לא מנוער ולא מעורבב | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע נפטר הכהן הגדול של ספרות הריגול, הסופר ג'ון לה־קארה, שהיטב לתאר את עולם הביון, על אפרוריותו הקרה. גיבוריו הערמומיים והשקטים היו אנטיתזה לסוכן החשאי הנועז והקשוח ג'יימס בונד, שיצר איאן פלמינג. שירות מודיעין מוצלח חייב לדעת להפעיל בשום שכל את השניים גם יחד.

השבוע נפטר הסופר הבריטי ג'ון לה־קארה, בגיל 89 כתוצאה מדלקת ריאות. לה־קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי לשעבר, נחשב לכוהן הגדול של ספרות הריגול ולאיש שהצליח יותר מכולם (אורן נהרי נוהג לכלול ברשימה זו, בצדק, את הסופרים לן דייטון וגרהם גרין) לכתוב בז'אנר הזה ספרות יפה של ממש. ספריו, בהם תיאר נאמנה את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה – המאבק בין ארה"ב ובנות־בריתה לבין בריה"מ וגרורותיה, הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד.

בשנת 1961 התגייס קורנוול לשירות החשאי, ופעל כקצין מודיעין תחת כיסוי דיפלומטי בשגרירות בריטניה במערב גרמניה. נאמן למעסיקיו משכבר, מעולם לא חשף את טיב שירותו, אך ככל שניתן להעריך, הוא עסק, כפי שמקובל לכנות זאת בז'רגון המקצועי ובדומה לכמה מגיבוריו, בהפעלת סוכנים. במקביל, כתב ספרי ריגול (בשם עט, משום שהיה, כאמור, בשירות פעיל).

בעקבות מותו שבתי לראשון שבספריו, "חיוג אל השאול" (הוצאת רמדור, 1966), שבו הציג את גיבורו, רב־המרגלים והשועל מספר אחד של שירות הריגול הבריטי, ג'ורג' סמיילי, הנמוך, השמנמן והממושקף, המהווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד. "מתחת לאותה חיצוניות סתמית שלו היה ג'ורג' סמיילי כרוך בכל לבו אחר הפעילות החשאית שלו בתחומי המודיעין" (עמוד 11).

סמיילי פעל כאיש מבצעים בגרמניה בשיאה של מלחמת העולם השנייה, וכמו בונד גם הוא אומן "בזמנו בתורת הלחימה־פנים־אל־פנים" (עמוד 190). אבל סמיילי אינו מהווה מהדורה בריטית של פטריק קים. כוחו הוא במוחו האנליטי, ביכולתו לראות את התמונה המורכבת כולה ובחשיבה תחבולנית לא פחות מאלו של יריבו הגדול במרכז המוסקבאי, קארלה. 

בספר, שמתרחש בראשית המלחמה הקרה, נדרש סמיילי, שעבר לתקופת מה לשירות הביטחון ועסק בריגול נגדי, לבדוק את מהימנותו של פקיד משרד החוץ הבריטי, סמואל פנאן. והנה, יממה לאחר שקבע כי פנאן הוא נתין נאמן של הכתר הבריטי, נמצא הלה מת, לאחר שהתאבד. מדוע? יתרה מכך, דומה שהזמין לעצמו שיחת השכמה לשעה מאוחרת יותר מזו שבה, לכאורה, התעורר ובה נטל את חייו. ברומן בלשי מתחקה סמיילי אחר רשת ריגול של הביון המזרח־גרמני שמפעילה סוכנים בבריטניה.

זהותו של קורנוול כקצין מודיעין נחשפה כאשר קים פילבי, הבכיר והמוצלח בסוכנים שגייס הביון הסובייטי בבריטניה, מסר את שמו לביון הסובייטי. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העט ג'ון לה־קארה.

ספרו השלישי, ואולי הטוב מכולם, "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983), הוא שהפך את לה־קארה לסופר בעל שם בינלאומי. בספר נדרש הגיבור, אלק לימאס, לפרוש מן השירות החשאי לאחר שכל הסוכנים שהפעיל בברלין נלכדו או נרצחו. "הוא היה זקן מדי בשביל מבצעים, עבודה שבה התגובות שלך חייבות להיות מהירות כאלה של שחקן טניס מקצועי. לימאס עשה עבודה טובה במלחמה, הכל ידעו זאת. בנורבגיה ובהולנד הוא הצליח איכשהו להישאר בחיים, ואחרי הכל, הם העניקו לו מדליה" (עמוד 23).

למעשה, לימאס נשלח במצוות השירות למבצע אחד אחרון, בחזרה אל הכפור, מסוכן מכל אלו שבהם היה מעורב בעבר, בכדי להפליל את ראש מחלקת הריגול הנגדי של השטאזי, מונדט, כסוכן כפול של שירותי הביון של המערב. בספר מצטט ראש השירות החשאי, קונטרול, ללימאס את ג'ורג' אורוול ואמר לו כי "אנו עושים מעשים לא־נעימים כדי שאנשים פשוטים כאן ובמקום אחר יוכלו לישון בשלווה במיטותיהם בלילה. האם זה רומנטי מדי? מובן שלפעמים אנו עושים מעשי נבלה" (עמוד 19).

ספריו האחרים של לה־קארה, שתיארו את המורכבות הזו, עמדו בניגוד לספריו של סופר הריגול המצליח של אותה תקופה, איאן פלמינג, שיצר את דמותו של ג'יימס בונד. דמויותיו של לה־קארה מורכבות יותר, אפלות ולעתים גם שפלות יותר. עולמו לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים. למעשה, הראה קורנוול לקוראיו, עולם הריגול הוא מורכב, מלוכלך ואפל הרבה יותר מעולמו הזוהר של בונד, ובעיקר אפור. אין "שחור ולבן" ומוסר מוחלט.

לא קשה לקבל קידומת אפס־אפס

אין בכך לומר, אגב, שספרי ג'יימס בונד, אותם יצר איאן פלמינג, אינם טובים. הראשון שבהם, "קזינו רויאל" (הוצאת ידיעות ספרים, 2007), היה כתוב למופת ואפילו הסופר האמריקני ריימונד צ'אנדלר, יוצרו של הבלש הפרטי הנפלא פיליפ מרלו, חלק לו שבחים רבים.

בספר הציג פלמינג, שבמלחמת העולם השנייה שירת כעוזרו של ראש הביון הימי של הצי הבריטי בדרגת לוטננט־קומנדר, את דמותו של קומנדר ג'יימס בונד, איש המבצעים האולטימטיבי, קר־רוח, צלף קטלני הבקי בלחימה מטווחים קרובים, כמו גם קלפן מוכשר וג'נטלמן אנגלי מושלם. בונד "היה סוכן חשאי, ועדיין היה בחיים הודות לתשומת הלב המדויקת שלו לפרטי המקצוע. אמצעי זהירות שגרתיים היו הגיוניים מבחינתו בדיוק כפי שהיו הגיוניים לצוללן, טייס ניסוי או כל מי שהתפרנס מעבודה מסוכנת" (עמוד 15).

דמותו הפכה לאייקון הבולט ביותר בספרות הריגול. כל הקלישאות אודות סוכנים חשאיים קשוחים ההורגים "למען המלכה והארץ", ולחלופין כל אותם ספרים שביקשו להציג את עולם הריגול כפי שהוא, אפור וקר (לה־קארה כינה זאת "הכפור"), ולאו דווקא זוהר כפי שניסה פלמינג לתארו, נוצרו בעקבות דמותו של בונד והעולם בו פעל.

פלמינג לא כפר בכך שפעילותם הקלאסית והחשובה ביותר של סוכני ביון היא בעיקרה איסוף מודיעין והפעלת סוכנים, להיפך, אולם בונד לא היה מבחינתו סוכן חשאי שכזה. "הוא ירדוף את האיום שמאחורי המרגלים, האיום שגורם להם לרגל" (עמוד 195).

"לא כל כך קשה לקבל קידומת אפס־אפס אם אתה מוכן להרוג אנשים" (עמוד 69), אמר בונד בספר, וציין שדרושים שני חיסולים בכדי להפוך למתנקש מן המניין בשירות הביון הבריטי. בונד עצמו זכה לקידומת במהלך מלחמת העולם השנייה לאחר שני חיסולים שביצע. בראשון, הרג בצליפה מומחה צופן יפני שפיצח צפנים של בעלות־הברית.

זו היתה משימה מוצלחת, אמר, "גם יפה וגם נקייה. מטווח שלוש־מאות מטרים. בלי מגע אישי. הפעם הבאה, בשטוקהולם, כבר לא היתה נחמדה כל כך. הייתי צריך להרוג נורווגי, סוכן כפול שריגל עבור הגרמנים. הוא הצליח להסגיר שניים מאנשינו – מן הסתם חיסלו אותם, עד כמה שאני יודע. זאת היתה חייבת להיות משימה חשאית לחלוטין מכל מיני סיבות. בחרתי בחדר השינה של הדירה שלו ובסכין. אלא שהוא לא מת כל כך מהר" (עמוד 147). בזכות שתי המשימות האלה זכה בונד לקידומת אפס־אפס בשירות החשאי. 

למרות שבספרים מאוחרים יותר רקם פלמינג עלילות מופרכות, הרי שבספרו הראשון תיאר מבצע מודיעין מתוחכם. על בונד מוטל לחסל סוכן רוסי יעיל במיוחד ושמו "לה שיפר", שארגן משחק באקרה יוקרתי בסכומים גבוהים כדי לכסות את הפסדיו הגדולים, שאותם העלים משולחיו בביון הסובייטי. על בונד להביסו במשחק באופן שירושש אותו לחלוטין. אם יצליח עשוי "לה שיפר" לבקש לערוק למערב על מנת להציל את חייו, ואילו הרוסים עלולים לחסלו בכדי לסכל זאת.

מאז שיצר פלמינג את בונד נכתבו ספרי מתח רבים בהשראתו, בעולם וגם בארץ (רוברט לדלום, ודניאל סילבה למשל, הם מהבולטים שבהם), ותוארו בהם סוכנים קשוחים ונועזים שהצדק והמוסר לצדם, המצילים את העולם ברגע האחרון מידי נבלים ורשעים. מעטים הצליחו לכתוב טוב כמוהו, ואף טוב יותר. 

פרדריק פורסיית' הבריטי, למשל, עודנו כותב. ספרו האחרון (שטרם תורגם לעברית), "השועל", אודות סר אדריאן וסטון, יוצא הרגימנט המוצנח ורב־המרגלים בשירות החשאי, הוא הוכחה לכך. בספר מוציא לפועל וסטון שורה של מבצעים תחבולניים בסייבר, ובזירות נוספות כדי לפגוע באויביה של בריטניה, בין היתר בשיתוף המודיעין הישראלי. כדי לחזק את תחושת הריאליות של הספר, אף מוזכרת תקיפת הכור הסורי בידי חיל האוויר הישראלי ב־2007.

מנגד, יורש ללה־קארה, על יכולתו המופלאה לספר סיפור על אנשים "אפורים" המתמודדים עם מציאות מורכבת ודילמות מוסריות, ולרקום עלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו כריסטי וקונן־דויל, סביר שלא יקום במהרה.

ארגון שמשלב בין סמיילי לבונד

השבוע החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו למנות את ד', יוצא סיירת מטכ"ל שעשה מסלול ארוך בשירות המוסד כקצין איסוף (מפעיל סוכנים) ובתפקידי פיקוד בכירים, למחליפו של ראש המוסד, יוסי כהן. גם ד', כמו כהן, עשה את עיקר שירותו באגף צומת (וגם פיקד עליו), האגף שאחראי על גיוס והפעלת סוכנים ומהווה את ליבת עבודת הביון הקלאסית.

כהן, שעשה את שירות החובה שלו בצנחנים וזמן קצר לאחר שיחרורו התגייס למוסד לקורס קציני איסוף, משלים כהונה רבת הישגים, ובהם השגת הארכיון של תכנית הגרעין האיראנית, סיוע לרקימת בריתות בין ישראל למדינות מתונות באזור ועל־פי פרסומים זרים שורת סיכולים ממוקדים (ובהם מוחסן פח'ריזאדה, ראש תכנית הגרעין האיראנית שחוסל לאחרונה).

העובדה שהארגון הצליח להעמיד בראשו, בפעם השלישית ברצף, מפקד שצמח בו, אומרת טובות על מצבו. כמו כהן, גם ד' יצטרך להפעיל בשום שכל הן את מפעילי הסוכנים, בנוסח ג'ורג' סמיילי, והן את מי, שכמו ג'יימס בונד, אחראים על המבצעים המיוחדים. שכן בניגוד לפלמינג ולה־קארה, שתיארו בספריהם רק סוג אחד של סוכן, שירות מודיעין מוצלח חייב להפעיל אותם במשולב.

זעם פוליטי: אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

איש השירות החשאי הבריטי עובר לפני פרישה לעבודה נוחה לכאורה, ואז הכול מתהפך. סופר הריגול ג'ון לה־קארה ברומן מתח חדש, שנותן ביטוי גם לתפיסותיו הגיאו־פוליטיות האקטואליות.

ספר חדש מאת המלך הבלתי מעורער של ספרי הריגול, ג'ון לה־קארה, הוא תמיד סיבה לשמחה גדולהלה־קארה, שם העט של דיוויד קורנוול, איש השירות החשאי הבריטי לשעבר, תיאר בספריו, אולי טוב מכולם, את עולם הריגול בשנות המלחמה הקרה – המאבק בין ארה"ב ובנות־בריתה לבין בריה"מ וגרורותיה. ספריו אודות קצין המודיעין הבריטי ג'ורג' סמיילי, שהיווה אנטיתזה לדמותו של ג'יימס בונד – נמוך קומה, ממושקף, דובר שפות רבות, נבון מאוד ועקשן גדול – הם מופת של כתיבה משובחת ומתח חכם במיוחד. "הספן השב הביתה מן הים" (עמ' 25), מברך דומיניק טרנץ' ראש תחנת לונדון, את נט, גיבור הספרו, במשפט שמהדהד את כותרת ספרו הטוב והמפורסם ביותר של לה־קארה, "המרגל שחזר מן הכפור".

משלח יד בודד

בלילת הספר החדש "איש שטח" (כנרת זמורה־דביר, 2020), שנכתב בגוף ראשון, מגולל נט, איש השירות החשאי הבריטי, העומד לפני פרישה, את פרשיית הריגול האחרונה שבה היה מעורב. יותר מעשרים שנה, מספר נט לקוראים, "שֵירַתי את מלכתי במסווה דיפלומטי או קונסולרי במוסקבה, בפראג, בבוקרשט, בבודפשט, בטביליסי, בטריאסטה, בהלסינקי, וממש לאחרונה בטאלין, מגייס ומפעיל סוכנים חשאיים מכל גוני הקשת" (עמ' 21).

למעט אשתו, פרודנס המכונה "פְּרוּ", איש מחבריו או מכריו לא ידע במה עסק כל אותם שנים. הוא היה רוצה, למשל, להסביר לבתו, סטפני שלא הצליח לטלפן ולברך אותה ביום הולדתה התשע־עשרה, משום "שישבתי אז בצד האסטוני של הגבול הרוסי בשלג סמיך והתפללתי לאלוהים שהסוכן שלי יצליח לחצות את הקווים מתחת לערימה של קורות עץ מנוסרות" (עמ' 38). או לספר לה על אחד המבצעים החשובים שניהלו הוא וראש מחלקת העיקוב בשירות, פרסי פּרַייס, "שוטר לשעבר כחוש ושתקן בשנות החמישים לחייו. לפני עשר שנים, בסיוע אחת החוליות שלו וסוכן שהפעלתי, גנבנו אבטיפוס של טיל מונחה מביתן התצוגה הרוסי בתערוכת נשק בינלאומית" (עמ' 47). אך אינו יכול.

מקצוע המרגל, הסביר לנו לה־קארה, הוא מקצוע מסוכן שבו, כפי שכתב באחד מספריו, התגובות שלך חייבות להיות מהירות כשל שחקן טניס מקצועי. אבל הוא בעיקר משלח יד בודד מאוד. נט, כאמור, שב הביתה משנים של ניהול מבצעים בנכר, בכפור, ומוטל עליו לנהל את "המקלט", תחנת־משנה זנוחה שכפופה לתחנת לונדון שמנהל טרנץ', ואשר אחראית על כלל פעילות השירות החשאי בלונדון.

איום על העולם התרבותי

נט חש שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה. העבודה ב"מקלט" נוחה ומאפשרת לו לבלות זמן איכות עם אשתו, עורכת דין מצליחה לזכויות אדם, ולשחק בדמינטון עם בחור צעיר ותמהוני בשם אד בכל יום שני. נט אינו יודע דבר על אד, זולת שהוא מלא בזעם פוליטי. הוא מתנגד לבקרזיט, וכועס ועל נשיא ארצות־הברית, דונלד טראמפ, המהווה בעיניו "איום וקריאת תיגר על העולם התרבותי כולו" (עמ' 64).

בדיוק אז הכול מתהפך. משפט סתמי שפולט סוכן רוסי רדום שערק למערב, בתחקיר שערך לו נט, גרם לאחרון לחשוד שהרוסים מפעילים סוכן בביון הבריטי, ולפתוח בחקירה. עד מהרה מתברר לו שיריבתו היא לא אחרת מאשר ולנטינה, קצינת איסוף נודעת לשמצה של המרכז המוסקבאי, כפי שלה־קארה מכנה בספריו את המודיעין הרוסי. ולנטינה, הזהיר אותו אחד מסוכניו, "מפעילה סוכנים רדומים. תירדם איתה, לא תתעורר לעולמים" (עמ' 149).

קוראיו הוותיקים של לה־קארה ימצאו בוודאי דמיון בין החקירה שמנהל נט למצוד הבלשי שניהל סמיילי, עקב בצד אגודל, אחר הבוגד בספר "החפרפרת" (הוצאת זמורה ביתן, 1975). למד את העובדות, הסביר סמיילי לעוזרו בספר, ואז "מדוד את הסיפורים כמלבושים" (עמ' 242). וזה בדיוק מה שעושה נט.

האומץ לבגוד בארצי

כמו רבים מגיבורי הספרים שכתב לה־קארה לאחר תום המלחמה הקרה, גם נט יגלה בספר שהמדינה שאותה הוא משרת פועלת בהתאם לאינטרסים קרים ואכזריים כמעט כמו אלו שמניעים את יריבותיה, שאחריהן ריגל כל השנים. בשירותה פועלים גם אנשים מושחתים, שמחפשים רווח אישי וטובת המדינה אינה עומדת לנגד עיניהם.

בספר פורס לה־קארה את תפיסתו שלו אודות המציאות הגיאו־פוליטית האקטואלית. אחד הסוכנים שהפעיל נט בעבר, קולונל בביון הרוסי, הטיף לו מוסר וקשה להתווכח עם טיעוניו. הנשיא טראמפ, אמר הסוכן, פועל בשם פוטין, ועושה עבורו כל מה שהוא לא יכול לעשות בעצמו. הוא פוגע בזכויות אדם, פוגע בנאט"ו, מקבל את תביעת רוסיה לריבונות על קְרים, ובינתיים מהי המדיניות הבריטית כלפי רוסיה? "אתם מקבלים אותנו בברכה אם אנחנו נוכלים מספיק גדולים. אתם מוכרים לנו חצי לונדון. אתם פוכרים ידיים כשאנחנו מרעילים את הבוגדים שלנו ואתם אומרים בבקשה, בבקשה, חברים רוסים יקרים, חִתמו איתנו על הסכמי סחר. בשביל זה סיכנתי את החיים שלי"? שאל הסוכן.

ספרי ריגול מבוססים מטבעם על שאלת הנאמנות. הנאמנות למשפחה, למדינה, לחברים לנשק. תמיד ישנו בוגד, בין שהוא פועל בשירות הטובים למען מטרה נעלה, ובין שהוא עובד עבור הרעים בשם אידיאולוגיה או בצע כסף. גם נט נדרש בסוף לבחור צד. הסופר האנגלי א"מ פורסטר אמר פעם: "אם אצטרך לבחור בין בגידה בארצי לבין בגידה בחבריי, אני מקווה שיהיה לי האומץ לבגוד בארצי". וכמובן, לא נגלה כאן במה בחר.

המלחמה הבאה

אף שבספר הזה חזר לה־קארה לאזור הנוחות שלו וכתב על המודיעין הבריטי שבו שירת, בעבר כבר כתב גם על המודיעין הישראלי והסכסוך הישראלי־פלסטיני. בספרו "המתופפת הקטנה" (הוצאת זמורה ביתן, 1984), שנכתב על רקע מבצע "זעם האל" לחיסול המחבלים שביצעו את טבח הספורטאים במינכן, תיאר כיצד איש המוסד מרטין קורץ מגייס את גדי, איש מבצעים של המוסד שפרש, כדי להפעיל את צ'ארלי, שחקנית תיאטרון בריטית, שתסתנן לתא טרור פלסטיני רצחני. הרקורד המבצעי של גדי נפרס "מפשיטות הלילה הרבות שלו מעבר לירדן" (עמ' 49), בימיו בצנחנים, ועד להפעלת סוכנים בלוב ומעבר לתעלת סואץ, אך למרות קשיחותו אינו יכול שלא להתאהב בצ'ארלי.

לה־קארה סיפק בכתיבתו השראה לרבים מהסופרים בז'אנר, ובהם גם ישראלים שכתבו ספרי מתח משובחים. בין אלה ניתן למנות את תא"ל במיל' יפתח רייכר־עתיר, יוצא הצנחנים שפיקד על מערך המבצעים המיוחדים באמ"ן, חגי טיומקין, יונתן דה־שליט, בכיר בקהילת המודיעין הישראלית (שכמו לה־קארה כותב בשם בדוי) שספרו הראשון, "בוגד", היה מעין הומאז' "החפרפרת", ואת מישקה בן־דוד, בעברו בכיר במוסד. ספרו של בן־דוד, "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002), מותחן מהמוצלחים שנכתבו כאן, תיאר כיצד מפקד על יחידה מבצעית נדרש לחלץ את אחד מפקודיו שיצא על דעת עצמו להתנקש בפעיל חיזבאללה בכיר, בן דמותו של עימאד מורנייה, בביירות.

מי שאימץ את "המתופפת הקטנה" כתסריט קבוע לספריו הוא סופר המותחנים רבי־המכר דניאל סילבה. גם גיבורו, סוכן המוסד והרסטורטור של יצירות אמנות גבריאל אלון, יוצא יחידה מובחרת בצה"ל שהיה למתנקש הראשי במבצע "זעם האל", נקרא לשוב מפרישה לבקשת ראש המוסד שומרון, ומפעיל – ספר אחר ספר – נשים יפהפיות שמסתננות לארגוני טרור וביון. התרגיל המשומש של סילבה, אף שהוא כותב ספרי מתח נוסחתיים מלאים בדמויות צדקניות בעובי של קרטון, עובד, כמעט תמיד.

בכל פעם שיוצא ספר חדש ללה־קארה, ובמיוחד כשמדובר בספר מוצלח כמו הנוכחי, מתברר שאפשר לכתוב ספרות יפה באמת. כזו שמציגה דמויות ודילמות מורכבות, גם כשהעלילה מתרחשת בעולמם של מרגלים ואנשי מודיעין. ואולי, הסיבה שהספרים שלו מוצלחים כל־כך היא שאנחנו יודעים שהחיים עצמם מורכבים, ויש בהם הרבה יותר גוני אפור מאשר שחור ולבן.

ועוד דבר ביקש לה־קארה לספר לנו, שאפשר להניח שציער אותו מאוד להכיר בו. המלחמה הקרה לא נעלמה עם נפילת הגוש הסובייטי. בספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, 1983) הסביר הגיבור אלק לימאס כי המלחמה הקרה היא "מלחמה לא־נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצומצם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני־אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמ' 185). מקריאת ספרו החדש נראה כי דבר לא השתנה.

משחק תחבולות ועורמה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מהפך אידאולוגי הביא קצין קג"ב בכיר לחצות את הקווים ולסייע למיטוט השלטון הרודני הסובייטי. מקנטייר יודע להפוך כרוניקה מבוססת על תחקיר קפדני למתחרה בטובים שבספרי המתח

העיתונאי והסופר הבריטי בן מקנטייר הוא אחד המוכשרים שבכותבי ההיסטוריה הפופולרית על אודות מבצעי מודיעין ומבצעים מיוחדים. בסגנונו המיוחד הוא מצליח לרקום סיפורים מרתקים ורחבי יריעה. באחד מספריו, "מבצע קציצה"‬ (עם עובד, 2010), הוא תיאר את סיפורו המלא של מבצע ההונאה שביצע המודיעין הבריטי במלחמת העולם השנייה במטרה להטעות את הגרמנים בנוגע ליעד האמיתי של הפלישה לאירופה ב־‭,1943‬ כך שיעבירו כוחות מהחזית האיטלקית לבלקן, כשבפועל המטרה הייתה סיציליה.

רק מקנטייר בסגנונו המיוחד ידע לטוות עלילה שבה כלולים עוזרו של ראש הביון הימי של הצי הבריטי, "לוטננט קומנדר איאן פלמינג (‭,(Fleming‬ שיכתוב לימים את ספרי ג'יימס בונד" (עמ' 18), מפקד צוללת בריטי ופיראט בנשמתו, ביל ג'אוול שמו, ומייג'ור ויליאם דארבי, מפקד יחידת הריינג'רס המובחרת של צבא היבשה האמריקני. "בארזיו שבצפון אפריקה הוביל דארבי את גדוד הריינג'רס הראשון לקרב, אגב השלכת רימונים מול אש מקלעים כבדה" (עמ' 173), ואילו ג'אוול והצוללת שלו תקפו ספינות של הצי הגרמני. כולם לכאורה לא קשורים זה לזה ובפועל מצויים בלב המבצע. הספר התבסס על תחקיר קפדני, אך נכתב כך שהיה יכול להתחרות בטובים שבספרי המתח.

בספר המתח "הרמאי" (ספריית מעריב, ‭1992‬) שכתב סופר מותחני הריגול הבריטי פרדריק פורסיית נדרש סם מקרידי, רב־מרגלים בשירות החשאי הבריטי, להתמודד עם טענתו של עריק בכיר מן הקג"ב, הקולונל אורלוב, כי ראש אגף בסי־איי־אי מרגל עבור בריה"מ. מקרידי, "סוכן־שטח לשעבר", מפעיל סוכן המכונה "מזכרת", קצין קג"ב בשגרירות בריה"מ בלונדון בשם גורודוב. "מזכרת" מזהיר אותו כי מדובר במזימה מתוחכמת של הקג"ב לקרוע את הסי־איי־אי "לגזרים מבפנים. להרוס את המורל, לשסות חברים זה בזה" (עמ' 205). הקורא אינו יודע למי מהסוכנים להאמין, לאורלוב או לגורודוב. לבסוף מתברר כי המידע שבידי מקרידי מהימן, והוא מחלץ את "מזכרת" מלב מוסקבה במבצע מילוט מתוחכם שבמהלכו הוסתר העריק במכונית והוברח בטיסה ללונדון.

עטיפת ספרו של מקנטייר, (מקור: סימניה).

נזכרתי בספרו של פורסיית, כאשר כצרכן כמעט כפייתי של ספרות ריגול והיסטוריה צבאית, מותחנים וספרי עיון כאחד, מיהרתי לקרוא את ספרו החדש של מקנטייר, "המרגל והבוגד" (תכלת, 2019). גיבור הספר הוא אולג גורדייבסקי, קצין בכיר במנהלת הראשונה של הקג"ב, שירות המודיעין הסובייטי, שריגל עבור השירות החשאי הבריטי בעיצומה של המלחמה הקרה. ג'יימס ג'יזֶס אֶנגלטון, ראש הריגול הנגדי בסי־איי־אי בשנות השישים ופרנואיד שראה בוגדים בכל פינה, תיאר את משחק הריגול כ"ג'ונגל של מראות" (עמ' 68), מלא שקרים והונאות, שבו לא ברור מי חבר ומי אויב. הקריאה בספר ממחישה עד כמה צדק.

רטוריקה תוקפנית במערב

גורדייבסקי הלך בעקבות אביו ואחיו, קציני קג"ב, ובשנת 1962 החל את הכשרתו ב"דגל האדום", אקדמיית העילית של הקג"ב להכשרת סוכנים (קציני איסוף, כפי שהם מכונים בקהיליית המודיעין הישראלית), המגייסים ומפעילים סוכנים מחוץ לגבולות המדינה. שם למד את "סודותיה הכמוסים ביותר של אמנות הריגול הסובייטית: נושאי הלימוד היו איסוף מודיעין ומודיעין נגדי, גיוס סוכנים והפעלתם, מרגלים חוקיים ולא־חוקיים, סוכנים וסוכנים כפולים, כלי נשק, קרב מגע, מעקב, וכל רזי האמנות הסמויה והשפה החשאית של תחום העיסוק המוזר הזה" (עמ' 30-29).

לאחר הקורס הוא הוצב בדנמרק. ניסיון ההפיכה הכושל בצ'כוסלובקיה גרם לו למהפך אידאולוגי, והוא ביקש לסייע למיטוט השלטון הרודני הסובייטי. מקנטייר מציין בספר כי הדוגמה הקרובה ביותר למקרה שכזה, אם כי הפוכה, היא זו של הרולד "קים" פילבי, קצין הביון הבריטי שריגל במשך שלושים שנים עבור הרוסים עד שנמלט למוסקבה רגע לפני שנתפס, וחי שם עד מותו. אך בעוד שפילבי התגייס מרצונו לשירות הרוסים במטרה לסייע להם כנגד המערב הקפיטליסטי, גורדייבסקי שהיה אזרח סובייטי נאמן כשהתגייס לקג"ב ביקש לפגוע בו פגיעה אנושה.

ב־‭1970‬ נתקל בשמו קצין מודיעין בריטי "נמוך קומה, ממושקף, דובר שפות רבות, נבון מאוד ועקשן גדול. הוא הזכיר את ג'ורג' סמיילי ולא את ג'יימס בונד דווקא" (עמ' 50). כמו רב־המרגלים סמיילי, גיבורו האלמותי של ג'ון לה־קארה (שם העט של איש השירות החשאי הבריטי דייוויד קורנוול), הכהן הגדול של ספרות הריגול, הייתה לו חשיבה יצירתית ותחבולנית שגרמה נזק אדיר למודיעין הסובייטי. הקצין סימן את גורדייבסקי כיעד לגיוס והפעיל אותו בהצלחה.

לפני גורדייבסקי היה הסוכן המוצלח ביותר שהפעיל המערב בלב המודיעין הסובייטי קולונל במודיעין הצבאי בשם אולג פֶּנקובסקי. הוא "הופעל בידי אם־איי־6 וסי־איי־אי במשותף, וסיפק למפעיליו במוסקבה מידע מדעי וצבאי, ובכלל זה דיווח על הצבת הטילים הסובייטיים בקובה – מידע שאִפשר לנשיא ג'ון פ' קנדי לצאת כשידו על העליונה ממשבר הטילים בקובה" (עמ' 62). ב־‭1962‬ הוא נתפס והוצא להורג. עתה היה למודיעין הבריטי פנקובסקי חדש, סוכן בלב הקג"ב שחשף בפניהם את זהות הסוכנים הסובייטים בסקנדינביה. בהמשך, כסגן ראש תחנת הקג"ב בלונדון, מסר גורדייבסקי מידע חיוני וקריטי למערב בנושאי מפתח.

בין היתר התברר כי בראשית שנות השמונים חרד ראש הקג"ב יורי אנדרופוב מפני מתקפת פתע גרעינית אמריקנית. הרטוריקה התוקפנית של מנהיגי המערב רייגן ותאצ'ר ותרגילים צבאיים שביצעה נאט"ו שיכנעו אותו שהוא צודק והוא ראה בסכנה זו את האיום הראשון במעלה. ככל שגדלה הפרנויה, הפך כל מידע מודיעיני לכזה שחיזק את הנחת הבסיס. משהפך אנדרופוב למנהיג בריה"מ היה העולם, בשל פחדיו, מרחק כמה צעדים מוטעים ממלחמת עולם גרעינית. גורדייבסקי הזהיר את מפעיליו במודיעין הבריטי מפני הסכנה החמורה, ובשל כך מיתנו מנהיגי המערב את הצהרותיהם והסובייטים בתורם, בהדרגה, נרגעו.

הרוסים רצים למרחקים ארוכים

בשנת 1985 מונה גורדייבסקי לראש תחנת הקג"ב בלונדון, ובדיוק אז – רגע לפני שהיה יכול להיחשף למידע מסווג יותר ולהעבירו למפעיליו הבריטים – נחשף. כמו הביון המערבי גם הקג"ב גייס והפעיל בכישרון רב אנשי מפתח בשירותי המודיעין של יריביו. באחד המחזות הסוריאליסטים שהמחישו את "ג'ונגל המראות", שנראה כאילו נלקח מאחד מסרטי המתח על המלחמה הקרה, מתוארת בספר עריקת גנרל הקג"ב יורצ'נקו לארה"ב. איש הסי־איי־אי שחקר אותו "היה המומחה של הסוכנות לריגול נגדי, אולדריץ' איימס" (עמ' 350), שבעצמו ריגל עבור רוסיה. איימס נחשב עד היום בארה"ב לאחד הבוגדים הידועים לשמצה, והוא האיש שהסגיר את שמו של גורדייבסקי למפעיליו ברוסיה. גורדייבסקי זומן ל"התייעצות דחופה" במוסקבה, נחקר, אך לא נאסר. האיש שהוטל עליו לחלצו, במבצע מילוט מסמר שיער, היה הוויקונט רוי אסקוט, ראש תחנת אם־איי־6 במוסקבה. "תואר אצולה הוא כיסוי טוב למרגל, והוויקונט אסקוט היה מרגל מעולה" (עמ' 274). אבל עם כל כישוריו, משימת החילוץ הזו הייתה, ככל הנראה, לקוחה מהסדרה "משימה בלתי־אפשרית".

את הספר חותמת אחרית דבר מרתקת מאת סופר מותחני הריגול ואיש קהיליית המודיעין, יונתן דה שליט. "גיוסו של סוכן בתוך לבו של שירות ריגול אחר, בעיקר אם מדובר בשירות ריגול של אויבך המר ביותר, הוא הישג יוצא דופן. כדי להצליח במבצע גיוס שכזה אתה נדרש לפעול נגד מקצוען שחושיו ערניים ודרוכים. כל מה שאתה מנסה לעשות לו – הוא כבר עשה לאחרים" (עמ' 382), כתב. עריקה, ציין, כמו חלק לא מבוטל מסיפורי הגבורה, היא לרוב כישלון גדול. בעולם מושלם היה שירות מודיעין מפעיל את הסוכן שגייס עד אין קץ, או לפחות עד שחדל להביא תועלת.

מנגד, גיוס והפעלה של קצין איסוף אינה, ככלל, המטרה. מוטב היה לגייס קצין במטה שיש לו נגישות לכלל מבצעי הארגון. גם במערכה צבאית, הדגיש דה שליט, "חילות אוויר תוקפים תחילה את מערך הנ"מ של האויב, לא כי הוא הכי חשוב, אלא כי הוא מאיים על יכולתם לתקוף את המטרות החשובות באמת" (עמ' 385). גורדייבסקי היה המקרה היוצא מן הכלל, שבו הפך האיש בקצה לנכס מודיעיני שלא יסולא בפז.

במותחן אחר של פרדריק פורסיית, "המתווך" (ספרית מעריב, 1990), נקלע קְווִין, בעברו "סמל צעיר גבוה וצנום מהכומתות הירוקות" (עמ' 58), הכוחות המיוחדים של צבא ארה"ב, לקנוניה סבוכה וקטלנית. במהלך מרדף אחר בוגד בסי־איי־אי פגש קווין בגנרל בכיר בקג"ב, המגלה לו כי הרוסים אינם מעורבים בפרשה. מיואש מכך שנותר ללא כיוון חקירה של ממש, הודה קווין שנותר, כהגדרתו, ללא אס בשרוול. הגנרל השיב שהאמריקנים תמיד משווים הכול לקלפים ושאל האם קווין משחק שחמט, שכן כמו מקצוע הריגול, "זהו משחק של תחבולות ועורמה, לא של כוח גס. כל הכלים גלויים לעין, ובכל־זאת… יש בשחמט יותר הטעיה מאשר בפוקר" (עמ' 376-375).

נשיא רוסיה, פוטין, ונשיא טורקיה, ארדואן. מעורבות רוסיה במבצע הטורקי בסוריה היא דוגמה למעורבותם הגוברת במזה"ת, (מקור: (ויקיפדיה).

הרוסים הם אכן, כפי שציין גם דה שליט, רבי־אמן בשחמט ובהטעיה. המערב אולי ניצח במלחמה הקרה, אבל משחק הריגול, כפי שכתב מקנטייר, בדומה לריצה למרחקים ארוכים, מחייב סבלנות, יכולת עמידה וחוש עיתוי טובים. הרוסים משחקים לטווח ארוך, וכפי שמלמדת מעורבותם במערכות הבחירות בצרפת ובארה"ב, וכן במהלכים שהם מבצעים במזרח התיכון, הם ממש לא סיימו לשחק.

(המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון", בתאריך 25.10.2019)

זה לא פשע. זה פוליטיקה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע זכו כמה משחקני המיני-סדרה "מנהל לילה", בפרס גלובוס הזהב. הסדרה, המבוססת על ספר מאת ג'ון לה קארה, מעלה שאלות על הבריתות של מדינות מערביות עם גורמים מפוקפקים, ועל הצורך להגן ערכיהן, בלי לזנוח אותם בדרך.

בהקדמה שכתב ג'ון לה קארה במלאות 50 שנה לספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, מהדורת 2013), אולי הספר החשוב ביותר שנכתב בספרות הריגול, הוא תהה "עד כמה אנחנו יכולים להרחיק בהגנה הצודקת על הערכים המערביים שלנו, בלי לזנוח אותם תוך כדי כך?" (עמוד 6). השאלה הדהדה במוחי כאשר צפיתי במיני-סדרת הדרמה והמתח המשובחת של ה-BBC, "מנהל לילה", שהופקה על בסיס ספר פרי עטו, ושבה ועלתה כשפורסם שכמה משחקניה זכו בפרס גלובוס הזהב. בספר, ניסה המחבר (ששמו האמיתי הוא דייוויד קורנוול) לעסוק במציאות הגיאופולטית שלאחר נפילת חומת ברלין, כאשר הרעים (הסובייטים) שוב אינם רעים וכלל לא ברור נגד מי, אם בכלל, נלחמים.

john-le-carré

דייוויד קורנוול, שתחת שם העט "ג'ון לה-קארה" היה לבכיר הסופרים בז'אנר.

בטרם נעשה סופר היה קורנוול איש השירות החשאי הבריטי (SIS), ופעל בגרמניה בראשית שנות השישים. באותה הקדמה כתב כי, "כקצין מודיעין במסווה של דיפלומט זוטר בשגרירות הבריטית בבּוֹן, הייתי סוד לגבי עמיתי לעבודה, וחלק ניכר המזמן גם לגבי עצמי" (עמוד 1). לאחר שקים פילבי מסר את שמו לצד שכנגד נאלץ לשוב לבריטניה. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון בעת המלחמה הקרה. בספרו "המרגל שחזר מן הכפור", שם בפי גיבורו, אלק לימאס, את הקביעה כי המלחמה הקרה היא מלחמה מלוכלכת, "לא-נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצוצמם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני-אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמוד 185). לה קארה מבטיח בכך לקוראיו כי הרע ההכרחי שמבצעים גיבוריו, מוצדק בשם "הטוב הכללי".

נשק זה סם

646684

בספר תוהה המחבר האם תוך הגנה על ערכיו, המערב לא זונח אותם,(מקור: סימניה).

עלילת הספר "מנהל לילה" (הוצאת כנרת, 1993), נפתחת כאשר גיבור הספר ג'ונתן פיין (אותו מגלם בסדרה טום הידלסטון), חייל משוחרר ומנהל לילה במלון פאר בקהיר, נתקל בסופי, חברתו של איש עסקים מצרי, ומתאהב בה. לאחר שפיין מעביר לרשויות מידע מפליל שנתנה לו סופי, אודות איש העסקים המצרי וקשריו למסחר בנשק, היא נרצחת. פיין, כועס ותאב נקם מסכים להתגייס לשירותו של ליאונרד בר, "לשעבר קצין מודיעין" (עמוד 49), בשירות החשאי הבריטי וכעת איש סוכנות אכיפה כזו או אחרת, "לא מתוקצבת מספיק ולא רצויה" (עמוד 52). בר זומם להפעילו בכדי ללכוד את ריצרד רופר. בצעד מוצלח מצד מפיקי הסדרה שונתה דמותו של בר לכדי דמותה של אנג'לה בר (בגילומה המופתי של אוליביה קולמן, שאף זכתה על הופעתה, כמו גם לורי והידלסטון, בפרס גלובוס הזהב), קצינת משטרה בהריון, שגם לה עבר בשירות החשאי, הנחושה להשלים את לכידתו של רופר בטרם תלד.

אף שפיין מעולם לא פעל קודם לכן כסוכן חשאי, הרי שהוא אינו זר לפעילות מבצעית. בימיו בצבא הבריטי שירת בחיל הרגלים וקח חלק בלחימה כנגד המחתרת האירית (IRA) בדרום ארמה. פיין עבר הכשרה מיוחדת והוצב במחלקת הסיור הגדודית. לדבריו, "היית מאומן. למדת למה לצפות, להכיר את השחקנים. לבנות מארבים, להתחפר בהם וצאת מתוכם בחושך. לשכב במשך כמה לילות. בעליות. בשיחים, בתעלות" (עמוד 77). באחד מאותם מארבים נתקלו פיין ואחד מחייליו בשלושה פעילי מחתרת שהבריחו אמצעי לחימה. בצורה יבשושית, כאילו אין מה בכך, מעיד פיין כי "היינו חייבים לנקוט יוזמה. כל אחד מאתנו טיפל באחד, ואחר-כך טיפלנו שנינו בשלישי. כל העסק לקח שניות" (עמוד 79). לטובת העיבודד הטלוויזיוני, שונה הסיפור כך שפיין לחם בעיראק.

הידלסטון, כג'ונתן פיין, משוחח עם ג'ון לה קארה שקפץ להופעת אורח במיני-סדרה על-פי ספרו.

הידלסטון, כג'ונתן פיין, משוחח עם ג'ון לה קארה שקפץ להופעת אורח במיני-סדרה.

רופר (אותו מגלם יו לורי) הוא איש עסקים, עתיר נכסים ודמות מוכרת בחוג הסילון הבינלאומי. אולם לדברי בר, הוא למעשה אחד מסוחרי הנשק הגדולים בעולם. בר מספר לפיין כי תחת מסווה של עסקים לגיטימיים מבצע רופר את "עסקאות הגועל-נפש הקטנות שלו. יש לו שם חמש הקלאסיקות הקאריביות, הלבנת כסף, זהב, אבני ברקת עצים מיערות הגשם נשק ועוד נשק. יש גם מוצרים פארמקולוגיים מזויפים, חבילות סיוע מזויפות לשרי בריאות מושחתים, ודשנים מזויפים לשרי חקלאות מושחתים." הכעס שבקולו של בר היה כמו סערה שקרבה לאטה, ומבהיל עוד יותר כי הוא לא נשבר. "אבל נשק הוא האהבה הראשונה שלו. צעצועים, הוא קורא לזה. אם יש לך עניין בכוח, אין כמו צעצועים לפרנס את ההרגל. לעולם אל תאמין למי שיברבר לך שזה פשוט עוד סחורה, תעשיית שירות, נשק זה סם, ורופר מכור" (עמוד 82). בר, כמה צפוי, שונא את מה שרופר מייצג.

זה לא פשע. זה פוליטיקה

MV5BZGMzYWE2NTQtY2RiMy00NTQ1LWJkZmEtMjViNjRhMWE3MmY4XkEyXkFqcGdeQXVyMzQ5Njc3OTg@._V1_

לורי, המגלם את רופר, והידלסטון, כג'ונתן פיין, בכרזת המיני-סדרה "מנהל לילה".

הדמויות שטווה לה קארה מורכבות יותר. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים ובספריו ניכר כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים למעשה בשיטות דומות מאוד. למול בר ופיין, ניצבים רופר ועוזרו הנאמן, רב-סרן קורקרן, איש מסוכן החושד בסיפורו של פיין למן ההתחלה. ביד-אומן מתאר לה קארה את העולם שלאחר נפילת הגוש הסובייטי. עולם שבו הטובים והרעים הם לא מוחלטים, בו קידום והגנה על אינטרסים חיוניים למדינה עשויים להביא לברית לא קדושה בין הממסד הביטחוני הבריטי, עבריינים ופעילי טרור. "זה לא פשע. זה פוליטיקה. אין טעם להיות נפוח כזה. זאת דרכו של העולם" (עמוד 442), מסביר רופר.

כשחושבים על מה שמתרחש במוקדי עימות ברחבי העולם כיום, דוגמת מלחמת האזרחים בסוריה, כדאי לדעת שמישהו גוזר על זה קופון. הנשק והציוד של כל הצדדים מגיע ממקום כלשהו ומישהו, אפשר להניח בביטחון, גוזר על זה קופון. יתכן וזה נובע גם מהגנה על אינטרסים מדינתיים, אבל זו תהיה תמימות להאמין שסדר הדברים מתחיל תמיד בטובת המדינה. הסדרה "מנהל לילה" (וגם הספר) מזכירה לנו שלעיתים, הרבה פחות נדירות משהיינו רוצים שיהיו, סדר הדברים משתנה וטובתם של פרטים, אנשי עסקים וחברות, קודמות לזו של הכלל ואף באות על חשבונו.