זה לא פשע. זה פוליטיקה\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

השבוע זכו כמה משחקני המיני-סדרה "מנהל לילה", בפרס גלובוס הזהב. הסדרה, המבוססת על ספר מאת ג'ון לה קארה, מעלה שאלות על הבריתות של מדינות מערביות עם גורמים מפוקפקים, ועל הצורך להגן ערכיהן, בלי לזנוח אותם בדרך.

בהקדמה שכתב ג'ון לה קארה במלאות 50 שנה לספרו המופתי "המרגל שחזר מן הכפור" (הוצאת זמורה ביתן, מהדורת 2013), אולי הספר החשוב ביותר שנכתב בספרות הריגול, הוא תהה "עד כמה אנחנו יכולים להרחיק בהגנה הצודקת על הערכים המערביים שלנו, בלי לזנוח אותם תוך כדי כך?" (עמוד 6). השאלה הדהדה במוחי כאשר צפיתי במיני-סדרת הדרמה והמתח המשובחת של ה-BBC, "מנהל לילה", שהופקה על בסיס ספר פרי עטו, ושבה ועלתה כשפורסם שכמה משחקניה זכו בפרס גלובוס הזהב. בספר, ניסה המחבר (ששמו האמיתי הוא דייוויד קורנוול) לעסוק במציאות הגיאופולטית שלאחר נפילת חומת ברלין, כאשר הרעים (הסובייטים) שוב אינם רעים וכלל לא ברור נגד מי, אם בכלל, נלחמים.

john-le-carré

דייוויד קורנוול, שתחת שם העט "ג'ון לה-קארה" היה לבכיר הסופרים בז'אנר.

בטרם נעשה סופר היה קורנוול איש השירות החשאי הבריטי (SIS), ופעל בגרמניה בראשית שנות השישים. באותה הקדמה כתב כי, "כקצין מודיעין במסווה של דיפלומט זוטר בשגרירות הבריטית בבּוֹן, הייתי סוד לגבי עמיתי לעבודה, וחלק ניכר המזמן גם לגבי עצמי" (עמוד 1). לאחר שקים פילבי מסר את שמו לצד שכנגד נאלץ לשוב לבריטניה. בשנת 1964, פרש מן השירות, והפך לסופר במשרה מלאה תחת שם העת ג'ון לה קארה. בספריו תיאר נאמנה, אולי יותר מכל אחד אחר, את עולם הביון בעת המלחמה הקרה. בספרו "המרגל שחזר מן הכפור", שם בפי גיבורו, אלק לימאס, את הקביעה כי המלחמה הקרה היא מלחמה מלוכלכת, "לא-נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצוצמם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני-אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (עמוד 185). לה קארה מבטיח בכך לקוראיו כי הרע ההכרחי שמבצעים גיבוריו, מוצדק בשם "הטוב הכללי".

נשק זה סם

646684

בספר תוהה המחבר האם תוך הגנה על ערכיו, המערב לא זונח אותם,(מקור: סימניה).

עלילת הספר "מנהל לילה" (הוצאת כנרת, 1993), נפתחת כאשר גיבור הספר ג'ונתן פיין (אותו מגלם בסדרה טום הידלסטון), חייל משוחרר ומנהל לילה במלון פאר בקהיר, נתקל בסופי, חברתו של איש עסקים מצרי, ומתאהב בה. לאחר שפיין מעביר לרשויות מידע מפליל שנתנה לו סופי, אודות איש העסקים המצרי וקשריו למסחר בנשק, היא נרצחת. פיין, כועס ותאב נקם מסכים להתגייס לשירותו של ליאונרד בר, "לשעבר קצין מודיעין" (עמוד 49), בשירות החשאי הבריטי וכעת איש סוכנות אכיפה כזו או אחרת, "לא מתוקצבת מספיק ולא רצויה" (עמוד 52). בר זומם להפעילו בכדי ללכוד את ריצרד רופר. בצעד מוצלח מצד מפיקי הסדרה שונתה דמותו של בר לכדי דמותה של אנג'לה בר (בגילומה המופתי של אוליביה קולמן, שאף זכתה על הופעתה, כמו גם לורי והידלסטון, בפרס גלובוס הזהב), קצינת משטרה בהריון, שגם לה עבר בשירות החשאי, הנחושה להשלים את לכידתו של רופר בטרם תלד.

אף שפיין מעולם לא פעל קודם לכן כסוכן חשאי, הרי שהוא אינו זר לפעילות מבצעית. בימיו בצבא הבריטי שירת בחיל הרגלים וקח חלק בלחימה כנגד המחתרת האירית (IRA) בדרום ארמה. פיין עבר הכשרה מיוחדת והוצב במחלקת הסיור הגדודית. לדבריו, "היית מאומן. למדת למה לצפות, להכיר את השחקנים. לבנות מארבים, להתחפר בהם וצאת מתוכם בחושך. לשכב במשך כמה לילות. בעליות. בשיחים, בתעלות" (עמוד 77). באחד מאותם מארבים נתקלו פיין ואחד מחייליו בשלושה פעילי מחתרת שהבריחו אמצעי לחימה. בצורה יבשושית, כאילו אין מה בכך, מעיד פיין כי "היינו חייבים לנקוט יוזמה. כל אחד מאתנו טיפל באחד, ואחר-כך טיפלנו שנינו בשלישי. כל העסק לקח שניות" (עמוד 79). לטובת העיבודד הטלוויזיוני, שונה הסיפור כך שפיין לחם בעיראק.

הידלסטון, כג'ונתן פיין, משוחח עם ג'ון לה קארה שקפץ להופעת אורח במיני-סדרה על-פי ספרו.

הידלסטון, כג'ונתן פיין, משוחח עם ג'ון לה קארה שקפץ להופעת אורח במיני-סדרה.

רופר (אותו מגלם יו לורי) הוא איש עסקים, עתיר נכסים ודמות מוכרת בחוג הסילון הבינלאומי. אולם לדברי בר, הוא למעשה אחד מסוחרי הנשק הגדולים בעולם. בר מספר לפיין כי תחת מסווה של עסקים לגיטימיים מבצע רופר את "עסקאות הגועל-נפש הקטנות שלו. יש לו שם חמש הקלאסיקות הקאריביות, הלבנת כסף, זהב, אבני ברקת עצים מיערות הגשם נשק ועוד נשק. יש גם מוצרים פארמקולוגיים מזויפים, חבילות סיוע מזויפות לשרי בריאות מושחתים, ודשנים מזויפים לשרי חקלאות מושחתים." הכעס שבקולו של בר היה כמו סערה שקרבה לאטה, ומבהיל עוד יותר כי הוא לא נשבר. "אבל נשק הוא האהבה הראשונה שלו. צעצועים, הוא קורא לזה. אם יש לך עניין בכוח, אין כמו צעצועים לפרנס את ההרגל. לעולם אל תאמין למי שיברבר לך שזה פשוט עוד סחורה, תעשיית שירות, נשק זה סם, ורופר מכור" (עמוד 82). בר, כמה צפוי, שונא את מה שרופר מייצג.

זה לא פשע. זה פוליטיקה

MV5BZGMzYWE2NTQtY2RiMy00NTQ1LWJkZmEtMjViNjRhMWE3MmY4XkEyXkFqcGdeQXVyMzQ5Njc3OTg@._V1_

לורי, המגלם את רופר, והידלסטון, כג'ונתן פיין, בכרזת המיני-סדרה "מנהל לילה".

הדמויות שטווה לה קארה מורכבות יותר. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים ובספריו ניכר כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים למעשה בשיטות דומות מאוד. למול בר ופיין, ניצבים רופר ועוזרו הנאמן, רב-סרן קורקרן, איש מסוכן החושד בסיפורו של פיין למן ההתחלה. ביד-אומן מתאר לה קארה את העולם שלאחר נפילת הגוש הסובייטי. עולם שבו הטובים והרעים הם לא מוחלטים, בו קידום והגנה על אינטרסים חיוניים למדינה עשויים להביא לברית לא קדושה בין הממסד הביטחוני הבריטי, עבריינים ופעילי טרור. "זה לא פשע. זה פוליטיקה. אין טעם להיות נפוח כזה. זאת דרכו של העולם" (עמוד 442), מסביר רופר.

כשחושבים על מה שמתרחש במוקדי עימות ברחבי העולם כיום, דוגמת מלחמת האזרחים בסוריה, כדאי לדעת שמישהו גוזר על זה קופון. הנשק והציוד של כל הצדדים מגיע ממקום כלשהו ומישהו, אפשר להניח בביטחון, גוזר על זה קופון. יתכן וזה נובע גם מהגנה על אינטרסים מדינתיים, אבל זו תהיה תמימות להאמין שסדר הדברים מתחיל תמיד בטובת המדינה. הסדרה "מנהל לילה" (וגם הספר) מזכירה לנו שלעיתים, הרבה פחות נדירות משהיינו רוצים שיהיו, סדר הדברים משתנה וטובתם של פרטים, אנשי עסקים וחברות, קודמות לזו של הכלל ואף באות על חשבונו.

מלחמה לא־נעימה | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בהפוגה קלה, סקירה ספרותית על ספר מתח חדש ובדיוני, אבל מוצלח וריאליסטי עד מאוד. חגי טיומקין ואלדר גלאור הוציאו תחת ידם ספר ביון מדויק, וחד. יתכן שסוף כל סוף נמצאה הגרסה העברית לג'ון לה־קארה (לצד מישקה בן דוד כמובן).

"זאת מלחמה," השיב לימאס, "מלחמה לא־נעימה, כיוון שלוחמים אותה בקנה מידה מצומצם, מטווח קצר, וכיוון שלפעמים נופלים בה בני־אדם חפים מפשע, אני מסכים. אבל זה לא כלום, לא כלום לעומת מלחמות אחרות – המלחמה האחרונה או המלחמה הבאה" (מתוך הספר "המרגל שחזר מן הכפור" מאת ג'ון לה־קארה, הוצאת זמורה ביתן, 1983, עמוד 185).

כריכת הספר, (מקור: אתר סימניה).

כריכת הספר, (מקור: אתר סימניה).

הספר "תיק IVF" מאת חגי טיומקין ואלדר גלאור (הוצאת ידיעות ספרים, 2014), מפגיש את הקוראים עם גיבוריו הוותיקים של טיומקין מספריו הקודמים ("תיק כחול־לבן"ו־"תיק ספקולטיבי") בפרשיית ריגול מותחת המתרחשת בשנת 1999. גיבור הספר הוא רוני לרנר, העוזר מיוחד לראש השב"כ אורי קרמר שביקום המקביל שבראו המחברים נקרא לשוב ולפקד על השב"כ לאחר רצח רבין. לרנר "שהיה בצעירותו בסיירת צנחנים וסיים את שירותו כמפקד צוות, בטרם הצטרף לשירות הביטחון הכללי" (עמוד 493), שירת עד לאחרונה כראש אגף המבצעים של הארגון ושואף להתמנות למחליפו של קרמר כשהנ"ל יפרוש מתפקיד ראש השב"כ. קרמר, שהיה "חמש שנים לוחם של המוסד ברומניה, בימים של המשטר הקומוניסטי" (עמוד 459), וכמתואר בספרים הקודמים עבר לשירות והיה לאשף בתחום הריגול הנגדי, כבר בן שבעים, אבל עדיין חד ושקול כבעבר.

מפגע של החיזבאללה נפצע קשה ב"תאונת עבודה" במלון בירושלים. המודיעין שמפיק לרנר מחקירתו מצטלב עם הדיווח שמתקבל מלונדון אודות מייקל (מיכאל) מרציאנו המגלה במפתיע כי גויס לחיזבאללה בידי מפעיל סוכנים כריזמטי בשם ג'ורג'. מרציאנו, לוחם לשעבר בסיירת מטכ"ל שברח ללונדון מזיכרונות השירות הקשה בשטחים על־מנת לנשום אווירה אחרת, משוחררת יותר. אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד.

לרנר מחליט לגייס את מרציאנו לשב"כ ו"להכפילו" וטס ללונדון. לשם כך הוא נעזר בקצין הביטחון של שגרירות ישראל שם, יהושע בן אודיס הבלתי נשכח. בן אודיס, יליד מרוקו, "בילה את רוב שנותיו המקצועיות במוסד דווקא, כמפעיל סוכנים בשטח ואחר כך במחלקת הביטחון של המוסד, עד שלפני כעשר שנים עבר לשב"כ. לקראת פרישתו קיבל סוכרייה בצורת שירות באנגליה" (עמוד 92). דמותו של בן אודיס החם, הסבלן והחכם היא אחת הפנינים של הספר.

מערכת היחסים שנוצרת בין לרנר לבין מרציאנו הינה לב הספר ומביאה לידי ביטוי את הדינאמיקה שבין מפעיל לסוכן שלו בשטח. לאורך הספר מתנגש לרנר (המזדהה בפני מייקל רק בשם־הקוד־יוסי) עם מרציאנו בשורת שאלות לא פשוטות נוכח המציאות הבעייתית שבה נתון האחרון כנכס "מוכפל" וכלוחם שב"כ. "התפקיד שלי הוא לא לשרת את האמת ואת הצדק, אלא את הביטחון של קבוצה אחת מסוימת בעולם, שהרבה אנשים רוצים לפגוע בה ואין אף אחד אחר שישמור עליה" (עמוד 298). מסביר לרנר למרציאנו בנקודה מסוימת בספר, "שותק לרגע ואז ממשיך ואומר שאפשר להיות מוטרד מזכויות אדם ומזכויות של ערבים ומזכויות של חתולים, כל עוד אתה יודע שמישהו אחר מסכן את החיים שלו ועושה את הדברים המלוכלכים בשבילך" (עמוד 298). אולם ברור כי למעשה הוא מבקש דווקא ממרציאנו אישור לכך שהרע ההכרחי שהם מבצעים מוצדק בשם "הטוב הכללי".

בעוד מרציאנו הופך לאיש המפתח בפרשיית ריגול בינלאומית שמדלגת בין לונדון, פריז, ביירות ותל אביב, המיטלטל בין גופי הביון השונים, כמו גם בין תפיסת עולמו האישית לבין נאמנותו לישראל, נפגע תפקודו המקצועי של לרנר. אשתו, ורד, מאיימת בגירושים אם לא יתפנה לטובת טיפולי ההפריה החוץ־גופית (IVF, ומכאן שם הספר) שהם עוברים. בנוסף מכבידה על לרנר האחריות לשלום מרציאנו, אותו הוא מכנה ה"ילד". בשיאו של הספר נאלץ לרנר לשלחו בפעם האחרונה אל גוב האריות בניסיון להשיג את המידע המכריע אודות הקשר שבין החיזבאללה לארגוני הטרור הפלסטינים. מרציאנו עושה כן כשהוא מצויד בהבטחה כי "שם־קוד־יוסי לעולם לא יפקיר לוחם בשטח" (עמוד 383). הבטחה שכלל לא בטוח שלרנר יצליח לקיים.

חגי טיומקין, איש מודיעין לשעבר, עורך דין ואיש שוק ההון, וחברו לספסל הלימודים באוניברסיטה אלדר גלאור, בוגר יחידה מובחרת בעברו ובעל תארים במשפטים, בפילוסופיה ובספרות אנגלית הצליחו ליצור ספר מותח, כתוב היטב שאינו ניתן להנחה מן היד. בעוד שטיומקין היה אמון על סיפור החקירה שמנהל צוות השב"כ בראשות לרנר, גולל גלאור את הסיפור מנקודת מבטו של מרציאנו. ספרם עומד בניגוד לספרים אחרים בז'אנר (בהם ספריו של רוני דונביץ') ומזכירים (גם באיכות הכתיבה וגם במתח) את אלו שכתב מישקה בן דוד, איש המוסד בעברו (במיוחד את "דואט בביירות" המצוין), ובמידת מה גם את ספריו של ג'ון לה-קארה.

הדמויות בספר מורכבות יותר, אפלות ולעתים גם שפלות יותר מאלו שבספרים נוסח ג'יימס בונד. עולמם לא חולק לשחור ולבן, טובים ורעים (לאורכו של הספר מבחין הקורא כי ה"טובים" וה"רעים" פועלים בשיטות דומות מאוד). הספר מעביר היטב לקורא את תחושות גיבוריו החיים בעולם קר מנוכר, הנדרשים לקבל החלטות קשות בשם "הטוב הכללי" וערכי מוסר נעלים (בדומה למתרחש בספרים "המרגל שחזר מן הכפור" ו־"כל אנשי סמיילי"). החלטות, אשר מנוגדות לערכים אלו כלל ועיקר. הספר גם עוסק בסוגיות של מוסר בעת לחימה חשאית, כמו גם ממחיש את המחיר האישי והמשפחתי שמשלמים העוסקים בפעילות מבצעית עלומה.

כקורא נהניתי מאוד מהאזכורים והמחוות לסופרים של הז'אנר שקוראיו המסורים של הז'אנר יזהו אותם על נקלה (כך למשל שמה של סגנית ראש ה־5-MI הבריטי בספר הוא סטלה, כאזכור לסופרת סטלה רמינגטון, בעברה ראש ה־5־MI) ומאנקדוטות מעולם הביון הישראלי המופיעות בספר כבדרך אגב. דוגמה לאחת מהן ניתן למצוא בפסקה הנ"ל: "לרנר דרך את האקדח במהירות, תוצאה של מאות שעות אימונים במטווחים של השב"כ. הם נעצרו כאילו קיר זכוכית בלתי־נראה בלם אותם; הוא יכול היה לראות על פניהם את הרושם שהותירו עליהם המהירות והמיומנות שבהן דרך את הנשק. דייב עליו השלום, מדריך הירי של השב"כ, היה ודאי מרוצה מהביצוע, חלפה מחשבה בראשו" (עמוד 171).

קשה שלא לאהוד את לרנר כבר למן העמוד הראשון (לי באופן אישי היה קל להתחבר לדמותו, בין היתר בגלל השירות בצנחנים וגם בגלל חוויות ממקומות אחרים). הספר מותח ומרתק את הקורא תוך שמירה על אמינות גבוה של הדמויות וריאליזם גבוה של האירועים. אחד מספרי המתח הטובים ביותר שקראתי בעברית ובכלל. מומלץ בחום רב!!!