בשני הצדדים שאלו עצמם בטרם חזרו הביתה, "על מה בעצם היתה כל המהומה הזאת, לעזאזל" (עמוד 233). 

את הספר קראתי בקיץ 2012, בתעסוקה מבצעית במילואים ברכס החרמון, לא רחוק במיוחד מהמקום בו לחם שלח בראש גדודו. אף שנהניתי מאוד ממנו, נותרתי גם אני עם אותה שאלה. מלחמות אינן תחרות ספורטיבית, מחירן הוא חיי אדם, והלקח המרכזי מהספר הוא שיש לצאת אליהן רק במטרה להשיג או לשמר אינטרסים חיוניים ורק כאשר לא ניתן להימנע מכך.