ספר המתח "הנשר נחת" תיאר עלילה בדיונית אפשרית למדי שבה בשיאה של מלחמת העולם השנייה צנחה יחידת קומאנדו גרמנית בבריטניה במטרה לחטוף או להרוג את ראש הממשלה צ'רצ'יל. ספר מתח כל כך מוצלח שהקורא לא יכול להניחו מידיו, עד לסוף המפתיע.
- פורסם באתר "סימניה"
- 19 בינואר 2013
ב־12 בספטמבר 1943 נחתו כשמונים לוחמי כוחות מיוחדים של הוואפן אס.אס בפיקוד סרן אוטו סקורצני (שלימים שיתף פעולה עם המוסד), סמוך למלון באתר קמפו אימפרטורה, אתר סקי שעל ההר גראן־סאסו שברכס הרי האפנינים. הכוח, שנתמך גם בכוח מדוויזיית הצנחנים ה־2, חילץ מכלאו את את הרודן האיטלקי בניטו מוסוליני, שהודח זמן קצר קודם לכן בידי הצבא האיטלקי.
הפשיטה הזו הציתה את דמיונו של סופר מותחני הריגול הבריטי ג'ק היגינס (שם העט של הארי פטרסון) וסיפקה השראה לספרו "הנשר נחת" (הוצאת זמורה ביתן, 1976), שהפך לאחד המותחנים הידועים בז'אנר.
בדומה למותחנים בולטים אחרים על מלחמת העולם השנייה ובהם "תותחי נברון" שכתב אליסטיר מקלין ו"חוד המחט" שכתב קן פולט, בנה היגינס את העלילה כך שהיא מבוססת על אירועים אמיתיים ולצדם דמויות ואירועים בדיוניים.
עלילת הספר נפתחה בשנת 1943. כאמור, "סקורצני הנחית על פיסגת גראן־סאסו דאון עם חמישים צנחנים, הסתער על מלון־הספורט וחילץ משם את מוסוליני. במטוס "שטוֹרק" זעיר הועבר הדיקטאטור האיטלקי לשדה־תעופה סמוך לרומא, המשיך ב"דורנייר," דו־מנועי עד ל'מצודת־הזאב' – מיפקדתו של היטלר לחזית המזרחית" (עמוד 25).
היטלר, ששמח על הצלחת המבצע, הציע כי הביון הגרמני ישלח כוח מובחר לפשיטה בעומק בריטניה שמטרתה לחטוף את ראש ממשלת אנגליה, וינסטון צ'רצ'יל. תחילה נראה הרעיון כהזוי, אך מידע מודיעיני שלפיו עתיד צ'רצ'יל לנפוש בעוד מספר שבועות באחוזה מבודדת, הסמוכה לעיירה קטנה, בלב ליבה של אנגליה הכפרית, הפך את הרעיון לכמעט בר ביצוע.
כוח שיצנח בבריטניה מחופש לכוח מבעלות הברית, מצבא פולין החופשית למשל, עשוי להצליח לחטוף את צ'רצ'יל ולהימלט לגרמניה בדרך הים. אך מבצע שכזה ידרוש עוד מודיעין, מהשטח, ויחידת קומנדו מיומנת ובעיקר מפקד נדיר באיכותו ובקור רוחו.
מומחה לפעולות נועזות וחריגות
המשימה הוטלה על יחידת עילית בפיקוד סגן־אלוף קורט שטיינר מחיל הצנחנים הגרמני. "שטיינר ניחן באותה תכונה מופלאה, זהה לצנחנים בכל צבאות העולם. אותו ביטחון קליל־יהיר, אותה אווירה של איש הסומך־רק־על־עצמו שמקורו בעיסוק מסוכן" (עמוד 106). מאז שהחלה המלחמה היה שטיינר בכל מקום שבו ירו ולחמו.
לאחר שהחלים מפציעה שספג בקרב על כרתים, "במעמד של רב־סרן־בפועל הוביל שטיינר יחידת־מחץ של שלוש מאות מתנדבים; הם הוצנחו, בלילה, במגמה ליצור מגע עם שתי דיביזיות מנותקות ולהוות להן ראש־חוד בחילוצן מהכיתור, במסגרת הקרב על לנינגראד. מהרפתקאה זו יצא המאיור הצעיר עם קליע ברגלו הימנית, פגיעה שהעניקה לו צליעה קלה, כמעט בלתי מורגשת, וכן גם את עיטור צלב־האבירים ושם של מומחה לפעולות נועזות וחריגות" (עמוד 55). בהמשך לחם בסטאלינגרד.
בעת ששמו עלה כמועמד לפקד על המבצע ריצו שטיינר ואנשיו, או מי שנותר מהם, את עונשם כחיילי יחידת עונשין, לאחר ששטיינר וחייליו מנע מהגסטפו לרצוח נערה יהודייה בשיאו של מרד גטו ורשה. נכונותם להתנדב למשימה הבלתי־אפשרית ולנסות לחטוף את צ'רצ'יל, או לכל הפחות להתנקש בחייו, נבעה אך ורק מן העובדה שביצוע המשימות ביחידת העונשין הבטיח מוות ודאי, ואילו המבצע באנגליה כלל גם סיכוי קלוש של הצלחה.
זו טכניקה ידועה, שהיגינס הוא מראשוני המשתמשים בה, שבה הוצגו לקוראים, לצד נאצים מרושעים בתכלית כמו היטלר והימלר, גם גרמנים טובים, ישרים, אמיצים והגונים, שנקלעו לתופת המלחמה שלא באשמתם, ומשתדלים לעשות בה כמיטב יכולתם מבלי לאבד צלם אנוש. לרוב תוארו אלו כחיילים מעולים וגם כמי שאחד מהוריהם הינו בריטי או אמריקני.
אמנם זו יצירה בדיונית, ואמנם היו גם היו גרמנים שהיו חסידי אומות עולם (אוסקר שינדלר, למשל), אבל הניסיון להציג "גרמנים טובים" הוא במקרה הטוב לא מדויק, ובמקרה הרע מזלזל באינטיליגנציה של הקורא.
הנחת העבודה שגרמני ששירת ביחידה מובחרת בוורמאכט, הוא אנטי־נאצי שאינו רוצה בניצחון מולדתו אינה סבירה. מבחינת שכאלה מותם של היהודים הוא כורח בל יגונה, גם אם הם מתנגדים לו, במאבק על ההגמוניה העולמית של הרייך. מעטים מן הגרמנים, בוודאי בשירות פעיל בצבא, חשבו שהמדיניות הלוחמנית של היטלר תוביל לאסון בטרם הפלישה לרוסיה, ומעטים עוד יותר סבלו מייסורי מצפון בשל הזוועות שביצעו כוחות האס.אס ושאר יחידות החיסול וההשמדה של הנאצים, בטרם חלחלה ההבנה שסופו של המשטר בתבוסה מכרעת.
כאמור, לכוח נדרש מודיעין עדכני מהשטח, והמודיעין הגרמני (אבווהר) הטיל את המשימה על אחד מאנשי המבצעים הטובים ביותר שלו, ליאם דאוולין, מתנקש במחתרת האירית לשעבר. במלחמת האזרחים בספרד, בשנת 1936, שירת דאוולין "בבריגאדה על שם לינקולן־וואשינגטון" (עמוד 90) ונפצע. הוא נפל בשבי המודיעין הגרמני ומאז נאלץ לפעול בשירותם.
דאוולין, הוא הדמות המשעשעת בספר. כשנדרש להעריך את סיכויי ההצלחה של המבצע, השיב כי הרעיון נראה לו "מחוצף מספיק" (עמוד 96), אך לא יביא לשינוי של ממש במלחמה. הבריטים, אמר, פשוט יחליפו את צ'רצ'יל בסגנו, קלמנט אטליי, וימשיכו להילחם עד להכרעת גרמניה. אז מדוע הסכים לצאת? "מפני שהתרגיל קיים. מאהבת הבידור" (עמוד 110).
"הנשר נחת"
אך כוחו של היגינס אינו רק ביצירת דמויות שקל לאהוד מהצד הלא נכון של המתרס. סמוך לעיירה התאמן כוח פשיטה 21. היו אלו, כפי שנתברר לדאוולין, חיילים "אמריקאים. 'ריינג'רס' – מעין־קומאנדו" (עמוד 204), ונוכחותם העמידה בסיכון את קיום המבצע.
סגן מפקד הכוח, הוא מיייג'ור הארי קיין הציני והשנון, אשר ניהל רומן עם פאמלה, אחותו של הכומר המקומי. "הסרט שעל כתפו אמר 'ריינג'רס' ופאמלה זכרה שקראה במקום כלשהו שחיל זה היה המקביל ל'קומאנדו' בצבא הבריטי" (עמוד 221). דמותו של קיין, מפקד הריינג'רס, היא משקל נגד לקסמן של שטיינר ודאוולין.
הספר קרב לרגעיו המותחים ביותר כאשר בשעה אחת אחר חצות־הלילה, ב־6 בנובמבר 1943, קיבל היינריך הימלר, ראש האס.אס, שדר קצרצר: "הנשר נחת" (עמוד 256). פירושן שלמילות הצופן היה כי הכוח הקטן בפיקוד שטיינר צנח בשלום בבריטניה ונערך לחטוף את ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל מבית אחוזה שבו התכוון לבלות סוף שבוע שאנן ליד חוף הים.
שיאו של הספר הגיע כשטיינר ואנשיו ביקשו לבצע את משימתם. אז התברר למייג'ור קיין שהדבר היחיד שעמד בין הצנחנים הגרמנים לצ'רצ'יל הוא אנשיו שלו. אנשי הביטחון הבריטים לעומת זאת היו הוטרדו יותר מחוסר הסדר והמשמעת שזיהו בקרב לוחמיו מאשר מפני האיום על חיי ראש ממשלתם. כן כן, השיב להם קיין בבדיחות מה, "כולנו המומים ואכולי־תיסכולים מאז הקרב על בונקר־היל, כשהצבא הבריטי הובס על ידינו" (עמוד 313).
ההתנגשות שתיאר היגינס בין הצנחנים הגרמנים שהתבצרו בבתי העיירה הכפרית האנגלית לבין הריינג'רס מותחת וכלל לא ברור מי מהצדדים ינצח. לרוב היו אלה הצנחנים, ותיקי קרב סטלינגראד, שעשו שמות בריינג'רס. אך האחרונים ומפקדם לא התכוונו לוותר. "קיין ניצב מאחור, ידו על הדק־המקלע – 'בראונינג'־כבד ששימש נשק נגד־מטוסי – וניקב את קורות־האלון העבות בצרורות רצופים. הקליעים הגדולים, קוטר־50, ריסקו את העץ לשבבים. אי־משם עלו זעקות כאב אבל הוא המשיך לירות" (עמוד 323), עד ששני הצנחנים הגרמנים שבהם לחם נהרגו.
היגינס הוא כותב בחסד שביצע מחקר מעמיק בטרם ניגש למלאכת הכתיבה. התוצאה היא מותחן בדיוני שנשען על יסודות היסטוריים מוצקים, ובו יפגוש הקורא כמה וכמה דמויות בלתי נשכחות ובהן ליאם דוולין שובה הלב חובב הויסקי האירי ("בושמילס" כמובן), סגן־אלוף שטיינר האמיץ וכמובן רב־סרן הארי קיין, מפקד כוח הריינג'רס האמריקני שנדרש לסכל בכל מחיר את המזימה.
אף שסביר שהקורא יודע שצ'רציל לא נחטף ואיש לא התנקש בחייו במהלך המלחמה, הוא פשוט אינו יכול להניח מידיו את הספר, עד לסוף המפתיע.
על הכוונת 