הספר "ניצחון בשיא הגיאות" מתאר את אחד הקרבות המרתקים ביותר במלחמת קוריאה ומדגיש את חשיבות יכולת הפעולה מהים ליבשה.
- פורסם באתר "סימניה"
- 2 בפברואר 2021
לאחר מלחמת העולם השנייה, ב־1949, המליץ הרמטכ"ל האמריקני דאז, הגנרל עומר בראדלי, לקצץ באופן משמעותי את חיל הנחתים משום שלהערכתו הצבא לא יידרש להוציא לפועל מבצעי נחיתה אמפיבית רחבי היקף, כפי שבוצעו במלחמה. והנה רק שנה לאחר מכן, במלחמת קוריאה, נדרש הצבא בדיוק לבצע נחיתה כזו בדיוק.
בספרו המרתק "ניצחון בשיא הגיאות" תיאר רוברט דאבס האינל (הוצאת מערכות, 1980), קולונל בדימוס בחיל הנחתים האמריקני, את מבצע "קרומייט" הנחיתה אמפיבית באינצ'ון. האינל, בוגר אוניברסיטת ייל, שירת כקצין נחתים ולחם במלחמת העולם השנייה, בין היתר בקרב על איוו ג'ימה, ובמלחמת קוריאה. ספרו כלל שילוב של מחקר חקור היטב עם הבקיאות של מי שהכיר את הנושא שעליו כתב, נחיתת סער אמפיבית, "דרך הרגליים".
התכנית הנועזת לנחות באינצ'ון נולדה במוחו הקודח של גנרל דאגלס מקארתור, הנציב האמריקני ביפן. מקארתור, בוגר האקדמיה הצבאית ווסט פוינט, היה "איש מלחמה למעשה שהוכיח את עצמו בכל רמות הפיקוד. לא היה בכוחות המזוינים של ארצות־הברית מי שישווה למקארתור בוותק, בווירטואוזיות מקצועית, בנטייה לשלטון יחיד, ביהירות ובסגנון אישי. עד עצם היום לא קם לו מתחרה" (עמוד 25), כתב האינל.
במלחמת העולם הראשונה שירת מקארתור כמח"ט חי"ר. במלחמת העולם השנייה כבר שימש כמפקד כוחות צבאות בעלות הברית בזירת דרום האוקיינוס השקט, ונעשה מומחה ללוחמה אמפיבית. הוא זכה כמעט בכל עיטור אפשרי ולאחר המלחמה שיקם את יפן והנהיג בה חוקה ליברלית.
תחילה דחו ראשי המטות את התכנית, שכן נראה היה שהדבר אינו אפשרי. אחד ממתכנני המבצע העיד: "הכנו רשימה של כל המכשולים הטבעיים והגיאוגרפיים – ואינצ'ון 'התברכה' בכולם" (עמוד 41). היעד היה צפוף, חסום באי טבעי קטן במרכז המעגן, קל למיקוש ולחסימה, אשר אש תותחי אויב המטווחת היטב תוכל להשמיד בנקל כל כלי שיט המתקרב אליו; ואם כל זה לא הספיק, היה זה אחד המקומות בעלי נתוני הגאות והשפל הגבוהים בעולם. למעשה, בשנת 1950 היו רק שלושה תאריכים בהם הגאות תאפשר הכנסת אוניות לנמל זה.
למרות כל אלו, גנרל מקארתור התעקש. הוא החליט שלא לנהל את המלחמה "בהתאם לתכתיביו של האויב, אלא בהתאם למה שמכתיבים גורמי הכוח שלי. תכננו תכנית שתאפשר לנו לנטרל את יתרונותיו ולמצות את היתרונות שלנו" (עמוד 101).
מקארתור רצה לבצע את המתקפה ב־15 בספטמבר 1950, התאריך הראשון האפשרי, אולם הגאות הראשונה בתאריך זה הייתה לפני זריחת החמה, ואילו השנייה באותו היום הייתה לאחר שקיעת השמש. פירוש הדבר היה, כי הכוחות יאלצו לנחות בשני שלבים, כאשר הכוח הראשון ייאלץ להסתדר בעצמו מספר שעות רב ללא כל יכולת סיוע או חילוץ.
רבים ניסו לשכנע את מקארתור שלא לנחות באינצ'ון, סמוך לפוסאן. הוא מצדו טען כי מבצע כזה יהיה חסר טעם, משום שלא יאגף את הכוחות הצפון־קוריאניים הצרים על פוסאן. בניגוד לפוסאן, הסביר מקארתור, אינצ'ון אינה מבוצרת, והצפון־קוריאנים אינם מצפים למתקפה שם. חשוב מכך, אמר, משם ניתן לתמרן במהירות לסיאול, בירת דרום־קוריאה, ולשחררה מן הכיבוש הצפון הקוריאני.
הנחישות של המארינס
הנחיתה, כפי שתכנן אותה מקארתור, הציבה אתגר משמעותי לכוחות הנוחתים ולמפקדיהם. אחד הבולטים שבהם היה מפקד רג'ימנט הנחתים ה־1, הקולונל לואיס "צ'אסטי" פולר, מאגדות חיל הנחתים. פולר נחשב למפקד נועז, "ותיק קרבות ובעל עיטורים רבים. הוא זכה פעמיים ב"צלב הצי" לפני מלחמת העולם השנייה ופעמיים נוספות בעת המלחמה, והיה אחד החיילים הקרביים הגדולים ביותר בהיסטוריה של ארצות־הברית: החלטי ועשוי לבלי חת בקרב, איש הדוגל במשמעת ברזל, ועם זאת, תחת המעטה החיצוני הקשוח, ישר, ענו וטוב לב. מעל לכל היה "צ'אסטי" פולר מנהיג" (עמוד 138).
בעת ההפלגה לעבר אינצ'ון בספינות נושאות הגייסות, השמיעו לעתים קציני המודיעין הערכות פסימיות ביחס לעוצמתו של האויב הערוך בחוף. במהלך אחד התדרכים הללו קטע מפקד רג'ימנט הנחתים ה־1, קולונל פולר, את קצין המודיעין שלו ואמר: "כשנרד לחוף נברר מה יש שם. לא בכל בור יש בהכרח תותח. לכל הרוחות, ברג'ימנט זה שוררת פסימיות רבה מדי. בדרך כלל צריכים חיילים מקצועיים לחכות 25 שנים ויותר למלחמה, אך לנו נזדמנה מלחמה כעבור חמש שנים בלבד… יש לנו הזדמנות לעבוד קצת במקצוע שלנו ולהוכיח את יכולתנו. אנו חיים על חרבנו, ואם יהיה צורך נהיה מוכנים גם למות בחרב. בהצלחה. נתראה בחוף" (עמוד 101).
הכוחות נחתו בשלושה חופים: ה"אדום", בו לחמו כוחות הנחתים של דרום־קוריאה, ה"ירוק", בו לחמו כוחות מרג'ימנט הנחתים ה־5 של חיל הנחתים האמריקני, וה"כחול", בו לחם רג'ימנט הנחתים ה־1 בפיקודו של קולונל פולר.
"שום מתכנן בעל חופש בחירה לא היה בוחר את "החוף הכחול" למבצע נחיתה" (עמוד 139), כתב האינל. הוא היה שרטון שעליו שלטה גבעה קטנה וניתן היה להתקדם ממנו לעבר לב הארץ רק בדרך עפר אחת ויחידה. ראשונות נחתו בחוף שתי פלוגות מגדוד 2 שבפיקוד סגן־אלוף אלן סאטר. עד מהרה נחת הגדוד כולו ותפס גם את הגבעה השלטת. בגל השלישי נחת קולונל פולר, "שהייתה זאת נחיתתו החמישית מאז גואדלקנאל" (עמוד 143).
בסיום יום הלחימה הראשון, כמה שעות מאוחר יותר, סיכם לעצמו סאטר בסיפוק כי אמנם נהרג לו נחת אחד ו־19 נפצעו, אך "הגדוד תפס חמישה־עשר שבויים והרג, לפי הערכה, 50 חיילים צפון־קוריאנים" (עמוד 144). לאחר שראש החוף נתפס ואובטח כהלכה, בשעה אחת וחצי בלילה החליט פולר "לחטוף" כמה שעות שינה בתעלה לצד עמדת הפיקוד שלו. רגע לפני שנרדם הוציא מתרמילו דגל מקופל, הושיט אותו לאחד הרצים שלו ואמר: "שמור על הדגל… נניף אותו בסיאול" (עמוד 144).
במהלך הלחימה סייר מקארתור לא פעם בקרב הכוחות הלוחמים, גם במחיר סיכון חייו. בין היתר ביקש לבקר במפקדתו של קולונל פולר. "כפי שניתן היה לצפות, פיקד פולר על הרג'ימנט ה־1 מקוי החזית, ולא היה לו פנאי לשוב לעורף לפגישה עם מקארתור" (עמוד 161). בתגובה לבקשה לעשות כן השיב: "אם הוא רוצה לראות אותי, שיבוא לחזית. אני אחכה לו" (עמוד 161).
לאור ביצועי הנחתים בכיבוש רצועת החוף באינצ'ון הורה גנרל מקארתור לאדמירל דויל, מפקד כוחות הצי במבצע, "שדר לשייטת כי הצי וחיל הנחתים נתגלו הבוקר במלוא זוהרם" (עמוד 120).
הנחיתה הצליחה מעל למשוער, ובהשאלה מקרב קאנא שניהל חניבעל כנגד הרומאים היא הוגדרה לימים כ"מערכת קאנא של המאה ה־20, שלעולם יש ללמוד אותה" (עמוד 313). המהלך לכד את צבא צפון־קוריאה בין שתי הזרועות של כוח האו"ם, האחת מאינצ'ון והשנייה מפוסאן, כך שהיה מנותק ממקורות האספקה שלו.
הלחימה על סיאול היתה כה עזה עד כי אנשי אחת מפלוגות הנשק המסייע (מקלעים) ברג'ימנט של פולר, ירו תחמושת כה רבה עד כי שברו "שיא קודם של חיל הנחתים שנקבע בגואדלקנאל, כאשר המקלעים של סמל "מאנילה ג'ון" באסילון ירו 26 אלף כדורים בעת התקפת לילה עזה של רג'ימנט יפני. מפקד הגדוד של באסילון באותו לילה היה לא אחר מאשר סגן־אלוף פולר" (עמוד 280). אך למרות הלחימה העזה תוך ימים ספורים נפלה גם סיאול בידי כוחות האו"ם. גנרל מקארתור נכנס אליה עטור כבוד והחזיר את השלטון לידיו של נשיא דרום־קוריאה סינגמן רי.
במערכה זו התגלה מקארתור "כמפקד נועז, שקול, בטוח בעצמו ודבק במטרה" (עמוד 314). לו המלחמה היתה נגמרת בהדיפת כוחות צפון־קוריאה מדרום־קוריאה היה מדובר בניצחון אמריקני מבריק, אולם לא כך היה. מקארתור העריך כי סין לא תפעל בתגובה לפלישת הכוחות האמריקנים לצפון־קוריאה, במטרה להשמיד את צבאה והתקרבותם המסוכנת לגבולה עם סין. זו היתה שגיאה קשה. ב־26 בנובמבר 1950 פתח הצבא הסיני במתקפת פתע שכללה מאות אלפי חיילים רגלים, שהביאה להימשכות המלחמה עד לשנת 1953.
לקחים שכוחם יפה גם לצה"ל
הספר, שיצא בעברית בשנות השמונים, חולק בשעתו לקציני צה"ל שמצאו בו כר פורה ללימוד. כך למשל, ב־2012, סיפר תא"ל (מיל.) גל הירש בהרצאה שמלחמת לבנון השנייה הראתה לו, שוב, שאין תחליף לסיוע ישיר של מטוסי קרב.
לדבריו, כמ"פ צעיר בצנחנים קרא את ספרו של האינל על הלחימה בקוריאה והתרשם מאוד מ"הסיוע הצמוד מאוד של מטוסי הקרב למ"פים ולמ"מים ולדרג המיקרו־טקטיים. זה מה שרציתי במלחמה ולקח לנו שבוע לבנות מהר מחדש את כל הסיוע ולהתחיל להפציץ. הגענו בסופו של דבר למצב שבקרב של חטיבת הצנחנים כבר הפצצנו בטווחים 100־150 מטר מכוחותינו וזו כשירות שנבנתה מחדש תוך כדי מלחמה". הלקח, ציין, "לא לוותר מהר מדי על יכולות וכשירויות". עלות הבנייה של יכולות אלו במלחמה יקרה בהרבה.
כאמור הקריאה בספרו של האינל ממחישה את הפוטנציאל שטמון בפעולות מסוג זה, ובלבד שהן נשענות על תחבולה והפתעה ומבוצעות במקצועיות ומיומנות.
על הכוונת 