כל האקשן לא בספר לא יעזור אם העלילה לא חכמה | מאת גל פרל פינקל

מותחני ריגול מצטיירים תמיד כסבירים יותר כשקוראים אותם על רקע המציאות. אך המתיחות בין רוסיה וארצות־הברית לא שיפרה את הספר של בראד תור על הסוכן הקשוח סקוט הארוות כי אין בו שום תחכום, ותחכום הוא כל העניין בעולם החשאי כמו גם בספרי המתח.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 4 באפריל 2021

המתיחות הנוכחית בין ארצות־הברית לרוסיה סביב ריכוז כוחות צבא רוסיה סמוך לגבול המזרחי של אוקראינה, היכן שמתרחשת לחימה בין בדלנים רוסים לבין הצבא האוקראיני. המודיעין הצבאי האוקראיני אף האשים את רוסיה בכך שהיא מלבה פרובוקציות חדשות בכדי שתהיה לה עילה לשלוח כוחות צבא לאזור.

בעקבות ריכוז הכוחות שוחח הנשיא האמריקני, ג'וזף ביידן, עם נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, והביע תמיכה אמריקנית באוקראינה למול התוקפנות המתמשכת של רוסיה בדונבאס ובחצי האי קרים. גם יו"ר המטות המשולבים, הגנרל מארק מילי, ניהל שיחה בנושא, הפעם עם מקבילו, הרמטכ"ל הרוסי ולרי גרסימוב, במהלכה והביע דאגה מריכוז הכוחות.

הגיבור של אמריקה השמרנית

המתיחות שימשה רקע מעניין לקריאת הספר "תגובה נגדית" (דני ספרים, 2020) מאת בראד תור, אנליסט לשעבר במשרד להגנת המולדת, שתיאר עימות חשאי בין האמריקנים לרוסים. הספר, ה־18 בסדרה שכתב תור אודות סוכן ה־CIA הקשוח סקוט הארוות, נפתח כאשר מטוס תובלה ובו צוות מיחידת עלית של הביון הרוסי התרסק במחוז מורמנסק.

במטוס היה גם הארוות, שנחטף כנקמה על פועלו רב־השנים כנגד הרוסים. הצוות פשט על בית בניו־המפשייר, רצח את אהובתו וחבריו הטובים ביותר של הארוות וחטף אותו. לאחר ששרד את ההתרסקות, הוא נדרש לשרוד בטונדרה הקפואה במטרה לחצות בבטחה את הגבול פינלנד, וכמובן לנקום באלו שרצחו את היקרים לו מכל.

הארוות, יוצא הקומנדו הימי של הצי האמריקני, "היה לוחם ביחידת אריות הים הרבה שנים" (עמוד 43). תחילה שירת "בצוות שתיים, המומחים ללוחמת חורף, וסיים בצוות שש. הוא לכד את תשומת ליבה של הסוכנות וביצע כמה עבודות עבורה" (עמוד 43).

מדובר בגיבור מהסוג שאמריקה הישנה, השמרנית והרפובליקנית אוהבת לאהוב: אירי במוצאו, גבוה, חסון וכחול עיניים, שבא להציל אותה מכוחות הרשע (כמעט תמיד מדובר באותם רשעים) ויהיו אלה הסינים, האסלאם הקיצוני, הצפון־קוריאנים, וכמובן הרוסים.

במקביל לבריחתו לעבר פינלנד נחת בשטח ההתרסקות צוות שכירי חרב רוסי שמטרתו לצוד אותו. בדומה לסרט "הנמלט", הורה מפקדו, גרסה רוסית של טומי לי ג'ונס מן הסרט, הורה לאנשיו "לערוך חיפוש מדוקדק אחר הרופא הנמלט בכל "תחנת דלק, בית מגורים, מחסן, חווה, לול תרנגולות, בית שימוש ומלונה" ברדיוס החיפוש שנקבע" (עמוד 95).

הרוסים לא משחקים לפי הכללים

רוסיה תוארה בספר כפי שהיא נתפסת בדעת הקהל האמריקנית. הרוסים "יזמו מהפכות, פלשו לשטחי אומות ריבוניות אחרות וסיפחו את שטחיהן, הפרו הסכמים בינלאומיים, רצחו עיתונאים ומתנגדי משטר, והתאמצו להשפיע מבחוץ על בחירות דמוקרטיות ותהליכים דמוקרטיים אחרים של מדינות אחרות" (עמוד 50).

האסטרטגיה הרוסית, הכוללת מהלכים לא צפויים, חלקם צבאיים וחלקם במרחבים כמו המרחב הקיברנטי (התערבות בבחירות בארצות הברית מישהו?), הביאה למיצוי את יתרונותיה היחסיים של רוסיה ושמרה את נאט"ו על קצות האצבעות כשהיא עסוקה בלנחש מה תעשה. בדיוק איפה שפוטין רוצה אותם. סביר שכך הוא המצב גם במתיחות הנוכחית.

ספרות ריגול שכזו, שהיא כמו אקטואלית, נוטה לתאר את האירועים כמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". המטרה היא לטעת בלב הקוראים את התחושה כי ייתכן וכל שתואר בספר התרחש או יכול היה להתרחש במציאות.

כך למשל, מפקד המצוד אחר הארוות, קולונל קאזימיר טֶפְלוב, המכונה "ואגנר", קצין לשעבר בכוחות המיוחדים של רוסיה.

"טפלוב היה מעריץ נלהב של הרייך השלישי, ולפי השמועה הרווחת הוא בחר בעצמו את הכינוי המבצעי שלו, כהוקרה לאחד המלחינים האהובים ביותר על היטלר. קבוצת שכירי החרב הפרטית שטפלוב הקים נשאה אף היא שם זה" (עמוד 87).

קבוצת ואגנר קיימת במציאות. זוהי מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, שמקורב לנשיא פוטין. בקבוצה משרתים בעיקר יוצאי יחידות מובחרות של צבא רוסיה, ובראשה עומד הגנרל דימיטרי אוטקין, שעשה את עיקר שירותו ביחידות הכוחות המיוחדים, "ספצנאז", של מינהל המודיעין הראשי של הצבא הרוסי (GRU). ממש כפי שציין תור, אוטקין, שהעריץ את הצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה, זכה בעקבות זאת לכינוי "ואגנר", ובהמשך זה הפך להיות כינויה של המיליציה כולה.

לכאורה, מדובר בחברה פרטית אולם בפועל מדובר בזרוע נוספת של המודיעין הרוסי שמאפשרת לו לפעול ולשמר במקביל יכולת הכחשה. 

"הם היו "האנשים הקטנים והירוקים" של הקרמלין. המוני חיילי עילית לשעבר, אשר קיבלו שכר גבוה מאוד ונשלחו אל מחוץ למדינה, למקומות כמו סוריה, אוקראינה וחצי האי קרים, כדי לבצע את העבודה המלוכלכת של מוסקבה, בלי להותיר עקבות" (עמוד 87).

ב־2018 הדפו 40 אנשי כוחות מיוחדים אמריקניים כוח משולב של מיליציות סוריות, איראניות וכן "כוח ואגנר", שניסה להשתלט על שדה הנפט קונקו שבשליטת האוטונומיה הכורדית. לאחר ארבע שעות, שבמהלכן ניהלו לוחמי כוח דלתא גם קרבות מטווחים קרובים, נסוג הכוח הסורי־איראני־רוסי לאחר שספג בין 200 ל־300 נפגעים.

כמעט מלחמה, מתחת לפני השטח

כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות. אחד הספרים הבולטים בז'אנר הוא "המרדף אחר אוקטובר האדום" מאת טום קלנסי (הוצאת ספרית מעריב, 1987), בו טען ג'ק ראיין, בעברו "סג"מ בחיל־הנחתים" (עמוד 109) העובד כאנליסט ב־CIA, "שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית" (עמוד 95).

ראיין נדרש להוכיח את נכונות התיאוריה שלו, ובשיאו של הספר התרחש קרב תת־ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. הסוכן "היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו" (עמוד 302), והסוכן נהרג.

ראיין לא היה גיבור כל־יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו בנחתים, ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ. 

השיטה הזו קיימת גם בסדרות טלוויזיה. לפני שנכנס לפוליטיקה יצר יאיר לפיד את הסדרה "חדר־מלחמה" שהציגה גוף בדיוני הדומה למטה לביטחון לאומי, שבראשו עמד רענן אורן (שגילם ליאור אשכנזי), אל"מ במילואים יוצא הצנחנים.

במרכז הפרק השישי של הסדרה התקבל מידע שסגנו של נצראללה עתיד להיפגש בשעות הקרובות עם נציגי ממשל סוריים בבסיס צבאי בקרבת קוניטרה, ועלתה הדילמה האם לתקוף מן האוויר את הבסיס, ולהוכיח כי חזבאללה בקשר הדוק עם סוריה (היום זה כבר ברור לגמרי). כאשר התברר שבפגישה משתתף סגן הרמטכ"ל הסורי הפכה הדילמה למורכבת בהרבה.

באחד הרגעים המותחים בפרק עמד מפקד היחידה, רענן אורן, עם אוזנייה, כשבצד השני של הקו קצין בכיר בצה"ל ("גבי, רגע" פנה אליו אורן, ויצר את הרושם שמדובר בגבי אשכנזי, סגן הרמטכ"ל דאז, והגביר את אמינות הסצנה), והתלבט אם לאשר את התקיפה.

לבסוף הזהיר חילבי (שגילם ששון גבאי המצוין), קצין מודיעין בכיר, שאמנם רוב הסיכויים שהמהלך יצליח והסורים יימנעו מתגובה, אבל "האחוז האחרון זה מלחמה". אורן קיבל את עצתו והמליץ לראש הממשלה להימנע מתקיפה. גם כאן, כאמור, תואר אירוע ב"חתימה נמוכה".

אין לדעת כמה "כמעטים" כאלה מתרחשים במערכת הביטחון בשנה נתונה. אחד הבולטים שבהם הוא המבצע שבו תקף והשמיד צה"ל, בפיקוד הרמטכ"ל גבי אשכנזי, את הכור הגרעיני הסורי ב־2007, מבלי שהפעולה תגרום לסורים לפתוח במלחמה.

ספר אקשן חסר תחכום

תור יודע לספר סיפור, אך הבעיה העיקרית בספרו היא שהוא נעדר כל תחכום. כל הפרטים על אמצעי הלחימה וכל האזכורים לאירועים שהיו באמת לא יעזרו אם בסופו של דבר הספר בעיקר הסתכם בגיבור־על חסר חולשות שמכה באויביו.

האקשן, ואת זה הבינו כל גדולי הז'אנר ובהם קלנסי, הוא נחמד וכיפי לקריאה אבל רק אם מתחתיו ישנו רובד נוסף, איזו סדרת מהלכים מורכבת שמניע הגיבור, שמשמעותה נפרשת במלואה לעיני הקוראים רק בסוף הספר, או איזו תפנית חכמה של ממש. אחרת, כבר עדיף לצפות בזה על המסך.

בשעתו כתב לפיד גם כמה ספרי מתח כמו "החידה השישית" (הוצאת קשת, 2001) שגיבורם היה ג'וש שירמן, שלאחר "השיחרור מגולני" (עמוד 8) הפך לבלש משטרה ובהמשך לבלש פרטי קשוח. שמענו עליך, אמרה לשירמן אישה בספר, "אתה לא דובי, אתה רוטוויילר. אתה שם את השיניים שלך במטרה שלך ואתה לא תעזוב עד שלא תקבל תשובות" (עמוד 172). קשה לכתוב ספרי בלש ברחובות תל־אביב (לפיד הצליח, אבל בקושי) והוא היה די ראשוני בז'אנר הבלש, אבל עם השנים ניסו גם אחרים ליצור בלש פרטי "כחול לבן".

אחד מאלה שהצליחו הוא סופר שכותב בשם העט א. סלע. בספרו השני "ילד הקיץ" (ספרי ניב, 2020) נקלע הבלש הפרטי ברהמס (ברי) לוין, יוצא אחת "היחידות המובחרות בצה"ל" (עמוד 52) ובהמשך איש מבצעים בשב"כ, לפרשת ריגול שמעורבים בה טייס קרב בחיל האוויר, משרד עורכי דין ידוע לשמצה ואנדריאה, אשתו לשעבר של חברו הטוב, הזקוקה נואשות לעזרתו.

סלע הצליח לטוות עלילת ריגול חכמה ומורכבת בלי לוותר על האקשן. לא בכדי, סיפר לוין בספר, התעקש מפקדו בשב"כ ללמד אותו לירות בשני אקדחים בו־זמנית. מתישהו, נהג לומר, "ימצאו אותך מת. כשזה יקרה, רצוי שזה יהיה עם כלי בכל יד" (עמוד 117). לפעמים לא חייבים מתח תוצרת חוץ ואפשר להסתפק גם במותחן ישראלי. הרי אצלנו המציאות תמיד מתוחה.

"אם תושפע מהסיכון שמישהו ימות בכל החלטה, תתקשה להיות יעיל" | מאת גל פרל פינקל

בספרון חכם ותמציתי שטח אדמירל מקרייבן, מהבולטים שבמפקדי הכוחות המיוחדים האמריקניים, עשרה שיעורים שרלוונטיים גם למבצעים מיוחדים, גם לחיילים ומפקדים, אבל גם לאזרחים, שמנסים להשלים את מטלות היומיום ולחזור הביתה בשלום.

• פורסם ב"זמן ישראל"
• 4 בינואר 2021

באחרונה יצא בעברית הספר "סדר את המיטה שלך" מאת אדמירל ויליאם ה. מקרייבן (הוצאת מטאור, 2020), מהבולטים שבמפקדי הכוחות המיוחדים האמריקניים. בשנת 1976, מקרייבן "התגייס ליחידת ׳אריות הים׳, הקומנדו הימי האמריקני, שם שימש לוחם ולאחר מכן מילא שורת תפקידים מבצעיים ופיקד על כמה מהצוותים ביחידה. הוא לחם במלחמת המפרץ ובהמשך פיקד על צוות הלוחמה בטרור הנחשב למעולה שבצוותים" (עמוד 105). 

הוא לקח חלק במאות מבצעים, ובמאי 2011 "היה מתכננו ומפקדו של מבצע 'חנית נפטון' לחיסול הטרוריסט אוסמה בן לאדן, מנהיג אל־קאעידה" (עמוד 105).

הספר, ספרון למעשה, הוא הרחבה של הרצאה שלו, שנשאה את אותה כותרת, שנתן בשנת 2014 בטקס הבוגרים של אוניברסיטת טקסס באוסטין, שהוא עצמו מבוגריה. בהרצאתו מנה מקרייבן לבוגרים הטריים של האוניברסיטה את עשרת השיעורים שלמד בהכשרה הבסיסית של 'אריות הים', שלתפיסתו רלוונטיים לא רק לאנשי צבא, אלא גם לחיים אזרחיים.

אף אחד לא מסוגל להצליח לבד

אחד השיעורים הבולטים, שממחיש את הספר וסגנונו עוסק בסירת הגומי. עם תחילת ההכשרה חולקו כל החניכים לצוותי סירות גומי שמנו שבעה או שמונה חניכים. לא פעם, "אחד מחברי הסירה חלה או נפצע ולא היה מסוגל לתת מעצמו במאת האחוזים" (עמוד 19). לא פעם היה האיש הזה הוא עצמו. אבל בימים האלה, כתב, "חבריי לצוות נענו לאתגר וחתרו חזק יותר" (עמוד 20). הם חיפו עליו, והוא בתורו החזיר טובה ועשה זאת עבור אחרים במצב דומה".

סירת הגומי עזרה לנו להבין שאף אחד מאיתנו לא היה מצליח לעבור את ההכשרה בכוחות עצמו. שום 'אריה ים' לא מסוגל להצליח בקרב לבד. ובהשלכה לחיים האזרחיים, אתה צריך להיעזר באנשים בחייך כדי להתמודד עם זמנים קשים" (עמוד 20), הדגיש מקרייבן.

זה לא הגודל של הכלב בקרב שקובע

דוגמה אחרת נגעה לחשיבות כוח הרצון. כמועמד לגיוס לקומנדו הימי פגש מקרייבן בבסיס בהיפי צנום, מזוקן וארוך שיער, שנראה בעיניו כאדם האחרון שעשוי להיות קשור, איכשהו, ליחידת העילית. והנה, התברר כי היה זה סגן טום נוריס, 'אריה הים' האחרון שקיבל את עיטור הכבוד של הקונגרס על שירותו במלחמת וייטנאם. נוריס "חדר מעבר לקווי האויב לילה אחר לילה כדי להציל מהשבי שני אנשי חיל האוויר שמטוסם נפל" (עמוד 32).

בשנת 1969, כטירון, "נוריס כמעט הודח מההכשרה של 'אריות הים'. אמרו עליו שהוא קטן מדי, רזה מדי ולא חזק מספיק" (עמוד 33). הוא הוכיח לכולם שהם טעו. והפך לאחד הנועזים שבקציני הקומנדו הימי, ולימים גם לאחד ממקימי צוות חילוץ בני־הערובה של הבולשת הפדרלית (ה־.F.B.I).

כשהייתי בשעתו בקורס בגוף ביטחוני, היה תלוי בחדר המנוחה של החניכים שלט גדול ובו ציטוט של הגנרל האמריקני דווייט אייזנהאואר, שפיקד על כוחות בעלות־הברית במערכה על אירופה במלחמת העולם השנייה. מה שקובע, אמר הגנרל, "אינו בהכרח גודלו של הכלב בקרב, אלא גודלה של רוח הקרב בכלב".

אף שזה נשמע כמו סיסמה חבוטה, הרי שהיא הדגימה לרבים מהחניכים, צנומים וקטנים בגודלם, שמה שקובע בקרב הוא הנחישות לנצח. במהלך הקורס, באימוני הקרב מגע המתישים ובתרגילים, הבנו שאייזנהאואר צדק.

"המעז מנצח"

מקרייבן הדגיש בספר את חשיבות ההעזה. כדוגמה תיאר פשיטה, בשנת 2004, לחילוץ שלושה בני־ערובה שהוחזקו בידי פעילי 'אל־קעידה' במתחם מוקף חומה בפאתי בגדד. "הקולונל הממונה על מבצע ההצלה הודיע לי שהלוחמים ייאלצו לבצע פשיטה מסוכנת לאור יום" (עמוד 56), ויתרה מכך שהתרחיש היחיד שבו לכוח יש סיכוי טוב להצליח כולל הנחתת "שלושה מסוקי 'הוק' שחורים, שיטיסו את כוח התקיפה, באמצע המתחם" (עמוד 57).

מקרייבן אישר את המבצע. המסוקים נחתו במתחם, לאור יום, חשופים לאש אויב. "באמצעות שירותי המעקב יכולתי לראות את המסוקים מגיעים אל המתחם. המסוק הראשון טס בצורה מאוזנת ויציבה ואז, כאשר חצה את הקיר, ירד והתמקם בחצר הקטנה. כוח ההצלה יצא מייד מהמסוק ופרץ אל הבניין" (עמוד 58).

היו אמנם תקלות בפשיטה, אך המיומנות הגבוהה של טייסי המסוקים וצוות הכוחות המיוחדים אפשרה להם להנחית את הכוח בבטחה, להרוג את המחבלים ולחלץ את בני־הערובה. "תוך שלושים דקות כוח ההצלה והשבויים המשוחררים היו בדרכם חזרה אל הביטחון. ההימור השתלם" (עמוד 58).

"חיילים נפצעים. חיילים מתים. אם תושפע מהסיכון שמישהו ימות בכל החלטה שתקבל, תתקשה מאוד להיות יעיל" (עמוד 89), כתב מקרייבן. היכולת של המפקד להעז, על סמך ביטחון ביכולת הכוחות ועל בסיס פתרון מקצועי, היא קריטית.

לאחרונה שודר בתכנית "זמן אמת" החלק השני בסרט מרתק אודות מבצע "יער הנגב", פשיטה שביצעה שייטת 13 על מפקדת חוליית שיגור רקטות בלב צור, במהלך מלחמת לבנון השנייה. היתה זו פשיטה שבוצעה בנוהל קרב קצר, בלבה של עיר במדינת אויב, על סמך מודיעין חסר, במטרה להרוג או לשבות בכיר במערך הרקטות של חזבאללה.

נדבך שלא הוזכר בתחקיר נגע לאישור המבצע. כמו מבצעים מיוחדים אחרים במלחמה, גם הפשיטה הזו היא תוצר של שיתוף פעולה בין יחידות העילית של צה"ל (במקרה הזה השייטת) והצוות שריכז אז תא"ל (לימים אלוף) טל רוסו, יוצא שלדג, שפעל באגף המבצעים, תחת ראש האגף האלוף (ולימים הרמטכ"ל) גדי איזנקוט, יוצא גולני.

השניים האמינו בפעולות שכאלה וחשבו שבכוחן לגרום לחזבאללה לחוש כי גם העורף הלבנוני לא מוגן מפני כוחות צה"ל, שביכולתם לפעול בו קרקעית ולא רק מן האוויר, ולחצו לאשר את המבצע. כמו במקרה שתיאר מקרייבן, המבצע אושר משום שהדרג המדיני והצבאי הבכיר סמך ידיו על הכוח המבצע והאמין שלפעמים צריך להעז. 

הכוח הפושט נחת מן הים, חדר ללב העיר צור והתגנב למבנה שממנו פעלה החולייה. במהלך הפעולה במבנה נחשף הכוח, וניהל לחימה מטווחים קרובים עם פעילי חזבאללה במבנה ומחוצה לו. לאחר שספג נפגעים נסוג הכוח, ונחלץ ברגע האחרון בעיקר בזכות אומץ לבם ומיומנותם של הלוחמים, המפקדים וטייסי המסוקים של חיל האוויר. כעשרה פעילי חזבאללה נהרגו בפעולה. 

בסוף הסרט אמר תא"ל גור שרייבמן, יוצא השייטת ולימים מפקדה שהשתתף בפשיטה, שבעיניו המבצע הצליח, משום שהמטרה לא היתה המפקד הבכיר הספציפי. "כל אחד משלושת האנשים שנהרגו בדירה, גם עליו היינו יוצאים לאותו מבצע. המטרה היתה לעצור את ירי הרקטות, והיחידה הזאת לא ירתה רקטות עד סוף המלחמה", אמר.

ישנו, טען שרייבמן, אפקט נוסף למבצעים שכאלו במלחמה, שיוצרים בקרב האויב תחושת הנרדפות ואי־הביטחון. "להרוג את רוב המטה של אותה יחידה ולחזור הביתה, מבחינתי, זה בדיוק סוג המבצעים שמערערים שיווי משקל של צד שני במלחמה". 

אבל בשביל שזה יצליח נדרשים שני תנאים. ראשית, יש להבין שהמבצעים המיוחדים עשויים לתמוך במאמץ העיקרי במערכה, אך אינם יכולים להחליפו. במאמר שפרסם השבוע בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים" טען המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תא"ל אבי בלוט כי יש לשלב בין השניים.

בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד על גדוד 101 במבצע "עופרת יצוקה" ועל חטיבת הקומנדו, כתב כי "שילוב של דפוסי פעולה שונים (התמרון הכבד בהתקפה בצד פשיטות קומנדו בהיקף נרחב) במהלך המלחמה יגביר את האפקטיביות של המעשה המלחמתי, ובמקביל יגדיל את אי הוודאות וחדלות המעש בצד האויב".

התנאי השני, והחשוב לא פחות הוא, כמאמר מקרייבן, להעז. בלי הנכונות להסתכן יהיה קשה להגיע להישגים במערכה הבאה.

"טקסט על שינוי, נחישות, והתגברות על קושי"

תרגום ספרו של מקרייבן קלוקל, ולא פעם יצרה המתרגמת בלבול בין מונחים ודרגות (למה לא פשוט לכתוב מסוקי "בלקהוק"?) שפגם בחוויית הקריאה. מנגד, בעיון מעמיק, כשמנכים מהספר את הסיסמאות וקלישאות הקומנדו, מתגלה ספר תמציתי וחכם שכתב מפקד חושב, ובו זיקק מתוך שירותו הצבאי לקחים למפקדים, חיילים ואזרחים באשר הם. לקחים אודות הביטחון העצמי והאיתנות הנדרשים כדי להצליח בחיים באשר הם.

לא בכדי ברשימת המלצות קריאה, שפורסמה בבלוג של אל"מ (מיל.) בעז זלמנוביץ, המליץ תא"ל (מיל.) ד"ר יגאל אייל "לחלק אותו בקורסי פיקוד בצה"ל, וגם לבעלי תפקידים בכירים יותר, שעומדים בנקודות החלטה הרות גורל וזקוקים לעידוד במקום שאין מי שיעודד אותם".

אייל, קצין צנחנים ושריון ששימש כרמ"ח היסטוריה בצה"ל, כתב שהספרון של מקרייבן "עוסק במבחנים פיזיים ונפשיים, וכיצד ניתן לדעתו להתגבר עליהם. זה טקסט על שינוי, נחישות, התגברות על קושי… עוד אחד… ועוד אחד… עד שתבין שהתגברת; עבודת צוות, ועל השראה מאנשים שלצידך".

אפקט מרבי, אשמה מזערית \ מאת גל פרל פינקל

התקיפה בסוריה, שמיוחסת לחיל האוויר, היא המשך ישיר למערכה שמנהלת ישראל למניעת התעצמות אויביה, אולם היא גם בבחינת "עליית מדרגה" שעשויה לחייב את סוריה להגיב. נקווה שיהיה שקט. 

בספר נדרשת ארה"ב לפעול כנגד איום מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותסלים את המצב למלחמה של ממש, (מקור: סימניה).

בספר המתח "המרד על השארק" (הוצאת אריה ניר, 2002) תיאר הסופר הבריטי, פטריק רובינסון, תרחיש בו מאיימת ברית סינית-איראנית על האינטרסים האמריקנים במפרץ הפרסי. בספר ממקש הצי הסיני, בסיוע האיראנים, את נתיב מכליות הנפט המפליגות במפרץ. כשכמה מכליות טובעות כתוצאה מכך, הדבר מביא לעלייה במחירי הנפט ומסחרר את המערכת הכלכלית כולה. בתגובה מחליט היועץ לביטחון לאומי לנשיא ארצות הברית, אדמירל ארנולד מורגן, על פעולת תגמול מידית. היעד – בית הזיקוק החדש שמפעילה סין באיראן. מאחר וארצות הברית אינה מעוניינת לנהל מערכה גלויה כנגד שתי המדינות, מטיל האדמירל, אשר שירת "כמפקד צוללת גרעינית" (עמוד 13), את המשימה על יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני (ה-Navy SEALs). כך תשיג ארצות הברית "אפקט מרבי, האשמה מזערית" (עמוד 115), כפי שמנסח זאת מורגן.

רובינסון, שמשפע העלבונות הגזעניים שכלל בספר כלפי אויבי ארצות הברית, ניתן להניח שהוא אחיו האבוד של סטיב באנון (יו"ר אתר החדשות הימני-קיצוני "ברייטברט"), מעריץ את יחידת הקומנדו האמריקנית, והיא תופסת בספריו מקום של כבוד. לשיטתו, "אם הם אינם יכולים לעשות את זה, זה בלתי אפשרי" (עמוד 124). תיאורו את מפקד הכוח הפושט נשמע יותר ככרזת קרטון לעידוד גיוס ליחידה מאשר כבן-אדם אמיתי: "סגן-אלוף ראסל בנט נמנה עם אותם חיילי קומנדו ימי שזכו במספר אותות ההצטיינות הרב ביותר בשירותם ביחידת ה-SEALs" (עמוד 129). ניכר שניסה בספריו ללכת בעקבות הסופר טום קלנסי, אך לא בהצלחה יתרה. האופן שבו תיאר את שיטות הלחימה של הכוח הפושט, מלמד כי הסתמך יותר על סרטים וסדרות (רק לאחרונה יצאה סדרת דרמה אודות היחידה בערוץ ההיסטוריה, ואחרת עתידה לעלות לאוויר החודש), מאשר על פרסומים מקצועיים. למי שתהה, הכוח אכן הצליח לחדור ליעד, לחבל בו ולהשמידו במבצע דרמטי, שבתורו מוביל לתפנית בעלילה. למרות החסרונות, המחבר הציג בספרו תרחיש מורכב שבו מדינה הנחשבת לחזקה במיוחד נדרשת להתמודד עם איום משמעותי על האינטרסים הלאומיים שלה מבלי שתחצה את סף הפעילות הגלויה ותדרדר למלחמה של ממש.

תקיפה שהיא עליית מדרגה

מטוס F-15 של חיל האוויר, (צילום: דו"צ).

התקיפה שעל-פי פרסומים זרים ביצע חיל האוויר הישראלי בסוריה ביום חמישי לפנות בוקר, היא דוגמה חיה לתרחיש שתיאר רובינסון בספר. היעד היה מפעל ייצור נשק כימי (או שמא מפעל טילים) הממוקם בקרבת העיירה מסיאף, 70 קילומטרים מבסיס חיל האוויר הרוסי שבלטקיה. כמו בספר, הפשיטה מתרחשת כשהכוחות האמריקנים פרוסים במפרץ בכוננות מבצעית גבוהה, גם ישראל, באם תקפה בסוריה, עשתה זאת כש"הישבן מכווץ" בעיצומו של "אור הדגן", התרגיל הגיסי הרחב ביותר שביצע צה"ל זה 19 שנים. העובדה שהתקיפה נעשתה למרות שהרוסים פרסו בבסיס מערכות הגנה אווירית מתקדמות מסוג S-400, מלמדת על היכולות המבצעיות הגבוהות שבידי העומדים מאחוריה. אם אכן היתה זו ישראל שתקפה, הרי שמדובר במבחן משמעותי ראשון לאלוף עמיקם נורקין, מפקד חיל האוויר החדש.

ישראל היא אכן מעצמה אזורית היודעת לשרטט בבירור ליריביה קווים אדומים. בטקס לציון עשרים שנים לפטירת הנשיא לשעבר (שהיה גם ראש אמ"ן) חיים הרצוג, הצהיר ראש אמ"ן, הרצי הלוי, כי ישראל מטפלת באיומים עליה, "בקרובים כמו ברחוקים, ואויבינו בכל הגזרות מכירים היטב את טעמו של השילוב בין המודיעין המדויק ליכולות המבצעיות". על-פי פרסומים זרים שילוב זה בא לידי ביטוי, בין היתר, בתקיפה שביצעו לפני כעשור מטוסי חיל האוויר, במהלכה הושמד הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור בטרם הפך פעיל. פרסומים אלה טענו כי בהמשך לכך התנקשו, שנה מאוחר יותר, לוחמי שייטת 13 בחיי יועצו הבכיר של בשאר אל-אסד, הגנרל מוחמד סולימאן, שהיה אחראי על תכנית הגרעין הסורית, בביתו שבטרטוס. הצורך של ישראל להגן על האינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלה ולמנוע את התעצמות אויביה בחזית הצפונית, בין שבסוריה ובין שבלבנון (ולדחוק את רגלי האיראנים מן הזירה) אינו פחות מן השאיפה להימנע ממלחמה. בשל כך נשמרת מדיניות העמימות. זהו, אולי, לקח נוסף שהופנם מ"מבצע אופרה", תקיפת הכור העיראקי ב-81' שלאחריה מיהר ראש הממשלה בגין לפרסם שמדובר בפעולה ישראלית. אם אין אשמה ברורה הצד השני אינו חייב בתגובה.

לוחמי שייטת 13 בתרגיל, (צילום: דו"צ).

בראיון פרישה שקיים, אישר מפקד חיל האוויר הקודם, אמיר אשל, שהחיל ביצע כמאה תקיפות בזירה הצפונית ובחזיתות אחרות שמטרתן סיכול התעצמות. למרות זאת את התקיפה האחרונה הגדירו חלק מהפרשנים כלא שגרתית ואף כ"עליית מדרגה" בשל השיוך המובהק של היעד לסוריה ולא לחזבאללה וקרבתה לבסיס הרוסי. הדבר עשוי לחייב את סוריה להגיב, למרות מדיניות העמימות. כמו בתקיפה המיוחסת לישראל לפני עשור, גם כעת עומד בראשות המטכ"ל הנוכחי גולנצ'יק ששם דגש ניכר על המוכנות והכשירות המבצעית. זו גם הסיבה לתרגיל הגיסי שתוכנן כשנה מראש (בהכנות אליו עוד הספיק מפקד הגיס, אלוף תמיר היימן, להיוועץ באלוף מאיר דגן, שהתרגיל קרוי על שמו) ולא תקיפה חשאית כזו או אחרת. אם ניצלה ישראל את התרגיל בכדי לבצע תקיפה חריגה בסוריה, מוטב כי תזכור שהחשבון עשוי להיות מוגש גם מאוחר יותר, וכי גם לסורים ישנם כוחות פרוקסי שמאפשרים לתוקף להישאר במרחב הכחשה.

"נקווה שיהיה שקט"

בסיום ספרו של רובינסון נפגש היועץ לביטחון לאומי עם השגריר הסיני, לינג, ומזהיר אותו כי בדומה לימי האימפריה הרומאית, עת שרר עיקרון השלום הרומאי (בלטינית: פַּאקס רוֹמָנָה), על-פיו הובטח אורח חיים מוגן לאזרחים שבשטחי האימפריה באמצעות גבולות מבוצרים והלגיונות הרומיים, הרי שכיום שורר "פאקס אמריקנה, לינג, ואל תשכח את זה" (עמוד 350). רובינסון השמרן והניצי סיים ספרו באופן שבו משיבה ארצות הברית את מאזן ההרתעה ההדדית מול סין על כנו, אך לא יותר מכך. מאז עברו כמעט שני עשורים וארצות הברית הספיקה לשקוע בשתי מלחמות והתנהלותה בצפון קוריאה ובסוריה מלמדת שעיקרון זה כבר אינו תקף. במרחב שבו פועלת ישראל אפשר להגדיר את מדיניותה כ"פאקס ישראליאנה". אבל גם כאן, בדומה לספר, ישנה בין ישראל, חזבאללה וסוריה (שנתפסות כיום בצה"ל כמקשה אחת ולא כחזיתות נפרדות) משוואת הרתעה הדדית. ציטוטים בלטינית זה נחמד אבל נוכח העובדה שישראל רחוקה רק כמה צעדים מוטעים – שלה או של אויביה – ממלחמה, ציטוט אחר, של יוסי בנאי בשיר ישן של משינה, נשמע מתאים בהרבה: "נקווה שיהיה שקט".

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 08.09.2017)

 

A new strategy against ISIS/ By Gal Perl Finkel

His special forces teams increased their operational tempo to such an extent that they carried out 300 raids per month, dismantling al-Qaida cells one after the other

In US President Donald Trump’s first address to Congress he described Islamic State (ISIS) as a “network of lawless savages that have slaughtered Muslims and Christians, and men, and women, and children of all beliefs. We will work with our allies, including our friends and allies in the Muslim world, to extinguish this vile enemy from this planet.”

Trump is not the first to view an organization of Islamic extremist, Salafist jihadists as a network. One of the first to do so was retired US Army general Stanley McChrystal. In his book The Insurgents (Simon and Schuster, 2013), Fred Kaplan describes McChrystal as a special operations expert. “He entered the force as a parachutist in the 82nd Airborne, then rose through the ranks in Ranger and special forces units, climaxing in the fall of 2003, when he took control of the Joint Special Operations Command.” According to Kaplan’s book, “McChrystal saw that al Qaeda was a network, each cell’s powers multiplied by its ties with other cells. It would take a network to fight a network, so McChrystal built one of his own.” Under his leadership JSOC’s network worked. His special forces teams increased their operational tempo to such an extent that they carried out 300 raids per month, dismantling al-Qaida cells one after the other.

On January 2017 President Trump ordered the new US defense secretary, USMC Gen. (ret.) James Mattis, to conduct a 30-day review of US strategy on ISIS. Mattis is supposed to get back to the president with a full range of options to fight that threat. The previous administration chose a counter-terrorism strategy that refrained from using “boots on the ground.” Instead president Barack Obama preferred surgical strikes using drones and special forces, while avoiding at all costs the use of ground forces on a large scale. That was the strategy that led to the killing of Anwar al-Awlaki in Yemen by a US drone strike and Operation Neptune Spear in Pakistan, during which SEAL Team Six killed Osama bin-Laden. The latter was led by McChrystal’s successor at JSOC, Adm. William McRaven, himself a former Navy SEAL.

In addition the US adopted a policy of “leading from behind” – providing support through intelligence, air power and special forces to the campaign waged by local ground forces. This was the case Libya and now in the war against ISIS. That’s understandable given the fact that in a war such as this there are no magic solutions. One knows where it starts but not how or when it ends. Usually it turns to a bloody and prolonged war. The ground maneuver, as shown during Operation Protective Edge, is only the beginning: the forces become vulnerable to IEDs, snipers, anti-tank missiles and mortars. Threats familiar to US troops from their wars in Afghanistan and Iraq.

Secretary Mattis is a combat veteran who knows the Middle East and Iraq in particular, having fought there more than once. He led the 1st Battalion, 7th Marines, in the Gulf War, commanded a Navy-Marine task force in Afghanistan, and the entire 1st Marine Division during the march on Baghdad and the battle for Falluja. He understands better than most the danger in sending troops into, as former secretary of state Gen. (ret.) Colin Powell described in an article, “a crisis with an unclear mission they cannot accomplish.” 

However that policy didn’t prove as useful in the fight against ISIS. Deploying ground forces is not without cost, but on the other hand is highly effective when it comes to hurting and defeating the enemy. That was, for example, the case in Operation Cast Lead, during which the IDF’s 35th Paratroopers Brigade, led by Col. Herzi Halevi, operated in the midst of the Gaza Strip, killed Hamas militants, destroyed the enemy’s arsenal and effectively prevented rockets from being launched at Israel’s cities.

“I’m in the business of providing the president with options,” said Chairman of the Joint Chiefs of Staff USMC Gen. Joseph Dunford recently, in regard to the forming of a new strategy against ISIS. Dunford, who served under Mattis in Iraq as the commander of the 5th Marine Regiment, revealed that there are currently around 500 US special forces soldiers in Syria, working with Syrian Kurdish and Arab forces in their efforts to strike the ISIS stronghold of Raqqa, in what he called “about as complex an environment as you can be [in].”

Though it’s not likely that the new strategy will include the use of large-scale ground forces, given the background of Secretary Mattis and CJCS Dunford, one can assume that they understand the need for a growing presence of US troops on the ground.

That presence will probably will be reflected in increased activity of special forces, mainly from JSOC. The current commander of JSOC is Gen. Austin Miller, who just like McChrystal began his career as a paratroopers officer (82nd Airborne Division), served in the Rangers and commanded a contingent of Delta Force operators in the Battle of Mogadishu (and was awarded the Bronze Star). The most significant operation so far carried out the during his term as commander of JSOC is the raid carried out by the Navy SEALs on an al-Qaida in the Arabian Peninsula (AQAP) headquarters in Yemen. The operation, the first commando raid authorized by Trump, turned into a shootout in the midst of the village because the force was compromised before hitting its objective. Navy SEAL Chief Petty Officer William “Ryan” Owens was killed and three others were wounded. 14 AQAP fighters were killed in the raid, some of whom were also terrorist network leaders and facilitators.

In his resent speech to Congress President Trump led a standing ovation for the Owens’s widow. Trump assured her that according to Secretary Mattis, her husband “was a part of a highly successful raid.” In the movie Annapolis, Lieutenant Cole (played by Tyrese Gibson), the company commander and a tough Marine, presents the cadets with a body bag and demands they “remember what that bag looks like with a body in it, because if you become officers this is where they’re going to put your mistakes.” That rule, that is very familiar to generals, applies to leaders of state as well, and should be taken to into account prior to approving the new strategy against ISIS.

The author is the coordinator of the Military and Strategic Affairs program at the Institute for National Security Studies (INSS) and the founder and operator of the blog “In the Crosshairs” on military, security vision, strategy and practice.

(The article was published in "The Jerusalem Post", March 7, 2017)

לצבא האמריקני יש פתרון לכל בעיה, גם לאלו שהוא לא פותר | מאת גל פרל פינקל

בעבור הצבא האמריקני פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC) הוא כלי חיוני בלוחמה בטרור. מנגד, נראה שהממשל "התאהב" בפתרון והוא נוטה להשתמש בו גם כשהוא מתאים לבעיה וגם כשלא.

תרגיל של צוות 6 במחנה סלבי, מיסיסיפי, (צילום: Staff Sgt.Chris Griffin / U.S. A).

בתחילת השבוע פשט כוח מן הקומנדו הימי האמריקני, ה-Navy SEALs, על מפקדה של אל-קאעדה במחוז ביידה שבמרכז תימן. הפשיטה היתה המבצע הקרקעי הראשון שאישר טראמפ מאז הושבע כנשיא. בקרב, שנמשך כשעתיים, נהרגו שלושה מבכירי הארגון בתימן, אבו ראוף אל-דאהב, סולטאן אל דאהב וסייף אל נימס, וכן 11 פעילים נוספים. למרות שהפעולה הוגדרה כמוצלחת הרי שקשה להגדירה "נקיה" וחפה מתקלות. מש"ק בצוות הקומנדו, ויליאם אואנס שמו, נהרג בפעולה ושני לוחמים נפצעו. מסוק פינוי מדגם V-22 אוספריי שהוזנק לאירוע נפגע מאש המחבלים והתרסק. בדומה למה שהתרחש בפשיטה שבה חוסל בן לאדן, המסוק הושמד על-ידי לוחמי הקומנדו בטרם נסוגו. לאחר שהכוח פונה במסוקים תקף את המפקדה מל"ט אמריקני. כמה עשרות בלתי-מעורבים נפצעו ונהרגו בפעולה, בהם בתו בת ה-8 של בכיר הארגון אנוואר אל-אוולקי שחוסל ב-2011.

"דרושה רשת בכדי להילחם ברשת"

הפעולה בתימן תוכננה במשך מספר חודשים על-ידי פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), אליו כפופות יחידות העילית האמריקניות כוח דלתא וצוות 6 של הקומנדו הימי. הפיקוד הוקם כלקח ממבצע "ציפורן הנשר", פשיטת הנפל לחילוץ בני הערובה האמריקנים מטהרן ב-79'. מאז מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר היווה פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים את חוד החנית האמריקני בלוחמה בטרור ואנשיו אחראים לפגיעה בבכירי אל-קאעדה, המדינה האסלאמית ואל-שבאב. הבולט במבצעי הפיקוד, אותו ריכז והוביל ב-2011 מפקד JSOC דאז, האדמירל ויליאם "ביל" מקרייבן, איש הקומנדו הימי, היה הפשיטה בה חוסל בן לאדן.

גנרל מק'קריסטל, פיקד על מבצעי JSOC בעיראק, (מקור: וקיפדיה).

למרות שבתקופת הנשיא אובמה גדל משמעותית נפח הפעולה של הפיקוד, הרי שאת השינוי במקום שהוא תפס יש לייחס דווקא לממשל הנשיא בוש הבן ולמהפכה שהוביל מפקדו באותם ימים, קצין צנחנים גבוה ורזה, הגנרל סטנלי מק'קריסטל. בהרצאה שנשא ב-2013 בספריה הצבאית על-שם פריצקר בשיקאגו ציין מק'קריסטל כי כשקיבל את הפיקוד על JSOC בשנת 2001 ביצע הפיקוד כ-18 פשיטות בחודש. על-מנת לפרק רשתות טרור, קבע הגנרל, אין די ב"עריפת ראש הנחש", שכן פגיעה בראש הארגון וסגנו לא תמוטט את הארגון. יתרה מזאת, נהג להתבדח, אם יעשו זאת בפנטגון הצבא דווקא ישתפר. אם רוצים למוטט את הרשת מוכרחים לפגוע לרוחב בכלל העוסקים במלאכה, מהפעילים הזוטרים ועד לבכירים. מערכה מתמשכת שכזו חייבה גוף שונה מזה שעליו פיקד. "דרושה רשת בכדי להביס רשת", היה המוטו שלו, והוא הפך את הפיקוד לגוף שמרושת טוב יותר טוב ומקיים "שיתוף פעולה מבצעי" בין מודיעין עדכני לצוותי לוחמים מובחרים. קצין המודיעין של מק'קריסטל ב-JSOC, שלדבריו סייע לו רבות להזרים את המידע המודיעיני העדכני היישר ללוחמים בשדה, היה קולונל בשם מייקל פלין, כיום היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארצות הברית. כשמק'קריסטל סיים את תפקידו ביצעו לוחמיו כ-300 פשיטות בחודש, בהן פגעו בפעילי טרור בעיראק ומוטטו תשתיות טרור במהירות מרשימה.

בשנים האחרונות פעלו לוחמי JSOC כנגד בכירי המדינה האסלאמית ואל-שבאב, בעיראק, סוריה וסומליה, בין היתר בשורת פשיטות לשחרור בני ערובה. לאחר אחת מהן, בה חולץ מידי הטאליבן באפגניסטן הרופא האמריקני דיליפ ג'וזף, החליט הנשיא אובמה להעניק את עיטור הכבוד של הקונגרס לרב-המלחים אדוארד באיירס, איש צוות 6 של הקומנדו הימי. בשל כך מהווה הפיקוד "מקפצה" לתפקידי פיקוד בכירים. הגנרל ג'וזף ווטל למשל, שצנח בראש גדוד ריינג'רס באפגניסטן ב-2003 ופיקד על JSOC, הוא כיום מפקד פיקוד המרכז האמריקני. בדומה למק'קריסטל (כמו גם כמה גנרלים ישראלים, בהם הרצי הלוי ובוגי יעלון) גם מפקדו הנוכחי של JSOC, הגנרל אוסטין "סקוט" מילר, החל את שירותו כמפקד מחלקה בדיוויזיה המוטסת ה-82 ובהמשך ברגימנט הריינג'רס ה-75 של צבא היבשה, כוח סער חי"ר מובחר המחבר בין החי"ר הקל למבצעים המיוחדים. כמפקד פלוגה בכוח דלתא לחם בקרב מוגדישו ובהמשך פיקד על היחידה כולה בעיראק ועל מבצעים מיוחדים באפגניסטן‏. לאחר מכן שב ל"צבא הגדול" כמפקד המרכז למצוינות בתמרון. הפשיטה בתימן היתה גם למבצע הגלוי הראשון בתקופתו כמפקד JSOC, אך קדמו לה פשיטות רבות שנותרו חסויות.

לא "כדור כסף" לכל בעיה

כוחות מיוחדים של חיל הנחתים במטווח, (מקור: ויקיפדיה).

מאז 2001 הגדילה ארצות הברית את מערכי הכוחות המיוחדים שלה, בדגש על אלו המיועדים למלחמה בטרור באופן ניכר. עד לשנת 2006 למשל, היו היחידות המיוחדות של חיל הנחתים (ה"מארינס") נפרדות מן פיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא (SOCOM). הדבר נבע, בעיקר, משום שהנחתים תמיד נחשבו ל"בן המקופח" של המטות המשולבים בתקציב, כוח-אדם וציוד. אולם האתגרים שבמלחמה כנגד ארגוני הטרור הפועלים, כפי שהגדיר זאת הגנרל הבריטי רופרט סמית, "בקרב האנשים" כשהם מנצלים את האוכלוסייה המקומית לסיוע וכמחסה, חייבו שינוי של השיטה. הצורך בשילוביות מוגברת, שיתוף ידע וניסיון מבצעי ופיתוח שיטות חדשניות שנשענות על מיטב המוחות בכלל הזרועות, עליו עמד הגנרל מק'קריסטל ב-JSOC, הביא להקמת המפקדה למבצעים מיוחדים של הנחתים (MARSOC) המאגדת תחתיה את כלל הכוחות המיוחדים של החיל – רגימנט הנחתים למבצעים מיוחדים ("הפושטים") – וכפופה לפיקוד הכוחות המיוחדים של הצבא. באוגוסט האחרון גם הוחלט להעניק ל"פושטים" סיכת לוחם ייחודית עם הסיסמה "רוח בלתי­-מנוצחת".

בעת שהתרחשה הפעולה בתימן הנחה הנשיא טראמפ את שר ההגנה, ג'יימס מאטיס, לגבש בתוך 30 ימים אסטרטגיה אגרסיבית ויעילה יותר להבסת המדינה האסלאמית. מאטיס, גנרל בדימוס שעשה את עיקר שירותו שבפיקוד על יחידות הרגלים של חיל הנחתים, עשוי להציג דוקטרינה שונה מזו של קודמיו, אך הסיכוי שזו תכלול "מגפיים על הקרקע" בהיקף רחב, בדמות חטיבות מתמרנות כנגד דאעש נמוך. סביר גם תחת ממשל טראמפ תיזהר ארצות הברית מלסבך את חייליה בביצה טובענית דוגמת מלחמות וייטנאם ועיראק שאין להם יעדים ברורים ואסטרטגיית יציאה מוגדרת מראש. יידרש אירוע בסדר גודל משמעותי (שלא לומר עוד 11 בספטמבר) בכדי שאמריקה תטיל את חייליה למערכה ממושכת.

חוסר נכונות להתערב באופן משמעותי בלחימה בעיראק ובסוריה יביא, ככל הנראה, להמשך השימוש הגובר בכוחות מיוחדים כ"משככי כאבים". אולם במערכה כנגד דאעש יכולים כוחות אלו לתמוך את המערכה, ולא להחליף את המסה הקריטית הדרושה. כנגד דאעש, ש"משחק על כל המגרש" הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי, התקיפות האוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולהכריע בלחימה הקרקעית. "התאהבות" של הממשל האמריקני בחלופה זו על פני מערכה רחבה, ותפיסתו אותה כ"כדור כסף" הפותר כל בעיה, גם כשהיא אכן הפתרון המתאים וגם כשלא, יש בהם כדי להדאיג. היא עשויה לעכב את הכרעת דאעש ולשוות לארצות הברית דימוי של מי שנרתעת מכל עימות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 03.02.2017)

אובמה מעדיף שדאעש תחכה לינואר 2017\ מאת גל פרל פינקל

הנשיא אובמה מתנגד לשליחת כוחות כנגד דאעש, למרות שבמשרד ההגנה כבר שוקלים זאת. לנשיא מגוון שיקולים ותקווה אחת – לדחות את הטיפול בבעיה לינאר 2017.

הממשל האמריקני שוקל באחרונה שליחת כוחות קרקעיים ללחימה כנגד דאעש. הנשיא אובמה טרם אישר זאת ונראה כי הוא מתקשה לוותר על אסטרטגיית ההתשה באמצעות מערכה אווירית בה דגל עד כה. הדבר נובע הן מכך שאובמה נבחר על מצע שכלל צימצום מעורבותה הקרקעית של ארצות הברית בלחימה במזרח התיכון, והן משום שהוא מאמין באסטרטגיה הגורסת כי עריפת ראש הנחש היא הפתרון האפקטיבי ביותר. הסיבה לכך היא ככל הנראה ניסיונו המוצלח יותר אל מול אל-קאעדה.

אובמה והסיכול הממוקד

הספר "בן לאדן – החיסול" מאת מרק בודן.

הספר "בן לאדן – החיסול" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, שנת 2012), מאת העיתונאי מרק בודן (מחבר "התרסקות במוגדישו" ו"'אורחיו' של האייתוללה") מספק צוהר לאופן שבו תופס הנשיא אובמה את הלחימה בג'יהאד העולמי. הוא עושה כן באמצעות תיאור השתלשלות האירועים שהובילה למבצע "חנית נפטון", במהלכו, ב-2 במאי 2011, פשטו באישון לילה לוחמי הקומנדו הימי האמריקני על מתחם מגורים באבּוֹטאבּאד שבפקיסטן, והרגו את אוסאמה בן לאדן, מנהיג אל-קאעדה ואדריכל פיגועי 11 בספטמבר 2001, לאחר מצוד שארך כעשר שנים.

אדמירל מקרייבן, מפקד JSOC ויוצא הקומנדו הימי.

בודן ערך תחקיר מעמיק וקיים ראיונות עם מקורות מוסמכים ושותפי סוד: הנשיא אובמה, בכירים בסי-איי-אי ובפנטגון, מפקדים בכוחות המיוחדים המשולבים של ארצות הברית ולוחמי "אריות הים" שהשתתפו בפשיטה. מצד שני, תיאוריו מזכירים יותר פרק בסדרה "הבית הלבן" מאשר את ספריו הקודמים. בודן מספר את הסיפור דרך שתי נקודות מבט עיקריות. נקודת המבט הראשונה היא של אדמירל ויליאם מקרייבן, ראש פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים של ארצות הברית (JSOC), תיכנן ופיקד עליו. מקרייבן, "קצין יחידת העילית "אריות הים"" (עמוד 23), התאמן "לקראת משימות נועזות במשך כל חייו הבוגרים" (עמוד 24) ולחם במלחמת המפרץ. בטרם בחירתו של אובמה לנשיאות שימש מקרייבן כסגנו של מפקד JSOC, הגנרל סטנלי מקריסטל, יוצא הריינג'רס והכוחות המיוחדים של צבא היבשה, בלחימה בעיראק. שם, "צוותי JSOC בפיקודו של מקריסטל החלו ב-2007 וב-2008 לפרק רשתות טרור בקצב הולך וגובר ולמוטט אותן, עוד לפני שאלה הבינו מה קורה" (עמוד 112).

נקודת המבט השנייה היא של הנשיא ברק אובמה. למרות שנתפס לעיתים כהססן בהפעלת כוח, בין היתר כתוצאה מן המחיר בחיי חיילים בלחימה במרג'ה שבאפגניסטן שנה קודם לכן, אובמה מצטייר בספר כאסטרטג זהיר שמכיר במגבלות הכוח ומוכן להפעילו רק כשהדבר דרוש. בממשל של אובמה הפנימו את הישגי ה-JSOC והבינו כי הפגיעה בפעילים בכירים משפיעה על כלל הארגון. הגישה ללחימה באל-קאעדה השתנתה – יותר סיכולים ממוקדים ופחות "מגפיים על הקרקע". אובמה עצמו הורה להגביר את ההתנקשויות באמצעות מל"טים ברחבי המזרח התיכון, בין היתר בפקיסטן ובתימן.

הנשיא אובמה וצוותו בחדר מצב בבית הלבן במהלך הפשיטה על המתחם באבוטבאד.

ככוח המבצע בחר מקרייבן ב"צוות 6" של הקומנדו הימי האמריקני (SEAL Team Six), יחידת העילית של הצי ללוחמה בטרור, הן מתוך נאמנות ליחידה בה צמח (בעניין הזה כמעט כל הצבאות דומים) והן משום ש"כוח דלתא", היחידה המקבילה של צבא היבשה, "תפסו קו" באפגניסטן ו"אריות הים" היו פנויים. בודן מתאר בספרו את הדילמות שעמדו לפתחו של הנשיא ואת התהליך המרתק והסבוך של קבלת ההחלטה על הפשיטה. בראיון לספר ציין אובמה כי נשען על האדמירל מ"אריות הים" כשקיבל את ההחלטה, "מקרייבן – יש בו משהו שנוסך ביטחון. ואני לחצתי אותו אל הקיר". (עמוד 201). מנגד, בעוד מקרייבן ראה את הדברים כשאלה של יכולת, נדרש אובמה לפרספקטיבה רחבה יותר בין היתר משום שארצות הברית עמדה להפר את ריבונותה של מדינה ידידותית. למרות זאת הודיע הנשיא כי "יש אור ירוק" (עמוד 202).

הלוחמים בפשיטה, כפי שהוצגה בסרט ההוליוודי "כוננות עם שחר", 2012.

הלוחמים הוטסו מאפגניסטן לפקיסטן במסוקי בלק-הוק (שעל-פי מספר פרסומים היו מדגם חדיש ו"חמקני"). במהלך הנחיתה ביעד התרסק אחד המסוקים בחצר המתחם (והושמד בטרם פינוי הכוחות). בחמ"ל הפיקוד באפגניסטן דיווח מקרייבן שאנשיו "מוכנים למקרה כזה והם יתמודדו איתו" (עמוד 218). לוחמי הקומנדו הימי נעו בזריזות לעבר הבתים במתחם. כוח אחד התגבר במהירות על ההתנגדות המועטה מצד חלק קטן מן השוהים במתחם והרגו שני גברים ושתי נשים בקרב יריות. כוח נוסף נע לבית שהוגדר כיעד העיקרי. שלושה מן הלוחמים החלו לטפס במדרגות לקומה העליונה כשנתקלו בבן לאדן. "לפחות אחד הלוחמים ירה בו. האיש נסוג במהירות לתוך חדר השינה, והלוחמים בעקבותיו. בחדר השינה הם מצאו שתי נשים שרכנו מעל בן לאדן, אשר נפצע אנושות לאחר שנורה בראשו. הלוחם הראשון הדף את שתי הנשים מדרכו ושני האחרים נעמדו מעל בן לאדן וירו כמה פעמים נוספות בחזהו" (עמוד 221).

הנשיא אובמה והאדמירל מקרייבן בפגישה לאחר הפשיטה.

מיד לאחר מכן התפנו הלוחמים במסוקים לעבר אפגניסטן (ללא נפגעים). לאחר תשאול הלוחמים דיווח מקרייבן לנשיא כי בן לאדן נהרג. ""בלי דנ"א אני לא יכול להגיד לך שאני בטוח במאה אחוז," אמר האדמירל. "אבל אני די בטוח, קיבינימט"" (עמוד 226). במפגש עם הלוחמים בשובם מן המבצע אמר הנשיא אובמה ללוחמי הקומנדו הימי, "קיבלתי את ההחלטה שקיבלתי כי היה לי ביטחון של מאה אחוז ביכולת שלכם" (עמוד 250).

מה שעבד מול אל-קאעדה לא בהכרח מתאים מול דאעש.

מל"ט מסוג פרדטור, שהופעל רבות במבצעי סיכול ממוקדים כנגד אל-קאעדה.

אולם מוצלחת ככל שהתגלתה חלופת הסיכולים הממוקדים על פני המערכה הקרקעית כנגד אל-קאעדה אין בה בכדי ללמד כי היא (ומערכה האווירית) מתאימה כנגד המדינה האסאלמית. הסיבה לכך נובעת מכך שהיא משחקת על כל המגרש, הן כמדינה דה-פקטו, האחראית לשטח ולאוכלוסיה שחיה בו, והן כארגון ג'יהאד עולמי. בחינה צרה של המערכות שניהלה ישראל באחרונה אל מול הארגונים ההיברדיים חמאס וחזבאללה מלמדת כי נדרשה מעורבות של כוחות קרקעיים במטרה להשיג פגיעה משמעותית בארגון. בשל כך תקיפות אוויריות וסיכולים כירורגים עם מל"טים וכוחות מיוחדים לא יספיקו, מה גם שכוחות מקומיים לא מצליחים "לספק את הסחורה" ולנצח בלחימה הקרקעית.

דומה כי נדרש מהלך רב ממדי, הכולל שליחת "מגפיים על הקרקע" (יחידות רגלים וכוחות מיוחדים) ללחימה בעיראק כשבמקביל יפעלו נגדו ארגוני מודיעין ומשטרה ברחבי העולם במבצעי סיכול (בדומה לאלו שמבצע השב"כ בישראל). חרף נאומו התקיף של נשיא צרפת לאחר הפיגועים בפריז סביר הרבה יותר שצרפת תנהל את המלחמה ב"שלט רחוק" מאשר שתחייב את כוחותיה למערכה ארוכה ומדממת במזרח התיכון. הדבר נכון גם לשאר מדינות מערב אירופה. הדגש ששם אובמה במסיבת העיתונאים על החשיבה בטרם הפעולה, בין היתר על המצב שתיצור זו בעיראק, חשוב אף הוא. לו הממשל הקודם היה מקדיש לסוגיה את התשומות הראויות עיראק היתה נראית אחרת. אבל זו כמובן רק השערה. כך או כך, נראה שללא מוכנות מצד אירופה להתחייב לאסטרטגיה אגרסיבית יותר כנגד דאעש גם אובמה יבחר שלא לסכן את כוחותיו במערכה שכזו, כשהוא מקווה לדחות את הבעיה עד לאחרי ינואר 2017. אז זו כבר תהיה הבעיה של נשיא (או נשיאה) אחר. לא בטוח שהבחירה בידו.

 

Back to the ground?\ by Gal Perl Finkel

American and Kurdish special forces recently raided a building in Iraq where the Islamic State group was holding about 70 hostages it had threatened to execute. American Delta Force commandos took the kidnappers by surprise and completed their mission to free the hostages. In a previous raid last May in the village of al-Amar in eastern Syria, Delta commandos killed Abu Sayyaf, a senior ISIS commander, along with several other ISIS operatives. Following a brief firefight the commando force was exfiltrated via helicopter and flown to a base in Iraq.

These operations are directly in line with U.S. President Barack Obama's preferred method of applying force — pinpoint attacks with drones and special forces, while avoiding at all costs the use of ground forces on a large scale. Along with the aforementioned Delta operations, we can count Operation Neptune Spear in Pakistan, during which U.S. Navy Seals killed al-Qaida leader Osama Bin-Laden; the rescue of hostages in Somalia; and pinpoint assassinations with drones in Yemen.

In September, Marine Corps Gen. Joseph Dunford was appointed chairman of the U.S. Joint Chiefs of Staff. Dunford began his career as an infantry officer, and he earned the nickname "Fighting Joe" when he led the Marines' 5th Regimental Combat Team during the 2003 Iraq invasion. His appointment could signal a return of regional ground operations against ISIS.

Budding signs of this possible policy shift could be found in Dunford's most recent testimony before the Senate Armed Services Committee, when he said it was certainly possible the U.S. could deploy ground troops to fight alongside Iraqi soldiers against ISIS. Dunford, however, said he would only recommend such a measure if it were to have a "strategic influence" on the campaign against ISIS in Iraq. U.S. Defense Secretary Ashton Carter reiterated this approach when he informed the Senate of increased U.S. military activity against ISIS. According to the White House, some 50 special forces commandos will be deployed to help the rebels fighting ISIS in Syria. These soldiers will coordinate efforts between local militias and the U.S.-led international coalition. Additionally, a reinforcement of America's air fleet operating out of İncirlik, Turkey, is also in the works.

The hesitation within the U.S. military's high command is understandable, because in a war such as this there are no magic solutions. Initiating a large ground maneuver could spell success on the battlefield; as such a force would pose a counterweight to ISIS in Iraq. The ground maneuver, however, as we learned during our Operation Protective Edge, is only the beginning. The forces, from the moment they enter the fray, become vulnerable to roadside bombs, sniper fire, anti-tank missiles and mortars. All these threats are familiar to American troops from their wars in Afghanistan and Iraq. However, in the words of one former IDF general, you can't see the movie without paying for the ticket.

During the Cold War, NATO officers would tell an old joke about a meeting between two Soviet tank commanders after conquering Paris at the end of World War III. "By the way," one commander asks his comrade, "who won the air war?" Wars, as insinuated by the joke, are won on the ground. Devoid of an aggressive approach toward ISIS, as exemplified by the Marines' 2010 assault on the town of Marja in Afghanistan, the group will inevitably continue to grow.

Gal Perl Finkel is a former research assistant at the Institute for National Security Studies and operates the blog "Al Hakevenet" (In the Crosshairs).

(The article was published in "israelhayom", November 8, 2015)

אנקונדה – עמק אחד יותר מדי | מאת גל פרל פינקל

מבצע אנקונדה שביצע הצבא האמריקני ב־2002 נעשה ללא כוחות אורגניים, תוך הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה וללא מוטת שליטה אחודה. התוצאה – בלגן אחד גדול ומיותר.

• פורסם באתר "סימניה"
• 5 בנובמבר 2015

הספר "יום שלא טוב למות בו" מאת שון ניילור (הוצאת משרד הביטחון, 2007) מתאר את מבצע אנקונדה, במהלכו פעלו יחידות מצבא ארצות הברית כנגד תשתיות טרור של ארגון אל־קאעדה והטליבאן בעמק שאח־אי־קוט שבאפגניסטן בשנת 2002. רשמית, המבצע הוכתר כהצלחה, אולם כשבוחנים לעומק את פעולת הכוחות הרי שהצלחה גדולה לא היתה שם. מה שכן הושג היה בזכות אומץ ליבם של הלוחמים על הקרקע שחיפו על שגיאות שלא היו צריכות להתרחש. לאלו לא היתה הצדקה רק משום שהאויב מקבל, כפי שנהוג לומר בצבא האמריקני, זכות בחירה ואינו פועל כפי שקיוו מתכנני המבצע.

המבצע כלל חדירה נסתרת של צוותי כוחות מיוחדים לנקודות שולטות בעמק, במטרה לספק מודיעין ולהכווין סיוע אש לעבר יעדים שיזהו בשטח. במקביל ינועו אל תוך העמק אנשי מיליציה אפגניים שהובלו ואומנו על ידי הכוחות המיוחדים. כוחות אלו יהוו את הפטיש ואילו את הסדן תהווה פריסה של כוחות חי"ר מונחתים ממסוקים שיחסמו את נתיבי הבריחה של פעילי אל־קאעדה מן העמק. שם המבצע נגזר מן הרעיון המבצעי שלו – כיתור העמק ויצירת לחץ על האויב שבתוכו עד להשמדתו, בדומה לאופן שבו צד נחש האנקונדה את טרפו. לכאורה זהו תמרון שהצבא האמריקני ביצע לא פעם במלחמת וייטנאם, אולם נראה כי מפקדיו התעקשו לבצע בדרך כמעט את כל הטעויות האפשריות.

הקומנדו הוא חזות הכל

למרות שארה"ב הטילה לאפגניסטן את מיטב יחידותיה הקרביות הרי שהפיקוד והשליטה, כמו גם היחידות שבחרו מפקדי הצבא להטיל למערכה, לקו בחסר. הטעות הראשונה היתה בבחירת הכוחות למבצע. למרות שרגימנט הריינג'רס ה־75, "כוח סער חי"ר מובחר, שחיבר בין החי"ר הקל למחויבות המבצעים המיוחדים" (עמוד 98), שהמשימה תפורה היטב למידותיו, הוצב באפגניסטן, אנשיו הוצבו במשימות אבטחה ולא הוקצו למבצע זה.

החלופה שנבחרה היתה איגוד כוחות שטרם פעלו יחדיו אשר כלל שני גדודים מרגימנט 'רקסאן' שבדיוויזיה המוטסת ה־101 (שזכתה לתהילה עוד במלחמת העולם השנייה) וגדוד מן הדיוויזיה ההררית ה־10, שמפקדה, הגנרל פרנקלין הגנבאק, פיקד על כלל כוחות החי"ר "רגילים" במבצע. מצב זה לא היה מיטבי, אולם היות ורבים "מהקצינים ומהמש"קים הוותיקים של 'רקסאן' וההררית 10, שירתו יחד בריינג'רס" (עמוד 98) נמצאה בין הכוחות שפה משותפת.

אולם זו לא כללה את אנשי יחידת הקומנדו הימי (ה־Navy SEALS), שהיוו חלק לא מבוטל מן הכוחות המיוחדים שפעלו במבצע. לצד אומץ הלב שהפגינו לוחמי היחידה היא מתגלה כיחידה אוטונומית, המנותקת מפעילות משותפת עם כוחות "רגילים" או מזרועות אחרות בכוחות המשולבים. אף שהיא מתמחה בפשיטות כירורגיות (ב־2011 זכו לוחמיה לפרסום בשל הריגת אוסאמה בן לאדן), נראה כי היא אינה מתאימה לקרב יבשתי משולב.

הבלגן חוגג

כל הכשלים שנמנו עד כה בהכנה לפעולה יצרו בשטח, במילים פשוטות, בלגן אחד גדול. בעוד שכוחות לא הגיעו בזמן ליעדם, או לחלופין נחתו בו משום שפקודת הביטול לא הגיעה בזמן, אנשי המיליציה האפגנית (לאחר שספגו ירי דו־צדדי ממטוסי חיל האוויר) סירבו לקחת חלק בלחימה. במקביל לתקלות אלו בולטת בספר דמותם של כמה ממפקדי השדה, רובם מצבא היבשה, אשר מצאו עצמם מנותקים בעומק השטח, תחת אש כבדה מצד כוחות גרילה מיומנים, וגילו מיומנות ויכולת מקצועית מרשימה.

לוטננט־קולונל (לימים גנרל) פול לקאמרה, "טיפוס חסון עם היסטוריה ארוכה כריינג'ר" (עמוד 226), אשר פיקד במבצע על גדוד חי"ר מהדיוויזיה ההררית ה־10, הוא מפקד שכזה. בטרם המבצע שם דגש בגדודו על ארבעה תחומים: כושר גופני, מתן עזרה ראשונה, תרגולות קרביות וקליעה למטרה, משום שלתפיסתו "בשדה הקרב יש רק שני סוגים של אנשים – קלעים ומטרות" (עמוד 227). הכנות אלו הוכיחו את עצמם כשכוחותיו נחתו הישר אל תוך מעוז ההתנגדות העיקש ביותר של אל־קאעדה בעמק. גדודו סיים את הלחימה למחרת ללא הרוגים הודות ליכולת הלחימה הגבוהה שהפגין.

עמק אחד יותר מדי

המחסור בכוחות חי"ר רגילים למשימות לא זוהרות אבל הכרחיות דוגמת חסימת ובידוד מרחב הלחימה, הישענות יתר על כוחות מיוחדים וטכנולוגיה והפעלת אגד כוחות רופף במקום כוחות "אורגניים", כפי שאלו מכונים בצה"ל, השייכים ליחידה אחת (אוגדה, חטיבה, גדוד), פגעו באפקטיביות המבצעית פגיעה אנושה. גם מוטת השליטה שהוגדרה למבצע לא היתה אחודה. גנרל אחד פיקד על הכוחות החי"ר המוטסים ואילו גנרל אחר, טייס תובלה לשעבר בחיל האוויר (ללא רקע בתחום) פיקד על הכוחות המיוחדים. פיצול זה הביא לנתק בתקשורת שבין הכוחות ולפערים בהבנת תמונת המצב בשטח.

צה"ל כמובן אינו חף מטעויות בהקשר זה. דוגמה בולטת לכך היא הקרב בסלוקי במלחמת לבנון השנייה, במהלכו שהו מפקדי שתי חטיבות (הנח"ל ו־401) באותו הבית ולא ידעו זאת. בהקדמה לספר כתב האלוף (לימים הרמטכ"ל) גדי איזנקוט, אודות "הקלות הבלתי נסבלת בה לעיתים אנו חוטאים ביצירת מבני פיקוד ושליטה מסובכים ובלתי ישימים. חובה עלינו המפקדים לחתור לקבוע מסגרת סמכות ברורה ופשוטה לקרב. זהו אחד היסודות החשובים ביותר בתורת הלחימה ובכל פעם בה אנו חוטאים לעקרון זה הקנס הוא מידי ועצום" (עמוד 8).

הקרב כאמור, לא השיג את מטרתו. הכוח האמריקני אמנם פגע והרג רבים מפעילי אל־קאעדה, אולם המטרה של המבצע לא הושגה והיריב התחמק בשנית מן הכיתור. בפרפרזה על מילותיו של הגנרל הבריטי בראונינג, בעקבות מבצע מארקט גארדן ("גן־שוק") במלחמת העולם השנייה, נראה שבמבצע  אנקונדה הלכו עמק אחד יותר מדי.

הכנסת אורחים איראנית\ מאת גל פרל פינקל

ספרו של מארק באודן אודות משבר בני הערובה באיראן ב-79' מציג תמונה קודרת לגבי יכולתה של ארצות הברית להתמודד עם איראן. שם פעלה יחידת העילית האמריקנית כתיאטרון חובבים שנדרש למשימה שהיתה גדולה עליו בכמה מספרים.

הוצאת מודן, מערכות ומשרד הביטחון, 2012.

הספר "אורחיו של האייתולה", (הוצאת מודן, 2012), מאת העיתונאי מארק באודן מתאר את משבר בני הערובה בטהראן (1979-1981). באודן הוא עיתונאי וסופר אמריקני ונחשב לאחד מבכירי הכותבים כיום אודות היחידות המיוחדות של ארצות הברית. מספריו תורגמו לעברית "התרסקות במוגדישו" (שעובד לסרט "בלאק-הוק דאון") ו"בן לאדן – החיסול". באודן יודע לספר סיפור מדויק, עשיר בפרטים, וזאת תוך שמירה על עניין גובר ומבלי להתיש את הקורא.

החוטפים עם אחד מבני ערובה בשגרירות. יתכן כי האדם מימין הינו אחמדינג'אד.

ב-4 בנובמבר 1979, כחלק מן המהפכה האסלאמית באיראן בהובלת האייתוללה ח'ומייני, השתלטו סטודנטים איראנים, ובהם ככל הנראה מחמוד אחמדינז'אד (לימים נשיא איראן), על השגרירות האמריקנית בטהראן ולקחו את אנשיה כבני ערובה. כאשר המו"מ על שחרור בני הערובה הגיע למבוי סתום הורה נשיא ארה"ב, ג'ימי קרטר, על הכנת פעולה צבאית לשחרור בני הערובה (שם קוד: מבצע "ציפורן הנשר"). המשימה הוטלה על היחידה החדשה של הצבא ללוחמה בטרור – כוח דלתא ועל מפקדה הקולונל צ'רלס בקווית'.

מחץ הדלתא 1

קולונל צ'ארלי "המחויב"בקווית', אשר הקים את כוח דלתא‏.

בקווית', יליד טקסס, היה יהיר ובטוח בעצמו כפי שרק ג'ון ויין של החיים האמיתיים יכול להיות. הוא החל את שירותו בצבא ארצות הברית בשנת 1952 כקצין בחיל הרגלים, וב-55' התנדב לכוחות המוטסים ושימש כמפקד פלוגה מסייעת בדיוויזיה המוטסת ה-82. בהמשך עבר לכוחות המיוחדים ("הכומתות הירוקות"). במלחמת וייטנאם פיקד בקווית' על "פרויקט דלתא", יחידת מיוחדת שביצעה משימות סיור ומודיעין‏. האופן שבו פעל במבצעי "סרוק והשמד" בשנת 66' בעמק אן-לאו הקנה לו את כינויו 'צ'רלי המחויב'.

"המודיעין דיווח כי בעמק פרוסים שני גדודים צפון-וייטנאמים ולוחמי וייטקונג. עוד ביולי 1965 הזהיר המפקד הקודם של פרויקט דלתא, מייג'ור ארט סטרנג', את המפקד החדש, צ'רלס בקווית', המכונה 'צ'רלי המחויב', "להישאר מחוץ לעמק, מאחר שיש שם מלכודות לציד אדם." זה לא הרתיע את בקווית' מלהחדיר לעמק שלושה צוותים של כוחות מיוחדים. המשימה נכשלה ובקווית' עצמו נפצע במהלך הקרב (הפציעה מתוארת בספר). מתוך 17 הלוחמים שחדרו לעמק שבעה נהרגו ושלושה נפצעו." (עמוד 218)

אחד הלוחמים הראשונים בכוח דלתא באימון "קופי טרור".

הצבא האמריקני באותם ימים לא הפנים די הצורך את איום הטרור הגובר ולא נערך להתמודד מולו. בקווית' ששב מווייטנאם זיהה את הפער. שנים נאבק במטרה להקים את היחידה ונענה בשלילה. במקום זאת נשלח לפורט בראג לשמש כקצין מבצעים. למזלו מספר רב של פיגוע מיקוח שהתרחשו ברחבי העולם כמו גם שורת הצלחות של יחידות שונות ובהן "ההצלחה הישראלית בשחרור בני הערובה באנטבה" (עמוד 113) שינו זאת. לאור הניסיון שצבר שנים קודם לכן כנספח ברגימנט ה-S.A.S הבריטי, מונה בקווית' בשנת 77' למקים היחידה ללוחמה בטרור של צבא ארצות הברית – כוח דלתא.

בקווית' דחף את יחידתו אל המקסימום באמצעות אימונים מפרכים ומורכבים. "דלתא שאבה לתוכה סוג של לוחמים בוגרים, עצמאיים שנבחרו מבין רבים, בשל יכולתם לפעול מחוץ לשרשרת הפיקוד הרגילה. 'המפעילים' כפי שהם כונו, או "שוטרס" [הם לא אהבו את המונח 'קומנדו'], לבשו בגדים אזרחיים, תספורתם גם היא אזרחית, וכאשר לא היו עסוקים במשימה או בתרגיל, היו אחראיים בעצמם על סדר יומם." (עמוד 115) היחידה השיגה מוכנות מבצעית באותו היום ממש בו נלקחו בני הערובה בשגרירות.

מחץ הדלתא 2

מפת הפעולה.

התוכנית המבצעית שגיבשו כללה הקמת בסיס פעולה בתוך איראן אשר כונה "מדבר 1" ונועד לשמש מנחת ארעי למטוסי התובלה מסוג הרקולס ולמסוקים בהם יגיעו הלוחמים. לאחר שהמסוקים יתודלקו כוח ההשתלטות ינוע באמצעותם לאתר "מדבר 2", בסמוך לטהראן. משם יפשוט הכוח על המתחם ויחלץ את בני הערובה. הכוח יתפנה במסוקים תחת חיפוי מטוסי קרב. הכוח, עד כמה שזה יוצא דופן במקרים אלו, התאמן למשימה במשך כמעט 5 חודשים.

מפקד חיל הנחתים רוברט בארו, הסתייג מן התוכנית לחילוץ בני הערובה.

כבר בדיונים המקדימים הטיל מפקד חיל הנחתים, הגנרל רוברט בארו, "ספק בהיתכנותה של התוכנית" (עמוד 138). בארו, שפיקד על פלוגת נחתים בקוריאה למן הנחיתה באינצ'ון ועד לקרב במאגר צ'ואסין, הבין כי התנאים המקדימים שעל בסיסם ניתן לפעול לא מתקיימים, אולם ראש מטה הצבא ביטל את הסתייגותו. ואכן, המבצע היה מורכב מדי, מותנה במשתנים רבים מדי ובעיקר לא אפוי די צורכו.

ניכר כי מתכנני הפעולה לא הטמיעו את לקחי פשיטת הנפל על מחנה השבויים סון טאי שבקרבת האנוי, לשחרור שבויי מלחמת וייטנאם. אז התכוננו אנשי הכוח הפושט, "הכומתות הירוקות" בפיקוד קולונל ארתור סיימונס, למשימתם במשך כחצי שנה. בנובמבר 1970 הוסקו הפושטים לקרבת המחנה, הרגו כ-200 חיילים מצבא צפון וייטנאם ונסוגו ללא נפגעים. ההישג לא היה שווה הרבה משום שההכנות לפשיטה נחשפו והשבויים הועברו מן המתחם בטרם הפשיטה. מוטב היה לו מתכנני הפעולה היו דבקים דווקא במאפייני הפשיטה על מחנה השבויים בקאבאנטואן במלחמת העולם השנייה. זו כללה נוהל קרב זריז, הישענות על חיילות גבוהה, פשטות ואלמנט ההפתעה.

לא צ'אק ולא נוריס

הריסות המסוק במנחת "מדבר 1".

בעוד הכוחות נוחתים במנחת "מדבר 1" סופת חול נמוכה ובלתי צפויה (ככה עושים סיור מקדים?) הביאה להסטת שני מסוקים מן המנחת ולהתרסקות מסוק נוסף היישר על מטוס התובלה מדגם C-130 התאונה גבתה את חיי 8 לוחמים ויצרה בשטח בלגן לא נורמלי. בתנאים שנוצרו הורה בקווית' על פינוי מהיר מהשטח, במהלכו הותירו הכוחות 6 מסוקים, המשמשים עד ימינו אלה את חיל האוויר האיראני, ציוד לחימה ומסמכים סודיים אודות הפשיטה. בני הערובה שוחררו רק לאחר מו"מ ארוך בינואר 81'.

כרזת הסרט "מחץ הדלתא" משנת 1985, שבוסס בחלקו על אירועי מפשיטה הכושלת.

אף שבאודן מיטיב לתאר היטב את רצף האירועים ואת עולמם של לוחמי היחידות המיוחדות, הרי שממרחק הזמן מצטיירת היחידה כחבורת חובבים בוסרית שטרם הגיעה לבשלות מבצעית. לא בכדי השווה פיטר סקומייקר, מפקד פלגה ביחידה (ולימים מפקד כוח דלתא וראש מטה הצבא), "את הפשיטה לבלט" (עמוד 215). למצער, הפעולה נראתה בעיקר כמו קדימון לסרט "מחץ הדלתא" עם צ'אק נוריס, שסצינת הפתיחה שלו מתארת את שהתרחש במנחת "מדבר 1".

בכל זאת למדו משהו

צוות 6 של הקומנדו הימי בתרגיל השתלטות בקמפ סלבי, מיסיסיפי.

אף שבאודן לא עוסק בהשלכות כישלון הפעולה על הכוחות המיוחדים האמריקניים בספר זה, הרי שבספרו "בן לאדן – החיסול" הוא עוסק בכך לא מעט. האמריקנים, כמו האמריקנים, קיימו לאחר הכישלון תחקיר עומק יסודי. לאחריו נערכו שינויים מבניים באופן הפעלת היחידות המיוחדות האמריקניות. בהמלצת צ'רלי בקווית' הוקמו פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים (JSOC), הטייסת ה-160 למבצעים מיוחדים וצוות 6 ללוחמה בטרור של הקומנדו הימי (Seal Team 6), עליו פיקד ריצ'רד מרסינקו.

כוח דלתא הפכה במקביל לאחת מיחידות המבצעים המיוחדים הטובות בעולם ואנשיה בלטו לחיוב בקרב מוגדישו ב-93' כמו גם באחרונה בפשיטה בה הרגו בכיר במדינה האיסלמית. לאחר פיגועי 11 בספטמבר עבר פיקוד המבצעים המיוחדים המשולבים שינוי מבני משמעותי‏ ועסק בעיקר בזיהוי וסיכול תאי טרור ברחבי העולם. בשנת 2011, במה שניתן לראות כיישום כלל לקחי מבצע "ציפורן הנשר", ביצע צוות 6 של הקומנדו הימי את מבצע "חנית נפטון" – הפשיטה לחיסול אוסאמה בן לאדן.