פלוגה מעולה, אבל לא יחידת עילית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר והסרט על סיירת גולני מתארים את תולדותיה של פלוגה מעולה. אבל האם ההכשרה המפרכת של לוחמיה, שנעשתה לעתים בניגוד לפקודות וללא פיקוח והצדקה היתה נדרשת, והאם היה צורך ביחידה כה איכותית בלב חטיבת חי"ר?

השבוע שידר "ערוץ 10" את הסרט "הסיירת" שעשו הפרשן הצבאי אלון בן דוד והבמאית ציפי ביידר, אודות סיירת גולני, אחת הסיירות הוותיקות בצה"ל, ובוודאי שאחת מהיחידות שעיצבו את רוח הלחימה והסטנדרטים שלו. במקביל יצא אודתיה גם הספר, "טורפי הלילה" מאת מירב הלפרין (הוצאת ידיעות ספרים, 2018). המחברת תחקרה רבים מהמפקדים והלוחמים בסיירת, וסיפרה את סיפורה מראשיתה, כמחלקת הקומנדו בפיקוד רפי קוצר במלחמת העצמאות ועד לשנות ה-2000, באמצעות סיפורם של מי שפיקדו עליה.

סיירת גולני באימון, (צילום: דו"צ).

כרגיל, אני מאלו שקראו את הספר לפני שראו את הסרט (ואחר כך גם אומרים שהספר יותר טוב). בוודאי יש מתאימים ממני לכתוב על הספר ועל היחידה, שכן לא רק שאיני נמנה על בוגרי הסיירת ולא שירתתי גם בגדודים של החטיבה, אני בכלל מהצד האדום של המפה, ואת הסדיר עשיתי בחטיבת הצנחנים. זה יהיה כאילו אוהד הפועל כותב על ההצלחות של מכבי. ועדיין, הפרספקטיבה שרכשתי על הצבא ככלל, והמפגשים עם לא מעט מבוגרי ומפקדי הסיירת, מספקים לי נקודת מבט של מי שבקיא ומעריך מחד, אבל בוודאי אינו אוהד שרוף.

ח"כ עפר שלח, בעצמו קצין צנחנים, כתב בשעתו במאמר ב"בלייזר" כי "בשנות ה-60 החלה החטיבה במסע לצמרת דרך טיפוח הסיירת שלה: בניגוד לצנחנים, שם נתפסה הסיירת כיחידת סיור עם עדיפות מסוימת על פני הגדודים ולא יותר, בגולני לקחו את החיילים הטובים ביותר לסיירת מתוך מחשבה שיווקית ברורה – ליצור יוקרה שתסיר את הסטיגמה הנחשלת של החטיבה ותמשוך אליה אנשים טובים. לכן הסיירת בחרה את אנשיה אחרי שלושה חודשי טירונות, ולא מיד עם הגיוס כמו שהיה מקובל בצנחנים. בוגריה הפכו לשלד הקצונה של החטיבה (וחלק גדול מהם נכנסו להלם לא קטן בפעם הראשונה ששלחו אותם לגדודים). מפקדיה הבולטים היו אחר כך למח"טים של גולני". התיאור הזה תופס היטב את סיפור הסיירת על הטוב והרע שבו. 

לאורך השנים בנתה החטיבה נבחרת מעולה של לוחמים, אולם הסטת המשאבים מהחטיבה לסיירת, פגעה בכשירות החטיבה והשאירה את גדודיה הרחק מאחור. "הסיירת משכה את כל החטיבה קדימה ושימשה מודל וסמן ימני לכל דבר" (עמוד 212), תיאר אחד ממפקדיה, אל"מ (מיל') רביב ניר, את חשיבותה לחטיבה כולה. נשאלת השאלה עד כמה צדק, שכן גולני בנתה יחידת עילית של ממש, בסדר גודל אחר לגמרי מזה של פלוגה, עם מפקדי פלגות ומפקדה שכפופים למפקד הסיירת, בסך הכל סרן ותיק או רב-סרן. אך האם היה בכך צורך? האם החטיבה היתה צריכה יחידת קומנדו ולוחמה בטרור מעולה, או שמא רק פלוגה שמתמחה בניווט, סיור, תצפית ובמקרה הצורך בפשיטה? פיקוד צפון בוודאי נדרש לכזו, אבל טרח להקים אותה רק בשנות ה-90' – יחידת אגוז, גם כן בחטיבת גולני.

"זאת סיירת גולני"

הספר נפתח בפיגוע במשגב-עם ב-7-8 באפריל 80', במהלכו השתלטו חמישה מחבלים מארגון חזית השחרור הערבית, על בית הילדים בקיבוץ. במהלך הלילה, ניסה צוות מסיירת גולני לפרוץ לבית. הרמטכ"ל, רפאל איתן, הורה לעצור את ניסיון ההשתלטות בטרם פרצו לבית הילדים, לא לפני שאחד הלוחמים נהרג. בהמשך הגיע למשגב-עם מפקד הסיירת, גיורא ענבר, לימים תא"ל. כשענבר התגייס "הוא ביקש להתנדב לסיירת גולני כמו אחיו הגדול, רמי. בסיירת דרשו אישור הורים לכך ששניהם ישרתו באותה יחידה. הוא ויתר על הרעיון והלך לחטיבה" (עמוד 125). ב-1979 הגשים את חלומו, מונה למפקד הסיירת ונחשב, כהגדרת העיתונאי אביחי בקר (בעצמו מ"פ בגולני), כאחד מקבלני הביצועים הבולטים של צה"ל ופיקוד הצפון. מספר הפשיטות שביצעה הפלוגה בפיקודו בלבנון היה גבוה במיוחד, והוא היה ידוע ביכולתו להתחבר לפיקוד הבכיר של הצבא ולשכנע אותו להטיל על הפלוגה מבצעים רבים. 

אלוף פיקוד הצפון, יאנוש בן-גל, הסכים לצרף את הסיירת גם לפריצה השנייה לבית הילדים, שהוטלה על סיירת מטכ"ל בפיקוד עוזי דיין. אם הינתן האות, סיפר ענבר, "נכנסתי פנימה עם כל מי שלא נפצע בפריצה הראשונה. מיד הרגתי את המחבל שעמד עם הרובה ליד התינוקות, ואז הפתיע אותי מחבל נוסף מאחור והצלחתי להרוג גם אותו. עד הפריצה ידענו שיש שם שלושה מחבלים. בדיעבד הם היו חמישה. כל הזמן פחדתי שנפגע בילדים" (עמוד 14). כוח סיירת מטכ"ל הרג את שלושת המחבלים הנותרים. במהלך הלילה רצחו המחבלים פעוט, אייל גלוסקא שמו, אך מלבדו לא נפגעו בני ערובה נוספים. שישה מלוחמי סיירת מטכ"ל נפצעו גם הם בפעולה. ענבר הוסיף וציין שסיירת גולני קיבלה "את החדר של התינוקות, שלטעמי היה הכי מסובך. הרגנו שני מחבלים. ביצענו את הכול. מי פרץ עם סיירת מטכ"ל שהגיעה עם יסעורים יפים ועם נשק שלא ראינו בחיים? השאריות, מי שהיה רק חצי פצוע מהפריצה של הלילה, וחבר'ה מהקיבוצים בסביבה, לוחמי סיירת גולני לשעבר, ששמעו שיש אירוע והגיעו. הם לקחו חגורים מהפצועים ונכנסו פנימה. זאת סיירת גולני" (עמוד 15). 

מבצעים שלא נחשפו עד כה

רס'ן שמריהו ויניק.jpg

רב-סרן שמריהו ויניק, מפקד הסיירת שנהרג בקרב על החרמון, (מקור: ויקיפדיה).

כוחו האמיתי של הספר הוא בכך שהוא שופך אור על התקופות הפחות מתועדות של מבצעי הסיירת, ושל צה"ל בכלל. כך למשל מעט מאוד נכתב על פעילותה במהלך מלחמת יום הכיפורים ובמלחמת ההתשה במובלעת הסורית שלאחריה. הספר מתקן זאת. בין היתר נכתב שם כי מפקד הסיירת, שמריהו ויניק, הוביל גיחות וסיורים מעבר לגבול מדי לילה. באחד הלילות נתקל כוח בפיקודו בחיילי קומנדו סורים שהטמינו מטעני חבלה בציר בסמוך לקוניטרה. "ויניק פקד על חייליו להסתוות בשטח וסימן להם להמתין עד שלוחמי הקומנדו יהיו עסוקים בהטמנת המוקשים. למרות נחיתותם המספרית, ארבו הלוחמים לחיילים הסורים, הסתערו עליהם בבת אחת והרגו את כולם" (עמוד 88). את המטענים נטרל בהמשך כוח הנדסה. לויניק, שנהרג בהמשך בקרב לכיבוש החרמון, הוענק עיטור המופת לאחר מותו.

לאחר המלחמה מונה למפקד הסיירת חברו הטוב של ויניק, מודי בן שך, שדווקא היה אחד ממבקריה החריפים. "לא אהבתי את הברדק של הסיירת, את הרשלנות, את חוסר המשמעת. לא גדלתי בסיירת, אלא באתי מחטיבת גולני. כמפקד צעיר ראיתי בפיקוד בגולני אתגר חינוכי ובעצמי ראיתי יאנוש קורצ'אק בן עשרים ומשהו. היו לי מסרים חינוכיים ורציתי לפקד דווקא על חיילים שלא מתנדבים" (עמוד 95). את הסיירת קיבל מוכה וחבולה לאחר קרבות החרמון. כבר בלילה הראשון הוביל אותה לפשיטה בשטח סוריה על מוצב של הצבא הסורי בכדי להשמיד תול"ר (תותח ללא רתע) שירה על כוחות צה"ל במובלעת הסורית. "יצאנו למבצע בלילה, הלכנו ברגל, חדרנו למוצב, הרגנו את יושביו ופגענו בתול"ר. בדרך חזרה היתה לנו התקלות עם חיילים סורים, אבל חזרנו בלי נפגעים" (עמוד 96). המבצע סייע להעלאת המורל ולהחזרת הפלוגה לתלם.

דוגמה נוספת נוגעת לתקופת השהייה בלבנון, שלא הרבה ידוע אודותיה. בין היתר מתואר בספר מבצע "נשל הנחש", עליו פיקד זהר דביר, לימים ניצב במשטרה וסגן המפכ"ל היוצא, שפיקד על הסיירת בשנים 92'-94'. דביר, שכמו רוב מפקדי הסיירת עשה את עיקר שירותו בגדודי החטיבה ולא צמח בה, הוביל כוח מהסיירת בסמוך לג'בל צפי שבדרום לבנון, במטרה לפגוע בחוליית מחבלים שתקפו ללא הרף את מוצבי צה"ל. הכוח ארב למחבלים, שהיו בעמדה משלהם. "צפינו בהם מתפללים, אוכלים, מטפלים בנשק. ברגע הנכון חיסלנו שבעה מחבלים" (עמוד 185), סיפר דביר. 22 מבצעים של הסיירת הוביל דביר בלבנון, כולם מוצלחים וכולם ללא נפגעים לכוחות צה"ל.

הסיירת תהיה שם בעימות הבא

הספר הוא שיר הלל לפלוגת הסיור (וכאמור, מדובר בפלוגה, לא יותר) של חטיבת גולני, וככזה, כמו גם בסרט שעשה בן דוד, תואר המסלול המפרך עד כדי אירועי קיצון של השפלה והתעללות באורח רומנטי. "שטח 100", בו עשו לוחמי הסיירת טירונות יחידה, היה במשך שנים מרחב לא מפוקח שבו מפקד צוות וכמה סמלים עשו כאוות נפשם, לא פעם ללא הצדקה וצורך מבצעי. המקרה הבולט היה של סגן אחימאיר פורת (שהתפרסם כ"צוות אחי") שב-93' אימן את חייליו באופן כה קיצוני עד שמפקד הסיירת דאז, זהר דביר, קבע ש"עבר את הגבול שבין תרופה לרעל" (עמוד 189). רק שבעה לוחמים סיימו את המסלול ורק שניים מהם הבינו משהו במקצוע הלוחם שאליו הוכשרו. בחטיבה נקטו צעדים כדי שהמקרה, ודומים לו, לא יחזרו וכיום, כפי שאמר בראיון אחד ממפקדי החטיבה, כבר "אין יותר צוות אחי בגולני". מסלול הלוחם נשאר קשה, אבל הקושי נועד לחשל את החיילים ולא להשפיל אותם, וטוב שכך.

חבל גם שבראיונות שערכה הלפרין עם בוגרי הסיירת, לוחמים ומפקדים כאחד, הגולנצ'יקים, כהרגלם, לא ויתרו על הביקורת המסורתית כלפי חטיבות ויחידות עלית אחרות, ונשמעו בעיקר כמו בן מקופח שמנסה כל העת להוכיח שהוא טוב מן האחרים. אם אתה טוב, והסיירת מעולה, חבל על המאמץ לספר כמה האחרים גרועים, או להשוויץ כמה אתה שווה. מוטב היה להימנע מזה. ב"אחריי", סרט שעשה שלח ב-2011, הוא תיאר כיצד מתוך האכזבה של מי שלא נבחר ליחידות המובחרות של חטיבת הצנחנים, "מתחילה להיוולד הזהות חדשה, האחווה של אלה שהופכים את זה שלא לקחו אותם למקור חדש של זהות ומוטיבציה. ההוויה שבגללה, בעיני, הגדודים של הצנחנים או גולני תמיד היו עדיפים על כל סיירת". לא נותר לי אלא להסכים. 

לקראת שידור הסרט פרסם שר החינוך, נפתלי בנט, פוסט בטוויטר שבו המליץ לצפות בסרט וציין שזכה "לעשות איתם מבצעים משותפים בלבנון", שם התוודע "לרוח המבצעית הנדירה שלהם". בנט, שהיה לוחם בסיירת מטכ"ל ומ"פ ביחידת מגלן, צודק, וסביר שהסיירת תמשיך ותיקח חלק מרכזי בכל עימות עתידי. אבל העימות המתוקשר שלו עם שר הביטחון ליברמן בנוגע לחמאס ולרצועת עזה, שנועד, ככל הנראה, לשפר את מצבו בבחירות הבאות, עשוי דווקא לקרב את המלחמה הבאה. מוטב שיעסוק במניעתה או לפחות בדחייתה ככל שניתן. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.10.2018)

מודעות פרסומת

הרמטכ"ל הבא? שיהיה יפה וישתוק | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ה"עליהום" על האלוף יאיר גולן הוא בבחינת חציית קו אדום אבל החלק המטריד באמת הוא השיח הציבורי הרדוד אודות מינוי הרמטכ"ל. לציבור לא אכפת מעמדות המועמדים בסוגיות מהותיות והוא רק רוצה רמטכ"ל שיהיה גיבור ושתקן. 

האלוף גולן בבה"ד 1, (צילום: דו"צ).

ה"עליהום" התקשורתי שעשה ארגון הימין הפוליטי "אם תרצו", שרתם לעניין 100 משפחות שכולות, כנגד סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף יאיר גולן, היה מקומם. הניסיון לטנף כך על קצין בכיר, שהקדיש כמעט ארבעים שנים לצבא ולמדינה בגלל איזה נאום שנשא, ולטעון שבגינו אסור למנותו לרמטכ"ל, הוא בבחינת חציית קו אדום. היה גם מי שמצא הקלטה של גולן משיחה שבה הסביר את חשיבות טוהר הנשק למכינה קדם צבאית מלפני יותר מעשור, ובחר להציגו כמי שמפקיר את חיי חייליו. מכך שלגולן נרשמה הערה פיקודית, כיוון שהתעלם מהאיסור של בג"ץ על קיום "נוהל שכן" בכדי להבטיח את שלום חייליו, בחרו תוקפיו להתעלם. עוד "הגדיל לעשות" מנכ"ל הארגון, מתן פלג, שהשווה את גולן למרשל פטן, ראש ממשלת וישי הצרפתית ששיתפה פעולה עם הנאצים, אבל הדיון התקשורתי, שבמסגרתו יצאה שורה של אישי ציבור בכירים להגנת גולן ובתוכה שר הביטחון אביגדור ליברמן, רק המחיש עד כמה רדוד השיח הציבורי בישראל אודות הסוגיה הקרדינלית של מינוי הרמטכ"ל

הרמטכ"ל נבחר על-ידי שר הביטחון, ואת בחירתו מאשררים תחילה ראש הממשלה ואז הממשלה כולה. למרות זאת, מקפיד לרוב השר הממנה להיות קשוב לרחשי הציבור וחריג שייבחר במועמד שאינו בקונצנזוס. יוצאי הדופן היו בחירת השר שאול מופז במפקד חיל האוויר לשעבר, דן חלוץ, על-פני גבי אשכנזי (שהחליף, בתפנית מפתיעה, את חלוץ ב-2007) וקודם לכן, מינויו של מופז עצמו על-ידי שר הביטחון יצחק מרדכי, שבחר לסגור חשבון ישן שלו עם סגן הרמטכ"ל והמועמד הבולט דאז, מתן וילנאי, מימיהם בצנחנים.

הרמטכ"ל בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, הוא, אולי, האיש הכי חשוב במדינה אחרי ראש הממשלה. בהקדמה לספר שיצא לאחרונה, "הרמטכ"ל" (הוצאת מודן, 2018), מאת תא"ל (מיל') ד"ר מאיר פינקל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בין–תחומית של צה"ל, כתב הרמטכ"ל גדי איזנקוט, כי לרמטכ"ל "שלושה תפקידים ייחודיים בצה"ל: ראיית זירת המלחמה הכוללת שעניינה אסטרטגיה; ראייה אסטרטגית רחבה שעניינה בתחום האסטרטגיה-רבתי; וראייה על-זרועית, אופרטיבית" (עמוד 9). כחוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני, הממשלה ובתוכה הקבינט, הוא גם היועץ להפעלת הכוח ובניינו, וגם מפקד הצבא במערכה כולה וקבלן הביצוע להחלטות הממשלה ולבניין הצבא. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ גרס שיש בתפקיד "פיקוד וניהול, בניין כוח והפעלתו, הבנה תקציבית…. הבנה מדינית… דמות תקשורתית וחברתית…שחובותיו לא רק מול הממונים עליו אלא מול הציבור כולו…" (עמוד 18). אמנם הרמטכ"ל כפוף לממשלה, אך קשה לדמיין מצב שתמליץ לפעול בניגוד לדעתו. דוגמאות בולטות לכך ניתן למצוא בדומיננטיות של הרמטכ"ל חלוץ בדיוני הממשלה במלחמת לבנון השנייה, ולא פחות מכך בדו"ח של ועדת חוץ וביטחון שבחן את התכנית הרב-שנתית גדעון, אותה יזם איזנקוט. לפי הדו"ח, הממשלה אישרה אותה כמעט ללא בחינה מעמיקה, פשוט בגלל שהרמטכ"ל המליץ עליה. 

בספר הציע פינקל (אין קרבה משפחתית), בעברו מפקד חטיבת שריון, הגדרה משלו לתפקיד. לתפיסתו על הרמטכ"ל "לפרש ולתווך בין הבנות, החלטות וקביעות של הדרג המדיני לבין מבנה צה"ל (בכל המובנים – היקף, ארגון, יכולות וכדומה), ואופן הפעלתו בעימותים השונים, תוך פיתוח כיווני פעולה וגיבוש המלצות להחלטות הדרג המדיני" (עמוד 20). לגישתו, אחראי הרמטכ"ל, גם על קביעת סדרי עדיפויות לארגון כולו והובלת השינויים הנובעים מכך, ועל קביעת והכוונת התרבות הארגונית, כלומר על ערכי הצבא ונורמות ההתנהגות, שלאורם יפעלו המפקדים והחיילים. 

לאן יקחו את צה"ל?

למרות הרעש התקשורתי, שני המועמדים הבולטים לתפקיד הרמטכ"ל הם האלופים אביב כוכבי ויאיר גולן. השניים עשו את עיקר שירותם בצנחנים ובלבנון, שם התבגרו, כהגדרת אחד מהם, ופיקדו על חטיבות הצנחנים והנח"ל באינתיפאדה השנייה ועל אוגדות בלחימה ברצועת עזה ואיו"ש. מאחוריהם מגוון תפקידי מטה חשובים, בין היתר בחטיבת המבצעים של הצבא, כמו גם שירות כסגן רמטכ"ל, תחנה חיונית בהכנה לתפקיד מפקד הצבא. שני המועמדים האחרים, קצינים מרשימים שניהם, מגיעים להתמודדות כשילקוט השירות שלהם חסר. האחד, ניצן אלון, עשה את שירותו בכוחות המיוחדים, בדגש על סיירת מטכ"ל, ואף שנחשב לקצין חריף מחשבה הרי שלא פיקד על גדוד, חטיבה סדירה ואוגדה מתמרנת. בצבא שבו ההכשרה היא דרך התפקידים שאתה ממלא, זה הופך אותו למי שהגיע לדרגת אלוף עם פערי ידע גדולים. השני, אייל זמיר, אמנם עשה קריירה ארוכה כקצין שריון בכל גזרות הלחימה, אולם מאחוריו, כמו אלון, רק שני תפקידי אלוף כאשר אחד מהם הוא מזכירו הצבאי של ראש הממשלה. 

השיח הציבורי והתקשורתי שנגע להתמודדות התמקד כמעט תמיד בדיון שנשמע כמו הפסקה שמופיעה מעל. דיון ברקע של המתמודדים, באילו קרבות לחמו ופיקדו, האם יש בארונם שלדים (שלא לומר פאשלות) וזהו. כמעט אף פעם לא נידונה השאלה האם מסלולם הצבאי של המתמודדים היה מגוון דיו כך שרכשו במהלכו כלים נוספים? מבלי לזלזל בכך שחיוני שהמועמדים לפקד על הצבא יגיעו מליבת הקרביות ושיצטיינו גם בשדה הקרב, הרמטכ"ל, מפאת תפקידו, נדרש לניסיון וסל יכולות מגוון, שאינו כולל רק את ה"סכין בין השיניים". השאלה החשובה ביותר, שבוודאי נידונה בראיונות שמקיים שר הביטחון עם המתמודדים, אך לציבור אין מושג בנוגע לתשובות עליה, היא לאן מתכננים המועמדים לקחת את צה"ל במידה ויתמנו לרמטכ"ל. נסו לשאול את עצמכם מהי עמדת המתמודדים בסוגיות כמו שירות נשים בצה"ל, וביחידות קרביות ומעורבות בפרט, טוהר הנשק ומוסר לחימה, אגב פרשת אלאור אזריה, מבנה צה"ל, משך ומודל השירות (צבא מקצועי, כן או לא?), וכמובן, איך לא, מה תפיסתו את אופן הפעלת הצבא במקרה של עימות.

הרמטכ"ל הנוכחי למשל, שם דגש רב על חשיבות זרוע היבשה והתמרון היבשתי בעימות עתידי, בצפון ובדרום, והשקיע משאבים רבים בהפיכת כוחות היבשה למאומנים ויעילים יותר. צוות קרב החטיבתי הרב-חילי החדש, הקמת חטיבת הקומנדו ורפורמה נרחבת במערך המילואים הן דוגמאות בולטות לתהליכים שאותם יזם. במכתב ששלח לאחרונה נציב קבילות החיילים, אלוף (מיל.) יצחק בריק, נמתחה ביקורת על מצב כוח האדם בצבא, על היעדר המוטיבציה של מפקדים איכותיים להישאר ועל מצבה הירוד של זרוע היבשה ביחס לזרועות המודיעין והאוויר (כדוגמה לכך, ציין, איש מבין האלופים שהוצע להם לא הסכים לפקד עליה). מוטב להתייחס לביקורתו ברצינות, שכן צה"ל יקר לבריק, שנצרב בלקחי המלחמה בה לחם ב-73'. אך למרות המכתב החריף, לא ניתן להתעלם מכך שאיזנקוט קיים שורה של מהלכים משמעותיים במטרה לחזק את זרוע היבשה. 

סגן הרמטכ״ל הבא: אלוף אביב כוכבי

מימין: הרמטכ"ל איזנקוט וסגנו, האלוף כוכבי, (צילום דו"צ).

אלה הן שאלות מהותיות ובציבור לא עוסקים בהן כלל. אחד המועמדים היה מח"ט שלי בצנחנים, והוא מפקד יוצא דופן באיכותו, אבל מה ידוע לנו על עמדותיו בסוגיות הללו? אנחנו גם לא שואלים. בחודש יוני האחרון קיים בית הספר להיסטוריה ע"ש פרופסור צבי יעבץ שבאוניברסיטת תל אביב, כנס בנושא "התקשורת והיסטוריה בהתהוות". בכנס שוחחו פרופסור אביעד קליינברג וד"ר יעל שטרנהל עם ח"כ עפר שלח, ממפלגת "יש עתיד", שמתח ביקורת על השיח הציבורי הרדוד בנושאי ביטחון. שלח סיפר כי הוא עוסק במערכת הביטחונית ובצבאיות כמקצוע שנים רבות, תחילה כעיתונאי, וכיום כח"כ החבר בוועדת חוץ וביטחון. לתוצרי העבודה שלו כיום "אין קליינטים". השיח, לדבריו, אודות צה"ל ומערכות הביטחון הוא שטחי ולציבור "אין שום עניין בפרקטיקה של מה שאתם מקדישים בשבילו את השנים הכי טובות שלכם ושל הילדים שלכם", כמו גם משאבים, כספים ותמיכה חריגה בעוצמתה ביחס למערכות אחרות בממשל. היטיב לנסח זאת בשעתו שר הביטחון, שאול מופז (שהיה המג"ד שלו בצנחנים), שהסביר לשלח, אז פרשן צבאי, כי למרות שהוא מסכים עם רבות מהצעותיו החשובות אודות בניין הכוח של צה"ל, "מה שעם ישראל רוצה זה שלא יהיו פיגועים. על זה הוא יבחן אותי". זה תקף גם לגבי הרמטכ"ל, וזה לא צריך להיות כך. 

המתקפה הפרועה ושלוחת הרסן על האלוף גולן היא אינה בבחינת מהלך פרסונלי, אלא תופעה רחבה בהרבה. עומד מפקד בכיר בצה"ל ופורש בשורה נרחבת של ראיונות והרצאות שקיים למן הרגע שהגיע לתפקיד אלוף את תפיסת עולמו הערכית והמקצועית, החל ממסרים לציבור כי יידרש לגלות חוסן במידה ויהיה תחת אש טילים, כשהיה אלוף פיקוד העורף, ועד לזיהוי תהליכים מטרידים בחברה, בנאומו ערב יום השואה לפני שנתיים. כמעט אף אחד אחר מן האלופים המתמודדים לא עשה זאת זולתו. אחד מהם, למשל, לא התראיין מאז שהיה תא"ל. ולא בכדי. אפשר לנחש שהבין שמוטב לא להסתבך בפליטות פה מיותרות שיביאו ציבור, שגם כך לא מחבב חריגות מה"בון-טון" של מפלגת השלטון, לרדוף אותו.

בשיח הציבורי של היום, כשאפשר לצייר את האלוף עמי אילון, שכקצין צעיר בקומנדו הימי עוטר בעיטור הגבורה בעבור האומץ שהפגין בפשיטה על האי גרין, כבוגד על שהשתתף בהפגנה כנגד חוק הלאום, מוטב לשתוק. העובדה שכמעט איש מהמועמדים לא התבטא בנושאים שהוצגו קודם לכן מלמדת שהם הבינו את המסר. תשתקו ותהיו אמיצים. בלי נאומים על מוסר, דוגמת "נאום המספריים" שהביא לגל גינויים על הרמטכ"ל, בלי הסברים מפורטים על הצורך והחשיבות שבשירות שיוויוני לנשים בכל יחידה שאפשר (הרי לא תרצו להסתבך עם רבנים). בקיצור, בלי להביע עמדה. בארצות הברית מקיימים חברי ועדת הסנאט לשירותים המזוינים שימוע, שרובו פומבי ומשודר באינטרנט, לכל מועמד לתפקיד מפקד פיקוד וראש מטות משולבים וחוקרים אותו בנוגע לעמדותיו בכל סוגיה ונושא עד שיוצא עשן לבן. אצלנו? לא. אבל החלק המטריד באמת, הוא שגם לא אכפת לנו. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.08.2018)

עניין של מסורת: שימו סוף ל"מבחנים" והמתינו עם עריפת הראשים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

ביחידות המיוחדות, נהוגה תפיסת משמעת שונה מזו שנהוגה ב"צבא הגדול", יש מי שמנצל את החופש הזה כדי לייצר מסורות פסולות, שנובע מרצון עז להוכיח שהם הנועזים והקשוחים ביותר בצבא. אסור שמסקנות הבדיקה יפגעו ברוח היחידות הללו.

השבוע פורסם על שורת תקלות ביחידה המובחרת מגלן, הכפופה לחטיבת הקומנדו החדשה. מתברר כי ביחידה נהוגה מסורת, שאינה חלק מתכנית האימונים הרשמית, שבה במהלך נסיעה נדרשים הלוחמים, במעין מבחן אומץ, לזנק מרכב שטח ללא קסדה לעבר שיחים קוצניים. אחד החיילים שנדרש למבחן נפצע קשה בגבו, ועלול לסבול מנכות לכל חייו. במקרה אחר, נפצע חייל מהיחידה באימון קרב מגע.

למען הגילוי הנאות לא שירתתי במגלן, או באחד מגדודי החטיבה האחרים, אבל השירות בצנחנים ובהמשך במילואים בחטיבת צנחנים מובחרת שכפופה לעוצבת האש, הפגיש אותי עם רבים מבוגריה וסיפק לי כמה תובנות על ההווייה, ההכשרה והפעילות המבצעית של מגלן ויחידות דומות לה.

יחידות מובחרות, כמו מגלן מקיימות משחר היווסדן מסורות שכאלה בכדי להוכיח את מה שלכאורה כבר ברור מראש, שהן הנועזות והקשוחות ביותר בצבא. מבחן הקבלה של אהוד ברק לסיירת מטכ"ל, למשל, כלל בוחן להכרת המפה וגם מה שהוגדר כמבחן האומץ האולטימטיבי, קפיצה מג'יפ צבאי בעת שזה נוסע במהירות 50 קמ"ש. רגע לפני שברק (שעבור אומץ לבו כמפקד ביחידה עוטר בהמשך ב-5 צל"שים) זינק, תפס אותו הנהג ועצר את הרכב. מסתבר שביחידה ידעו כבר אז, כמו גם היום לעצור בזמן והמבחן רק בדק האם ברק יהיה מוכן לקפוץ.

ביחידות הללו, שבהן משרת כוח אדם איכותי במיוחד, נהוגה תפיסת משמעת שונה מזו שנהוגה ב"צבא הגדול". החינוך הוא למשמעת עצמית ו"ראש גדול". לא מתעסקים עם החייל בנושאים כמו הופעה ופקודות יבשות, מתוך תפיסה שאומרת שעם אנשים טובים מאוד אפשר להתעסק בעיקר, פעילות מבצעית והכנה למלחמה, ולא במשמעת. ולסמוך עליהם. לרוב זה מוכיח את עצמו וצה"ל מצליח להפיק הרבה מאוד מיחידותיו המובחרות, למרות שהחיילים הם צעירים יחסית ושתקופת ההכשרה קצרה בהשוואה למה שמקובל בצבאות שונים במערב. מבצע כמו "נערי החוף" שביצעה מגלן במלחמת לבנון השנייה, שנחשב לאחד המבצעים המוצלחים במהלכו הושמדו כ-150 מטרות, בהן כ-40 משגרי רקטות, בגזרה המערבית בדרום לבנון, היו האמריקנים מבצעים עם כוח ותיק בהרבה, כוח דלתא או הכומתות הירוקות, שהחיילים שבו לא יהיו בני 19-20 כמו בצה"ל אלא בני 25 לפחות.

למרות זאת, לפעמים יש מי שמנצל את החופש הזה בכדי לייצר מסורות פסולות כמו המבחן הזה. טוב שהוחלט בצה"ל לקיים תהליך בדיקה יסודי בראשות תא"ל וירוב, ועדיין מוטב לא לשפוך את התינוק עם המים, בשני מובנים. ראשית, חטיבת הקומנדו היא עודנה, למרות הקילומטראז' שצברה בתרגילים בארץ ובחו"ל כמו גם בפעילות מבצעית שביצעו יחידותיה בנפרד (לפני כחודשיים, למשל, הרגו לוחמי מגלן שמונה מחבלים על גדר המערכת בעזה), חטיבה בהקמה. מפקדה, אל"מ בלוט, צנחן שפיקד על מגלן ועתיד לשמש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה, עמל כל העת על תהליכי בניין הכוח שיאגדו את היחידות הללו מ"אסופת יחידות שאין להן מן המשותף", כפי שהגדיר זאת בשעתו ח"כ עפר שלח, מ"פ צנחנים לשעבר, לחטיבה אחת.

בעימות הבא יידרש לצה"ל, לצד חיל האוויר, כוח איכותי, גמיש וזמין, אך גם בעל מסה שניתן יהיה להפעיל מהר בעומק בכדי להשיג פגיעה של ממש במאחזי חזבאללה בלבנון, או ביעדים אחרים. הפיכת חטיבת הקומנדו לכוח שכזה הוא האתגר של מפקדיה, וימשיך ויהיה כזה גם עבור מחליפו של בלוט, אל"מ קובי הלר, יוצא גולני שפיקד על דובדבן ב"צוק איתן". אסור שמסקנות ועדת הבדיקה, שבוודאי יורו על הידוק הפיקוח והבקרה בתחום הבטיחות והמשמעת, יפגעו ברוח היחידות הללו, שכן היא מרכיב קריטי באופי היצירתי, הנועז והלוחמני שלהן.

המובן השני הוא נוגע לתרבות "עריפת הראשים" שצמחה כאן. אני מכיר את מפקד מגלן הנוכחי מאז שהיה מ"כ בפלוגה שבה הייתי טירון בצנחנים ואח"כ כקצין בגדוד. אחרי שהשתחררתי שמעתי שלקח פיקוד על פלוגה שמפקדה נפצע במלחמת לבנון השנייה ושנחשב למ"פ מוערך מאוד. זה לא הפתיע אותי. הוא תמיד היה איש מצוין ומפקד מצוין. בשלושת החודשים האחרונים הוא מפקד על היחידה ואחראי מתוקף כך על כל מה שקורה בה. אחראי, אבל לא בהכרח אשם. כלל לא בטוח שבתקופה קצרה זו הספיק להכיר כל הליך ושטות שמתרחש בה. וזה תקף גם למח"ט, שנמצא הרבה יותר גבוה בשרשרת. הנחת העבודה שהדחת האחראים לכשל תפתור את הבעיה, מתבררת כמוטעית לרוב. לא פעם הכשל הוא מערכתי הרבה יותר משהוא פרסונלי, והצבא מפסיד מפקדים טובים שמוטב היה להוסיף ולעשות שימוש בכישוריהם ובלקחים שלמדו משיעור קשה. דווקא הם יידעו לטפל בתקלות ולהחזיר את היחידה לפסי עבודה תקינים.

(המאמר פורסם במקור באתר "וואלה!", 06.08.2018)

המוהיקני האחרון | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

 הדו"ח האחרון שהוציא מתחת ידו נציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') בריק, הוא מסמך מטריד, ולא פחות ממנו מטריד המסר ששידר בדבר אי-מוכנות צה"ל למלחמה בדרום. בריק שלקחי 73' נותרו צרובים בו, הוא איש יסודי ומקצועי, כדאי להקשיב לו.

השבוע פרסם נציב קבילות חיילים, אלוף (מיל') יצחק בריק, את הדו"ח האחרון שלו. בשתי הקדנציות שלו בתפקיד, מאז שמונה ב-2008, סירב בריק להגביל את עצמו לעיסוק בתלונות של חיילים אודות מפקדיהם והמערכת הצבאית. בדו"ח מטריד שפרסם לפני שנתיים מצא ליקויים חמורים במצב יחידות מחסני החירום (ימ"חים) של צה"ל ובמערך תומך הלחימה של צה"ל, בדגש על הנגדים. את הדו"ח האחרון שלו בחר לפתוח באזכור החוויה המכוננת של חייו, מלחמת יום הכיפורים. בריק, שעשה את כל שירותו בחיל השריון, מחייל ועד מפקד אוגדה, כתב שב-73' לחם "בסיני ובמצרים לאחר חציית תעלת סואץ, כמ"פ טנקים בגדוד 113", אחד מן הגדודים "שעברו את הלחימה הקשה ביותר". רק הוא ושישה חיילים מהגדוד המקורי הגיעו לסוף מסלול הלחימה של הגדוד, לאחר 19 ימי לחימה רצופים. על פועלו, עוטר בעיטור העוז. המלחמה, כפי שהעיד לימים, הותירה אותו "שרוט חיובי" והוא, שעשה את המלחמה כאיש מילואים, שב לשירות קבע מתוך כוונה לעשות הכול "כדי שלא ניתפס שוב לא מוכנים", כפי שאירע אז. 

הבינוניות חותמת קבע

בריק, בימיו כאלוף בצה"ל, (מקור: אתר חטיבה 14).

גם הפעם בחר לבחון את צה"ל מזווית רחבה בהרבה, והדו"ח שהוציא מתחת ידו ממשיך את הקו של שני קודמיו ומתריע על כך שבחלק מן הדברים חלה החרפה, ולאו דווקא שיפור. הנציב זיהה בעיה במוטיבציה של מפקדים איכותיים להישאר בקבע והעיר כי בצה"ל כיום, "לא תמיד הטובים הם אלה הרוצים להישאר בשירות לאור תחושתם, ולפיה לעיתים הבינוניים הם אלו הנשארים". סיבה נוספת לכך, לשיטתו, היא חוסר הביטחון התעסוקתי הנובע ממודל שירות הקבע הצעיר, שבו ישנה "תחנת יציאה" נוספת מהצבא לאחר 14 שנות שירות לקצין שלא קודם לסא"ל."רבים מהקצינים הצעירים חוששים להסתכן בכך שישוחררו מצה"ל בגיל מבוגר יחסית, ללא רשת הביטחון של הפנסיה, ויהיה עליהם להתחיל בחיים האזרחיים בפער גדול מחבריהם שלא נשארו בצבא הקבע ובזמן הזה פנו לקריירה אזרחית". התוצאה, שמורגשת במיוחד בזרוע היבשה, היא שהמפקדים הטובים עוזבים מיד לאחר שהשלימו תפקידי מפקד מחלקה ופלוגה. הבינוניות נשארת. זה תמיד היה כך. כבר ב-2006 הזהיר האלוף ישי בר כי "צה"ל הוא צבא בינוני עם איים של מצוינות", שמשכו אותו קדימה. מה שבריק מזהיר מפניו הוא שעתה ישנם פחות איים. 

בנוסף התריע בריק מפני העובדה שבקורסי הפיקוד בצבא ובהשלמות לקצונה, בחרו מפקדי הקורס לא פעם לשנות נושאים ותכנים שהועברו לחניכים, לפי ראות עיניהם, "לעתים, ללא אישור מהגורם הבכיר או מהגורם המוסמך, וכן – ללא עמידה בקריטריונים ובנהלים המחייבים". כך, התרשם, בחר כל מפקד קורס שמונה לפעול על-פי הבנתו, כשהוא מוחק בהתנהלות הזו לעתים "לקחים שנבנו שנות דור בדם, ביזע ובדמעות. אין חולק כי לאורך השנים נדרש לבצע שינויים בהתאם לאתגרים החדשים ששדה הקרב מציב בפני צה"ל, אולם טיפוח לרוח לחימה, לרֵעות, לערֵבות הדדית של לוחמים, לגיבוש, ללכידות היחידה ולאחוות לוחמים – כל אלו אינם נושאים שמשתנים לאורך השנים". כשקוראים את הדברים קשה שלא לחשוב על מלחמת לבנון השנייה, והתפיסה השגויה שהובילה את ניהול המלחמה ההיא. 

הסמארטפון מחליף את הפיקוד הישיר

תחום נוסף שבו מצא בריק ליקויים קשים הוא סוגיית השימוש בטלפונים ניידים בצבא. לטענתו השימוש הנפוץ וה"בלתי מושכל" בטלפונים סלולריים בקרב יחידות רבות בצבא, פוגע במנהיגות וביכולת הפיקוד של המפקדים על הכפופים להם. "עוצמתה של המנהיגות ברמות הזוטרות היא בקשר הבלתי אמצעי בין המפקד לבין חייליו, בשיח הישיר, במבט בעיניים ובשפת הגוף. כל אלו ועוד יוצרים את הקִרבה ואת האמון בין המפקד לחייליו", כתב, וה"שיח האלקטרוני" שמתקיים בין המפקדים לחיילים עלול להחליף את השיח הישיר וליצור ניכור. לא מן הנמנע שבריק כיוון לכך שהמיילים והמסרונים מאפשרים למפקדים מחד, ולחיילים מאידך, ריחוק שמצמצם את אי-הנעימות שמתלווה להחלטות מסוימות, כמו ענישה והדחה. 

לוחם גולני בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

הדברים מצטרפים לאמירות שאמר כבר לפני כשש שנים מח"ט גולני דאז, אל"מ אופק בוכריס, לעיתונאי עמוס הראל. בוכריס, שעשה את עיקר שירותו בחטיבה החומה ואף עוטר בצל"ש רמטכ"ל על האופן שבו פיקד על גדוד 51 באינתיפאדה השנייה, אמר אז שישנם מקרים שבהם "המפקדים תובעים פחות ואז רוח הלחימה של החיילים נפגעת. הבעיה היא אצל המפקדים. לא היססתי לסיים תפקיד של מ"פ שפחד לפקד. יש כאן הר לכבוש ומי שלא מסוגל לא יהיה אצלי מפקד, גם אם הוא בחור מצוין". בשיחה אחרת, שהופיעה בספרו של הראל "תדע כל אם עברייה" (כנרת זמורה-ביתן, 2013) שאל בוכריס את הפרשן הצבאי האם הוא יודע מהי תנועת הנוער הכי פופולרית בישראל. בתשובה, הסיט "את אצבעו משמאל לימין, מחקה את התנועה המשמשת לפתיחת מסך בסמארטפון" (עמוד 110). העובדה שלימים הורשע בוכריס בהתנהגות שאינה הולמת ובבעילה אסורה בהסכמה, הודח מהצבא והורד בדרגה, אינה מבטלת את הניתוח שלו מימיו כמח"ט שמתכתב, כך נראה, אחד לאחד עם הדו"ח של בריק, שמצדו הזהיר גם שהטלפון הנייד עשוי לאפשר לאויב לאכן את כוחות צה"ל בעת עימות ולחשוף את מיקומם, "דבר שעלול להביא לאבדות קשות לכוחותינו." 

מוכנות למלחמה הבאה

בשנים האחרונות, בהובלת הרמטכ"ל גדי איזנקוט, פועל הצבא לאור התכנית הרב-שנתית (תר"ש) "גדעון" שעיקרה שידוד מערכות כללי בכוחות היבשה וביצוע רפורמה בכוחות המילואים שלה. בנוסף פרסם הרמטכ"ל את מסמך אסטרטגיית צה"ל שמגדיר את התמרון היבשתי כנדבך מרכזי בפעולת צה"ל בעימות הבא. בשלוש השנים שכיהן כרמטכ"ל, מיצב איזנקוט את כשירות היחידות כערך עליון, גם על חשבון התעצמות ורכש. לפני כשלושה חודשים ציין בהקשר הזה ח"כ עפר שלח, חבר ועדת חוץ וביטחון, בראיון ל"כאן רשת ב'", כי "השנה חטיבות החוד של הצבא יתאמנו כמו שהם התאמנו כשאני הייתי קצין בצנחנים לפני ארבעים שנה. בחצי מהזמן יתאמנו, שזה הישג גדול יחסית למה שהיה מקובל בשנים האחרונות"הרפורמות שמתקיימות בזרוע היבשה הן אכן צעד נדרש בכיוון הנכון, אבל לפי בריק עוד ארוכה הדרך. 

אף שהדו"ח שחיבר לא עסק בכך במישרין, ניכר כי בריק מוטרד מפערים ברמת המוכנות של זרוע היבשה, בדגש על יחידות המילואים שלה. במסיבת העיתונאים שכינס כדי לפרסם את הדו"ח נשאל בריק על-ידי כתב "Ynet" יואב זייתון, אודות רמת המוכנות של צה"ל למלחמה קרובה בדרום. בצעד חריג, ביקש שלא להשיב, מהלך שרק חיזק את התחושה שהמצב פחות מטוב. כשמחברים זאת לחלק מהתבטאויות של מפקדי שדה בכירים בצה"ל בתקשורת השנה, הופכים למודאגים יותר וקשה שלא לחשוב על התבטאויות דומות מ-73', אבל לא רק. "הציפייה שלי היא שבמספר ימים בודדים נכריע גדוד של חמאס", אמר בראיון ל"מעריב" מפקד אוגדה לפני כארבעה חודשים, וציין שאת המחבלים יהרגו "בתוך המנהרות, מרמת חיל האוויר ועד מטען החבלה שהלוחם שלי יזרוק פנימה לתוך הפיר". במערכה בקיץ 2014, אף שעמד מול אויב שהיה חלש ממנו בכל רמה, התקשה צה"ל לייצר את ההכרעה הזו. מוטב, אולי, להיות צנועים יותר, במיוחד לאור העובדה שהמתיחות ברצועת עזה הופכת את הסבב הבא ליותר ויותר מוחשי. 

הרמטכ"ל איזנקוט, בעת טקס הוקרה למערך המילואים השבוע בכנסת, (צילום: דו"צ).

בצה"ל, מיותר לציין, לא ממש אהבו את הביקורת, ולמחרת, בטקס בכנסת לכבוד מערך המילואים של צה"ל, נשמע נאום הרמטכ"ל כאילו נועד להשיב לדו"ח שפרסם הנציב. "במסגרת תר"ש גדעון נעשתה קפיצת מדרגה משמעותית בהבטחת מוכנות צה"ל למלחמה", אמר בנאומו. בחלק מהפרסומים בתקשורת אף נכתב שבכירים בצה"ל רמזו בזהירות שהאיש רואה את הדברים בפריזמה של מלחמת יום כיפורים נוספת, ואילו האיומים השתנו משמעותית. יש בזה משהו, אין כיום כוח שיכול להציב איום של ממש על צוות קרב חטיבתי של צה"ל שנע קדימה, גם אם מספר הטנקים שלו קטן מזה שהיה במלחמות הגדולות. ועדיין, שווה להקשיב לו, ורצוי גם לטפל בליקויים שעליהם הוא מצביע. 

באסופה "מכתבי יוני" (ספרית מעריב, 1978), שבה כינסו בני משפחתו מכתבים שכתב סא"ל יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנהרג במבצע אנטבה, מופיעים דברים שאמר בטקס הפרידה מגדוד השריון 71 שעליו פיקד. נתניהו, ששירת בצנחנים ובסיירת מטכ"ל עשה לאחר מלחמת יום הכיפורים הסבה לשריון ופיקד על גדוד טנקים ברמת הגולן. בנאומו ציין מספר עקרונות שלדעתו הינם הכרחיים להחזקת מסגרת צבאית. "הייתי רוצה שאנשי הגדוד יסתובבו תמיד קצת מודאגים – שמא יש דבר נוסף שיכולנו להספיק, שיכולנו לשפר ולא עשינו" (עמוד 275), אמר אז לחייליו. כלל זה נכון גם היום. ניכר שהוא מוביל את בריק, כדאי שיוביל גם את צה"ל.

לפני כשנה, הפיקו חבריו של בריק סרט לרגל יום הולדתו השבעים. בסרט נכללה ברכה מאת שר הביטחון ליברמן, שכינה אותו "המוהיקני האחרון". בריק אכן הביא אתו לתפקיד את קולו של דור שחווה, כמאמר האלוף (מיל') יוסי פלד, גם הוא קצין שריון שלחם כמח"ט ב73', את "השבר הגדול במנהיגות הכל יכולה והכל יודעת", שהתגלתה אז במערומיה. הדור הוא נמנע מאז להאמין ש"יהיה בסדר", ובריק ניצל את תפקידו, יש שיגידו ללא סמכות מתאימה, כדי לאלץ את המערכת לטפל במה שלא בסדר, לפני שיהיה מאוחר מדי. כדאי גם לשאול מי יחליף אותו. השר ליברמן מחפש כל העת מקומות שבהם יטביע את חותמו על המערכת. אחד מהם הוא במינוי נציב קבילות חיילים שיהיה דומה ברוחו לבריק, ופחות לקודמיו שהיו נוחים למערכת. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 29.06.2018)

פגע וברח | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

התקיפה שביצעו ארה"ב, בריטניה וצרפת בסוריה היא בחזקת "מס שפתיים" שמלמד בעיקר על הרתיעה שלהן משקיעה אפשרית בביצה הסורית המדממת. כשהמערב כן מגדיר איום על שלום העולם, כפי שהיה נפוליאון למשל, הוא יודע לפעול נגדו בכל הכוח. בינתיים ישראל נשארת לבד, על נתיב של עימות ישיר עם איראן.

התקיפה שביצעו ארצות-הברית, צרפת ובריטניה בסוריה הלילה אמנם מהווה איתות לסוריה כי השימוש בנשק הכימי הוא מחוץ למשחק, בתקווה שתבין את המסר. הנשיאים דונלד טראמפ ועמנואל מאקרון כמו גם ראשת הממשלה תרזה מיי סימנו קו אדום ברור האוסר על שימוש בנשק כימי. ניכר כי מתכנני התקיפה, שכללה תקיפה אווירית וטילי שיוט על שמונה יעדים בדמשק, חאלב וחומס ובהם שני מרכזי מחקר שעסקו בייצור נשק כימי, שדות תעופה צבאיים בדמשק ובסיסים ששימשו כוחות איראן וחזבאללה, הקפידו לפגוע ביכולתו של אסד לעשות שימוש בנשק כימי אבל נמנעו מלערער את יציבות משטרו. הקצב מדמשק כבר ספג פגיעות אנושות מכך במהלך מלחמת האזרחים ושרד.

טייס מטוס קרב מסוג טורנדו של חיל האוויר מלכותי הבריטי, רגע לפני שממריא לתקיפה בסוריה, (מקור: Youtube).

נראה כי מדינות המערב שתקפו ביקשו בעיקר להצטייר כמי שנוקטות בפעולה מבלי לשקוע בביצה המדממת ששמה סוריה וגם, ואין להקל בכך ראש, להימנע מעימות של ממש עם פוטין. התקיפה (טראמפ כבר הספיק להגדירה כ"מושלמת" במדיום החביב עליו, טוויטר), לא פגעה באינטרס הרוסי בסוריה ולא ערערה על נוכחותה הגוברת באזור. הרוסים אגב, מושקעים בסוריה יותר ויותר. באחרונה פורסם כי הגנרל סוהיל אלחסן, המכונה "הנמר", ונחשב לאחד המעולים שבקציני הצבא הסורי עתיד להיות מוזמן למוסקבה לפגישה עם שר ההגנה שוייגו ואולי אף עם הנשיא פוטין עצמו, בעקבות שביעות הרצון הרוסית מהישגיו ובהם ההשתלטות המהירה על מזרח ע'וטה. הפיקוד הרוסי מבקש, כך נראה, לקדם את אלחסן ולמנותו למפקד כלל דיביזיות העלית בצבא הסורי. במידה ודיווח זה נכון הוא מלמד על מעורבות רוסית גם בשיבוץ המפקדים הבכירים בצבא, ולמעשה על ניהול המדינה. זהו דפוס ששימש את הרוסים לא פעם בתקופת המלחמה הקרה. 

בישראל הביעו חברי כנסת ובכירים נוספים שביעות רצון על התקיפה, אך מתחו ביקורת על הנסיגה הצפוייה של האמריקנים מסוריה. חבר הכנסת יאיר לפיד, ראש מפלגת "יש עתיד", למשל, פרסם פוסט בפייסבוק בו בירך על התקיפה. "למרות ההיקף המוגבל של התקיפה", כתב, הרי שלאחר "שתיקה ארוכה העולם התרבותי מסמן לאסד שלא ישתוק על רצח ילדים. המבחן האמיתי הוא ביכולתה של הקואליציה להמשיך את הלחץ הצבאי והמדיני על הרודן מדמשק". התקיפה אכן היתה מוגבלת ומכאן עדיף לא לצפות ליותר מדי ממדינות המערב, שכן המהלך היה בעיקרו סמלי וגם סמנטי לחלוטין. אסד, טובח בבני עמו באכזריות ובסיטונות זו השנה השביעית, עם נשק כימי ובעיקר בלעדיו. 

סרטון שמהווה תמרור אזהרה

בשבוע האחרון ביקרתי בבלגיה. כמו כמעט כל ישראלי שמגיע לכנס בחו"ל, מצאתי עצמי נשאל על נושאים שאינם קשורים ישירות לנושא שלשמו באתי. בסוף הדיון היה מי ששאל אותי על שישה-עשר הפלסטינים שנהרגו לפני כשבועיים בגבול רצועת עזה מירי צה"ל. השואל הופתע לגלות שעשרה מהם הינם פעילי חמאס. ומה בנוגע לששת אחרים? שאל. התשובה מורכבת, אז הוא קיבל גרסת "הסברה" קצרה שמביעה תמיכה בצה"ל, ובחיילים שעל הגבול ומודה שלעתים קורות תקלות אבל המספרים קטנים משמעותית ממה שהוא חושב.

התשובה הארוכה היא שצה"ל מתמודד עם אירוע מורכב במסגרתו הוא נדרש להתמודד עם מה שהוגדר באינתיפאדה השנייה כ"הפרות סדר בנוכחות אמל"ח". אך בעוד שבאותה עת נדרש צה"ל להתמודד עם הפגנות אלימות\ ימי קרב בצמתים מרכזיות באיו"ש וברצועה, שהיו תחומים למרחב שבו התרחשו, האיום כאן הוא בפריצה המונית של הגדר. הפגנות אינן רק ביטוי למחאה אלא כלי התקפי של ממש, שנועד לנצל את ההמון לפריצת הגדר כמו גם לפעילות התקפית של מחבלים. המנהרה ההתקפית שצה"ל השמיד בסוף השבוע האחרון, בסמוך למרחב בו מתקיימות ההפגנות, נועדה לשמש בדיוק לכך. 

ההתמודדות עם איום מסוג זה מורכבת בהרבה ומחייבת הפעלת כוח מושכלת ומדויקת. מנגד, בצד השני חייבת להיצרב ההבנה שצה"ל יבלום כל ניסיון לחצות את הגדר. סביר שהסרטון שמתעד את הצלף מגולני שירה במפגין, לפי הפקודות כך מסתבר, יגרור שאלות המשך בנושא. מלחמה, וגם עימותים נמוכי עצימות כמו זה שמתרחש כרגע בעזה, אינם מצטלמים יפה. החיילים, גם אם מוטב היה שיקפידו יותר על שפתם ועולם המושגים שלהם, בדרך כלל אינם מחבבים את מי שמוגדר כמטרה לגיטימית לירי. אין בכך חדש. אולם ככל שיימשכו ההפגנות, והן צפויות להימשך, החיילים יישחקו מהעשייה היומיומית הסיזיפית. זהו הפתח לחריגות של ממש, ומוטב להישאר דרוכים. 

הלקח מווטרלו

File:Waterloo 18th of June.JPG

שדה הקרב בווטרלו, ואנדרטת האריה השואג שהוקמה לציון הניצחון הבריטי הסופי על נפוליאון, (מקור: ויקיפדיה).

בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט מכלאו נפוליאון בונפארטה, קיסר צרפת לשעבר ואחד המצביאים המהוללים בהיסטוריה, ושב לצרפת. הצבא הצרפתי נשלח לעוצרו אך במקום זאת הכתירו בשנית למנהיגו, וכך נפוליאון הוביל אותו לעבר פריז. המלך, לואי ה-18, בחר לברוח מה שהותיר את נפוליאון כשליטה של צרפת בפועל למשך כשלושה חודשים (מה שכונה לימים "שלטון מאת הימים"). המעצמות האירופאיות, שלחמו כנגד (ולצד) נפוליאון זמן כה רב והבינו את הסכנה שטמונה בו לשלום העולם, נחלצו מיד לפעולה, וזמן קצר לאחר מכן הוקמה הקואליציה האנטי-הצרפתית השביעית, בה היו חברות בריטניה, פרוסיה, ממלכת הנובר ודוכסות נסאו, במטרה להביסו. השיא, כפי שתואר בספר "מסכת הפיקוד" מאת ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן (הוצאת דביר, 1993), היה בקרב ווטרלו ביוני אותה שנה. 

מול נפוליאון ניצב אז הגנרל הבריטי ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון. מי שהחל את דרכו "כסגן משנה (Ensign) בגדוד הרגלים ה-73" (עמוד 106) ורכש לעצמו מוניטין כמפקד קרבי מצטיין בהודו ובחצי-האי האיברי. וולינגטון היה מפקד ריכוזי שהקפיד להימצא סמוך לקו החזית וללחימה, בכדי שיוכל להשפיע על מהלך העניינים. למרות שהיה כבר מפקד מנוסה, ווטרלוכך אמר לימים היתה המבחן העליון שלו. "בשום קרב, לא טרחתי כה הרבה" (עמוד 94), אמר והוסיף, "באלוהים! אינני מאמין שהדבר היה נעשה לולא הייתי שם!" (עמוד 104). היה בכך מן הצדק, שכן דומה שבקרב עצמו נכח בכל מקום שנדרש, ופיקח מקרוב על כל מהלך.

קובץ:Wellington at Waterloo Hillingford.jpg

ציור המתאר את הדוכס מוולינגטון, במרכז, מפקד על הצבא הבריטי בקרב ווטרלו, (מקור: ויקיפדיה).

באחד מרגעי המפתח בקרב, הורה נפוליאון להכניס ללחימה את את עתודת המשמר הקיסרי, רגימנט העילית שלו שמעולם לא הובס בקרב. "וולניגטון פקד על חיילי המשמר הבריטי לשכב. כשנכנסו הצרפתים לטווח אש הרובים, הוא פקד: "המשמר, קום. היכון, אש!" המטח הלם בחוד השדרה הצרפתית בעוצמה שהדפה אותו, פיזית, לאחור, כתיאור משקיף. חלק מהצרפתים הספיק להשיב אש, אולם או אז נעו הבריטים קדימה ברובים מכודנים בעוד גדוד הרגלים הקל ה-52 יורה מטחים מן האגף. שדרת המשמר הקיסרי החלה להתפזר מאחור ועד מהרה נמצאה כולה נוהרת על עקביה לנקודת מוצאה" (עמוד 102). היתה זו המתקפה האחרונה של הצרפתים. לאחריה, הבריטים מן הצד האחד כסדן, והפרוסים בפיקוד בליכר שהגיעו מן האגף ששימשו כפטיש, סגרו על הכוח הצרפתי והביסו אותו, פעם אחת אחרונה.

בשאר אסד כמובן, אינו נפוליאון בונפארטה. קשה לחשוב על טיפוסים שונים כל כך כמו הגנרל הצרפתי השאפתן שכבש חלקים גדולים כל-כך מאירופה, השפיע על החשיבה הצבאית והמדינית עד לימינו אלה, ומיסד חוקים ונורמות שלטוניות רבים כל-כך, ורופא העיניים הסורי שנעשה רודן אכזר וצמא דם. אבל הסיור שערכתי בשבוע שעבר בשדה הקרב שבווטרלו, במסגרת הביקור בבלגיה, המחיש שהשוני המטריד באמת נעוץ בכך שבעוד שכאשר שב נפוליאון לשלטון בצרפת, לפני כמאתיים שנים, התארגנה מיד קואליציה לבלום אותו. לעומת זאת, במקרה של סוריה, 2018, נדרש זמן לא מבוטל בכדי שתתגבש קואליציה של מדינות מערביות, שתתקוף באופן שנראה כמו מכה על היד למי שהורג את בני עמו באמצעות נשק כימי.

"מעצמנו נדרוש"

בתחילת השבוע שעבר פרסם ח"כ עפר שלח, גם הוא מ"יש עתיד", פוסט בפייסבוק ובו היכה על חטא וכתב שבדיעבד טעתה ישראל, וטעה גם הוא, בקביעה ש"כל התערבות ישראלית במה שקורה בסוריה – מעבר לקווים האדומים שנקבעו אז ותקפים עד היום, ונוגעים לאינטרסים הביטחוניים המובהקים של ישראל – לא תועיל ואולי תרע". היה צריך לעשות יותר, כתב. יתכן. אבל גם הרצון להותיר בעל בית בסוריה, כתובת ברורה וריבונית, והחשש משקיעה נוספת בבוץ כפי ששקעו האמריקנים בעיראק וישראל בלבנון, הן סיבות לגיטימיות להימנע מפעולה שכזו. גם כך וגם כך מתברר לישראל שלמרות הברית האסטרטגית עם האמריקנים והקשרים המתהדקים עם מדינות המפרץ, בסופו של יום היא לבד. איש לא ינקוף אצבע במטרה למנוע התבססות איראנית בסוריה והעובדה שאיש אינו פועל ברצינות לסילוק אסד, למרות רצחנותו, מלמד שמשטרו, הוא עצמו, ושותפיו הטבעיים – איראן (על גרורותיה) ורוסיה – הם כאב הראש שלה ורק שלה. 

ליפקין-שחק במהלך תרגיל של חטיבת הצנחנים (צילום: זן ארליך, דובר צה"ל)

מימין: הרמטכ"ל ליפקין-שחק בתרגיל של חטיבת הצנחנים, (צילום: דו"צ).

כעיתונאי פרסם שלח ב-1996 ראיון "במעריב" עם חברו לפלוגה בצנחנים, אל"מ ג' (גדי שמני). במאמר תיאר שלח את האתוס שעיצב בשעתו הרמטכ"ל דיין ושמאז נותר בצה"ל, ובמובן הביטחוני הפך גם למוטו של ישראל (ראה ערך תקיפת הכור הגרעיני הסורי ב-2007 שנחשפה לאחרונה), שאותו "קיבלו כמובן מאליו חיילים צעירים וקצינים מידיו של המח"ט אמנון ליפקין, ובהם גם אל"מ ג' וגם החתום כאן. מעצמנו נדרוש"אם ישראל אכן עומדת מאחורי תקיפת שדה התעופה T-4הסמוך לעיר חומס ומרוחק 250 קילומטרים מישראל, לפני כשבוע, זה מה שעמד מאחורי התקיפה.

ישראל תקפה את הבסיס, שמשמש גם את כוחות קודס איראנים, בגלוי לפני כחודשיים והשמידה את קרון השליטה של המל"ט האיראני שחדר לישראל (שבאחרונה נחשף כי היה מל"ט תקיפה). גם הפעם כך נראה, הותקף הבסיס מן האוויר, במה שהוגדר על-פי פרסומים זרים כתקיפה ישראלית נוספת. בניגוד לתקיפת הקרון, הפעם הודו האיראנים בגלוי ששבעה מתוך ארבעה-עשר ההרוגים בתקיפה הם מאנשיהם, ובהם קולונל בכיר במערך המל"טים האיראני, והתחייבו לתבוע מישראל מחיר. איראן מנהלת כבר שנים רבות, כהגדרת הרמטכ"ל איזנקוט, כנגד ישראל "מלחמה באמצעות שליחים". אולם עד השנה נשמר העימות תחת מעטה החשאיות וישראל מצידה פגעה בעיקר בשלוחיה של איראן, ובהם חזבאללה וארגוני טרור נוספים. עתה נראה שתרחשה עליית מדרגה והעימות הפך ישיר במידת מה.

תוצאת תמונה עבור קרון איראני

השמדת קרון השליטה האיראני, (מקור: דו"צ).

בכירים במערכת הביטחון ובקבינט התבטאו בעניין באחרונה, תוך הבעת תמימות דעים חריגה, כי ישראל רואה בנוכחות האיראנית בסוריה קו אדום ולא תאפשר הקמת מרחב פעולה כנגד ישראל, הדומה לזה שהקימה איראן בלבנון באמצעות חזבאללה. הרוסים מצידם לא אהבו את עליית המדרגה והביעו, כך פורסם, מורת רוח מפעילותה של ישראל במרחב הצפוני. למרות ההסלמה המתרחשת בגזרת רצועת עזה, נראה שהמתיחות המשמעותית כרגע היא בגזרה הצפונית, שם מנהלת ישראל משחק "צ'יקן" מול מספר רב של יריבים ובהם אסד, שביטחונו העצמי עלה לאור הישגיו במלחמת האזרחים, רוסיה שמעוניינת לשמר את ההשקעה שלה בסוריה ואיראן. כדאי לזכור שבמשחק הזה איראן משחקת רחוק מן הבית, מה שמעניק לישראל יתרון משמעותי מבחינת יחסי העוצמה אבל גם הופך אותה פגיעה וקרובה יותר לתקיפה מצד כוחות הפועלים בחסות איראנית וכאמור מצד כוחות איראן בסוריה. 

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.04.2018)

חשיפה: ישראל תקפה כור גרעיני סורי ב-2007. אה, רגע בעצם כולם כבר יודעים | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

לאחר 11 שנים הצנזורה אישרה לחשוף את תקיפת חיל האוויר להשמדת הכור הגרעיני בסוריה. המבצע אמנם היה דרמטי, מהסוג שישראל אוהבת אודות "בחורינו המצוינים", אבל חשיפה של ממש לא היתה כאן. תהליך קבלת ההחלטות היה כמעט מושלם, אך ברשות הקברניטים היה זמן רב. כשפורצת מלחמה לרוב אין די זמן, ואותו קונים מראש.

קורי עכביש - סיפורה של מלחמת לבנון השנייה / עמוס הראל

ספרם של הראל ויששכרוף חשף לראשונה את עצם התקיפה בלי המילים "על-פי פרסומים זרים", (מקור: סימניה).

הפרק החותם את ספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף אודות מלחמת לבנון השנייה, "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008), נפתח כך: "ב-6 בספטמבר 2007, לפנות בוקר, תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר יעד מסתורי בצפון מזרח סוריה. פרטי הפרשה עדיין נתונים תחת איפול כבד שהטילה הצנזורה הצבאית בישראל. מפרסומים בכלי התקשורת האמריקנים עולה כי היעד שהופצץ, באזור דיר א-זור, היה מתקן גרעיני שהקימה בחשאי צפון קוריאה עבור המשטר בדמשק. התקיפה הסתיימה בהצלחה והמתקן הושמד" (עמוד 499). לכאורה, במיוחד לאור חשיפת הפרשה, אין כאן חשיפה של ממש. אבל חדי-העין ישימו לב כי אף שאז, שנה לאחר התקיפה, סירבה הצנזורה הצבאית לאשר מה תקפו מטוסי חיל האוויר, הרי שעצם התקיפה אינה מוטלת בספק בתיאור הנ"ל ואינה מחוברת לשילוש הקדוש להכחשה בישראל – "על-פי פרסומים זרים". העובדה שבכך למעשה אישררו את עצם התקיפה חמקה מהם אז.

והנה לאחר 11 שנים הוחלט להסיר את הלוט. הסיבה נעוצה, ככל הנראה, ברצונם של בכירי הדרג המדיני-ביטחוני דאז, ובראשם שני האהודים (ברק ואולמרט) ויתכן שגם כמה קצינים בכירים שלהם אספרציות פוליטיות, בקרדיט על ההישג, שאכן היה משמעותי מאוד. "להצלחה אבות רבים", אמר פעם הנשיא האמריקני ג'ון קנדי, ובמקרה זה הקרדיט מגיע לרבים מאוד ובהם מפקד חיל האוויר אליעזר שקדי, לראש המוסד דאז מאיר דגן ז"ל, לרמטכ"ל אשכנזי ובראש ובראשונה לראש הממשלה אולמרט. "כובד האחריות הסופית, ועימה מירב הקרדיט, הוא על כתפיו של ראש הממשלה. גם את זה ההיסטוריה תזכור לאולמרט – ולטובה", כתב ח"כ עפר שלח בעמוד הפייסבוק שלו .

מנגד, אף שהאירוע היה דרמטי ושהתהליך שניהל הדרג המדיני-ביטחוני הבכיר היה כמעט "לפי הספר", החשיפה בעיקר הצמידה שמות ופנים לציטוטים ותיאורים שפורסמו כבר בעבר בשורה ארוכה-ארוכה של תחקירים. כמו תמיד במבצעים מסוג זה לא מעט פרטים מבצעיים יוותרו תחת מעטה סודיות וטוב שכך. החדשה האמיתית היחידה היא שלאחר מה שתיאר בשעתו האלוף (מיל') אמיר אשל כמספר תלת ספרתי של תקיפות חשאיות שביצעה ישראל בחזית הצפון במהלך כהונת הרמטכ"לים גנץ ואיזנקוט, אין בחשיפת תקיפה, ואפילו תהיה זו השמדת כור גרעיני, בכדי לדרדר את המצב בצפון לכדי מלחמה של ממש.

החשש שמדינת אויב תשיג נשק גרעיני 

הרמטכ"ל אשכנזי בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

המניע לתקיפה היה ברור. חשש מוחשי בישראל ששליט סוריה, הנשיא אסד, יצטייד ביכולת גרעינית, על סף דלתה כמו גם ההבנה שאיש לא יעשה עבורה את המלאכה. מרכיב נוסף שנכנס לשיקולי מקבלי ההחלטות היה מצב המוכנות של הצבא. התקיפה, כפי שזכור לכל מי ששירת בצה"ל במלחמת לבנון השנייה, התרחשה כשברקע עסק צה"ל במלאכת השיקום והחזרתו לכשירות ("אימון הקמה", כפי שקרא לזה בשעתו האלוף אורי שגיא). בעקבות הכשלים שהתגלו במלחמה ההיא היו כאלה בצה"ל שנזכרו בביטוי "הצבא החלול", שתיאר את הצבא האמריקני השבור והמובס בימים שלאחר מלחמת וייטנאם.

הראל ויששכרוף כתבו בספר ש"האיש שהופקד על מלאכת התיקון נשמע, בשבועות שקדמו למינויו בפברואר 2007, מוטרד למדי. בשיחות שניהל גבי אשכנזי עם חברים ויועצים באותה תקופה, הביע דאגה ממה שהספיק ללמוד על מצב הצבא. עם כניסתו לתפקיד, המיר הרמטכ"ל החדש את חששותיו בעשייה אינטנסיבית. צבא, אמר אשכנזי לקציניו, צריך לעולם לפעול באחד משני מצבים: מלחמה, או הכנות למלחמה. אם תפרוץ מלחמה במשמרת שלי, המטרה הראשונה היא שבסיומה לא יהיה הפעם לאיש ספק שישראל ניצחה בה" (עמוד 478). אשכנזי, יוצא גולני (שם היה חביבו של המח"ט, אורי שגיא ששימש גם כיועצו כשמונה לרמטכ"ל), מצא עצמו בנעליו של הרמטכ"ל רפאל איתן ב-81' בעת שצה"ל תקף את הכור בעיראק. בראיון שנתן לאתר "Ynet" אמר אשכנזי כי לתפיסתו נשק גרעיני ברשות סוריה הוא דבר "שישראל לא יכולה לחיות איתו". מה גם שבניגוד לעיראק, לסוריה גבול משותף עם ישראל וארסנל טילי קרקע-קרקע גדול. עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל הגדיר את הטיפול באיום "כסדר העדיפות העליון והראשון של צה"ל. ברור היה שאנחנו צריכים להרוג את הכור הזה, אבל ההגדרה שלי היתה להרוג את הכור בלי להידרדר למלחמה, אבל אם נידרדר למלחמה – להיות מסוגלים לנצח אותה". ההכנות ארכו כחצי שנה ובמהלכן נערך צה"ל לתרחיש הקיצון שבמסגרתו תוביל התקיפה לכדי מלחמה. עם זאת, הנחת העבודה של צה"ל היתה שאם תימנע ישראל מלקחת אחריות ומהשפלת הנשיא הסורי בסיבוב הניצחון של בכיריה, המבצע לא יביא לפרוץ עימות צבאי עם סוריה.

מטוסי חיל האוויר, ביצעו את התקיפה כפי שתוכננה, (צילום: דו"צ).

התקיפה עצמה התרחשה בהתאם לתכנית. בהרצאה שנשא בשעתו אודות מבצע אנטבה ציין האלוף (מיל') שגיא שבמבצע מיוחד, אלא אם מתרחשת תקלה, מתרחש בדיוק מה שצפינו שיקרה. וכך אירע גם הפעם. גם ההערכה שמלחמה לא תפרוץ התממשה. אסד בחר שלא להגיב. יתכן ורצה להימנע מתשומת הלב של הקהיליה הבינלאומית ומחקירה של ממש בנושא מצד הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). הראל וישככרוף הצביעו בספר על סיבה מהותית יותר. נראה שהגורם העיקרי שעמד מאחורי החלטתו של הנשיא הסורי להבליג "נוגע להמחשה הדרמטית שקיבל ביחס לפער האמיתי בין עוצמתו של צה"ל ליכולתו של צבא סוריה. ייתכן שאסד הסיק מהתקיפה, שנגד צבא שיוחס לו מבצע כה מסובך (שילוב יעיל של מודיעין ומבצעים, התחמקות בלא פגע ממערך הנ"מ הסורי) אין לסוריה יכולת התמודדות אמיתית. ברקע עמדו לקחים נוספים מהמלחמה: אחד מהם קשור ב"ליל הפאג'רים" – התקיפה האווירית המוצלחת של הרקטות הבינוניות שבידי חיזבאללה ב-13 ביולי לפנות בוקר. אם חיל האוויר וקהילת המודיעין הישראלית מסוגלים לאגור מידע כה אפקטיבי על מערך חשאי של הארגון ולהשמיד את רובו במהלומה אחת – האם לא יוכלו לפעול ביעילות דומה גם כנגד הטילים של גוף מסודר יותר (וגדול לאין שיעור) כמו צבא סוריה? גם היכולת של צה"ל להפעיל כוחות מיוחדים בנקודות רגישות בעורף האויב צריכה להטריד את הסורים. במטכ"ל משוכנעים כי אסד ידע לתרגם ל"סורית" את המשמעויות" (עמודים 501-500).

קוד השתיקה לא חל על כולם

אגב, לא כולם צייתו לקוד השתיקה. לאחרונה פרסם העיתונאי בן כספית ביוגרפיה מרתקת אודות ראש הממשלה הנוכחי. הספר, "נתניהו" (ידיעות ספרים, 2017), נקרא כסיפור מתח אף שלעתים נופל לאי-דיוקים. כך למשל, במלחמת ההתשה, בעת שנתניהו שירת כלוחם בסיירת מטכ"ל, הוא השתתף בפשיטה מעבר לתעלת סואץ שהשתבשה, "בפיקודו של מפקד הסיירת עמירם לוין" (עמוד 35). לוין אמנם פיקד על הכוח, במה שהיה אמנם אחד מבין עשרות פשיטות שעליהן פיקד, אך על הסיירת כולה פיקד רק כעשור לאחר מכן.

הביוגרפיה אודות ראש הממשלה נתניהו היא מסמך מקיף ומרתק, (מקור: סימניה).

מנגד, כשזה מגיע לעיקר את הספר קשה להניח מן היד. בין היתר מתואר שם כיצד מספר ימים לאחר התקיפה, נתן בנימין נתניהו, אז ראש האופוזיציה, ריאיון לחיים יבין ב"מבט" בערוץ הראשון, במהלכו נשאל האם ידוע לו משהו אודות הפעולה בסוריה. כספית כתב כי "נתניהו השיב ברצון ובפירוט. "הייתי שותף מהרגע הראשון", התפאר. "בירכתי את אולמרט באופן אישי. כשראש ממשלה נוקט פעולות חיוניות לביטחון המדינה, אני תומך ומגבה. בענייני ביטחון אין קואליציה או אופוזיציה"." (עמוד 204). בלשכת ראש הממשלה אולמרט, מיותר לציין, כמעט מרטו את שערות ראשם מרוב כעס. כספית אף כתב שראש הממשלה אולמרט רצה תחילה לשטוף את נתניהו אך בחר, בדומה לאסד לאחר התקיפה, להבליג מחשש ששיחה כזו עלולה לדלוף לשירותי ביון זרים ולדמשק ותתקבל כלקיחת אחריות רשמית. אולמרט החליט שהסיכון לא שווה את זה. מאז, כאמור, היה זה נתניהו שאישר תקיפות עלומות רבות בחזית הצפונית. מיותר לציין שעל רובן נמנעה ישראל הרשמית מלקחת אחריות. 

"בחורינו המצוינים"

המבצע מציג את ישראל כפי שהיא – על אזרחיה, מנהיגיה וגם אוהדיה בעולם – אוהבת להצטייר. נוכח איום קיומי מקבלים מנהיגיה החלטה נחושה ומגבשים מדיניות מקיפה בכדי להתמודד עם האיום, מפקדינו ו"בחורינו המצוינים" מוציאים לפועל תקיפה שמסירה את האיום. אין פגיעה בבלתי-מעורבים, אין חשש לפלילים. בקיצור החומר שממנו עשויים סרטי קולנוע. באתר צה"ל הקדישו למבצע סיקור ניכר והעלו מספר ראיונות עם בכירים בצבא אז והיום שתיארו את המבצע מנקודת ראותם. ראש מחלקת המבצעים בחיל האוויר דאז ומפקד חיל האוויר דהיום, האלוף עמיקם נורקין, ביקש משומעיו לתאר לעצמם "שהיום היה כור גרעיני בסוריה – לאיזה מצב היינו מגיעים. ולכן בראייה היסטורית אני חושב שההחלטה של מדינת ישראל לפעול ולהשמיד את הכור היא אחת ההחלטות החשובות ביותר שבוצעו כאן בשבעים שנים האחרונות". ראש אגף המבצעים דאז, האלוף (מיל') טל רוסו ציין כי לתפיסתו "האירוע של 'מחוץ לקופסה' זה בעיני אירוע דוגמה ומופת בתהליך, באירועים המקדימים, באירוע המרכזי ובאירועים האוחריים". לרוסו, יוצא יחידת שלדג שפיקד במלחמת לבנון השנייה על מפקדה מאולתרת למבצעים מיוחדים, יש קילומטראז' שעושה אותו לבעל סמכות בנושא.

הרמטכ"ל הנוכחי, גדי איזנקוט, מונה כחודש לאחר המלחמה ב-2006 לאלוף פיקוד צפון והפך לשותף סוד לתכנונים. בסרטון שעלה לאתר צה"ל תיאר כיצד כינס בצריפין, יום לפני התקיפה בקיץ 2007, את סגל המפקדים הבכיר של הפיקוד והציג בפניהם את "תמונת המודיעין באופן כללי. אני לא נותן להם בדיוק את הפרטים של היעד ושל מהותו אבל אני אומר שהולכת להיות תקיפה משמעותית מאוד במהלך ה-24–48 השעות הקרובות, אירוע שבסבירות נמוכה יכול להוביל גם למלחמה. נמוכה מבחינתי גם אם זה 15 או 20 אחוז זה המון. ואמרתי להם שהעיקרון פה הוא הפתעה על חשבון מוכנות, ולכן לא עושים כלום, חוץ מפתיחת מפקדת פיקוד שפתחנו אותה בסמוך לתקיפה".

מפקד חיל האוויר, האלוף נורקין, תיאר את התקיפה כ"אחת ההחלטות החשובות ביותר שבוצעו כאן בשבעים שנים האחרונות", (צילום: דו"צ).

האירוע היה, ככל הנראה, הנקודה בה ישראל היתה קרובה ביותר למלחמה בצפון מאז המלחמה בקיץ 2006 ועד ליום הקרב שאירע לאחרונה בין ישראל סוריה, במהלכו הופל מטוס קרב מסוג F-16 והושמדו סוללות נ"מ וכן מטרות איראניות בסוריה. מה שהפך את הטיפול בכור הגרעיני הסורי למרשים היה התהליך המקיף שנוהל, שכלל דיוני עומק שבהם נותחו המשמעויות, תהליכי נוהל קרב ובניין כוח ארוכים וסדורים ושילוב זרועות וגופים מיטבי. כל אלו יכולים להתקיים, וככל הנראה מתקיימים, כשזה נוגע לאיומים שזוהו מראש ויש למערכת הביטחון ולמדינה די זמן להיערך ולטפל בהם. לעומת זאת, באירועים שמסלימים לכדי מלחמה, דוגמת חטיפת חיילים על הגבול או פיגוע קשה בלב גוש דן, הרי שזמן הופך למצרך מבוקש וחסר ("בקשו ממני הכול, רק לא זמן", נהג נפוליאון לומר לקציניו ולא בכדי). מה שלא הוכן מראש איננו. את הזמן במקרים כאלו קונים מראש. בדיוני עומק בקבינט, בתרגילים ואימונים בצבא ובמהלכים דיפלומטיים לקניית אשראי מדיני שנעשו קודם לכן.

לדברי הרמטכ"ל איזנקוט, המסר המרכזי שיש לקחת מתקיפת הכור בסוריה הוא שצה"ל צריך "להימצא במוכנות גבוהה מאוד להסלמה עד כדי מלחמה כציווי עליון לצבא. וההבנה שהייתה בעבר שיש "זמן יקר" שהצבא ישלים פערים, אני חושב שזה לא קיים בשכונה שאנחנו חיים בה, והזמן פועל עבור מי שיודע להשתמש בו נכון, ולהשתמש בו נכון זה להיות בכשירות גבוהה מאוד לאמן את הכוחות, לבנות את המפקדים נכון למצב של מלחמה". נוכח המצב המסלים בהדרגה ברצועת עזה והסלמה אפשרית בצפון, מוטב לקנות את הזמן מראש ולהתכונן. הנשיא קנדי, כאמור, תיאר את ההצלחה כילדה שלה אבות רבים, אבל "הכישלון יתום". מוטב שנעסוק בקרב על הקרדיט מאשר בוועדת החקירה הבאה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 21.03.2018)

בהיעדר הנהלה מעורבת הצבא קובע עובדות בשטח \ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הדו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח אודות התכנית הרב־שנתית של צה"ל, מציג דרג מדיני שאינו מעורב בעיצוב תפיסת הביטחון. אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

הדו"ח קובע שהדרג המדיני לא היה שותף מלא לעיצוב וגיבוש התר"ש של צה"ל, ואישר אותה כלאחר יד.

דו"ח שחיברה ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח בראשות ח"כ עפר שלח (יש עתיד) קבע שהתוכנית הרב-שנתית של צה"ל "מעוצבת כמעט כולה "מלמטה למעלה", כלומר בעבודת מטה של הצבא עצמו וללא תפיסת ביטחון מאושרת וידועה למדינת ישראל, ותפיסת הפעלה שניסח ואישר הדרג המדיני לפעולתו של הצבא" (עמוד 3). הוועדה, שהינה ועדת משנה של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בחנה את תהליך עיצוב וגיבוש התכנית הרב־שנתית (תר"ש) של צה"ל, "גדעון", שמוביל כבר שנה וחצי הרמטכ"ל איזנקוט ומצאה כי הדרג המדיני לא היה שותף מלא לתהליך, ונראה כי אישר אותה כמעט כלאחר יד, שלושה חודשים לאחר שהצבא החל ביישומה. בהמשך מציין הדו"ח כי גם המטה לביטחון לאומי (המל"ל) לא היווה גורם משפיע בעיצוב התכנית עד כי "ספק, והדברים נאמרים בצער, אם משהו היה משתנה בתר"ש "גדעון" אילולא היה המל"ל קיים כלל" (עמוד 3). זוהי אמירה בוטה שתופסת בתמצית את סיפור המל"ל כולו: גוף חשוב שלו תפקיד חיוני, שאינו מתפקד כנדרש משום שהדרג הממונה עליו אינו מעוניין בכך.

ועדת המשנה כוללת בתוכה שורה של חברי כנסת שלהם ניסיון ביטחוני רב שנים. הח"כים בר-לב ויוגב שירתו בסיירת מטכ"ל (יוגב כמ"פ ובר-לב מחייל ועד מפקד היחידה) ופיקדו על חטיבות מרחביות, אלוף (מיל') איל בן-ראובן עשה שירות ארוך בחיל השריון ופיקד על גיס. ניכר גם כי שלושת החברים בוועדה שאינם מגיעים מרקע ביטחוני, קיש, מרב מיכאלי ושלח עצמו רכשו במרוצת השנים בקיאות רבה בתחום. שלח למשל, מ"פ צנחנים במילואים, שימש כפרשן צבאי בשורה של כלי-תקשורת ופרסם ארבעה ספרים בנושא. לצורך כתיבת הדו"ח קיימה הוועדה תחקיר מעמיק במסגרתו זכתה לשיתוף פעולה ניכר מן הצבא. שניים מחברי הוועדה, יואב קיש (הליכוד) ומוטי יוגב (הבית היהודי) סירבו לחתום על הדו"ח משום שטענו שגרסתו הפומבית חריפה מזו המסווגת, במטרה לנגח את הממשלה. ב"הארץ" פרסם עמוס הראל כי אלו שקראו את שתי הגרסאות של הדו"ח תמכו בטענת ח"כ שלח כי אין זה כך. לעומת שני הח"כים בחר דווקא יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ח"כ אבי דיכטר (אף הוא מהליכוד), לחתום על מסקנות הדו"ח. אולי משום שכראש שב"כ לשעבר הוא מבין את חשיבותו.

הדו"ח מפרגן לצה"ל

הדו"ח משבח את הצבא בשורה של נושאים. כך ציינה הוועדה לחיוב את החלטת הרמטכ"ל על גיבוש ופרסום מסמך "אסטרטגיית צה"ל", כמו גם את התפיסה כי זהו מסמך חי, המתעדכן מפעם לפעם ומהווה בסיס לדיון מתמשך. בקרוב צפוי עדכון של המסמך שיכלול דגש משמעותי על המערכה שבין המערכות (מב"מ). לתפיסת הוועדה, להסדרה המסתמנת בסוריה ולכוחות הרוסיים המוצבים בה יש "השלכות הן על הפעלת הכוח במב"מ והן על האפשרויות והסיכונים במקרה של מערכה משמעותית בצפון" (עמוד 13). הדבר מהווה תזכורת נוספת, אם היה צריך כזו בהתחשב בעלות התר"ש ובכך שמדובר בצבא העם, בצורך בדיון עומק בין הצבא לדרג המדיני אודות תפיסת ההפעלה שממנה ייגזרו התכניות האופרטיביות.

בנוסף, התייחסה הוועדה לדגש ששם הרמטכ"ל איזנקוט במסמך "אסטרטגיית צה"ל" על התמרון היבשתי. במקרה של מערכה יפעיל צה"ל תמרון מיידי לצד מהלומת אש הרסנית ומדויקת. הוועדה שיבחה את המעבר להפעלת צוותי קרב חטיבתיים (צק"ח) "גדעון", שמשלבים בתוכם כוחות חי"ר, הנדסה, שריון ועוד, לכדי מסגרת חטיבתית מתמרנת אחת בעת מלחמה, ואת פיתוח תפיסת חופת האת"ר להפעלת האש. בדו"ח הוועדה נכתב כי "תפיסה זו היא שילוב של שתי תפיסות שהתחרו זו בזו בצה"ל בעשורים האחרונים: זו ששמה את הדגש על התמרון, התנועה וכיבוש השטח, כדי ליצור נוכחות שתשתק את האוייב ותאיים עליו עד כדי הכרעה; וזו שביקשה לרתום את החידושים בתחומי המחשוב, הרשתיות והנשק המדוייק כדי ליצור דומיננטיות ב"שדה הקרב ריק", שבו כוחות קטנים יחסית מפעילים אש מרחוק לפגיעה מדוייקת באוייב. צק"חי "גדעון" וחופת האת"ר הם למעשה כוח מתמרן משמעותי כמו פעם, עם סיוע במונחים של שדה הקרב החדש" (עמוד 23).

כוחות שריון וחי"ר של צה"ל באימון, (צילום: דו"צ).

הצבא והרמטכ"ל זוכים, כאמור, בדו"ח להערכה על התכנית ויישומה, אך הוא כולל בתוכו גם ביקורת. הדו"ח מציין כי תהליך ההצטיידות של הצבא בכמות מספקת של מובילים לטנקים ונגמ״שים ובמערכות מיגון חדישות דוגמת ״מעיל רוח״ אטי מדי. יש בכך מן הצדק, שכן נוכח השאיפה לקצר את משך הלחימה, על צה"ל להוציא אל הפועל את המהלך המתמרן מהר ככל האפשר ואיכות טילי הנ״ט של החזבאללה מוטב שיהיו בידי צה״ל די מובילי טנקים ומערכות מיגון. במקרה זה הביקורת אינה במקומה, שכן אלו אינם תנאים מחייבים לתמרון יעיל ומהיר. מערכי ההגנה של חזבאללה בלבנון מבוצרים פחות מאילו שבהם החזיקו הגרמנים בנורמנדי, או לחלופין מאלו שבהם החזיקו המצרים באום-כתף ב-67'. למרות מערכים אלו, הצליח התמרון של הכוחות התוקפים, בין שיהיו אלה בעלות הברית ב-44' או צה"ל במערכות השונות, משום שהסתמך על מקצועיות, נחישות של מפקדים ולוחמים, תפיסת לחימה משולבת ויעדים ברורים להתקדמות.

מנגד, הוועדה הצביעה על כך שכפיפותם של שני אלופים (ראש אט"ל, חליוה, ומפקד בית הספר לפו"ש, בכר) למפקד זרוע היבשה ברק, אלוף אף הוא, הינה בגדר מצב ניהולי לא פשוט וציינה כי העובדה שבלחימה משתנה כפיפות ראש אט"ל ועוברת ישירות לרמטכ"ל, יוצרת ניגוד חריף בין שגרה לחירום, שעלול להוות פתח לתקלות. הוועדה גם הזהירה מפני היווצרות פערי כשירות בין הסדיר למילואים באותה יחידה עצמה. כשהכוח הסדיר מתאמן 40% מהזמן, יש להקפיד, ציינו הח"כים בדו"ח, כי יחידות המילואים האמורות לפעול אתו במשולב לא יישארו מאחור ויתאמנו אף הן.

אין תעודת ביטוח מפני טעויות

הדו"ח הוא אכן שינוי מגמה חיובי בתחום הפיקוח האזרחי על הצבא, שמזכיר במקצת את ההתנהלות בוועדת השירותים המזוינים של הסנאט האמריקני. מנגנוני הפיקוח והבקרה של הממשל האמריקני על זרועות הביטחון והמודיעין, הכוללים ועדות בבית הנבחרים (שלהן סמכויות של ממש) ודיון פומבי ער בשלל נושאים החל בתקציב וכוח-אדם ועד לתפיסות בניין והפעלת כוח, מרשימים מאוד. עם זאת הם אינם מבטיחים הצלחה. האמריקנים התכוננו לפלישה לעיראק ב-2003 במשך זמן רב, שבמהלכו הוכשרו כוחות, נרכשו מערכות נשק וגובשו תכניות אופרטיביות. תהליכים אלו עברו בקרה נאותה מצד ועדות הסנאט וגופי הממשל השונים. והנה, עם השלמת כיבוש עיראק התברר שאיש לא טרח לגבש מדיניות של ממש בנוגע לשלב הבא, שלאחר מיטוט שלטונו של סדאם חוסיין. כתוצאה מכך מצא עצמו הצבא המצויד והמתוקצב ביותר בעולם נדרש לפתרונות "טלאי על טלאי", במערכה שההצדקה לה הלכה ופחתה (בעוד שהמשאבים שמושקעים בה הולכים וגדלים) וכלל לא ברור מהו היעד המדיני ומהן הדרכים להגיע אליו.

הגנרל פטראוס, מונה למפקד הכוחות בעיראק מבלי שהוגדרו לו יעדים ומדיניות, (מקור: ויקיפדיה).

בהמשך לכך תיאר לימים הגנרל דייוויד פטראוס כיצד, כשמינה אותו הנשיא בוש הבן למפקד הכוחות בעיראק, הוא לא הגדיר לו שום יעד ולא צייד אותו בהנחיות מדיניות ברורות שלאורן יפעל. פטראוס, קצין צנחנים שבמהלך הפלישה לעיראק שפיקד על הדיוויזיה המוטסת ה-101, נאלץ להגדירן לעצמו. בסיוע צוות שלם של מומחים יצר את אסטרטגיית "הנחשול" (Surge), שכללה לחימה אינטנסיבית ואגרסיבית בארגוני הטרור, קיום נוכחות קבועה ומתוגברת של כוחות צבא בשטח ומתן תמריצים לאוכלוסייה לשתף פעולה עם הצבא האמריקני כנגד הטרור. בהנהגתו השיטה עבדה. מודיעין עדכני שסיפקה האוכלוסייה אפשר פגיעה קשה במחבלים, שבתורה הביאה ליציבות וסדר, לפחות עד נסיגת הכוחות האמריקניים מהמדינה ב-2011. אסטרטגייה זו, כמו "אסטרטגיית צה"ל" ותר"ש "גדעון" נעשתה "מלמטה למעלה". מכאן שקיום שיח מתמשך בין הצבא לנבחרי הציבור והממשל מצמצם את מרחב הטעות אבל אינו מהווה תעודת ביטוח מפני כשלים בהשגת היעדים המדיניים או אפילו את היכולת להגדירם מראש. יתרה מכך, גם קיומם של מנגנונים אלו אינו יכול לחייב את הדרג הפוליטי-מדיני לקחת חלק בעיצוב מדיניות הביטחון אם אינו רוצה בכך. קיומם של תהליכי בקרה ושיח בין הדרג המדיני הנבחר לדרג הביטחוני מבטיחים רק שבמדינה דמוקרטית יתקיימו תהליכי בניין והפעלת הכוח כפי שהם אמורים להיות, בהתאם לרצון האזרחים.

הוועדה לעידוד השיח

ההחלטה לפרסם את הדו"ח בפומבי (יש לו גם גרסה מסווגת) היא המשך למאמציו של ח"כ שלח לעודד דיון ציבורי בנושאי הביטחון במדינת ישראל. ניכר כי עצם קיומו של הדיון חשוב לו והוא פועל ללא לאות במטרה לעוררו ולעודדו עוד מימיו בתקשורת וביתר שאת מאז מאז יצא לאור ספרו האחרון, "האומץ לנצח", ב-2015 בו הניח מתווה אפשרי, מקיף ומפורט למדיניות הביטחון של ישראל. בעמוד הפייסבוק שלו העלה שלח סרטון שבו התייחס לדו"ח והדגיש כי "בביטחון יש הרבה מאוד סודות אבל הביטחון עצמו איננו סוד. חברה חזקה שבקיאה בעניינים הביטחוניים, שהם מונחים לפניה, היא תשתית לכוחו של צה"ל וליכולת של ישראל להגן על עצמה". הדו"ח שחיברה הוועדה בראשותו מתכתב לא מעט עם ספרו האחרון. כך למשל, מוצע בדו"ח כי הצבא יפעל, גם במבצעים גדולים בהיקפם, "בהגיון של פשיטה ולאו דווקא של כיבוש" (עמוד 14). בספר שכתב הופיעו דברים דומים.

מימין: הח"כים יוגב, שלח ודיכטר בתדרוך עיתונאים של ועדת חוץ וביטחון, (ללא קרדיט).

בחלק מן הדברים שמתאר הדו"ח אין הרבה חדש. התר״ש של הצבא אינה המקרה הראשון שבו מאשרים הממשלה או הקבינט תכנית בתום דיון שטחי, שלא לומר לא רציני. כך למשל העיר בשעתו ח"כ ראובן "רובי" ריבלין (לימים נשיא המדינה), לשר הביטחון דאז, משה יעלון, כי ועדת החוץ והביטחון דנה בתקציב הביטחון "יותר משבעים שעות. אתם בקבינט ישבתם שעה וחצי והרמתם יד בהצבעה". אולם נראה שהדו"ח מלמד על בעיה בסיסית יותר, שמוטב שטייס הקרב במיל', קיש, ושמפקד היחידה המובחרת מגלן לשעבר, יוגב, יתנו עליה את הדעת. אם השרים אינם מכירים את התר"ש, הרי שאינם מכירים את היכולות שבידי הצבא. מה גם שמאחורי רובם אין שירות ארוך שנים במדים כפי שיש למשל לשר השיכון, אלוף (מיל׳) יואב גלנט, והם גם אינם פועלים בכדי לגשר על הפער בידע. מן התרגיל המטכ"לי שהתקיים לפני כשנה נעדרו כלל חברי הקבינט זולת גלנט וליברמן, וכך קרה גם בתרגיל הגיס שהתקיים לאחרונה (פרט לשרים ליברמן, גלנט ובנט). אם השרים אינם בקיאים במה שיכול הצבא לבצע ולהשיג כיצד יוכלו להגדיר לו מטרות במערכה.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 27.09.2017)