עוצבת הקומנדו – מאוסף יחידות מובחרות ל"אס בשרוול" של צה"ל | מאת קובי הלר גל פרל פינקל

רשומה רגילה

עוצבת הקומנדו היא הקטר המבצעי של צבא היבשה, במב"ם, בביטחון השוטף ובמלחמה. מאחר שהעוצבה היא היחידה המכשירה את לוחמי העומק של צה"ל, ייתכן שיש מקום לבחון את הפיכת בית הספר לקומנדו לגוף האמון על הכשרת כל הכוחות המיוחדים והמובחרים הפועלים בעומק

לאחר מלחמת וייטנאם היה צבא היבשה האמריקני שרוי במשבר ("הצבא החלול"), ונפגעו רוח הלחימה ויכולתם של אנשיו לפעול בהצלחה בשדה הקרב. כדי לפתור את המשבר יזמו מפקדיו תהליך בניין כוח המבוסס על דוקטרינה מתאימה, "קרב אוויר–יבשה", המבוססת בין היתר על לקחי צה"ל במלחמת יום הכיפורים. הוגה הדוקטרינה, גנרל דון סטארי, קצין שריון שלחם בווייטנאם, הדגיש בה את תפיסת "הקרב העמוק", או "שדה הקרב המורחב", תפיסה שלפיה הקרב לא יתנהל רק ב"חזית", אלא גם עמוק בעורף האויב ובאופן סימולטני. כחלק מהתאמת הצבא לאתגרי העתיד הוחלט על הקמת רגימנט הריינג'רס ה־75, חטיבת חי"ר מובחרת למשימות מורכבות, בעומק ובחזית, שתשמש מודל לחיקוי לצבא כולו.

הסטנדרטים שנקבעו ברגימנט הריינג'רס בכל האמור במשמעת, רמת אימונים, כושר קרבי, יוזמה והתקפיות הפכו למופת ולקטר מושך לצבא היבשה כולו. יתרה מכך, כחלק ממסלול השירות של קציני החי"ר בצבא היבשה, רבים מהם מבקשים "לעלות על הרכבת" המושכת את הצבא ולשרת בתפקדי פיקוד ומטה ברגימנט, או לפחות להשלים את קורס הריינג'רס המקוצר. הריינג'רס בלטו מאז הקמתם במערכות שבהם לחמה ארצות־הברית, ובכלל זה במערכה באפגניסטן ובעיראק.

גם בישראל מתקיים בשנים האחרונות תהליך דומה. עוד בימי הרמטכ"ל רא"ל דני חלוץ, דובר על הקמת אגד כוחות מיוחדים, ובתקופת הרמטכ"ל רא"ל בני גנץ הוקמה מפקדת העומק, שייעודה הפעלת הכוח והובלת מבצעים מיוחדים בעומק האויב. בעקבות לקחי המערכות שצה"ל לחם בהן בשני העשורים האחרונים, ב־2015 החל הצבא בגיבוש תפיסת הפעלה שתאפשר לו להכריע במערכה הבאה.

כחלק מתפיסה זו, באותה שנה הורה הרמטכ"ל רא"ל גדי איזנקוט על הקמת חטיבת עוז, עוצבת הקומנדו החדשה, שלדבריו "תשמש כמשמר קדמי וסמן ימני ליכולת ולרוח של צבא ההגנה לישראל בעתיד". עוצבת הקומנדו כפופה לעוצבת האש ולמפקדת העומק, והיא מאגדת בתוכה את היחידות המובחרות מגלן, דובדבן ואגוז, כמו גם יחידות מובחרות במילואים. המטרה הייתה ליצור שלם הגדול מסכום חלקיו שיפעיל את היחידות באופן יעיל יותר בזמן מלחמה נגד ארגוני הטרור ההיברידיים שבהם צה"ל לחם בעשור האחרון, שהפכו לצבאות טרור.

מאמר זה יבקש לתאר את השינויים שחלו בעוצבת הקומנדו מאז הקמתה, להסביר את חשיבותם של כוחות מובחרים במבנה עוצבתי במערכה ולהמחיש מדוע עוצבת הקומנדו היא כלי מבצעי ייחודי בארגז הכלים הצה"לי.

מובחרים, לא מיוחדים

בשיח הציבורי, המחקרי והצבאי השתרש בלבול בין המושגים "כוחות מיוחדים" ו"כוחות מובחרים". על אף הדמיון, חשוב להבחין בין השניים. לפי הגדרה אחת, שהופיעה בספר שני צעדים לפני כולם, ד"ר עפרה גרייצר קבעה כי "יחידות מיוחדות" הוא מושג המתאר יחידות עילית מובחרות שיש להן יכולות ייחודיות וממוקדות התומכות את כוחות הצבא הקונוונציונליים. פעולות כוחות אלה מוגדרות כמבצעים מיוחדים.

לפי הגדרה אחרת, של האלוף (מיל') אהרן זאבי־פרקש, ראש אמ"ן לשעבר, ותא"ל (מיל') דב תמרי, קצין צנחנים שפיקד על סיירת מטכ"ל, הכוחות המיוחדים הם כוחות צבא קטנים יחסית, "שנועדו לפעול בעומק שטח האויב או במקומות שבהם לא יוכלו לפעול כוחות צבא לסוגיהם. מבנה הכוחות המיוחדים, האמצעים, שיטות הפעולה והאימונים מותאמים למשימות לא שגרתיות". כוחות אלה (דוגמת סיירת מטכ"ל ושייטת 13 בצה"ל) יפעלו באופן רב־זרועי, לרוב בחתימה נמוכה בתקופות שגרה ורגיעה, במבצעים שעיקרם איסוף מודיעין. לעיתים תוטל עליהם משימה התקפית, המחייבת רמת מיומנות מקצועיות גבוהה מאוד ויכולת פעולה חשאית הניתנת להכחשה.

אלוף איתי וירוב, שפיקד במלחמת לבנון השנייה על חטיבת צנחנים מילואים,‏ טען בשעתו שיחידות העילית הללו אינן רלוונטיות למלחמה. כדי לממש את ייעודן הן פועלות לייצר ודאות בשדה הקרב, שהוא, כמאמר קלאוזביץ, נחלת האקראיות ואי־הוודאות. המבצעים המיוחדים מבוססים על מודיעין מדויק ונוהלי קרב ארוכים מאוד. תרומתן של יחידות אלה במלחמות ישראל הייתה שולית, משום שאינן מיועדות לכך. בהשוואה אליהן, קבע לימים הרמטכ"ל לשעבר רא"ל (מיל') משה יעלון, תרומת החטיבה שעליה פיקד וירוב וכוחות דומים הייתה גדולה בהרבה.‏

הכוחות המובחרים (Crack Units) הם שלב ביניים בין היחידות המעולות של צבא היבשה לכוחות המיוחדים (Special Units), הן ברמת הכשירות והן ברמת איכות כוח האדם, כמו חטיבת הצנחנים בצה"ל או הכוחות המוטסים בצבא היבשה האמריקני.

עיקר ייעודם של כוחות אלה הוא המלחמה, הם גמישים להפעלה בכל זירה ולכל אירוע ובעלי מסה ועוצמה קרבית של ממש. ביכולתם לפעול בחזית ובעומק, במבוזר ובמרוכז ובשיתוף פעולה רב־זרועי, ויש בכוחם לתרום תרומה משמעותית למהלך האופרטיבי. בצה"ל מוגדרים כוחות מובחרים אלה, המכונים גם כוחות קומנדו, ככוחות "רגלים שהם לוחמי עילית המיומנים בלחימת חי"ר רגילה, אך הם פועלים גם במסגרות קטנות ובשיטה של לוחמה זעירה. לוחמים אלה מאומנים בעיקר להתקפות ולפשיטות בעומק שטח האויב". שלא כמו הכוחות המיוחדים, כוחות אלה נשענים על כשירותם הגבוהה, ולא על משאבים או מודיעין, ונדרשים לעמוד במשימות במלחמה, גם בהיעדר תנאים מיטביים, בבחינת "זה מה שיש ועם זה ננצח".

אף על פי שביכולתם לפעול בחזית, הרי שהעומק הוא לב עיסוקם של הכוחות המובחרים, ובהכללה אפשר לומר שעוצבת הקומנדו, שהיא עוצבה מובחרת, היא אחת היחידות הבודדות בצה"ל שאנשיה קמים כל בוקר וחושבים על פעולה בהיקף רחב בעומק.

בניין הכוח – מיחידות לעוצבה ובחזרה בהתאם לצורך

מאז הקמתה החלה עוצבת הקומנדו בבניין כוחה שכלל מיסוד מפקדת עוצבה, היודעת למצות באופן מיטבי את היכולות המטכ"ליות, ובכלל זה יכולות אמ"ן, הספקטרום וייצור מטרות במכפלות עבור כוחות העוצבה. התהליך כלל שני אתגרים עיקריים. הראשון, להימנע מפגיעה בעצמאות היחידות, שכן מדובר ביחידות בעלות זהות ותרבות ייחודיות וייעוד שונה, שאך טבעי שיבקשו לשמר את עצמאותן וזהותן לאחר שרשמו הצלחות במורשת הקרב של צה"ל כיחידות נפרדות. השני, לשלב בהצלחה את היכולות המקצועיות הספציפיות של היחידות (מיומנות מקצועית או אמצעי לחימה ייעודיים) לכדי עוצבה המפעילה באופן יעיל את היחידות, בין כצוות קרב חטיבתי ובין בנפרד, בין בחזית ובין בעומק. נוסף על כך הוקם בית הספר לקומנדו, שבו מתעצבת במשך כשנה זהותם של לוחמי עוצבת הקומנדו.

שש שנים לאחר ההקמה אפשר לומר כי עוצבת הקומנדו כוללת בתוכה כוחות מובחרים ועצמאיים (כולם מתנדבים) היודעים לפעול בכוחות קטנים, עצמאיים וגמישים, לרכז עוצמה רבה, לפעול בשילוביות רב־זרועית, ובעלי שרידות מבצעית – היכולת "לחיות מן השטח" ולשהות בו למשך זמן.

בניגוד לחטיבות אחרות בצה"ל, שבהן כל הגדודים כמעט זהים, יחידות העוצבה שונות זו מזו, ועליהן לדעת לפעול הן כיחידות עצמאיות והן במשולב. בעוד שבצה"ל נהוג לקרוא לכוחות הפועלים בעומק "יחידות", השכילו בצבא הבריטי ובצבא היבשה האמריקני לדייק ולכנותם "גדודים", הן בשל גודלם כמסה קרבית משמעותית, שבכוחה לפעול עצמאית בעומק והן בשל יכולתם הרובוסטית לפעול לנוכח שינויים במשימה, בתנאים או בשדה הקרב.

בעוד שגדודי הריינג'רס האמריקנים זהים זה לזה, יחידות הקומנדו בצה"ל אגוז מגלן ודובדבן שונות זו מזו. ייתכן שהכוח הדומה ביותר לעוצבת הקומנדו הוא חטיבת הקומנדו ה־3 של הצבא הבריטי, שפעלה במלחמת פוקלנד (1982). החטיבה, שעליה פיקד בריגדיר־גנרל ג'וליאן תומפסון, איש חיל הנחתים המלכותי, כללה שלושה גדודי נחתים (קומנדו), שני גדודים שהוכפפו לפיקודה מרגימנט הצנחנים, וכן פלגות כוחות מיוחדים משירות האוויר המיוחד ושירות הסירות המיוחד (SAS ו־SBS, המקבילות לסיירת מטכ"ל ושייטת 13). החטיבה הונחתה מן הים בעומק וניהלה פשיטות נועזות (כמו הפשיטה המוצלחת של ה־SAS באי פבל) ושורה של קרבות גדודיים מוצלחים (גוס גרין למשל), עוד בטרם נחת הכוח היבשתי העיקרי. בדומה לעוצבת הקומנדו כללה החטיבה הבריטית כוחות מסוגים שונים המיומנים בפעולה בעומק ויודעים לפעול במשולב. לכן אף שכוחות עוצבת הקומנדו מוגדרות כיחידות, עליהן לסגל לעצמן, עם ההתאמות הנדרשות, את היכולת לפעול כגדודים, בדומה לריינג'רס האמריקנים וגדודי הקומנדו הבריטים.

כאמור, ייעודה העיקרי של עוצבת הקומנדו הוא לפעול במלחמה. כדי לשמר ולשפר את מוכנותה ליום פקודה, עומדים לרשותה שלושה כלים עיקריים. הראשון, והחשוב ביותר, הוא אימונים. העוצבה מקיימת שגרת אימונים עצימה ומאתגרת, בתאי שטח המדמים יעדים אופרטיביים ומול כוחות ביוּם אויב, החותרים לדמות ככל האפשר את האויב שאותו יש להכריע. בהתאם לכך עוצבת הקומנדו מתאמנת בתדירות גבוהה, גם בחו"ל (בקפריסין, למשל) וגם בשיתוף צבאות זרים.

אימונים אלו, במתארי עומק וחזית, נעשים בשיתוף פעולה הדוק עם זרועות הים והאוויר, שכן הפעולה בעומק נשענת על תמיכה הדוקה של זרועות אלו. במהלך האימונים מתעצבים ממשקי העבודה, השליטה והפיקוד בין מטה העוצבה ליחידות. לעיתים משתתפת בתרגילים יחידה אחת בלבד, ולעיתים משתתפות כל יחידות העוצבה. יתרה מכך, כפי שאמר בשעתו מפקד חיל הים אלוף אלי שרביט "תרגילים מעצבים תודעה", והם נוטעים אמונה ביכולת בקרב הכוחות המתאמנים כמו גם בקרב הדרגים שמעליהם.

הכלי השני הוא פעולות הביטחון השוטף והגנת הגבולות, שתורם ליחידות העוצבה ניסיון קרבי ומבצעי חיוני. דוגמאות לכך הן הפעילות של יחידת דובדבן דרך קבע באיו"ש, וכן הפעולה שבה כוח מיחידת מגלן בסיוע כלי טיס של חיל האוויר חיסל חוליית מחבלים סמוך לתל פרס באוגוסט 2020.

הכלי השלישי הוא המב"ם (מערכה בין מערכות). לפעולות מעבר לקווי האויב, שבהן דרכו מפקדים ולוחמים בשטחו ברגליהם, יש ערך מוסף גבוה בדמות חיזוק תחושת המסוגלות שלהם, שאותה יביאו לידי מימוש במערכות הגדולות.

דוגמה לתרומת פעולות שכאלו לבניין הכוח ולטיפוח המפקדים והלוחמים התרחשה בשנים 2006–2008, כאשר מפקד אוגדת עזה תא"ל (מיל') משה תמיר, יוצא חטיבת גולני, יזם חיכוך מתמיד עם האויב, באמצעות פשיטות מעבר לגדר, בחתימה משתנה, שביצעו גדודי חי"ר ויחידות מובחרות, ובהן אגוז, מגלן ודובדבן, לא פעם בתגובה לירי תמ"ס לעבר יישובי עוטף עזה, או כאמצעי לסיכולו. לדברי תמיר קדמה למבצעים הללו "הכנה מאוד מסודרת ומאוד דידקטית", שנטעה בפיקוד הבכיר אמון ביכולת של הכוחות לפעול בהצלחה. המפקדים והלוחמים ששבו מהפשיטות חשו בטוחים ביכולתם להוביל כוחות בלחימה ולהכריע את האויב, ואכן עשו כן במבצע "עופרת יצוקה".

עוצבת הקומנדו, אם כן, היא עוצבה ייחודית שיחידותיה שונות זו מזו ויודעות לפעול באופן עצמאי ובמשולב, שכשירותה מבוססת על אימונים איכותיים בתדירות גבוהה, על חיכוך תדיר עם האויב בביטחון השוטף ועל המב"ם, המקנה למפקדים וללוחמים ביטחון עצמי ותחושת מסוגלות גבוהים.

המפקדים מובילים

הצלחת הכוח הפועל בעומק, בנתק, תלויה בראש ובראשונה במפקדים הזוטרים, בדגש על מפקד הצוות והפלגה, על רמת המקצועיות הגבוהה שלהם, על כושרם הקרבי המעולה ובעיקר על התושייה, התעוזה והשכל הישר שלהם.

אלוף אמיר ברעם, שפיקד בעבר על גדוד צנחנים ועל יחידת מגלן, טען כי על צה"ל ללמוד מלחימת הכוח הספרטני בתרמופילי (480 לפנה"ס), שבמסגרתו נשלח כוח מיוחד בן 300 לוחמים, לפגוש באויב בעומק השטח, מאות קילומטרים מעיר המדינה, במטרה לעכב את הצבא הפרסי העצום במעבר הצר. לתפיסתו, בקרב זה בא לידי ביטוי תפקיד המפקד "בנוהל הקרב ובמהלכו: מקצוענות, מנהיגות, דוגמה אישית, משמעת מבצעית, אחוות לוחמים". כל אלה הם עקרונות שחייבים לעמוד לנגד עיני כוח מובחר ומיומן הפועל בעומק בשעת מלחמה.

ברומן ההיסטורי שערי האש, העוסק בקרב בתרמופילי, המלך הספרטני ליאונידס מסביר לקציניו כי "פרשיו וקשתיו של הצבא הפרסי הפכו להיות חסרי חשיבות בגלל תנאי הקרקע. זאת הסיבה שבחרנו את האתר הזה. אין באפשרות האויב להחדיר יותר מתריסר אנשים בו בזמן דרך המעברים הצרים האלה, ולרכז יותר מאלף איש לפני החומה. לנו יש ארבעת אלפים. אנו עולים עליהם ביחס של אחד לארבע". תדריך זה, שנאמר לפני היציאה לקרב, הוא דוגמה להערכת המצב הנדרשת ממפקדי השדה, שהתוצר שלה מאפשר לכוח מובחר לייצר עדיפות מקומית.

על כן לצד הכשרת הלוחם, כיום מכשיר בית הספר לקומנדו גם את מפקדי הכוחות בעוצבה כדי להתאים כשירותם לצרכיה הייחודיים. בעוד שמפקד פלוגה בגדוד חי"ר נדרש לפעול בעיקר כחלק מצוות קרב גדודי, הרי שמפקד פלגה בעוצבת הקומנדו נדרש לפקד על כוח הפועל באופן עצמאי, בהתאם לתפיסת "פיקוד משימה". כלל זה חל כמובן גם על מפקדי המשנה.

גנרל צבא היבשה האמריקני ג'ורג' פטון קבע בשעתו כי "במלחמות אולי נלחמים בנשק, אך הן מוכרעות בידי אנשים. זוהי הרוח שבאנשים שצועדים ובאנשים שמובילים אותם המשיגה את הניצחון". בהתאם לכך משקיעה העוצבה בפיתוח המפקדים והכשרתם, ובכלל זה באימונים והכשרות ייעודיות למפקדי הקומנדו, שכן המפקדים ולוחמיהם הם העתידים לעמוד במשימה ולהכריע את האויב.

עוצבת הקומנדו ככלי ייחודי בארגז הכלים של צה"ל

עוצבת הקומנדו היא כלי רלוונטי לעימותים מוגבלים ולא רק במערכה רחבת היקף, בשל היותה יחידת פשיטה מובילה. הפשיטה, כצורת קרב וכתפיסה, מתאימה במיוחד בסבבי לחימה שכאלו, בשל הרצון להימנע משהייה ממושכת בשטח האויב ובשל הצורך להפתיע את האויב ולפגוע בו, בפעיליו, באמצעי הלחימה ובתשתיות שלו בשטחו. אין בכך בבחינת חדש תחת השמש. ביולי 1981, למשל, ניהל צה"ל 12 ימי קרב כנגד אש"ף. המחבלים ירו כ־1,200 רקטות ופגזים לעבר יישובי הצפון. שישה אזרחים נהרגו וכ־60 נפצעו. צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובתקיפות אוויריות.

תגובה יוצאת דופן של צה"ל הייתה מבצע "צלצל", בליל 19–20 ביולי, שבמהלכו הוטס כוח שמנה כ־70 לוחמים מחטיבת הצנחנים, בפיקוד המח"ט אל"ם יורם יאיר (ייה), במסוקי יסעור ונחת כחמישה קילומטרים דרומית לשפך הזהרני בלבנון ופשט על בסיס מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין. בתנועה אל היעד, כוח החוד מסיירת צנחנים, בפיקוד סרן ישראל זיו, נתקל במחבל והרג אותו, ולאחר מכן תקף הכוח את הבסיס. שבעה חיילים נפצעו, בהם מ"פ הפלחה"ן, ומאש מחבל שירה מעמדה נסתרת נהרג קצין האג"ם סא"ל יוסי טהר. המח"ט וסמ"פ פלחה"ן צנחנים סגן עפר שלח, שתפס פיקוד לאחר פציעת המ"פ, הרגו את המחבל. למרות הנפגעים והאש שנורתה לכיוונו מכל עבר, "…מצליח הכוח להשלים את המשימה. הכוח משתלט על בסיס המחבלים ומחסל את יושביו, מפוצץ את המבנים, העמדות וכלי־הנשק", כתב יאיר. תחת אש כבדה חולץ הכוח במסוקים ושב ארצה. בפשיטה נוספת, בליל 23–24 ביולי, ארב כוח משייטת 13 לרכב מחבלים בציר החוף והשמידו.

לאחר מכן הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שנבעה מהשילוב בין אש לפשיטות שהביא את המחבלים קרוב לנקודת השבירה, ומכך שההרס שהמיטו הרקטות והפגזים שירו המחבלים על יישובי הצפון דחקו את ממשלת ישראל לחתור לסיום מהיר יחסית של סבב הלחימה ולהבנתה כי בסבב הבא יידרש מבצע רחב היקף כדי להסיר את האיום מהעורף. הפסקת האש החזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה.

בדומה לאותו סבב הלחימה, מלפני כ־40 שנים, מנהלת גם עתה ישראל, מפעם לפעם, סבבי לחימה כנגד צבאות הטרור שניצבים מולה, כאשר אלה ממקדים את אשם בעיקר לעבר העורף ומרכזי האוכלוסייה. כאז כן עתה הנטייה של צה"ל היא להשיב באש מנגד, אולם מאמץ האש אינו יכול להשיג לבדו את התוצאה המיוחלת משום שהוא חסר את רכיב הפעולה ביבשה בשטחו של האויב, שמייצר תחושת נרדפות, מערער את ביטחונו של האויב ויוצר מהלומה תודעתית. את אלה יכולות ליצור פשיטות דוגמת זו ודוגמת הפשיטות שבוצעו בתקופת תא"ל תמיר כמפקד אוגדת עזה, וזהו בדיוק תפקידה של עוצבת הקומנדו.

מאמר זה נכתב ברובו לפני מבצע "שומר החומות". במהלך כל המבצע, במקביל לפעילות לסיכול טרור שביצעה יחידת דובדבן ביהודה ושומרון, פעלו יחידות העוצבה, אגוז ומגלן, בגבול רצועת עזה. הן חשפו חוליות נ"ט ופגעו בהן, הכווינו אש מן התווך והשמידו מטרות בלב הרצועה באמצעות אש מדויקת. אך למרות יכולותיהם הגבוהות, עיקר כוחה של העוצבה הוא בהיותה סד"כ גמיש ומובחר לתמרון, בכל זירה, בחזית או בעומק. כוח כזה יכול למשל לתמרן במהירות, לחשוף את האויב ולהשמידו, בדגש על מערכי הרקטות והתמ"ס שברשותו, ועל־ידי כך לשלול מהאויב את הרכיב העיקרי שבתפיסת ההפעלה שלו.

אך לצד העיסוק והרלוונטיות בעימותים מוגבלים וסבבי לחימה הפורצים מעת לעת, עיקר ייעודה של עוצבת הקומנדו הוא המלחמה. האויב הניצב מול צה"ל הוא אויב נעלם ומבוזר, הפועל מלב האוכלוסייה האזרחית, המשמשת לו מגן ומקור תמיכה. יתרה מכך, כמאמר אל"ם (מיל') דביר פלג, אויביה של ישראל, חזבאללה וחמאס, גיבשו תפיסת תשלובת התגוננות־תקיפה, הבאה לידי ביטוי למשל בהצטיידות חזבאללה בטילי נ"ט מתקדמים, טילי חוף–ים ומערכות נ"מ שכולם נועדו לפגוע בחופש הפעולה של צה"ל בים, באוויר וביבשה, למנוע ממנו לפעול בשטח לבנון, להאריך את משך הלחימה ולשחוק את כוחותיו. במקביל הצטייד חזבאללה בארסנל טילים גדול שנועד לפגוע בעורף הישראלי.

במערכה הבאה יפעיל צה"ל מאמץ אש מדויק והרסני המוכוון בידי מודיעין עדכני בהספקים גבוהים, אולם האויב השכיל להסתגל לאש ובנה מראש את כוחו הצבאי כך שיוכל לפעול בנוכחותה, בין היתר באמצעות מערכי תת־קרקע, שיאפשרו לו לירות לעבר העורף הישראלי אש תמ"ס, כטב"מים למיניהם, טילים ורקטות בהיקף שלא נראה בעבר.

לכן במערכה הבאה יידרש צה"ל לתמרן ביבשה. התמרון היבשתי הוא הכלי המיטבי שברשות ישראל לקיצור המערכה ולהסרת האיום על העורף הישראלי מהר ככל האפשר, שכן הוא מאיים יותר מכל אמצעי אחר על שרידותו השלטונית והתפקודית של האויב. תמרון רב־ממדי קטלני זה, הכולל כוחות כשירים בסדיר ובמילואים, יאפשר לממש את עיקרון התחבולה, יפגע בכוחו הצבאי של האויב (בדגש על פעילי אויב) באופן מדויק וכירורגי, ישבש את פעילותו במרחב, יציף מטרות למערכי האש ויביא לצמצום האש לעבר העורף.

בהמשך לכך ראוי להדגיש את חשיבות הצורך לנצח בקרב הראשון. הדבר נובע הן בשל הצורך למנוע מהאויב לממש את תפיסת ההפעלה שלו שמטרתה לשבש את פעולת צה"ל והן משום שניצחון בקרב הראשון יהיה, כמאמר מג"ד החי"ר הרוסי מומיש־אולי בספר אנשי פאנפילוב, "מהלומה על גבי התודעה" של האויב, שתכשיל את יכולתו לייצר נרטיב ארסי ותיצור בקרבו הפסד בפועל ותחושה של כישלון. הצלחה זו בקרב הראשון תסייע לניצול המומנטום ולפריצת המחסום התודעתי והחשש מהמלחמה ומהתמרון בשטח האויב.

התרומה העיקרית של כוחות מובחרים בלחימה בחזית נובעת מכך שלרוב הם הראשונים שמשתתפים בלחימה, בשל גמישותם וזמינותם, וכמאמר אלוף וירוב, "דורכים את המערכת" ומבהירים לצבא ולעיתים למדינה כולה שהיא נתונה במערכה ולא באירוע מוגבל. כך אירע למשל בראשית מלחמת לבנון השנייה בלחימת יחידת מגלן ב"שמורת הטבע" הסמוכה לאביבים ובלחימת יחידת אגוז וגדס"ר צנחנים במארון א־ראס.‏

אך מדוע יש לתמרן בעומק ולא רק בחזית? הדבר נובע מהפוטנציאל הטמון בשיבוש שפעולה בעומק יכולה לגרום לאויב. לצבאות באשר הם אין משאבים רבים להשקיע באבטחת העורף. עיקר כוחם, באופן טבעי, מושקע בחזית.

במהלך מלחמת לבנון השנייה פשטו כוחות מסיירת מטכ"ל ומיחידת שלדג בפיקוד אל"ם ניצן אלון, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, על יעדי חזבאללה בעיירה בעלבכ שבעומק לבנון והרגו כעשרים פעילי חזבאללה. במבצע אחר פשט כוח משייטת 13 על מפקדת חוליית שיגור רקטות בצור והרג כמה מפעיליה. המבצעים, אף שלא השיגו את כל מטרותיהם, יצרו בקרב ההנהגה הצבאית של חזבאללה את התחושה שהעורף הלבנוני אינו מוגן מפני כוחות צה"ל, וחייבו את הארגון לתגבר את יחידותיו האמונות על הגנת בקעת לבנון ורצועת החוף למרות הסד"כ המוגבל שלו.

עם זאת כוחות צה"ל שהתבססו על יחידות מיוחדות היו קטנים מדי בהיקפם ושהו בעומק האויב זמן קצר מכדי שתהיה לפעולתם השפעה מערכתית, ולימים אלון אף הודה בכך. לעומת זאת, לכוחות מובחרים, בעלי מסה קרבית גדולה, שיפעלו בעומק עשויה להיות השפעה כזו. בכוחם ליצור מרחב שבו מבצעים הכוחות, כמאמר תא"ל אבי בלוט, "צבר של פשיטות חבלה, בדירוג או במקביל, על נכסים חיוניים של האויב, דוגמת אתרי הפו"ש או אתרים צבאיים המשמשים לירי תמ"ס (תלול מסלול). הכוחות פושטים ו'נעלמים' תוך שהם משאירים אחריהם הרס וחורבן במקביל לפגיעה במערכים קריטיים לאויב". התוצאה היא אזור מוכה קומנדו.

מימוש של התפיסה ניתן לראות במבצע "נערי החוף" שערכה יחידת מגלן, עליה פיקד סא"ל אליעזר טולדנו, מג"ד צנחנים לשעבר, במלחמת לבנון השנייה. כוח מהיחידה נחת ממסוקים בסמוך לצור, נטמע בשטח והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך מטרות רבות, ובהן משגרי רקטות.

בלוט, שפיקד על עוצבת הקומנדו, כתב כי השילוב בין "דפוסי פעולה שונים (התמרון הכבד בהתקפה בצד פשיטות קומנדו בהיקף נרחב) במהלך המלחמה יגביר את האפקטיביות של המעשה המלחמתי, ובמקביל יגדיל את אי הוודאות וחדלות המעש בצד האויב". אלוף (מיל') גיורא איילנד, שכמ"פ בצנחנים השתתף במבצע אנטבה, ציין שהמבצע לימד אותו את חשיבותה של העזה בעת תכנון המבצע. "בעת תכנון מבצע החילוץ נשקלו חלופות נוספות, לכאורה מסוכנות פחות מזו שלבסוף נבחרה, אלא שדווקא הדרך הנועזת – נחיתה היישר ב'לוע הארי' – היא שהביאה להצלחה. ככל שהמבצע נועז יותר, כך האויב צופה אותו פחות, ולכן הוא יוצר את ההפתעה החיונית לפשיטה". לא פעם, ציין, בשל הסיכונים בחרו המתכננים בדרך ה"בטוחה" יותר, אולם הדרך ה"בטוחה" היא גם הדרך "הצפויה ובסופו של דבר דווקא המסוכנת יותר". לפיכך התחבולה, בעיתוי, במקום ובאופן הפעולה, צריכה להיות במוקד הפעולה בעומק.

ממורשת הקרב של צה"ל בולטת לחימת חטיבת הצנחנים הסדירה במלחמת לבנון הראשונה, בפיקודו של אל"ם יאיר, שנחתה מן הים בעומק לבנון. הצנחנים כבשו ראש חוף ואבטחו אותו, עד שחברו אליהם כוחות צה"ל שתמרנו מהחזית. אז נעה החטיבה, ביוזמת אל"ם יאיר, בנתיב לא צפוי בציר הררי, והכריעה בכל קרב שבו לחמה עד לביירות. נוסף על כך הנחיתה בעומק חייבה את המחבלים להפנות משאבים להגנה על ביירות ולתגבר אותה בכוחות ממקומות אחרים.

אויביה של ישראל, ברצועת עזה או בלבנון, הם ארגונים היברידיים המשלבים יכולות צבא סדיר עם רכיבי טרור וגרילה ופועלים ממרכזי אוכלוסייה. כנגדם, אין די במהלכי תמרון טוריים, שבהם הצבא מבצע הבקעה, חדירה לעומק, התקדמות ורדיפה. נדרשים מהלכים סימולטניים בחזית, בעומק ובאגפים, אשר יכולים "לשבש את היגיון המגננה של היריב" ולהכריע אותו.

סיכום – הקומנדו מוביל את הדרך

עוצבת הקומנדו היא הקטר המבצעי של צבא היבשה, במב"ם, בביטחון השוטף ובמלחמה. בשעתו כתב אלוף הרצי הלוי, שפיקד במבצע "עופרת יצוקה" על חטיבת הצנחנים בלחימה בעזה, כי "צה"ל צריך להשקיע רבות ביכולותיו ההתקפיות". אחת מיכולות אלה היא עוצבת הקומנדו, ואכן ניכרת ההשקעה הרבה הן מצד זרוע היבשה והן מצד המטה הכללי בתהליכי בניין הכוח של העוצבה, ובכלל זה בסד"כ, בכשירות, באימונים ובפיתוח האנשים.

על יחידות העוצבה מוטל לדרוך את הצבא כולו, אם יידרשו לפעול בחזית, או לחלופין לפעול בעומק כדי לסייע למאמץ התמרון העיקרי, לשבש את פעולות האויב, להוציאו משיווי משקל ולהציבו בדילמה. וכל זאת, כמאמר הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, על בסיס "חשיבה מקורית, תחבולה, רוח לחימה ומעל הכול, אמונה יוקדת ש'אין אי אפשר'".

אל לעוצבה להסתפק בהיותה הקטר המבצעי, עליה להיות גם קטר בבניין הכוח ואבן דרך במסלול השירות של קצין בחיל הרגלים, בדומה לביסלמ"ח ובה"ד 1, וכזו שדרכה יעבור הקצין יותר מפעם אחת. כשם שעל מפקדים מהעוצבה לשרת ביחידות לוחמות במקומות אחרים בצה"ל, הרי שעוצבה צריכה להיות אבן שואבת שתמשוך מפקדים ומפקדות מצוינים לשרת בה בתפקידי מטה ופיקוד. כך מפקדים מחוץ לעוצבה יתרמו לה רעיונות ושיטות מוצלחים שיביאו איתם, ובד בבד העוצבה תייצא לצה"ל כולו שיטות פעולה, טכניקות קרביות ורוח של יוזמה, התקפיות ודבקות במשימה.

מאחר שהעוצבה היא היחידה המכשירה את לוחמי העומק של צה"ל, ייתכן שיש מקום לבחון את הפיכת בית הספר לקומנדו לגוף האמון על הכשרת כל הכוחות המיוחדים והמובחרים הפועלים בעומק, בדומה לצבא היבשה האמריקני, המרכז הכשרה זו בבסיסים פורט בראג (הכשרת הכוחות המיוחדים) ופורט בנינג (הכשרת הריינג'רס).

במערכה הבאה יפעיל צה"ל מהלומות אש מן האוויר: מרחבית, משימתית ורחבה, יכולות חשיפה, ייצור מטרות, תקיפה וסגירת מעגלי אש, מודיעין עדכני שיוזרם לכוחות וכן תמרון מהיר ואגרסיבי. לצד יכולות אלה (ואף שאסור לנוח על זרי הדפנה) יש כיום לצה"ל יכולת מבצעית לפעולה רחבת היקף ומשמעותית בעומק שטח האויב, באמצעות עוצבת הקומנדו היודעת לפעול בעומק במסה קרבית של לוחמים ומפקדים מובחרים, במרוכז ובמבוזר ובשיתוף פעולה רב־זרועי. מהלך כזה יהיה בחזקת ה"אס בשרוול" המפתיע.

הרמטכ"ל רא"ל כוכבי קבע כי על צה"ל ליצור "פער ניכר מול האויב, שיוביל לניצחון מובהק יותר. ניצחון כזה מבוסס על שלושה משתנים מרכזיים: הישג, מחיר וזמן. ההישג חייב להיות גדול יותר, המחיר צריך להיות הנמוך ביותר האפשרי (באזרחים, בחיילים, בתשתיות ובאמצעים) ומשך הזמן צריך להיות הקצר ביותר". נוכח האופן שבו פועלים אויביה של ישראל, אין אף יחידה או זרוע שיכולות לפעול לבדן כדי להביא לסיום המערכה הבאה בתנאים נוחים לישראל. נדרש שילוב זרועות ומאמצים באש, בחזית ובעומק כדי להשיג את הניצחון המובהק אליו כיוון הרמטכ"ל, ולהכריע את האויב במערכה הבאה.

המחברים מודים לתא"ל (מיל') בני בן ארי, אל"ם (מיל') בעז זלמנוביץ, סא"ל (מיל') אבירם רינג ורס"ן (מיל') צח אקשטיין על הערותיהם הטובות למאמר.

אל"מ קובי הלר, מפקד עוצבת המפץ, לשעבר מפקד עוצבת הקומנדו
סרן (מיל') גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו וקצין מילואים בעוצבת הצנחנים "חיצי האש"
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

ובכל זאת עלינו לתמרן | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

"להכריע, להכריע מהר, כך שבסופו של דבר אף אחד לא ישאל מי ניצח ומי הפסיד" – מילים אלה של הרמטכ"ל לשעבר ממשיכות להדהד עוד היום, וכאשר עולים קולות הטוענים כי יש לשמור את האופציה הקרקעית למוצא אחרון, חשוב להדגיש – רק שילוב של כוח אש, מערך הגנה ותמרון קרקעי חכם יוכל להשיג ניצחון ברור, כזה שכבר מזמן לא ראינו.

  • פורסם כ"מבט על" גיליון 1584, המכון למחקרי ביטחון לאומי
  • 3 באפריל 2022

בחודשים האחרונים הוצגו בפרסומי המכון למחקרי ביטחון לאומי שתי גישות סותרות ביחס לתמרון היבשתי ההתקפי ולרלוונטיות שלו להתמודדות עם איומי ההווה והעתיד שמולם ניצבת ישראל. במאמר זה מוצגת הקביעה, כי אף שעל התמרון להתבצע בהקשר ובאופן שישרת מטרות אסטרטגיות ואופרטיביות ספציפיות, כמאמר אחת משתי הגישות, הרי שגם נוכח האתגרים והעימותים שבפני ישראל על צה"ל לתמרן ולשם כך לשמר כוח יבשתי כשיר, כמאמר הגישה השנייה.

במאמרו "מי שיברח מהתמרון, לא ינצח" ("פרסום מיוחד", המכון למחקרי ביטחון לאומי, 12 באוגוסט, 2021), טען ח"כ לשעבר עפר שלח, מ"פ צנחנים לשעבר, כי "תמרון מהיר והחלטי הוא תנאי הכרחי לקיצור המערכה, ולא להארכתה: תהיה הגדרת ההישג אשר תהיה, מהיר יותר להגיע אליו כאשר מפעילים את מלוא העוצמה מראשית המלחמה ולא רק כאופציה אפשרית להמשך, מתחככים באויב ומביאים את המלחמה אליו". לעומתו טען אל"מ (מיל.) רון טירה, טייס קרב בעברו, במאמרו "תמרון – על מנת מה" (מבט על, גיליון 1548, 9 בינואר 2022), כי "בחלק ניכר מהעימותים שישראל נטלה בהם חלק בשלושת העשורים האחרונים, ישראל לא ביקשה להוציא דבר מיריבה, אלא פשוט לסיים במהירות את העימות שאליו נקלעה שלא בטובתה. לפחות חלק מעימותים אלה נבע מתהליך הסלמה שיצא משליטה, או ממיסקלקולציה. במצבים כאלה, בהחלט אפשר שרציונלי יותר לישראל לבחור במצב יסוד אסטרטגי "מגננה", ולהפעיל את כוחה באופן שיביא לסיום מהיר וזול של העימות". טירה ציין כי "יש להישמר מפני רצון לתמרן ויהי מה, וההחלטה צריכה להיבחן לאור ההקשר. יש להישמר מנטייה לתמרן כחלק מאתוס, או כמקצה שיפורים".

אמנם, כמאמר טירה, ההחלטה לבצע תמרון יבשתי חייבת להיות בהקשר לאירועים ולא כמבחן אומץ או ברירת מחדל, מה גם שאין בכוונת ישראל לכבוש שטחים מידי אויביה לזמן ממושך. אכן, התמרון צריך להתבצע רק כשהוא משרת באופן מיטבי, בניגוד לחלופות אחרות שמחירן זול יותר בדם ודמים, את המטרות האסטרטגיות והאופרטיביות של ישראל. בנוסף, תכנית אופרטיבית למבצע מוגבל לא צריכה להיות תכנית אופרטיבית לפעולה התקפית רחבת היקף שקוצצה והותאמה. זוהי תכנית אחרת, כתב טירה, "וארגז הכלים הצה"לי צריך גם תכניות כאלה". בכל מקרה, כתב בצדק, עליה לשאוף לסיים במהירות את העימות בכדי לצמצם את הפגיעה בעורף. הנחות נכונות אלו הובילו את המחבר למסקנה השגויה לפיה הצורך לתמרן כמעט התייתר, זולת בעימות רחב היקף. יתכן, ציין, שביכולתה של ישראל להשיג את יעדיה בפעולה שמתחת לסף המלחמה – מה גם שזמן העימות עשוי להיות קצר מדי עבור היערכות של כוחות היבשה לתמרון אפקטיבי.

אמת, חזבאללה וחמאס מציבים איום חמור על העורף באמצעות ארסנל טילים ורקטות (חלקו מדויק), שיאפשר פגיעה בגיוס כוחות המילואים של צה"ל, שיבוש פעילותו המבצעית ואף השפעה על תהליכי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית. האויב גם שיפר את יכולתו לחדור לשטח ישראל. איום זה יחייב את ישראל לפעול בלוח זמנים קצר כדי להסיר את האיום באמצעות כל הכלים הזמינים לרשותה. הראשון, הזמין והגמיש שבהם הוא חיל האוויר, שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום, ומערכי האש מנגד.

צה"ל מחזיק כיום ביכולות אש ומודיעין מרשימות ויעילות מאוד, הפועלות במשולב, כפי שהומחש בעימותים ובמערכה בין המלחמות (המב"מ). מאמץ האש חיוני, שכן הוא מסוגל לפגוע ולשבש את היכולות האופרטיביות של האויב, עשוי ליטול ממנו נכסים אסטרטגיים ויוצר הרס שירתיע מפני מערכה נוספת שנים קדימה ויחייב אותו להשקיע את משאביו בשיקום הנזקים.

אך ההישג שיביא מאמץ האש במהלך הלחימה עצמה יהיה בהכרח מוגבל. ראשית משום שהאויב הסתגל ולמעשה בנה את בניין כוחו כך שיוכל להוסיף לשגר ולפעול גם נוכח מפעל ייצור והשמדת המטרות המרשים שבנה צה"ל. שנית, משום שלאחר מספר ימי לחימה פוחתות מספר המטרות הזמינות לתקיפה באש. צה"ל יודע להשמיד במהירות את "בנק המטרות" שצבר, ומנגד האויב "מבין מהר את הפרינציפ" ונשמר מחשיפה. אין בכך בכדי לטעון שהמודיעין והאש המדויקת לא יביאו הישגים. לעיתים ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד, כמו, למשל, במבצע "חגורה שחורה" ב־2019. אולם לרוב מתפתח דפוס שמאריך את משך המערכה בשל הקושי להשיג הישגים באמצעות מאמץ האש והרתיעה מהפעלת מאמצים אחרים. החתירה לקיצור משך המערכה ככל שניתן היא שהופכת את התמרון הקרקעי לכלי חיוני, בין אם כמאמץ עיקרי ובין אם כמאמץ נלווה לאש.

המפתח להצלחה טמון בשילוב בין מאמץ האש למאמץ מתמרן, בקצב מבצעים מהיר, שמציב איום של ממש על שרידותו ויכולתו התפקודית של האויב ועשוי לגרום לו להפסיק את המערכה. הסיבה לכך היא שהתמרון, מעצם טבעו, מקיים נוכחות בשטח. אף שהאויב התרגל למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך ללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו, מייצרים תחושת נרדפות ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף. יתרה מכך, לכיבוש שטח, גם זמני, יש משמעות והשפעה תרבותית־פסיכולוגית בעיני אויביה של ישראל. השטח נתפס כבעל ערך היסטורי, תרבותי ודתי. רק תמרון יבשתי יכול לתפוס שטח וליצור בכך לחץ תודעתי על האויב.

סיבה נוספת לחשיבותו של התמרון היא הצורך להיחלץ מ"המבוי הסתום" – מושג שטבעו מפקד זרוע היבשה, אלוף תמיר ידעי, ומפקד מרכז דדו, תא"ל ערן אורטל. שורת המבצעים שניהל צה"ל בשני העשורים האחרונים, כולם בהיגיון הרתעתי וחלקם נמשכו יותר מכפי שביקשה ישראל, קלעו אותה ל"מעגל קסמים" של התנהלות ממבצע הרתעתי־שחיקתי אחד למשנהו, בעוד היעדר נכונותה להפעיל בהם כוחות יבשה מוכר לאויביה ומקנה להם יתרון והגנה.

לכן, על ישראל לפתח דפוס פעולה הכרעתי, שיכלול מאמץ הגנתי יעיל ואשר יימנע מהאויב, כמאמר האלוף הרצי הלוי, לקזז את הישגיה של התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שלו, שיגבו מחירים בנפש. עיקרו מערכה משולבת של אש ותמרון בקצב מהיר, שכן המהירות הכרחית לישראל בשל האיום על העורף. פעולה משולבת תאפשר לצה"ל לפגוע ביעילות בכוחות האויב, לשלול ממנו נכסים חיוניים לדוקטרינת הפעולה שלו (מערכי אש, פיקוד ושליטה וכן מנהרות), ותאפשר להגיע למצב סיום בתנאים חיוביים לישראל ואולי אף לעצב מציאות חדשה, טובה יותר.

הן שלח והן טירה הסכימו כי צה"ל נדרש לבצע רפורמה משמעותית בזרוע היבשה כך שכוחותיה יהיו רלוונטיים, ובעיקר מהירים ועמידים (ממוגנים), שכן אויביה של ישראל ייצרו איום של ממש על שרידות כוחות היבשה המתמרנים בשדה הקרב באמצעות מטענים, טילי נ"ט, ארטילריה ויכולות נוספות.

על צה"ל לחזק את יכולתו להפעיל בזמן קצר כוחות סדיר ומילואים שניתן יהיה לגייס ולהפעיל כצוותי קרב משולבים שיתמרנו במהירות לשטח האויב ויפגעו בכוחם הצבאי של חזבאללה וחמאס. כוחות אלו יידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לפעול בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, לפשוט ולהרוג באויב במגע ישיר. כבר ב־2005 כתב סא"ל אמיר ברעם, יוצא חטיבת הצנחנים (ולימים מפקד פיקוד הצפון), כי הלקח העיקרי מאימון שערכה יחידתו הוא כי "לא ניתן להכריע את חזבאללה ללא מגע קרוב". קביעה זו נכונה גם כיום.

צוותי קרב אלו יוכלו לאתר ולהשמיד את ה"אויב הנעלם", שנמנע ככל יכולתו מעימות ישיר עם הצבא ומתבצר במנהרות ובונקרים, לתמרן במהירות וכמאמר תא"ל אורטל, "להדליק את האור", כלומר לחשוף את האויב, בדגש על מערכות ייצור האש לעורף שברשותו, ו"לכבות את האש", כלומר להשמיד בכוחותיו שלו מערכות אלו ובכך לשלול מהאויב את הרכיב העיקרי שבתפיסת ההפעלה שלו.

הצלחת כוחות אלו תלויה בראש ובראשונה במפקדים איכותיים, יוזמים, נחושים ותחבולנים שיובילו את הלחימה, ועל צה"ל להשקיע בשימורה ובפיתוחה של שדרת מפקדים זו בסדיר ובמילואים.

תמרון שכזה, שבעימות מוגבל יהיה מצומצם בהיקפו (פשיטה), יהיה רלוונטי ולעיתים אף מתחייב בשל הצורך לקצר את משך הלחימה ולצמצם את הירי על העורף. ובמערכה רחבה, כשהתמרון יופעל בסדרי כוחות גדולים וייצור איום באובדן קרקע – שהיא נכס אסטרטגי לעמים ומדינות באשר הם – ובאובדן ריבונות ושרידות, הוא אף עשוי להביא את האויב להסכים לסיום הלחימה.

ההקשר חשוב, ועל התמרון לתרום להשגת היעדים האסטרטגיים של המערכה ומנגד, כל דיון על התמרון, היקפו ולשם מה חייב להתחיל מכך שלצה"ל ישנה יכולת כשירה, נכונה ומיומנת לתמרן ביבשה שאותה הוא יפעיל בהתאם לצורך.

בשעתו אמר הרמטכ"ל גבי אשכנזי שבמערכה הבאה צה"ל חייב "להכריע, להכריע מהר, באופן כזה שבסופו של דבר אף אחד לא ישאל מי ניצח ומי הפסיד". ציווי זה נותר נכון, ולשם כך נדרש מהלך המשלב בין עוצמת אש, מדויקת ככל שניתן, ומסה מתמרנת שפוגעת באויב בשטחו, ומייצרת לחץ שלא יוכל לעמוד בפניו.

לבוא חזקים – הצורך לפעול בצפיפות טקטית | מאת אבי רוזנפלד וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

מבצע "שומר חומות" היה מבצע הרתעתי שהדגים את יכולתו לרשום הישגים מול צבא טרור. שומה עליו לדעת לעשות כן גם ביבשה. מאמר זה מבקש להציע תפיסת מימוש עדכנית של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ברמה הטקטית: הפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

מבוא

במבצע "שומר החומות" (מאי 2021) ניהל צה"ל מערכה מבוססת אש כנגד החמאס ברצועת עזה. היה זה מבצע מוגבל שבמהותו, כפי שהוצג במאמר הרמטכ"ל אביב כוכבי, לא נועד להכריע,אלא ״להפעיל עוצמה צבאית כזאת, שתשלול יכולות רבות מהחמאס ומארגון הג'יהאד האסלאמי ותייצר הרתעה" (שובל, 2021).

בשל טיב ההישג הנדרש במבצעים בעלי אופי הרתעתי, יכולים מבצעים אלו להיות מבוססים באופן מלא או עיקרי על הפעלת אש מנגד, לא פעם בשילוב כוחות מיוחדים. אך גם מבצעים מוגבלים בעלי אופי הרתעתי עשויים לכלול בתוכם רכיב של תמרון יבשתי, שתוכנן מראש, או לחלופין, משום שנדרשת עליית מדרגה בהפעלת הכוח או שנדרשת פעולה שרק כוח יבשתי יכול להשיג כחלק מהיעדים (הרס מנהרות החמאס ההתקפיות ב"צוק איתן", למשל).

לעומת זאת, במבצעים בעלי אופי הכרעתי, הפעלת הכוח היבשתי היא המאמץ העיקרי, שכן כמאמר אלוף (מיל.) יאיר גולן, קצין צנחנים שפיקד ב"חומת מגן" על חטיבת הנח"ל, "לא תהיה הכרעה ללא תמרון אל עבר ריכוזי הסד"כ של האויב. ה-F-16 ייצור את התנאים, אך לא תהיה הכרעה ללא ה-M-16" (גולן, 2015, עמ' 25).

במבצע הכרעתי שכזה, יידרש צה״ל להפעיל כוחות מתמרנים בשטח האויב, במיוחד לאור ירי משמעותי על העורף הישראלי בשילוב הפעלת כוחות אויב פושטים לשטח ישראל, אלה יחייבו מדרגה נוספת של הפעלת כוח. לתמרון שכזה יהיו מספר יעדים אפשריים. הכוח הקרקעי פוגע באויב במגע ישיר, חושף אויב למאמץ האש, מאיים על השרידות השלטונית של האויב, דוחק אותו ומקרין כוח לזירות אחרות. כמו כן, נוכחות של כוח צה"ל בשטח האויב מחייבת אותו להשקיע כוחות במאמץ ההגנה. התמרון הרב־ממדי נועד לשלול את יכולות האויב בהיקף גדול ולהביא בשילובו עם המאמצים הנוספים (הגנה רב־ממדית ומהלומות רב־ממדיות) לפירוק המערכת היריבה.

ולמרות זאת, ניתוח קרבות ואירועים מבצעיים במערכות של צה"ל בשנים האחרונות, הן במבצעים הרתעתיים, והן במבצעים הכרעתיים שכללו הפעלת תמרון יבשתי, הראה כי לא פעם שבה וחזרה התופעה של כישלונות מבצעיים שנובעים מנחיתות טקטית של כוח בנקודת הקצה במפגש מול אויב. אירועים בהם (לדוגמה) צוות קרב גדודי שלם נוכח בשטח אויב (ברצועת עזה או בלבנון), אך מסיבות שונות בנקודה מסוימת בשטח ובזמן ישנו כוח קטן ומבודד שנקלע לקרב ביחסי עוצמה חלשים ביחס לאויב, מה שמביא לנפגעים רבים, צורך בקרבות חילוץ, הפעלת מעטפות אש רחבות ולא מדויקות, לעיתים עד עיכוב משמעותי בביצוע המשימה או ביצועה באופן חלקי בלבד. המשותף למרבית האירועים האלו הוא שלא היה כל צורך מבצעי או דחיפות מיוחדת שהצדיקו פעולה בתנאים חסרים כאלו.

אין מדובר במקרים שבהם האויב בשער, נוסח מתקפת הפתע במלחמת יום הכיפורים, שבהם נדרשו כוחות קטנים וחלשים יחסית למהר לחזית במטרה לבלום את האויב התוקף. אז פעלו כוחות כמו גדוד השריון 77 בפיקוד סא"ל (לימים תא"ל) אביגדור קהלני בתנאי נחיתות קשים. מול מאות הטנקים הסורים פקד קהלני בקור רוח: "תחנות 'שוטר'. בחזית שלנו, בטווח 500 עד 1500 מטרים, נמצאים טנקי אויב רבים. עלו לעמדות, פתחו באש, סוף!" (קהלני, 1976, עמ' 75). גדודו, לצד כוחות נוספים, בלם את הסורים.

אבל הבהילות הזו, שהיא ברורה ומובנת בתנאים שכאלה, לא התקיימה במקרים רבים בהם הפעילו צה"ל וצבאות אחרים כוחות לא מספיקים, אף שהיה בידם די זמן להיערך ולשנע כוחות ואמצעים. הדבר תבע לא פעם מהכוחות הלוחמים גילויי תעוזה, רוח לחימה ומיומנות מקצועית בהיקפים שהשקעה מספקת של אמצעים, כוחות ומשאבים היתה יכולה לחסוך.

אל יובן לא נכון, הקרב הוא זירה כאוטית, שכוללת סכנה, מאמץ, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה־"חיכוך" אותו תיאר ההוגה הפרוסי קרל פון קלאוזביץ – המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות (לאונרד, 1977, עמוד 13־14). חיכוך, כתב קלאוזביץ, "הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (לאונרד, 1977, עמוד 89). כמעט בכל מקרה ידרשו הכוחות להתמודד עם גורמים אלו, אך השקעה נכונה בתכנון, והקצאת משאבים, כוחות ואמצעים תאפשר לכוחות לפגוש באויב מעמדת יתרון.

מאמר זה מבקש לשוב לעקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח ולהציע תפיסת מימוש עדכנית שלהם בכל האמור ברמה הטקטית," באנשים הלוחמים בפועל־ממש במלחמה" (מקדונלד, 1959, עמ' 10), כמאמר צ'רלס מקדונלד בספרו על חוויותיו כמ"פ חי"ר בצבא היבשה האמריקני במלחמת העולם השנייה. תפיסה זו תבוא לידי ביטוי בהפעלת כוחות מרוכזת, מכונסת וחזקה דיו שתוכל לממש ולמצות את היכולות והעוצמות הרב־ממדיות של צה"ל בלחימה.

לכאורה, קיימת סתירה בין הגישה אשר רווחה במקומות מסוימים בצה"ל בחמש־עשרה השנים האחרונות, לפיה יש לייצר מענה מבוזר לאופן הפעולה המבוזר של האויב, שבא לידי ביטוי בפעולה בכוחות קטנים ומפוצלים (אסא ויערי, 2005, עמ' 62), לבין המלצתנו לפעולה טקטית שבקצה כוחות בעלי עדיפות גדולה ביחסי העוצמה ביניהם לבין כוחות האויב. למעשה, אין זה כך שכן גם במידה וישנו צורך מבצעי לפעולה מבוזרת, ניתן וצריך לפעול באופן כזה שגם כוח קטן יחסית יפעל עם מעטפת פיקוד ושליטה, מודיעין, אש, ובעיקר תוך אבטחה והדדיות עם כוחות נוספים אשר לא יאפשרו לאויב עמדת יתרון מקומי מול כוח צה"ל.

בנוסף, העובדה שחיזבאללה וחמאס הפכו לצבאות טרור, בעלי צורה מוחשית, עם מערכת פיקוד ושליטה, מערכים מבוצרים וכוחות ניידים, מייצרת לצה"ל בכלל ולכוחות המתמרנים בפרט, הזדמנות בלתי רגילה לחשוף ולתקוף אותם באופן כזה שיכול להביא לשלילת יכולות אויב נרחבת. פעולה טקטית נכונה מולם היא כזו שתאפשר להביא את עוצמתו של צה"ל ויתרונו בכלל הממדים לכדי נקודת הקצה של המפגש בין הכוח המתמרן לבין כוח האויב – ברחוב, בוואדי, בשטח הסבוך – בכל מקום בו נדרש לפעול.

על הצפיפות הטקטית

שגיאות טקטיות המובילות לנחיתות מבצעית מול אויב בשטח אינן תופעה חדשה בהיסטוריה הצבאית או הצה"לית, אולם ניכר שבכל זאת גורם מהותי השתנה באתגרי צה"ל מול צבאות הטרור במעגל הראשון. בעוד שבעידן "המלחמות הגדולות" מול צבאות ערב פעל צה״ל בנחיתות סד"כ משמעותית ("מעטים מול רבים"), הרי שכיום במעגל הראשון ישנם יחסי עוצמה עדיפים משמעותית לכוחותינו ביחס לצבאות הטרור ("רבים מול מעטים"). היפוך המצב הזה עדיין לא בא לידי ביטוי באופן בו כוחותינו נלחמים.

אחד מעקרונות המלחמה של צה"ל, כמו גם צבאות נוספים, הוא עקרון ריכוז המאמץ: "ריכוז המאמץ נועד להשיג עדיפות בעוצמה על האויב במקום ובזמן שנקבעו מראש, ולו גם עדיפות זמנית. ריכוז המאמץ יכוון בדרך כלל אל נקודות התורפה של האויב, אם הבחנו בהן מבעוד מועד או אם יצרנו אותן. ריכוז מאמץ הוא מיקוד של תוצאי מכלול המאמצים: מאמץ התמרון, מאמץ האש ומאמץ המודיעין ותמיכה מתמשכת של מאמץ המנהלה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ועוד נכתב כי את היכולות שישולבו במאמץ (תמרון, אש, איסוף, סיוע ועוד) יש לאזן בהתאם למשאבים הקיימים. "איזון אין פירושו שוויון כמותי; אפשר ליצור איזון על־ידי תוספת אש במקום גורמי תמרון חסרים, ולהיפך" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 25). ריכוז מאמץ "אין פירושו רק ריכוז פיזי של הכוחות והאמצעים בגזרה ובשטח הנתונים, אלא ריכוז תוצאי פעולות כל הכוחות והאמצעים, במסגרת מתואמת אחת, להשגת התכלית במקום ובזמן שנקבעו לפי המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 26).

לרוב, ימומש עקרון זה לצד עקרון מלחמה נוסף, עקרון מיצוי הכוח, שעניינו "להפיק את המירב מהכוחות, מהאמצעים ומהקרקע, על מנת לבצע את המשימה" (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29). עקרון זה קובע כי יש לבצע תכנון נכון, המנצל היטב את חוזקות כוחותינו וחולשות האויב, לשלב באופן מושכל בין התמרון לאש, לנצל נכון את הקרקע, ולמצות את אמצעי הלחימה העומדים לרשות הכוחות ולהתאים אותם למשימה לפי תכונותיהם (עקרונות המלחמה, 2007, עמ' 29).

והנה, במקרים רבים הכוחות המתמרנים פועלים כאילו הם עדיין ה"מעטים" – בין שהדבר נובע מתחושת דחיפות שאינה מחויבת, ובין שנובע מאתוס (בעל ערך כשלעצמו) של "עמידה ב־'ש'", שלעיתים אינו משרת את המטרה או ההישגים המבצעיים הנדרשים ביחס לקרב או למערכה. במקרים רבים אנו רואים כוח מתמרן שפועל בתנאים מבצעיים לא מספקים (למשל ללא מיצוי המודיעין והאש לפני שלב ההסתערות, או כניסה לשטחים בנויים ללא המתנה להגעת מרכיבי שריון והנדסה) גם כאשר אין צורך אמיתי המחייב פעולה חסרה כזו. כשנמנעו מלעשות כן, מאילוצים שונים, התוצאה היתה, לא פעם, "קרב גבורה", כלומר אירוע רצוף תקלות וליקויים בתכנית המבצעית, במוכנות הכוח למשימה ובמיומנות המקצועית, אשר חייבו מפקדים ולוחמים לפרוץ קדימה, ובאומץ לבם ויכולתם למנוע את קריסת המערכות ולהשלים את המשימה (שלח, 2003, עמ' 96).

מדוע זה קורה לנו? ראשית, הדבר נובע לא פעם מתחושת דחיפות, לפיה אם לא תתבצע פעולה כעת, "כשהברזל חם", לא יינתן אישור לפעולה בהמשך. פעולות אלו נעשות גם בשל הנחת העבודה שהן יהוו "רגל בדלת" וכשהכוחות יהיו בעיצומה של הפעולה או לאחר שתצליח יתקבל אישור להכניס כוחות נוספים או לנצל הצלחה. שנית, הדבר נובע מהאתוס הצבאי ההתקפי, דבר חיובי כשלעצמו, וכן מתוך חשש המפקדים להיתפס כמי שלא חתרו למגע מהיר עם האויב. שלישית, לעיתים פעולה מהירה, גם על חשבון המתנה לצבירת כוח נוסף או תקיפות מקדימות מן האוויר, פירושה פעולה כנגד אויב חלש יותר שטרם הספיק להתאושש או להיערך טוב יותר. רביעית, היעדרה של נקודה ארכימדית ברורה שבה מחליטים לעלות מדרגה בעוצמת הפעלת הכוח, בין שלמטרות הרתעה או הכרעה. גם כאן כמובן שאין ״תשובת בית־ספר״, והתמרון ההתקפי יוטל למערכה, כאשר היעדים שיוטלו עליו יהיו כאלה שלא ניתן להשיגם באש מנגד. אולם לא פעם, כפי שאירע בראשית מלחמת לבנון השנייה, היעדר ההבנה שמדובר בהמשך פעולה בדפוס פעולה של עימות מוגבל בשעה שהמציאות המבצעית בפועל היא של מלחמה, מקשה על הפעלת כוחות בהיקף ובעוצמה נדרשת ומביאה לפעולה מהוססת ולא קוהרנטית.

לכל אלו נוספת ההיסטוריה של צה"ל, שנבנה והופעל בהצלחה כצבא תעשייתי כנגד צבאות תעשייתיים, לא פעם בתנאים של מעטים מול רבים (גם אם בלחימה עצמה יצר צה"ל עדיפות מקומית). אך האויב השתנה. במעגל הראשון נדרשת ישראל להתמודד עם צבאות הטרור, כהגדרת הרמטכ"ל, חזבאללה וחמאס (כוכבי, 25 בדצמבר 2019), המיישמים הלכה למעשה תפיסה שניתן לכנות בשם "שדה הקרב הריק", ופועלים בכוחות קטנים שנטמעים באוכלוסייה האזרחית, מסתתרים מתחת לאדמה, נמנעים ככל שניתן מלחימה במגע ישיר ומפעילים אמצעי אש מרחוק (שלח, 2015, עמ' 123).

הצפיפות כביטוי לתפיסת הניצחון ברמה הטקטית

הצורך ב"הפרש שערים" משמעותי לטובת כוחותינו בא לידי ביטוי בתפיסת הניצחון של צה"ל כחלק מההבנה שהתוצאה המערכתית תיקבע בין היתר בהיקף שלילת יכולות משמעותית של האויב (בדגש על פגיעה בפעילים), למול היקף נפגעים נמוך יחסית לכוחותינו (וכל זאת בזמן קצר יחסית). הביטוי האופרטיבי לנושא זה צריך להיות בקביעת הישגים מבצעיים ויעדי תמרון המאפשרים התקדמות מאובטחת ופעולה חזקה ביעד, בתנאים מבצעיים המאפשרים להביא לידי ביטוי את עוצמתו הרב־ממדית של צה"ל בשלבי הלחימה השונים.

לכך, בין היתר, מכוונת תפיסת התמרון הרב־ממדי "בחכמ"ה" (ביסוס, חשיפה, כינוס, מהלומות, הסתערות), ולכך ככלל מכוונות התכניות האופרטיביות העיקריות של צה"ל למעגל הראשון. לעומת הרובד האסטרטגי והאופרטיבי, ניכר שברובד הטקטי נשארנו במקום. אנו מאמנים את הכוחות להילחם "מהר", להגיע בזמן ליעד (הגיאוגרפי) שנקבע להם כמעט בכל מחיר, גם אם במקרים רבים האויב זז והיעד כבר אינו רלוונטי (מובן שלעולם יהיו גם מקרים בהם לקרקע ולהתייצבות בזמן מסוים חשיבות בפני עצמה). למעשה, ביחס למצב הדברים האמור ביחסי העוצמה בין צה"ל לבין צבאות הטרור במעגל הראשון, ביכולתנו לכוון ליעד של קרוב לאפס כוחות חלשים ומבודדים (בשדה הקרב אין 100% אף פעם).

במצב שכזה, גם כאשר יעלה בידי האויב להפתיע את כוחותינו בשטח, יהיו להם הכלים והתנאים להגיב מהר, חזק, ותוך הימנעות מ"הכרעה מקומית", שתאפשר לאויב לקחת לוחמים בשבי וכדו'. הביטוי הטקטי צריך להיות פעולה בתבניות מאובטחות בקצה תוך הדדיות רצופה בין כוחות בכל נקודה אפשרית, זאת תוך קביעת תנאים מבצעיים מחייבים למעבר בין שלבים, בוודאי לשלבי ההתקדמות וההסתערות על היעד. אבטחה ועוצמה אלו יצמצמו את תופעת החיכוך ויביאו בסופו של דבר למהירות טקטית ואופרטיבית גבוהה יותר לאור צמצום אירועי קיצון שמביאים לעיכובים משמעותיים.

אנו מציעים לכנות סוג פעולה טקטית כזו כ"צפיפות טקטית". בשונה מצפיפות מיקרו־טקטית (צרור/רימון אחד פוגע בכל המחלקה, ריכוזי כוחות הנפגעים מתמ"ס או נ"ט וכו') הרי שצפיפות טקטית משמעותה שאין כוח מבודד וחלש, לעולם יהיה כוח סמוך אליו הנמצא (ככלל) בקשר עין ובטווח הגעה קצר ממנו, שימנע כניסה למצבים הלא־רצויים שתוארו כאן לצד מעטפת אש ופינוי מספקת. הצפיפות הטקטית היא למעשה מימוש והתאמה של עקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי הכוח לאתגרים שניצבים כיום בפני צה"ל בשדה הקרב.

התפיסה המוצעת כאן נועדה בעיקר לצורת הקרב התקפה. מה גם שבטרם כניסת הכוחות המסתערים לסמטה או לשטח סבוך ומבוצר יש למצות את מאמץ החשיפה של האויב ותקיפתו באש מנגד. מלבד הסיבה התועלתית לכך (הכוחות יפגשו ביעד פחות אויב והמשימה תבוצע מהר יותר) הרי שהדבר נובע גם מתוקף הציווי המוסרי שמוטל על המפקדים לייצר לאנשיהם תנאים מיטביים להצליח במשימתם ולהבטיח את שלומם ככל שניתן.

כמו כן, יודגש כי המלצתנו לפעול בצפיפות טקטית נוגעת, כשמה כן היא, לדרג הטקטי. שכן, בעוד שהדרגים הטקטיים נדרשים להסתער על היעד לאחר שנערכו כראוי, צברו די כוחות ומיצו את מאמץ החשיפה והתקיפה, הרי שעל הדרג האופרטיבי לנהל מבצעים דינמיים ולשמר את המומנטום המערכתי, הן במטרה להביא במהירות לשבירת האויב כתוצאה מאי־יכולתו להתאושש ולהסתגל (הכרעתו כמערכת) והן על־מנת להסיר במהירות את האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף. היה כבר מי שהמליץ לכלול את עיקרון המהירות בעקרונות המלחמה של צה"ל (שמשי, 2011, עמ' 213) והציווי בדבר קיצור משך המערכה, כך שתסתיים בתנאים הרצויים לישראל, ראוי שיעמוד לנגד עיניו של צה"ל. ייתכן שיתקיים לעיתים מתח בין הצורך לפעול מהר ברמה האופרטיבית, לבין הצורך לפעול חזק ובאופן שממקסם את האפקטיביות ברמה הטקטית בקצה, אך אמנות המלחמה מחייבת לדעת לאזן בין הקצוות, מה גם שפעולה טקטית מהירה אך חלשה מדי בקצה עלולה להביא לאירועים מבצעיים שליליים לכוחותינו (ריבוי נפגעים, נעדרים, כניסה למארבים וכיו"ב – אלו יביאו לעיכוב ולעצירת המומנטום).

אין להבין מכך שתמיד ניתן להמתין למשאבים נוספים. מה גם שהקביעה שלכוח יש די מודיעין, אמצעים, כוח אדם וסיוע היא לא פעם שרירותית במהותה. אלוף (מיל.) משה קפלינסקי, יוצא חטיבת גולני וסגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, אמר בשעתו כי בימי האינתיפאדה השנייה ניתן היה לשאול שאלות על קידוש המשימה אל מול התנאים האופטימליים, ובהיעדר די משאבים ומודיעין, ובתנאי שאין מדובר ביעד ערכי מאוד ("פצצה מתקתקת") ניתן היה לדחות את המשימה עד שאלו יתמלאו. התפיסה הזו אינה תקפה במלחמה, קבע, "כשאתה עוצר התקפה אוגדתית ואומר יש ערפל. לא עובד. לא עובד" (קפלינסקי, 2016).

דבקות במשימה לאור המטרה, הוא העיקרון הראשון בעקרונות המלחמה של צה"ל. ובמלחמה, בסופו של דבר, צריכים אנו לפעול עם המשאבים שישנם, אך אז נדרש המפקד להבהיר לרמה הממונה מה ביכולתו לבצע עם הכוח שבידו כך שמחד יוכל לבצע לפחות חלק מהמשימה (בדגש על תפיסת חלק מהשטח) ועדיין לשמר בקצה, בחיכוך עם האויב, כוח צפוף טקטית שיכול להתגבר על כל איום.

מקרי מבחן

במטרה להמחיש את הבעיה יוצגו לעיל שני צמדי קרבות, בהם יתואר קרב בו לא מומש עיקרון הצפיפות הטקטית, ולעומתו קרב בו פעלו הכוחות לאור עיקרון זה. אף שכל קרב הוא אירוע ייחודי, ניתן למצוא מאפיינים דומים דיו בין הקרבות בכדי להשוות ולהפיק לקחים מהם. חשוב לציין, כי אין בדברים האמורים ביקורת על מי שנדרשו לאתגר בשעת מלחמה. אלו עשו כמיטב יכולתם, פגעו באויב וחתרו למגע. מנגד, ודאי ניתן ללמוד מהשגיאות שנעשו בכדי להיות טובים ומשוכללים יותר בפעם הבאה.

דוגמה מובהקת היא הקרב של עוצבת עידן בג'נין, אשר במסגרתו הוטל על "עוצבת השרון", חטיבת חי"ר במילואים, לכבוש את מחנה הפליטים בעיר. בפועל, הכוח שהוקצה למשימה היה חסר את המיומנות המקצועית והעוצמה הדרושים בכדי לעמוד במשימה.

במהלך הקרב לכיבוש מחנה הפליטים בעיר נקלע כוח רגלי למארב מחבלים בסמטה במחנה. הכוח, שהיה נתון במצב נחיתות מול מחבלים חמושים שהיו ביתרון מולו והצליחו לכתר אותו (סגל־עז־כאריאל, 2006, עמ' 60־63). זמן רב נדרש לקרב חילוץ ארוך שכלל הפעלת כוחות עתודה (בין היתר מחטיבת גולני, מחטיבת הנח"ל ומשייטת 13) עד שעלה בידי הכוחות לסגור את האירוע המבצעי הזה (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 256־260), שהפך על רקע היקף הנפגעים לכוחותינו לאירוע מכונן בעל השפעה שחרגה הרבה מעבר לרמה הטקטית. האירוע פגע בהישגי מבצע "חומת מגן" כולו ויצר בקרב מפקדי הצבא הסדיר דימוי (שגוי!) לפיו חלק מיחידות המילואים הן "צבא סוג ב'" (שלח ולימור, 2007, עמ' 320־321).

במבט ביקורתי עלינו לשאול האם אופן פעולת הכוחות בקצה בקרב זה היתה חזקה מספיק, צפופה מספיק, האם התקיימה הדדיות רציפה בין כוחות, כזו שקיומה היה אמור לאפשר תגובה מהירה של הכוחות בשטח להפתעה הראשונית וסגירה מהירה יותר של האירוע. גם בשטח צפוף שמייצר אתגרים מבצעיים, מקשה על תנועה בכוחות גדולים ועל התמצאות ושפה משותפת בין הכוחות, ניתן ונכון לפעול בצפיפות טקטית, בפעולה איטית מאובטחת תוך שמירה על הדדיות בכל השלבים.

בשונה מהקרב בג'נין עומד הקרב בשכם שהתרחש גם הוא במבצע "חומת מגן". המטה הכללי חשש אז מהלחימה הצפויה בעיר שכם, בדגש על הקסבה: הרובע העתיק, הצפוף והמרכזי בעיר שבו נערכו פעילי טרור רבים של הפת"ח והחמאס. כיבוש שכם נחשב לאתגר קשה, והמודיעין העריך כי בעיר ישנם מאות חמושים. משימת כיבוש העיר הוטלה על אוגדת יהודה ושומרון שלה הוקצה לטובת המשימה "כוח גדול ומקצועי: שתי חטיבות חי"ר סדירות, הצנחנים וגולני ולצידן חטיבת שריון במילואים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 251). בתדריכים שקיימו המפקדים לחיילים הם הדגישו את חשיבות הדבקות במשימה. מפקד גדוד הצנחנים 890 סא"ל אמיר ברעם, אמר לחייליו כי עליהם לפעול לא "מתוך רגשי נקמנות, אלא כאנשי מקצוע. אני רוצה כמה שיותר מחבלים עם כדור בין העיניים, אבל מי שמרים ידיים או נמצא ליד נשים וילדים אסור לפגוע בו" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252).

הכוחות תקפו את הקסבה מכמה כיוונים בשתי גישות שונות. חטיבת גולני, בפיקוד אל"מ משה "צ'יקו" תמיר, הפעילה כוח רב תוך שהיא נסמכת על יכולתה לנוע באופן ממוגן על גבי נגמ"שים מסוג "אכזרית". הדבר הביא לנסיגת רבים מהפעילים החמושים הפלסטינים לחלקה המערבי של הקסבה, שכיבושו הוטל על חטיבת הצנחנים, עליה פיקד אל"מ אביב כוכבי. "כאן בחרו הצנחנים בשיטת תנועה מתוחכמת, כשכוחות משנה קטנים מתקדמים בעת ובעונה אחת, תופסים בתים בקסבה ויוצרים בלבול אצל החמושים באשר לתמונת המצב האמיתית בלחימה. לעיתים קרובות, פתחו חוליות פלסטיניות בירי על כוח ישראלי, מבלי לדעת שבכך הן חושפות עצמן לפגיעת צלפים מכיוון אחר. אף שהמבצע לכיבוש שכם ארך שבוע, נמשכה הלחימה בקסבה פחות מארבעה ימים. במהלכה הרגו הצנחנים כשבעים פעילים" (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 252). לכוחות צה"ל היו מספר פצועים והרוג אחד. ניכר כי לאוגדה הוקצו די כוחות בכדי להכריע את האויב ולנצח בקרב (הראל ויששכרוף, 2004, עמ' 253), ובכלל זה סיוע אווירי של מסוקי קרב (כוכבי, 2002).

כפי שניתן לראות בדוגמת הקרב בשכם, עקרון הפעולה בצפיפות טקטית אינו מחייב כלל וכלל פעולה שבלונית נעדרת תחבולה, כזו שבה כוחותינו מגיעים רק מכיוון אחד. ההיפך הוא הנכון – ניתן לפעול ממספר כיוונים, באופן תחבולני ומפתיע, כפי שנעשה במקרה המתואר, ובתנאי שהכוחות בקצה לא יהיו חלשים ומבודדים בנקודת המפגש עם האויב.

מקרה בוחן נוסף הוא קרב בינת־ג'בל ממלחמת לבנון השנייה. במהלך המלחמה הוטל על עוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל גל הירש, לתפוס שטחים השולטים על העיירה בינת־ג'בל, כאשר בעיירה עצמה ובכפר הסמוך עיינתא היו ערוכים כ־100־150 פעילי חזבאללה, ובהם כ־40 מאנשי הכוח המיוחד של הארגון, וכן לפשוט על העיירה במטרה לפגוע בפעילים ובאמצעי לחימה. תחת האוגדה פעלו חטיבת גולני בפיקוד אל"מ תמיר ידעי, חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חגי מרדכי וחטיבת השריון 7 בפיקוד אל"מ אמנון אשל.

ביום הראשון לפעולה (23 ליולי 2006) נפצעו 14 לוחמים מגדס"ר (גדוד סיור) של גולני לאחר שזוהו בטעות כפעילי חזבאללה והותקפו בידי כלי טיס של חיל האוויר. במהלך חילוצם נפגעו שני טנקים מחטיבה 401, ונהרגו שני חיילים ונפצעו מספר חיילים ובהם מג"ד שריון. במקביל הרג כוח מגדוד 51, עליו פיקד סא"ל יניב עשור, שלושה פעילי חזבאללה בשתי היתקלויות מטווח קרוב (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 252־253).

בבוקר ה־26 לחודש החליט מג"ד 51 לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה. הגדוד נע בשני כוחות משנה: המג"ד נע עם פלוגה א' ממזרח, וסגנו נע עם פלוגה ג' ממערב. הפלוגה המסייעת נעה מעט מאחור, בחיפוי. פעילי החזבאללה שמעו את ניסיונות הפריצה של כוח הסמג"ד לאחד הבתים והחלו חילופי אש מטווח קרוב. סמוך לבית היה מטע זיתים, שהפך לשטח הריגה. מ"מ וחייליו נתקלו שם בפעילי חזבאללה ונפגעו. הסמג"ד הסתער לחלצם ונפצע, ובהמשך נהרג כשקפץ על רימון והציל את חיי הפצועים הסמוכים אליו. לאחר כרבע שעה מתחילת הקרב נהרגו חמישה לוחמים, בהם הסמג"ד והמ"מ, ושניים נוספים נפצעו אנושות.

שני קצינים בכוח הסמג"ד, מ"פ ג' ומ"פ לשעבר ביחידת אגוז שהצטרף לגדוד (ותפס בהמשך פיקוד על פלוגה ג' לאחר שמפקדה נפצע), ועמם מספר לוחמים, הצליחו לבסוף לפגוע בפעילי החזבאללה ולחלץ את הפצועים והגופות מן המטע לתוך הבתים. במקביל שלח המג"ד כוח קטן בפיקוד הקמב"ץ לסיוע, אשר תפס בית והכווין ממנו כלי טיס של חיל האוויר לפגיעה במקורות הירי (שטבון, 2016, עמ' 160). גדס"ר גולני הוזעק לסייע בחילוץ, שארך מספר שעות. כמעט עשר שעות לאחר שהחל הקרב, חולצו במסוק אחרוני הפצועים (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 254־256). שמונה הרוגים וכ־25 פצועים ספג הגדוד בקרב.

גדוד 51 לא נפל למארב ושני הצדדים הופתעו בה במידה ולחמו בנחישות. פעילי החזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים, "אבל תנאי ההיתקלות שללו מצה"ל את השימוש ברוב יתרונותיו הטכנולוגיים והפכו את העימות לקרב של רובאים, בשיניים ובציפורניים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 257). יתרה מכך, "כשגולני והצנחנים פעלו בשיטה של "אלמנות קש" (מארבים בבתים), כל יחידה נלחמה כמעט לבדה. כשגדוד 51 נקלע למצוקה במזרח בינת־ג'בל, הצנחנים במערב לא היו אפקטיביים בסיוע. הטנקים של חטיבה 7 אפילו לא התקרבו לשטח הבנוי ושום ציר לא נפתח כדי לאפשר תנועת כלי רכב משוריינים" (הראל ויששכרוף, 2008, עמ' 259).

למעשה, בקרב זה פעל הגדוד לבדו בדפוס פעולה שנכון ומתאים לבט"ש (בעיקר באיו"ש) ולא למלחמה, ללא אש משמעותית מקדימה, ללא כוחות שריון והנדסה צמודים לכוחות החי"ר וללא הדדיות מספקת בין הכוחות. הדבר הוביל לכך שבפעולה בקצה נוצרה נקודת חולשה שבה נוצר מעין "קרב הוגן" שבמסגרתו, בנקודת המפגש עם האויב, הגיע הגדוד ביחסי עוצמה יחסית חלשים. המבחן של הצפיפות הטקטית הוא כאמור בקצה, בנקודת המפגש עם האויב. שם עוצמת הכוח הצה"לי נבחנת.

לעומת מבצע "קורי פלדה 2" (הקרב על בינת'־ג'בל) ראוי לבחון את מבצע "שינוי כיוון 10" (7 באוגוסט 2006). על עוצבת הגליל בפיקוד תא"ל גל הירש, יוצא סיירת צנחנים, הוטל לכבוש את העיירה בינת־ג'בל כמעט עם אותם כוחות, כאשר הפעם נוספו לשלוש החטיבות הסדירות, גולני, צנחנים ו־7, גם חטיבת השריון מילואים "מרכבות הפלדה", בפיקוד אל"מ מאיר פינקל, וכן אגד ארטילרי בפיקוד אל"מ אמנון מאיר.

על־פי התכנית, חטיבת הצנחנים תתקוף את העיר מעורפה ממערב למזרח, ואילו חטיבת גולני תתקוף ממזרח למערב. כוחות השריון, הן מחטיבה 7 והן מחטיבת "מרכבות הפלדה" יישארו בעמדותיהם ברכסי מרון א־ראס וירון, השולטות על המרחב. על חטיבת "מרכבות הפלדה" הוטל גם לפרוץ ציר רק"מ אל פאתי בינת־ג'בל, בקרבת רכס השלעבון, "על מנת להביא טנקים לעמדות אש במרחב שבו פועלת חטיבת הצנחנים – מקום לא צפוי להגעת שריון ודרך לא שגרתית. כך יותקף המרחב מכל עבריו באש טנקים ובפעולת רגלים אל שטחי המפתח. מרכז האש עם האגד הארטילרי, בשיתוף עם כוחות אוויריים, יפעיל את מהלומת האש" (הירש, 2009, עמ' 354).

הקרב, כתב הירש, התנהל על־פי התכנית. טרם הלחימה של כוחות היבשה הקפיד מפקד האוגדה למצות ככל שניתן את מאמצי האש, האיסוף והמודיעין במטרה לפגוע באויב, וגם זה ביטוי לתפיסת הצפיפות הטקטית, שגורסת שיש לייצר לפעולות כוחות היבשה תנאים מבצעיים טובים ככל שניתן. "העיר מותקפת בעוצמה רבה, האגד הארטילרי שלנו הולם במעוזי המחבלים ובשמורות הטבע המקיפות את השטחים הבנויים, מטוסי קרב תוקפים מטרות, מטס אחר מטס, סוגים שונים של אש ניתכים על יעדים במרחב כהכנה לפעולה הרגלית בשטח הבנוי. בחסות האש הזו מתקדמים כעת משני עברי צומת צף אל־הווא כוחות 'גולני' והצנחנים, על פי התוכנית" (הירש, 2009, עמ' 356).

במהלך הלחימה נתקלו הצנחנים בהתנגדות עיקשת סמוך לצומת ושלושה לוחמים נהרגו. "תחת האש הכבדה מסייעת חטיבת 'גולני' לחטיבת הצנחנים בקרב המתנהל. חיפויים הדדיים מתואמים וכוח טנקים הכפוף ל'גולני' נשלח על ידי תמיר לסייע לחגי" (הירש, 2009, עמ' 361). ההתקדמות המתואמת של הכוחות לתפיסת שטח המפתח, צומת צף אל־הווא, יצרה לחץ על פעילי החזבאללה במרחב הצומת. "גדס"ר הצנחנים, בפיקודו של נמרוד, ממשיך לפעול מכיוון אחד, גדוד 890 פועל מן השטח השולט על הצומת מעברו האחר, במרחב עיינתא פועלת חטיבת 'גולני'" (הירש, 2009, עמ' 361). בשלב זה, לתפיסת מפקד האוגדה, פעילי חזבאללה במרחב הוכרעו, ואלו שלא נהרגו נסוגו.

יש לציין כי במהלך הקרב אירעו לא מעט אירועי ירי דו־צדדי (דו"צ) של כוחותינו, ובכלל זה אירועי דו"צ שגרמו לנפגעים הן בחטיבת הצנחנים והן בין כוחות חטיבת השריון 7 וכוחות גולני (אלרון, 2008, עמ' 453).

הקרב, כמו קרב שכם, הוא דוגמה נוספת לאופן שבו הצפיפות הטקטית סייעה להצלחת צה"ל, שכן הומחש בו כיצד הצבא יישם עדיפות מקומית על אויב. במלחמה יקרה הכל – תהיה עקת הקרב, יהיו עייפות, קרקע מאתגרת ועוד. מה גם שצה"ל לא נלחם במעמד צד אחד. במלחמה, כמאמר הגנרל פאנפילוב, "קיים אויב, והוא לא תמיד עושה מה שרצוי לך" (בק, 2001, עמ' 136). אולם הצפיפות הטקטית, מציבה בלחימה כוח חזק דיו בשביל לצאת מכל תסבוכת, ויתרה מכך, אין הכוחות פועלים לבדם בחלל ריק. היכן שנדרש מיושם עיקרון ההדדיות (כפי שכוחות גולני סייעו לצנחנים ב"שינוי כיוון 10"), שמאפשר להתגבר על טעויות מקצועיות, פערי כשירות, וכן על מהלכי האויב.

לקחים למערכה הבאה

אמנם מבצע "שומר החומות" היה מבצע הרתעתי בו הפעיל צה"ל רק חלק קטן מיכולתו ועוצמתו, אך הכוח שהופעל הדגים היטב את היכולת של צה"ל לרשום הישגים מול צבא טרור כאשר הוא מרכז מאמץ ומביא לידי ביטוי את עדיפותו ביחס לאויב.

במערכה הבאה, לצד מאמץ אש מדויקת מוכוונת מודיעין ומאמץ הגנתי יעיל מאוד, שיימנע מן האויב לקזז את הישגי התקפת צה"ל באמצעות מהלכים התקפיים שיגבו מחירים בנפש (הלוי, 2020, עמ' 254), עשוי צה"ל להידרש למאמץ מתמרן. אין הכוונה בהכרח לתמרון כבד ועתיר סדרי כוחות. התיאורטיקן הצבאי ויליאם לינד כתב עבור חיל הנחתים האמריקני את המסמך "לוחמת תמרון", לאור לקחי הלחימה בווייטנאם. במסמך המליץ על שינוי היחסים בין אש לתנועה, כך שהאש תשמש ליצירת שורה של מצבים לא צפויים ומסוכנים לאויב. לינד המליץ למפקדים להפעיל את האש כך "שתסייע לכם לתמרון – דכאו את האויב תוך תנועה סביבו או דרכו. השתמשו באש בין־זרועית והשתמשו ביותר מסוג אחד של סיוע אש במהלך התקיפה כדי להכות את האויב פיזיקלית ופסיכולוגית כאחד" (גרייצר, 2015, עמ' 71).

למבצעים שכאלה נדרש מהלך מתמרן אחר, שישלב בין כוחות שיפשטו על יעדי אויב במערכה מוגבלת, ובין מספר קטן של צוותי־קרב חטיבתיים, גמישים, מהירים, קטלניים בלחימה במגע ישיר ומרושתים היטב בכדי לרתום מודיעין ואש מן התווך, כדי ליצור תחושת נרדפות בקרב האויב, שמאמץ האש מתקשה לייצר, ולפגוע בו ביעילות גבוהה יותר (גולן ופרל פינקל, 2021, עמ' 15).

בכל נקודת זמן נדרש מפקד לבצע הערכת מצב ביחס למשימה לאור המטרה, ולא פעם המשימה דווקא מאפשרת לממש את יחסי העוצמה שיש בין צה"ל לאויביו. כאמור, קיימים מקרים בהם ישנה בהילות נוסח מלחמת יום הכיפורים, במיוחד נוכח האיום החמור שמציבים צבאות הטרור על העורף (שהמחשה לו, גם אם בזעיר אנפין, במבצע "שומר החומות"). אך בעוד שמהדרג האופרטיבי נדרש לפעול במהירות כדי להסיר את האיום על העורף וליצור ולשמר את תנופת ההתקפה, הרי שמהרמה הטקטית נדרש להקפיד לפעול באופן החזק ביותר האפשרי (ולא האובייקטיבי). שכן, לא פעם ניתן להשקיע עוד כוחות ומשאבים במשימה, בכדי שבסופו של יום, בקצה, האויב יפגוש כוח עדיף של צה"ל. שהרי המטרה, כמאמר הרמטכ"ל כוכבי, היא להביא אקדח לקרב הסכינים ולא לנהל קרב הוגן.

ח"כ לשעבר עפר שלח כתב כי כאשר יפגוש האויב במלוא עוצמתו של צה"ל, כפי שבאה לידי ביטוי בתמרון יבשתי ולא רק באש מנגד, הרי ש"הנוכחות הפיסית בשטח, תחושת האיום והנרדפות בכל מקום והסכנה לשרידותם של המערכים החשובים ביותר שלו, עשויים ליצור אצל האויב תחושה של עימות עם כוח חזק בהרבה, להפחית את רצונו להילחם ולהחדיר לתודעתו את ההכרה שדרך המאבק המזויין מול ישראל תביא איתה הרס ואף איום קיומי" (שלח, 2021). אך כדי לממש תמרון שכזה נדרשת פעולה בצפיפות טקטית.

היערכות להפעלת כוח מתמרן בצפיפות טקטית, שתציב מול האויב כוחות יבשה חזקים בהיקפם, בציודם ובחימושם, בכמות ניכרת, תצמצם את האיומים שמולם ניצב הכוח המתמרן ותהפוך את התמרון, בין שיעשה במתכונת של פשיטה, במבצעי הרתעה, או כיבוש במבצעי הכרעה, לחלופה ריאלית, שמחיריה לא גבוהים באופן יחסי. חשוב להדגיש כי התמרון חייב להיעשות בכוחות חזקים מאד שלהם עדיפות מוחלטת על האויב בעוצמה, כמות ואיכות. הגנרל ויליאם דה־פוי, שפיקד במלחמת וייטנאם על דיוויזיית חי"ר, אמר בפרפרזה על קביעתו הידועה של הגנרל נתן בדפורד פורסט, כי הניצחון ״מגיע לצד המצליח לרכז את כוחותיו במקום הקריטי וברגע הקריטי בשדה הקרב״ (מקליר, 1993, עמ' 180).

כוחות היבשה שיופעלו יידרשו בראש ובראשונה, כפי שניסח זאת אלוף פיקוד צפון, אמיר ברעם, לנצח בקרב הראשון (ברעם ופרל פינקל, 2021, עמ' 11). הסיבה לציווי זה נובעת הן בשל הצורך למנוע כל הישג מהאויב והן משום שהדבר יהווה מהלומה תודעתית על האויב, ויקנה לכוחות צה"ל הצלחה (שאותה ניתן לנצל) ותחושת הצלחה שתורמת משמעותית לביטחון העצמי ותחושת המסוגלות של הכוחות. כל אלו תורמים לפריצת המחסום התודעתי שקיים במוחם של הלוחמים והמפקדים בנוגע למלחמה והפעולה מעבר לגדר. יתרה מכך, "אם אתה מפסיד את הקרב פנים אל פנים", הסביר בשעתו אלוף פיקוד הדרום, דורון אלמוג, את הכלל שעמד לנגד עיניו כבר כמג"ד גדס"ר צנחנים במלחמת לבנון הראשונה, "כל היתר נעשה לא רלוונטי" (מקרגור, 2007, עמ' 287).

תפיסת ההפעלה לניצחון נועדה, כתב הרמטכ"ל, לייצר "יכולת הכרעה ברורה במערכה, המציגה משוואה משופרת של 'הישג־זמן־מחיר'" (כוכבי, 2021, עמ' 8). אחד הביטויים הטקטיים של התפיסה הוא עיקרון הצפיפות הטקטית שמאפשר לכוחות היבשה לממש משוואה זו של הישג גבוה בזמן קצר ובמחיר קטן ככל שניתן.

בכל האמור במשתנה הזמן במשוואה, הרי שלכאורה ניתן להניח שמשך הזמן הנדרש כדי לכנס את כלל סד"כ הכוחות הדרושים לביצוע מיטבי של פעולה וכדי למצות מאמצים שונים (בהם אש ומודיעין) בטרם לחימת הכוחות במגע ישיר כנגד האויב, מאריך את משכו של העימות. זוהי תפיסה שגויה. כשם שבטרם יציאה לריצה מוטב להקדיש זמן בנעילת נכונה של הנעליים וקשירה הדוקה של השרוכים, כדי למנוע נפילות, פציעות ועיכובים במהלכה, כך מוטב להקדיש זמן (במידת האפשר כמובן) לרכז ולכנס נכון את הכוח בטרם פעולה. שאם לא כן תקלות, חולשות וכשלים עלולים להתרחש ולהאריך את הפעולה כמו גם להציב את כוחותינו בעמדת נחיתות שממנה נבקש להימנע. חכם המלחמה הסיני סון טסו כבר עמד על כך שלא ניתן להיות חזקים בכל מקום ומי שינסה לעשות כן יהיה חלש בכל מקום (סון טסו, 1988, עמ' 40), אולם מול צבאות הטרור יכול צה"ל לרכז כוחות ומאמץ ולהפעילם בהדדיות במקומות רבים מאד, גם אם לא בכל מקום, באופן שיביא לידי ביטוי ומיצוי את יתרונו עליהם, וכך צריך לחשוב ולפעול.

בצה"ל רווח הביטוי לפיו "רוח הלחימה קובעת את התוצאה, אך המקצועיות קובעת את המחיר". איתנות ונכונות לעמוד בקשיים ולחצים הן תכונות חיוניות לכוחות הלוחמים בכל תנאי, בוודאי במהלך אי־הוודאות, האקראיות והכאוס של המלחמה. אולם כפי שנכתב לעיל על המפקדים לפעול באופן המקצועי ביותר ולעשות כל שביכולתם בכדי שאלו יהיו המשאב האחרון שלו יידרשו בקרב. פעולה בצפיפות טקטית היא גישה מקצועית שתאפשר להם לצאת ולפעול בשדה הקרב כשהם נהנים מעדיפות ברורה ביחסי העוצמה מול האויב מולו יילחמו. אויב זה יפגוש מולו כוח צה"ל מתמרן עוצמתי, הפועל בצפיפות טקטית כזו שתשלול ממנו את היכולת להשיג עמדת יתרון מקומית. גם כאשר יפתיע האויב את כוחותינו – לא יעלה בידיו לכתר או לנתק כוח קטן חלש ומבודד – כי פשוט לא יהיה כזה. בקיצור, נבוא חזקים.

תא"ל אבי רוזנפלד, מפקד עוצבת הבזק. בעבר שימש רוזנפלד, יוצא סיירת נח"ל, כמפקד גדוד הסיור של הנח"ל, יחידת שלדג, החטיבה הצפונית ברצועת עזה וחטיבת בית־הספר למ"כים.

גל פרל פינקל הוא חוקר במרכז דדו. בעבר שימש כחוקר צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) והפעיל את הבלוג המדיני־ביטחוני "על הכוונת". הוא סרן (מיל.) בעוצבת הצנחנים "חיצי האש" ודוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן.
המחברים מבקשים להודות לתא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו, וסא"ל (מיל.) אבירם רינג, על הערותיהם הטובות למאמר.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר מרכז דדו.

קלאוזביץ עדיין רלוונטי לצה"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

שששש,המלחמה משתנה תדיר, הן בעצימותה, הן בהיקפה והן באמצעי הלחימה שמופעלים במהלכה. מנגד, טבע המלחמה נותר כשהיה. ציטוטים מן הספר על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ מלמדים עד כמה נותרה הגותו רלוונטית, ועד כמה היא נטועה בתפיסת ההפעלה העכשווית של צה"ל.

לא פעם, בדיונים שונים בצבא ומחוצה לו, נשמעות אמירות ולפיהן המלחמה השתנתה, הצבאות השתנו, האיומים השתנו ובכלל זהו עולם חדש שמחייב הבנות חדשות. זה נכון. צה"ל פועל כיום בשש זירות, מול אויבים מסוגים שונים מבעבר, ונדרש לגבש מענים ויכולות רלוונטיים לאתגרים. אך אף שהשינוי חייב להיות מתמיד, הוא חייב להיעשות בהתאם לאותם כללים ועקרונות של מעשה המלחמה המודרני. ואלה נותרו כשהיו כאשר ניסח אותם הגנרל הפרוסי קרל פיליפ גוטליב פון קלאוזביץ, שכן טבע המלחמה נותר כשהיה.

יש הסכמה מקובלת שקלאוזביץ הוא ההוגה והתיאורטיקן הצבאי המערבי המודרני החשוב ביותר. משנתו, חיבור בן עשרה כרכים בשם על המלחמה, ניתחה את המלחמה על שלל רכיביה, ועקרונותיה נטועים עמוק בצה"ל. קלאוזביץ לא רכש את בקיאותו בענייני המלחמה רק מתוך מחקר אקדמי אלא "דרך הרגליים", כאיש צבא. ב־1792, כצוער ברג'ימנט חי"ר בצבא הפרוסי (והוא רק בן 13), לחם נגד צרפת. בתום לימודיו באקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין מונה ב־1803 לשלישו של הנסיך אוגוסט מפרוסיה. בהמשך, ערק לצבא הרוסי ולחם בשירותו במגוון תפקידים נגד צבאו של נפוליאון ברוסיה. ב־1813 היה לראש מטה קורפוס ולמודן, הצטיין בקרב גרדה וב־1815 הועלה לדרגת קולונל והשתתף בקרב ווטרלו כראש המטה של גנרל טילמן. ב־1818 הועלה לדרגת מיור גנרל ומוּנה למנהל האקדמיה הצבאית הפרוסית בברלין.

הקורא העברי עוד לא זכה בתרגום מלא של החיבור הקנוני של קלאוזביץ, ודורות של קציני צה"ל נאלצו להסתפק בספר על המלחמה: מדריך קצר לקלאוזביץ מאת רוג'ר אשלי לאונרד (הוצאת מערכות, 1977). שבו רוכזו העקרונות המרכזיים של משנתו. הבולט והמוכר שבהם: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים" (עמוד 65). ואכן, מאחורי מעשה המלחמה חייבת לעמוד אסטרטגיה סדורה שמטרתה להכווין את הפעלת הכוח הצבאי, כך שתסייע לעצב את המציאות בהתאם לרצון המדינאים. הפעלת כוח שלא כחלק ממדיניות שלמה – סופה שתהיה נואלת.

"המלחמה היא מעשה אלימות, שמטרתו לאכוף את רצוננו על יריבנו" (עמוד 51) קבע קלאוזביץ, וציין כי: "קרבות הם הלבֵנים שהמלחמה בנויה מהן" (עמוד 74). אמנם, יש במלחמה המודרנית יותר מאשר הקרבות לבדם והיא כוללת נדבך מדיני, כלכלי, ציבורי, תקשורתי ועוד, אבל בסופו של דבר ראשית הצירים של המלחמה היא הלחימה.

על החיכוך

בחיבורו ציין קלאוזביץ: "כל פעילות במלחמה קשורה, אפוא, בהכרח בקרב, במישרין או בעקיפין. את החייל מגייסים, מלבישים, ומאמנים; הוא ישן, אוכל, שותה וצועד – הכול רק כדי שיילחם בזמן הנכון ובמקום הנכון" (עמוד 72). קשה לנסח זאת באופן ברור וקולע יותר, ואין זה משנה אם מדובר בטייס קרב, צוות כוחות מיוחדים בעומק האויב, או צוות של סטי"ל, טנק או סוללת כיפת ברזל, ולחלופין במפעילי כטמ"מ שנדרשים להתייצב בזמן בקרון שליטה ולהטיס את כלי הטיס לעבר מטרה ביעד מרוחק. ואולם במלחמה יש חיכוך שמקשה על אלה לעמוד במשימה.

קלאוזביץ הוא האיש שטבע את המושג "חיכוך" בהקשר למלחמה. "חיכוך הוא המושג היחיד המבטא, באופן כללי, את המבדיל בין מלחמה ממשית ובין מלחמה על נייר" (עמוד 89), כתב. במלחמה יש סכנה פיזית, מאמץ פיזי, עייפות, תנאי קרקע, מזג אוויר, אקראיות ואי־ודאות, ועל כן גם הפעולות הפשוטות ביותר קשות הן. הקשיים הללו, שלרוב לא ניתן לצפות מראש, מצטברים לכדי יצירת ה"חיכוך", המגביל, מאט ומעכב את פעולת הכוחות.

הפעילות במלחמה, כתב, "היא תנועה בתווך סמיך. כשם שאדם השרוע במים אינו יכול לבצע בקלות ובאורח סדיר את התנועה הפשוטה והטבעית ביותר, הליכה, כך במלחמה, מי שאינו מתאמץ במיוחד, אינו יכול להגיע אפילו לבינוניות" (עמוד 90). על המפקד, כתב, "להיות מודע לחיכוך, כדי שיוכל להתגבר עליו ככל האפשר" (עמוד 90).

"המלחמה היא נחלת אי־הוודאות"

בהתייחס לקרב רווחת בצה"ל האמירה המפורסמת של קלאוזביץ, שחקוקה על קירות רבים בבסיסי האימונים, ולפיה "המלחמה היא נחלת אי־הוודאות" (עמוד 79). ואכן, שדה הקרב, בוודאי נוכח הקדמה הטכנולוגית שנתנה בידי הצבאות אמצעי לחימה קטלניים מבעבר, הוא סביבה כאוטית, מורכבת ודינמית שמחייבת קשיחות, יכולת קבלת החלטות ומיומנות מקצועית גבוהה.

לאימונים בעבר, אמר בשעתו עפר שלח, שלחם כמ"פ צנחנים במילואים במלחמת לבנון הראשונה: "היה יסוד קדוש אחד – הבלתי נודע. לא ידענו מה הולך לקרות בעוד דקה, בעוד שבוע, בוודאי לא בחודש הבא. התפיסה הזאת גרסה שככה זה יהיה גם במלחמה. במלחמה לא תדע מה קורה, ולכן אתה צריך להיות מוכן להתמודד עם הבלתי נודע בכל זמן שהוא". שלח ציין כי כיום התפיסה בצה"ל גורסת: "שככל שהחייל יודע יותר כך הוא יהיה טוב יותר, מקצועי יותר, מוכן יותר למה שהוא צריך לעשות".

הגישה שבה התאמנו בצה"ל בעבר נבעה מקביעתו של קלאוזביץ, אבל גם זו שרווחת בצה"ל כיום בכל הנוגע להכשרת הכוחות ואימונם נובעת מתפיסתו. אף שהלחימה טומנת בחובה רכיבים שאותם לא ניתן לתרגל (בעיקר או שנוגעים לאויב אמיתי המבקש לפגוע בכוחותינו) הרי שקלאוזביץ הדגיש כי חשוב שהאימונים ידמו ככל שניתן את כל מה כן אפשר לדמות ולתרגל בכדי שאף חייל, בכל דרגה ותפקיד, לא יפגוש במלחמה לראשונה בדברים שעשויים לזעזע ולהפתיע אותו, גם אם נתקל בהם רק פעם אחת לפני כן. "הדברים אמורים אפילו בעייפות גופנית. נחוץ לתרגל אותם יותר למען ההרגל הנפשי מאשר למען ההרגל הגופני" (עמוד 91).

בשל כך, קבע בשעתו אלוף (מיל') דורון רובין, קצין צנחנים שפיקד בין היתר על בה"ד 1, כי: "דווקא האימון הוא הזמן והמקום להיכשל ולבחון, לנסות ולהעז, כך שמטרת האימון היא להביא כל מצב לקצהו, עד לנקודת הקיצון, עד גבול המותר וההגיוני". הכלל המנחה, קבע , הוא ש"מתאמנים כמו שנלחמים".

עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל ב־2007, ציטט רא"ל גבי אשכנזי, יוצא חטיבת גולני שעסק בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה במהלך כל שירותו, את ההוגה הפרוסי שקבע כי לצבא יש שני מצבים: "הכנות למלחמה, והמלחמה עצמה" (עמוד 96).

בתקופת אשכנזי כרמטכ"ל בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בתנופת אימונים גדולה שכוונה לקראת מלחמה שעלולה הייתה לפרוץ רק שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, בעקבות תקיפת הכור הגרעיני בסוריה (שלא פרצה לבסוף) ומערכה בעזה, בדמות מבצע "עופרת יצוקה". לימים התברר שיש גם מצב שלישי, המערכה שבין המלחמות, אבל המסר היה ברור – אין תחליף לאימון הכוחות בשדה, כשקר או חם להם, העייפות מצטברת ומשקל הציוד מעיק.

"שלילת יכולות"

לתפיסת קלאוזביץ: "טקטיקה היא התורה של שימוש בכוחות צבא בקרב; אסטרטגיה היא התורה של שימוש בקרבות למען מטרת המלחמה" (עמוד 93). בכל האמור במפקדי הצבא קבע קלאוזביץ כי: "ככל שבכירה הדרגה, כן רב הצורך בכך, שאל העזה יתלווה מוח חושב, כדי שזו לא תהיה סתם התפרצות עיוורת של להט חסר מגמה" (עמוד 111).

בהגותו הדגיש קלאוזביץ את חשיבות התחבולה וההפתעה, ואף ציין כי יש לפעול כך שההפתעה תהיה "מצויה בכל המבצעים" (עמוד 117). תפיסה זו רווחת בצה"ל מיום היווסדו. כך למשל, נהג הרמטכ"ל גדי איזנקוט, יוצא חטיבת גולני, להדגיש את הצורך לפעול כל העת בדפוס חשיבה האופרטיבי ולפיו: "צה"ל מפתיע בכל דרך". דוגמה מוצלחת לכך היא מבצע "מגן צפוני" בשלהי 2018, שאותו יזם ועליו פיקד, שהפתיע את חזבאללה ושלל את מהארגון את מנהרות החדירה – נשק ההפתעה של הארגון למערכה הבאה.

"בקרב מכוונת כל עשייה כלפי השמדת האויב, או ליתר דיוק השמדת יכולת הלחימה שלו. דבר זה נובע מעצם מושג הקרב. משום כך, חיסול יכולת הלחימה של האויב הוא תמיד האמצעי להשגת היעד בקרב" (עמוד 72), כתב קלאוזביץ. תפיסה זאת שבה והפכה רווחת בצה"ל בשנים האחרונות, בוודאי בכל האמור בקרב היבשתי.

בפעמים האחרונות שצה"ל תמרן בהצלחה היה הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי מח"ט הצנחנים (מבצע "חומת מגן" ב־2002) ורח"ט מבצעים (מבצע "עופרת יצוקה" ב־2008). נראה שהלקח שנשא עימו הוא שהתמרון חייב להיות מוכוון להשמדת נכסיו של האויב וכוחו הצבאי, ובשיחותיו עם מפקדים וחיילים הוא מהדהד את הכלל שניסח קלאוזביץ בחיבורו. כך למשל, במאי 2019, בשיחה שערך עם חניכי קורס פו"ם אלון שעתידים לפקד על גדודים ויחידות מבצעיות, אמר רא"ל כוכבי כי בעבר היה השטח המגדיר המרכזי של ההצלחה, ואילו עתה על מפקדי צה"ל להיפרד מהתפיסה ולפיה זהו הפרמטר המרכזי למדידת הישגים בלחימה. אף שהשטח נותר אחד הפרמטרים שלפיהם מודדים את הישגי הכוחות, עתה: "שלילת היכולות מהאויב הוא מושג מפתח". בהתאם לקביעתו המקורית של קלאוזביץ קבע הרמטכ"ל כי: "הפרמטר המרכזי הופך להיות כמה השמדת? כמה קטלת? כמה יכולות לקחת מהאויב".

תפיסת ההפעלה לניצחון של צה"ל נועדה, לדברי רא"ל כוכבי, "לשלול את יכולת הלחימה של האויב עד להכרעתו. מעל לכול נדרשת שלילת יכולת האש של האויב – זו המכוונת לתקיפה רחבת־היקף ואפקטיבית של העורף האזרחי, של תשתיות המדינה וצה"ל, ושל הכוחות הלוחמים".

טבע המלחמה נותר כשהיה

המלחמה משתנה תדיר, הן בעצימותה, הן בהיקפה והן באמצעי הלחימה שמופעלים במהלכה על־ידי הצבאות הלוחמים. מנגד, טבע המלחמה נותר כשהיה, ועדיין מבקשות מדינות וישויות מדינתיות להשיג באמצעות כוח צבאי אינטרסים שלא ניתן היה להשיג בלעדיו.

טבעו של הקרב גם הוא נותר כשהיה מימי קדם ועד ימינו, ולא בכדי ציין בשעתו תא"ל ערן ניב, לשעבר מפקד בה"ד 1, שחלק ניכר מן האתגרים שיעמדו בפני לוחמי צה"ל בעימות הבא לא השתנו. "קלאוזביץ הוא נצחי: המלחמה היא ממלכת אי הוודאות, לעולם לא תמצא אותה כמו שחשבת. כל מהות האזרחות היא לייצר ודאות. מנגד, הרעיון של מסלול ההכשרה כולו, מהטירונות הקרבית ועד קורס הקצינים, הוא לייצר יכולת תפקוד בתנאי חוסר ודאות. כשאין חיכוך, כולם טובים".

ציטוטים אלה מן הספר מלמדים עד כמה נותרה הגותו של קלאוזביץ רלוונטית לצה"ל, עד כמה היא נטועה בתפיסת ההפעלה העכשווית שלו ועד כמה חשוב הספר התמציתי שריכז את עיקרי הגותו, בהיעדר תרגום של הספר המלא. 

גל פרל פינקל, חוקר במרכז דדו.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

השאלות מתי ולשם מה מפעילים את הכוח הן קריטיות | גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המסר של צה"ל לתושבי לבנון הוא שחיזבאללה מנצל אותם ומסכן אותם. אבל גם בצה"ל יודעים שתוצאות המלחמה הבאה יושפעו ממה שיתרחש בעורף הישראלי לא פחות מאשר מהישגי צה"ל בחזית. זו גם הסיבה לשאיפת ישראל להכיל את ההסלמה בדרום. 

השבוע קיים פיקוד הצפון טקס שבו הוענקו לראשונה פרסי "כוכב הצפון", שבו צוינו יחידות ואישים שהצטיינו בפעילותם בשנה האחרונה, לרוב בהקשר לאירועי "יוצא לאור", כפי שמכונה בצבא המתיחות ששוררת בין ישראל לחיזבאללה, לאחר שביולי האחרון נהרג פעיל של הארגון בסוריה, בתקיפה שיוחסה לישראל.

חיזבאללה ניסה מאז "לסגור חשבון" עם ישראל בהתאם למשוואה לפיה הארגון ינקום בישראל על מות פעיליו בסוריה, עד כה ללא הצלחה.

בין היתר העניק אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, מגני הצטיינות לשורה של יחידות, ובהן לגדוד הצנחנים 890 וליחידה המובחרת מגלן. שתי היחידות מוכרות לו היטב, מימיו כמג"ד 890 ולאחר מכן כמפקד מגלן במהלך האנתיפאדה השנייה.

גדוד 890, בפיקוד סא"ל שמר רביב, זכה במגן על תעסוקה מבצעית מוצלחת שביצע בגבול לבנון, במהלכה לכד כוח מהגדוד רועה צאן סמוך למוצב גלדיולה בהר דב. רועה הצאן היה חלק מיחידת מודיעין של חיזבאללה ומעצרו וחקירתו הניבו מודיעין רב על אופן פעולת היחידה.

למגלן, עליה מפקד סא"ל ר' (בעברו מג"ד בצנחנים), הוענק המגן על פעילות מבצעית ארוכה במהלך המתיחות ועל מארב שביצע צוות מהיחידה באוגוסט האחרון, שבמהלכו הרג, בסיוע כלי טיס של חיל האוויר, חוליית מחבלים שניסתה לחדור מסוריה ולהטמין מטען חבלה סמוך למוצב 116 ברמת הגולן.

בנוסף הוענקו מגינים לפלוגה בגדוד 12 של גולני ולפלוגה מגדוד 932 של הנח"ל שביצעו בשנה האחרונה פשיטות בשטח סוריה, סמוך לגבול.

תושבי לבנון הם "מגן חיזבאללה"

בטקס אמר האלוף ברעם כי אין זה מקרה שחיזבאללה נכשל בניסיונותיו האחרונים לאזן את המשוואה.

"צה"ל, באמצעות מספר רב של פעולות ומבצעים ביבשה, באוויר ובים, באמצעות שיטות תחבולה מתוחכמות אל מול האויב, בחשיבה יצירתית ובלמידה מתמדת, הצליח בשנה האחרונה להחליש את ארגון הטרור חיזבאללה, לפגע בהתבססות איראן וחיזבאללה בסוריה ולמנוע פגיעה בנפש".

האלוף ביקש להעביר מסר לתושבי לבנון, לפיו בניגוד לטענות חזבאללה, הארגון אינו מגן על לבנון אלא מנצל את תושבי לבנון, המשמשים בעל כורחם כ"מגן אנושי" לארגון. האם, שאל, הפיכת בתי התושבים בתי הספר והמרפאות בדרום לבנון, למחסנים לאחסון אמצעי לחימה מגינה עליהם? "ככה הוא לא מגן עליכם; כך הוא הופך אתכם למטרה לגיטימית ומסכן את חייכם!".

רק לפני כמה חודשים, בנאומו בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הודיע הרמטכ"ל, אביב כוכבי, כי הניצחון במערכה הבאה נגד חמאס או חיזבאללה, יושג "בזכות מודיעין, אש, התמרון הקטלני ושינוי גישה להפעלת הכוח", לפיה צה"ל יתקוף בעוצמה רבה מטרות צבאיות בלבד – אבל היכן שאלה יימצאו, "בין אם בשטחים בנויים של האויב, בין אם את הבניינים של האויב, שיש בהם אמל"ח וטילים".

צה"ל אכן הצליח לסכל את ניסיונות חיזבאללה עד כה, אולם נשאלת השאלה האם חיזבאללה היה מעוניין רק באיזון המשוואה, באמצעות הריגת חייל אחד. נראה שלמנהיג הארגון, השייח' חסן נצראללה, יש עניין לשמר את המתיחות שכן היא שוחקת ומתישה את כוחות צה"ל ומגבירה את הלגיטימציה שלו במדינת לבנון, המצויה במשבר עמוק מבחינה כלכלית ותפקודית.

לאחר מלחמת לבנון השנייה הודה נצראללה שלו היה יודע שתגובת ישראל לחטיפת החיילים תהיה מלחמה, לא היה מאשר את הפעולה. גם כעת נצראללה לא רוצה במלחמה, אך הוא מיישם אסטרטגיה של הליכה על הסף, במעין משחק צ'יקן. אמנם פעולה מוצלחת מדי של הארגון עלולה להביא להסלמה ואף מלחמה, אך הוא מוכן לכך. זו דרכו להרתיע את ישראל ולשמר את מעמדו כמגן לבנון.

הניצחון במלחמה תלוי לא רק בהתקפה

במאמר שכתב עפר שלח, בתקופה ששימש כפרשן הצבאי של "מעריב", הוא תיאר את מכלול האילוצים שמולם ניצב מי שכיהן אז כאלוף פיקוד צפון, יאיר גולן, שהיה קודם לכן קודם מפקד פיקוד העורף:

"גולן הוא חי"רניק ותיק, אבל נדמה שדווקא התפקיד הקודם מכשיר אותו יותר להבנת יום הפקודה העלול להתממש בגזרתו. גם חיזבאללה שומע את האמירות בישראל על פניה של המלחמה הבאה. גם הוא מניח שלא יהיו בה ימים של דשדוש, מדרגות של הסלמה, שבועיים עד שיגויסו מילואים וכמעט חודש עד שיתממש מבצע גדול ראשון. גם הוא, יש להניח, יתנהג בהתאם: הוא יזרוק מה שיש לו הרבה יותר מוקדם, הרבה יותר באלימות".

במלחמה הבאה עתיד חיזבאללה לירות אלפי רקטות לעבר מרכזי אוכלוסייה בישראל, ובמקביל להטיל את כוחות "רצ'ואן" לפשיטות בשטח ישראל, על יישובי ומוצבי קו המגע, ולשבש ככל יכולתו את פעולות צה"ל.

כמאמר הרמטכ"ל, פעולות החיזבאללה יזכו למענה ישראלי המבוסס על הפעלת אש נרחבת, בעיקר מן האוויר, ועל תמרון מהיר ואגרסיבי. האתגר שמוטל לפתחו של פיקוד הצפון יהיה לסכל את האיומים הללו, ובעיקר לרשום הישגים בשדה הקרב מבלי שאלו יקוזזו במהלכים שיבצע האויב בשטח ישראל.

בסופו של יום כתב שלח, שכמו גולן וברעם שירת גם הוא בצנחנים, למרות הנטייה של צה"ל לחשוב התקפית הרי שהישגיה של ישראל במלחמה הבאה יושפעו במידה רבה ממה שיקרה בעורף הישראלי.

מדי יום, סיכם:

"ישראל הופכת חזקה יותר ביחס ליריבה. באותה מידה, מדי יום חלק מהכוח הזה מאבד את משמעותו, וחשיבות השאלות מתי ולשם מה מפעילים אותו הופכת להיות קריטית".

הכלל הזה תקף גם נוכח המתיחות בדרום, שקשורה קשר הדוק לבחירות שיקרו (או שלא) ברשות הפלסטינית ולמהומות בירושלים.

חמאס ירה יותר מארבעים רקטות לעבר יישובי עוטף עזה מליל שבת ועד עתה. התגובה של צה"ל היתה מאופקת יחסית ועיקרה השמדת עמדות ותשתיות צבאיות של החמאס.

זו ההסלמה הראשונה בגזרה מאז שמונה לתפקידו אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, לפני כחודש. עזה היא זירה שמוכרת לטולדנו היטב, הן מפיקוד על חטיבת הצנחנים בלחימה במבצע "צוק איתן", במהלכו פגעו לוחמי החטיבה בפעילי חמאס רבים, והן משנותיו כמפקד האוגדה המרחבית, בין היתר במהלך מבצע "חגורה שחורה". האתגר שעומד כרגע לפתחו הוא להכיל את האירועים מבלי לוותר על ההרתעה.

הקבינט המדיני־הביטחוני הסמיך ביום שני את ראש הממשלה בנימין נתניהו ואת שר הביטחון בני גנץ להחליט על תקיפה משמעותית יותר ברצועת עזה, אם יימשך ירי הרקטות מרצועת עזה, מבלי שהדבר יחייב ישיבת קבינט נוספת. צה"ל מצדו החל לתגבר כוחות בגבול הרצועה כדי לשפר את מוכנותו להסלמה. ועדיין, נראה כי ישראל מחפשת דרך להנמיך את הלהבות ולהימנע מהסלמה.

לישראל אין יעד ממשי להשיג בעזה מלבד שקט, ובהינתן שזה המצב הניסיון להכיל את האירועים ולהימנע מהיגררות להסלמה הוא הצעד הנכון. ‏ישראל קונה שקט, וכל עוד עלותו סבירה זה תקין. השאלה היא תמיד מה העלות, והאם נכון לשנות את המשוואה? לא בטוח שזה המצב.

לרבים המציאות הסבוכה בגדה המערבית, בירושלים ובדרום נוטה להזכיר את אירועי קיץ 2014, מחטיפת הנערים ועד לצוק איתן. מוטב לנסות להימנע משידור חוזר. הקרנת הבכורה לא היתה מוצלחת.

מתווה הרכש שאישרה הממשלה לצבא מלמד על סדר העדיפויות האמיתי שלו | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ועדת השרים להצטיידות החליטה השבוע לאשר לצה"ל תכנית רכש יקרה ומקיפה, המקדישה משאבים רבים ליכולות האש שלו. מה בין התכנית למאמץ התמרון הקרקעי, ולחלופין לאמונה של הצבא בחשיבותו, זו כבר שאלה אחרת.

במאמר שפרסם לאחרונה בכתב עת "בין הקטבים", טען אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, בעברו ראש המטה לביטחון לאומי, כי:

"הצעד הראשון והחשוב ביותר בחשיבה הצבאית הישראלית על המלחמה הבאה בלבנון צריך להיות הדיון בשאלה – לשם מה? כל יתר שלבי החשיבה והמעשה לפני המלחמה, במהלכה ולאחריה, צריכים להיות בהלימה לתשובה שתינתן לשאלה הזאת".

זוהי כמובן קביעה נכונה, וכלל לא בטוח שממשלת ישראל גיבשה לעצמה את היעדים הללו בשנים האחרונות. 

עמידרור מצדו, טען שיעדיה הצבאיים של ישראל במערכה שכזו צריכים להיות הריסת רוב רובה של היכולת הצבאית של חזבאללה ורובה של תשתית הארגון. המערכה, כתב, צריכה להתנהל בשני שלבים.

השלב הראשון יימשך כשבועיים־שלושה ויכלול תמרון קרקעי לכיבוש שטח במקביל לתקיפה נרחבת של חיל האוויר להשמדת מטרות בלבנון כולה. בלחימה, כתב, יהיו לצה"ל לא מעט נפגעים, אך היא תשיג פגיעה של ממש בכוחו הצבאי של הארגון ואת "עיקר המשימה: השמדת יכולותיו".

לאחר מכן יבוא תור השלב השני, שבמהלכו יופעל בעיקר הצבא הסדיר, במשך כמה חודשים, ויהרוס תשתיות ואמצעי לחימה של הארגון לאחר סיום שלב הלחימה האינטנסיבית.

עמידרור לא התייחס במאמרו לכך שבשלב זה, בדרך כלל, שוקעים הכוחות במערכה מתישה כנגד כוחות גרילה וטרור, בדומה לאלו שניהלו האמריקנים בעיראק ואפגניסטן, או צה"ל בלבנון. מערכות אלו, לרוב, הופכות מבצעי בזק מוצלחים למלחמות התשה ממושכות ומבולבלות, ויתכן שהן בבחינת "גשר אחד רחוק מדי" , ומוטב להסתפק בהישג מוגבל בהרבה.

אף שהצבא נותר מחויב במוצהר לשימור היכולת לבצע לפחות את השלב הראשון בתפיסה שהציג עמידרור במאמרו, שבבסיסה תמרון קרקעי, נשאלת השאלה מה בין הרכש עליו החליטה השבוע ועדת השרים להצטיידות לבין השלב הראשון, ועד כמה היא תומכת אותו או תכנית דומה לו.

בהתאם להחלטת הוועדה, ירכוש צה"ל מטוסי אף־35, מטוסי תובלה, מסוקים וחימושים מתקדמים, בעלות כתשעה מיליארד דולרים, באמצעות הלוואה שתתווסף להלוואה קיימת שנלקחה בכדי לממן הצטיידות קודמת. ראוי לשאול האם לא ניתן היה לקיים את התהליך באופן יעיל יותר ולחסוך חלק מההוצאות, לו ההחלטות היו מתקבלות קודם לכן, כמו גם לבחון האם בעיצומם של משבר כלכלי ומגפה נכון להשקיע משאבים כה רבים במערכות נשק. 

אין בדברים בכדי להפחית מהצרכים המבצעיים של צה"ל, אבל ראוי לבחון איזו תפיסת ביטחון נועדה ההצטיידות הזו לשרת. כשבוחנים את דרישות ההצטיידות של צה"ל ניכר כי את מרב המשאבים הוא מבקש להקדיש למאמץ הפעלת האש, שתהיה מדויקת, קטלנית והרסנית, ולמי לא נשאר? למאמץ התמרון. 

מה הופך יחידה צבאית לפלדה?

בשבוע שעבר פורסם כי בדיון שיבוצים שקיים מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, הוחלט למנות את סא"ל נתנאל שמכה למפקד גדוד בבית הספר לקצינים, בה"ד 1. שמכה מפקד כעת על גדוד הסיור של חטיבת גבעתי, בו גם החל את שירותו. 

בפברואר 2008 היה שמכה מפקד צוות צעיר בפלוגת הנ"ט של גבעתי ולקח חלק במבצע "חורף חם", מבצע חטיבתי בג'בלייה במהלכו נהרג אחד מחייליו בהיתקלות עם מחבלים בטווח קרוב. "התחלנו לנהל אש עם שמונה עד 12 מחבלים, הצלחנו לפגוע בחלקם וגם נכנסנו לשטח הבנוי. חטפנו אש מכל מיני כיוונים והיתה שם הרבה לחימה", סיפר בשעתו בראיון ל"ישראל היום".

באותה עת הוביל מפקד אוגדת עזה, תא"ל משה "צ'יקו" תמיר, קו התקפי כנגד ארגוני המחבלים ברצועת עזה שכלל פשיטות ומארבים מעבר לגדר בהיקפים משתנים. "הפעילות שלנו מונעת מהמחבלים להתעסק בפיגועים מעבר לגדר והם נאלצים להתרכז בהגנה", אמר אז תמיר.

נוכח התחושות הקשות של המפקדים בצבא היבשה במלחמת לבנון השנייה, סביר להניח כי תמיר ביקש לחזק את יכולתם וביטחונם העצמי של פקודיו בהובלת כוחות בלחימה ובמערכה. אלוף הפיקוד, יואב גלנט, יוצא שייטת 13, והרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, שפיקד על תמיר בגולני ובפיקוד הצפון, חשבו כמוהו ואישרו את הפעילות ההתקפית.

שבועיים לאחר מבצע "חורף חם", במבצע "סולם יעקב", לקחו שמכה וצוותו חלק בפשיטה על שכונת שג'עייה בעזה. גם הפעם נתקל הצוות בפיקודו במחבלים מטווח קרוב. שמכה, נכתב בכתב הצל"ש שהעניק לו לאחר מכן מפקד האוגדה תמיר, "שינה את נתיב ההתקדמות והסתער בראש הכוח על המבנה ממנו נפתחה האש. הכוח בפיקודו ביצע ירי אל עבר המחבלים והשתלט על המבנה".

שמכה וקצינים כמו אל"ם אביחי זפרני ואל"ם יאיר פלאי, שפיקדו אז על פלוגות בגולני ובאגוז, וסא"ל נמרוד לוטן ואל"ם יניב בארוט, שפיקדו אז על פלוגות בגדס"ר צנחנים, רכשו בפשיטות אלו ביטחון ביכולתם לפקד בצורה מיטבית על כוחות בלחימה ולפגוע באויב.

מאז הספיק שמכה לשמש כמ"פ, סמג"ד ומג"ד ולקחת חלק בפעילות מבצעית ענפה, ובכלל זה במבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן". עכשיו הוא אמור לקחת את הניסיון שצבר ולהנחיל אותו לצוערים שיהיו במהרה מפקדי מחלקות. אולם היכן נוטע הצבא ניסיון דומה בקרב הקצינים הזוטרים? 

בספר "אנשי פאנפילוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001), שהיווה נכס צאן ברזל למפקדים בצה"ל עוד מימי תש"ח, מתוארת לחימת באטאליון רגלים (גדוד) בצבא האדום בקרב ההגנה על מוסקבה במלחמת העולם השנייה. במהלך הקרבות חונך מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את מפקד הגדוד, מומיש־אולי, בטקטיקה, פיקוד ומנהיגות.

"התדע, חבר מומיש־אולי, מה עוד חסר לבאטאליון? פעם אחת לחבול בגרמנים!" (עמוד 94), הסביר הגנרל לפקודו. "ואז, חבר מומיש־אולי, יהיה זה לא באטאליון, – לא, זאת תהיה עשת!" (עמוד 94). ומה שהוטבע בעשת (פלדה) הדגיש פאנפילוב, דבר בעולם לא יוכל למחוק.

ואכן כוח מן הגדוד יוצא לפשיטה מעבר לקווי הגרמנים, והמפקדים והחיילים שהשתתפו בה חוזרים ממנה בתחושת מסוגלות וביטחון עצמי ששירתו את הגדוד לאורך המערכה כולה.

אין בתהייה הזו חרחור מלחמה והמלצה לחפש עימותים רק בכדי שמפקדי צה"ל ירכשו ניסיון מבצעי, אולם ככל שהצבא מזניח ומתרחק מאמונה ברעיון התמרון, הן בפשיטות גמול בעת מתיחות ביטחונית בזירות השונות והן במערכה רחבה יותר, יתקשו מפקדיו הזוטרים לרכוש ניסיון קרבי, תחושת מסוגלות ובעיקר אמונה כי הם חלק ממערך חשוב ומכריע. להזנחת צבא היבשה עלולה גם להיות השפעה ארוכת טווח על המוטיבציה לשרת בו, שכן אנשים מעוניינים לשרת במקומות נחשבים בהם יזכו לקשב, משאבים ומשמעות.

החלופה לניסיון קרבי, במיוחד כשאין לחימה, היא אימונים ועוד אימונים. כאן עשוי "חודש המלחמה", תרגיל מטכ"לי שיימשך כחודש וידמה מלחמה רב־זירתית עליו החליט הרמטכ"ל אביב כוכבי, להיות בשורה של ממש. בתנאי שיכלול תרגילים מלאים בהיקפם ומדמים ככל שניתן. 

"התחמקות מדיון בסוגיית התמרון"

במאמר שפרסם השבוע הח"כ לשעבר עפר שלח ב"דה מרקר" הוא ציין כי עד כה טרם התקבלה החלטה באיזה מסוק סער (תובלה) יצטייד חיל האוויר. החלופות הן מסוק הצ'ינוק או מסוק היסעור מדגם K (מודל משופר ומתקדם מזה שישנו ברשות חיל האוויר), ולחלופין תמהיל שיכלול מספר קטן יותר של מסוקים מאחד הדגמים ולצדם כמה מסוקי V–22, שעיקר ייעודם מבצעים מיוחדים.

אין מחלוקת, כתב, שצה"ל חייב להחליף בהקדם את צי מסוקי התובלה שלו, מדגם יסעור, שנרכשו בחלקם לפני כ־50 שנים. אולם ב"גם וגם" הזה נמנע הצבא מלהכריע אם הוא "שם את הדגש על מבצעים מיוחדים במרחקים גדולים, או על המשימה העיקרית של צי מסוקי התובלה שלו: הובלת כוחות לצורכי תמרון לעומק במעגל הראשון".

שלח, שכקצין בצנחנים לקח חלק במבצע "צלצל" במהלכו פשט ב־1981 כוח מהחטיבה, שהוטס ביסעורים, בפיקוד המח"ט יורם יאיר, על יעדי מחבלים בלבנון, ציין כי "הסוגיה הזאת לא הוכרעה עד היום בשום דיון מעמיק, לא במטכ"ל ולא בקבינט. זהו חלק מההתחמקות הנמשכת מדיון בסוגיה החשובה ביותר בבניין הכוח הצה"לי – סוגיית התמרון".

שלח הזהיר כי למעשה:

"ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושרי הביטחון המתחלפים שלו משלמים לתמרון מס שפתיים. הרמטכ"ל הנוכחי, כמו קודמו, מדבר עליו כעל נדבך מרכזי במערכה הבאה. עם זאת, בפועל, ממשיך להתקיים המצב שבא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן: יש רתיעה גדולה, עד כדי תחושה בכל הדרגים, שאין באמת כוונה להפעיל את הכוח היבשתי במלוא עוצמתו. ביום פקודה הוא מופעל רק לאחר היסוסים רבים ושבועות של דשדוש (כלשונה של ועדת וינוגרד), למטרות לא ברורות וביכולת נמוכה".

צה"ל אמנם משקיע במאמץ התמרון, ורק בשנה האחרונה הוקמה אוגדה רב־זירתית חדשה, עוצבת הבזק (99), ואף מצטייד במערכת שליטה ובקרה מתקדמת יותר (צי"ד 750), שאת הטמעתה תרגלו לאחרונה חטיבות הקומנדו וגולניאבל עיקר המשאבים מופנה, כך נראה, למאמץ האש ובכלל זה יחידת "רפאים" שעיקרה יכולת חשיפה ותקיפה (באש מנגד) של כוחות אויב בהיקפים גדולים וביעילות רבה מבעבר.

החלטת ועדת השרים על מתווה הרכש שהציג צה"ל רק מחזקת זאת. אלוף במילואים אמר כי כשרוצים לדעת אם בצה"ל מתכוונים למשהו ברצינות יש לבדוק היכן שמו את הכסף והיכן הציבו את האנשים (הטובים ביותר). צה"ל, כך נראה, לא מתכוון ברצינות לתמרן.

על התמרון והאימונים לקראתו | מאת יאיר גולן וגל פרל פינקל

רשומה רגילה

עידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש – עידן ההכרעה. יש לשוב לעקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר

במהלך מלחמת העולם הראשונה קיפחו מיליונים את חייהם בלוחמת תעלות סטטית, נידונים למסכת ייסורים בדמות חפירות, מנהרות תופת, חומרי לחימה כימיים, תילי ברזל, אש מקלעים וארטילריה בכמויות הולכות וגדלות.

פעמים רבות עלתה השאלה כיצד לקו הגנרלים של אז, אנשים מוכשרים כדאגלס הייג, פרדיננד פוש, פאול פון הינדנבורג ועוד רבים וראויים, בעיוורון כה חמור בכך ששלחו את מיטב אנשיהם למותם הבלתי נמנע ובכמויות מצמררות. זאת תוך הסתבכות במלחמה ארוכה וקטלנית שאיש לא חזה את כיוון התפתחותה ומשכה ביום שפרצה. התשובה טמונה, להבנתנו, בנטיית האדם המודרני לחשוב במונחים קוויים־תעשייתיים, תוך התעלמות מגורם חשוב במשוואה – האויב.

החשיבה הקווית־תעשייתית פשוטה מאוד: האויב מצוי בעולם הפיזי ויש קואורדינטות למיקומו. אם נשכיל להמציא מודיעין מדויק דיו, ונשכיל לחבר למודיעין זה חימוש מדויק מספיק – האויב יושמד. אם נעשה את המתואר לעיל בהיקפים גדולים – אויב רב יושמד ואנו ננצח. יוצא כי מי שמקבל על עצמו הלך חשיבה זה, טוען כי מעשה המלחמה הוא טכני, ומי שטכנאי מוכשר יותר – זה שיביא את התהליך לכדי שכלול ומיומנות עליונים – ינצח.

הטענה הזאת בעייתית, שכן האויב הוא זה שמקלקל את ההליך "ההגיוני" כל־כך. הוא לא מתנדב למות, לומד תוך כדי מלחמה ומול ההשתכללות ישכיל לגבש דפוסי פעולה שינטרלו את יתרוננו הראשוני, אם היה כזה. כלומר, מול יתרון טכני יציב האויב מענה טכני מנטרל יכולת, והמלחמה תיכנס באופן מיידי לשלב של תסכול עמוק אם תמשיך ותישען על הפעלת אש בלבד. כך קרה במלחמת לבנון השנייה, ובשלושת המבצעים בעזה ("עופרת יצוקה" ב־2008, "עמוד ענן" ב־2012 ו"צוק איתן" ב־2014) למרות שצה"ל השתכלל ממבצע למבצע ביכולות המודיעין והאש המדויקת. במקביל גם האויב השתכלל, והשכיל לנטרל את יתרונו המובהק של צה"ל בעוצמה צבאית, עד שנדמה היה שמדובר בכוחות שווים ביכולתם שמתמודדים זה עם זה בשדה הקרב.

מכיוון שאנו נוקטים דפוס פעולה זה מראשית שנות ה־90 של המאה ה־20 (לדוגמה, מבצע "דין וחשבון" ב־1993), האויב למד אותנו וכל בניין כוחו מיועד להתמודדות עם יכולות המודיעין והאש של צה"ל.

על התמרון

   

אין אנו טוענים כי המודיעין והאש המדויקת לא יביאו להישגים כלל. לעיתים ניתן להסיר איום באמצעות שימוש באש מנגד בלבד. ואולם, כאשר האויב מציב איום חמור על העורף ומסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית – אין חלופה לתמרון קרקעי.

המהלך המתמרן מעצם טבעו מקיים נוכחות בשטח, דבר המגשים את הכלל של הגנרל האמריקני ויליאם שרמן ולפיו מטרת התמרון היא: "להניח את האויב על קרניה של הדילמה". משום שבשעה שהאויב מתרגל למאמץ האש המופעל נגדו וממשיך ללחום, אין ביכולתו לצפות את תנועתם ומעשיהם של הכוחות המצויים בשטחו, משבשים את פעילותו ומביאים לצמצום האש שהוא משגר לעבר העורף.

המודיעין יהפוך את התמרון לקטלני יותר בשני מובנים: ראשית, הוא יאפשר לממש תחבולה בדרגים הנמוכים מול אויב סטטי בעיקרו, הערוך בתשתיות אותן הכין מבעוד מועד. שנית, הוא יאפשר מאמץ אש מסייעת מדויק ואפקטיבי.

צה"ל לא צריך לחשוש מחיכוך עם האויב אלא לחתור אליו ולראות הזדמנות להשמידו. יש צורך לממש רעיון מבצעי שבבסיסו מילת מפתח אחת: התנפלות. תחבולה מערכתית־אסטרטגית זאת נגד האויב, עם מרב העוצמה, תוך חתירה למקסימום השמדה בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי, תפתיע את האויב ותביא לקריסתו מוקדם מהצפוי.

לישראל יש כבר עתה יכולות אש מודיעין מרשימות ויעילות הפועלות במשולב. חיל האוויר הפך תחת פיקוד מח"א, אלוף אמיר אשל, לגוף שיודע לתקוף אלפי מטרות ביום. ואולם, יכולות אלה היו מרשימות ביחס לאיום שהציבו חמאס וחזבאללה ב־2006 וב־2014. לאחר מכן האש המדויקת, שחוברה למודיעין עדכני ומדויק, לא הספיקה. האויב התרגל, הסתגל והמשיך לירות בהיקף ניכר לעבר העורף.

לתמרון מעלה נוספת שכן, כפי שכתב אל"ם רועי לוי, לשעבר מפקד יחידת אגוז, הוא מספק מענה לתופעת צניחת מספר המטרות הזמינות לחיל האוויר לאחר כמה ימי לחימה, כתוצאה ממיצוי המודיעין הקיים, וזאת באמצעות ייצור מטרות מן השטח. תפיסה זאת מומשה בהצלחה במלחמת לבנון השנייה במבצע "נערי החוף", שבמהלכו נחת ממסוקים כוח ממגלן, בפיקוד סא"ל אליעזר טולדנו, בסמוך לצור. הכוח נטמע במרחב והשמיד, באמצעות הכוונת אש מן התווך, כ־150 מטרות ובהן כ־40 משגרי רקטות.

דוגמה אחרת מן המלחמה, בהיקף גדול יותר, הייתה בלחימתה הקצרה אך המוצלחת של עוצבת חוד החנית ב־8 באוגוסט 2006. לאחר יותר משבוע של התארגנות ואימונים, נכנס ללבנון כוח גדודי מן החטיבה בפיקוד המח"ט, אל"ם איתי וירוב, וחבר לכוח שהוטס במקביל לשטח. החטיבה ביצעה תמרון מוסק ורגלי משולב, והשתלטה על שטח במרחב הכפרים יעטר־זביקין. הצנחנים השמידו משגרי רקטות וקטיושות באמצעות שימוש בירי נ"ט שברשותם ובהכוונת אש סיוע מדויקת מן היבשה והאוויר; הרגו פעילי חזבאללה רבים וצמצמו באופן משמעותי את ירי הרקטות מן המרחב לעבר ישראל.‏ אחד ממפקדי העוצבה אמר לאחר מכן כי: "כל מה שהרגנו היה עם נ"ט ועם חיל אוויר, שום דבר לא ב־5.56‏".‏

התמרון רחב ההיקף בשלהי מלחמת לבנון השנייה, במסגרת מבצע "שינוי כיוון 11" (אף שבוצע מאוחר ונעשה באופן לא מיטבי) נחל הצלחה. יתרה מכך, למהלך הקרקעי הייתה השפעה על סיום הלחימה שכן בזכות הימצאותם של הכוחות בשטח הושגה הסכמה על פריסת צבא לבנון, לצד כוח שמירת שלום מתוגבר של האו"ם לאורך הגבול.‏

הדבר חזר על עצמו גם במבצע "עופרת יצוקה". למשל, כאשר חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם הרצי הלוי השתלטה על מרחב אל־עטטרה. בתדרוך לפקודיו במהלך הלחימה, ציין מפקד גדס"ר צנחנים, סא"ל ירון פינקלמן, כי "פלוגת אל־עטטרה נמחקה, הושמדה". עוד הוסיף כי כתוצאה מהשתלטות החטיבה על המרחב יש ירידה דרסטית בכמות השיגורים, שנובעת הן ממחסור באמצעי לחימה, הן בשל חשש בקרב חוליות השיגור כי הכוחות המתמרנים הפועלים במרחב יפגעו בהם והן בשל העובדה שהאנשים שירו נפגעים.‏

על החיכוך מול אויב ששיפר יכולותיו

‏אנו נטולי חוויית תמרון עצים בשלושים השנים האחרונות. להערכתנו ניתן לתמרן בלבנון תוך ימים מתחילת גיוס, ובעזה תוך פרק זמן מעט ארוך יותר מתחילת גיוס. הפער בין החזיתות נובע מכך שחלק גדול מסד"כ פיקוד הצפון ינוע לחזית על־גבי זחלים, בשעה שברצועת עזה מרבית הרק"ם ייצבר על־גבי מובילים.

חשוב לציין, מלחמה עתידית תגבה מחיר גבוה יותר מכל מה שחווינו מאז מלחמת לבנון הראשונה (654 הרוגים עד גמר הלחימה במערב ביירות). ככל שהאויב משתכלל ומצטייד, החיכוך עימו מוביל לאבדות רבות יותר. אויביה של ישראל, בדגש על חזבאללה, הצטיידו בארסנל רקטות מדויקות, ארוכות־טווח וקטלניות, שיאפשרו להם לפגוע בגיוס כוחות המילואים של צה"ל, לשבש את פעילותו המבצעית ואף להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות ברמה הלאומית.

בחינה של מלחמת לבנון השנייה, שבה לחם צה"ל נגד חזבאללה לבדו במשך 34 ימים, תראה כי הארגון ירה במהלכה לעבר העורף הישראלי כ־4,000 רקטות מסוגים שונים (לקראת סופה שוגרו כ־250 רקטות ביום), ובכך שיתק את מהלך החיים התקין של תושבי צפון המדינה. במבצע "עופרת יצוקה" ירו חמאס מאות רקטות ביממה (כתוצאה מתמרון אפקטיבי פחת הירי במהלך המבצע לכדי עשרות ביום, ולבסוף הגיע ל־13 רקטות).

לצד זאת האויב שיפר את יכולותיו לחדור לשטח ישראל, ובכלל זה בתווך התת־קרקעי. ממלחמת לבנון השנייה התעצם חזבאללה לאין שיעור. בלחימה בסוריה, אף שגבתה ממנו מחיר כבד, רכש הארגון ניסיון מבצעי רב וזכה לחניכה ולהכשרה מצד צבא מתקדם בדמות הצבא הרוסי. חזבאללה כיום הוא כוח לוחם מיומן ומאורגן, שערוך היטב בכפרים בעמדות מבוצרות, מעל לקרקע ומתחתיה. לצד ההגנה חזבאללה ערוך לבצע מאמץ בידי יחידות המפעילות רקטות קצרות־טווח. נוסף על כך, לארגון מגוון יחידות ובהן: כוחות חי"ר הגנתיים; כוח הקומנדו רדואן לפשיטות בשטח ישראל; אגד שריון; יחידות מודיעין ומודיעין־נגדי; יחידת כטב"מים; כוחות נ"מ; יחידת רקטות ארוכות־טווח; ויחידה המפעילה טילי חוף־ים.

מלחמות העתיד, להערכתנו, לא יהיו קטלניות כמו מלחמת ששת הימים (130 הרוגים ליממת לחימה) או יום הכיפורים (116 הרוגים ליממת לחימה), אולם אין סיכוי שיהיו דומות למלחמת לבנון השנייה (3.66 הרוגים ליממת לחימה), או למבצע "צוק איתן" (1.36 הרוגים ליממת לחימה). ייתכן שהיינו מעריכים אחרת את מלחמת לבנון הראשונה לו היה צה"ל נסוג לגבול הבין־לאומי לאחר השגת ההישג שבגירוש אש"ף מלבנון. כפי שלמדו האמריקנים על בשרם באפגניסטאן (2001) ובעיראק (2003) – הצלחות פנומנליות בחודשיים־שלושה הראשונים, עלולות להפוך לדשדוש בבוץ עמוק כשממשיכים לשהות בשטח ללא תכלית ריאלית ומול אויב מתאושש.

ח"כ עפר שלח, מ"פ צנחנים בעברו, הציע לבנות את המסגרות המתמרנות של צה"ל מתמהיל של סדיר ומילואים, שלהם ציוד, משימות וכשירות דומים עד זהים, בדומה לאופן שבו פועלות טייסות הקרב של חיל האוויר. הדבר יאפשר לקצר משמעותית את זמן צבירת הכוחות, ומשום שכשירות המילואים תישמר הם יוכלו להיכנס ללחימה באופן מיידי לצד הכוח הסדיר. כך, לדבריו, "יהיה מוכן בתוך יממות ספורות כוח משולב, שעבר אימון ייעודי ומאפשר לחבר את המעודכנוּת של הסדיר עם התבונה והניסיון של המילואים. צה"ל יוכל לקיים את העיקרון הראשון של התפיסה – מעבר לתמרון, לפשיטה או לכיבוש והתקדמות ביממות ספורות – תוך שהוא מפעיל בפרק זמן מינימלי אוגדה בעלת מאפיינים נכונים לזירת הפעולה: כבדה וממוגנת מול אויב עשיר בנ"ט; קלה ומבוזרת מול אויב הערוך בדלילות ומופתע מהתמרון האוגף".

מכל האמור לעיל מצטייר מבצע "עופרת יצוקה" (2008) כמודל הנכון שלפיו יש להפעיל את הכוח, בין שבמערכה שתיזום ישראל ובין שבמערכה שבה תותקף ותיאלץ להגיב. בשלב הראשון של המבצע הפעיל צה"ל מאמץ אש רחב, מן האוויר, מן הים ומן היבשה, שפגע באורח קשה במערכי חמאס, בפעילים, בתשתיות, במאגרי התחמושת ובמפקדות. ואולם כפי שקבע בריגדיר־גנרל מרשל בספרו אנשים מול אש, "כוח־אויר הוא חיוני לקיומה של אומה. אך כוח־אויר שאינו מסתייע בכוחות שדה הקרב הוא אמצעי צבאי ללא תכלית". בהתאם לכך הפעיל צה"ל ב"עופרת יצוקה" מהלך אוגדתי מתמרן שכלל כוחות שריון, חי"ר, צנחנים וכוחות מיוחדים שנעו בשטח האויב (במקרה הנ"ל שטח אורבני צפוף). עם תחילת המבצע, גיוסו כוחות המילואים, ביצעו אימון ייעודי להעלאת כשירותם, והוכנסו ללחימה על־פי הצורך.

מנגד, יש שני נושאים שעל צה"ל מוטלת החובה לפעול אחרת במערכה הבאה, לנוכח תפיסת הפעולה של האויב. הראשון, הנחת העבודה שלישראל יהיו הזמן והמרחב לגייס את כוחות המילואים ולרענן ולשפר את כשירותם בשטחי אימון לפני שייכנסו ללחימה, עומדת בסתירה למתארי הלחימה ולטיב האיום שמציבים חמאס וחזבאללה, ובהם ישגרו מאות ואלפי רקטות לעבר בישראל. במבצעים קודמים נפגעו כוחות בשטחי כינוס ובשטחי האימונים, והזמן, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל (מיל') גדי איזנקוט, פועל לטובת מי שמשתמש בו נכון.

הנושא השני נוגע לנכונות לבוא במגע עם האויב. התמרון במבצע "עופרת יצוקה" – מבצע מוגבל בהיקפו – בוצע בצורה טובה, מקצועית ונחושה יותר ממלחמת לבנון השנייה וממבצע "צוק איתן", אך כאמור היה מוגבל ובמהלכו נמנע צה"ל במכוון מהגעה לחיכוך נמרץ יותר בלב השטח הבנוי.

על האימון לתמרון

מוכנות הצבא למלחמה נמדדת בשלושה מרכיבים:

  • מוכנות מקצועית – מבוססת תו"ל ואימונים מדמי מציאות. ניתן להשוות אותה למוכנות המוח לאתגר המלחמה.
  • מוכנות האמל"ח והאמצעים – עוסקת באיכות האמצעים, ברמת כשירותם ובהיקפם שצריך להספיק לכל ימי הלחימה. ניתן לדמות אותה למוכנות הגוףהשלד והשרירים.
  • מוכנות מנטלית – הדחף להילחם ולהרוג באויב, בצד היכולת לשאת במוראות המלחמה תוך הפגנת רוח איתנה ויציבות נפשית נוכח כישלונות. זאת מוכנות הנפש או מוכנות הרוח – רוח הלחימה.

מוכנות המוח והרוח חשובות ביותר, שכן המוכנות המקצועית יוצרת ביטחון עצמי – שמוביל לתחושת מסוגלות ולגילויי תעוזה בשדה הקרב. בסיס העליונות של צה"ל עד מלחמת יום הכיפורים לא היה באמל"ח עדיף, כי אם ברמה מקצועית גבוהה יותר, ביכולת פו"ש טובה יותר וברוח לחימה איתנה יותר, שחלקה נשען על הביטחון העצמי המקצועי.

ביטחון עצמי נוצר באימונים חוזרים ונשנים. המקצוע הצבאי הוא מקצוע פרקטי, הדורש תרגול לצורך פיתוח מיומנות. מכיוון שלא ניתן לדמות באימונים את שדה הקרב באופן מושלם, יוצא כי אימון מדמה מציאות מורכב מכמה מתודות אימון שכל אחת מהן תורמת בתורה נדבך נוסף לכשירות הכוללת. לדוגמה, תרגילי דו"צ תורמים באופן מיטבי לפיתוח היכולת הטקטית; תרגילי אש תורמים ליכולת הנפשית (תחושת שדה הקרב) וליכולת הטכנית (הפעלת האמצעים); ותרגילי המפקדות תורמים ליכולת הפו"ש.

שדה הקרב העתידי, והאפשרויות שטכנולוגיה מתקדמת פותחת בפנינו, מציבים בפני צה"ל הזדמנויות אימון בלתי רגילות לקראת לחימה עתידית בגזרות השונות:

  • תפוצה רחבה של לש"ביות לאימון דרג המחלקה והפלוגה.
  • תפוצה רחבה של יעדי תת־קרקע – פירים ופתחי מנהרות.
  • אימון מבוסס שו"ב "משואה" החל מרמת הפלוגה.
  • מיקוד האימונים בכשירות הדרג הטקטי הנמוך: מחלקה־גדוד.
  • תפוצה רחבה של עזרי אימון רלוונטיים – תחמושת תת־קליבר, תחמושת מופחתת אנרגיה, אמצעי פירוטכניקה, וערכות לאימון דו"צ.
  • "מנהלות לוחמ"מ" בכל חטיבה וחטיבה לצורך תמיכת האימונים – מעין "הצבת מטרות" מודרנית.
  • פיתוח כושר אימון סימולטיבי־מערכתי על־בסיס קישוריות המאמנים הטקטיים הקיימים בצה"ל. קישוריות בין מתקני האימון, שבחלקם תשתית לאימונים מבוססי מחשבים ומערכות שליטה ובקרה, תאפשר ביצוע תרגילי חטיבה ואוגדה, שעלותם נמוכה וניתן לבצע בתדירות גבוהה.

אין בכך כדי לבטל את חשיבות התרגילים בשטח, אולם ניתן וצריך לייצר מודל אימונים ליחידות שמשלב אימונים מלאים, באש ודו"צ, כמו גם אימונים סימולטיביים.

הכנה מנטלית

בצד האימון הפיזי חייבים להתקיים בצה"ל דיונים מקצועיים על אודות מוראות שדה הקרב העתידי. במסגרת זאת יש לפתח קשיחות פנימית ונחישות, כך שכלל היחידות יעמדו במשימותיהן גם נוכח נפגעים, שבויים ושאר מצבי דחק שהמלחמה מזמנת. מומלץ לקיים הכנה מנטלית בין הדרג הצבאי הבכיר והדרג המדיני, מכיוון שאת מקבלי ההחלטות צריך להכין לקראת הצפוי להם, ואת האזרחים צריך להכין לקראת הצפוי להם

. מוכנותם של האחרונים היא מפתח לשימור הלגיטימציה הפנימית – אולי התנאי החשוב ביותר לאומה דמוקרטית לוחמת.

דוגמה להכנה מנטלית מיטבית היא מלחמת ששת הימים. בדצמבר 1966, במהלך דיון פורום מטכ"ל שבו נכח ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול, הציג ראש אמ"ן, אלוף אהרן יריב, את תחזית אמ"ן שלפיה כל עוד מצרים מחזיקה כ־30 אלף מחייליה בתימן, לא ירצה מנהיג מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, לפתוח במלחמה עם ישראל. לימים סיפר תא"ל (מיל') דב תמרי, קצין צנחנים שפיקד על סיירת מטכ"ל ונכח בישיבה, כי יריב העריך שגם אם יחליט נאצר להוציא את צבאו מתימן ולהכניס כוחות לסיני – תידרש לו כחצי שנה. "ומה אם יגידו לו למהר?", שאל אשכול. הרמטכ"ל רא"ל יצחק רבין השיב כי צה"ל יידע להיערך בהתאם תוך 72 שעות. ואולם המסר של אשכול היה שבעוד שזהו הזמן הדרוש לצבא, להתרעה וגיוס כוחותיו, לו עצמו דרוש זמן רב יותר כדי לרתום את הממשלה, את הציבור, את ארצות־הברית ואת הקהילה הבין־לאומית, למערכה. במאי 1967 הבינה הממשלה את המצב לאשורו, ופעלה על־מנת להכין לא רק את הצבא, אלא גם את המדינה למערכה הצפויה.‏

המלצות

במערכה הבאה צפויה לחימה קשה שינהלו כוחות צה"ל בחזית, במקביל להרס ולנפגעים רבים בעורף. על ישראל לשמר צבא כשיר ונכון למלחמה מחד גיסא, ולקיים תהליכי למידה, שיח והכנה בין הדרג הצבאי והמדיני הבכיר מאידך גיסא. לפני המלחמה הבאה, כך נראה, לא יהיה בידי ישראל שהות להתחיל ולמסד תהליכים שכאלה. את הזמן קונים מראש באימונים, בהכנה מנטלית ובשיח על מטרות המלחמה ועל אופייה.

יש לגבש תפיסה הפוכה למצב הקיים, שבו התמרון הוא מאמץ משלים למאמץ האש, ומכאן שגם ההשקעה בכשירותו נמוכה יחסית, לכזאת שבה מאמץ האש משלים לתמרון. כדי לפגוע בעיקר כוחו הצבאי של האויב יש לחתור למגע ישיר, גם בלב השטח הבנוי והמבוצר שבו הוא ערוך – על־מנת שיאפשר את השמדתו הן על־ידי הכוחות המתמרנים והן על־ידי מאמץ האש המדויקת שכוחות אלה יחד עם מערכי האיסוף, האיתור והחשיפה יפעילו. יש לדעת להיכנס לשטח האויב עם מלוא העוצמה, ובמקביל יש לצאת בזמן, לפני שגודל הצבא הופך לחיסרון מול איומי טרור וגרילה.

כדי לממש תמרון יבשתי יעיל וקטלני, על הצבא לפתח יכולת יבשתית אפקטיבית שמורכבת מכוחות סדיר ומילואים שלובים ונפרדים גם יחד. הצורך במילואים הוא חיוני, שכן גודלו של השטח ומורכבותו (בלבנון), וצפיפות השטחים הבנויים (עזה), לא יאפשרו לו לפעול באמצעות הסדיר בלבד.

נדרש כוח יבשתי של צוותי קרב משולבים, והצורך בגיוס והכנסה מהירה לקרב עשוי לחייב את בנייתם והפעלתם לא בהכרח במבנה האוגדתי המסורבל אלא כצק"חים שמאומנים בקביעות.

יש צורך קריטי לשמר כשירות גבוהה של כוחות המילואים, בין שהם מיועדים לפעול כהשלמה לכוח הסדיר ובין שייקחו חלק בלחימה כמסגרות מתמרנות עצמאיות, כך שבעת מלחמה, ובוודאי כזאת שלא יזמה ישראל (שכן אז זמנה לא יהיה בידה להיערך), יהיו סדרי כוחות זמינים וכשירים בהיקף גדול יותר מהצבא הסדיר לבדו. כוחות אלה יידעו לנוע ולהיעתק מהר מזירה לזירה, לבצע פשיטות מהירות, בגמישות ובשילוביות הדוקה ורב־זרועית עם רכיבי אש ומודיעין, כמו גם לפגוע באופן יעיל בפעילי האויב במגע ישיר. יש להדגיש כי יחידות מילואים אינן יכולות לשמור כשירות עם פחות משבועיים אימונים בשנה.

סיכום

עם השתכללות האיום על העורף, עד כדי כך שרוב התשתיות הלאומיות מצויות תחת איום של טילים מדויקים, איננו יכולים להסתכן בעוד מלחמות ארוכות ונטולות הכרעה. נדרשת, אם כן, ההבנה שעידן המערכות המוגבלות, שהתאפיין בפערי עוצמה אדירים בין ישראל ואויביה, הסתיים. צה"ל נדרש לפעול בעידן חדש – עידן ההכרעה. זאת נכפית עלינו, כאמור, מכיוון שעוצמת האיום על העורף הפכה בלתי נסבלת.

על־כן, בכל מלחמה עתידית יעמדו לנגד צה"ל שלוש מטרות ראשיות: הסרה מהירה של האיום על העורף; פגיעה קשה באויב על־מנת לצרוב בתודעתו תבוסה; שימור הלגיטימציה הפנימית והחיצונית ברמה סבירה, כך שהישגי המערכה לא יהפכו לרועץ. הדרך היחידה לממש מטרות מלחמה שכאלה היא באמצעות שימוש בתמרון, שמאלץ את האויב להתמודד עם מלוא העוצמה הצבאית בה בעת.

תמרון מהיר למוקדי הירי יהיה מהלך נכון יותר לעורף הישראלי, מיממות ארוכות ללא תמרון, שבהן ממשיכה להתקיים תקווה סמויה אך נואלת שהאויב יחדל מלחימה. לשם כך דרושה לצבא יכולת תמרון יבשתי קטלני, מהיר ואגרסיבי, שכוללת כוחות סדיר ומילואים, שניתן יהיה לגייס במהירות ולהפעיל כבר בראשית המערכה, הן בהיקף מוגבל והן בהיקף רחב.

גנרל צבא היבשה האמריקני, ג'ורג' פאטון, קצין פרשים ושריון שהיה מהבולטים שבמפקדים הקרביים במהלך ההיסטוריה, קבע בשעתו כי: "יש רק עיקרון טקטי אחד שאינו נתון לשינוי – להפעיל את האמצעים העומדים לרשותך, כדי להסב את מקסימום הפגיעה, המוות וההרס לאויב בזמן הקצר ביותר". כלל זה נותר נכון, אולם נוכח האיום החמור על העורף יש לשוב לעקרון שקבע דוד בן־גוריון, ולהעביר את המלחמה לשטחו של האויב. לשם כך, במלחמה הבאה צה"ל חייב לתמרן, ומהר.

אלוף (מיל') ח"כ יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל. 
גל פרל פינקל, חוקר צבא ואסטרטגיה ב־INSS.
הערות למאמר זה מתפרסמות באתר הוצאת מערכות.

החלטות שמחכות לממשלה הבאה, או למלחמה הבאה, מה שיבוא קודם | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

צה"ל הזהיר כי יישום קיצור שירות החובה יפגע באופן משמעותי ביכולתו לעמוד במשימותיו, אבל בינתיים הדרג המדיני נמנע מלהחליט אם ליישם את החוק, שנכנס לתוקפו, או לשנותו. אין בכך בכדי להפתיע, גם בנושאים אחרים, חשובים לא פחות, הוא נמנע מלקבל החלטה.

ביולי האחרון נכנס לתוקפו חוק המקצר את שירות הגברים בצה"ל לגברים בצה"ל יקוצר מ־32 חודשי שירות ל־30 חודשים. החוק הוא חלק מהמתווה שעליו הסכימו משרדי הביטחון והאוצר במסגרת המתווה התקציבי שגובש לתר"ש "גדעון" לפני כחמש שנים.

בצבא מתנגדים לתכנית בטענה כי האתגרים הביטחוניים שנוצרו מחייבים בחינה מחדש של קיצור השירות, בטרם ייווצר לצבא מחסור בכוח אדם, כלומר בחיילי החובה. בפועל, משך ההכשרה ארוך, ונוכח קיצור השירות, הצבא יקבל חיילים מוכשרים לתפקידם לתקופה קצרה מדי.

החלופה הנוכחית היא לקצר את משך הכשרת היסוד, מה שיציב בתפקידים המבצעיים חיילים שהיחס בין משך הזמן שנדרש להכשירם למשך הזמן שהם מבצעים את התפקיד אליו הוכשרו יהיה טוב יותר. מנגד, רמתם המקצועית תהיה ירודה ויהיו להם פערים מקצועיים גדולים.

השבוע התקיים דיון בעניין בוועדת המשנה לכוח אדם של הכנסת. תא"ל אמיר ודמני, ראש חטיבת תכנון ומנהל כוח אדם בצה"ל, הזהיר בדיון שקיצור השירות הנוסף יפגע ביכולת הצבא לעמוד במשימותיו, בהיקף הכוח הנדרש בכלל וללחימה בפרט.

"אמרנו גם שקיצור נוסף יפגע באפקטיביות של ההכשרות ומכאן ברמת המוכנות", אמר ודמני וציין שהתוכנית הרב־שנתית "תנופה", שמוביל הרמטכ"ל אביב כוכבי, מחייבת סדרי כוחות גדולים יותר מבעבר, הן למערך הלוחם והן למערך הטכנולוגי. "ההחלטה הזו פוגעת בכשירות הצבא בשנים הקרובות ואנו כבר לא יכולים להמתין שתתקבל החלטה רחבה על מודל הגיוס, למרות ההבנה שבראייה ארוכת טווח נכון להסתכל על החבילה הכוללת". 

בינתיים, למרות שהצבא מבקש לשנות את החוק, דבר לא נעשה. הן בכנסת והן בצבא. צה"ל עודנו מתנהל במסלול הכשרה ושירות המותאם ל־32 חודשים, ואילו שר הביטחון בני גנץ טרם גיבש עמדה בנושא.

ח"כ אלופה (מיל.) אורנה ברביבאי, ראשת אכ"א לשעבר, אמרה בדיון כי אין מדובר בסוגיה חדשה ומשום כך, ובהתחשב בעובדה ששר הביטחון הוא גם רמטכ"ל לשעבר, "חייבת להיות לו עמדה ברורה לגבי משמעות אורך השירות". אפשר לקבל את החוק, אמרה, ואת המשמעויות המתחייבות ממנו למשכי ההכשרה, ואפשר לתקן את החוק, "ושתי ההחלטות לגיטימיות". אבל צריך לקבל החלטה.

בינתיים, למרות שעברו שלושה חודשים ממועד כניסת החוק לתוקף, אין החלטה. אין בכך כדי להפתיע. גם בנושאי הרכש, ואף שצה"ל הזהיר כי חלק מהכלים שהוא מפעיל מתיישנים והופכים לא כשירים (מסוקי היסעור ומטוסי התדלוק אם להזכיר שניים מהקריטיים שבהם), נמנע הדרג המדיני מהחלטה. ועדת השרים להצטיידות טרם התכנסה.

התאמת תהליכי הכשרה, כמו גם רכישת, קבלת והטמעת מערכות לחימה או כלי טיס חדשים לוקחים זמן, ולא ברור למה מישהו בדרג המדיני חושב שאפשר לבזבז אותו בוויכוחי סרק פוליטיים או לחלופין בהמתנה לממשל האמריקני הבא (שמחויבותו לישראל תישאר בעינה ללא קשר לזהות הנשיא, טראמפ או ביידן). 

המוכנות למלחמה הבאה, ההצטיידות והגיוס, כל אלה הם כנראה נושאים שאינם נתפסים בעיני הממשלה כקריטיים, ונוכח משבר הקורונה, ניתן להבין זאת. אבל כשבוחנים את קבלת ההחלטות של הממשלה לטיפול במגפה (מה שאפשר, כי מסיבה לא ברורה, כנראה כדי להסתיר את החידלון, הוחלט לסווג את הדיונים כסודיים ל־30 שנים), עולה אותה תמונה של גרירת רגליים, ישיבה על הגדר וחוסר יכולת לקבל החלטות.

ראש החץ קטלני, ושאר הגוף?

המוכנות למלחמה הבאה עמדה במוקד תרגיל "חץ קטלני" שהשלים צה"ל בשבוע שעבר. בתרגיל, שדימה מערכה רב־זירתית והתמקד בעיקר בחזית הצפון, פעל חיל האוויר באופן משמעותי ולצדו פעלו כלל אוגדות צה"ל, במתכונת שלדית בשל מגפת הקורונה.

הכוחות שדימו את חזבאללה ירו אלפי רקטות, ובהן טילים מדויקים וארוכי טווח על מטרות תשתית בישראל, ודימו חדירת כוחות "רדואן" ליישובי גבול הצפון. בנוסף כחלק מהתרחיש נדרש חיל האוויר לפעול במציאות שבה הופלו חלק ממטוסיו. 

במאמר שפרסם בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים" כתב ראש להק אוויר לשעבר, תא"ל (מיל.) אמנון עין־דר, כי בעימותי העתיד לא יוכלו טייסי חיל האוויר לנוע באופן כמעט חופשי מעל לשטח האויב, כפי שהומחש בפברואר 2018, כאשר במהלך תקיפה של חיל האוויר בסוריה נפגע מטוס קרב מסוג 16־F וטייסיו נאלצו לנטוש מעל עמק יזרעאל. יתרה מכך, גם האויב מודע לעוצמתו של חיל האוויר ויפעל לפגוע בה ולשבש את רציפותו התפקודית באמצעות ירי רקטות וטילים על בסיסי החיל. נדרשת, כתב עין־דר, "הבנה שנידרש להיאבק על העליונות", והיא אינה מובנת מאליה יותר. 

בתרגיל בלמו תחילה כוחות צה"ל את הכוחות של חזבאללה שחדרו לישראל, ולאחר מכן יזמו התקפה, כוחות מחטיבת הנח"ל ומחטיבת גבעתי, עליהן מפקדים האל"מים ישראל שומר ויצחק כהן (ששניהם צמחו בחטיבות שעליהן הם מפקדים), התאמנו על כיבוש מתחמי חזבאללה, וחטיבת הקומנדו, עליה מפקד אל"מ קובי הלר, יוצא גולני, תרגלה בחרמון לחימה בשטח הררי ותקיפת מרכזי כובד של הארגון.

השאלה היא עד כמה האש המדויקת, האווירית בעיקרה, תספיק. ביולי 1981 ניהל צה"ל עשרה ימי קרב כנגד אש"ף. המחבלים ירו כ־1,230 רקטות ופגזים לעבר יישובי הצפון, ואילו צה"ל הגיב בירי ארטילרי ובתקיפות אוויריות. יוצא דופן בתגובת צה"ל היה מבצע "צלצל", פשיטה של כוח מחטיבת הצנחנים על מפקדת מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין מדרום ל"מזרעת־אל־מצילה", כחמישה קילומטרים דרומית לשפך הזהרני בלבנון. היתה זו הפעולה הקרקעית היחידה במבצע. 

בספרו "אתי מלבנון" (הוצאת משרד הביטחון, 1990) תיאר אלוף (מיל.) יורם יאיר "יה־יה", שפיקד אז על חטיבת הצנחנים, את הפשיטה. הכוח הוטס במסוקי יסעור והתגנב אל היעד, לאחר שכוח סיירת צנחנים, בפיקוד ישראל זיו, נתקל במחבל והרג אותו.

"מתחילה הסתערות. צרור ארוך פוגע בכוח של פלוגת החה"ן המסתער על הצריף. חמישה נפגעים, ביניהם אהרל'ה המ"פ. חפ"ק המח"ט, הנמצא במרחק קטן מאחור, מבחין במתרחש ומסתער קדימה במקומם, כשהוא עובר מעל הנפגעים. בהסתערות זו נהרג קצין האג"ם רס"ן יוסי טהר, ונפצע זאביק קצין הקשר. אני מצליח להגיע עד למחבל, היורה מתוך עמדה מוסווית, ולחסל אותו. רופא החטיבה, ד"ר איתן פרידמן, המגיע במרוצה כדי לטפל בנפגעים, נפצע קשה" (עמוד 13), כתב יאיר.

על כוח פלחה"ן צנחנים, שמפקדו נפצע, תפס פיקוד סגן מפקד הפלוגה דאז (ולימים ח"כ) עפר שלח, שגם הרג עם יאיר את המחבל.

יאיר כתב כי: "על אף המספר הרב של הנפגעים ולמרות האש הניתכת מכל עבר מצליח הכוח להשלים את המשימה. הכוח משתלט על בסיס המחבלים ומחסל את יושביו, מפוצץ את המבנים, העמדות וכלי־הנשק" (עמוד 14). תחת אש כבדה חולץ הכוח במסוקים ושב ארצה. 

לאחר הפשיטה ההיא הושגה הפסקת אש בין ישראל לאש"ף, שהחזיקה מעמד כשנה, עד לפרוץ מלחמת שלום הגליל. לאחר סבב הלחימה הודו מפקדי חיל האוויר כי אין בידיהם מענה מיטבי לרקטות קצרות הטווח. מפקדי החיל חזרו על אותה המסקנה גם לאחר מלחמת לבנון השנייה.

יתכן שבתרגיל בשבוע שעבר הצליחו הכוחות לשלב באופן טוב יותר בין תמרון ואש, באופן שהפחית את האש שהמטיר האויב לעבר עורף ישראל. אבל התרגיל היה שלדי, מסיבות מובנות, והסתמך בעיקר על הכוחות הסדירים. ובכלל, לא בטוח שהאויב ישתף פעולה עם התכנית של צה"ל. כשהדרג המדיני נמנע מקבל החלטות על אורך שירות החובה והצטיידות בכלי טיס חדשים, על כשירות מערך המילואים ועל טיב התמרון היבשתי אין מה לדבר. גם אלו, כנראה, יחכו לממשלה הבאה, או למלחמה הבאה. מה שיבוא קודם.

מלחמת העולם בראש העין ובכנרת | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

קרבות במלחמת העולם הראשונה התרחשו ממש כאן ליד, במערכה שעיצבה את המזרח התיכון. ידיעת ההיסטוריה חשובה למען מלחמות העתיד, וכוחם של הלקחים הצבאיים יפה גם היום.

כשחושבים על מלחמת העולם הראשונה עולה מיד בתודעה מלחמת החפירות בחזית המערבית באירופה, שתוארה באופן מוחשי כל כך בסרט "1917" ובספרים כמו "הקץ לנשק" שכתב ארנסט המינגוויי או "במערב אין כל חדש" שכתב אריך מריה רמרק, והמבוססים על חוויותיהם במלחמה. שורות של חיילים עייפים, רעבים ומיואשים הלוחמים באויב באופן סטטי, בגשם, בבוץ, חפירה מול חפירה, תחת אש נוראית.

אולם התמונה הזו לא הייתה חזות הכל. מי שיקרא את ספרו של הגנרל הנאצי ארווין רומל, "חיל רגלים תוקף" (הוצאת משרד הביטחון, 1953), על חוויותיו כמפקד פלוגה וגדוד חי"ר מובחר במלחמת העולם הראשונה, ימצא שם תיאור מרתק ויוצא דופן של מפקד זוטר יחסית, שיזם ולקח חלק בשורה של פשיטות, התקפות לילה ולקחים בחזית האירופית שכוחם יפה גם כיום ("המלחמה מטילה תביעות כבדות מאוד על כוחו של החייל ועל עצביו, ומשום כך דרוש הרבה מאנשיך באימונים בזמן שלום", כתב רומל וצדק).

אך ספרו של רומל מתאר את חוויותיו כמפקד כוח קטן מאוד. במזרח התיכון לעומת זאת – בדגש על הלחימה בארץ ישראל – התאפיינה לחימת הצבא הבריטי, בפיקוד הגנרל אדמונד אלנבי, בתמרון מהיר והתקפי ובקצב מבצעים גבוה תוך כדי הקרב, דווקא של כוחות גדולים.

ספרו המרתק של ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון ד. גריינג'ר, "הקרב על סוריה הגדולה 1920־1918" (הוצאת משרד הביטחון, 2020), מתאר את המערכה שניהל אלנבי, להבסת הצבא הטורקי בארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם הראשונה. מערכה נשכחת שמעט מדי נכתב עליה, בוודאי בעברית, אך היא עיצבה את המציאות הגיאופוליטית המזרח־תיכונית באמצעות יישום הסכמי סייקס פיקו, והשפעתה עודנה ניכרת.

מקלענים על נווה אפק

הספר הוא המשך לספר קודם של גריינג'ר, שעסק במערכה שניהל אלנבי שנה קודם לכן ובמסגרתה כבש את באר־שבע, רצועת עזה וירושלים. בספר הנוכחי מתוארת מערכת מגידו, שבה הובס באופן מכריע הצבא הטורקי בארץ ישראל, בסוריה ובלבנון. אף שרק מעט מהלחימה התחוללה סמוך למגידו, הבריטים קראו כך למערכה בכדי להאדיר את הניצחון ולקשור אותו לברית החדשה ולתנ"ך.

כאמור, אלנבי הוציא לפועל תוכנית שהיתה "בדיוק מה שהפיקוד הגבוה בחזית המערבית שאף לו כל הזמן – הבקעת קו האויב וחדירת פרשים בעד הפירצה לריסוק עורף האויב" (עמ' 96). במלחמת העולם השנייה מימש הצבא הגרמני, בעזרת כוחות שריון, את אותה שיטה ממש, שזכתה לכינוי "בליצקריג", במערכה לכיבוש צרפת.

קרב שתפס את תשומת לבי הוא הקרב על רכס בֻּרֵיד, הוא שכונת נווה אפק בראש העין, שנערך לא רחוק מביתי. הטורקים התבצרו בו בעמדות הבנויות מסלעים ושקי חול שכונו סנגרים, והציבו בהן מקלעים כבדים. המשימה הוטלה על חטיבת הרגלים 161 שבדיוויזיית החי"ר 54 הבריטית. הכוח חצה את נחל רבה והסתער על הרכס. "עיקר לחימת הרגלים נעשתה על־ידי מקלענים. "ניידות המקלעים התבררה כבעלת ערך רב. בשלוש הזדמנויות מקלעי אויב הושתקו על־ידי מקלעי לואיס לבדם, שניים נלקחו שלל וכל צוותיהם נפלו בשבי או נהרגו בכידונים. אש רובים כמעט לא נורתה; לא היה צורך בה משום שההתקדמות לא נבלמה אף פעם". כיבוש גבעת "סנגר" בפי התותחנים – "גבעה 479" בפי הרגלים – חולל עכשיו שינוי" (עמ' 113), ותמונת הקרב השתנתה לטובת הכוחות הבריטים. התברר לי, שוב, כי קרבות משמעותיים במלחמת העולם הראשונה התרחשו לא רק בוורדן, בסום ובגליפולי, אלא ממש כאן, ליד הבית.

דוגמה אחרת היא המתקפה על הכפר צמח, לחופי הכנרת, שהיווה את המכשול האחרון בפני המתקפה צפונה. בכפר התבצרו כמה מאות חיילי חי"ר טורקים וגרמנים. משימת כיבוש הכפר הוטלה על החטיבה ה־4 שבדיוויזיה האוסטרלית הרכובה (ANZAC). החטיבה – שאנשיה רכבו על סוסים, לסיורים ופשיטות אך את הלחימה הישירה על היעדים עשו כחיילי חי"ר – הגיעה לצמח לפנות ערב, אך מפקדה, ויליאם גרנט, החליט לתקוף עוד באותו לילה. הלחימה היתה קשה ונמשכה כל הלילה.

"ההסתערות, מסתייעת באור הקלוש – ממש לפני הזריחה – הבקיעה את קווי ההגנה, וחדרה לאזור מבני הרכבת. המקלענים התקדמו אל חלקו המערבי של הכפר, ופלוגה מגדוד 12 הצטרפה לתקיפת הכפר גם היא. במשך כשעה התחולל קרב אכזרי, שבויים לא נלקחו, בעיקר באזור תחנת הרכבת. הגרמנים לחמו עד טיפת דמם האחרונה, אבל רוב הטורקים הסתכלו מהצד" (עמ' 149).

אלנבי, חיזבאללה וחמאס

האיש שיזם את תרגום והוצאת הספרים לפועל הוא מפקד פיקוד הצפון, אלוף אמיר ברעם. בראיון שקיים עימו הפרשן הצבאי עפר שלח בשנת 2012, בעת שברעם היה מח"ט הצנחנים, כתב שלח (בעצמו קצין צנחנים לשעבר) כי הסיבה שבגללה ביקש ברעם להוציא לאור את הספר הקודם, שעסק בכיבוש עזה בשנת 1917, נבעה קודם כול מכך שעזה היא "יעד אפשרי של חטיבת הצנחנים במקרה של 'עופרת יצוקה 2' בדרום; אבל ברעם רוצה שהקצינים שאותם יוביל לשם יידעו שלמה שהם עושים יש עבר, עומק, מהות שמאחדת אותם עם לוחמיו של אלנבי לפני כמעט מאה שנה". ניכר כי תפיסה זו עמדה גם מאחורי החלטתו לפעול להוצאת ספר ההמשך.

בהקדמה לספר כתב ברעם, שהיה המג"ד שלי בצנחנים, כי מפקד כוח המשלוח הבריטי, הגנרל אדמונד אלנבי, שעשה את עיקר שירותו כקצין פרשים ולחם קודם בהצלחה בחזית צרפת, פעל לאור מספר עקרונות שיש לאמץ, ובהם החשיבות שנתן לניתוח הקרקע והגיאוגרפיה והדגש ששם על תחבולה וגישה עקיפה. לתפיסתו, והדבר נכון בוודאי אל מול אויבים כמו חזבאללה וחמאס, "גם הצד החזק חייב (על אף עליונותו הרבה בחומר וברוח) להשתמש בכלים של הונאה והטעיות – הן כדי להכריע את האויב שעימו הוא מתמודד ולגרום לו לאבדות בנפש ובמשאבים, והן כדי לעשות זאת בפרקי זמן קצרים יותר" (עמ' 11).

לאחר ניצחונותיו הראשונים של אלנבי, בבאר־שבע, במעברות הירקון ובירושלים, נשלחו היחידות המיומנות שבצבאו לחזית באירופה ובמקומן קיבל יחידות חדשות ולא מנוסות. על מנת לגבש צבא הטרוגני, רב־לאומי ולא מנוסה לכדי כוח מחץ אפקטיבי הוא נקט בשיטה בדוקה שכוחה יפה גם היום. אלנבי עשה זאת, כתב האלוף, באמצעות "האימונים התובעניים, החינוך לתוקפנות טקטית, ההעזה ועידוד המפקדים הצעירים לקבלת החלטות באופן עצמאי מלפנים. או בקיצור, יצירת "רוח קרב" והצעדתו של הצבא המתחדש והלא מנוסה קדימה לניצחון" (עמ' 12). 

ישנם כמה לקחים ועקרונות, כתב ברעם, שצה"ל יכול ללמוד ולאמץ ממערכת מגידו, אף שנערכה לפני יותר ממאה שנים, ובהם "הגדרת יעדים מערכתיים ברורים ודבקות בהשגתם; איתנות בכוחות – תכונה קרבית המאפשרת מהירות, כלומר התמדה בתנע ללא רחמים עצמאיים ועיכובים בשל התנהגות עיקשת של האויב או נפגעים; כושרם של המפקדים בכל דרג לפעול באופן גמיש ולהסתגל לתנאי קרב חדישים תוך כדי לחימה לנוכח שינויים, אי ודאות ופעולת הצד שמנגד. עידוד היוזמה הטקטית כדי לנצל הזדמנויות חדשות הנקרות בדרכו של הכוח (לאור המטרה) ובכל מצב – העדפת דרך פעולה התקפית" (עמ' 13). כל אלו, כתב, הם החומר ממנו עשוי צבא מנצח!

הגדוד הראשון ליהודה

בניגוד למחבר הספר, שהזכיר את פועלם בהערה לקונית, האלוף ברעם בחר לשים בהקדמה דגש על כך שבמערכת מגידו, בעיקר בקרבות בבקעת הירדן, לקח חלק גם הגדוד העברי הראשון ליהודה (הגדוד ה־38 של קלעי המלך). "פעולתם של המ"פ זאב ז'בוטינסקי והסמג"ד הראשון של גדוד נהגי הפרדות, יוסף טרומפלדור, תחת פיקודו של המג"ד הציוני־פרוטסטנטי לוטננט קולונל ג'ון פטרסון (על שמו נקרא יוני נתניהו), שמה דגש על־פיתוח הכושר הפיזי של הלוחמים החדשים, על משמעת קרב, על חשיבה טקטית ועל יסוד האש המחפה לצד הלם ההסתערות. אלו יסודות בסיסיים של תבונה צבאית טקטית, שסייעו רבות להקמת ארגון ההגנה ולמיסוד תרבות עברית לוחמת בישראל" (עמ' 14).

ספרו של גריינג'ר חשוב וכתוב היטב, ובמהדורה העברית אף נוספו לו מפות מפורטות ובהירות, שנעשו בסיוע פיקוד הצפון ומחלקת מודיעין השדה של צה"ל. עם זאת לספר שתי חולשות בולטות. הראשונה היא היעדר אינדקס, והשנייה היא הכמות האינסופית של סוגי ומספרי יחידות בצבא הבריטי ובצבא הטורקי. הצבאות במלחמת העולם הראשונה היו גדולים בכמותם פי כמה מהמקובל כיום, אולם הקורא טובע בים השמות והיחידות ואינו מוצא את ידיו ורגליו. מוטב היה לו המחבר היה משרטט את נתיב הקרבות הכללי ועוקב אחר מעללי מספר קטן של יחידות (ורצוי גם מפקדים ולוחמים), מה שהיה מקל על הקורא לעקוב אחר הנעשה ביתר הבנה.

אחד מיתרונותיו של צה"ל, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, הוא הידיעה היכן, כל הנראה, יילחם בעימות עתידי. שומה על מפקדיו ולוחמיו להוסיף ולמצות יתרון זה, כשם שעשו בעבר, וללמוד כיצד אחרים לחמו באותם מקומות ממש, שכן הקרקע היא אותה קרקע, וזהו רק עניין של זמן עד שתתרחש שם לחימה נוספת. "הטיפש לומד מניסיונו שלו, והחכם מניסיונם של אחרים". ויש מה ללמוד. 

מבחן תפקודו של רמטכ"ל | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בספרו ביקש פינקל להציג כיצד מוסד הרמטכ"לות מהל באופן ייחודי את תפקיד ראש המטות המשולבים, כפי שהוא מוכר בצבאות אחרים, עם תפקיד ראש המטה הכללי. כוחו של מוסד זה, לטענת פינקל, נובע מחולשתו של מנגנון התיווך בין המערכת הצבאית לבין המערכת הפוליטית־ מדינית: ראש הממשלה, שר הביטחון, ועדת חוץ וביטחון וכן המועצה לביטחון לאומי.

בניגוד למדינות מערביות אחרות, בישראל – ראש המטה הכללי של צה"ל, מפקד הצבא, הוא אולי האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה בכל האמור לסוגיות ביטחון. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה הן בהיותו אמון על הפעלת הכוח, הן משום שהוא מפקד הגוף האחראי על כלל עבודת המטה המאורגנת ביותר שבו נעזרת הממשלה, והן משום שלרוב הוא האיש עם הניסיון הרב ביותר בחדר, שכן השרים מגיעים לדיוני הקבינט כמעט ללא ידע רלוונטי מוקדם (שלח, 2015).

אומנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שזו תמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל דן חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה (שם), ולא פחות מכך בדוח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התוכנית הרב־שנתית ׳גדעון׳, שאותה יזם הרמטכ"ל גדי איזנקוט. לפי הדוח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, בעיקר משום שהרמטכ"ל המליץ עליה (הכנסת, ספטמבר 2017).

לכן הספר, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), שכתב תת־אלוף (מיל׳) ד"ר מאיר פינקל, בעברו מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית, חשוב כל כך.

על פי חוק יסוד הצבא הרמטכ"ל הוא "הדרג הפיקודי העליון בצבא", והוא "נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הביטחון" (הכנסת, 9 באפריל 1976). מסמך ׳אסטרטגיית צה"ל׳ שפרסם הרמטכ״ל איזנקוט הרחיב את היריעה והגדיר את הרמטכ״ל כ"מפקד המערכה" וכ"קובע את הרעיון והתפישה להשגת המשימה" (עמ׳ 17 בספר).

בהקדמה לספר כתב הרמטכ"ל איזנקוט כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה־רבתי; וראייה על־זרועית, אופרטיבית" (עמ׳ 9). למעשה הוא מתפקד הן כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הן כיועץ להפעלת הכוח ובניינו והן כמפקד הצבא במערכה כולה, וכקבלן הביצוע של החלטות הממשלה ושל בניין הצבא.

בספר הציע פינקל הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה) ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני". לגישתו, הרמטכ"ל אחראי גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעה והכוונה של התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. לשיטתו של המחבר, במונח "תרבות צה"ל" נכללים הערכים שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים – נורמות התנהגות – החל בדבקות במשימה ועד התייחסות לעבירות משמעת והיחס להטרדות מיניות (עמ׳ 20).

מן הקריאה בספר עולה כי בספרו ביקש פינקל להציג כיצד מוסד הרמטכ"לות מהל באופן ייחודי את תפקיד ראש המטות המשולבים, כפי שהוא מוכר בצבאות אחרים, עם תפקיד ראש המטה הכללי. כוחו של מוסד זה, לטענת פינקל, נובע מחולשתו של מנגנון התיווך בין המערכת הצבאית לבין המערכת הפוליטית־מדינית: ראש הממשלה, שר הביטחון, ועדת חוץ וביטחון וכן המועצה לביטחון לאומי.

מתודולוגיית המחקר

המחבר מציג ניתוח השוואתי של תפקוד רמטכ"לים שונים בהתייחס לשישה היבטים שונים, שאותם הגדיר כמשמעותיים. את הניתוח ההשוואתי ביסס על חומרים ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל, על ביוגרפיות אישיות, על פרסומים בתקשורת וכן על ראיונות שקיים עם קצינים בכירים ועם חלק מן הרמטכ"לים עצמם.

אומנם כל תקופה נשאה עימה אתגרים שונים והקשרים שונים, אך ניתן למצוא מאפיינים דומים וללמוד מהם על האתגרים, האחריות והתפקידים שכולל מוסד הרמטכ"לות.

המחקר אינו היסטורי/תיעודי ואינו כולל את כל הרמטכ"לים, אלא רק 15 מהם. המחבר הניח מראש שלא תתאפשר הערכה כוללת על תקופת כהונתו של כל אחד מן הרמטכ"לים המוצגים בו. יתרה מכך, חלק מן הרמטכ"לים והתמודדותם עם מצבים נתונים מופיעים בכמה פרקים, וחלקם רק בפרק אחד. עוד סייג המחבר והצהיר כי למרות שמדובר בדמות אחת – הרמטכ"ל – הרי בפועל מדובר בחלק ממערכת מורכבת העוטפת את הרמטכ"ל ושאיתה הוא מנהל מערכות יחסים מורכבות – שר הביטחון, ראש הממשלה, הקבינט והמערכת הפוליטית והמטה הכללי.

המחבר בחר לבחון דפוסי פעולה ומרכיבי פיקוד שהמאפיינים שלהם הם פעולה במצבי קיצון: מלחמה, שינוי מצב אסטרטגי או שינוי בבניין הכוח. לשם כך הוגדרו שישה אתגרים או היבטים שבהתייחס אליהם נותחה התמודדות מספר רמטכ"לים במצבים דומים (עמ׳ 21-20):

  1. "תפקיד הרמטכ"ל בזיהוי השינוי במציאות, בהכרזה עליו ובהנעת ההשתנות של הצבא לאורו".
  2. "היכרות הרמטכ"ל היבשתי את אופן הפעלת חיל האוויר בתוכניות המלחמה ובמלחמה (ולהפך – היכרות רמטכ"ל יוצא ח"א עם היבשה)".
  3. "משבר אמון – אבדן אמון של הרמטכ"ל באלוף תוך כדי לחימה".
  4. "פיקוד על הצבא במשבר, אחרי מלחמה שתוצאותיה נתפשות ככישלון".
  5. "הובלת שינוי מגמה בבניין הכוח".
  6. "יחסי העבודה של הרמטכ"ל עם הדרג המדיני בנושאי בניין הכוח".

מלכתחילה טען המחבר שקיים קושי בבחינה ההשוואתית. כך למשל, תפקיד הרמטכ"ל כמי שמתווך את ההבנות וההחלטות של הדרג המדיני לפעולות צה"ל בוצע במלחמת העצמאות על ידי שר הביטחון וראש הממשלה דוד בן־גוריון, ואילו במלחמת סיני על ידי הרמטכ"ל משה דיין. במלחמת ששת הימים ביצע זאת אלוף פיקוד הצפון דוד (דדו) אלעזר. במלחמת יום הכיפורים אלעזר שב וביצע זאת בתפקידו כרמטכ"ל, ואילו במלחמת לבנון הראשונה ביצע זאת שר הביטחון אריאל שרון.

רוצה לומר, לכל תקופה ולכל התרחשות נוספים מרכיבים שמשפיעים על הדיאלוג והתיווך בין השחקנים, אשר נובעים מחוזקות ומחולשות של חלקים אחרים במערכת. אולם ניתוח תפקודם של מספר רמטכ"לים מול אותם אתגרים אפשר למחבר לגבש מסקנה מבוססת בדבר מהות תפקודם של אותם רמטכ"לים, ולהקיש מכך לגבי האופן שבו פועל או עשוי לפעול רמטכ"ל מול אתגר דומה נתון.

הניתוח שהציג המחבר מפורט ושיטתי ומציע תובנות מאירות עיניים. דוגמה מאלפת המופיעה בפרק על אודות תפקיד הרמטכ"ל בזיהוי שינוי מציאות היא של הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ברצועת הביטחון בלבנון בשנת 1995. חשיבותה רבה משום מיעוט המחקר והכתיבה על 18 השנים שבהן לחם צה"ל בלבנון.

קודמיו של ליפקין־שחק בתפקיד תפסו את שהיית צה"ל ברצועת הביטחון כפעולת ביטחון שוטף (בט"ש) שלא הושקע בה מאמץ מטכ"לי מיוחד בתחום הכוונת המודיעין, הארגון או פיתוח אמצעי הלחימה, ואילו הוא, שנכנס באותה שנה (1995) לתפקידו, "הכריז כי מדובר ב׳לחימה בארגון טרור וגרילה ולא בבט"ש'" (עמ׳ 39). הרמטכ"ל הפנה משאבים מודיעיניים, הנחה על פיתוח אמל"ח ייעודי ועל הקמת יחידה ייעודית ללחימה בחזאבללה, יחידת אגוז, וכן הוביל קו לוחמני ונחוש בלחימה בחזבאללה.

השינוי שעליו הורה הרמטכ"ל ליפקין־שחק שיפר באופן משמעותי את הישגי צה"ל בלחימה בחזבאללה לבנון, אך המחבר הקפיד לציין כי למרות שהרמטכ"ל זיהה אל נכון את השינוי, הרי ללא שותפות "סוכני השינוי" בפיקוד באוגדות ובחטיבות, הוא לא היה מתרחש (עמ׳ 44-41).

מסקנות המחקר

"תפקיד הרמטכ"ל הוא תפקיד אתגרי המצריך הבנה עמוקה במגוון תחומים, יכולת ניהול ופיקוד ברמה המאפשרת לו להוות סמכות עליונה, חושים חדים לזיהוי שינויים, יכולת הנעת תהליכים והתמודדות עם התנגדות להם (פנימית וחיצונית), קור רוח במצבים קשים ועוד ועוד" (עמ׳ 215). המחבר היטיב לבחור מקרי בוחן שבהם נמדד הרמטכ"ל, והניתוח ההשוואתי העלה תובנות רבות ומעניינות. בין היתר ציין כי עצם זיהוי שינוי המציאות אינו מספיק, ועל הרמטכ"ל לגבות זאת בפעולות מוחשיות.

המחבר קובע בצדק, בהתייחס לאתגר ההיכרות של הרמטכ"ל ה"ירוק" עם חיל האוויר (ולהפך), כי עליו להכיר את יכולות ותוכניות החיל ואף להיות מעורב בעיצובן. מסקנה זו, אף שהיא נכונה, קשה לאימוץ בשל מבנה צה"ל ובשל העובדה שחיל האוויר נפרד מזרוע היבשה.

מסקנה נוספת נוגעת למצב שבו הרמטכ"ל מאבד אמון במפקד בעת לחימה. אף שלא ניתן למנוע את המתח, ניתן לייצר מראש וגם במהלך הלחימה פורומים של למידה, שבהם מלובנות מחלוקות באופן דיסקרטי ותוך הימנעות ממלחמת גנרלים. כך אירע בעת מבצע ׳חומת מגן׳, כשהיו חיכוכים בין הרמטכ"ל מופז לאלוף פיקוד המרכז יצחק איתן, ויש ללמוד מכך.

המחבר ציין כי מגוון התפקידים ותחומי האחריות שמונחים לפתחו של הרמטכ"ל רחבים מכדי שיוכל להם אדם אחד לבדו. לכן, ציין, פיצלו האמריקאים את תפקיד "מפקד הצבא" בין יושב ראש המטות המשולבים, האחראי על בניין הכוח ומייעץ לנשיא על הפעלת הכוח, לבין מפקדי הפיקודים המרחביים, הכפופים גם הם ישירות לנשיא.

מאחר שבישראל המצב שונה, מנה המחבר מספר גורמים שיכולים לסייע לרמטכ"ל בהתמודדות: ניסיונו האישי, מינוי ממלאי תפקידים משלימים (כדוגמת סגן רמטכ"ל מהיבשה, כאשר הרמטכ"ל מגיע מחיל האוויר), קיום תהליכי למידה פעילה וראייה בשר הביטחון "בר־שיח" ושותף אמיתי לנשיאה בנטל (עמ׳ 224-216.)

מה חסר בספר

אף שמדובר במחקר מקיף, הוא נמנע מעיסוק במגוון היבטים של תפקיד הרמטכ"ל. אומנם כשבוחנים מחקר בדיעבד אפשר תמיד לטעון זאת, אולם דומה כי תפקיד הרמטכ"ל בסוגיית ההתמודדות עם האיום בנשק גרעיני על ישראל, סוגיה שהייתה ונותרה רלוונטית, חייב בחינה וניתוח.

אף שחלק ניכר מן הדיונים והמקורות בכל האמור בהתמודדות עם תוכנית הגרעין האיראנית ובשאלה אם לתקוף ואם לאו נותרו חסויים ובדין, ניתן היה ומוטב היה לעסוק בתפקיד שמילאו הרמטכ"לים רפאל איתן וגבי אשכנזי בדיונים שקדמו לתקיפות הכורים הגרעיניים בעיראק (1981) ובסוריה (2007), בהובלתם את היערכות הצבא למשימה ובהשלכותיה, ולהסיק מכך על תהליכים עתידיים.

אתגרי בניין הכוח שנותחו בפרק "פיקוד על הצבא במשבר" בנוגע לתקופת כהונתו של גבי אשכנזי כרמטכ"ל חסרו את הרקע, שלפיו נדרש להכין את הצבא למערכה שעלולה לפרוץ בצפון רק כשנה לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה, שכן חזבאללה והצבא הסורי היו עלולים להגיב, והאירוע יכול היה בנקל להסלים לכדי מלחמה (כץ, 2020).

לימים סיפר אשכנזי כי עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל הגדיר את הטיפול באיום הגרעיני הסורי "כסדר העדיפות העליון והראשון של צה"ל. ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה" (בן ישי ושומפלבי, 2018).

מפרסומים מאוחרים יותר נראה כי האופציה של תקיפה מן האוויר, שבה תמכו בדיונים הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, היא זו שבחר הקבינט בראשות ראש הממשלה אהוד אולמרט לאשר (כץ, 2020), ומכאן שהייתה לרמטכ"ל השפעה מכרעת גם על הדרך שבה בוצעה הפעולה ואחריות על השלכותיה האפשריות, ובהן מלחמה.

מהספר עולות שתי תובנות עיקריות. הראשונה היא חשיבות הרמטכ"ל לתהליכי בניין הכוח, שכן הוא "נוטע חרובים" שלא הוא ייהנה מפירותיהם אלא מחליפו, ואולי זה שיבוא אחריו. התובנה השנייה שמדגיש הספר היא שהמבחן העליון של הרמטכ"ל הוא המלחמה. ובמלחמה, כמאמר הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור,"אין תחליף לניצחון".

נדבך נוסף שחסר בספר נוגע לרקע הצבאי של הרמטכ"לים השונים. רמטכ"ל לא נולד כזה. הוא גדל במערכת הצבאית החל מהיותו טירון ומפקד זוטר ועד הפיכתו למפקד בכיר, ולבסוף למפקד הצבא כולו. מסלול זה קובע את מידת בקיאותו בנושאים שונים, ולא בכדי בחן המחבר במסגרת פרק בספר את מידת בקיאות הרמטכ"לים אנשי היבשה בהפעלת הכוח האווירי בעת לחימה. כך למשל, כאשר מונה הרמטכ"ל גבי אשכנזי לאחר מלחמת לבנון השנייה ונדרש לשקם את זרוע היבשה, היתה לניסיונו הרב, כיוצא חטיבת גולני שעסק בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה לאורך כל שירותו, משמעות עצומה (הנדל וכץ, 2011).

סיכום

ספרו המרתק של תת־אלוף (מיל׳) מאיר פינקל הוא בבחינת תוספת חשובה להבנה טובה יותר של הציבור באשר לתפקיד הרמטכ"ל, לאחריות ולאתגרים שניצבים לפניו.

אחד מהאתגרים החשובים הוא עיצוב רוח הלחימה של צה"ל ותחושת המסוגלות של הצבא. בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו כתב ח"כ עפר שלח על חוויותיו משנת 1979, עת השתתף "כחייל בחטיבת הצנחנים במבצע ׳מנורה׳ בדרום לבנון", הפשיטה הראשונה שבה נטל חלק. הוא ציין כי התרשם מאוד מהרוגע ומהשלווה המקצועית שהפגינו מח"ט הצנחנים דאז אמנון ליפקין־שחק ומפקד הגדוד שלו שאול מופז (שניהם רמטכ"לים לעתיד) בפיקודם על הכוח. צה"ל של אז, כתב, היה פחות מקצועי ועוצמתי מהצבא של ישראל כיום, אבל "היו לו רוח של התקפה ופשיטה, מפקדים שהלכת אחריהם בלי היסוס, מיקוד של צבא שקם כל בוקר להתכונן למלחמה". שלח כתב שהתפקיד של רמטכ"ל צה"ל הנוכחי, אביב כוכבי, שכמוהו היה פקוד של שאול מופז בצנחנים, "הוא להכניס רוח דומה בצבא של זמננו" (שלח, 2019).

אתגר זה העומד לפתחו של כוכבי ניצב בפני כל רמטכ"ל ונותר מרכזי כשהיה, כפי שהדגים המחבר כשבחן את פעולות הרמטכ"ל משה דיין לשינוי רוח הלחימה של צה"ל לפני מלחמת סיני.

מהספר עולות שתי תובנות עיקריות. הראשונה היא חשיבות הרמטכ"ל לתהליכי בניין הכוח, שכן הוא "נוטע חרובים" שלא הוא ייהנה מפירותיהם אלא מחליפו, ואולי זה שיבוא אחריו. התובנה השנייה שמדגיש הספר היא שהמבחן העליון של הרמטכ"ל הוא המלחמה. ובמלחמה, כמאמר הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור, "אין תחליף לניצחון".

גל פרל פינקל הוא מתאם תוכנית צבא ואסטרטגיה במכון למחקרי ביטחון לאומי. המחבר מודה לאמו, ד"ר גילי פרל דיין ז"ל, על הערותיה הטובות למאמר. כמו כן מבקש המחבר להבהיר כי אין בינו לבין כותב הספר, תא"ל (מיל׳) מאיר פינקל, שום קרבה משפחתית.

(הערות השוליים מופיעות בפרסום במקור)