בחנוכה הזה כדאי לזכור שאסטרטגיית "עם לבדד ישכון" אינה רלוונטית\ מאת גל פרל פינקל

השבוע הלל מפקד חיל האוויר את יכולות מטוס ה-F-35, אך למרות הצורך בכוח אווירי חזק, בעימות הבא מתכנן צה"ל להפעיל מהלך קרקעי אגרסיבי, בתנאי שיאושר. מול איומי ההווה והעתיד, דווקא עכשיו בחנוכה, אסטרטגיית "עם לבדד ישכון" אינה רלוונטית.

טיסת הבכורה של ה"אדיר" בחיל האוויר, (מקור: ויקיפדיה).

השבוע, בוועידת התחזיות של "כלכליסט", תיאר מפקד חיל האוויר, האלוף אמיר אשל, את יכולות מטוס הקרב החדש F-35 ("אדיר", בשמו העברי), שבו טס לאחרונה, וציין שבהקשר הצבאי-אווירי "צפויה פה מהפכה". לדבריו המטוס מהווה מרכז קליטה, עיבוד וניתוח מידע מודיעני-מבצעי מעופף, שיעביר את המידע לכל רוחב המערכת ויהפוך את כלל החיל ל"הרבה יותר אפקטיבי, הרבה יותר קטלני והרבה יותר שריד". המטוס, כמו מטוסי קרב קודמים שנקלטו בחיל (בהם, כפי שהזכיר אשל, מטוס ה-F-16 שהיה ל"סוס עבודה" מרכזי בחיל), הוא מוצר אמריקני שיישמר את יתרונה האיכותי של ישראל במרחב.

בדבריו התייחס האלוף אשל לפעילות החשאית, בחתימה נמוכה, שמבצע החיל, "באופן פעולה של אזמל מנתחים, בשקט, כמעט מאחורי הקלעים למטרות שאנחנו נדרשים אליהם". יכולות אלו יקבלו חיזוק נוסף שכן למטוס החדש יש יכולות נוספות, בהן היותו חמקן, שהופכות אותו למכפיל כוח. אשל, שמסיים את תפקידו בעוד כשמונה חודשים, ציין כי המיידיות של הכוח האווירי היא שהופכת אותו למכשיר יעיל כל-כך בידי הדרג המדיני-ביטחוני הבכיר. הכוח האווירי, בוודאי בישראל, קוסם לקברניטים בהשוואה לאלטרנטיבה היבשתית, משום שהוא מסוגל לפעול בקבועי זמן מהירים, בגמישות רבה ומאפשר לקברניטים לעצור או לאשר את המהלך בכל רגע נתון. החיל יודע לפעול בחתימה ועצימות משתנה, ולבצע הן פעולות תקיפה כירורגיות בלבנון, והן מתקפה אווירית בנוסח מבצע "מוקד". יתרונו האיכותי מבטיח כי מספר הנפגעים לצה"ל בפעולה יהיה נמוך מאוד.

אשכנזי, בימיו כרמטכ"ל, בתרגיל ברמת הגולן, (צילום: דו"צ).

במהלך הכנס ציין הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, שהאיום השתנה. "ביום כיפור המלחמה היתה אחרת, היה אז באמת איום קיומי. לכל אחד מאתנו שהיה או ברמת הגולן או בסיני, היה ברור מה המשמעות אם הדיוויזיה הסורית או המצרית תעבור אותנו – זה עמק החולה ואחרי זה עפולה". כיום, ציין אשכנזי, המלחמה נעשית בעיקר מול ארגונים ולא מול מדינות והאיום על העורף גדל באופן דרמטי. האתגר האמיתי של צה"ל, קבע, הוא בבניית "צבא עם תפיסות ועם עוצמות ויכולות מבצעיות רלוונטיות לסוג האיום הנוכחי". התפיסה שהציג צה"ל כמענה להשתנות האיום, אינה נשענת רק על המרכיב האווירי, אף שכוח אווירי חזק ואיכותי הוא מרכיב מפתח בה. כשבוחנים את מסמך אסטרטגיית צה"ל שפרסם הרמטכ"ל איזנקוט, ניכר כי התפיסה שנקבעה בו שונה מהותית מדרך הפעלת הכוח בעימותים קודמים. לא עוד מדרגות הסלמה של תגובה ישראלית, כאשר התמרון היבשתי הוא האמצעי האחרון שמופעל, אלא תגובה מיידית, לא-פרופורציונאלית ומשולבת של אש ותמרון.

על-פי האסטרטגיה, "פעולה התקפית יבשתית תבוצע באופן ממוקד אל מול מרכזי כובד תוך חתירה להגעה מהירה לקווי סיום לחימה". התמרון היבשתי, בניגוד לתקיפה אווירית, הוא המהלך היחיד שיכול, מעצם נוכחותו בשטח האויב, להפחית למינימום את הירי על העורף הישראלי ולהציב איום ממשי על השרידות השלטונית של הצד שכנגד, בין שיהיה מדובר בסוריה, חזבאללה או חמאס. מימוש תפיסה זו עשוי, במידה רבה, לקצר את משך הלחימה ולהביא את ההישגים הנדרשים במערכה. הדגש ששם הצבא על התמרון היבשתי הוא ראוי, אך כשבוחנים את ההססנות והרתיעה שגילו צה"ל והקבינט המדיני-ביטחוני מהפעלת מהלך מתמרן משמעותי בעימותי העשור האחרון, מתברר שיהיה קשה למכור אותו למי שצריך להחליט. הם עשויים לבחור שוב באופציה של חיל האוויר, שכן גם אם אינו יכול לספק את הסחורה, עלותו (מבחינת משכו ופוטנציאל נפגעים) נמוכה. מכאן, שהאתגר של צה"ל אינו רק בהכנת המענה המתאים, אלא גם ביכולת לשכנע בנחיצותו את מי שצריך לאשר אותו.

עם לבדד ישכון?

הגרסה היהודית לסרט "לב אמיץ", (מקור: סימניה).

חג החנוכה הוא הזדמנות טובה לשוב ולקרוא בספר "אחי, גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט (הוצאת ספרית פועלים, 2008), רומן היסטורי שמתאר את המרד מנקודת מבטו של שמעון התרסי, השני מבין חמשת בניו של מתתיהו החשמונאי. בספר, מתאר שמעון את קורות מרד החשמונאים לשליח הסינאט הרומי לנטולוס סילאנוס, שנשלח מטעם רומא לארמונו בירושלים. על סילאנוס הוטל לחבר דו"ח אודות ארץ ישראל והעם היהודי היושב בה, ולשמר את הברית בינם לבין רומא, שתפסה את המדינה היהודית הממוקמת בין סוריה ומצרים, שתי "אימפריות נוטות-למות" (עמוד 229), כנכס אסטרטגי במרחב.

פאסט, סופר מוכשר במיוחד כתב את הספר במהלך מלחמת העצמאות (1948) והתוצאה, המוצלחת כשלעצמה, היא רומן שמצייר את המרד כמהלך שנועד להבטיח חירות, שוויון ואחווה לעם שדוכא באכזריות בידי היוונים (מעין מהדורה עתיקה יותר של עלילת הסרט "לב אמיץ"), ולא כפי שאכן היה מאבק נגד הכיבוש, נגד גזירות אנטיוכוס ולמען עצמאות, דתית ומדינית בעיקרה. בספר מוצג כשרונם הצבאי של החשמונאים בהנהגת יהודה המכבי, לפעול בגישה עקיפה ולהימנע מלפעול בתבניות הרצויות לצבא אנטיוכוס. כך למשל, כאשר גורגיאס, מפקד הצבא הסלאוקי, שכלל חמשת אלפים לוחמי רגלים ואלף פרשים, "הצפין לכת עד אמאוס, ותר לו נתיב בהרים. אך יצא את מחנהו – ונקיפנו, ונשלח אש במחנה. ראשונה אך לא אחרונה היתה זו לנו, שניתקנו את החלוץ מגופו-של-חיל ושרפנו משכנותיו אחריו" (עמוד 141). צה"ל, מיום היווסדו ועד עתה, משמר את דרך הפעולה המפתיעה, היצירתית והעוקפת שהפגינו המכבים. למרות זאת, במרד כולו לא היו החשמונאים יכולים לנצח לבדם. הברית שכרת יהודה המכבי עם רומא, שבאותן שנים ביססה את מעמדה כמעצמת העל היחידה, היוותה מכפיל כוח בעבור המדינה שבדרך.

מזכיר המדינה היוצא, קרי, הזהיר את ישראל מפני ההשלכות של דרכה המדינית (מקור: ויקיפדיה).

כאז כן עתה, משמשת המדינה היהודית כאי של יציבות באי-יציבות שבמזרח-התיכון, ששותף בערכיו לאלו של מעצמת העל של זמננו. נאומו של מזכיר המדינה האמריקני קרי, נועד בעיקר להזכיר למדינה היהודית שהיא אינה בחזקת אי ושהברית שלה עם ארצות הברית תלויה לא רק בהזדמנויות שהיא מציעה בעבור מעצמת העל היחידה בעולם (וארצות הברית עודנה כזו), אלא גם בדרך המדינית שבה היא בוחרת לצעוד. בספרו מתאר פאסט כיצד רומז הציר הרומאי לשמעון על האופן שבו נבלמו שאיפות המלחמה של המלך הסלאוקי אנטיוכוס כנגד מצרים, בה שלטה שושלת תלמי שנהנתה מתמיכת רומא. "הסינאט דעתו לא היתה נוחה מן המלחמה הזאת. הוא עמד ושיגר את פופליוס לאנאס, ומגילה בידו. לא גדודים, כי ביטוי-מה למורת רוחו של הסינאט. ואנטיוכוס ביקש שהות של עשרים וארבע שעות, ופופליוס השיב שיוכל לחסר מזמנו עשרים וארבע דקות. סבור אני כי בשמונה-עשרה דקה בא אנטיוכוס לכלל החלטה" (עמוד 155).

אף שהמדינה היהודית המודרנית חזקה לאין-שיעור מזו שהקימו החשמונאים, הרי שאסטרטגיית "עם לבדד ישכון" במציאות הכפר הגלובלי, אינה מחזיקה מים. בעימות הבא, בין שישראל תפעיל בו כוח אווירי בלבד, ובין שתידרש למהלך מתמרן רחב היקף, יידרשו לישראל הסיוע הצבאי האמריקני (שמטוס ה-F-35 הוא רק אחד ממרכיביו), אבל בעיקר עוצמתה המדינית. אלו חיוניים לישראל בכדי שתוכל להוסיף ולהתקיים כמדינה חזקה, חופשית וצודקת. מוטב לה, לממשלת ישראל, שתקדיש עשרים וארבע דקות, שלא לומר יממה, ותחליט כיצד לשמר ולחזק את הקשר האסטרטגי בין המדינות.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 30.12.2016)

סדר הוא המוצא הטוב ביותר? | מאת גל פרל פינקל

נפילת חאלב גרמה לרבים ברחבי העולם למחות על אדישות המעצמות נוכח ההרג חסר ההבחנה שביצעו אסד ותומכיו באוכלוסיה האזרחית בעיר. אולם כשבוחנים ביצות מדממות אחרות במזרח התיכון לא ניתן שלא תהות האם סדר, כל סדר, הוא לא המוצא הטוב ביותר?

הרס העיר חאלב, (מקור: ויקיפדיה).

נפילתה של חאלב בידי כוחותיו של אסד השבוע, לאחר כשלוש וחצי שנות לחימה מהווה הישג עצום לרודן הסורי ולתומכיו, ובהם רוסיה, איראן וחזבאללה. במהלך הלחימה הרגו כוחות אסד ותומכיו אזרחים סורים שלא היו מעורבים בלחימה באופן – והדברים נכתבים בזהירות כי אין מערכה דומה בתכלית למשנתה – שהזכיר את שהתרחש ברואנדה, קמבודיה ובוסניה. התמונות הקשות מחאלב מציגות מחזה קורע לב שמזכיר, בוודאי לישראלים, תמונות מימים חשוכים בתולדות אירופה, בטרם קום המדינה. יש גם מי שטוען שבשמם היה על ישראל, שקמה לאחר השואה, לגלות מעורבות גדולה יותר בנעשה. העיתונאי ירון טן-ברינק כתב השבוע בפייסבוק ש"העולם יודע. העולם שותק. העולם עומד מנגד ואינו עושה דבר. זוהי דרכו של עולם: כל זה קרה בעבר וכל זה יקרה שוב. אל תחשבו על חאלב וכשיגיע תורכם איש לא יחשוב עליכם".

יתכן, זוהי דרכו של עולם. אבל אלו השופטים זאת בחומרה כה רבה, ראוי שיזכרו כי המצב הגיאופוליטי בסוריה סבוך ומורכב כקשר גורדי. ההנחה כי ניתן היה לבתק את הקשר באבחת חרב אחת, כשם שעשה אלכסנדר מוקדון, מזלזלת במורכבות הזירה ובעובדה שכיום המעצמות זהירות יותר בשליחת חיילים לביצות מדממות, דוגמת סוריה, מבלי שיובטח להן רווח משמעותי. עבורן זהו מניע חזק בהרבה מן ההיבט המוסרי. הטענה כי בעבר פעלה ארצות הברית לשחרורה של עיראק מעולו של הרודן סדאם חוסיין, מעלה את התהייה מדוע לא עשתה כן ב-91', ומדוע, עד להתקוממות העממית כנגדו, לא פעלה להפיל את קדאפי בלוב.

עניי עירך קודמים

מטוס קרב רוסי מסוג סוחוי-34 תוקף יעדי מורדים בסוריה, (מקור: ויקיפדיה).

במאמר שפרסם השבוע באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, הגדיר השר לשעבר יעלון את הימנעות ממשל הנשיא אובמה מתקיפת מתקני הייצור הנשק הכימי בסוריה ב-2013, בו השתמש אסד תוך חציית "קו אדום" אמריקני מוצהר, כ"מכה קשה למעמדה של ארצות הברית באזור". רוסיה, שזיהתה את הוואקום, יזמה פשרה, במסגרתה התפרקה סוריה מנשקה הכימי, והפכה לכוח שיש להתחשב בו באזור. יעלון כתב כי רוסיה הצדיקה את מעורבותה הצבאית והמדינית בסוריה כפעולה להצלת משטר אסד ולמניעת התפתחות מצב כאוטי במדינה, מן הסוג ששורר בעיראק ובלוב, ובמטרה "להרוג על אדמת סוריה את 2,000 הג'האדיסטים דוברי הרוסית שהצטרפו למורדים, מאשר להתמודד איתם ברוסיה עצמה". ניכר, כתב, כי רוסיה רשמה השיגים נוספים ממעורבותה במלחמת האזרחים הסורית. בין היתר מיצבה עצמה שוב ב"מגרש המשחקים של המעצמות", כמוציאה והמביאה של כל מהלך משמעותי (מדיני וצבאי) בסוריה, הסיטה בהצלחה את תשומת הלב העולמית מן העימות שלה עם אוקראינה למתרחש בסוריה, ושמרה על נכסיה הצבאים במדינה בדמות בסיסי אוויר, ים ומודיעין.

אולם לא רק שאלת הרווח, כי אם גם שאלת ההפסד, מניעה את המעצמות, ולא רק אותן. מורכבותם של העימותים בעת הנוכחית מלמדים שאין למהר לשלוח כוחות למשימה בטרם גובשו אסטרטגיה סדורה ומצב סיום מוגדר. כך למשל, נמנע הנשיא אובמה משליחת כוחות קרקעיים למערכה כנגד דאעש בעיראק, שכן אלו עשויים בהחלט לשקוע במלחמת התשה ממושכת. שר ההגנה האמריקני המיועד, הגנרל בדימוס ג'יימס מאטיס, ויושב ראש המטות המשולבים הנוכחי, הגנרל ג'וזף דנפורד, למשל, צרובים מן הניסיון המר שרכשו בעת שלחמו בפלוג'ה. השניים, שלחמו כמפקד דיוויזיית הנחתים ה-1 וכמפקד צוות-קרב חטיבתי במסע המלחמה המרשים לכיבוש בגדד ב-2003, מצאו עצמם, שנה לאחר מכן, לוחמים בקרב אכזרי עוד יותר כנגד פעילי ג'יאהד עולמי בעיר פלוג'ה. במערכה הקשה וחסרת התהילה ההיא גילו הנחתים שתמיכת העם העיראקי, אותו פטרו מעולו של רודן רצחני, אינה נתונה להם. במבט לאחור כלל לא בטוח שהפלתו של הרודן העיראקי היטיבה עם העם העיראקי.

ישראל מאחלת הצלחה לשני הצדדים

המדיניות הישראלית ביחס למלחמת האזרחים בסוריה מסתכמת במעקב ועמידה מנגד, תוך איחולי "הצלחה לשני הצדדים", ומתוך תקווה שהביצה השואבת והמדממת בסוריה תתיש את יריביה ותישאר בצד המזרחי של הגבול. הקווים האדומים של ישראל במערכה כללו מניעת העברת אמצעי-לחימה מתקדמים לארגוני טרור מצד איראן או סוריה (שבאה לידי ביטוי, על-פי פרסומים זרים, בסדרת תקיפות אוויריות כנגד שיירות נשק), מניעת חומרים או כלי נשק כימיים לגורמי טרור וסיכול כל ניסיון לפגוע בריבונות ישראל, בדגש על רמת הגולן. בחמש השנים האחרונות שמרה ישראלה על קווים אלה בקפדנות, אך גם סיפקה טיפול רפואי לפליטים מן המלחמה.

אף שנראה במבט מן הצד כי ישראל מתנהלת נוכח מלחמת האזרחים באופן קר וריאליסטי, ראוי לזכור שעליה לנווט בזירה צפונית מורכבת, הכוללת שורה של ארגוני טרור (חלקם נאמנים לדאעש ולאל-קאעדה) ואת ארגון חזבאללה המחזיק בארסנל רקטות אדיר היכול לפגוע בכל נקודה מדן ועד אילת. פריסת הכוחות הרוסים בסוריה מוסיפה למורכבות, שכן הרוסים מחזיקים ביכולות מכ"ם ונ"מ מרשימות המאתגרות את ישראל ומחייבות אותה לפתח יכולת התמודדות בסביבה מרובת שחקנים עם מגוון אינטרסים שונים. הגעתם של צמד מטוסי האף-35 הראשונים לישראל בראשית השבוע, גם אם לא בלי תקלות, וההודעה כי ישראל מתכוונת לרכוש כ-50 מטוסים מסוג זה, מהווה סמן להתאמות שעושה ישראל בכדי לשמר את יתרונה הצבאי האיכותי בזירה, גם מול הנוכחות הרוסית באזור.

סדר, כל סדר שהוא

כרזת הסרט סיקאריו, (מקוד: ויקיפדיה).

בסרט המתח "סיקאריו", העוסק במאבק שמנהלות רשויות ארצות הברית כנגד קרטלי הסמים המקסיקניים (אזהרת ספוילר) תוהה סוכנת ה-FBI, בגילומה של אמילי בלאנט, מה מייצג השם מדיין, שבשמו פועל מתנקש מקסיקני אותו מגלם בניסיו דל-טורו. איש האגף לפעולות מיוחדות של ה-CIA, אותו מגלם ג'וש ברולין, משיב לה כי "השם מדיין מתייחס לתקופה שבה קבוצה אחת שלטה בכל היבט של הסחר בסמים. זה העניק לנו מידת סדר שיכולנו לשלוט בה. ועד שמישהו ימצא דרך לשכנע 20 אחוז מהאוכלוסייה להפסיק להסניף ולעשן את החרא הזה, סדר הוא המוצא הטוב ביותר". עצוב ככל שזה נשמע, יתכן שזו המסקנה המתבקשת גם כאן.

(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 16.12.2016)

איום הסייבר: מהיכן תיפתח הרעה?\ מאת גל פרל פינקל

האיום הקיברנטי הוא בין הסכנות המרכזיות שעומדות כיום בפני כוחות הביטחון – ולאו דווקא מהכיוונים שחושבים עליהם ● כמו היחידים שמבצעים את מתקפות הסכינאות, כך זאבים בודדים הם הסכנה האמיתית למתקפות סייבר

בנאומו בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בשבוע שעבר סקר הרמטכ"ל, רא"ל גדי איזנקוט, את האיומים על ישראל בשנים הקרובות והדגיש כי האיום הקיבנרטי גדל והולך.

בנאומו הדגיש הרמטכ"ל איזנקוט כי האיום הקיבנרטי גדל והולך.

לדבריו, בחמש השנים הקרובות תפחת הסכנה שבמלחמה עם צבאות סדירים ויפחת האיום הבלתי קונבנציונלי על ישראל, בשל הסכם הגרעין עם איראן והוצאת הנשק הכימי מסוריה. מנגד הבהיר הרמטכ"ל כי שני מעגלי איום יהיו בעלייה: הראשון שבהם הוא הסכנה בעימות עם ארגונים תת מדינתיים דוגמת החזבאללה והחמאס, ששואפים לפגוע בעורף של ישראל באמצעות נשק תלול מסלול ושימוש בתווך התת קרקעי. האיום השני הוא זה הקיברנטי, שכן בממד זה יכולים אויביה של ישראל – ויהיו אלה מדינות, ארגוני טרור ואף יחידים – "להגיע להישגים מרחוק".

כך, למשל, עלולה ישראל, מדינה מפותחת בעלת תשתית טכנולוגית ענפה, למצוא את עצמה תחת מתקפת סייבר שבמסגרתו יחדירו ההאקרים וירוס למערכות המחשב של אסדות הגז וישבשו את ויסות הלחצים בצינורות הגז. יעדים אחרים עשויים להיות נמל התעופה או תחנת כוח. במקביל, מהוות פלטפורמות הנשק המתוחכמות של צה"ל מטרה בפני עצמה למתקפות סייבר. מערכות דוגמת כטב"מים, טילים וכמובן לוויינים עשויות להיות נתונות למתקפה שמטרתה לשבש את פעולתן או להשתלט עליהן ולהפעילן.

דוגמה לכך שהאיום מחייב היערכות וחשיבה מקדימה ניתן לראות בהצהרת לוקהיד-מרטין (Lockheed Martin) לפיה במטוס הקרב החדש, F-35, הותקנו מערכות אבטחה מקוונת מתקדמות במטרה למנוע מתקיפות שכאלה, שמפתחי המטוס צופים שיתרחשו, לפגוע במטוס או לשלוט בו.

בשל התגברות האיום הוגדר המרחב הקיברנטי במסמך "אסטרטגיית צה"ל", שפורסם באוגוסט האחרון, כזירת לחימה נוספת, שתחייב בניין כוח מתאים שיאפשר ביצוע פעולות הגנה, איסוף והתקפה. עקב כך הוחלט על הקמת זרוע סייבר "שתהווה מפקדה ראשית הכפופה לרמטכ"ל להפעלה ובניין הכוח של יכולות הסייבר בצה"ל, ותהיה אחראית לתכנון ולמימוש המערכה במרחב הסייבר".

בנוסף מצוין במסמך, באופן שמתכתב עם האיום על מערכות הנשק עצמן, כי על צה"ל לפתח יכולות הגנתיות, בכדי להגן על כלל המערכות המבצעיות ואלה התומכות את הלחימה. הזרוע, שתקום בתוך כשנתיים, תקבל לאחריותה תחומי אחריות המצויים כיום באמ"ן ובאגף התקשוב, ובהם תחומי הגנת הסייבר, לוחמת הרשת, וכן איסוף מודיעין ותכנון מבצעי בזירה הקיברנטית.

הסכנה החמורה באמת – מהלא צפוי

אף שחיזוק המוכנות של צה"ל נגד איומים בזירה הקיברנטית הוא חיוני, הרי שנוכח בעיית "השמיכה הקצרה" בזמן, משאבים וכוח אדם, הסכנה החמורה באמת בזירה הקיברנטית היא דווקא מהממד הלא צפוי, ולאו דווקא מצד מדינות סוררות דוגמת איראן ומיחידות לוחמת הסייבר של ארגונים תת מדינתיים.

פיגוע הדקירה בשער שכם, אוקטובר 2015.

יש קבוצות קטנות וסגורות של זאבים בודדים, שלא מונות פעילים רבים וכוללות בתוכן מומחיות ומיומנות מחד ומצד שני מסוגרות וחשאיות באופן שלא היה מבייש את תאי החמאס בחברון. אלה עשויות לאתגר את מערכי הגנת הסייבר של צה"ל בדומה לאופן שטרור הסכינאות הנוכחי, שלדברי הרמטכ"ל מכה "בלי התרעה מוקדמת ובלי שיוך ארגוני", מאתגר את מערכת הביטחון. אף שלא ניתן בהכרח להיות, כמאמר הפתגם, חזק בכל מקום, יש להביא בחשבון גם את יכולתם של בודדים לסכן מערכים קריטיים – ולהיערך בהתאם.

הכותב הינו חוקר אורח בתוכנית הסייבר, המכון למחקרי בטחון לאומי.

(המאמר פורסם במקור באתר "אנשים ומחשבים", 20.01.2016)

לא תמיד ה"כחולים" מקבלים את מה שהם רוצים\ מאת גל פרל פינקל

בעוד שבישראל מתקבלות רוב דרישות ההצטיידות של חיל האוויר ללא ויכוח או פיקוח, סוגיית מטוס ה-A-10 מלמדת שבארצות הברית המצב שונה בתכלית. יש מה ללמוד מזה.

מטוס הקרב F-35.

בצה"ל כש"הכחולים" רוצים צעצוע חדש, קשה להתווכח איתם. במציאות שבה החיל הוא הזרוע הגמישה והקטלנית ביותר בצה"ל, האמונה על קשת האיומים ש"מהסכין ועד הגרעין", מה שמפקדיו יגדירו כצורך קריטי הם יקבלו. בפברואר פורסם כי חיל האוויר עתיד להצטייד בארבע-עשר מטוסי קרב מסוג F-35, שיתווספו ל-19 עליהם הוחלט ב-2010. סך הכל 33 מטוסים, בעלות התחלתית של כ-110 מיליון דולר ליחידה. המטוסים הראשונים יגיעו לקראת סוף 2016 והשאר ייקלטו בחיל בתהליך שיימשך עד 2021.

במידה וארצות הברית תבחר להגדיל את הסיוע הביטחוני לישראל, לאור ההסכם עם איראן, יופנה עיקר הסיוע להתעצמות חיל האוויר. כוחות היבשה יצטרכו פשוט להוסיף ולהמתין לתורם שיגיע, מתישהו, לרוב אחרי שהמלחמה הבאה תיגמר. אבל המציאות הזו היא לא נחלת כל המדינות.

לא בלי אישור הקונגרס

בארצות הברית הביע חיל האוויר את רצונו להוציא מן השירות את מטוס A-10 ת'נדרבולט II, המשמש לסיוע לכוחות היבשה, ולרכוש במקומו F-35. המטוס נקלט בחיל האוויר האמריקני בשנת 1979 ונודע כמשמיד טנקים מקצועי. בין היתר ביצע המטוס משימות במלחמת המפרץ, במלחמת עיראק ובאפגניסטן. אחרי יותר מ-30 שנות פעילות הציעו בחיל האוויר להוציא את צי המטוסים (כמעט 300 במספר) משירות עד לשנת 2019. המהלך יחסוך 4.2 מיליארד דולרים בשנה, אותם ניתן יהיה להפנות להצטיידות ב-F-35.

נציגי חיל האוויר גם טענו כי מטוסי ה-F-16 המפעילים חימוש מונחה לייזר מבצעים בהצלחה משימו סיוע אש קרוב באפגניסטן. עוד טענו אנשי החיל כי ה-A-10 היה מעורב באפגניסטן במידה רבה יותר ממטוסים אחרים באירועים שבהם נהרגו חיילים ואזרחים מאש ידידותית. זאת במטרה להציגו כמטוס סיוע טוב פחות. אולם בניגוד לישראל, בה נפסלו כל האלטרנטיבות שהועלו לרכישת המטוס, הביע הקונגרס האמריקני התנגדות נחרצת והודיע כי לא יאשר זאת. חברי בית הנבחרים טענו כנגד החיל כי המטוס מספק סיוע אש קרוב לכוחות הקרקע באיכות שטרם נמצאה לה תחליף, וזאת כמעט בכל תנאי מזג אוויר. בנוסף פקפקו בקונגרס בסכום החיסכון השנתי שהציג חיל האוויר. יתרה מזאת, בדיקת הנתונים על ידי הפרויקט לפיקוח ממשלתי (PGO) מראה כי החיל "שיחק עם המספרים" וכי בחינה אובייקטיבית שלהם מלמדת כי סטטיסטית המטוס היה מעורב במעט אירועי אש ידידותית. דובר החיל טען בתגובה כי מטרת החיל היתה לציין כי גם מטוסים נוספים פועלים היטב במשימות סיוע אש קרובה, עם נזק היקפי קטן יחסית.

חברת הקונגרס מרתה מקסאלי, בימיה כטייסת A-10 בחיל האוויר האמריקני.

האדבוקטורית הבולטת ביותר בקמפיין להשארת המטוס בחיל היא חברת הקונגרס הרפובליקנית מרתה מקסאלי מאריזונה. מקסאלי, בעברה טייסת קרב שלחמה בעיראק ואפגניסטן ואף פיקדה על טייסת A-10 השתחררה מחיל האוויר האמריקני כקולונל לאחר 22 שנות שירות. מקסאלי שמכירה את המטוס "דרך הרגליים" לא קיבלה את טענות החיל בו צמחה. הגדילה לעשות גם הסנאטורית הרפובליקנית קלי איוט מניו-המפשייר שהודיעה כי תצא כנגד כל מועמד לתפקיד מזכיר חיל האוויר עד אשר יבהיר את עמדתו בנוגע למטוס ה-A-10.

רא"ל דן חלוץ לאחר טיסה ב-F-16, (מקור: אתר חיל האוויר).

אפשר כמובן להציג טיעונים מקצועיים בזכות כמעט כל נושא – גנרל ג'ון הר טען בשעתו לטובת שימור חיל הפרשים בצבא אמריקני גם שנים לאחר שבוטל – אולם נראה כי הפעם עומד מאחורי הקמפיין יותר מאשר סנטימנטים כלפי פלטפורמת לחימה. כך למשל, הגדיר דן חלוץ את מטוס הפאנטום F-4 שעליו טס במלחמת יום הכיפורים, "הדבר המכוער הכי יפה בעולם." זה לא מנע ממנו כמפקד החיל להחליט על הוצאתו מן השירות. בעלות בריתה של ארצות הברית בנאט"ו דווקא מרוצות מן המהלך והביעו את שביעות רצונן מכך שטייסת A-10 (שיעילותו כמשמיד טנקים הופכת אותו לאיום משמעותי על כוחות השריון של רוסיה) נפרשה באירופה. בטווח הארוך תתקבל,ככל הנראה, עמדת חיל האוויר האמריקני, אולם רק לאחר שיציג מענה הולם לפערים עליהם עמדו חברי הקונגרס והסנאט.

יש מה ללמוד מזה

בית הנבחרים האמריקני.

בסופו של יום הדיון על עתיד המטוס הוא רק דוגמה לאופן שבו מתקיים הפיקוח של בתי הנבחרים בארצות הברית על גופי הצבא והביטחון השונים. בארצות הברית נדרשים גנרלים המועמדים לפקד על זרועות ופיקודים (ולמעשה גם פקידי ממשל בכירים דוגמת מועמדים לראשות ה-CIA) להציג לבית הנבחרים את משנתם בטרם מונו, ותהליכי הצטיידות רוחביים מותנים באישור מצד נבחרי העם.

בישראל המצב שונה. ההחלטות על רכש ומינויים מתקבלות רק על-ידי אנשי משרד הביטחון, שמאז 2007 נוהל על-ידי בשר מבשרה של המערכת, הרא"לים במיל' אהוד ברק ומשה יעלון. אין כמעט שום פיקוח (במיוחד לאחר שוועדת טירקל הפכה לחותמת גומי) על מהלכים שהם והכפופים להם בצבא ומחוצה לו מבצעים. דמיינו לעצמכם סיטואציה שבה המועמד לראשות אג"ת עמיקם נורקין (שמונה בשבוע שעבר לתפקיד) יציג לוועדת המשנה לתפיסת הביטחון ולבניין הכוח את תפיסתו לגבי המגמות העתידיות של צה"ל. רק למען ההשוואה שווה לזכור כי שום פורום של נבחרי ציבור לא נדרש לבחון את מידת התאמתו של דן חלוץ, איש חיל האוויר, לתפקיד הרמטכ"ל. למרות שהפערים בהכשרתו היו גלויים לעיני כל. את התוצאות אנחנו יודעים.

כדאי ללמוד מזה משהו.

מה שעולה יותר לא בהכרח שווה יותר\ מאת גל פרל

חיל האוויר עתיד להצטייד ב-33 מטוסי F-35. יתרונותיו רבים אך ישנם כמה סימני שאלה המחייבים מענה, בטרם תיסגר עסקת המשך. כלל לא ברור אם מה שעולה יותר בהכרח שווה יותר?

השבוע פורסם כי חיל האוויר עתיד להצטייד בארבע-עשר מטוסי קרב מסוג F-35, שיתווספו ל-19 עליהם הוחלט ב-2010. סך הכל 33 מטוסים, בעלות התחלתית של כ-110 מיליון דולר ליחידה. המטוסים הראשונים יגיעו לקראת סוף 2016 והשאר ייקלטו בחיל בתהליך שיימשך עד 2021.

זרוע היבשה תישאר מאחור

נגמ"ש M-113 מן הסוג שנפגע בקרב בשג'עייה.

למרות שמבצע "צוק איתן" הבהיר שוב שהכוח האווירי לבדו אינו מספיק, לקח שכוחו יפה גם למערכות קודמות ובהן מלחמת לבנון השנייה, מצב  כוחות היבשה רחוק מלהשביע רצון. יש צורך בתותחים חדשים, נגמ"שים חדשים, שיחליפו "זלדות" משנות ה-70 דוגמת זו שנפגעה בשג'עייה. כמו גם באימונים יעילים ונרחבים במערך המילואים ובסדיר, במטרה לחזק ולשפר את מוכנות זרוע היבשה לאתגרי העתיד.

F-35 בניסוי ירי, 2012.

אמנם, ועדת השרים לנושא, בראשות השר יובל שטייניץ אישרה רכישת 14 מטוסים בלבד ולא 31 כפי דרש החיל, אך כאמור, כש"הכחולים" רוצים צעצוע חדש, קשה להתווכח איתם. במציאות שבה החיל הוא הזרוע הגמישה והקטלנית ביותר בצה"ל, האמונה על קשת האיומים ש"מהסכין ועד הגרעין", מה שמפקדיו יגדירו כצורך קריטי, הם יקבלו. כוחות היבשה יצטרכו פשוט להוסיף ולהמתין לתורם שיגיע, מתישהו. בדר"כ לאחר שהמלחמה הבאה תיגמר.

המשחק היחיד בעיר

המטוס הראשון שנמסר לחיל האוויר האמריקני, 2011.

העסקה הזו הושלמה והיא מביאה עמה יתרונות רבים. בידי צה"ל יהיה מטוס הקרב המתקדם ביותר בעולם, שלו יכולת חמקן וטווח טיסה מרשים. האלוף במיל' איתן בן-אליהו, טייס קרב ששירת כמפקד חיל האוויר בשנים 2000-1996, טען בשעתו שהאפקט האסטרטגי, במונחים של הרתעה ודימוי, מכך שברשות ישראל יהיה "מטוס קו ראשון, חוד החנית, 'הטוב בעולם'," חשוב בהרבה מכל נימוק מקצועי.

האלוף במיל' איתן בן-אליהו, מפקד חיל-האוויר לשעבר. תומך בקניית המטוס.

צה"ל הוא צבא ההתקפה לישראל. שימור יכולתו של חיל האוויר לתקוף מטרות בספיקה גבוהה, קרובות או רחוקות, היא אבן יסוד בתפיסת הביטחון של ישראל. במבצע "צוק איתן", למשל, הותקפו מן האוויר מעל 6,000 מטרות. לחלופין, על-פי פרסומים זרים, השמיד חיל האוויר כור גרעיני בדיר א-זור (ושנים קודם בעיראק), ותקף בסודן ובסוריה במטרה לסכל משלוחי נשק לחזבאללה ולחמאס.

טיעון נוסף בזכות הרכישה הוא היות המטוס "המשחק היחיד בעיר". האמריקנים מייצרים, למעשה, רק מטוס קרב אחד למכירה, שאף תוכנן להיות המטוס המאויש האחרון. קווי הייצור של מטוסי קרב אחרים נסגרו. ומאחר ועל חיל האוויר להתעצם לקראת איומי העתיד – לא נותרה ברירה אלא לבחור בו. מה גם שהמטוסים נקנים בכספי הסיוע הביטחוני האמריקני. ארה"ב אף חתמה על הסכם גומלין לרכש תוצרת ביטחונית ישראלית, בתמורה לכך שישראל תסכים לרכוש את המטוס.

עסקה בעייתית

יחד עם זאת, יש מקום לשקול את "המשך הרומן". חישוב גס מראה כי חיל האוויר רוכש, על פני עשור, כמאה מטוסי קרב ואלו משרתים בחיל כ־40 שנה. ממפתח זה ניתן להסיק, שזהו אינו סוף פסוק. בטרם יוחלט על רכש נוסף של מטוס הקרב היקר בהיסטוריה, ישנם כמה נתונים שכדאי להביא בחשבון. בחינה תראה שיכולותיו ההתקפיות של ה-F-35 פחותות מאלו של מטוסי הדור הקודם ובהם ה-F-15 וה-F-16. גם יכולותיו כחמקן טעונות שיפור, שלא לומר לא מספיקות. המטוס תוכנן כך שיוכל לעשות כמעט הכל: חמקן, ממריא אנכית, מתאים לכל זרועות הכוחות המזוינים ועוד. אך בדומה לברווז היכול לשחות, לעוף וגם ללכת, מרוב יכולות הוא אינו מיטבי באף אחת מהן.

מטוס הרייר של חיל הנחתים, מן הסוג שהושמד בפשיטת הטאליבן, מתקרב לנחיתה על האונייה "פלליו".

הבלוג "Defense Issues" העלה נקודה מטרידה נוספת. בשנת 2012 פשט כוח מחבלים מן הטאליבן על בסיס באסטיון שבמחוז הלמנד באפגניסטן, אירוע שהוגדר כאובדן הקשה ביותר של כוח אווירי אמריקני בקרב בודד, מאז וייטנאם. בפשיטה הצליחו המחבלים להרוג 11 בני-אדם ולהשמיד 6 מטוסי קרב מסוג AV-8B הרייר (מטוס הקרב הראשון בעל יכולת המראה אנכית), ששוויו נע בין 23 ל-30 מיליון דולר ליחידה ולגרום נזק למספר מטוסים נוספים.

מסוק אפאצ'י לונגבאו של חיל האוויר. על טייסי מסוקי הקרב נאסר לחצות את קו הגבול ללבנון מחשש שיופלו.

עכשיו, החליפו את סוג המטוסים ב-F-35 וקבלו נזק שמתקרב למיליארד דולרים. במחירים כאלה, חיל האוויר עשוי שלא לשלוח ללב הסכנה מערכת נשק יקרה כל כך, שאין כל ערבון שתוחלף בחדשה במקרה של אובדן. במלחמת לבנון השנייה, למשל, אסר מפקד חיל האוויר דאז, האלוף אלעזר שקדי, על טייסי מסוקי הקרב מסוג אפאצ'י D לונגבאו, שעלותם 24 מיליון דולר ליחידה, לחצות את הגבול ללבנון אלא במקרים חריגים, מחשש שייפגעו.

אז מה החלופה?

מטוס קרב מסוג F-16 בשירות חיל האוויר הישראלי. ניתן לשדרגו בחלק מן היכולות של ה-F-35.

המטוסים מן הדורות הקודמים היו זולים יותר. המשמעות של אובדן מטוס אחד או יותר, במונחי עלות היתה פחות קריטית. אמנם, ארסנל היכולות שלהם לא כלל את המגוון שמציע ה-F-35, אך הם היו יעילים להפליא. לפיכך, יש לבדוק האם ניתן במקום זאת לשדרג את המטוסים הקיימים, הזולים בהרבה, ולהתקין בהם חלק מן היכולות שבמטוס החדש, כמו מכ"ם מתקדם. מחירו הגבוה ממילא של ה-F-35 יחייב את חיל האוויר לשמור במערך את מטוסי הקרב שברשותו כעת, לצד הרחבת צי המל"טים ההתקפיים של החיל. השר שטייניץ אף הציע להצטייד בטילים, בהם ה"לורה", אותם ניתן לשגר מן האוויר, הים והיבשה לטווח בן 500 ק"מ. טילים אלו זולים בהרבה ומדויקים מאוד.

הדיון הציבורי נשאר בחיל האוויר

השר יובל שטייניץ, עמד בראש ועדת השרים שהטילה וטו חלקי על העסקה.

הדיון הציבורי בסוגיה זו, כחלק מן הדיון המתבקש על תקציב הביטחון הכולל, חשוב מאין כמוהו. למרות שבמחיר טייסת כזו ניתן לשדרג משמעותית את תקציב הבריאות, החינוך או הרווחה, הדיון מתנהל בעיקר בתוך חיל האוויר. גם הווטו החלקי של ועדת השרים הוא זמני בלבד. החיל רוצה ולכן החיל יקבל. החלטה שכזו ראוי שתתקבל לאחר דיון מעמיק, בעל ממדים פרלמנטריים וציבוריים. התעצמות צה"ל צריכה להיות ביחס לאיומים ולא על בסיס הרצון לצייד את החיל במטוס היקר ביותר. הוא לא בהכרח גם המתאים ביותר.