איזהו גיבור?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק מציג לקורא את מדינת ישראל בליבה של סערה גיאופוליטית קיצונית, ממש על קצה התהום. החלק המטריד באמת במלחמת יום הכיפורים, מודל שנות האלפיים, הוא שזה יכול לקרות.

"כדי לקפוץ על הרימון אתה צריך להיות גיבור, אבל כדי לזרוק מישהו אחר על הרימון אתה צריך להיות גיבור מסוג אחר. ויש משימות שרק גיבורים כאלה יכולים להשלים" (עמוד 324). כך, במשפט וחצי ניתן לתמצת את הדילמה שבלב הספר "גיבור" מאת אריק צ'רניאק (הוצאת ידיעות ספרים ולוקוס, 2017), בוגר פרויקט תלפיות, טייס קרב בחיל האוויר ויזם היי-טק. בספר מציב המחבר את מדינת ישראל בלב סערה גיאופוליטית קיצונית שמורכבת משורה ארוכה של אירועים שהתרחשו (ברמת עצימות שונה אמנם), רובם ככולם בעבר, רק לא במקביל. בסערה הזו, יידרשו לישראל גיבורים משני הסוגים.

הספר מתאר מציאות גיאופוליטית שמציבה את ישראל על סף "חורבן הבית השלישי", (מקור: סימניה).

הספר נפתח כאשר מדינת ישראל מתמודדת עם מתיחות ביטחונית בגבולות סוריה וברצועת עזה. נועם גיבור הוא טייס אף-16 צעיר. "בקושי חודשיים טייס מבצעי. פצצות אמיתיות זרק בינתיים רק במטווח" (עמוד 11). לגיחה המבצעית הראשונה שלו, תקיפה בעזה במטרה לפגוע בבכיר בחמאס, הוא יוצא ברגשות מעורבים. בתקיפה נפגעים בעיקר אזרחים בלתי מעורבים וישראל נגררת להסלמה ביטחונית רחבת היקף בכל החזיתות. בתגובה מגיב החמאס בירי מסיבי של רקטות ובפיגוע קשה בבית ספר. פעילי מחתרת יהודית מנסים לפוצץ את הר הבית, ובגבול בצפון מוּצאים להורג טייסים ישראליים בידי דאע"ש לעיני המצלמות. אינתיפאדה נוספת נפתחת, חיזבאללה מגיב גם הוא במתקפת רקטות מסיבית וסופת חול, מהעזות שידע המזרח התיכון, מונעת מחיל האוויר לפעול. ארצות הברית מנצלת את מצבה הקשה של ישראל ואת הצורך שלה בסיוע ותחמושת כמנוף לחץ בכדי לכפות הסכם אזורי.

"הסורים על הגדרות"

כדי לתת נופך מציאותי לעלילה, יצר צ'רניאק חלק מגיבוריו בהשראת אנשים אמיתיים. כך למשל בתארו את שר הביטחון לשעבר (שהוא גם ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר). אדם שאינו מוזכר בשמו, המתגורר במגדל פאר בלב תל-אביב ושימש כמפקד סיירת מובחרת בשעתו בפשיטה בביירות, במהלכה "הוא ניצב מחופש לאישה בפינת רחוב אפלה, מאבטח כוח של הסיירת שנכנס לחסל מישהו באחת הדירות בשכונה" (עמוד 188). נשמע מוכר? השר לשעבר שב למשרתו הישנה לבקשת ראש הממשלה, שהוא "היחיד שעוד השתמש בכינוי שלו מימי הסיירת. לפעמים כשהיו יושבים יחד, אוכלים בורקס ליד שולחן הממשלה, היה מדמיין אותם. שני גברים מקריחים, מכריסים ורופסים – חוזרים להיות שוב שני צעירים – חדים, עזים, יפים. עוצרים לשיחה בעומק האויב בלילה חשוך, או על איזו כנף של מטוס" (עמוד 193). רק חסר שינגן בפסנתר ויפרק שעונים כדי שנדע בדיוק למי התכוון המחבר. גם תיאורו את שר החינוך, חובש הכיפה שעמדותיו נטועות עמוק בימין, חופף למציאות. חיזוק נוסף הוא השימוש שעושה צ'רניאק בשמותיהם של אנשי תקשורת אמיתיים (קושמרו, יונית לוי, ורזי ברקאי הם רק חלק מגלריית השמות) כשהוא מציג את האירועים בראי התקשורת הישראלית.

בדיוני הממשלה מבהיר שר הביטחון לשר החינוך כי המשך הריבונות הישראלית בהר הבית "זה לוקסוס. במקומך הייתי מוטרד מהכוח הסורי-רוסי-איראני-דאע"שי שיורד על טבריה מרמת הגולן. הם התחילו לרכז טורי שריון מאסיביים בגבול עיראק וליד דמשק. הכניסות הרגליות שלהם זה רק ההתחלה. אבל יותר מטריד מזה – הצבא המצרי עמוק בסיני. ארמיה 13 כבר בטאבה, וארמיות 24 ו-7 מתקרבות לרפיח. הם יכולים להיכנס תוך יממה, לנתק את אילת ולאיים על באר שבע, חצרים והכור בדימונה" (עמוד 202).

אריק צ'רניאק, מציב את מדינת ישראל על פי תהום, (מקור: פייסבוק).

כאמור, בשל אותה סופת חול קשה, חיל האוויר מקורקע ובשל הראות הנמוכה כך גם כוחות השריון. עשרות אלפי מחבלים חדרו לצפון המדינה ותקפו יישובים, צירי תנועה ומחנות צבא. הדבר יוצר כמובן עיכוב בהגעת כוחות המילואים, וכפי שמציין ביובש שר הביטחון, במקום "שייקח לנו שלושה ימים להוציא התקפת נגד, זה ייקח לנו במקרה הטוב שבועיים" (עמוד 203). היעדר הידע והבקיאות בחומר המודיעיני ובמאזן הכוחות האזורי שמפגינים שרי הממשלה בספר, מצטיירים כאמינים בעיקר משום שהם דומים מאוד למה שפורסם מדיוני הממשלות שניהלו את המערכה בלבנון ב-2006 ובעזה ב-2014. לא כל האירועים שמוצגים בספר סבירים. ברית בין רוסיה, דעא"ש, חמאס וחזבאללה, למשל, היא תרחיש בלתי סביר בעליל. אבל תרחישים חמורים לא פחות, דוגמת מערכה בשתי חזיתות כנגד חמאס וחזבאללה, אינם מופרכים.

"חורבן הבית השלישי"

נדבך נוסף בעלילה שהופך את תרחיש מלחמת יום הכיפורים מודל שנות ה-2000 של צ'רניאק לקשה במיוחד, הוא האופן שבו הוא מציג את החזית האזרחית במלחמה. העורף הישראלי, שמצוי תחת אש רקטות, מתמוטט פשוטו כמשמעו. הציבור בפאניקה, כאוס ואנרכיה הם תמונת המצב ברחובות ישראל. האזרחים פונים איש כנגד אחיו, מאשימים קבוצות שונות באוכלוסייה בבגידה ואף עושים דין לעצמם ומקיימים הוצאות להורג של "בוגדים". גם כאן התבסס המחבר, בהקצנה זהה לאירועים בשדה הקרב, על אירועים שהתרחשו ובהם טבח כפר קאסם, מעשי הרצח מוחמד אבו ח'דיר ואמיל גרינצוויג וגם התנגשויות אלימות בין ימין לשמאל, דוגמת זו שהתרחשה לאחרונה בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני.

יחידת העלית שלדג באימון, (צילום: דו"צ).

המלחמה היא בדיוק ההזדמנות לה חיכה הרס"ן (מיל') אלי עוזרד, קצין מילואים קשוח רדוף רגשות האשם, אולי הדמות המורכבת והמסקרנת בספר. שבע שנים קודם לכן היה עוזרד, לדברי שר הביטחון לשעבר, "קצין ביחידה קטנה שהקמתי פעם, בת דודה של סיירת מטכ"ל. הוא הוביל צוות במבצע במבצע שנקרא ׳שקול וחד׳. המטרה היתה ללכוד בכיר בחיזבאללה. המבצע השתבש" (עמוד 314). גיוס המילואים וההתחממות בגזרת הצפון הן הסיכוי שלו לסגור את החשבון הפתוח שהשאיר אחריו בלבנון. כשמעיר לו חבר על כך שהשמין בשנותיו באזרחות ושהוא כבר זקן מדי למבצעים מהסוג הזה, משיב עוזרד ש"צנחנים עם כרס כבשו את הכותל" (עמוד 87). הוא מתעקש להצטרף ללא אישור לכוח סיירת מובחרת בפשיטה מוסקת בלבנון ומוצא עצמו מפקד על כוח מאולתר בעומק השטח.

בראשית הקרבות מוכיח עוזרד שהוא הגרסה הישראלית ל"רמבו". הוא מציל את חייליו של מפקד הסיירת שאיבד שליטה, ולדברי מפקד האוגדה שלו, אבנר עמרני, יש לו על מה להיות גאה. "הצלת את החיילים של שלומי. דפקת לבד מפקדה של דאע"ש. חילצת טייס" (עמוד 250). מצד שני, המצב חמור. רגע אחרי שהוא ממנה אותו למח"ט בשדה הקרב, מספר לו האוגדונר שגולני ברפיח נלחמים בשריון המצרי.

ספר מטלטל

בן גוריון, קבע כי הכוח הצבאי לבדו לא יוכל לפתור מחלוקות היסטוריות בין עמים, (מקור: ויקיפדיה).

הספר של צ'רניאק אינו קל לקריאה, אך המתח שהוא יוצר באמצעות המציאות, האפוקליפטית כמעט, שאת ההשראה לה שאב ככל הנראה ממלחמת יום הכיפורים, הופכים אותו לכזה שקשה להניח מן היד. כשקוראים את הדיווחים שהוא מביא מרשתות הקשר של כוחות צה"ל ברמת הגולן ("חיזיון, כאן 24,"), צפים ועולים דיווחי החיילים מעוזי התעלה שניצבו חסרי אונים מול המוני החיילים המצריים שצלחו את התעלה ב-1973. מה שמטריד לא פחות, הוא העובדה שבניגוד למלחמת יום הכיפורים, הפעם החברה אינה מפגינה את אותה סולידאריות ונכונות להתמודד עם המצב הקשה. "העם הזה המפולג כל השנה כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה", כתב בשעתו חיים חפר, אך נראה שכלל זה לא תקף במערכה שמתוארת ב"גיבור".

לקח נוסף שמבקש המחבר להעביר לקוראיו הוא שם בפיו של שגריר ארצות הברית בישראל, שמצטט לראש הממשלה הישראלי את דבריו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, כי "מי שסבור שכיום אפשר לפתור שאלות היסטוריות בין עמים בכוח צבאי בלבד אינו יודע באיזה עולם אנחנו חיים" (עמוד 263). זהו לקח שכוחו יפה גם כיום, ואולי רק בשבילו כדאי שלא רק הציבור, אלא גם שרי הממשלה הנוכחית יקראו את הספר.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 04.05.2017)

Win the close fight/ By Gal Perl Finkel

רשומה רגילה

Like my peers, I argued to stay the course, to persist and persist, to ‘clear/hold/build’ even as the ‘hold’ stage stretched for months, and then years

Similar to the way Israel stands against Hamas and Hezbollah, hybrid organizations that combine terrorist, guerrilla and military elements into one entity, the United States is conducting a campaign against Islamic State (ISIS). Although the organization suffered a defeat in the battle for Mosul, it is far from disappearing from the stage.

In an article he wrote in 2014, retired US general Daniel Bolger, who rose through the ranks of the Army infantry units and served in Iraq and Afghanistan, admitted (with uncommon integrity) that the US, himself included, is losing in the war against terrorism. The US, he wrote, “did not understand the enemy, a guerrilla network embedded in a quarrelsome, suspicious civilian population. We didn’t understand our own forces, which are built for rapid, decisive conventional operations, not lingering, ill-defined counterinsurgencies. We’re made for Desert Storm, not Vietnam. As a general, I got it wrong. Like my peers, I argued to stay the course, to persist and persist, to ‘clear/hold/build’ even as the ‘hold’ stage stretched for months, and then years.”

That strategy was wrong and, as he points out, the American people had never signed up for this sort of war. According to Bolger the Surge strategy “in Iraq did not ‘win’ anything. It bought time. It allowed us to kill some more bad guys and feel better about ourselves.” In the meantime the enemy, terrorist organizations such as al-Qaida, just let the attrition war take its toll, knowing that in the end the price would be too high and the US would back away. It happened in Iraq and Afghanistan and one can assume that ISIS expects that the US will not commit its forces a third time.

Bolger is not the only critic of the way the US fights its wars. Retired colonel Douglas A. Macgregor, a decorated combat veteran who has spent most of his career in the US Army Armored Branch, and like his comrade in arms Lt.-Gen. “H. R.” McMaster (the new national security adviser) fought in the Battle of 73 Easting during the Gulf War. While he was in uniform, and even more so after his retirement, he published several books about the much needed reform in the US ground forces.

In his book Transformation under Fire (Praeger, 2003), he stated that the way the US military prepares for its present challenges reminds him of “the attitudes prevalent in the post-Civil War army. Instead of adapting tactics, equipment, and organization to cope with the Native American enemy, each Indian campaign was treated as though it were the last because the army wanted to refight the Civil War, not fight Native Americans on the western frontier. Ironically, when the Spanish-American war broke out, the US army was no more ready than it had been to fight the Confederate Army at Bull Run” (Page 14). Much the same thing can also be said about the IDF land forces’ readiness for the Second Lebanon War and operations in the Gaza Strip.

In a recent testimony he gave to the Air-Land Subcommittee of the Senate Armed Services Committee, Macgregor said that in order “to terminate future conflicts on terms that favor the United States and avoid long, destructive wars of attrition, the US armed forces must combine the concentration of massive firepower across service lines with the near-simultaneous attack of ground maneuver forces in time and space to achieve decisive effects against opposing forces.” That statement sounded like it was taken from the IDF strategy published by IDF Chief of General Staff Gadi Eizenkot in 2015.

In a war, Macgregor emphasized, one cannot conduct the fighting from afar, using only air power, artillery and precision-guided munitions. To achieve a decisive outcome, or at least a more clear and concrete achievement, one must maintain presence on the ground. In his book, Macgregor cites former IDF general Doron Almog, who said that if one loses “the close fight… the rest is irrelevant” (Page 227). Almog, who in 1982 led the 35th Paratroopers Brigade’s reconnaissance battalion through heavy fighting against PLO insurgents and the Syrian army in Lebanon, knew what he was talking about.

Macgregor wondered if the strategic impact would have been different if the US had chosen to deploy ground forces on several occasions.

“Would the introduction of a robust strike force of Army Rangers into the target area where [al-Qaida] forces were identified in 1998 have enticed [al-Qaida] into a fight with US forces that they could not have possibly won?” (Page 66). Such an attack was carried out on October 2001, when 200 Rangers of 3rd Battalion, 75th Ranger Regiment, the army’s elite light infantry, led by then-colonel Joseph Votel, parachuted toward an airfield south of Kandahar and attacked several Taliban targets. The purpose, according to Votel, was “to go in there and basically conduct an airfield assessment, to destroy the Taliban forces that were operating in that area and to gather information for intelligence use.” During the raid, as Macgregor predicted, the forces hardly encountered any resistance.

Votel is now commander of US Central Command. As such, he is the general who commands US troops in the war against ISIS, under which Ranger and Marine units were recently deployed to Syria to support preparations for the fight for Raqqa. Therefore he must, as Bolger warned, make sure that the enemy’s logic and formations are clear, and form a plan that includes boots on the ground. It should be very similar to what Macgregor suggested, and in accordance with IDF strategy, that states: “A combined, immediate and simultaneous strike, using two basic components: the first – immediate maneuver, to harm the enemy, conquer territory, reduce the use of fire from the conquered area, seize and destroy military infrastructure, and affect the enemy’s regime survivability. The second – extensive strategic-fire campaign, based on aerial freedom of action and high-quality intelligence.” US forces, along with the local Syrian forces, cannot afford to lose the close fight on the ground.

The author is the coordinator of the Military and Strategic Affairs program at the Institute for National Security Studies (INSS) and the founder and operator of the blog “In the Crosshairs” on military, security vision, strategy and practice.

(The article was published in "The Jerusalem Post", March 21, 2017)

A new strategy against ISIS/ By Gal Perl Finkel

רשומה רגילה

His special forces teams increased their operational tempo to such an extent that they carried out 300 raids per month, dismantling al-Qaida cells one after the other

In US President Donald Trump’s first address to Congress he described Islamic State (ISIS) as a “network of lawless savages that have slaughtered Muslims and Christians, and men, and women, and children of all beliefs. We will work with our allies, including our friends and allies in the Muslim world, to extinguish this vile enemy from this planet.”

Trump is not the first to view an organization of Islamic extremist, Salafist jihadists as a network. One of the first to do so was retired US Army general Stanley McChrystal. In his book The Insurgents (Simon and Schuster, 2013), Fred Kaplan describes McChrystal as a special operations expert. “He entered the force as a parachutist in the 82nd Airborne, then rose through the ranks in Ranger and special forces units, climaxing in the fall of 2003, when he took control of the Joint Special Operations Command.” According to Kaplan’s book, “McChrystal saw that al Qaeda was a network, each cell’s powers multiplied by its ties with other cells. It would take a network to fight a network, so McChrystal built one of his own.” Under his leadership JSOC’s network worked. His special forces teams increased their operational tempo to such an extent that they carried out 300 raids per month, dismantling al-Qaida cells one after the other.

On January 2017 President Trump ordered the new US defense secretary, USMC Gen. (ret.) James Mattis, to conduct a 30-day review of US strategy on ISIS. Mattis is supposed to get back to the president with a full range of options to fight that threat. The previous administration chose a counter-terrorism strategy that refrained from using “boots on the ground.” Instead president Barack Obama preferred surgical strikes using drones and special forces, while avoiding at all costs the use of ground forces on a large scale. That was the strategy that led to the killing of Anwar al-Awlaki in Yemen by a US drone strike and Operation Neptune Spear in Pakistan, during which SEAL Team Six killed Osama bin-Laden. The latter was led by McChrystal’s successor at JSOC, Adm. William McRaven, himself a former Navy SEAL.

In addition the US adopted a policy of “leading from behind” – providing support through intelligence, air power and special forces to the campaign waged by local ground forces. This was the case Libya and now in the war against ISIS. That’s understandable given the fact that in a war such as this there are no magic solutions. One knows where it starts but not how or when it ends. Usually it turns to a bloody and prolonged war. The ground maneuver, as shown during Operation Protective Edge, is only the beginning: the forces become vulnerable to IEDs, snipers, anti-tank missiles and mortars. Threats familiar to US troops from their wars in Afghanistan and Iraq.

Secretary Mattis is a combat veteran who knows the Middle East and Iraq in particular, having fought there more than once. He led the 1st Battalion, 7th Marines, in the Gulf War, commanded a Navy-Marine task force in Afghanistan, and the entire 1st Marine Division during the march on Baghdad and the battle for Falluja. He understands better than most the danger in sending troops into, as former secretary of state Gen. (ret.) Colin Powell described in an article, “a crisis with an unclear mission they cannot accomplish.” 

However that policy didn’t prove as useful in the fight against ISIS. Deploying ground forces is not without cost, but on the other hand is highly effective when it comes to hurting and defeating the enemy. That was, for example, the case in Operation Cast Lead, during which the IDF’s 35th Paratroopers Brigade, led by Col. Herzi Halevi, operated in the midst of the Gaza Strip, killed Hamas militants, destroyed the enemy’s arsenal and effectively prevented rockets from being launched at Israel’s cities.

“I’m in the business of providing the president with options,” said Chairman of the Joint Chiefs of Staff USMC Gen. Joseph Dunford recently, in regard to the forming of a new strategy against ISIS. Dunford, who served under Mattis in Iraq as the commander of the 5th Marine Regiment, revealed that there are currently around 500 US special forces soldiers in Syria, working with Syrian Kurdish and Arab forces in their efforts to strike the ISIS stronghold of Raqqa, in what he called “about as complex an environment as you can be [in].”

Though it’s not likely that the new strategy will include the use of large-scale ground forces, given the background of Secretary Mattis and CJCS Dunford, one can assume that they understand the need for a growing presence of US troops on the ground.

That presence will probably will be reflected in increased activity of special forces, mainly from JSOC. The current commander of JSOC is Gen. Austin Miller, who just like McChrystal began his career as a paratroopers officer (82nd Airborne Division), served in the Rangers and commanded a contingent of Delta Force operators in the Battle of Mogadishu (and was awarded the Bronze Star). The most significant operation so far carried out the during his term as commander of JSOC is the raid carried out by the Navy SEALs on an al-Qaida in the Arabian Peninsula (AQAP) headquarters in Yemen. The operation, the first commando raid authorized by Trump, turned into a shootout in the midst of the village because the force was compromised before hitting its objective. Navy SEAL Chief Petty Officer William “Ryan” Owens was killed and three others were wounded. 14 AQAP fighters were killed in the raid, some of whom were also terrorist network leaders and facilitators.

In his resent speech to Congress President Trump led a standing ovation for the Owens’s widow. Trump assured her that according to Secretary Mattis, her husband “was a part of a highly successful raid.” In the movie Annapolis, Lieutenant Cole (played by Tyrese Gibson), the company commander and a tough Marine, presents the cadets with a body bag and demands they “remember what that bag looks like with a body in it, because if you become officers this is where they’re going to put your mistakes.” That rule, that is very familiar to generals, applies to leaders of state as well, and should be taken to into account prior to approving the new strategy against ISIS.

The author is the coordinator of the Military and Strategic Affairs program at the Institute for National Security Studies (INSS) and the founder and operator of the blog “In the Crosshairs” on military, security vision, strategy and practice.

(The article was published in "The Jerusalem Post", March 7, 2017)

President-elect Trump – the ‘West Wing’ lesson/ by Gal Perl Finkel

רשומה רגילה

During the time left before he takes office, President-elect Trump should conduct an in-depth study of the many responsibilities that await him

In a speech given last month, the Chairman of the Joint Chiefs of Staff (USMC General Joseph Dunford) addressed the true weight of estimates and assumptions. Dunford told the audience about task force “Smith” (TFS), an infantry battalion of the 21st Regiment US Army, which was the first force to encounter the invading North Korean army during the first few hours of the Korean War.

In that war, said Dunford, the US military fought on the ground, at a time and in conditions it did not expect, and the initial results were disastrous.

“I like to remind people who have a high level of confidence in assumptions on when, where and how we will fight the next fight, that the Korean War took place right after some of the best strategists that we’ve ever produced as a nation decided to rebalance to Europe.”

Seven hours after task force “Smith” encountered the enemy 185 US soldiers were wounded and dead.

That’s what assumptions can do,” said the general, and therefore the US must strengthen its forces’ readiness for unexpected developments.

The US elections are behind us. It’s been said that “assumption is the mother of all messups,” and that rule applies to lesson learned from TFS encounter. In this case, all that was needed was to erase all that was written before the morning of Wednesday, November 9, and rewrite it so it will be relevant to the new reality.

There are cases, as described by Dunford, where the price of assumption is much heavier.

During the time left before he takes office, President-elect Trump should conduct an in-depth study of the many responsibilities that await him. Until now Trump focused mostly on campaign issues and devoted his attention to defeating other GOP contenders, but now the focus will shift to governing related tasks: appointing cabinet members, developing a legislative schedule in cooperation with GOP leadership and developing an action plan for the first hundred days of his presidency.

“The first hundred days” index, traditionally used to assess one’s presidency, originated with president Franklin Roosevelt, who in his first hundred days in office carried out his “New Deal” to rescue the economy from the Great Depression of the Thirties. Trump, needless to say, isn’t Roosevelt, but even Reagan, who won the Cold War and in the early days of his administration solved the Iran hostage crisis, was similarly criticized before taking office.

In the third episode of The West Wing, a serial political drama about the Democratic administration of President Josiah “Jed” Bartlet (played by Martin Sheen), the new president is required to decide how to respond to a terrorist attack guided by the Syrian government. During the attack a US Air Force transport plane is shot down. The president refuses to accept the proportional response proposed by the chairman of the Joint Chiefs of Staff, Admiral Fitzwallace, and replies that “from this time and this place, gentlemen, you kill an American, any American, we don’t come back with a proportional response. We come back with total disaster!” Moreover, the president demands the admiral and the national security team take the next 60 minutes and put together an American response scenario that doesn’t make him think they are just “docking somebody’s damn allowance!” It’s more than likely that after Trump’s election some people remembered that scene and imagine that this is (more or less) the way that the new president will behave in his first meeting with the Joint Chiefs in the situation room.

During Operation Protective Edge that West Wing scene went viral among Israelis’ social network accounts. Israel advocacy groups, mostly from the political Right, presented it in support of their argument that Israel should stop the IDF’s proportional attacks on the Gaza strip and move to disproportionate response. However, the rest of the episode holds a far more important lesson: in the next scene President Bartlet is proposing an air-strike scenario that includes attacking extensive critical infrastructure in Syria, which could lead to a humanitarian crisis. Bartlet understand the consequences, but despite the expected tragic loss of life, he can’t “dole out five thousand dollars’ worth of punishment for a fifty-buck crime.”

That is what the creator of the series, Aaron Sorkin, was trying to teach the audience: a limitations of power lesson.

Even the sole superpower in the world can’t do as it pleases (or as it’s commander-in-chief pleases).

“We must not, for example, send military forces into a crisis with an unclear mission they cannot accomplish,” wrote Gen. Colin Powell, then the chairman of the Joint Chiefs.

Powell’s rule of thumb directed President Barack Obama throughout his administration. The complexity of conflicts at the present time taught him not to rush to send forces into harm’s way before formulating a coherent strategy and a defined endgame. For example, Obama has refrained from sending ground forces to battle against Islamic State (ISIS) in Iraq, since such an action may well mire the US in a war of attrition.

As an alternative, the president approved an unprecedented number of special operations and air raids.

Earlier this month it was reported that the 82nd Airborne’s 2nd Brigade Combat Team is deploying to Iraq. The 1,700 paratroopers, from one of the toughest divisions in the world, will continue training, advising and guiding Iraqi forces in their fight against ISIS, but will not take an active role in the fight. In contrast, about 100 soldiers from the US Army special forces are taking part in the campaign in Mosul, and are responsible for directing precision strikes from air. It’s unlikely that during the Trump administration there will be a change in the scope of “boots on the ground” that Americans are willing to invest in that fight.

Trump’s closest security adviser is General Michael Flynn, who is considered a prominent candidate for the position of secretary of defense, or national security adviser. Flynn joined the US Army as a graduate of the ROTC and volunteered for the paratroopers, but spent most of his time in service as an intelligence officer and in his last position was the director of the Defense Intelligence Agency (DIA). Flynn has stated more than once that the United States should soften its policy toward Russia.

In 2013, a year before he retired, the DIA held a seminar to commemorate the 30th anniversary Operation Urgent Fury, the US invasion of Grenada in ‘83. Flynn, who fought on the ground as a platoon leader in the 82nd Airborne Division, said then that it was the first time he “ever saw a dead American soldier in a body bag.”

The general also and said that “being ready for the unknown – that’s one thing that DIA has always been at the front of.” He, like Trump, may find that the Russians, as General Mark Milley recently warned, are playing a game of their own aimed at achieving power and influence while disrupting American interests.

In 69 days Donald Trump will become the commander-in-chief of the strongest army in the world. He will not have a hundred days of grace, or even a few hours, before being required to go into the situation room with generals Dunford, Milley and probably Flynn, and decide how the US will respond to any given event. He will then learn the hard lesson about the limitations of power and that the view from the chair of the presidential candidate is very different from the view from the one located at 1600 Pennsylvania Avenue.

In the fifth season of the West Wing, due to the constitutional crisis the speaker of the House, a right-wing conservative Republican (played by John Goodman), takes over the presidency, and is discovered, to the surprise of the characters and the viewers, to be a smart, cautious and moderate strategist. It could happen now, as well.


The author is the coordinator of the Military & Strategic Affairs program at the Institute for National Security Studies (INSS).

(The article was published in "The Jerusalem Post", November 15, 2016)

כשארגון הטרור הטלוויזיוני קיים במציאות ופועל בסייבר\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

בית הקלפים בועטת בכוח בגבולות בין המציאות לדמיון ● בסדרה, נשיא ארצות הברית פרנק אנדרווד, נאלץ להתמודד עם ארגון טרור אסלאמי קיצוני בשם ICO ● שני ניחושים את מי זה מזכיר לכם?

חטופים המוחזקים בסדרה בידי ICO.

חטופים המוחזקים בסדרה בידי ICO.

במהלך העונה הרביעית של סדרת הטלוויזיה "בית הקלפים" נדרש נשיא ארצות הברית, פרנק אנדרווד, להתמודד עם ארגון טרור אסלאמי קיצוני בשם ICO (ר"ת Islamic Caliphate Organization) הזורע הרס, מוות ופחד ברחבי המזרח התיכון, ומפעיל קמפיין יצירתי וסוחף ברשתות החברתיות.

אנשי הארגון משתלטים על שדות נפט במרחב שבין עיראק לסוריה ומאלצים את אנדרווד, שאינו נלהב להסתבך במלחמה במזרח התיכון, להפעיל כנגדם בתחילה צוותי כוחות מיוחדים. בהמשך, כתוצאה מפיגוע קשה, מחליט אנדרווד לפתוח כנגדם במלחמה של ממש.

אם הסיפור הזה נשמע מוכר הרי שאין בו חדש. ICO שבסדרה כמוהו כדאעש שבמציאות, ואף שהוא ככל הנראה רחוק כמזרח ממערב מדמותו של הנשיא אנדרווד שבסדרה, גם הנשיא ברק אובמה מוצא עצמו נדרש להקצות עוד כוחות ועוד משאבים בכדי לפגוע בארגון. עד עתה נשענה האסטרטגיה על תקיפות אוויריות ופשיטות קומנדו, אולם כפי שכבר אירע בעבר, שורת התקפות טרור נוסח פריז בארצות הברית עשויות לשנות את המדיניות.

כשזה מגיע לסייבר נראה כי ארגון המדינה האסלאמית אינו מחזיק בידו כיום יכולות המקנות לו אפשרות לפגוע משמעותית בתשתיות ומערכים קריטיים לארצות הברית. אולם על-פי דברים שאמר בשבוע שעבר עוזר פרקליט המדינה האמריקני לביטחון לאומי, ג'ון קרלין, אנשי הארגון "פועלים להשגת יכולות אלו כל העת". אף שקרלין ציין שיכולות שכאלו טרם הושגו "כי אילו היתה להם היכולת, הם היו מממשים אותה".

הפצת פחד ואיומים באמצעות המרחב הקיברנטי

עד שהיכולת תהיה ברשותם, מתמקדים פעילי הסייבר של המדינה האסלאמית בהפצת פחד ואיומים באמצעות המרחב הקיברנטי. כך למשל, פרסמו החודש ברשת רשימת חיסול שבה נמצאים 36 שוטרים ממשטרת מינסוטה. איומים שכאלו מתכתבים עם המאמץ הקיברנטי הנוסף של דאעש – גיוס פעילים ברשת והפעלתם כמפגעים בודדים.

אולם שלא כמו במקרים קודמים, בהם הגיב הממשל האמריקני לתקיפה קשה ולא צפויה (אסון התאומים הוא דוגמה בולטת), משרד ההגנה האמריקני אינו ממתין עד אשר דאעש יחזיק יכולות שכאלו במרחב הקיברנטי.

שר ההגנה קרטר בביקור באחת מפלגות הסייבר של המשמר הלאומי.

השר קרטר בביקור באחת מפלגות הסייבר של המשמר הלאומי.

בתחילת החודש הצהיר שר ההגנה, אשטון קרטר, כי פלגות הסייבר של המשמר הלאומי (כוח המילואים של ארצות הברית) עתידות להגביר את נפח פעילותן בהקשר להערכת פגיעותן של תשתיות קיברנטיות קריטיות, ואף עשוי לקחת חלק בהתמודדות כנגד המדינה האסלאמית בתחום זה. הצבא האמריקני, ובכלל זה כוחות המשמר הלאומי, מקים מעל 120 פלגות סייבר כמענה למתקפות הסייבר ולסיכולן מצד גורמים עוינים.

דוגמה לפלגה שכזו היא פלגת הסייבר ה-262 של המשמר הלאומי שבה משרתים אנשי מילואים שכאזרחים מועסקים בחברות מובילות בתעשייה ובהן מיקרוסופט (Microsoft) וגוגל (Google). אנשי היחידה מהווים מכפיל כוח שכן מומחיותם האזרחית מאפשרת להם להיות טובים יותר במקצועם הצבאי. במהלך שירותם ביחידה כבר ביצעו אנשיה משימות אבחון תשתיות תקשורת קריטיות ליחידות של הפיקוד האסטרטגי של חיל האוויר האמריקני ולמחוז במדינת וושינגטון. זאת בחסכון אדיר לממשל בהשוואה להטלת משימות שכאלו על חברה מן המגזר הפרטי.

אולם ההצהרה של שר ההגנה קרטר טומנת בחובה גם את ההבנה כי ארצות הברית עשויה למצוא עצמה במערכה ממושכת כנגד דאעש שתחייב הישענות גם על כוחות מילואים, גם במרחב הסייבר.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 23.03.2016)

המדינה האסלאמית שואפת לפגוע בתשתיות הסייבר הקריטיות של מדינות המערב\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

פעילי הארגון הוכיחו פעם אחר פעם כי ביכולתם להשיג הפתעה במקום ובזמן, בין בפעולת טרור שמבצעים פעילים שהוחדרו למדינה ובין באמצעות מפגעים שקיבלו השראה מהתעמולה שהוא מפיץ

באחרונה הודו פקידי ממשל אמריקניים כי האקרים מן המדינה האסלאמית של עיראק והלבנט, הידועה גם כ-ISIL או דאעש, ניסו לפרוץ לרשת המחשבים שמסדירה את רשת החשמל בארצות הברית. היעדר רמת מומחיות גבוהה הביא לכך שניסיונות אלו הסתכמו עד כה בהשחתת אתרים, בהם אתר המיועד לבני משפחותיהם של אנשי צבא ארצות הברית, וביצוע תעלולי "מתיחות" דוגמת החרמת חשבון הטוויטר של פיקוד המבצעים האמריקני בעיראק ואפגניסטן.

בחודש ינואר 2015, השתלטו האקרים מן המדינה האסלאמית של עיראק והלבנט על חשבון הטוויטר של פיקוד המרכז האמריקני (Centcom) ופרסמו סרטוני תעמולה ומידע לפני שהשליטה נלקחה מהם. בנובמבר האחרון האקרים מן הארגון השתלטו על 50 אלף חשבונות טוויטר בכדי להפיץ תעמולה. למרות התיאטרליות שבדבר אין מדובר בפעולה מורכבת המחייבת יכולת סייבר התקפית גבוהה. ההשתלטות על חשבון פיקוד המרכז בטוויטר (Twitter), למשל, נעשה בהתקפת פישינג פשוטה – וירוס במסווה של דוא"ל לגיטימי.

שוטר מסייע לאחד הנפגעים לאחר הפיגוע בתיאטרון בטאקלאן שבפריז.

שוטר מסייע לאחד הנפגעים בפיגוע בתיאטרון בטאקלאן שבפריז.

אף שפעולות אלו אינן בגדר הישג משמעותי, הן מעידות על מגמה של דאעש להשיג יכולות סייבר התקפיות משמעותיות. יש בכך בכדי להדאיג משום שאנשי הארגון פועלים באופן רדיקלי יותר מהמדינות סוררות. בשל כך נראה כי מדיניות אסטרטגית שהצליחה להרתיע מדינות סוררות דוגמת צפון קוריאה לא תצלח למולם. אמנם, המדינה האסלאמית מפעילה את מאמציה בלחימה במזרח התיכון, בסוריה ועיראק ובמקביל בניסיון ליזום פיגועים בלב מדינות המערב. אולם ככל שהלחץ הצבאי כנגד הארגון יגביל את תנועותיו בשדה הקרב ינסו פעיליו לפעול בחזית הסייבר במטרה להשיג השפעה והישגים במרחב שיוותר פתוח יותר בפניהם. פעיליו כבר הכירו בעובדה שיתכן וביצוע פיגוע באמצעות תקיפת סייבר כנגד תשתית קריטית בארצות הברית עשוי להיות קל יותר לביצוע מאשר להחדיר מחבלים מעבר לגבול. כל שנותר הוא להשיג את המשאבים המאפשרים בביצוע תקיפה שכזו. השפעותיה עשויות להיות קשות מכל תקיפת טרור רגילה דוגמת אלו שבוצעו בפריז.

אין סכנה בטווח הקרוב

330px-James_R._Clapper_official_portrait

גנרל קאלפר, מנהל המודיעין הלאומי האמריקני.

בשל האיום הגובר בתחום זה מצד דאעש משקיעות ממשלות מדינות המערב משאבים ניכרים באבטחת סייבר. ארבעה ימים לאחר מתקפת הטרור בפריז התקבלה בבריטניה התרעה על מתקפת סייבר שיבצע הארגון כנגד תשתיות קריטיות כגון רשת החשמל והמערכת הפיננסית. בארצות הברית השקיע הממשל מעל חמישה מיליארד דולרים בשנה באבטחת סייבר, כאשר האחריות על כך מתחלקת בין משרד ההגנה, המשרד להגנת המולדת (DHS), הסוכנות לביטחון לאומי (NSA), וה-FBI. עד כה, חוסר המומחיות הנדרשת מצד הארגון מנעה תקיפה מסוג זה ובספטמבר 2015, גנרל ג'יימס קאלפר, מנהל המודיעין הלאומי, הצהיר בעדותו בפני הקונגרס כי אין "סכנה בטווח הקרוב מפני תקיפת סייבר קטסטרופלית" מצד כל יריב שהוא.

מנגד, אין לזלזל בכוונות המדינה האסלאמית ובהצהרותיה. פעילי הארגון הוכיחו פעם אחר פעם כי ביכולתם להשיג הפתעה במקום ובזמן, בין בפעולת טרור שמבצעים פעילים שהוחדרו למדינה ובין באמצעות מפגעים שקיבלו השראה מהתעמולה שהוא מפיץ. אף שהיכולת אינה בידי הארגון אין לבטל את האפשרות שבגיוס פעיל העובד כעת בתשתית קריטית במדינה במערב והולך שבי אחר המדינה האסלאמית. הוא עשוי להוות את "קפיצת הדרך" הדרושה לארגון ויש להיערך גם לזה.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 27.01.2016)

שובו של התמרון היבשתי?\ מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

מאז 2010 נמנע ממשל אובמה מהפעלת כוחות קרקעיים בלחימה. עתה, בלחימה כנגד המדינה האסלאמית נראה כי הממשל שוקל ברצינות שינוי במדיניות. 

רב-סמל ג'ושוע ויילר מכוח דלתא שנהרג בפעולת היחידה בעירק.

רב-סמל ג'ושוע ויילר מכוח דלתא שנהרג בפעולה בעיראק.

באחרונה פשטו כוחות מיוחדים כורדים ואמריקנים על מבנה בעיראק שבשליטת אנשי המדינה האסלאמית בו הוחזקו כשבעים בני-ערובה שעמדו להיות מוצאים להורג. בפשיטה לקחו חלק, לצד הכוח הכורדי, גם לוחמים מיחידת העילית של הצבא האמריקני, כוח דלתא. הכוח הפתיע את החוטפים והשלים את משימתו בשלמות. במהלך חילופי האש נהרג רב-סמל ג'ושוע ויילר, איש הכוחות המיוחדים. בפשיטה קודמת, במאי השנה, על הכפר אל-עמר שבמזרח בסוריה, הרגו לוחמי כוח דלתא את אבו-סיאף, בכיר בארגון המדינה האסלאמית, ומספר פעילים נוספים בארגון. לאחר קרב קצר התפנה הכוח באמצעות המסוקים בהם הגיע, ושב לבסיסו בעיראק.

U.S. Marines with Bravo Company, 1st Battalion, 6th Marine Regiment r

נחתים אמריקנים בלחימה במרג'ה, 2010.

מבצעים אלו הם המשך ישיר של מדיניות הנשיא אובמה להפעלת כוח. מדיניות שגיבש לאחר שב-2010 יזם הפיקוד האמריקני באפגניסטן, בתמיכת הנשיא, את מבצע מושתראק – מתקפה רחבת היקף כנגד העיר מרג'ה שבמחוז הלמנד. 15,000 חיילים ובהם כ-4,500 נחתים אמריקנים (מארינס) תקפו את כוחות הטליבאן. המבצע נמשך כשבועיים ומטרותיו, הסגת כוחות הטליבאן מן העיר וחיזוק סמכות כוחות הביטחון האפגניים באזור (בשל כוונת ארצות הברית, ברק להסיג את כוחותיה מן המדינה), הושגו. אולם בסך הכל היתה זו השנה הקשה ביותר בלחימה באפגניסטן ונהרגו בה למעלה מ-500 חיילים אמריקנים (60 מהם במבצע במרג'ה). מאז, נראה כי ממשל אובמה דוגל בתקיפות כירורגיות באמצעות מל"טים ומבצעים מיוחדים על חשבון הפעלת כוחות גדולים ונמנע ככל שרק ניתן מהפעלת כוחות קרקעיים בהיקף נרחב.

1734356231

צוות 6 של הקומנדו הימי בתרגיל השתלטות בקמפ סלבי, מיסיסיפי.

זולת פעולות כוח דלתא ניתן למנות גם את מבצע חנית נפטון בפקיסטן, במהלכו הרגו לוחמי "אריות הים" את אוסאמה בן-לאדן, מנהיג אל-קאעדה; חילוץ בני ערובה מסומליה; וסיכולים ממוקדים באמצעות כלי-טיס בתימן (ובכלל זה חיסול אנואר אל-עאוולקי, בכיר באל-קאעדה ואזרח אמריקני). אשר לסוריה, על פי מספר פרסומים פעלו כוחות אמריקנים במדינה למן 2003, כחלק מן המאבק בפעילי אל-קאעדה שנמלטו לשם מעיראק, אולם אלו בוצעו תחת מעטה החשאיות המאפיין מבצעים מיוחדים.

סימנים של שינוי

בספטמבר האחרון נכנס גנרל חיל הנחתים ג'וזף דנפורד לתפקידו כיושב ראש המטות המשולבים. בניגוד לשני קודמיו בתפקיד השלים דנפורד מסלול פיקוד מלא ביחידות הרגלים של הנחתים. בין היתר הוא בוגר קורס הריינג'רס של צבא היבשה ופיקד על צוות קרב חטיבתי במלחמת עיראק. מינויו עשוי לסמן את שובו של התמרון היבשתי למערכה כנגד המדינה האסלאמית.

גנרל דנפורד

גנרל דנפורד, השלים מסלול פיקוד מלא ביחידות הרגלים של הנחתים.

ניצנים לכך ניתן למצוא בעדותו האחרונה בפני ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט בה אמר דנפורד כי בהחלט ייתכן וארה"ב תשלח כוחות קרקעיים שיילחמו לצד החיילים העיראקים מול לוחמי המדינה האסלאמית. מנגד ציין כי ימליץ על המהלך רק במידה והדבר יביא ל"השפעה אסטרטגית" על המערכה כנגד כוחות דאע"ש בעיראק. המשיך את הקו הזה שר ההגנה קרטר שהצהיר בפני הסנאט על עליית מדרגה בפעילות הכוחות המזויינים של ארה"ב כנגד המדינה האסלאמית. על-פי דובר הבית הלבן כ-50 לוחמי כוחות מיוחדים יישלחו לסייע לכוחות המורדים הלוחמים נגד דאע"ש. אלו יתאמו את המאמצים בין הכוחות המקומיים והקואליציה בראשות ארה"ב במלחמה נגד דאע"ש. בנוסף מתוכנן תגבור של הכוח האווירי האמריקני הפועל מאינצ'רליק שבטורקיה.

ההיסוס בקרב הפיקוד הבכיר בארצות הברית מובן שכן במלחמות מן הסוג הזה אין פתרונות קסם. שליחת כוח מתמרן גדול עשויה להביא להישגים בשדה הקרב שכן הדבר יהווה משקל נגד לכוחות דאע"ש בעיראק. אולם התמרון, כפי שהוכח גם במבצע "צוק איתן" הוא רק ההתחלה. הכוחות, מרגע שיוכנסו ללחימה, הופכים פגיעים למטענים, אש צלפים, טילי נ"ט ומרגמות. כל אותם איומים שהכירו הנחתים ואנשי צבא היבשה שלחמו במלחמות עיראק ואפגניסטן. מנגד, כפי שאמר פעם אלוף בצה"ל, אי אפשר לראות את הסרט מבלי לשלם על כרטיס.

חייל השריון הסובייטי ממלחמות מוכרעות על הקרקע.

חיל השריון הסובייטי – מלחמות מוכרעות על הקרקע.

בימי המלחמה הקרה נהגו קצינים בנאט"ו לספר בדיחה שחוקה, המתארת פגישה של שני מפקדי טנקים סובייטים אחרי שכבשו את פאריס לאחר מלחמת העולם השלישית. "דרך אגב," שאל אחד מהם את חברו, "מי ניצח במלחמה האווירית?" מלחמות, רמזה הבדיחה, מוכרעות על הקרקע. היעדר גישה תוקפנית כלפי המדינה האיסלאמית, כפי שיושמה במתקפת הנחתים במרג'ה ב־2010, יביא בהכרח להמשך צמיחתה.

(המאמר, בגרסה מקוצרת, פורסם במקור באתר "ישראל היום", 08.11.2015)