הספר "חיילי רפאים" מתאר את אחת הפשיטות הנועזות במלחמת העולם השנייה, שלמרות שהיתה מוצלחת במיוחד אבדה בים השכחה של ההיסטוריה, עד שעיתונאי חוקר אחד חשף אותה מחדש.
- פורסם באתר "סימניה"
- 29 באפריל 2017
הספר "חיילי רפאים" מאת המפטון סיידס (הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005) מתאר את הפשיטה על מחנה השבויים בקאבאנאטואן אשר התבצעה בשנת 1945, בשלהי מלחמת העולם השנייה. הסופר המפטון סיידס, המשמש עורך־עמית במגזין "אאוטסייד", ערך בטרם כתיבת הספר מחקר מעמיק, שנשען בין היתר על מאגר גדול של מסמכים פרטיים, ספרי זיכרונות, יומנים וחומר תיעודי מארכיוני הצבא. בנוסף קיים סיידס ראיונות עם הניצולים ולוחמי גדוד הסיירים ה־6 (Rangers). התוצאה מרתקת. הספר כתוב באופן מותח והקורא מוצא עצמו "יושב על קצה המושב" בעוד הסיירים מתקדמים ליעדם, שעון החול אוזל והולך, ולא ברור אם ומתי יחליטו היפנים לרצוח את כל האסירים. תרגום הספר שביצע דני אורבך מוקפד ובהיר.
בשנת 1941, במסגרת הפלישה היפנית לאיים אשר בשליטת ארצות הברית, נכבשו הפיליפינים. חיילי בעלות הברית ששרדו את המתקפה היפנית נלקחו בשבי והוחזקו בתנאים קשים. לקראת סופה של המלחמה החלו היפנים לחסל את השבויים ולמחוק את הראיות לקיומם, בדומה לפעולות הנאצים באירופה. בסוף שנת 1944 נחת הגיס השישי בפיקודו של גנרל וולטר קרוגר בפיליפינים והחל להתקדם לבירת הפיליפינים. כשהגנרל למד כי היפנים מתכננים להשמיד את מחנה השבויים קאבאנאטואן, המצוי כ־45 קילומטרים בעומק שטח האויב, ובו כ־500 שבויי מלחמה אמריקנים ובריטים, הוא הטיל את משימת חילוצם על הלוטננט־קולונל הנרי מיוסי ויחידתו.
גדוד הסיירים ה־6
"הלוטננט־קולונל הנרי מיוסי היה מפקדה של יחידה יוצאת דופן שנקראה "גדוד הסיירים ה־6". הסיירים היו יחידת עילית חדשה, לא מנוסה יחסית, של אנשי חי"ר, שהוקמה לפי הדגם של הקומנדו הבריטי. הקולונל מיוסי, בוגר "וסט פוינט" ודור שני לאיטלקים־אמריקאים, היה בנו של סוחר סוסים מברידג'פורט, קונטיקט" (עמוד 27). מיוסי הקים את גדוד הסיירים ה־6 בסוף שנת 1943 על בסיס גדוד תותחני השדה ה־98 שפורק באותה עת. מיוסי נפטר מכל אותו ערב רב של חיילים שלא רצה להתנדב ליחידת הקומנדו החדשה שלו. את הנותרים הוא עיצב לגדוד עילית, המתמחה בפעולות סיור, פשיטה ונחיתה מן הים. חייליו העידו מאוחר יותר כי מיוסי חישלם ללא הרף במסעות מפרכים, אימוני פשיטות וכיבוש יעדים מבוצרים. מיוסי הקפדן שם דגש רב על אגרסיביות ותוקפנות, וזכה להערכת אנשיו משום שחלק איתם כל קושי ולא הטיל עליהם דבר שלא עשה בעצמו.
"במהלך הפלישה ללייטה בחודש אוקטובר, זכו הסיירים של מיוסי לכבוד המיוחד של השתלטות של שלושה איים קטנים שחסמו את המפרץ והיה הכרח להשתיק אותם לפני שהפלישה האמיתית יכלה להתבצע. המשימה בלייטה נראתה נועזת, כמעט התאבדותית, אך בסופו של דבר התנסו הלוחמים שלו רק במעט קרבות משום שהיפנים נטשו את רוב האיים ממש לפני שנחתו שם. מיוסי המתוסכל שלח הודעה למפקדה: "אנחנו כאן עם כל הכדורים הארורים ובלי אף יפני." מאז נחתו בלוזון המתין מיוסי למשימה גדולה, אך שום משימה כזאת לא נראתה באופק" (עמוד 29). גדוד הסיירים ה־6 היה, למעשה, משועמם ושיווה למשימה שכזו כמו אוויר לנשימה.
התכנית
המשימה שהוטלה על הגדוד הייתה מסובכת במיוחד הזמן הקצר שעמד לרשות הפושטים ומשום שהמחנה נשמר על ידי 700 שומרים מן הצבא הקיסרי היפני. בנוסף סמוך למחנה השבויים חנו שתי חטיבות חי"ר יפניות. בשל מורכבות המשימה הטיל מיוסי את ביצועה על מפקד הפלוגה החביב עליו, רוברט פרינס, קצין מילואים בוגר סטנפורד. ""קול". זה היה התואר שבו כולם נהגו לתאר את פרינס. ובמובנים כה רבים: שקול, רך דיבור, שיטתי, אוהב ספר, לא מתרשם בקלות, מגיב לאט, אולי מרוחק מעט. בפשיטת פתע של קומנדו, שהיא אולי ההיתקלות הצבאית הסוערת ביותר, קור הרוח היה התכונה החיונית, סם הנגד, לפרינס היתה התכונה הזאת" (עמוד 30).
למרות שגדוד הסיירים ה־6 לא היה מתורגל (וכי מי היה אז מתורגל) בחילוץ בני ערובה ושחרור שבויים, ניגש פרינס למשימה ועוד באותו היום הציג בפני מיוסי תכנית מפורטת הכוללת פשיטת בזק רגלית ונסיגה מהירה במסע מזורז לקווי הצבא האמריקני. כבר באותו יום, בשעות אחר הצהריים, יצאו 121 לוחמי פלוגה ג' בפיקוד פרינס והמג"ד, מיוסי, לכיוון קאבאנאטואן. הודות לכושרם הגופני הגבוה נעו הסיירים במהירות רבה וכבר למחרת היום חברו למפקד כוחות הגרילה המקומיים, קפטן פחוטה, ומאתיים לוחמיו בכפר בלינקריין המרוחק כשמונה קילומטרים ממחנה השבויים.
תכניתו של פרינס, אותה סיכם עם מיוסי ועם פחוטה הייתה פשוטה והסתמכה על מהירות וכוח אש עדיף. קפטן פחוטה ולוחמי הגרילה הפיליפינים שלו יעסיקו באש את הבסיס הצבאי הקרוב וימנעו מעבר תגבורות לכיוון מחנה השבויים. הם יעשו כן באמצעות שליטה על הדרך היחידה המקשרת בין הבסיס למחנה – הגשר על נהר קאבו. במקביל, מחלקה בפיקוד סגן ג'ון מרפי תתפרס מסביב למחנה השבויים ותיתן את האות לפתיחת המבצע באמצעות מכת אש מתואמת על עמדות השמירה בבסיס. פלוגה ג' עצמה תתקוף את השער הראשי, תסתער אל תוך המחנה ותשטוף אותו באש. פרינס העריך כי משך הפעולה יהיה כחצי שעה ולאחריה תתבצע נסיגה רגלית זריזה לכיוון הכפר בלינקריין ומשם אל עבר יחידות הגיס השישי. דאגתו העיקרית של פרינס הייתה השטח המישורי שבו מוקם מחנה השבויים, אשר מנע הגעה נסתרת לקרבתו. הוא פתר את הבעיה על ידי שימוש ברעיון יצירתי.
הפשיטה
למחרת היום בעוד לוחמיו של קפטן פחוטה מתמקמים במארב המתוכנן, החלו הסיירים של מיוסי לנוע בזחילה בינות העשב לעבר מחנה השבויים. הזקיפים היפנים לא נתנו דעתם עליהם, משום שהיו מרוכזים במשהו מעניין הרבה יותר. כתרגיל הסחה הזמין מיוסי טיסת סיור של מטוס הפצצה מסוג 61־P המכונה "האלמנה השחורה". המטוס חג מעל למחנה השבויים עד אשר חצו הסיירים את השדה המישורי והגיעו לנקודה ממנה תכנן פרינס כי תחל הפשיטה. הוא עצמו התמקם עם הכוח העיקרי בסמוך לשער הראשי של המחנה. בשעה שבע וארבעים פתח סגן מרפי באש מרובהו והרג את הזקיף היפני במגדל הסמוך אליו. הירייה היוותה את אות הפתיחה למבצע.
"ברגע שנשמע קול רובהו של הלוטננט מרפי, פרץ מטח האש מקצה אחד של המתחם ועד קצהו. בתוך חמש־עשרה שניות נוטרלו כל מגדלי השמירה והמצדים או שנמחקו כליל. היפנים לא היו מסוגלים להגיב. ההפתעה היתה כה מוחלטת, וכוח האש כה כבד מכל העברים, עד שהאויב נותר משותק. פלוגה ג' של פרינס, השפופה לאורך הכביש הקדמי, פתחה במכת אש כה אדירה, עד שהיתה מוגזמת בעליל. כפי שתיאר זאת אחד הסיירים, "קצרנו אותם כמו שחת." מאחר שהיו רק מטרות אנושיות בודדות גלויות לעין שהסיירים הממתינים יכלו לכוון אליהם את רוביהם, הם כיבדו מטרות אלה בכמויות אש אבסורדיות. השומר במצד הקדמי ביותר נוקב בכדורים רבים כל כך, עד כי ראשו ופלג גופו העליון "התנדפו", כלשונו של אחד הסיירים. שומר במגדל הצפוני־מזרחי נחצה לשניים בקו המותן. פלג גופו העליון נשר מעבר לאדן החלון של בית המשמר ונחת בניתור רטוב, כשעשן עולה מבשרו" (עמוד 228).
לאחר ששכחה האש, בעוד אנשי פלוגה ג' פורצים אל המחנה דרך השער הראשי ופרינס בראשם, השמיד צוות בזוקאים מן הכוח של סגן מרפי את טנקים ומשאית מלאה בתריסר חיילים יפנים. חיילי פלוגה ג' החלו מבצעים סריקה בבסיס, תוך שהם מחסלים את שאריות ההתנגדות היפנית. בתחילה לא האמינו השבויים כי הסיירים הם באמת חיילי צבא ארצות הברית, אך מרגע ששוכנעו החלו צועדים בעקבותיהם לעבר השאר הראשי כאשר פרינס מחיש את הקצב ככל יכולתו.
עוד השבויים ומחלציהם ממהרים לעבר השער הראשי, חלקם נישאים על גבם של הסיירים, ניתחו עליהם פגזי מרגמה. חייל יפני בודד הציב מרגמה וניסה לבדו למנוע את הבריחה ההמונית. לבסוף אותר החייל בידי הסיירים ונהרג, עם זאת מן הירי היו מספר פצועים והרוג – רופא גדוד הסיירים ד"ר ג'יימס פישר. בינתיים, במחנה הצבאי היפני שוגרה תגבורת לעבר מחנה השבויים שכללה טנקים וחיילי רגלים. קפטן פחוטה ולוחמיו התכוננו לבואם וניסו לפוצץ את הגשר המוביל למחנה. הגשר לא הושמד אולם הפך בלתי עביר לטנקים. שאר התגבורת רותקה באש לגשר ולא הצליחה לעבור.
שבוי אחד נותר במחנה (הוא סבל מחירשות והיה בשירותים במהלך הפשיטה) אולם הוא נאסף בידי לוחמי גרילה למחרת בשוטטו לבדו בג'ונגל. חצי שעה לאחר תחילת הפשיטה כבר היו הסיירים והשבויים בנהר פמפנגה ובדרכם חזרה לקווים האמריקנים. בנהר פגשו החיילים את שיירת הפרדות שנועדה לסייע להם בנסיגתם. משם הם פנו לעיירה טאוואלרה, המרוחקת רק 16 קילומטרים מן המחנה, אשר נכבשה כבר על ידי כוחות הגיס השישי בעודם מתקדמים לעבר לוזון. בטאוואלרה חברו השבויים והסיירים למשאיות והגיעו חזרה לבסיס ממנו יצאו הסיירים לפשיטה. השבויים זכו לטיפול רפואי ופונו לארצות הברית.
הפשיטה, בה נהרגו מעל 500 חיילים יפנים (אבדות הסיירים היו שני הרוגים, הרופא וסייר שנהרג מירי דו צדדי, ועשרים ושלושה פצועים) וחולצו 512 שבויים, הייתה הצלחה גדולה. גנרל דאגלס מקארתור, מפקד כוחות צבא ארצות הברית באוקיינוס השקט, "שהתרגש מהצלחת הפשיטה, העניק לקולונל מיוסי ולקפטן פרינס את "צלב השירות המצטיין" ואמר כי "שום דבר במלחמה הזאת כולה לא העניק לי סיפוק אישי כה רב". לקציני הסיירים האחרים הוענק "כוכב הכסף", וכל החוגרים קיבלו את "כוכב הברונזה"" (עמוד 270).
גדוד הסיירים ה־6 והפעולה נחשבים לחלק מהותי ממורשת רגימנט הריינג'רס ה־75 של הצבא ארצות הברית. שמותיהם של פרינס ומיוסי אף נחקקו "ב"היכל התהילה של הסיירים" בפורט בנינג, ג'ורג'יה, בשנת 1999" (עמוד 274). למרות הצלחתה נשכחה הפשיטה מן הלב בשל קרב איוו ג'ימה מרובה הנפגעים שהתרחש מיד לאחריה. דעת הקהל האמריקנית מיקדה את עניינה בנחתים ובהר סוריבצ'י וסיפור הפשיטה נדחק מן הזיכרון הציבורי. בעקבות העניין המחודש בסיפור יצא ב־2005 סרט הוליוודי על הפשיטה.
על הכוונת 
מחשבה אחת על “הפשיטה הכי נועזת והכי נשכחת | מאת גל פרל פינקל”