עוזי רובין

מה אפשר ללמוד ממלחמת הכטב"מים האזרית | מאת גל פרל פינקל

רשומה רגילה

המערכה שניהל צבא אזרביז'אן כנגד ארמניה על השליטה מרחב נגורנו־קרבאך טומנת בחובה לקחים שכדאי לישראל להפנים, כי היא עלולה להזדקק להם במערכה בלבנון.

החודש פרסם ד"ר עוזי רובין, שבעבר עמד בראש פרויקט ה"חץ" במשרד הביטחון, מחקר שכותרתו "מלחמת נגורנו־קרבאך השנייה ושדה הקרב העתידי" (הוצאת מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 2020), שניתח את המערכה ואת לקחיה. במחקר טען רובין כי המערכה הייתה אבן דרך בתולדות המלחמות, שכן בה, לראשונה, היו כלי הטיס הבלתי מאוישים (כטב"מים) הגורם שבעזרתו ניצחה אזרביז'אן במלחמה.

רובין, מהמומחים הגדולים בישראל לתחום הטילים, הוא חסיד ותיק של הפעלת אש מנגד. במאמר קודם, ביוני האחרון, הוא טען כי הכלל לפיו "טילים ורקטות לא מנצחים מלחמות" הפך כיום לאנכרוניסטי, וכי לטילים מתקדמים יש יכולת הרס שאינה נופלת מזו של מטוסי הפצצה, ומכאן שבכוחם להכריע מלחמות. זוהי טענה חסרה, במקרה הטוב, שכן הפעלת אש מנגד, ללא מהלכי תמרון משמעותיים, מעולם לא הצליחה להביא להכרעה. למרות זאת הוא נותר דבק בעמדתו. עתה דומה שנוספו לארסנל האמצעים והטיעונים שבהם הוא תומך גם הכטב"מים.

החלטה נועזת שהשתלמה

נגורנו־קרבאך הוא מרחב טריטוריאלי שהיווה במשך שנים סלע מחלוקת בין ארמניה לאזרביז'אן, שכלל גם התנגשויות אלימות. משהחליטו האזרים כי ברצונם לנהל מערכה צבאית בכדי להחיל ריבונות על השטח, הם קיבלו החלטה נועזת על בניין הכוח הצבאי. האזרים השקיעו ברכש צי כטב"מים ובהקמת מערך טילים בליסטיים מדויקים.

אזרביז‘אן רכשה מישראל "כטב"מים משוטטים" מסוג הארופ, שהינם "כטב"מים מתאבדים", הצוללים על מטרותיהם בדומה לטיל. בנוסף, שלושה חודשים לפני המלחמה, רכשה אזרביז‘אן מתורכיה כטב"מים חמושים מסוג באיראקטאר TB2. 

הצבא האזרי תכנן תחילה להשתלט על אזורי השפלה בדרום ולאחר מכן לנוע צפונה במעלה השטח ההררי לעבר מעבר ההרים היחיד המחבר בין נגורנו־קרבאך לבין ארמניה (מסדרון לאצ'ין), ובכך לנתק את המרחב ממנה. כשהחלה המערכה החלה ב־23 בספטמבר מימש הצבא את התכנית, אחת לאחת.

"התקדמות צבא אזרביז‘אן בציר התקיפה העיקרי הייתה איטית למדי ובשבוע הראשון של המלחמה הצליחו יחידותיו להתקדם כ־20 ק"מ בלבד, כנראה עקב התנגדות ארמנית עזה, ונדרשו לו ארבעה שבועות על מנת לכבוש את איזור השפלה הדרומי עד גבולה הבינלאומי של ארמניה ולפנות משם צפונה לעבר מסדרון לאצ'ין" (עמוד 8).

רק לקראת סוף השבוע החמישי ללחימה היו כוחות היבשה האזרים קרובים למעבר ההרים, "ובשבוע האחרון של המלחמה פילסו הכוחות המיוחדים של אזרביז‘אן את דרכם במעלה ההרים וכבשו את העיר האסטרטגית שושה השולטת על צומת הדרכים העיקרי של נגורנו־קרבאך. נראה שהארמנים לחמו בעיקשות מתוך קווי הגנה מבוצרים שהוכנו מראש, אך לא היה ביכולתם לעמוד בפני היתרון המספרי של צבא אזרביז‘אן והמתקפה האווירית המוחצת שלו" (עמוד 8).

ראשית, השמיד הצבא האזרי באמצעות מתקפה משולבת של כטב"מים ולוחמה אלקטרונית את מערך ההגנה האווירית הארמני. לאחר מכן הופעלו הכטב"מים כנגד כוחות השריון והארטילריה והשמידו לפחות 185 טנקים, 89 כלי רכב משוריינים, 182 תותחים, 73 משגרי רקטות, 451 משאיות. 26 סוללות הגנה אווירית ניידות ו־14 מכ"מים של הצבא הארמני.

משהגיעו כוחות היבשה האזרים לטווח תותחים ממסדרון לאצ'ין וירו אש מרגמות אל העיר המרכזית של האזור, סטפאנאקרט, נאלצה ארמניה להסכים להפסקת אש משפילה, שתנאיה הוכתבו בידי רוסיה. בהסכם שנכנס לתוקפו ב־10 בנובמבר, הוכרה ריבונות אזרביז‘אן על שטחי נגורונו־קרבאך. בניגוד לעימותים צבאיים רבים בחמישים השנים האחרונות, הסתיימה המערכה בזמן קצר יחסית ובניצחונה מובהק של אזרביז‘אן. 

מהם הלקחים הנכונים מהמערכה?

מאחר ומדובר באירועים שזה עתה התרחשו, כתב רובין בצדק, מוטב להיות זהיר במסקנות, אך המערכה סיפקה "הצצה לשדה הקרב העתידי שבו ישלטו בכיפה קרוב לוודאי מערכות בלתי מאוישות ו"מלחמות קוסמים" אלקטרוניות. מלחמה זו הוכיחה שוב כי עליונות אווירית הינה תנאי הכרחי לנצחון בקרב היבשה, אך חשפה צורה חדשה של לחימה שהיא חסכונית יותר במשאבים ובאבדות" (עמוד 15).

הגורם העיקרי לניצחון האזרי המרשים, טען רובין, לא היה התמרון הקרקעי. העובדה שלצבא היבשה האזרי נדרשו ארבעה שבועות להתקדמות של כ־100 ק"מ עד לגבול הארמני ושישה שבועות לכיבוש העיר שושה הרחוקה כ־80 ק"מ בלבד מנקודת היציאה של המתקפה האזרית, מלמדת שאין מדובר במלחמת בזק אלא בקרב שחיקה איטי מול התנגדות ארמנית עזה. ומכאן שההכרעה, לתפיסתו, נבעה מהמערכה האווירית המתוחכמת להפליא של חיל האוויר האזרי.

הטענה שאמצעי לחימה חדשים שהופעלו כהלכה מהווים שינוי בדברי ימי המלחמות – אינה דבר חדש, ויש טכנולוגיות שאכן שינו את פני המלחמה. אבק השריפה הביא בימי הביניים לכך שהמבצרים איבדו מערכם, ומכונת הירייה שהופיעה במלחמת האזרחים האמריקנית אפשרה לכוחות הלוחמים לקטול המוני חיילים בשדה הקרב. במלחמת העולם הראשונה הטנק, המטוס והצוללת שינו לחלוטין את הדרך שבה לוחמים, באופן שמומש במלואו בעיקר במלחמת העולם השנייה. בווייטנאם בישר המסוק על יכולתם של הכוחות להיות ניידים וגמישים מבעבר, ובמלחמת המפרץ הראשונה היו אלה הלוויינים, הטילים המונחים ומטוסי החמקן ששינו את פני המערכה.

בהחלט יתכן שהכטב"מים, שהופעלו באופן משמעותי במלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה, הם שינוי נוסף שכזה. אולם, כל השינויים הללו, כפי שהוכח גם במערכה בנגורונו־קרבאך, לא מצאו דרך להחליף את התמרון.

הניצחון במלחמה בין אזרביז‘אן לארמניה היה תוצר ישיר של ההישגים על הקרקע, הגם שאלו התאפשרו בזכות סיוע אווירי (לא מאויש). אין להפחית מחשיבות המערכה האווירית להצלחת המערכה שניהלו האזרים, אך במערכה שתכליתה כיבוש שטח אי־אפשר לבטל את תרומתם המכרעת של כוחות היבשה. הלקח המתבקש, עבור צבאות שמנסים ללמוד מניסיונם של אחרים, הוא דווקא הצורך בלימוד מעמיק של הגורמים שעיכבו את הכוחות המתמרנים, כדי שלא להיקלע לקרב נסיגה והשהייה ממושך.

באשר לעליונות האווירית הרי שהיא יתרון חשוב, אבל היא לא מובטחת, ולעיתים יש צורך לפעול גם כשהיא אינה מוחלטת. במאמר שפרסם בגיליון האחרון של כתב העת הצה"לי "בין הקטבים" (אוקטובר, 2020), כתב ראש להק אוויר לשעבר, תא"ל (מיל.) אמנון עין־דר, כי העליונות האווירית הישראלית במרחב (שמבוססת גם על צי כטב"מים גדול ומתקדם), הפכה מאותגרת בשנים האחרונות. נדרשת, כתב עין־דר, טייס קרב בעברו, "הבנה שנידרש להיאבק על העליונות" (עמוד 60), והיא אינה מובנת מאליה יותר.

חזבאללה נערך על בסיס חסרונותיו

את הלקחים מהמערכה בנגורונו־קרבאך לומדים לא רק בצבאות המערב. גם באיראן ובחזבאללה בחנו את המערכה הזו מקרוב. כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה הובן בחזבאללה כי לא יוכל לפגוש את העליונות הישראלית באוויר וביבשה בכוחות בעלי עוצמה דומה, והפתרון שבחר היה דומה לזה שבו נקט בשעתו נשיא מצרים, אנואר סאדאת, כשתכנן את המערכה ב־1973 בהתאם לחסרונות צבאו.

סאדאת ידע שלא יהיו בידו מטוסי קרב וטנקים (וטייסים ושריונרים) שיוכלו להשתוות לאלו שהיו בידי צה"ל, וגיבש מענים לעליונות הישראלית באוויר וביבשה באמצעות מערכות נ"מ וחוליות ציידי טנקים מצוידות בטילי נ"ט מסוג סאגר. קדם לו בכך הרמטכ"ל משה דיין שתכנן את מלחמת סיני ב־1956 על בסיס מה שצה"ל אינו יכול לעשות ולא בהתאם ליכולותיו.

חזבאללה מצדו הקים בלבנון מתחמים מבוצרים בשטח הררי, בדומה לאלו שהקימו הארמנים, שאמורים לעכב ולרתק אליהם את כוחות צה"ל, במקרה של תמרון לשטח לבנון, ולהפוך את מה שצה"ל מקווה שתהיה מערכה קצרה ויעילה למלחמה ארוכה ומדממת.

לאחרונה פורסם המזכר "המערכה הבאה בצפון" (המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2020), שכתבו סא"ל (מיל.) אורנה מזרחי, יוצאת המטה לביטחון לאומי, תא"ל (מיל.) אודי דקל, ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי בצה"ל לשעבר ומנהל המכון, ותא"ל (מיל.) יובל בזק, יוצא חטיבת גולני המשמש כרמ"ט עוצבת הגליל.

במזכר נכתב שכיום יש בידי חזבאללה, לצד ארסנל גדול של רקטות לא מדויקות, גם "כמה עשרות טילים בעלי יכולת דיוק גבוהה ועשרות רבות של כטב"מים, וצפוי שבשנים הקרובות יימשכו מאמצי חזבאללה ואיראן להגדיל מספר זה" (עמוד 15). במערכה הבאה סביר שחזבאללה יפעיל יכולות אלו וישאף לנהל קרב שחיקה, בדומה לזה שניהלו האזרים כנגד הארמנים. 

המזכר כולל שורת המלצות שיבטיחו היערכות טובה יותר למערכה בצפון. בתחום הצבאי, המליצו השלושה כי בכדי "להשמיד את מרב כוחו הצבאי האיכותי של חזבאללה על צה"ל לקדם את מאמץ "איסוף מטרות ופיתוח יכולות להפעלת אש רב־ממדית ומדויקת להגנה ולהתקפה באוויר וביבשה" (עמוד 65).

התמרון היבשתי, כתבו המחברים, הוא "כלי הגנתי למניעת חדירה של כוחות אויב לשטח ישראל ובד בבד להסרת האיום על העורף, וכן כלי התקפי למיצוי ההישגים – הכרעת כוחו הצבאי של האויב ופגיעה ביכולותיו כדי שיידרש לו שיקום ממושך – ולסיום המלחמה. לפיכך נדרש להיערך לאפשרות הפעלתו, ובה בעת לא להתייחס אליו כאל כורח המציאות ולבחון את קידומו בהתאם לנסיבות. לאור זאת מומלץ להיערך לתמרון קצר, מוגבל ועוצמתי, שיוביל לתוצאות הרצויות בלי להאריך את משך הלחימה" (עמוד 66).

אזרביז‘אן ראתה בכיבוש מרחב נגורונו־קרבאך אינטרס חיוני, והיתה מחויבת למערכה עד לסיומה המוצלח, גם כשהפכה ממושכת ועל אף האבדות. לישראל לעומתה אין עניין או רצון לכבוש שטח לבנוני או לנהל מערכה ממושכת, בעת שהעורף נתון תחת אש. 

לכן התמרון, כשיופעל, חייב להיעשות לצד הפעלת כוח אווירי מוחץ הכולל מטוסים וכטב"מים, שיפגעו (כפי שעשו זאת האזרים) בכוחו הצבאי של האויב, ובעיקר להיות, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, חזק מהיר ואלגנטי.