"אותו הדרעק" | מאת גל פרל

ההתמודדות לתפקיד הרמטכ"ל ה-21 מראה כי מה שהיה הוא מה שיהיה. אותו הדרעק. ככה זה עובד: מאבקי הכוח בין המתמודדים, העלאת פרשיות מן העבר והיעדר בחינה אמיתית תוך שמירה על שקיפות ציבורית של המועמדים לתפקיד. 20 מפקדי צבא עליונים ומתוכם מספר זעום שנמנע מלקחת חלק בקרב הבוץ על הרמטכ"לות. אם רוצה מי מן המועמדים בתפקיד עליו לוודא כי אין בארונו שלדים וכי הצמיח עור של פיל, וגם זה אולי לא יספיק.

בניין המטכ"ל בקרייה

בשבועיים האחרונים התחוללה סערה תקשורתית זוטא, סביב מינוי הרמטכ"ל ה-21 של צה"ל. מאבקי כוח פוליטיים (בין שפנים ארגוניים, ובין שמחוץ לצה"ל) הם חלק בלתי נפרד כמעט מהליך מינויו של כל בעל תפקיד בכיר במערכת הציבורית, ומקומה של מערכת הביטחון לא נפקד. התהליך עצמו פשוט מאוד: השר הממונה (שר הביטחון) מזמן את המועמדים (בדר"כ שניים-שלושה, בסיבוב הקודם היו חמישה) לסבב ראיונות. לאחר מכן ממליץ על המועמד מטעמו לראש הממשלה (לרה"מ שמורה הזכות לפסול את מועמד השר ו"לשלוח אותו להשלמות" ובעצם לבחור במישהו אחר, אך אינו יכול להורות לו במי). או אז יתקיים למועמד שימוע בוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה (ועדת טירקל). כשיימצא המועמד ראוי בעיני הוועדה (היא מעולם לא פסלה מועמד) יאושר מינויו בהצבעת ממשלה, לה כפוף צה"ל וכפועל יוצא הקצין הבכיר ביותר שבו. אין ועדת טוהר מידות מקדימה עוד בשלב מינוי הקצינים לאלופים, לציבור לעולם יצטייר המועמד שנבחר (שר הביטחון וראש הממשלה יצהירו זאת בכל פה) כמי שיש לו את כל הכישורים וכלל המעלות לבצע את התפקיד ולנהג את צה"ל בידיים בוטחות. בסך הכל בצדק, שהרי (וזה נכתב ללא ציניות) מדינת ישראל נתברכה ברשימה ארוכה של רבי-אלופים אמיצים, נכונים, נבונים הן במהלך שירותם הצבאי והן בשרתם כראשי המטה הכללי. אולם האם הם הוכשרו לתפקיד ומילאו את כלל המטריצות הדרושות בטרם היו לבכיר שבקציני המטכ"ל? שר הביטחון הנוכחי למשל, וכמוהו גם הרמטכ"ל וסגנו משוכנעים (לדידי, בדין) כי רמטכ"ל חייב להיות מי שכיהן כסגן רמטכ"ל (תפקיד שבמקרה מופיע בביוגרפיה של שלושתם) או לפחות ביצע תפקיד כראש אגף במטה הכללי. שר הביטחון הקודם חשב אחרת וכמוהו גם המועמד שרצה למנות. מי צודק? מדוע אין הבהרות? הסברים, משהו?

וילנאי, מפקד נערץ אך חסר את חוש הציד של חיה טורפת

כשההתאמה העליונה לתפקיד היא אהדת שר הביטחון למועמד (ואין הדברים אמורים בשר הביטחון הספציפי אלא כהערה כללית על המצב) אזי, כשם שאמר בשעתו שאול מופז, מי שלא יהיה פוליטיקאי לעולם לא יהיה רמטכ"ל. ואכן מתן וילנאי, מפקד נערץ בצה"ל, לא מונה לרמטכ"ל ומופז (אשר שימש כמ"פ תחת המג"ד וילנאי בצנחנים) חביבו של השר איציק מרדכי שהתחרה במתן וילנאי הוכיח את משנתו. אין, אם כן, להלין על מי מן המועמדים (אך יש לשבח את מי שלא התפשר על עקרונותיו) שבחר את קרבת שר משפיע זה או אחר, או שלחלופין בחר לנהוג על פי עצת גראוצ'ו מרקס והראה כי יש לו גם עקרונות אחרים. הצדק היה עם מופז גם בשל אופי התפקיד, שכן הרמטכ"ל מייצג גם את האינטרסים של הצבא במאבק הפוליטי (זו התחסדות לומר שאין כאלו ובהם תקציב, הגמוניה בדיונים ובקבלת החלטות ועוד). נראה כי מועמד החסר את אותו חוש-לציד של חיה טורפת, כפי שכינה זאת רה"מ הבריטי הרולד וילסון, שאינו מוכן לפגוע באנשים בכדי להשיג את רצונו, לא יצלח בהתמודדות על תפקיד זה.

עזר ויצמן. "אותו הדרעק"

על כן, אין להתפלא מחרושות השמועות, המריבות, ההתקרבות הפתאומית ושאר האירועים בהם מעורבים המועמדים לתפקידים בכירים. כך למשל, נתפרסמה פרשה במהלך ההתמודדות הקודמת לתפקיד הרמטכ"ל הקודם שכללה שיחה בין שניים מן המועמדים (היו שלושה) בעת שהיו לבדם בחדר. פרטי השיחה נודעו בדיעבד כחלק מפרשייה רחבה יותר וניתן לקבל מהם מושג על היריבות בין ה"טוענים לכתר". הקריאה (המוצדקת כשלעצמה) לשפר את הליך מינוי הרמטכ"ל, למסד אותו ולהגביר את שקיפותו, היא במקומה. אולם, תהא זו טעות להניח כי גם במידה והמלצות מבקר המדינה בעקבות פרשת הרפז יהיו לנורמה, יהפוך הליך מינוי ואישור הרמטכ"ל לנטול קרבות אגו והשלכת בוץ. זה בסדר, זוהי דרכו של עולם. עזר ויצמן אמר בשעתו כי מאבקי הכוח בצבא ובפוליטיקה זהים ("אותו הדרעק") אולם בצבא זה עם צנזורה ובפוליטיקה לא.

מופז כרמטכ"ל בתרגיל בחברת אייל בן ראובן ויואב גלנט. היה פולטיקאי ומונה לרמטכ"ל

20 רבי אלופים היו עד כה לצה"ל ואת המקרים בהם מונה לתפקיד אדם מבלי שנדרש למאבקי כוח ומבלי שההליך לווה ביריבות אישית קשה בין המועמדים ניתן לספור על יד אחת (ועוד ישארו אצבעות): דדו התנגש עם שייקה גביש, ברק דרש להיות סגן יחיד לשומרון ונאבק ביוסי פלד, הרצל שפיר התחרה ברפאל איתן, אמנון ליפקין-שחק מנע את מינוי אורי שגיא לסגן הרמטכ"ל בכדי שייוותר מועמד יחיד, יואב גלנט התנגח עם הרמטכ"ל המכהן אשכנזי ונאבק בגדי איזנקוט ובני גנץ על התפקיד (וזכה לאהדת והעדפת שר הביטחון ברק, עד אשר בוטל מינויו בשל פרשת הקרקעות), אפילו אשכנזי וקפלינסקי (חברים ותיקים מגולני) ניהלו התמודדות קצרה ולא מפרגנת (קפלינסקי שלח מכתב לפרץ המטיל באשכנזי דופי מרומז).

דן שומרון, נאבק בעלילה זדונית.

זכור לדיראון המאבק שניהל בשנת 1987 דן שומרון כנגד רפול, "מוישה וחצי" ואמיר דרורי על תפקיד הרמטכ"ל. שומרון, הצנחן הגבוה  שפיקד בהצלחה על מבצע אנטבה, מצא עצמו נדרש להסברים כאשר הרמטכ"ל המכהן העליל עליו שהוא הומוסקסואל בארון, ועשוי להיות נתון לאיומי סחיטה מצד גורמים עוינים. היתה זו אולי הפרשה הקשה ביותר שהתרחשה סביב ההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל (קשה בהרבה מ"פרשת הרפז" וספיחיה שיצאה מכל פרופורציה), אשר הוכרעה רק לאחר שחברו של שומרון, האלוף וילנאי, העיד בפני שר הביטחון רבין כי אין אמת בשמועות. שונות במובהק היו ההתמודדויות בין חיים בר-לב ועזר ויצמן והתחרות הג'נטלמנית בין עוזי דיין ובוגי יעלון (ידידים מהימים שהיו מפקד היחידה וסגנו). גם ההתמודדות בין אשכנזי לחלוץ היתה הוגנת (לא הזיק לזה האחרון שראש הממשלה שרון תמך בו וכפה את מינויו).

כפי שהגדיר את הדברים אשכנזי, "בשני המקרים זה דרעק"

גם הליכי מינוי דוגמת אלו המתקיימים בארה"ב, בהם נדרש המועמד לעבור שימוע בסנאט לאחר שנבחר לתפקיד על ידי הנשיא,אינם מבטיחים כי הדבר ישתנה. הם רק מנקים את השולחן. מתחת לשולחן תמשיך לבעבע הקלחת. ולא בכדי. אנשים הם אנשים, עם אינטריגות, אינטרסים וחולשות. מה שהיה הוא שיהיה, כדברי הרמטכ"ל אשכנזי על מסמך הרפז שפורסמו לאחרונה, "בושה וחרפה, אם זה זיוף זה חרא ואם זה לא זיוף זה גם חרא. בשני המקרים זה דרעק."