בספר שהיה פופולארי בקרב מפקדי השדה של צה"ל, ניתח קולונל המרינס, בריאן מק'קוי, את אתגרי הפיקוד הקרבי. למפקדים, כתב, צריכה להיות תחושת אחריות גדולה, משום שהמשאב שהם מוציאים במלחמה הוא חיי אדם.
- פורסם באתר "סימניה"
- 26 בפברואר 2020
הספר "להט הפיקוד" מאת קולונל חיל הנחתים האמריקני ("המרינס") בריאן מק'קוי (הוצאת אמ"ץ-תוה"ד, 2009), הוא מסמך תמציתי, כתוב היטב אודות הפיקוד על לוחמים בקרב, שהיה פופולארי מאוד בקרב מפקדי השדה של צה"ל, בסדיר ובמילואים.
"מק'קוי, מפקד גדוד ב'מרינס' במבצע "חירות לעיראק" (2003), בוחן את היסודות ואת ההרגלים שלימד ועל בסיסם אימן את חייליו לפני הקרב: קליעה קרבית, התנהגות בתנאי הקרב, פינוי נפגעים, תרגולות קרב ומשמעת, ובעיקר הוא חוקר את המשמעויות הנובעות מהיותו מפקד ואת מנהיגותו תחת אש" (עמוד 5).
"הציווי המוסרי של המנהיגות"
לשיטתו, אמנות הפיקוד היא "היכולת לזכות באהבת אנשיך, ואז ביום מן הימים תוכל להשתמש באהבה זו כדי לגרום להם להסתכן מרצון בפציעה איומה או במוות, וליטול באלימות את חייהם של אחרים" (עמוד 118).
בספרו הקצר סיכם מק'קוי את שלמד במשך 28 שנות שירות במגוון תפקידי פיקוד ומטה ביחידות הרגלים של חיל הנחתים. כקצין צעיר לחם ב"סופה במדבר" ובתפקידו האחרון שירת כקצין המבצעים של פיקוד המרכז האמריקני. במהלך שירותו עוטר בכוכב הארד ובלב הארגמן על פציעה בקרב.
לאורך המלחמה בעיראק הוא הקפיד, למרות הסיכון הכרוך בכך, להוביל את פקודיו מלפנים. "בכל הנוגע להרג האויב, מעולם לא היו לי ולעולם לא יהיו לי הרהורי חרטה. למעשה, הפקתי מזה סיפוק אז, כמו גם עתה. אך זה אינו נובע מתאוות-דם. זה דומה יותר לסיפוק אשר מרגיש כלב רועים לאחר שהגן בהצלחה על העדר מפני הטורף. עיתונאי ששולב בכוח שאל אותי לאחר הקרב באפאק (Afak), במהלכו הרגתי שני לוחמי אויב שניסו לירות לאגפינו, כיצד אני מרגיש בנוגע לזה. תגובתי הייתה לא יותר עמוקה מביטוי על היותי "בקיא" במשימה יום-יומית, כמו ביצוע עסקה. כיום, שנתיים אחרי המקרה, רגשותיי לא השתנו" (עמוד 113).
אולם, סיפורו האישי, הסיפור הגדודי, ואירועים שהתרחשו ביחידות שהובילו עמיתיו הם רק אמצעי בידי המחבר להמחשת מורכבות האתגר שבפיקוד על יחידה קרבית בלחימה.
כמפקדים, כתב, "הציווי המוסרי של המנהיגות הוא להכין את עצמנו פיזית, מוסרית, רוחנית ואינטלקטואלית" (עמוד 97). הסיבה לתחושת האחריות הגדולה שצריכה להיות להם נובעת, כמאמר גנרל חיל הנחתים ג'ון א. לג'ון, מן העובדה כי "המשאב אשר הם מוציאים במלחמה הוא חיי אדם" (עמוד 97).
בספרו טען המחבר כי המפקד חייב ללמוד מן ההיסטוריה הצבאית ולהימנע מלחזור על טעויות העבר. כשהיה קצין צעיר הסביר לו מפקד הדיוויזיה שלו, הגנרל פול ואן רייפר, אחד המפקדים היצירתיים והמקוריים בחיל, שמאחר ויש בנמצא כ-5,000 שנים של היסטוריה מתועדת, "אין תירוץ לחוסר של לימוד מתמיד" (עמוד 97). מק'קוי הבין אז כי הרשה לעצמו לנוח על ההכשרה שחיל הנחתים סיפק לו ולא פעל כדי להרחיב את מסד הידע שלו.
מאז, כתב, "דגרתי על מדריכי שדה ועל חוזרי האימונים; למדתי פילוסופיה, פסיכולוגיה ופיזיולוגיה; קראתי על המפקדים הגדולים; וחיפשתי אחר מורים רוחניים; ספגתי ככל יכולתי מיוצאי קרבות, בין מכתיבתם או משיחות עימם. עליי להודות, בהיותי לקטן אינטלקטואלי, חיפשתי לקחים על הטבע האנושי אפילו בשירה, במחזות ובטקסטים קדושים. בקיצור, פרסתי את רשתי למרחק. תליתי רבות בציווי המוסרי של הפיקוד. מעולם לא רציתי להביט במראה ולעמוד מול העובדה שגרמתי לאנשים להיהרג עקב מגבלות שהצבתי על עצמי כתלמיד של הפיקוד" (עמוד 98).
הצורך לגלות סקרנות מקצועית הוא ציווי אוניברסלי שחל על מפקדים בכל הצבאות. כך למשל, כתב תא"ל (מיל.) גל הירש, קצין צנחנים שפיקד על אוגדת הגליל במלחמת לבנון השנייה, בספרו, "אנחנו לפני אני" (הוצאת גפן, 2019), כי "קבלת החלטות כרוכה בתרבות של פיתוח ידע רציף ומתמשך. מנהיג חייב לעסוק בקביעות בניתוח ובלמידת המצב, ובפיתוח ידע על התחום שהוא עוסק בו" (עמוד 46). לכן, המליץ הירש, "למד ברציפות וחתור להיות מקצוען" (עמוד 75).
"אינסטינקט מאומן"
בהקדמה לספר כתב הסופר פרנסיס "בינג" ווסט, בעצמו קצין נחתים שלחם בווייטנאם, אודות "הקרב, פעולה אל מול אויב שכוונתו להרוג אותך. ברגע זה איש אינו חושב על היסודות; במקום, אתה מבצע אותם ופועל באורח אוטומטי לפי תרגולת ששוננה. אתה מנהל אש או מתמרן בזמן שאחרים מסייעים לך באש. בכל אחד מהמקרים, אתה מסתמך אינסטינקטיבית על חבריך לצוות שיעשו את העבודה. אינסטינקט מאומן" (עמוד 11). ווסט מציין כי במלחמה בעיראק הכוחות האמריקנים כמעט שלא נאלצו להתמודד עם מצב שבו היו בנחיתות אל מול האויב.
מנגד, היו גם חריגים. למרות קביעתו של ווסט ארב כוח עיראקי, כמעט שווה בכוחו ובעוצמתו, לגדודו של מק'קוי בסמוך לעיר אל-כות'. המשמר הקדמי של הגדוד, ובכלל זה הוא עצמו, נתקל והיה נתון בלב שטח השמדה. "הורדתי עתה לרמת רובאי. באמצע שטח ההשמדה, אני מצליח להעביר דיווח מגע קצר לכוח המשימה 'דרקסייד'. הדיווח על המגע הזה יפתח סדרה של פעולות, המבוססות על הרגלים שנוצרו לאחר חודשים ארוכים של אימונים, אין-סוף חזרות, והבנה מוחלטת של האחד את רעהו" (עמוד 31).
כל מה שהתרחש לאחר הדיווח של המג"ד היה "אלימות נטו מתואמת. 35 הנחתים של מחלקה 3 מפלוגת 'קילו' הגיחו מתוך הנגמ"שים הסגורים שלהם היישר אל תוך אש האויב. לא היה להם מושג על כוחו או פריסתו של האויב כל מה שהם ידעו היה שזו תרגולת קרב "מגע מימין", וזה מה שאנחנו עושים בתרגולת" (עמוד 33).
נראה כי כל שעות האימונים השתלמו. אנשיו אכן פעלו מתוך אינסטינקט מאומן והכוח העיראקי שספג נפגעים רבים, הוכרע במהירות. לתפיסתו, "הגורם שהעניק לנו את היתרון העל האויב היה ההכנה השכלית והפיזית המצוינת של הלוחמים, שהניבה רצון להילחם – רצון לנצח" (עמוד 37).
בספר מופיע כלל אצבע שניסח הפילוסוף היווני הרקליטוס, שחי במאה ה-5 לפנה"ס, אודות האדם בקרב: "מכל מאה אנשים בקרב, עשרה לא צריכים להיות שם כלל. שמונים מהווים לא יותר מאשר מטרות. תשעה הם חיילים אמיתיים. אנו בני מזל שיש לנו אותם משום שהם מכריעים את הקרב. אה, אך האחד – אחד הוא הלוחם – והוא מחזיר את השאר הביתה" (עמוד 95).
על-פי מק'קוי יחס זה, שנקבע לפני אלפי שנים תקף גם כיום. אולם לשיטתו, כשהמפקד, הוא הלוחם, מצליח לזכות ב"לבבות ובמוחות" של אנשיו, הרי שהשמונים נלחמים כמו התשעה. זהו הקסם, זוהי אמנות הפיקוד.
על הכוונת 